תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

ספיישל הבילויים דו-פוסטי: חלק שני (ובו ביקורת על האלבום השני) (שש בבוקר עכשיו, המוח לא בנוי לחרוזים בשעות כאלה)

1. למרות הכל

תקציר הפרקים עד כה: הבילויים מתפרקים. הבילויים לא מתפרקים. הבילויים אולי מתפרקים. אני מחליט לכתוב משהו על האלבום השני והאחרון שלהם, בינתיים, לפני שיהיה באמת מאוחר.

2. אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה

שכול וכשלון

אפשר לומר בעדינות. אפשר לטפוח על הכתף ולשתוק. אפשר לקרוא לאלבום שלך באותו השם כמו של הלהקה ולקוות שמישהו יבין את הרמז. אבל ברגע שאתה קורא לאלבום שלך "שכול וכשלון", האיזור שבו המוזיקה שבאלבום מתנגנת הופך להיות הרבה יותר מצומצם. ובאמת, אלבום שמתחיל בהתרסקות של מטוס ונגמר בתה לא יכול ללכת למקום טוב במיוחד.

הבילויים התחילו את דרכם, אחרי זמן די ארוך של הופעות ובלי אלבום בידיים שיוכיח את גדולתם גם למי שלא נדחק בתור לבארבי, עם אלבום שהיה עמוס בשירים של כיף, עם קצת מחאה, ועכשיו, באלבום השני, הם חוזרים עם אלבום שעמוס בשירים של מחאה עם קצת כיף. לטענתם, מפני שהם לא יכלו להמשיך לעמוד על הבמה ולהריץ דאחקות. מפני שיש פה יותר מדי דברים רעים שקורים ומועמסים מכדי להתגבר עליהם באיזשהו שיר על שר הבטחון. הפתרון שלהם לכל המועקה הזאת, בזמן שעשרות חוקרים ומלומדים ומבקרים מנתחים את מהות הישראליות ומנסים לפענח איפה קצה החוט שפורם את התרבות הישראלית, היה לטוס לניו יורק (האירוניה) ולשבת שם בשקט ובסבלנות ולהקליט אלבום שממפה, בצורה מדויקת ורק באחד עשר שירים, את מהות הישראליות. מאריק איינשטיין, יפה ירקוני והעגלה של הדיוטי פרי, דרך המצעדים ושרת בריאות נשכחת משנות ה-80, והשמות האבודים של המקומות שעליהם בנויות הערים הגדולות, והאנץ, שכאן הוא דווקא עם זרועות, ופירות ההדר והשירה הגבעטרונית של שיר הסיום, "משהו כמו תה". הבילויים יודעים לקחת את עצמם מאד ברצינות ובמקביל, לא לקחת את עצמם ברצינות בכלל. יעידו על כך הציטוטים מי.ח. ברנר, מצד אחד, ו"רחוב סומסום", מצד שני. אבל השירים שלהם, שהולכים צעד אחד רחוק יותר מהאלבום הראשון, ששמו כשם הלהקה, ומשתמשים בשנינות ובמילים החותכות בשביל באמת לחתוך, שמים אותנו, כמאזינים, במקום קצת פחות נעים מההרגשה מחממת הלב שהיינו מקבלים משירי חצי-הנונסנס שהיו מנת חלקנו באלבום הראשון. "תנשב הרוח", למשל, הוא שיר שבהופעה קצת עובר מעל הראש. שיר יפהפה, שכאן באלבום מקבל, בנוסף לגיטרת הליווי האחת, עוד גיטרה שמטפסת על הפזמון כמו על גן סלעים, והמילים שלו נבלעות בתוך העובדה שהוא שיר שקט, ולירי, ולא מאד מתאים לקו הכללי של מה שהם מנגנים בדרך כלל. אבל באוזניות, לבד, כשהמילים זולגות אל האוזניים בלי אפשרות לעצור אותן, פתאום אפשר להבין שזה שיר עם ביקורת קשה ונוקבת על כל הדברים הלא יפים שעשינו וטאטאנו מתחת לשטיח בזמן שנורא רצינו להיות עם ולהתחיל ללכת. "תישן, ילד, תישן, שאלות זה דבר מסוכן," הם שרים לילד שאולי רוצה לדעת על כיביה, או על כל מקום אחר שלא כתוב עליו באותיות גדולות מדי בספרי ההסטוריה. במקומות אחרים באלבום, הם ממשיכים לנפץ את הפרות הקדושות שמתנפצות בכל מקרה מחוץ לעולם המוזיקלי שלהם – השכול, הפאתוס של הצבא, הפלות, דייטים גרועים – הכל מוצא את מקומו בשלום באלבום הזה.

על ההפקה המוזיקלית אמון תמיר מוסקט, שבימים כתקנם הוא בעיקר חלק מ-Balkan Beat Box (שכשיגיעו לכאן בפברואר יהיה אפשר להתייחס אליהם בתור להקה מחו"ל), וגם לפעמים חלק מאחת מהלהקות האהובות עליי, Firewater, ובעקבות האלבום הזה הוא אוחז בתואר "המפיק עם הכי הרבה אלבומים שיש בהם שירים על התרסקות של מטוס". הוא מצליח לנתב את המוזיקה של הבילויים, שפה מתוגברת לא רק בהרכב המקורי, שנזנח מאז האלבום הראשון והוחזר, אלא גם במאיה דוניץ, בקלידים, אקורדיון וקולות רקע, וביוני סילבר, בכינור, קלרינט, והשד יודע אילו עוד כלים, וגם בתמיר מוסקט, שתופס את מקומו של די ג'יי קאטמאסטר בשיר הראשון ומוסיף לשיר את קולה המקורי של יפה ירקוני, שרה את באב אל וואד כמו איזושהי רוח שעולה בלהבות ומתרסקת ביחד עם המטוס. ברקע, בין שיר לשיר, אפשר לשמוע את אבני הבניין שמרכיבות את האלבום הזה – יריות, צעקות, פוגרומים, שמחה וגאווה של מצעדים צבאיים. בין לבין יש פה גם פנינים מוזיקליות שמתחילות ומסתיימות לפני שבאמת הספקנו להבין – "ערפל הזייתי" שנמשך רק חצי דקה, בין שירו של האנץ ל"שיר בחסות המועצה לפירות הדר". בחלק מהשירים כאן, בשמיעה ראשונה, אפשר לחשוב שנועם ענבר וימי וויסלר עברו את מכסת השנינות המותרת לשיר וחורזים חרוזים, הפוכים מחרוזים אחרים, רק לשם החריזה והשנינות והמילים המתוחכמות, אבל בשמיעה שניה ושלישית מבינים את המהות הכללית של השירים ואיך הכל מתחבר אחד לשני מאחור, בחוטים של פצצת זמן. השירה של נועם ענבר, בקול שמדי פעם נסדק, אומרת דברים חדשים על מהות השירים כאן. לא עוד הצעקה העברית השמחה של האלבום הראשון, אלא איזשהו גרון ניחר – שירה שמציגה משהו שלא בסדר, שחייבים להגיד אותו במילים אבל קשה. והמבנה של האלבום, דומה לפעמים למבנה של האלבום ההוא, הקודם – "עצות מאמא", למשל, הוא השיר הפולני שיש לשים באלבום, במקביל ל"בלדה לאם חד הורית" מהאלבום הקודם. "משהו כמו תה" מכיל בתוכו אלמנטים מורבידיים כמעט כמו "נפלא פה". "שגר פגר" מתפקד כ"אוטו זבל" של האלבום הזה – השיר עם האקורדים השמחים שלא באמת מקשיבים למילים שלו.

הבילויים מתפרקים (או לא מתפרקים, תלוי את מי אתם שואלים ובאיזה מצב רוח הוא) בזמן לא טוב. אנחנו צריכים אותם, בשביל שיזכירו לנו שבזמן שאנחנו חיים את החיים כי הזמן עובר בכל מקרה, שהדברים פה לא קרו בדיוק כמו שרצינו. אנחנו צריכים אותם כדי שיזכירו לנו, במילים שמתארות בצורה חותכת ומדויקת את מה זה אומר לחיות כאן, ביומיום, כמה המרחק הוא לא באמת גדול בין י.ח. ברנר ל"רחוב סומסום". וכמה כל המהות העברית שלנו, שהפכה למהות ישראלית, היא בעצם בדיחה. "רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה," מין מנטרה שפותחת את הפזמון שחותם את האלבום, הוא תיאור כל כך מרוכז ומדויק, שאולי הם באמת צריכים הפסקה. ואנחנו צריכים לשבת כאן, בשקט ובסבלנות, בעצמנו, ולחשוב על מה כל זה אומר.

זה הכל להשבוע (אתם מוזמנים לכתוב בתגובות איך היתה החוויה הדו פוסטית הרב יומית הזאת). עד השבוע הבא, שיהיה פחות קר.

תגובה אחת ל“ספיישל הבילויים דו-פוסטי: חלק שני (ובו ביקורת על האלבום השני) (שש בבוקר עכשיו, המוח לא בנוי לחרוזים בשעות כאלה)”

  • יעל הגיב:

    פוסט יפה. אתה צודק שהמילים של שירי 'שכול וכישלון' ו'תנשב הרוח' בפרט מתפספסות בהופעות, ונדמה לי שזה הוסיף למורת הרוח (שהיתה שם ממילא) של הבילויים מההופעות. העייפות שלהם מהבמה הורגשה בסיבוב שאחרי יציאת האלבום, ובמיוחד בזו האחרונה. אני מאמינה שהפסקה מסוימת תעשה להם טוב, ולאחריה יוכלו לשוב עם אלבום שלישי שימשיך בעקבותיו של השני.

    באופן פרדוקסלי, אני לא מסוגלת להקשיב לאלבום הראשון של הבילויים. הוא נופל מביצועי ההופעות ולא הצליח לתרגם את השירים מספיק טוב באולפן. השני הוא בדיוק ההיפך – הבילויים סוף סוף בשיאם באולפן עם הפקה עשירה ומרתקת של מוסקט, אבל במקביל קופאים על שמריהם בהופעות. באלבום השלישי אולי נקבל את שני הדברים גם יחד, יש לקוות?…

תגובה