תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

Tags

בלוגרול

פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז (חלק שני); דיוויד בואי

1. לפני הכל

עוד קצת קידום עצמי… במשך השנים שהייתי The Marching Band, הייתי צריך לצפות בעצב בכל מיני תזמורות מצעדים אמיתיות, וחנויות לציוד של תזמורות מצעדים, ורשתות חברתיות של תזמורות מצעדים, חוטפות לי את הדומיינים היותר הגיוניים, מה שהיה, באופן הגיוני, משאיר אותי עם www.themarchingband-music-il.biz כשכבר הייתי מגיע לארגן לעצמי אתר (אל תלחצו על הלינק הזה על אף הצבע הכחול המזמין, הוא לא מוביל לשום מקום).   מה שהפך את השמחה שלי להרבה יותר גדולה, כשהחלטתי לקנות לעצמי דומיין ושטח אחסון ובדקתי מי מהדומיינים הרלוונטיים פנויים, לגלות שאמנם .com תפוס וגם .net תפוס, אבל!  http://www.themarchingband.org הוא עכשיו לגמרי שלי. כרגע, אין שם יותר מדי, פרט לכמה מילים מתחילת  האלבום הקרוב ולינקים למקומות אחרים, אבל בקרוב יהיה שם אתר פלאש יפה תואר.   חדי ההבחנה מביניכם, דרך אגב, עשויים לשים לב שתאריך יציאת האלבום השתנה ואכן, דחיתי את תאריך היציאה בחודשיים בנונשלנטיות אקסל רוזית.  אבל, כמו עם יין וגיטרות, הפרש הזמן יעשה רק טוב לאלבום הזה.

בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז ביום חמישי (יותר לגבי זה בהמשך הפוסט), נתקלתי על אחת  מהגדרות המגולוונות שמסתירות אתרי בניה שנזנחו פרסומת מעניינת להופעה, שעזרה לי לגלות כמה דברים. הדבר הראשון הוא שיש מרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.  הדבר השני הוא שהולך להיות שם פסטיבל בחודש דצמבר הבא עלינו לטובה, ובפסטיבל הזה יהיו: Mouse on Mars, הטריו של פיטר ברוצמן, Whitehouseג'ון בוצ'ר ואדי פרווסט, פיליפ ג'ק, ו-Faust.  וכנראה עוד רבים וטובים, מכאן וגם לא מכאן.  זה כמו גליון של The Wire על הבמה.  הכיתוב, בצד הפוסטר, שמתייחס למי שאחראי על כל הטוב הזה, לא מפתיע – לבונטין 7.

2.  בכל דור ודור צריך לראות את עצמו אדם כאילו הוא היה בהופעה הראשונה של אטליז (פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז, חלק שני)

Eatliz

אטליז לא מופיעים הרבה.  לא מפני שהם לא אוהבים את זה, אלא בעיקר בגלל כורח הנסיבות.  כשמדובר בסופרגרופ שרוב החברים שלה עסוקים בלהיות חלק מלהקות אחרות או בלהיות נגני הליווי של אמנים אחרים (רשימה חלקית: אדם שפלן מנגן עם שלומי שבן,נועם רותם, רונה קינן, קוואמי, ובני בשן, והוא גם חלק מ-The Girls,  אור בהיר מנגן ב-Caveman (שגם היא מיני סופרגרופ, בעיקר של להקות אינדי ישראליות מהעבר), וגם בלהקת הליווי של עמית ארז, שהוא אמן די עסוק בזכות עצמו, ועמרי הנגבי מנגן עם כל מה שעושה מוזיקה וחגי פרשטמן לא כבר מנגן בו), זה קשה לקבוע זמן לחזרות, שלא לדבר על זמן להופעות.  לכן, אם אתם צריכים להשתמש באצבעות שתי הידיים בשביל לספור בכמה הופעות של אטליז הייתם, הייתם בהרבה הופעות.  מדיון קצר שערכתי עם חברי הטוב עידו (שיש סיכוי סביר שכן היה בהופעה הראשונה שלהם) מחוץ ל"בארבי", אחרי שהסתיימה הופעת ההשקה לאלבום הבכורה שלהם ביום חמישי האחרון, הבנתי שאפילו לא הייתי קרוב להיות בהופעת הבכורה שלהם. הם הספיקו להחליף הרכב, ואני ראיתי אותם לראשונה כשמאיה דוניץ הופקדה על תפקיד הסולנית ושרית שצקי רק ניגנה קלידים בצד והשתדלה לא להפריע.  ועדיין, לראות אותם מוציאים אלבום ומופיעים כדי לחגוג את זה, היה מעמד מרגש בשבילי, שלא לדבר על האנשים שליוו אותם מאז תחילת הדרך (והקפידו להיות צמודים ככל האפשר לבמה, וזכו להכרת תודה מהלהקה – לי טריפון ניצלה את ההפוגה בין שיר אחד לבא אחריו בשביל להודות להם על כל התמיכה מאז תחילת הדרך, "אני מכירה אותך, ואותך, ואותך, והבחור הזה נראה לי מוכר"), שלא לדבר על אלו שעמדו על הבמה.

ההופעה היתה מהוקצעת בצורה שמי שמכיר את אטליז ואת ההופעות שלהם יכל לצפות לה ולא לצפות לה.  אחרי דברי הפתיחה, בערבית, מהקלידן שליווה את הלהקה במהלך הערב, הם עלו לבמה והתחילו לנגן.  השיר הראשון היה "בולשביקים", שריד מהעבר הרחוק של הלהקה, והשיר האחרון היה "Mountain Top", תוספת חדשה שהיא עבודה משותפת של גיא בן שטרית ולי טריפון לרפרטואר הלהקה.  בין שני השירים האלה הם ניגנו את כל שנים עשר השירים שמאכלסים את האלבום, מעין אלבום תמונות של כל תקופות הלהקה – היה שם את אחד השירים הכי וותיקים שלהם, "Mix Me" (אולי השיר הראשון שנכתב ע"י הלהקה, הם הודו), שלא זוכה ליותר מדי ביצועים בהופעות אחרות של הלהקה,  ושירים חדשים כמו "Whore".  היה שם את "Big Fish", הסינגל השני מתוך האלבום, שהוא, מסתבר, שיר על הכבד של אדם שפלן, הבסיסט.  הוא גם זה ששר אותו.  היה את "אום כולתום", שהחליט לשנות את השם שלו ל-"Be Invisible" לצרכי האלבום.   היו את "Attractive" ו-"Hey", שני שירים שמופיעים דרך קבע בכל ההופעות שלהם, ואחד מהם אפילו נבחר להיות הראשון שייצא כסינגל מהאלבום והראשון שיזכה בקליפ (שמצורף, כקטע בונוס, לאלבום). בשביל "I Don't Care" הם העלו את ניר ווקסמן, ביטבוקסר אנושי, שהוסיף את הביטים שלו לתיפוף של עמרי הנגבי.   "תם סדר פסח כהלכתו," הודיע גיא בן שטרית כשהסתיימו הצלילים האחרונים של "Mountain Top" – החלק הראשון של ההופעה, שכלל את נגינת האלבום מתחילתו ועד סופו, לפי הסדר, הסתיים.  חברי הלהקה, בלי לי טריפון, המשיכו לקטע האינסטרומנטלי שבדרך כלל פותח את ההופעות שלהם או את הדרני ההופעות שלהם, ואחר כך גם שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה.

בזמן שעבר בין החלק הראשון והשני של ההופעה הרכב הלהקה התנפח – משישה אנשים לעשרה.  הוא כלל עכשיו, בנוסף לשלוש הגיטרות, התופים, הבס והזמרת, גם את הקלידן, ועוד שלושה אנשי נשיפה – טובי מ"בום פם" בטובה, חצוצרן וסקסופוניסט (שגם ליווה אותם ב-"Attractive", המחייב סקסופון, ובשיר נוסף שבו הוא הפליא בסולו אוונגרדי).  בפעם הבאה שהלהקה עלתה לבמה, ההרכב הצטמצם – הפעם הוא כלל רק את לי טריפון ועמית ארז בגיטרה אקוסטית.  הם העלו לבמה את יעל קראוס, שהיתה הסולנית הראשונה של ההרכב, כדי לבצע, שוב, את "Attractive".  ההופעה, אם כן, הסתיימה בצורה מעגלית, כשהסולנית האחרונה והסולנית הראשונה של ההרכב ירדו ביחד מהבמה וחברי ההרכב עלו כדי להשתחוות (זה משהו שלהקות צריכות לעשות יותר בסוף הופעות).

את האלבום, שרכשתי ביחד עם כרטיס ההופעה בצעד מאד נוח (שגם אותו להקות צריכות לעשות יותר בהופעות), עדיין לא הספקתי לשמוע לגמרי – שמעתי רק חצי ממנו והרושם הראשון הוא שההרגשה שלי היא קצת כמו אצל ילידים של מדינות העולם השלישי שנבהלים כשמצלמים אותם, כי הם חוששים שהנפש שלהם תילכד בתוך המצלמה – קצת מוזר לשמוע את השירים בפורמט הדפיניטיבי שלהם, אחרי שהתרגלת לשמוע אותם כל כך הרבה בהופעות, בגרסאות קצת שונות אחת מהשניה.  ועוד תובנה – אני כבר לא זוכר את הפורמטים השונים של דיסקים – ספר אדום, ספר כתום – מהלימודים שלי, אבל אני די בטוח שיש פורמט שמשלב מוזיקה עם קבצים כך שהקבצים לא מהווים חלק מהמסלול הראשי של קריאת הדיסק, מה שלא קורה בדיסק הזה.  כך שאם אתם שומעים את הדיסק ואחרי השיר האחרון מפתיע אתכם פתאום קטע של Merzbow, אז זה לא.  זה הקליפ.    בשבוע הבא, אם כן, חלק שלישי של פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז – על האלבום.

3.  שובו של הדיוויד בואי

Diamond Dogs

אחרי היעדרות ממושכת של ההאזנה הרצופה שלי לאלבומים של דיוויד בואי, הגיע הזמן לאלבום הבא.  הפעם זה "Diamond Dogs".  הנה עשר עובדות עליו:

1 האלבום התחיל את דרכו כנסיון של דיוויד בואי להעלות הפקה מוזיקלית-תיאטרלית של הספר "1984" של ג'ורג' אורוול.  הוא התחיל לעבוד על קטעים להפקה הזאת בזמן העבודה על "Pin Ups", אבל היורשים של אורוול סירבו לאפשר לו להשתמש בתוכן הספר, והוא נאלץ לוותר על הרעיון.  חלק מהקטעים מצאו את עצמם באלבום.

2 האלבום הזה הוא הראשון שלא מכיל אף אחד מחברי ה-Spiders from Mars (אם, לצורך ההגינות הטריוויאלית, אנחנו לא מתייחסים למייק גארסון כחבר הלהקה).  במקום מיק רונסון בגיטרה, מנגן דיוויד בואי בעצמו (פרט ל"1984" שבו מנגן אלן פרקר).   זה גם האלבום הראשון מאז Hunky Dory שלא מכיל אפילו גרסת כיסוי אחת.

3 אחרי ש"הילדים הרגו את הבנאדם", דיוויד בואי לובש באלבום הזה דמות חדשה – Halloween Jack, במסגרת סיפור הקונספט הזה שמתאר את מנהטן כעיר רפאים בעולם פוסט-אפוקליפטי.  דיוויד בואי לא הציג חזות וויזואלית מיוחדת בהופעות הקשורות לאלבום הזה, והדמות שמיוחסת ל-Halloween Jack היא זו של חצי-אדם-חצי-כלב שמופיעה על עטיפת האלבום

4 "Rebel Rebel", שמופיע באלבום הזה, זכה להכי הרבה גרסאות כיסוי מכל השירים של דיוויד בואי – בין השאר בשוודית, יפנית ופורטוגזית, וע"י להקות כמו דוראן דוראן, Sigue Sigue Sputnik, דף לפארד, Dead or Alive, ו-Smashing Pumpkins

5 את השיר "Rock'n'Roll with Me" כתב דיוויד בואי ביחד עם וורן פיס (Warren Peace = War and Peace), כינוי במה לג'פרי מקורמק – גם הוא זמר אנגלי שעבד בעיקר עם דיוויד בואי, באלבומים "Pin Ups", "Diamond Dogs", ו-"Station to Station".

6 השיר "Diamond Dogs" מושפע, כנראה, מספר מדע בדיוני בשם "Dhalgren" שיצא באותה שנה מאת הסופר סמואל ר. דלייני, והמילים שלו מתארות סצינות מתוך הספר.

7 דיוויד בואי התכוון לסיים את האלבום בחזרה אינסופית על המילה "Brother", אבל במהלך המיקסים לשיר האחרון שבאלבום, "Chant of the Ever Circling Skeletal Family", הטייפ נתקע וחזר אינסופית רק על ההברה הראשונה, "bro".  דיוויד בואי החליט שזה נשמע הרבה יותר טוב, והטעות נשארה באלבום.

8 בשנת 1990, כשהאלבום יצא ביחד עם כל שאר האלבומים של בואי בגרסאות הבונוס של רייקודיסק, הוא הכיל שתי גרסאות של "Candidate" – גרסת הבונוס היתה שונה לחלוטין, מבחינת המילים, מהגרסה שנמצאת באלבום ומפרידה בין החלק הראשון לחלק השני של "Sweet Thing".

9 את עטיפת האלבום עיצב גאי פילאיירט, אמן בלגי.  הוא עיצב, בין השאר, גם את עטיפת האלבום "It's Only Rock'n'Roll" של ה-Rolling Stones, ואת כרזות הסרטים "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס (וגם את הכרזה המקורית של "נהג מונית" של סקורסזה).  העטיפה המקורית של  האלבום כללה, לבקשת בואי, הצגה וויזואלית של העובדה שחצי-האדם-חצי-הכלב של העטיפה הוא "כלב זכר".  כדי להימנע משערוריות, RCA בחרו להעלים את התצוגה הוויזואלית הזאת במהדורות הבאות של האלבום.  התוצאה?  עותק מהמהדורה הראשונה שווה היום כמה אלפי דולרים.

10 גם האלבום הזה, כמו "The Man Who Sold the World", מסתיים בשיר שמתייחס להומו סופיריור, האדם העליון לפי התפיסה הפילוסופית של ניטשה.  גם הפעם ה-supermen הם הפתרון והתוצאה של סיטואציה הרבה יותר גרועה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, שיהיה שבוע עם פחות משחקי מילים על המילה "לוציפר".

תגובה