The gospel according to whom

1. לפני הכל

חברי הטוב עידו משה שלח לי את החידון הזה מ-Rolling Stone, שהוא באמת די קשה. מתוך 58 שאלות, שפרוסות על חמישה עשורים של מוזיקה, נסו ותראו כמה אתם יודעים. אני הוצאתי 37.

רון מיברג מפרסם (כבר ארבעה שבועות. עושה רושם), רשימה של 100 השירים הכי טובים בהסטוריה של הרוק'נ'רול, לטעמו. הרשימה עצמה לא מפתיעה את מי שמכיר את הטעם המוזיקלי של מיברג – הרבה דילן, הרבה יאנג ושותפיו, רוק אמריקני קלאסי מהדרום ורוק בריטי משנות ה-60. מה שכן מפתיע הוא הבחירה שלו במקום הראשון – Danko/Manuel של ה-Drive By Truckers, הספד מודרני לשני החברים המתים ב-The Band.

אפשר להרגיש את השינוי מתחיל באוויר. אז לא, חברות התקליטים לא ייעלמו מן העולם וישאירו אותנו באנרכיה חצי-פיראטית, אבל ההתוודות הזאת של מנכ"ל וורנר מיוזיק היא צעד בכיוון הנכון. ככל ששאר מנכ"לי חברות התקליטים בכל העולם יבינו שצרכני מוזיקה ישמחו לשלם אם יתנו להם את האופציה לשלם מחיר הוגן על מוזיקה, בפורמט שבו הם רוצים לקבל אותה, כך הענף העסקי הזה יוכל להתקדם קדימה מהר יותר.

2. אלימות מעודנת – אטליז עוצרים בנקודת זמן

אחרי כמה האזנות, וכשחושבים על זה יותר לעומק, שם אלבום הבכורה של אטליז הוא בעצם מאד מתאים. יש משהו מאד אלים במוזיקה של אטליז בהופעות, פרזות גיטרות שנזרקות אל הקהל במהירות ואז מתחלפות באחרות, שירה שצועקת, מאיימת לנפץ את חומות האדישות של המאזינים הממוצעים, תופים שהם תופי שבט ביותר הזדמנויות מאשר הם תופי ג'אז, נאמר. וכאן, באלבום, צריך להכניס את כל האנרגיה בתוך קוביה קטנה, שאפשר לקחת לכל בית ולשחזר – לקחת את הנמר הזה ולקשור לו את הטלפיים, להפוך אותו למעודן יותר.

יש משהו מוזר בהאזנה לאלבום הזה של אטליז. שוב ושוב, אני מקשיב לשירים והם עדיין אותם שירים – אותן מילים, אותן מלודיות שהיו בכל ההופעות שלהם. אבל משהו שונה. באיזשהו שלב זה תופס אותי. יצר ההרפתקנות, המתח ששורר בהופעות שלהם ומאיים להתפרץ בכל רגע, נעלם כאן. אותו אפשר להשאיר בהופעות. מה יש כאן במקום? יש כאן את הסדר המופתי של שירים שביצעו אותם שוב ושוב ושוב במשך שש שנים. יש כאן את הידיעה שלאלבום הזה הולכים להקשיב גם עוד שנים, כשאטליז ימשיכו לרעות בשדות אחרים, לאלבום שני ושלישי ורביעי והלאה. יש כאן את הדאגה, שחסרה באלבומים אחרים, של אמנים אחרים. מפני שאטליז היא להקה מיוחדת. היא סופרגרופ, מה שאומר שהיכולות המוזיקליות המשותפות של חבריה הן כמעט אינסופיות. אבל היא גם להקה שמבוססת בעיקר על הופעות, שאוספת איתה לאט לאט קבוצה של מעריצים שמכירים את השירים שלהם לעומק – כל קו מלודי, כל מילה, כל ברייק – דבר ראוי לציון בשירים שהם לא מאד קלים לנגינה. לכל להקה אחרת יש את הפריביליגיה להקליט, באולפן, בצורה קצת שונה, ואחר כך לנגן, בצורה קצת שונה, את השירים על במה. לעמית ארז יש את הפריבילגיה הזאת כאמן עצמאי. לאדם שפלן יש את הפריבילגיה הזאת כבסיסט שמופיע עם אמנים אחרים , וגם ב-The Girls. אבל אם אחד מהברייקים יהיה חסר, אם אחת מהמלודיות לא תהיה במקום, המעריצים עשויים להתרעם. אטליז יכולים, לפחות במקרה הזה, לישון בשקט. כל הברייקים במקום. כל השירים הם רפליקות כמעט מדויקות, לפחות מבחינת המבנה, של מה שהם עושים בהופעות. פה ושם הם מרשים לעצמם להוסיף תבלין שלא קיים בהופעות הרגילות שלהם – הפסנתר של יובל סמו שפותח את האלבום ואת "בולשביקים", ואחר כך גם מחזק את הפזמון; הסקסופון המתפרע של אייל תלמודי ב"Sunshine".

זה אלבום שמסכם, בעצם, שש שנים של עשיה מוזיקלית שביטאה את עצמה בשלושה הרכבים עיקריים. הוא מכיל כל מיני שירים, מכל מיני תקופות של הלהקה, ואמור לסכם את כל הדברים הטובים שעשתה בזמן הזה – לפני המעבר לאלבום הבא ולדברים חדשים לחלוטין. כמה מהשירים, בעיקר מגלגולים קודמים של הלהקה, נזנחו – וקשה לי להאמין שיהיה להם מקום באלבומים הבאים. "The Moon Belongs to Me", למשל. או "Surf". שירים אחרים שהתהדרו בשם אחד עד עכשיו החליפו את השם שלהם לצורך האלבום – "אום כולתום" החליף את השם שלו ל"Be Invisible". שירים חדשים, ששייכים אך ורק להרכב הנוכחי שלי טריפון עומדת בקדמתו, הצטרפו לכאן – "Whore", למשל, שמכיל רק ארבע שורות של מילים אבל את כל הפיתולים המוזיקליים המאפיינים את השירים היותר ארוכים ויותר ליריקליים באלבום הזה. "Say Where", שמכיל את כמה מהמלודיות היפות יותר של אטליז (מלודיות, ברבים. אף שיר של אטליז לא מסתכם בקו מלודי אחד).

את קופסת הצבעים הרחבה יותר שמאפשר להם האולפן הם מנצלים במומחיות בשירים סכיזופרניים כמו "בולשביקים" הפותח או "I Don't Care", כמו גם בשירים פופיים ופשוטים יותר כמו "Big Fish" – שלוש הגיטרות של הלהקה מפוזרות על פני מרחב הצלילים, מוסיפות חלקים קטנים לפאזל המוזיקלי המורכב, הקולות של לי טריפון מוכפלים, נדגמים ונחתכים, ומאפשרים לנו להתנסות בחוויה מעניינת ושונה לחלוטין מזו של ההופעות – וזו בעצם המטרה של אטליז באלבום הזה, לדעתי. כאן, הם הופכים את הישות שנקראת "אטליז" לשתי ישויות – אטליז של ההופעות ואטליז של האלבום. זו לא תמיד חייבת להיות אותה להקה וברוב המקרים ההבדלה הזו הופכת להקות לטובות יותר (אלא אם כן הן מתעקשות להוציא גם את ההופעות בתור אלבומים בתדירות גבוהה מדי). מה יקרה עכשיו לישות השניה, הוותיקה יותר, בעקבות האלבום ותשומת הלב התקשורתית (שהגיע הזמן שיקבלו)? את זה נוכל לדעת בפעם הבאה שהם יאחדו כוחות על במה (וזה הולך לקרות ב-23 לחודש, בלבונטין 7, לפני Frog Eyes. אקוסטי, אמנם).

Violently Delicate של אטליז יצא בחברת התקליטים Anova וניתן להשיג אותו, אני מאמין, בכל חנויות הדיסקים.

3. בסוף המדבר יש ים

ארצות הברית היא מדינה גדולה. וותיקה. היה להם מספיק זמן – מאתיים ומשהו שנים, שמתוכן הם ניצלו קצת יותר משבעים, כדי ליצור ולבשל מערכת תרבותית מוזיקלית, שמורכבת מז'אנרים שהורכבו, בקפדנות ולאורך זמן, על ידי כמה אמנים שניגנו באותו סגנון. ישראל, מצד שני, היא לא גדולה ולא וותיקה. בשישים השנים שהיו לנו ליצור מוזיקה, השתדלנו למהר ולעבור דרך כל התחנות מעצבות האישיות כדי להדביק את אמריקה, ובדרך איבדנו את היכולת ליצור ז'אנרים מוזיקליים. אין פה באמת קבוצות של אמנים שיוצרים מוזיקה דומה, ורוב היצירה המוזיקלית מסתפקת בהידבקות למיינסטרים – פתרון מצד אחד, או ביצירת איים קטנים שמורכבים בדרך כלל מאמן אחד, או מלהקה אחת, מצד שני. פונץ' היתה, ועדיין בעצם, אחד מהאיים האלה. להקה שהגיעה מהפרובינציה לתל אביב בשביל לכתוב שירים, ולהלחין אותם ולהגיש אותם, אחרת. מי ההשפעות שלהם? אי אפשר לומר משמיעה ראשונה. כמו מי הם מנסים להישמע? כמו מי הם רוצים לכתוב? גם אי אפשר לדעת. אבל ההחלטה האינסטינקטיבית הראשונה כששומעים את המוזיקה שלהם היא שהם כותבים בצורה מיוחדת – שהיא בבת אחת ישראלית מאד ולא ישראלית בכלל. "פינוקיו בחלל", אם פינוקיו היה ישראלי, היה יכול להיות הגדרה מדויקת לסוג המוזיקה שלהם. בשני האלבומים הראשונים, שני אנשים – שני המלכים של האי – היו אחראים על היצירה המוזיקלית המיוחדת הזאת. יוסי בבליקי, הסולן, היה אחד מהם. שלום גד, הבסיסט, היה השני. אחרי האלבום השני שלום גד החליט לעזוב את הלהקה ולנסות להפוך את האי לז'אנר, באמצעות קריירה מוזיקלית נפרדת משלו. הוא הוציא אלבום סולו ראשון, והשיר הראשון שיצא מתוכו, שיר הנושא, הכיל את האקסיומה המאד פשוטה והמאד נעלמת מן העין הזאת: "בסוף המדבר יש ים. יש ים בסוף המדבר."

שלום גד מתמחה בדברים שנעלמים מן העין. הוא מטייל בתל אביב, כמו בכל עיר אחרת, או בפרובינציה, איפה שלא תהיה, ורואה דברים שהוא יכול לכתוב עליהם שירים. השירים שהוא כותב הם סיפורי חיים, או טביעות חיים קטנות, של אנשים שהחיים שלהם רגילים, אפורים, מלאים באכזבות ובוויתורים ובכאב. כבר בשיר הראשון באלבום, "תפוס", הוא מציע את משנתו לגבי כל הסיפורים של כל האנשים שהולכים לאכלס את האלבום הזה, מכאן ועד "תהיה בסביבה" המתנחם שחותם אותו – "תפוס את החלום שלך… תפוס אותו… זה כל מה שיש".

לקראת סוף האלבום, אחרי גלריה שלמה של אנשים וחוויות, רגילים יותר ורגילים פחות, שמאכלסים את העמודים האחוריים של העיר הגדולה ושל הפרובינציה שמסתכלת עליה בעיניים כמהות, יש שיר יפהפה. "רוע לב" שמו. הוא מתחיל קצת כמו "Working Class Hero" של ג'ון לנון, אבל עוזב אותו באיזשהו שלב עומד על הדרך, מחייך במבוכה מתוך הליווי המוזיקלי הבלתי צפוי הזה שהוא לא גרסת כיסוי. "רוע לב יש לו אחות, שם שלה זה אהבה," שלום גד שר, מלווה בכינור – כלי מאד לא שגרתי במוזיקת רוק ישראלית. הוא מטעים את המילים במיוחד, בכוונה, כדי שלא יקבילו בשום צורה לדרך הנכונה להגיד אותן בעברית. כדי שיהיה בהן בבת אחת משהו גלותי ומשהו שורשי-ישראלי. כל השירים שלו הם כאלה – מגדירים בבת אחת את המהות של מוזיקת רוק ישראלית. מוזיקת רוק ישראלית היא סדרה של איים בודדים, לא מחוברים ביניהם, כל אחד מגדיר מחדש איך הכל צריך להיות, מפרק ומרכיב מחדש.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, בואו מצאו את עצמכם.