The gospel according to whom

1. לפני הכל

Behind the Sun הם גם חברים שלי וגם להקה מעולה, שזה תמיד שילוב טוב, וב-11 ביוני, אחרי הרבה זמן באולפן, הם מוציאים את אלבום הבכורה שלהם. לצורך זה, הם יופיעו באותו הערב ב"סאבליים", בחינם, וגם ימכרו את האלבום במחיר מוזל.  אם אתם רוצים לשמוע מראש מה הולך להיות שם, כמה מהשירים החדשים כבר נמצאים בחללשלי שלהם.

2. "בסרט שיעשו עלינו, כריסטיאן בייל ישחק את ריצ'י אדוארדס"

יש צדדים טובים וצדדים פחות טובים להחלטה לא לעקוב אחרי מוזיקה חדשה, בהכרח, ולא לחפש מוזיקה חדשה.  הצדדים הטובים מתבטאים בזכות שלי לא להיחפז אחרי להקות שמסתדרות כולן בשורה אחרי החלטה שבלונית כזאת, כמו לקרוא לעצמן בשם שמתחיל ב-The, או בשם מאד ארוך, או לעשות מוזיקה שמזכירה סגנון מוזיקלי אחר, ישן יותר, עד שהלהקות האלה מתקבעות והופכות להיות משהו שהוא יותר מקווי מרשם של המקום שבו הלהקה רוצה או צריכה להיות.  הצדדים הפחות טובים מתבטאים בעיקר בעובדה שאני לא יודע על דברים עד אחרי שהם קורים.  למשל, במקרה קראתי באיזשהו מקום ש-Manic Street Preachers, להקה שאני אוהב, אבל שהפסקתי לעקוב אחרי האלבומים שהוציאה מאז "Know Your Enemy" והתייאשתי לחלוטין אחרי "Send Away the Tigers", עומדת להוציא אלבום חדש.  במקרה המשכתי לקרוא, והבנתי שהאלבום, שהספיק כבר לצאת, בשבוע שעבר, מכיל שירים שהשאיר אחריו ריצ'י ג'יימס אדוארדס, גיטריסט הלהקה שנעלם בנסיבות מסתוריות ב-1995 ושלפני שנה הוכרז כמת באופן רשמי. במקרה גם ראיתי את עטיפת האלבום, שבתמונה שנבחרה לעטר אותה, ובפונט שנבחר בשביל להציג את שם הלהקה ושם האלבום, כולל את האותיות ההפוכות, צועקת – "The Holy Bible", חלק 2.

"The Holy Bible" היה האלבום השלישי של הלהקה, ובשני האלבומים שלפניו חלוקת העבודה היתה שווה – ג'יימס דין ברדפילד, הסולן, ושון מור, המתופף, היו אחראים על המוזיקה, באופן כמעט שווה, וריצ'י ג'יימס אדוארדס, הגיטריסט, וניקי ווייר, הבסיסט, היו אחראים, גם הם באופן כמעט שווה, על המילים.  האיזון בין אדוארדס השביר, האובדני, שהעולם היה צבוע בשבילו בגוונים שונים של אפור שהלכו והתכהו והתכערו ככל שבהה יותר באותן הנקודות, ושהקפיד על דיאטה של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים, ובין ווייר הזועם, הפעלתני, שרצה ששירי הלהקה יהיו מראה של העולם בפני האנשים שמאזינים להם, שיגרמו למאזינים לקום ולעשות משהו, היה מספיק בשביל לגרום לסגנון המוזיקלי של הלהקה להיות צבוע בדרך מסוימת, שעזרה לחלק מהשירים שלהם להגיע להישגים כאלה ואחרים במצעדים – להקת פאנק רוק עם אג'נדה חברתית מסוימת, ארבעה חברים שדיברו, שרו, נראו, התלבשו והתנהגו בדרך שהיא לא הצגה שנפסקה מרגע שירדו מהבמה.   הדבר החשוב ביותר בעיני המאזינים, היה שאפשר היה בקלות להפריד את המילים הטעונות מהמוזיקה וליהנות מהשירים כמו שהם, בתור שירי פופ שיש בהם אנרגיה כבדה ומתוחה יותר – כל שיר הכיל איזשהו פזמון, איזשהו מוטיב חוזר, משהו מוזיקלי שאפשר להיאחז בו ולדמיין שהמילים ששמעת הן לא באמת המילים ששמעת.

כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השלישי, מאזן כתיבת המילים השתנה באופן משמעותי.  ניקי ווייר, שעד אותו זמן כתב חצי מהשירים או יותר, נדחק לפינה בזמן שאדוארדס כתב את רוב השירים.  רק שניים מהשירים של ווייר, "This is Yesterday" ו-"IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDayTheWorldWouldFallApart", נכנסו לאלבום, בזמן שאדוארדס הוכיח שהוא יכול להסתדר לבד גם בתור החלק הזועם והפעלתני – אולי יותר מדי טוב.  לדיאטה המוקפדת של סופרים ומשוררים אפלים ודכאוניים הוא הוסיף הפעם גם פמיניזם, ניהיליזם, פשיזם, אנרכיזם – כל דבר עם "איזם" שיכול היה לזעזע את האנשים שמקשיבים למילים.   אדוארדס החליט גם לתרום את חלקו להגדרת הסגנון המוזיקלי של הלהקה בגלגול החדש שלה – המוזיקה צריכה להיות כועסת, אגרסיבית, רפטטיבית, לא צריך להיות בה שמץ של גיוון מוזיקלי.  אדוארדס עשה, בעצם, כל מה שיכל כדי להפוך את האלבום הזה למניפסט אישי שלו – מניפה ססגונית שמכילה את כל מה שהוא חושב על העולם, ומנסה להסתיר את כל הדברים האלה מאחורי שכבות של לכלוך מוזיקלי.  הוא בחר את הציטוטים המוקלטים שמלווים את חלק מהשירים, את התמונות שעיטרו את חוברת האלבום ואת הציור שמהווה את עטיפת האלבום – ציור של ג'ני סוויל, שהלהקה התבקשה לשלם 30 אלף לירות סטרלינג כדי להשתמש בו, עד שאדוארדס התקשר לציירת והסביר לה, במשך חצי שעה, מה המשמעות של כל אחד מהשירים, וקיבל את האישור להשתמש בציור בחינם.  הוא גם החליט שהלהקה צריכה להתחיל ללבוש מדים ופריטי לבוש מיליטנטיים אחרים,  מפני שהרגיש שהלהקה מתפזרת וגישה צבאית, אפילו אם היא רק כרוכה בלבוש, תעזור להם להתגבש שוב.

המילים של אדוארדס, שהחליט בין השאר להשמיט את שם המשפחה שלו ברשימת המשתתפים באלבום, היו בחלקן רצפי מחשבה שיש מאחוריהן איזשהו רעיון מרכזי, שלא תמיד היה קל לזהות אותו בין כל השמות והרעיונות שנזרקו לחלל האוויר.  חלקן היו תיאורים קשים ומדויקים של מצבי משבר של האנושות – מהפרט הכי בודד בה, נערה אנורקטית ב-"4st7lb", עד לשישה מיליון יהודים ב-"The Intense Humming of Evil".  חלקן היו הנסיונות של אדוארדס להבין פילוסופיות כוחניות, אלימות, הרסניות, כמו זו של לנין וסטלין ב-"Archives of Pain" או התיאור העלום של מפלצת אנושית ב-"Faster".

האלבום נפתח בשני שירים שמכניסים אותנו בעדינות לתוך העולם החדש של ה-Manic Street Preachers – השיר הראשון, "Yes", רועש ומהיר יותר מהשירים שהתרגלנו אליהם אבל עדיין רגוע יחסית, והשני שנכתב ע"י ניקי ווייר ויש בו עדיין שביבים ניתנים לזיהוי של מלודיה קליטה.  אבל כשהם מסתיימים, השקט שמשתרר לפני השיר השלישי הוא כמו דלת שנטרקת מאחורינו.  מיד יגיעו האשמות שהכרומוזום הגברי הוא גרסה לא שלמה של הכרומוזום הנשי ("Of Walking Abortion" לוקח את שמו מדבריה של הפמיניסטית הקיצונית וואלרי סולאנאס),  דברים עמומים על הנטל הכבד שביופי,  פירוט של הדעיכה הבלתי נמנעת של נערה אנורקטית ותמונות מהבהבות ומהירות של הזוועות שההסטוריה חופנת בתוכה – השואה, השלטון הסובייטי, הכח המוגזם שמשטרה יכולה לצבור.  כשהאלבום, שהוקלט בתנאים הבסיסיים ביותר באולפן שלא הכיל את הטוב ביותר שיש לעולם ההקלטה להציע, ונשמע מחוספס בדיוק במידה שצריך להישמע אלבום שהוקלט כך, אפשר בקלות להיות מותשים מהעושר של רעיונות חדשים ומתריסים, מהמוזיקה הרועשת הרבה יותר מהאלבומים הקודמים, מהיעדר המוטיבים המוזיקליים החוזרים שאפשר להיאחז בהם.  "The Holy Bible" – הקבוע היחיד בכל חדר מלון בעולם – לא הצליח למכור יותר עותקים מהאלבום שהלהקה החליטה להציב כמתחרה הפעם (בניגוד לאלבום שהלהקה החליטה שהם רוצים למכור יותר עותקים ממנו באלבום הבכורה שלהם – "Appetite for Destruction", הפעם החליטה הלהקה להתמודד נגד "In Utero", האלבום השני של נירוונה שיצא שנה לפני כן), בטח לא יותר עותקים מהספר שחולק את שמו עם האלבום, אבל עם השנים הוא הלך והתקבע בעיני חלק מהמבקרים כאלבום הטוב ביותר של הלהקה, זה שמשקף בצורה הטובה ביותר את מה שרצו להעביר.

רק שישה חודשים אחר כך, ביום שבו היו אמורים הסולן, ברדפילד, והוא, לטוס לארה"ב כדי לקדם את הוצאת הסינגל השלישי מתוך האלבום בגרסתו האמריקנית, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט להימנע מלהגיע לטיסה.  שבועיים אחר כך, המכונית שלו נמצאה ליד גשר שזכה למוניטין מפוקפק בתור בחירה פופולרית של מתאבדים.  בשנים שאחר כך, אדוארדס הראה את עצמו לשברי רגעים ונעלם שוב, וחברי הלהקה נאלצו להתחיל מחדש – הפעם בסגנון מוזיקלי אחר לגמרי, ידידותי הרבה יותר למאזינים. "אנחנו מקווים שאתה סולח לנו, אבל הכל חייב להמשיך הלאה," הם שרו באלבום הבא שהוציאו אחרי שנעלם.  אולי עכשיו, אחרי כל השנים, כשהמשפחה החליטה להשלים עם העובדה שאדוארדס כנראה לא יחזור, וכשהלהקה החליטה שהגיע הזמן להתמודד עם השירים שהשאיר אחריו, הם יודעים שהוא סולח, ושגם הוא היה חייב להמשיך הלאה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רוברט דאוני ג'וניור. שרלוק הולמס. למה לא?

הכל התחיל ב-Toy Matinee.  הלהקה, ששרדה אלבום אחד בתחילת שנות ה-90 ולא הרבה מעבר לזה, הכילה שני אנשים מאד מוכשרים:  פטריק ליאונרד וקווין גילברט, והזכירה מאד, בחלק מהשירים שלה לפחות, את הלהקה ששניהם אהבו – ג'נסיס.  אחרי שהאלבום הראשון, והבודד, של הלהקה, יצא ולא זכה להרבה יותר מדי עזרה פרסומית מצד חברת התקליטים, ליאונרד החליט לעזוב את הלהקה וגילברט החליט להקים להקת ליווי חדשה ולהוציא חלק מהשירים מהאלבום בתור סינגלים.  במקביל, הוא התחיל גם לקחת חלק בג'ם סשן שבועי בסלון הבית של ביל בוטרל בפסדינה שבקליפורניה.  שבעה או שמונה מוזיקאים, לפעמים יותר,  נפגשו מדי יום שלישי, החליפו ביניהם כלים, ובלילות מוצלחים המשתתפים עברו מהסלון המוזיקלי לאולפן של בוטרל, שם הם הקליטו את מה שהצליחו לכתוב ולנגן באותו הערב.  באחד הערבים גילברט הביא את החברה שלו בשנתיים האחרונות, בחורה בשם שריל קרואו, שגם הצטרפה להרכב המחודש של Toy Matinee.  מדי יום שלישי הם היו מתחילים לנגן שיר אחד, משנים אותו, מעבדים אותו, מוסיפים לו חלקים, מתחלפים בכלי הנגינה ובסופו של דבר, אם הערב היה מוצלח, הם היו יורדים למרתף ומקליטים אותו. עם הזמן, השירים המשותפים התגלגלו להפוך להיות שירים של שריל קרואו, והלהקה הפכה להיות הלהקה שלה, וכשהיו להם מספיק שירים בשביל לעניין איתם חברת תקליטים, הם פנו ל-A&M, והחברה התלהבה ממה שהיא שמעה.  הם היו מוכנים לקחת את הזמרת המתחילה הזאת ולהפיק לה אלבום, ואחר כך להפוך אותה לאחת מהזמרות הכי גדולות בארה"ב, אולי אפילו בעולם.  רק שהם לא היו מוכנים לקחת אותה עם כל הכבודה של המוזיקאים שעזרו לה להקליט את השירים שלה בסלון, ואחר כך באולפן, של ביל בוטרל.  חלק מהנגנים המשיכו איתה לאולפנים מהודרים יותר ומקצועיים יותר בלוס אנג'לס, וביל בוטרל ביחד איתם, אבל קווין גילברט, שעזר להפוך את "All I Wanna Do", שיר פופ חביב, ללהיט הגדול שהוא הפך להיות, לא היה אחד מהמוזיקאים האלה.   גילברט, שהחיים שלו היו מלאים בכמעט הצלחות כאלה, נפטר יותר מאוחר מסיבות מאד דומות לאלו שמייקל האצ'נס מת מהן, שבוע לפני שהיה אמור לנסוע ללונדון כדי לעשות אודישן בשביל לנסות להיות הסולן החדש של הלהקה שאהב, ג'נסיס, אחרי שפיל קולינס עזב.  מאוחר יותר, אולי בשכנוע של חברת התקליטים ואולי לא, שריל קרואו טענה בראיונות שהיא זו שכתבה את השירים, אף על פי שהקרדיטים שבאלבום מפרטים את רשימת האנשים שלקחו חלק בכתיבת השירים השונים – לפעמים שניים, לפעמים שישה, אף פעם לא קרואו לבדה.  הטענות האלו הובילו בהתחלה לקרע עם גילברט, אחר כך גם עם בוטרל, ולא עשו טוב לאווירה השמחה והשיתופית שבתוכה נוצר האלבום הזה, שקיבל את שם הפגישה השבועית – "Tuesday Night Music Club".

אם מתעלמים לרגע מהמשקעים, מההסטוריה, מכל מה שקרה אחר כך, "Tuesday Night Music Club" הוא אלבום שמדגים כמעט בצורה הטובה ביותר את מה שיכול לקרות כשחבורה של מוזיקאים מתאספת בחדר אחד ומתחילה לנגן, בלי לחשוב על העתיד – על הלהיטים, על ההצלחה, על האורות הבוהקים והקהל שהוא כל כך גדול שאי אפשר לראות אותו באמת בצד השני של הבמה.  האלבום נפתח  בשלושה שירים שהפכו בהמשך ללהיטים במידה כזו או אחרת – "Run, Baby, Run", אחריו "Leaving Las Vegas", שנכתב בעקבות ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון או'בריאן שהפך גם לסרט בשם הזה כמה שנים אחר כך, ואחריו "Strong Enough".  שלושת השירים האלה נשמעים מלוטשים הרבה יותר מששירים באולפן הביתי של מפיק עשויים להישמע, אבל עוקבים מיד אחריהם סדרה של שירים שספגו הרבה יותר מהאווירה הביתית של הסלון של בוטרל.  כשהאלבום מסתיים, שמונה שירים ולהיט אחד אחר כך, זה נשמע כמו הופעה מוצלחת של להקה עם סולנית שהמילים שלה, הסיפורים שלה והחיים שהיא עברה שרטטו את האלבום שבסופו של דבר מצא את דרכו החוצה מהבית הזה בפסדינה.

בחודש שבו יצא האלבום, להקה אחרת, במקום אחר בקליפורניה, נכנסה לסלון של בית במטרה להקליט אלבום משלה.  יש הרבה קווי דמיון בין האלבום הראשון של שריל קרואו לאלבום הראשון של Counting Crows.  גם הם להקה ברוכת חברים שמנגנים בכלים די דומים לאלו שניגנו בהם חברי מועדון המוזיקה של יום שלישי.  גם הם השאירו מאחוריהם חבר להקה אחד – מר ג'ונס המסתורי – כשהאלבום הראשון שלהם הצליח מעבר למשוער.  גם הם כתבו את השירים והקליטו אותם, לפעמים, בטווח של יום אחד.  אבל משהו אחר יצא בסופו של דבר מההקלטות האלה, שיצאו כאלבום זמן קצר אחרי שהם סיימו את האלבום.  כשנכנסו לבית על הגבעה, מבודדים מהעולם, מרוכזים מסביב לשטיח אחד, מגברים וקלידים בנויים לחומות של מבצר שבתוכו הם הרכיבו את הנשק שלהם נגד סגנון המוזיקה הכבד יותר והמצליח יותר שצמח מצפון להם, הם הרכיבו לעצמם תכנית ליצור אלבום שיצליח להעביר את המאזין דרך רכבת רפאים ארוכה של השפעות מוזיקליות – וואן מוריסון,  The Band, ברוס ספרינגסטין, Shiva Bourlesque, בוב דילן – ובאותו הזמן ליצור מחדש הסטוריה מוזיקלית אמריקנית.  כמעט כל השירים שבאלבום הוקלטו בטייק אחד, ווריאציות סופיות, טבועות באלומיניום, של שירים שהם ניגנו שוב ושוב בהופעות בשנים שלפני כן.  השיר הראשון, "Round Here", מבוצע כאן בגרסה שמתגבשת לאט, על פני בסיס של גיטרה אחת והקול של אדם דוריץ,  שעליו נחים כל הכלים האחרים, כל אחד בתורו, כשבסופו של דבר, כמו בכל סיפור אמיתי, אדם דוריץ נשאר לבדו עם הגיטרה האחת.  אם היו מקליטים את השיר ביום אחר, קרוב לוודאי שהוא נשמע אחרת לגמרי, ובכל הופעה אחרת שלהם – כולל שלוש ההופעות המוקלטות שלהם, באחת מתוכן נשארו הקול והגיטרה לבדם, כששאר הכלים הצטרפו אליהם, לאט לאט ולאורך רשימת השירים, רק מאוחר יותר –  השיר נשמע קצת אחרת, כאילו שזה איזשהו שיר עם שמבוצע מזכרון,  שאם לא יוכנס בו איזשהו שינוי הוא יהפוך להיות תפל וחסר ברק.  "אי שם באמצע אמריקה," הם ממקמים את הצליל שלהם שנבנה במהלך השיר הראשון, כשמגיע השיר השני, "Omaha".   למנדולינה, לתופים ולהמונד מצטרף גם אקורדיון הפעם, והם כולם, שלל הכלים המוזיקליים האלה, הולכים אחרי החלילן שמנחה אותם בתווך המילים, בין פזמון לפזמון.  אחר כך "Mr. Jones", שנכתב כבדיחה אבל הפך, בלי ידיעתם, ללהיט גדול בעיקר בזכות הקליפ שלו, שהוקלט מבעד החלון של בית לא שונה לחלוטין מזה שהקליטו בו את האלבום, ושודר ב-MTV לעתים קרובות.  ואחר כך, שיר אחרי שיר, עד השיר הסוגר, "A Murder of One", שמכיל בתוכו פרפראזה על שיר הילדים הבריטי שמתוכו הם לקחו את שמם.  כל אחד מהשירים האלו מכיל בתוכו בדיוק את כמות הצלילים הנכונה, והם מסודרים בדיוק בסדר הנכון.  אף לא צליל אחד מיותר, אף לא צליל אחד עודף.  כאילו שמכשיר ההקלטה שהוצב באותו החדר לא קלט את הצלילים האלה מהאוויר.  אולי הם הצליחו להמשיך ולמצוא את דרכם, מחוץ לחלון, במורד הרחוב, דרך חלון חדר המגורים של מישהו אחר.  אולי מישהו אחר ישב בדיוק על הרצפה וניגן בגיטרה האקוסטית שלו כדי להעביר את הזמן.  אולי הצלילים פגעו במיתרים, גרמו להם לרעוד בדרך אחרת לחלוטין, גרמו לאותו נגן לחשוב על מילים אחרות לחלוטין והובילו אותו בדרך אחרת לחלוטין.  אולי, בסופו של יום, יהיה שיר מוכן, גם הוא מהוקצע ומורכב ולא מכיל אפילו צליל עודף אחד.  ואולי, גם השיר הזה יהפוך להיות להיט.  מי יודע?  הרי כל כך הרבה מוזיקה טובה מתחילה בסלון של מישהו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסיפור האמיתי על איך פסטיבל וודסטוק מצא את המקום שלו.

1. לפני הכל

הקיץ מגיע, ואיתו מגיע מבול של הופעות מחו"ל בכמות שעושה רושם שלא ראינו הרבה זמן – סוזן ווגה, ב-19 ביולי בהיכל התרבות;  Faith No More, כנראה, ב-1 בספטמבר בגני התערוכה;  M83, ב-1 ביולי ב"בארבי";  והשמועות מדברות גם על חזרה של Pet Shop Boys ושל Guns and Roses (שזה בעצם אקסל רוז עם עוד נגנים).

2.  Black Tie, White Noise

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי, אלבום הסולו הראשון שלו בשנות ה-90, "Black Tie, White Noise".  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

1   האלבום כולו הוקלט, לפחות ברוחו, כמתנת חתונה לאשתו הטריה, אימן עבדולמג'יד.  הוא אפילו רצה לקרוא לאלבום "אלבום החתונה" אבל האלבום שהוציאו דוראן דוראן חודשיים לפניו, שזכה לכינוי "אלבום החתונה" אף על פי שלא באמת קראו לו ככה, שיכנע אותו שאולי זה לא רעיון טוב.  במקום, הוא הסתפק בקטע חתונה אינסטרומנטלי בשביל לפתוח את האלבום, ואותו הקטע עם מילים בשביל לסגור אותו.

2   לסטר בואי, חצוצרן ג'אז ידוע שהיה חלק מ-Art Ensemble of Chicago, משתתף בחלק מהשירים באלבום, כולל קטע אינסטרומנטלי שנקרא "Looking for Lester", וגם מחצרץ את הסולו המקוטע והמוזר של הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Jump, They Say".  בניגוד לאיש ששמו כתוב על האלבום, לסטר בואי נולד עם השם הזה (או במילים אחרות, הוא לא קרוב משפחה).

3   כדי להרחיב את המסורת שלו באלבום הזה, בואי מבצע לא גרסת כיסוי אחת אלא ארבע – של Cream, של מוריסי, של האחים ווקר ושל נסיכה מסומטרה בשם טהרה.

4   אימן,  אשתו הטריה של בואי, נסעה לפריז כדי לפגוש את טהרה וחזרה עם השיר "Dont Let Me Down and Down".  היא שכנעה את בעלה להקליט את השיר, והוא גם הקליט את השיר לאלבום וגם הקליט אותו שוב, באינדונזית, לגרסה האינדונזית של האלבום (שזה גם סוג של מסורת – אחרי הגרסה האינדונזית ל-"Amlapura" מהאלבום השני של Tin Machine).

5   הסינגל הראשון מהאלבום, "Jump, They Say", נכתב על אחיו למחצה של בואי, טרי ג'ונס, שהתאבד כמה שנים לפני כן.  טרי זכה לכמה וכמה שירים של בואי גם בתקופה שהיה חי – "The Bewlay Brothers", למשל (אף על פי שבואי עצמו טוען שהשיר הוא לא על כלום ושהוא נכתב במיוחד בשביל הקהל האמריקני, שאוהב למצוא דברים נסתרים שלא באמת קיימים בתוך דברים אחרים).

6   חברת התקליטים שבואי הקליט בה את האלבום, Savage Records, פשטה את הרגל זמן קצר אחרי הוצאת האלבום.

7   מיק רונסון חזר לנגן עם דיוויד בואי בשיר אחד באלבום הזה – והייתי רוצה לומר שזו היתה הפעם האחרונה שהוא הקליט לפני שנפטר, פחות מחודש אחר כך, אבל זה לא יהיה נכון.  הפעם האחרונה שהוא הקליט היתה בשביל שיר של ה-Wildhearts.   הוא מנגן באחת מגרסאות הכיסוי באלבום, "I Feel Free", ואחת מגרסאות הכיסוי האחרות, "I Know It's Gonna Happen Someday", לקוחה מאלבום שהופק על ידיו.

8   דיוויד בואי איחד כוחות עם עוד חבר העכבישים מהמאדים – מייק גרסון מנגן פסנתר ב-"Looking for Lester".

9    את "Pallas Athena" הוא הוציא בתור סינגל רק ארבע שנים אחרי שהאלבום יצא, בתור Tao Jones Index – משחק מילים על השם האמיתי שלו, ועל המניות שהנפיק לתמלוגים מהשירים שלו באותה תקופה.  גרסת השיר שמופיעה בסינגל היא לא הגרסה מהאלבום אלא גרסת דראם'נ'בייס מסיבוב ההופעות של "Earthling".

10   דיווד בואי לא יצא לסיבוב הופעות בעקבות האלבום הזה.

1.  לפני הכל

אחרי הפסקה קצרה לצורך אבהות של שחר, ממנהלי מונוקרייב (מזל טוב!), הם ממשיכים במסע שלהם להביא לכאן אמנים מחו"ל שהם קצת פחות מוכרים, אבל בדרך כלל קצת יותר מעניינים, מהאמנים שבאים לכאן בדרך כלל.  הפעם אלו הלהקה הגרמנית Notwist, שהאלבום הראשון שלה, "Neon Golden", ממשיך להיות מוצלח גם כששומעים אותו היום.  הם יופיעו ב-16/7 ב"בארבי" תל אביב.

וגם Why?, עם הסולן בעל-השם-הישראלי-אבל-קרוב-לוודאי-לא-ישראלי-באמת יוני וולף, יגיעו, בדיוק לאותו מקום, ויופיעו שם יום לפני כן, ב-15/7.  תל אביב מתחילה להיראות כמו עיר אירופאית מסודרת, מבחינת הופעות. ובהיעדר הופעה של cloudDEAD כאן, גם זאת נחמה.

2.  אנשים מפלסטיק על הבמות של תל אביב
אפשר להגיד הרבה דברים על תל אביב, אבל שניים מהדברים שאי אפשר להגיד עליה הם שהיא משעממת, ושהיא לא רוויה בתרבות עד כדי כך שאפשר להחליק וליפול ממנה.  עכשיו כשתל אביב חוגגת מאה שנים במהלך כל השנה הקרובה, העיר לוחצת על הגז, ואיים קטנים של תרבות צומחים בכל מיני מקומות בעיר ומפריחים פסטיבלים שאין ביניהם קשר ממשי לתל אביב או למאה השנים שלה, אבל זה עדיין נחמד שהם שם.  תיאטרון "הקאמרי", למשל, תורם את החלק שלו בפסטיבל תיאטרון, שבמסגרתו הועלו כל מיני הצגות בשבוע האחרון.  אחת מההצגות האלה היתה "רוק'נ'רול" של טום סטופארד, מחזאי אמריקני שנולד בצ'כוסלובקיה, שעוסקת באנשים שהיו חלק מ"מהפכת הקטיפה" ומהדרך שעברו מסוף שנות השישים עד תחילת שנות התשעים.  המחזה, כמו שהשם שלו מרמז, עוסק בעיקר בקשר שבין המוזיקה והתרבות לתסיסה הפוליטית שהובילה לנפילת הקומוניזם בארץ הזו, וכמו שהשם שלו עוד מרמז, מכיל הרבה מאד מוזיקה.  קצת מהמוזיקה הזאת שייכת ל-Plastic People of the Universe, להקה אוונגרדית, מחתרתית ואגדית שהעניקה הרבה יותר ממשמעות אחת לז'אנר שאנשים טוענים שהיא היתה שייכת אליו – Rock in Opposition.   כשהמחזה עלה לראשונה בצ'כיה, ב-2007, הלהקה עצמה השתתפה במחזה וניגנה את השירים שבגרסאות אחרות של המחזה הושמעו מהקלטה, וגם כשההצגה עלתה בתל אביב, בשבוע האחרון, הלהקה חזרה על הגימיק הזה.  אבל כדי לחגוג את מאה השנים כמו שצריך, החליטו אנשי "הקאמרי" לערבב שמחה בשמחה ולהוציא את הלהקה החוצה, אל הרחבה שבין התיאטרון, בית האופרה והבניין השלישי שאני לא יודע מה יש בו, ולאפשר לתושבי תל אביב ולכל בן אדם אחר שרוצה לבוא ולשמוע מוזיקה איכותית ומאד לא שגרתית בתל אביב, לראות אותם.  ההופעה היתה בחינם, הבירה היתה בחינם (או ככה לפחות השמועות אומרות, מפני שמרגע שהשמועה התפשטה ועד סוף ההופעה לא יכולתי לראות את הדוכן הצנוע של Pilsner Urquel מאחורי נחיל האנשים שהקיפו אותו) והאווירה, תרומתם של כמה צ'כים שחיים כאן או מבקרים כאן והתאגדו בצד הקדמי של הבמה.

שגריר צ'כיה בישראל, שעולה לבמה כדי להגיד כמה דברים לפני שהם מתחילים בהופעה שלהם, מסיים את הנאום הקצר שלו ב"זהירות על אוזניכם", אבל האזהרה שלו נמהרת מדי, מפני שכשעלו,  Plastic People of the Universe התחילו את ההופעה שלהם בצורה רגועה ככל האפשר.  אולי זאת הבקשה שהם קיבלו מאנשי השגרירות הצ'כית שתיאמו את ההופעה הזאת, דרך עיריית תל אביב שמייצגת את העיר שאוהבת אוונגרד, אבל לא בבת אחת ולא בשעות מאוחרות מדי.   הרוק שלהם, סוחף ומעניין ואנרגטי, מקבל נופך של משהו שונה בעיקר בגלל המילים, שהן בשפה מוזרה ולא מאד שגרתית כאן.  לפני כמעט כל אחד מהשירים, מתוך אדיבות לקהל הישראלי שקרוב לוודאי שלא מכיר אותם, הם מזכירים את שם השיר, באנגלית, ומסבירים על מה הוא.  השירים שלהם הופכים להיות מעט רועשים יותר, מעט מבולגנים יותר, הסולואים של הכלים השונים מתארכים ומתפתלים יותר ולפעמים אחד מחברי הלהקה מרשה לעצמו לרדת מהבמה ולהביט בהם מהצד.  באיזשהו שלב הם נזכרים שהם בעצם להקת ריקודים, או כך לפחות הם טוענים, והם מתחילים לנגן שירים קצביים יותר, שירי רוק'נ'רול כדי להחליף את השירים מהמערב שלא הגיעו אליהם בתקופה ההיא, שבה הם התחילו.  הם מזכירים את איגון בונדי,  פילוסוף ומשורר צ'כי שהוצא מחוץ לחוק בתקופה הקומוניסטית ושאת השירים שכתב הלחינו בשביל אלבום שקראו לו "Egon Bondy's Happy Hearts Club Banned".  לאט לאט, ככל שהקהל משתחרר יותר והלהקה משתחררת יותר, והמרכז לאמנויות הבמה משתחרר מכבלי הבטון ומתחיל לרחף באוויר, אי תרבותי בין האפור האורבני שמימנו והאפור הצבאי שמשמאלו, האוונגרד מוצא את דרכו בחזרה לתוך הנגינה שלהם.  וורטיסלב ברבנק, נגן הסקסופון שלהם, שנראה קצת כמו איזשהו בן דוד צ'כי של סופרטראמפ, עומד במרכז הבמה במהלך אחד מהשירים ומוציא מהסקסופון שלו צלילים שבינתיים הספקתי לשמוע רק מפיטר ברוצמן וג'ו מק'פי, במרתף במקום אחר לגמרי בתל אביב.  חברי הלהקה מחליפים ביניהם את תפקיד הסולן, כשמעט מאד מהשירים שלהם באמת מושרים.  אלו יותר סיפורים עם עיטור מוזיקלי, ראפ צ'כי קדום.

בזמן ש-Plastic People of the Universe, בהרכב הנוכחי שלהם, עומדים על הבמה ומנגנים מוזיקה חופשית בעולם החופשי הזה, הסיפור שלהם עומד מאחוריהם והצל שהוא מטיל הופך אותם לענקים.  הם התחילו את דרכם ב-1968, כשטנקים סובייטים התגלגלו לתוך פראג והובילו את שלום חנוך לכתוב שיר בפינה אחת של העולם, ואנשים אחרים לכתוב שירים לגמרי אחרים בפינה אחרת של העולם.  מילאן חלאבסה הקים את הלהקה לפי הפורמט של Velvet Underground – להקה שיש לה גרעין מוזיקלי ומנהל אמנותי חיצוני, שמשווק אותם לעולם בתור משהו אמנותי, אוונגרדי, יותר מגניב ממגניב.  אבל מסך הברזל התחיל להיסגר לאט לאט גם על צ'כוסלובקיה, ודי מהר לא היה יותר עולם לשווק לו אותם.  הם התחילו את דרכם מבצעים שירים, באנגלית, של להקות אחרות.  שני השירים היחידים בצ'כית שהיו להם, לחנים שלהם למילים של המשורר הצ'כי יז'י קולארז', התרחבו והתחילו לתפוס את מקומן של גרסאות הכיסוי, כשהם התחילו להלחין את השירים שכתב איגון בונדי.

הפופולריות שלהם, והעובדה שהם בחרו להלחין שירים ולהעביר מסרים שלא זכו לאישור של משרד הפרופגנדה המקומי, עוררו את תשומת ליבם וזעמם של השלטונות.  ב-1974,  אוטובוס מלא צעירים שנסעו לעיר מחוץ לפראג כדי לראות הופעה של הלהקה נעצר בצד הדרך, ושוטרים שעלו עליו עצרו את מרבית הצעירים שהיו עליו ודנו חלק מהם לתקופות ארוכות בכלא.  חברי הלהקה עצמם נעצרו, נשפטו, והושמו בכלא.  חבר הלהקה הקנדי פול ווילסון, שהיה סולן הלהקה בתחילת דרכה אבל עזב את הלהקה הרבה לפני המעצרים, גורש מצ'כוסלובקיה.  התקופה בכלא לא הרגיעה את רוח ההתנגדות שלהם – הם בסך הכל רצו לעשות מוזיקה, לא להיות מעורבים בכל התככים הפוליטיים של השלטון בתקופה ההיא – וברגע שהיתה להם את ההזדמנות להמשיך ולעשות מוזיקה, הם ניצלו אותו.  זמן בכלא, השלטונות הבינו, הוא לא מספיק בשביל לעצור אותם, והם החלו להגלות חלק מחברי הלהקה – ברבנק, סקסופוניסט הלהקה, העביר תקופה ארוכה בקנדה לפני שחזר לצ'כיה ב-1997.  על אף שהמוזיקה שלהם נשארה מחתרתית ונגישה רק למעט מאד אנשים, זרעי המהפכה שהם זרעו החלו לצמוח – כשאנשים כמו ווצלב האבל, שהפך להיות הנשיא האחרון של צ'כוסלובקיה, והנשיא הראשון של צ'כיה, ניסחו את "הצעה 77" שלהם, שהובילה ל"מהפכת הקטיפה" ולהפלת השלטון הקומוניסטי.

הלהקה, בהרכב של חברים שלא גלו מצ'כוסלובקיה, הפסיקה לעבוד ב-1988, אבל לאחר ששוכנעו על ידי ווצלב האבל עצמו לחזור ולהופיע ב-1997, בהרכב המקורי שלהם, כדי לחגוג עשרים שנים ל"הצעה 77", הם חזרו להופיע ולהקליט אלבומים חדשים, ולא הפסיקו מאז.

אחרי שההופעה מסתיימת, מלווה בהתנגדות מסוימת של הקהל למטה לעובדה שהלהקה צריכה לסיים למעלה ולרדת מהבמה, שניים מחברי הלהקה מתפנים למכור את הדיסקים שלהם בצד הבמה.  הדיסקים של הלהקה עצמה, המעט שהביאו איתם מצ'כיה, נעלמים תוך שניות.  הדיסקים שנשארים להם הם של הרכבים בנפרד של חברי הלהקה.  אני שואל את גיטריסט הלהקה, יוזף יאנישק, אם אפשר להשיג את הדיסקים שלהם במקומות אחרים. הוא מושך בכתפיו. "זה תלוי," הוא אומר.  תלוי, אני רוצה לחשוב, עד כמה אני מוכן להשקיע בשביל לחשוף את המוזיקה הנחבאת אל הכלים של הלהקה הזו.  המוזיקה הנפלאה הזו, שיש בה תערובת של רוק'נ'רול מאד פשוט ושל התוהו ובוהו שאפפו את הלהקה בעשוריה הראשונים, ושממשיכה להתחבא ולמנוע מאנשים שמבינים את הכוח ההרסני שיש למוזיקה נגד רוע, טמטום וכפיה.  ככה זה – אפשר להוציא את הלהקה מהמחתרת, אבל אי אפשר להוציא את המחתרת מהלהקה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסיפורים של אתגר קרת, בסטופ מושן, לפרק זמן מוגבל.  עכשיו, רק 9.99$.

1. לפני הכל

לא מוות מוזיקלי אמנם, אבל בכל זאת:  יש אנשים שאחרי שהם הולכים, מפנים את המיכל בן התמותה הזה לטובת עולמות אחרים, אם תרצו, משאירים אחריהם את המתאר של המקום שהם תפסו בעולם הזה, באמצעות הדברים שאנשים אומרים עליהם, הסימנים לחיים שלהם שהם השאירו אחריהם, הזיק בעיניים של אנשים כשהם מדברים עליהם.  נחום שרפמן, שייסד את החברה שאני עובד בה עכשיו, שהוא הסיבה העיקרית לא רק לעובדה שהחברה קיימת אלא גם שהתרבות שלה היא כזאת שכיף להיות חלק ממנה, ושנהרג ביום רביעי בהתרסקות מטוס ביחד עם אשתו, היה אחד מהאנשים האלה.   הוא היה אחד מהאנשים שמספיק להיות בנוכחותם בשביל לדעת שאתה מכיר אותם – הרוגע שלו והרצון שלו לנצל את החיים עד תום,  לתת כמה שאפשר לאנשים שמקיפים אותו, גם אלה שהיה איתם בקשר יומיומי וגם אלה שלא הכיר בכלל.   הייתי רוצה לדמיין שברגעים האחרונים שלו הוא לא הרגיש פחד או צער, אלא סיפוק.  וזאת בדיוק המורשת שהוא השאיר לכולנו – כל אחד צריך לחיות את החיים שלו כך שהרגע האחרון שלהם הוא בבת אחת גם מוקדם מדי וגם בדיוק בזמן.

2.  Versus the Spin – מהדורת אפריל

המהדורה השניה של Versus the Spin, שמפורטת לפניכם בהמשך ושניתנת להורדה בלינק שלמטה למשך השבועיים הקרובים, חולקת שני דברים משותפים עם המהדורה הראשונה, של החודש שעבר:  גם היא מכילה עשרה שירים שליוו אותי במהלך החודש האחרון, וגם היא לא כוללת עטיפה מיוחדת בינתיים.  אולי למהדורה הבאה יהיה רק דבר משותף אחד עם זאת. [עכשיו כשסיימתי לכתוב את מה שרציתי לכתוב לגבי כל השירים, מסתבר שאפילו שני דברים לא משותפים בין שתי המהדורות. בזו יש רק עשרה שירים. מילא.]  הנה היא, בכל אופן:

1		China Drum – Wuthering Heights
		כשהייתי צעיר יותר ורק התחלתי לגלות את קצהו של הקרחון הענקי שהוא "מוזיקה אלטרנטיבית" (כמו שקראו לזה אז – ומה שהפך מאז להיות פחות אלטרנטיבה ויותר הדבר הטוב היחיד שנשאר), היה רק קומץ של להקות שהכרתי. רובן, במקרה, היו בריטיות. אחת מהן היתה China Drum, שנשמעה כמו Catherine Wheel, הכילה את אותו מספר אנשים כמו Catherine Wheel, אבל לא היתה בדיוק אותו הדבר. כאן הם מציעים את הגרסה, המהירה והרועשת שלהם, לשיר של קייט בוש, הרבה לפני שה-Futureheads חשבו לעשות את זה.
2		Kemialliset Ystavat – Monien Kalojen Aalto
		אי שם בערבות הקרח של פינלנד, בבקתה קטנה שלא מחוברת בשום צורה לציוויליזציה, מתכנסים חברי הלהקה הזאת ועושים מוזיקה מאד מוזרה. השם שלהם, שמיתרגם ל"חברים כימיים", מרמז על מה צריך לעשות כדי שהמוזיקה שלהם תישמע הגיונית.
3		The Burn – Facing the Music (demo)
		כמה אני אוהב סיפורים כאלה: להופעה אחת של הלהקה הזאת הזדמן דיימון גוך, הוא Badly Drawn Boy, שנתן להם להשתמש, בחינם, באולפן שלו. מנהל חברת התקליטים Hut (שחתומים בה Placebo, Smashing Pumpkins, The Verve למשל) שמע את הדמו שהקליטו באולפן של גוך, במקרה, בחנות בגדים והחתים אותם לחוזה הקלטות מיד. בין המעריצים שלהם – פול וולר, אואזיס ואיאן בראון.
4		Nick Cave and the Bad Seeds – Do You Love Me (part 2)
		הגרסה השניה של השיר, שחותמת את האלבום "Let Love In" באיזו נימה קטנה של תבוסה, אחרי הבומבסטיות שהציע החלק הראשון שפותח את האלבום.
5		Richard Ashcroft – Brave New World
		את The Verve, להקה ששיטת העבודה שלה – להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, להוציא אלבום, להתפרק, להתאחד, וחוזר חלילה – היא אחת מהמוזרות בעולם המוזיקה, הניעו שני כוחות עיקריים – הסולן ריצ'רד אשקרופט והגיטריסט ניק מ'קייב. הכיוון שאשקרופט משך אליו בדרך כלל, ושבא לידי ביטוי גם באלבומי הסולו שהוציא כשהוא מחוץ ללהקה, הוא הכיוון המלודי וההמנוני. גם בשיר הזה, הוא מוכיח מה היה יכול לקרות אם הלהקה היתה ממשיכה את הכיוון שהתחילה בו בשירים המוכרים יותר של "Urban Hymns".
6		Radiohead – I Can't
		בסופו של דבר, היצירות הראשונות של להקות נידונות לשבח או לכליה בהתאם למה שקרה ללהקות האלה אחר כך. אם "Pablo Honey" היה האלבום היחיד של Radiohead, הוא אולי היה נעלם בסבך שאר האלבומים שיצאו באותה תקופה ללהקות בריטיות שאף אחד לא זוכר היום. אבל מכיוון שהם הפכו עם הזמן ללהקה הכי גדולה ביקום, יש מקום לחזור אחורה ולהקשיב מחדש לאלבום הזה, ולגלות, שגם הוא מאד מוצלח.
7		Sigur Ros – Hjartath Hamast
		תעלומה שלעולם כנראה לא אצליח לפתור – למה הסולן של Sigur Ros, שדובר ביחד עם חבריו ללהקה שפה שמדברים רק עוד בערך 200 אלף אנשים בעולם, החליט להמציא שפה חדשה ולא מובנת לגמרי כדי לשיר בה את השירים באלבום הראשון של הלהקה הזאת? האות האחרונה במילה הראשונה של שם השיר, אגב, נשמעת כמו ד', לא כמו ת', אבל האות האיסלנדית הנכונה נעלמת מהמקלדת שלי.
8		Passengers – Your Blue Room
		בין Zooropa ל-Pop, יו2 שוכנעו על ידי המפיק שלהם בכמה מהאלבומים, בריאן אינו, להשתתף בפרויקט מוזר – כתיבת מוזיקה לסרטים לא קיימים. פרט לשני שירים באלבום – השיר הזה, ו-"Miss Sarajevo" – שנלקחו מסרטים אמיתיים – כל השירים לקוחים מתוך סרטים שהומצאו במיוחד בשביל המאורע. מה שלא הפריע למייקל מאן לקחת את אחד מהשירים לפסקול סרטו "Heat" כשזה יצא. "Your Blue Room", שהוקלט בשביל האלבום וגם בשביל סרטם המשותף של ווים וונדרס ומיכאלאנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה את הסצינה הכי יפה בסרט – זו שמסיימת אותו.
9		Domaci Kapela – More
		הנה עוד שם, של להקה הפעם, שהמקלדת שלי לא יכולה להתמודד איתו (זה מפני שהפעם הוא בצ'כית). להופעה של "Plastic People of the Universe" שהתרחשה ביום חמישי, הלהקה הביאה למכירה רק כמות זעומה של הדיסקים של עצמם, שנחטפו כמעט מיד, אבל הם הביאו גם דיסקים של חברי להקה מהעבר וחברי להקה נוכחיים, ואחד מהם הוא של הלהקה הזאת – של המתופף לשעבר של אנשי הפלסטיק. גם היא, כך הבטיח לי גיטריסט הלהקה, מושפעת מאד מאנשי הפלסטיק של היקום.
10		הבילויים – תנשב הרוח (חי בכפר סבא, 2004)
		על אף שהגרסה שהם בחרו לקבע באלבום השני היא איטית ומהורהרת יותר, כיאה למילים של שיר כזה, גם הגרסה התזזיתית הזאת, מהופעה ב-2004 ב"בארבי" כפר סבא, לא מאבדת מהיכולת שלה לגרום לנו, המאזינים, להרגיש בסוף השיר כאילו צחקנו עכשיו מאד מבדיחה ורק אחר כך הבנו שהיא עלינו

את האוסף אתם יכולים למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך השבועיים הקרובים. בחודש הבא, האוסף יחזור להכיל שנים עשר שירים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – רוברט רודריגז. גם סרטי הילדים שלו לא דומים לשום דבר אחר.

לכבוד יום העצמאות שבא עלינו לטובה, הלכתי לחפש עצמאות מוזיקלית במקומות אחרים.  במקום הצלילים שמעצבים את המדינה שלנו, שישים ואחת שנים אחרי שהבריטים החליטו לעזוב אותה לנפשה, צלילים שמעצבים את העצמאות האישית של אנשים אחרים.  שלושה ימי עצמאות קטנים, ועוד אחד:

1.  Bruce Springsteen – Independence Day

כל המשפחות המאושרות בשירים של ברוס ספרינגסטין מאושרות בדיוק באותה הצורה.  המשפחות האומללות, על אף שזה לא נראה ככה מרחוק, אומללות כל אחת בדרכה שלה.  לאורך הקריירה שלו ספרינגסטין כתב הרבה שירים שהם בעצם סיפורים קטנים – נקודות האור האחרונות בחיים של אנשים קשים, שיש להם חיים קשים, שמאבדים את מה שנותר להם ושהחשיכה הולכת לסגור עליהם.  בדרך כלל המצלמה מתמקדת בעיירה קטנה, שמבססת את עצמה מסביב למפעל אחד, או מכרה אחד, או מחצבה, או מקום שבו חוטבים עצים, שבה האנשים הם אפורים והחיים שלהם אפורים יותר, ובמקרים מסוימים גם המפעל האחד הזה, כשהוא נסגר, הופך את העיירה למקום הרבה יותר מחניק והרבה יותר סגור.

לספרינגסטין יש את היכולת הנדירה הזאת לקחת משהו שיכול לקרות לכולם, משהו פשוט ודק וחסר ברק בעצמו, ולהפוך אותו לשיר מרגש, רק בזכות המילים שהוא מניח, אחת לפני השניה, כדי לתאר את הייאוש והצער והעצב שמצטברים בתוך הסיפור הזה.  ב-"Independence Day", שיר שהקליט בשביל "The River", שהוא אלבום שיש בו כמה וכמה שירים כאלה, שהם בעצם סיפורים שאף פעם לא נגמרים טוב, אלו הם אבא ובן שלא מסוגלים לחיות באותו הבית.  הם רבים ורבים, ובאחד מהלילות הריב הופך להיות מר וקשה ואי אפשר לשכוח אותו, והבן מחליט שהוא צריך לעזוב – את הבית, את העיר, את החיים שאבא שלו סלל בשבילו ושהוא צריך לעקוב אחריהם צעד אחרי צעד, בדיוק באותם המקומות בהם אביו דרך, כדי לא למעוד וליפול ולשבור את הכל.  הוא יודע, הבן, שהמרחק והקרע ביניהם הם לא אשמתו של האבא. "אני לא אתן להם לעשות לי את מה שהם עשו לך," הוא אומר, "הם" במקרה הזה הם האנשים העשירים שמפעילים את המפעל, או המחצבה, או מזקקת הנפט, שמונעים מהעיירה להתפתח ובונים דור, אחרי דור, אחרי דור, של אנשים שההתחלה שלהם והסוף שלהם הם בדיוק אותו הדבר.

ספרינגסטין כתב את השיר כשהיה בן 19 ועזב את הבית בעצמו.  אולי במקרה שלו העזיבה היתה יותר נעימה, אבל דורות של מאזינים, שנים אחרי שהשיר נכתב, מבינים בדיוק על מה הוא מדבר גם אם הדברים לא נצבעים אצלם בצבעים כל כך כהים ומרירים. "השיר הזה מוקדש לכל מי שעוזב את הבית השנה," הוא אומר בהקלטה הזאת, וגם מי שעזב כבר, וגם מי שלא חושב על לעזוב, יכולים להבין את הסיפור.

2.   Elliott Smith – Independence Day

אני לא מכיר הרבה מהשירים של אליוט סמית', והשירים שאני מכיר הם בדרך כלל מהסוג העצוב, המהורהר, אלו שמרמזים על הסוף שמצא אותו מוקדם מדי.  כך שכשאני שומע שיר של אליוט סמית' שהוא שמח, שהמנגינה בו מרמזת על המילים והמילים מחפות על המנגינה, זה נדמה לי שפתחתי את הדלת ונכנסתי בלי לדפוק, ותפסתי אותו, בטעות, שמח.  מהר מאד הוא ירים את העיניים מהגיטרה, יסתכל לכיוון שלי ויזעף, אבל כרגע עושה רושם שיש משהו שעושה אותו אופטימי.

בשיר הזה, זה פרפר.  או לפחות, זאת המטאפורה.  פרפר מתחיל את חייו כזחל ואחר כך הופך להיות גולם ושני אלה לא יפים במיוחד.  אחר כך, כשהוא יוצא מהגולם שלו, פרפר הוא בדרך כלל יפהפה, אבל החיים שלו הם קצרים מדי וחסרי משמעות מדי.  אלא אם כן הוא זוכה להיות מצולם כשהוא הוגה במשמעות החיים בסוף של תכנית טלוויזיה לילדים, הוא בדרך כלל מת, במקרה הטוב בזמן תעופה, צונח אל הקרקע בלי התראה, במקרה הרע מתחת לנעל של מישהו.

בשיר הזה, מצד שני, אני רוצה לחשוב שסמית' עושה את המעשה הנדיר ומסתכל על הצד החיובי – החיים הם קצרים, הוא רוצה להגיד במטאפורה המאד מדויקת הזאת, ולכן כדאי לנצל אותם ככל שאפשר, להפוך אותם לצבעוניים ככל האפשר, לעוף כמה שיותר גבוה, כדי שהנפילה תהיה כל כך הרבה יותר מרהיבה.  הפרפרים של סמית', אבל, הם לא בדיוק כמו כל הפרפרים האחרים שמסלול החיים שלהם הוא צפוי.  בשירים שלו, כשהם מסיימים לעוף, ביום האחד הזה שלהם של חופש, הם חוזרים אל הגולם שלהם.  גם הוא נמצא בגולם כזה משלו, והוא מביט למעלה אל הפרפרים האחרים שהיו הגיע תורם – יום העצמאות שלהם.  גם שלו יגיע, בסופו של דבר.  סיבה מצוינת להיות אופטימי.

3.  Comsat Angels – Independence Day
שנות השמונים היו תקופה מוזרה.  כלי הנגינה החדשים הובילו לסוגי מוזיקה חדשים, וסוגי המוזיקה החדשים האלה היו תלויים בעיקר באלה שהשתמשו בכלי הנגינה החדשים, מה שהפך את השירים הפופולריים לנוראיים במיוחד, או למוצלחים במיוחד, אבל חשף את העשור הזה לבעיה ייחודית:  כלי הנגינה הפכו את השירים למאד דומים אחד לשני, במידה כזאת שהאמנים הטובים באמת יכלו להיברר מאלו הפחות מוצלחים רק שנים אחר כך.

הנה, לדוגמא, Comsat Angels, להקה מוצלחת משנות השמונים שאתם קרוב לוודאי לא מכירים, וגם אני לא הכרתי.  בין הסולן שלהם, קווין בייקון, לבין שאר המוזיקאים של שנות השמונים, קרוב לוודאי שלא מפרידות שש דרגות, ובכל זאת הם הטביעו את החותם שלהם על שנות השמונים בלהיט אחד או שניים, מאד מאד מינוריים.  ובכל זאת, יש להם כנראה מספיק מעריצים כדי להצדיק איחוד וסיבוב הופעות מחודש, השנה.

את הקשר בין שם השיר הזה, הפזמון שלו ושאר השיר אני לא כל כך מבין, אבל השורה-שהיא-לא-בדיוק-פזמון שחוזרת בו היא די מעניינת – "אני לא יכול להירגע מפני שאני לא יכול לעשות כלום, ואני לא יכול לעשות כלום מפני שאני לא יכול להירגע".

4. ועוד אחד

במהלך החיפושים שלי אחרי שירים אחרים ליום העצמאות מצאתי את הקליפ הזה, שמשלב את האהבה שלי למוזיקה בנגלית (לפחות, זה מה שאני חושב שזה), לאהבה שלי לצפיה מרחוק בתרבויות של אנשים אחרים:   זאת פרסומת של חברת תקשורת סלולרית מפקיסטן שצולמה (כולל השיר שנכתב במיוחד בשבילה על ידי זמר שהוא כנראה מאד פופולרי בפקיסטן, וקרוב לוודאי מכיל מילים מאד פטריוטיות ומרוממות  נפש, אבל בפקיסטנית) לכבוד העצמאות שלהם, שהם קיבלו מבריטניה שנה לפנינו, באוגוסט.  ילד שחוזר מבית הספר נחרד לגלות שיש דגל פקיסטן שתלוי בין שני חלונות בשכונה שבה הוא הולך, ושהוא קשור.  הוא מנסה לקלוע אליו ברוגטקה ובמקום זה מצליח לשבור חלון של בעל חנות, וכשזה יוצא לצעוק עליו ומגלה את הסיבה הוא מתנדב לעזור לילד.  מהר מאד שאר תושבי השכונה ממהרים לעזור לילד ובונים לו מדרגות לדגל, וכשהוא מצליח בסופו של דבר להגיע לדגל ולהתיר את הקשר, תושבי השכונה עומדים ומצדיעים לדגל ולילד, והכל שב על מקומו בשלום.  אז נכון, הם מוסלמים, יש להם נשק גרעיני והם קרוב לוודאי לא אוהבים אותנו במיוחד, אבל המסירות שלהם לדגל שלהם די נוגעת ללב.  גם אם זאת רק פרסומת לטלפון סלולרי.

יום עצמאות שמח!

1.  לפני הכל
אחרי מורפלקסיס ואלבום הבכורה של נדב אזולאי, כל האלבומים של Hiss Records, כולל "הייקו בלוז" הנפלא של דויד פרץ והאלבום של שני קדר שעדיין לא שמעתי, מוצאים את דרכים ל-Bandcamp, שם אתם יכולים להקשיב להם, בחינם, כמה פעמים שאתם רוצים.  הם גם מרכזים אותם ביחד כאן.  בשביל כמה האנשים שזה יעזור להם לעשות את הצעד הנוסף לקראת לקנות את האלבומים, זה רווח נקי בשביל שני הצדדים.

"פרווה חמה", אחת מהלהקות הכי מרתקות והכי מוזרות, בבת אחת, שקמו בארץ, חוזרת להופיע.  בהופעת החזרה הראשונה שלהם, ב"קומפורט 13", ב-9.5, הם יארחו גם את יעל קראוס, פעם סולנית שלהם, היום סולנית של "Panic Ensemble".

2.  במקום שבו גשם אינו יורד יותר

בסרטים, בדרך כלל העימות הגדול בין הגיבור לנבל נשמר לסוף.  אם זה סרט שיש בו קצת מחשבה וקצת מתח, ולא הרבה פעולה, הנבל מנצל את הרגעים הראשונים בעימות הגדול הזה למונולוג ארוך, שמסביר מה התכנית שלו, ולמה הוא נבל, ואיך הוא ישתלט על העולם.  קוראים לזה המהלך האחרון – Endgame.  ב-"Let Love In", שבו ניק קייב הוא גם הגיבור וגם הנבל, הוא חושף בפנינו את המהלך האחרון שלו, הסיבה שבגללה הוא כאן ואנחנו כאן, כבר באמצע האלבום.  "ייאוש ורמיה, שני התאומים המכוערים של האהבה, דפקו על הדלת שלי – ואני הכנסתי אותם פנימה".  שם, בתוך החדר האפל הזה, שבו מתרחש כל הסיפור מתחילתו – החלק הראשון, הרועם והמרתיע, של "Do You Love Me", ועד סופו – החלק השני, המהורהר והמשתהה, של "Do You Love Me", נמצאים שלושה: קייב, אלוהים והשטן.  קייב מנהל רומן עם שניהם כבר תקופה מסוימת, תקופה שנמשכת כמעט מתחילת דרכה של הלהקה שלו, שאפילו השם שלה נשאב מהתנ"ך.  הוא עובר באריכות על הנושאים הגדולים, החטאים הגדולים, הפרס והעונש והדרך הארוכה לגן עדן, וגם זו הארוכה לא פחות לגיהנום.  הוא משרטט את הכל במגוון של מילים שהן ארוכות ואיומות ונפלאות ומטרידות ומנחמות בבת אחת, והוא אורז את הכל בעטיפה מוזיקלית שאחראים עליה הרבה אנשים, מארצות שונות, ממקומות שונים ומסגנונות מוזיקליים שונים, שחולקים ביניהם כולם את אותה אהבה לשושנים הרמוסות בתוך העפר.

כשהאלבום הזה נפתח, אנחנו נשאבים לתוכו, לתוך הסערה שמכיל השיר הראשון, כמעט מיד.   התופים שפותחים את השיר הם כמו הרוח שמעיפה דברים קטנים ממקום למקום לפני שההוריקן עצמו מגיע.  וההוריקן, שמגיע מתוך הקלידים של קונוויי סוואג' והגיטרה של בליקסה ברגלד, מגיע מהר ועוטף את כל השיר.  אחר כך ניק קייב, בקול המטיף שלו, מנופף את התנ"ך שלו וכשזה גם הוא נשאב על ידי הרוח ונעלם הוא נשאר כשרק המילים שלו נשלחות, אחת אחת, כדי להילחם ברוח ולנסות להחזיר אותה למקום שממנו באה.  המילים הזועמות הופכות לתחנונים, העמידה האיתנה מול הרוח הופכת להתרפסות על הברכיים, ובמהלך כל המלחמה הזאת בין החטא שקייב מנסה לברוח ממנו והטוהר שהוא מנסה להיצמד אליו כשהוא מתעקש להבין מה בדיוק הוא עשה, המשפט הזה, שהוא בסיס השיר והשם של השיר, מחלחל בתוך הנקבים של השיר ומטפס על הגגות הגבוהים של השיר, נישא למעלה עם הרוח ונופל בחזרה למטה כמו גשם.  הלהקה מובילה את השאלה הזאת, וקייב חוזר אחריה, כמו מישהו שלא נשאר לו שום דבר אלא לשבת שעון נגד הקיר, להתנדנד קדימה ואחורה ולמלמל שוב ושוב את המשפט הזה עד שהוא מאבד לגמרי משמעות.

בתוך החדר, שבו אלוהים והשטן וקייב, הוא מפרט בזו אחר זו את כל ההזדמנויות שבהן לא היה בטוח אם הוא חוטא או קורבן. בכמה מהסיפורים אלוהים מנצח, בכמה מהם השטן, באף אחד מהם התוצאה היא לא טובה במיוחד בשביל קייב.  "אני לא יודע למה, אני לא יודע איך," הוא מיתמם בשיר השני, "אבל היא לא הילדונת של אף אחד עכשיו."  בחלק מהשירים, כמו "Jangling Jack", שנשמע כמו שיר שמקדים את "Murder Ballads" המאוחר יותר – שיר קצר וחסר משמעות על רצח קצר וחסר משמעות, קשה להבין מה הקשר לשאר השירים ולמה קייב טורח לספר את הסיפור הזה.   חלק מהשירים האחרים,  כמו "Red Right Hand" ו-"Loverman", הם שטניים ואפלים בדיוק כמו שקייב יודע לבצע אותם, והלהקה שמאחוריו מתנדבת לעזור לספר את הסיפור בצורה אפקטיבית במיוחד – עם אורגן האמונד סכיזופרני שברגע אחד מספר סיפור מלודי משלו, וברגע האחר עוטף את הפעמונים שבשיר בכמה צלילים מאיימים, עם תופים שמסייעים לקייב להיכנס לטראנס שלו – באולפן, נשמע, בדיוק כמו בהופעה, ועם בליקסה בלגרד, שטן קטן שלוחש באוזנו של קייב, ובאוזננו שלנו, כשקייב רועם בקולו – "יש שד שמחכה מחוץ לדלת," הוא אומר, וברגלד מוסיף, בשקט, בפינה נסתרת של המרחב הסטריאופוני – "עוד כמה זמן?"

העימות הזה, בין קייב ואלוהים והשטן, בחדר הקטן והאפל הזה שבו שני התאומים הקטנים משתוללים ורצים ושוברים דברים, הולך והופך לקראת סוף האלבום להתמקחות על החיים של קייב.  שלושת השירים האחרונים מרמזים שקייב הוא זה שמפסיד, בסופו של דבר, במיקוח הזה.  "לא יירד גשם יותר," הוא מבין, שלושה שירים מהסוף, "עכשיו כשהילדונת שלי הלכה."  ואחר כך קייב, מבין שהוא הפסיד בקרב על החיים שלו, מתחיל להתמקח על המוות שלו.  הוא רוצה שאנשים ירקעו ברגליהם ויבכו וייללו, הוא רוצה להיות ידוע לשמצה כל כך שמפקד המשטרה ייאנח אנחה של רווחה שכמישהו יספר לו שהוא מת, הוא רוצה שאנשים ישאלו את המורים שלו איזה מין תלמיד הוא היה.  הוא רוצה להיזכר, ולא להיעלם שלוש אמות מתחת לשלג.  כל זה חסר משמעות, בסופו של דבר, ובשיר שחותם את האלבום הוא מתרגם את הסערה שפתחה את האלבום לחצי נחמה – להשלמה עם המצב, הפחות דרמטי ממה שהוא באמת, כמו שהוא באמת.   אלו לא פעמונים שמצלצלים לכאן ולכאן, אלא המטבעות בתוך הכיס שלו, כשהוא פוסע ברחבי העיר, פעם נכנס לתיאטרון רחב ידיים שמקרין לו על מסך את החיים שלו, פעם פוסע לאורך הנהר ומהרהר במשמעות החיים.  "יש זמנים בחיים שבהם אתה לא יכול לקיים את מה שאתה מבטיח," הוא מסכם. "זאת עובדה. זאת האמת הקרה."

ובחדר, בסופו של דבר, נמצאים קייב ואלוהים והשטן, אבל רק אחד ייצא. ונקווה שזה יהיה קייב, טופח על שרוולי החליפה שלו ומנער את האבק ממנה, ממצמץ לעבר השקיעה, מוכן לעוד מאבק.

[אני מתנצל על השימוש הזוועתי במילה "ילדונת" בתרגום לעברית של "baby" במילים של קייב למעלה.  אבל זה היה פתרון קצת יותר טוב – אבל ממש קצת – מלהשאיר את המילה כמו שהיא, "בייבי", שזה מקרה שבו הייתי מצפה שמישהו יירה בי וישליך את הגופה לשלי לאיזשהו נחל מסרטן]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אך הסתיים לו יום כדור הארץ השנה, וב"דיסני" כבר חושבים על מה לעשות ביום כדור הארץ הבא.  ומה טוב יותר מלהחיות את הסדרה הישנה בהנחייתו של וולט דיסני בעצמו שהיתה בטלוויזיה כשהייתי ילד? על המסך הגדול, הם טוענים, זה נראה אחרת לגמרי.

1. לפני הכל

בשורות משמחות בשבילי, בשורות פחות משמחות לאנשים שגרים מסביב למשכן אמנויות הבמה – Plastic People of the Universe, להקה אוונגרדית נפלאה מצ'כיה שיש לה היסטוריה מפוארת, גם מוזיקלית וגם פוליטית, באה לארץ כדי לתת יד להצגה בשם Rock'n'Roll.  על הדרך, הם גם יופיעו, בחינם, מחוץ למשכן אמנויות הבמה בתל אביב ב-30.4.

2. החיים מתחילים מתחת לגשר
על הדיסק הראשון שקניתי אין טעם להתעכב. אני אסתפק בלציין שהמילים "היה במבצע" לא יהיו זרות לנסיבות שבהן הוא נרכש ושאני לא אזכיר את השם שלו, או את שם רשת הטלוויזיה שאחראית על הפקתו, או לא.  הדיסק השני שקניתי היה "Blood Sugar Sex Magik" של Red Hot Chili Peppers.  לא היה לי את המכשיר שמאפשר לשמוע אף אחד משניהם עד לשישה חודשים אחר כך. ובכל זאת, הפרצופים של אנתוני קידיס, מייקל בלזרי (או Flea, כמו שהאיש הנשוי והמהוגן עם ילדים הזה מתעקש לקרוא לעצמו), צ'אד סמית וג'ון פרושיאנטה מסביב לשושנה מעוטרת נחו על אחד המדפים וצברו אבק במשך כל התקופה הזאת.  למה? כנראה מפני שהיה לי הרצון שכשאני אשיג לעצמי את אחד מהמכשירים האלה שמשמיעים דיסקים, זה יהיה הדבר הראשון שייכנס לתוכו.  מעבר לשני השירים הראשונים שיצאו מתוך האלבום ושהפכו את Red Hot Chili Peppers מלהקה מחתרתית ששילבה פאנק, בפ' דגושה, ופאנק, בפ' רפה, ודיברה בעיקר לדור הפאנקיסטים על סקייטבורדים שצמח בתחילת העשור ההוא, ללהקה מוכרת ומוערכת הרבה יותר, לא הכרתי את הלהקה הזאת בכלל, עד שלקחתי חלק במשלחת של חילופי תלמידים עם בית ספר מוזיקלי בדרזדן.  בימים שבהם לא עשינו חזרות או הופענו, יצאנו לבד או ביחד עם תלמידי בית הספר הגרמניים לסיורים בערים גרמניות מעניינות.  על אף הווקמן שהבאתי איתי על שלוש קלטותיו, הדיסקמן שהציעה לי אחת מהזמרות בקבוצת התלמידים המוזיקלית שלנו, ביחד עם הדיסקים שהביאה איתה, נראה לי מעניין יותר.  הדיסקים שבתוך המארז לא היו מלווים בחוברות שלהם, ועל רובם לא היתה שום אינדיקציה של מי האמן או מה האלבום.  אחד מאלה ששם האלבום והלהקה כן היו מצוינים עליהם היה האלבום הזה.  שמעתי אותו פעם אחת, פעמיים, שלוש – למעשה, בכל אחת מהפעמים שיצאנו לטיול כזה והיתה לי ההזדמנות.  באופן מסתורי, לא משנה מה היה המרחק בין דרזדן למקום שהיינו צריכים להגיע אליו, הזמן תמיד היה מספיק בשביל להגיע עד ל-"Under the Bridge", ולא מעבר אליו.  עד שקניתי את האלבום, לא ידעתי שיש בו חמישה שירים נוספים אחרי השיר הזה.

"Blood Sugar Sex Magik", כמו כל כך הרבה דברים טובים אחרים, היה משהו שקרה במקום הנכון ובזמן הנכון בשביל הלהקה, והיה תוצאה של כמה החלטות נכונות.  אחרי שהלל סלובק, הגיטריסט הראשון של הלהקה, נפטר ממנת יתר של סמים, ואחרי שג'ק איירונס, המתופף הראשון של הלהקה, החליט שהוא לא יכול להתמודד עם הקרבן הראשון של הסמים ועם הקרבן הפוטנציאלי הבא שלהם, ועזב את הלהקה, הם צירפו אליהם את ג'ון פרושיאנטה, מעריץ צעיר של הלהקה, ואת צ'אד סמית', והקליטו אלבום נוסף, שהיה דומה מאד לאלבומים הקודמים שלהם אבל חשף אותם לקהל נרחב יותר, במיוחד בעקבות גרסת הסיכוי המוצלחת שעשו ל-"Higher Ground" של סטיבי וונדר.  חברת התקליטים שלהם, EMI, שניסתה לשכנע אותם ליצור את שיר הפופ המושלם לכל אורך הקריירה שלהם לפני כן, היתה מרוצה מאד מההצלחה של השירים שיצאו מתוכו, אבל חברי הלהקה לא היו מרוצים.

אחרי שהצליחו להיחלץ מהחוזה שלהם עם החברה, ולחתום על חוזה עם חברה אחרת (אחרי שכמעט חתמו על חוזה עם חברה שלישית), החברה האחרת החליטה שהדבר הנכון יהיה לצוות אותם, לקראת האלבום הבא שלהם, עם מפיק אחר מהמפיק שעיצב את הצליל הרווי ברעש שלהם עד אותו הזמן.  הם בחרו בריק רובין, שכבר הוכיח את יכולתו להפוך דברים טובים לדברים טובים יותר עם הביסטי בויז.  ריק רובין הציע שתי הצעות שהפכו את האלבום הבא שלהם לאלבום טוב יותר –  הראשונה היתה שיעזבו את הכל ויילכו להקליט במקום מבודד, יחסית – המקום הזה היה "האחוזה" בבוורלי הילס, שהיה פעם ביתו של הארי הודיני ושהיה, לטענת הלהקה, רדוף רוחות.  המקום היה גדול מספיק בשביל להשתמש באחד מהחדרים המרכזיים כאולפן, ולתת לכל אחד משלושת חברי הלהקה שהסכימו להישאר לגור בבית (צ'אד סמית', המתופף, סירב לגור בבית ונסע לשם ובחזרה כל יום) חדר נפרד משלו שהיה בו מספיק מקום לציוד הקלטה.  ההצעה השניה היתה שכשהם מנגנים את השירים שלהם, שינגנו רק את מה שהם באמת צריכים וישאירו את כל הרעש מחוץ לאחוזה.  רוב הקטעים שהוקלטו הוקלטו במכה אחת, בלי עריכה או עיבודים, והאפקטים גם הם הושארו בחוץ והשימוש בהם היה מינימלי.

כשאנתוני קידיס, סולן הלהקה, השאיר מאחוריו את מחברת השירים שלו בחדר האולפן באחת מההזדמנויות, ריק רובין עלעל במחברת ומצא בה שיר, שקידיס לא התכוון להראות ללהקה.  את השיר הזה קידיס כתב באחת מהפעמים שבהן חזר מהאולפן שבו הם הכינו את עצמם להקלטות באחוזה.  בראיון מאוחר יותר קידיס סיפר שהוא הרגיש שהוא מתרחק מחבריו ללהקה ומהמשפחה שלו, שמערכות היחסים המזדמנות שלו הולכות ומתפרקות במהירות, שהלל סלובק הוא לא חלק מהחיים שלו כבר שלוש שנים אבל הכאב לא דועך, ואז הוא נזכר בגשר במרכז העיר.

העיר, לוס אנג'לס, שבה קידיס גדל, קרוב לודאי מלאה בגשרים.  מעליהם, מכוניות עוברות בדרכן לתוך העיר ומחוצה לה, למקומות נעימים יותר. מתחתיהם, החיים האפלים יותר של לוס אנג'לס מתרחשים באזורים שנתחמים על ידי כנופיות.  שנתיים לפני תחילת הקלטות האלבום, כשקידיס היה מכור לסמים, הוא היה צריך להעמיד פנים שהוא מאורס לאחותו של אחד מחברי הכנופיה כדי שהכנופיה תאפשר לו להיכנס לתחום השיפוט שלה, מתחת לאחד מהגשרים במרכז העיר לוס אנג'לס.  זאת היתה רק אחת מהרבה נקודות שפל בחיים המכורים לסמים שלו, קידיס אמר.  כשהוא נסע וחשב על המצב שבו נמצאים החיים שלו עכשיו, על הבדידות שהוא מרגיש, על העובדה שלוס אנג'לס, העיר עצמה, היא החברה היחידה שנשארה לו, הוא הבין שגם במצב הזה הוא לא רוצה לחזור לחיים שהיו לו אז.  כשהגיע הביתה, הוא העלה את הרגשות האלה על דף, אבל לא התכוון להראות אותם לאף אחד.  כשרובין ראה את השיר והיה משוכנע שהוא יכול להפוך להיות אחת מנקודות המפנה של הלהקה, קידיס סירב בתוקף להפוך את השיר שלו למשהו בעל מנגינה, או אפילו להראות את השיר לשאר חברי הלהקה, אבל רובין המשיך לנסות ולשכנע אותו, יום אחרי יום, עד שקידיס נכנע בסופו של דבר.

אחרי שהאלבום יצא והסינגל הראשון, "Give It Away", יצא והפך להצלחה מסחרית גדולה אחרי תקופה שבה תחנות הרדיו לא היו כל כך נלהבות להשמיע אותו, הלהקה וחברת התקליטים לא היו משוכנעים לגבי השיר הבא שהם צריכים להוציא בתור סינגל.  את "Under the Bridge", הבלדה הלא אופיינית שנכללת באלבום, הלהקה לא רצתה להוציא מכיוון שהם החליטו שזה לא הסגנון המוזיקלי שהם רוצים להיות משויכים אליו.  מנהלים בחברת התקליטים החליטו לבקר באחת מההופעות של הלהקה כדי לראות איך הקהל מגיב לשירים.  כשהגיע תורו של "Under the Bridge", פרושיאנטה ניגן את ההקדמה המוזיקלית שלה והתחיל לנגן את האקורדים של השיר, אבל קידיס שכח להתחיל לשיר, ובמקומו, הקהל התחיל לשיר את כל הבית הראשון.  על אף שקידיס היה נבוך על חוסר המקצועיות שלו בפני מנהלים של וורנר, המנהלים היו מאושרים – הם מצאו את הסינגל הבא שלהם.

בסופו של דבר, ההצלחה של האלבום הזה והפיכתו לאלבום הכי מוצלח של Red Hot Chili Peppers, והיכולת של האלבום הזה להפוך את הלהקה מלהקת פאנק (בפ' רפה ודגושה) מחתרתית ללהקה שיש לה מקום בחלק העליון של מודעות לפסטיבלים ובשעות האנושיות יותר של ערוצי המוזיקה,  היו מפני שהלהקה החליטה להפסיק להתמקד במילה השלישית שבשם האלבום והתחילה להתמקד בשלוש המילים האחרות – החיים והאובדן, התקווה, הקסם – שגרמו לפנים אחרים של הלהקה, כמו "Breaking the Girl", "I Could Have Lied" או "My Lovely Man", לצוץ.  להצלחה של האלבום ושל הלהקה היו גם את הצדדים הרעים שלה – ג'ון פרושיאנטה, שהחליף את הלל סלובק גם בתחום ההתמכרות לסמים, לא היה מסוגל להתמודד עם ההצלחה של הלהקה והחליט לעזוב באמצע סיבוב ההופעות שליווה את האלבום.  שמונה שנים אחר כך, אחרי שהצליח לחוות את הרגעים מתחת לגשר שלו, להיגמל מהסמים ולהיפטר מהבעיות הבריאותיות שלו, פרושיאנטה חזר ללהקה כדי להקליט את האלבום הבא המצליח שלהם, והלהקה, שניגנה את "Under the Bridge" בהופעות פחות ופחות בתקופה שבה פרושיאנטה הוחלף בגיטריסטים אחרים, יכלה לחזור לנגן את השיר, ולאפשר לקהל לשיר את כל הבית הראשון בעצמם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הוליווד הפכה את "Fast Food Nation", ספרו של אריק שלוסר על הדרך שעושה ההמבורגר שלכם מהפרה אל המסעדה עם הקשתות המוזהבות, לסרט עלילתי, אולי כדי לרכך קצת את המכה.  הסרט התיעודי החדש הזה, שמדבר על אותו נושא, רק בזווית יותר רחבה, והופק על ידי הסופר, הוא עדיין הרבה יותר מפחיד.

1.  בצד של הרעים: על האלבום

לנדב אזולאי יש רזומה מאד מפואר בכל מה שקשור במוזיקה ישראלית אפילו לפני שהשם שלו מעטר את העטיפה של אלבום משלו.  הוא היה שותף להקמת "קקטוס רקורדס", הלייבל הקטן במדבר, ולהקלטות של רוב הדברים המעניינים שיצאו שם – בלו בנד ולנסז, למשל.  הוא השתתף, בצורה כזאת או אחרת, באלבומים של דויד פרץ, של איתי בלטר, ובכל אחד מהאלבומים האלה שהוא לקח בהם חלק הוא השאיר פיסה מעצמו.  עכשיו, כשהוא מוציא סוף סוף את אלבום הבכורה שלו עצמו, הוא אוסף בחזרה את כל הפיסות האלה, שבינתיים הספיקו לצבור קצת מהאופי המוזיקלי של האנשים שהאלבומים היו שלהם, ובדרך גם אסף אליו פיסות מוזיקליות של דברים ששמע – אביתר בנאי, אולי. אולי בני בשן.  אולי קצת ברי סחרוף, ברגעים הרע מוכיחים שלו.

הדבר הראשון שברור כשמקשיבים לאלבום הזה הוא, שאף על פי כל הפיסות המוזיקליות האלה, זה לא הולך להישמע כמו שום דבר אחר שאני מכיר.  נדב אזולאי משתדל לזהות איפה נמצאת המסגרת ולצאת ממנה כל כמה שהוא רק יכול – הפזמון החוזר שלא חוזר, השיר שכמעט מסתיים ואז נפסק באמצע, השיר האחר שבו גיטרות, תופים וסקסופון מתערבלים בשמחה ועד שכבר התרגלתי לא לצפות לסוף המקובל, הם דווקא מחליטים לסיים בצורה המקובלת.  הצלילים שמרחפים למעלה מגיעים גבוה יותר מצלילים אחרים, ואחר כך נוחתים נמוך יותר מאלו האחרים.  אלו שנשארים במקום חוזרים על עצמם שוב ושוב עד שהם מציבים את המקום שלהם כעובדה. השירים עוברים כמו נופים קטועים מחוץ לחלון רכבת מאובק – רגע הם שם ואז הם הולכים, ואפשר לחזור בדרך ההפוכה ולראות אותם שוב, אבל הם ייעלמו בדיוק באותה המהירות.

יש שירים שמאד רוצים להיות החברים הכי טובים שלך, והם יוצאים מגדרם כדי להיות בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע באותו הרגע.  יהיו אמנים שישימו שיר או שניים כאלה באלבום, בזמן שלכל שאר השירים לא ממש אכפת.  השירים של נדב אזולאי, אלו שפזורים באלבום הזה, הם לא מהשירים האלה.  הם שם, האישיות שלהם מגובשת ומוגדרת, המעלות והמגרעות שלהם פרושות לפנינו, והם לא מנסים להתחבב עליך.  אבל דווקא השירים האלה הם אלו שבסופו של דבר הופכים להיות החברים הכי טובים – והשירים של נדב אזולאי ואני מוצאים את עצמנו מתיידדים כבר אחרי שתי האזנות, והמגרעות שלהם לאט לאט הופכות להיות גם הן מעלות.

אפשר להתחיל להתפעל קודם מהמוזיקה, ואפשר להתחיל גם מהמילים – והשירים של אזולאי הם כמה מצגות של הכתיבה הכי מוכשרת שיצא לי לשמוע במוזיקה הישראלית. הוא מלהטט במילים, לא מפני שהוא רוצה להתחכם, אלא מפני שזה בדיוק המקום הנכון שלהן.  נדמה שהמילים מתחרזות מפני שהן נמצאות שם, תוחמות את השורות, ולא להיפך.  ובעוד שמבחינה מוזיקלית נדב מנסה לצאת מהמסגרת ככל האפשר, דווקא המילים שלו הן אלו שממסגרות את האלבום – "אולי בכלל אני חלום של מישהו אחר," הוא מציע כשהאלבום נפתח, כשצלילי הגיטרה האקוסטית השלמים פורצים את הדרך בתוך הענן של אלו השבורים, והמסלול של האלבום ושל אזולאי עובר דרך המקומות שאותם הוא רוצה להנציח – התחנות שבהן הוא מנסה לבסס את הנוכחות שלו בעולם – ומסתיים, המילים האחרונות נחות על צלילי הגיטרה שעדיין מפלסת את הדרך שלה בתוך האלבום, ב"אל תשכחו".  על סמך השירים שבאלבום הזה ואלו שנדב והלהקה שלו הציגו בהופעה (כאן למטה), עושה רושם שלא נשכח, שלא נזדרז להרפות.

2.  עכשיו זה אמיתי: על ההופעה

לאט לאט מתמלא האולם הלא גדול במיוחד ב"תמונע" באנשים.  האוויר מתמלא בדיבורים ובציפיה, ועל הבמה אין בינתיים כלום.  הכלים נמצאים שם – שתי גיטרות, בס, תופים, פסנתר כנף – מרמזים לגבי מה שהולך לבוא, אבל בינתיים עולה על הבמה מדי פעם רק אחד מהסאונדמנים, נראה לא מרוצה, ויורד.  מאוחר יותר ייכבה האור, וייסגר הווילון הזה בכניסה שמסמן שההופעה עומדת להתחיל.  בסופו של דבר נדב אזולאי וחבר מרעיו – גלעד נמט בבאס, אילון פיש בתופים ונועם [אמן הגיטרה מירושלים שלצערי הספקתי כבר לשכוח את שם  שלו] בגיטרה – עולים על הבמה.  הם עוטים עליהם את הכלים אבל לא מנגנים עדיין.  בינתיים עולה הצליל של כבל גיטרה (באס, במקרה הזה) שלא מתחבר כמו שצריך, שזו המקבילה בעולם הרוק לצלילי כיוון הכלים שפותחים קונצרט קלאסי.  השקט שמסביב גורם לי לחשוב שמה שהולך להיות פה הולך להיות חרישי – כמה טפטופים על מצילה, אקורד גיטרה שמתפתל ונעלם, שלושה או ארבעה צלילי פסנתר – אבל כל זה נעלם כשנדב וחבורתו, כל הכלים שלהם מחוברים ונשמעים טוב, מסתערים על שיר הנושא מהאלבום שלכבודו התכנסנו כאן.  המוזיקה היא רועשת, מהירה וחיובית לחלוטין, וכשהם מסיימים, נדב אומר תודה רבה והם כולם יורדים מהבמה (הנה, תראו).  הנה עוד פטנט יהודי מוצלח – להיפטר מההדרן כבר בהתחלה.

אחרי דקה או שתיים נוספות בחושך, נדב וגלעד נמט, שמדי פעם עוזב את הבאס ומאייש את הפסנתר, עולים שוב לבמה ונדב מבצע את "ספירלה" ומדגים בדיוק את מה שהיה קורה אם הם כן היו בוחרים במסלול של טפטופי המצילות והאקורדים החרישיים.  במהלך ההופעה הזאת הם יעברו תכופות מהצד הרועש והמהיר יותר של השירים של אזולאי לצד השקט והנסיוני יותר, לפעמים ביחד, לפעמים לחוד.  באיזשהו שלב נדב מציע לאנשים שמביטים בו, כולם ישובים ליד שולחנות בצורה לא אופיינית להופעה מהסוג הזה, להעיף את השולחנות שקרובים לבמה קיבינימט.  הם מעדיפים להתעלם. נדב מעדיף להמשיך והוא והלהקה צולחים עוד שיר, שאחריו הוא מציע שוב לקהל להעיף את השולחנות, והפעם הקהל מחליט להיענות והאולם הופך, לכמה דקות, לקליפ של נירוונה.

אף על פי שההופעה הזאת חוגגת את צאת אלבום הבכורה, ההקלטות וההכנות לאלבום לקחו כל כך הרבה זמן (שלושים שנה, נדב טוען, אף על פי שהוא לא נראה יום יותר מעשרים ושתיים), שהצטברו המון שירים חדשים שלא מצאו את עצמם באלבום.  ולהקת הליווי (גם היא חדשה, מסתבר) מנסה אותם על הקהל.  שיר ועוד שיר, על חלק מהם הוא מתריע מראש שהם חדשים, על חלק לא, ואני, שהגעתי עם לוח חלק להופעה הזו, מוצא את עצמי מקווה שהשיר הזה שהסתיים עכשיו הוא לא שיר חדש (הוא, זאת אומרת "ניצנים", לא).  אני מוצא את עצמי חווה את אותה התקווה לגבי הרבה שירים בהופעה הזאת, מה שאומר שהאלבום הבא לא יכול להגיע מוקדם מדי.

איזו המצאה נפלאה היא ה-Bandcamp הזה – אתם לא חייבים להאמין לי.  אתם יכולים לשמוע בעצמכם את אותה הגיטרה האקוסטית ואת הקול של נדב אזולאי מפלסים את דרכם בתוך ים של צלילים קטנים ונפלאים שממלאים את האוזניים מההתחלה ועד הסוף כאן (מומלץ, אגב, באוזניות. משהו בצלילים הקטנים והנפלאים האלה גורם לרובם להינשא על גבי האוויר ולהיעלם מהר מאד ככל שהמרחק ביניהם לבין האוזן גדול יותר) .  וכשהתרשמתם מספיק, לרכוש את האלבום כאן.

1. לפני הכל

מי אמר שהציבור לא יכול להחליט בשביל עצמו?  אחרי שנעשה כבר נסיון של אמרגנים כאלה ואחרים להביא את לאונרד כהן לארץ, אבל החברות הסלולריות למיניהן ולסוגיהן לא הסכימו לתת חסות למופע היקר מאד, התארגנה קבוצה של אנשים טובים וחדורי אמונה, פתחו אתר, התחילו עצומה, החתימו אנשים, נאבקו, עשו רעש, והנה – נדמה שיש תוצאות לכל זה.  כנראה שלאונרד כהן יגיע לכאן להופעה אחת ב-24 בספטמבר, שתסיים את סיבוב ההופעות האחרון שלו.

ובצירוף מקרים, גם "Sisters of Mercy", שקראו לעצמם על שם שיר של לאונרד כהן, יגיעו לכאן להופעה אחת ב-4 למאי, במועדון התיאטרון.

2.   רוצה להיות משחית כשאגדל

מדי פעם, בלאק פרנסיס עוזב את המקום שלו ליד החלון, שם הוא מסתכל על העולם, ויורד אל המרתף שלו, שתי מדרגות במכה.  הוא מדליק את האור, ומצד שמאל שלו, נגד הקיר, יש שורה של מדפים – מהרצפה עד התקרה, כמעט – ועל כל אחד מהמדפים האלה מונחות, צפופות, קופסאות קטנות, מרובעות.  בכל אחת מהקופסאות האלה יש משהו שפרנסיס שמר איתו מתקופת הנעורים שלו.  בחלק מהקופסאות יש חפצים שמזכירים לו ימים נשכחים, מקומות נשכחים, רגשות נשכחים – גזירי עיתון, דפי מידע מעצרות דתיות, חתיכות קטנות של פילם שיש עליהן תמונות בודדות מסרטים.  בחלק מהקופסאות יש רגשות צרופים – זעם באחת מהקופסאות, שכשפותחים אותה פשוט צורחת עליך שבבי מילים חסרות משמעות;  או אהבה, שהקצוות שלה עגולים והיא עטופה בענן וורוד;  או תמיהה, שמשנה את הצורה שלה כל הזמן ולא באמת מתגבשת למשהו ממשי;  או סקרנות.

על קיר אחר יש שורה של מדפים אחרים – על כל אחד מהם קוביה קטנה מזכוכית, כמעט באותו הגודל כמו הקופסאות.  כל קוביה שוברת את האור בצורה קצת אחרת.  חלק מהקוביות נראות עכורות יותר מקוביות אחרות.  חלק נראות עשויות מזכוכית עבה יותר מהקוביות האחרות.  כמה מהן בצבעים אחרים.  הוא עומד מול הקיר האחד וחושב זמן מה.  הוא מביט על המדפים אחד אחד, מעביר את העיניים על הקופסאות משמאל לימין, ואז מימין לשמאל.  בסופו של דבר הוא לוקח קופסא אחת, במדף קצת גבוה ממנו.  הוא מתרומם קצת על קצות האצבעות.  הוא לא מסתכל על הקופסא.  הוא נעמד עכשיו מול הקיר האחר, עם שורת המדפים האחרת, וחושב שוב.  הפעם, תהליך המחשבה קצר יותר, והוא לוקח איתו קוביה אחת, שנמצאת קרוב יותר אל הרצפה.  הוא מטפס למעלה, מכבה את האור, מתיישב ליד השולחן הקטן שעליו הוא מניח את הטלפון שלו.  הוא פותח את הקופסא, מוציא את מה שיש בתוכה, ומקרב את הקוביה אל אחת העיניים שלו.  דרך הקוביה הוא מביט במה שהיה בתוך הקופסא, ועכשיו פרוס על השולחן.  דקה, שתי דקות, שלוש.  אחר כך הוא מניח את הקוביה, מרים את הטלפון, ומחייג, אחד אחרי השני, לשלושה מספרים.  כשמישהו עונה בצד השני, הוא אומר "יש לי שיר" ומנתק.  שוב ושוב ושוב.  מאוחר יותר חברי הפיקסיז נפגשים באיזה אולפן.

את  "Doolittle", יצירת המופת הקצרה של הפיקסיז, הם הקליטו בקצת פחות משלושה שבועות.  גיל נורטון, המפיק הבריטי שנבחר להפוך את פיסות החיים הרועשות של בלאק פרנסיס לשירים שאפשר להשמיע ברדיו, לא היה מרוצה מהאורך הצפוי של השירים – הארוך שבהם נמשך פחות מארבע דקות, הקצר קצת פחות מדקה וחצי.  כשניסה לשכנע את פרנסיס להאריך את השירים או לעבד אותם מחדש, פרנסיס גרר אותו לחנות תקליטים בבוסטון, שם הקליטו את האלבום.  הוא חיפש, ומצא, את אוסף הלהיטים של באדי הולי.  אף לא אחד מהשירים שם היה ארוך משתי דקות.  "אם זה טוב מספיק בשביל באדי הולי," הוא אמר. "זה טוב מספיק בשבילי."  והוא צדק.  לא צריך יותר משתי דקות כדי להעביר את תמצית הרגש שפרנסיס ניסה להעביר בכל אחד מחמישה עשר השירים שמאכלסים את האלבום הזה, כל אחד מהם מריח יותר מרוח נעורים מהשיר שנכתב בהשראת אחד השירים שם. והרגשות האלה, הצרופים, לא מסתפקים רק במילים – שמקיפות חוויות מסרטים סוריאליסטיים, דימויים תנ"כיים, אבחנות חברתיות, ומספרות סיפורים על זונות, אוקיינוסים זועמים, חסרי בית מתים בקרונות רכבת ברעידת אדמה, ודברים אופטימיים נוספים כאלה – ובמנגינות, שהן בדרך כלל רועשות, לא סימטריות, לא שגרתיות – אלא גם מחלחלים אל תוך הדרך שבה השירים מועברים.  מהזעקה שבבסיסו של הפזמון של "Tame", שאפשר לדמיין שבלאק פרנסיס משמיע אותה תוך כדי שפרצופו הופך להיות אדום ומבטו הופך להיות שטני במיוחד, דרך השמחה האידיוטית של "I Bleed" ועד הלאות המכוונת של "Silver", הפיקסיז מוכיחים שבית, פזמון ובית ושילוב של כמה אקורדים מוצלחים לא מספיקים בשביל להפוך שיר לשיר טוב.  שיר טוב צריך להכיל בתוכו מספיק רבדים בשביל לעשות את כל האלבום למעניין.

אפשר לומר שהם הצליחו.  אחרי הכל, האלבום הזה ממשיך להימכר גם היום, כשהוא חוגג עשרים שנה, ממשיך למצוא את עצמו בחלקים הגבוהים יותר של רשימות של האלבומים הכי טובים של שנות התשעים, של עולם המוזיקה האלטרנטיבית, של כל הזמנים, ממשיך להשפיע על עוד ועוד אמנים שמוצאים את עצמם מבינים שהפיקסיז שירטטו את המפה שלפיה המוזיקה האלטרנטיבית של שנות התשעים ניווטה את עצמה מחוץ לשנות השמונים.  הסינגל השלישי מתוכו יצא כמעט עשר שנים אחרי שאר האלבום ונשמע לא פחות רלוונטי כשיצא משאר השירים שהתחרו איתו על המקומות הראשונים של המצעד.  כמה מהשירים היותר מוצלחים ויותר אהובים מהאלבום הזה אפילו לא היו סינגלים.

ובאיזשהו מקום, באיזשהו זמן, כשהיקום המוזיקלי יהיה מוכן למישהו שיעשה את הצעד הבא, אותו מישהו יעזוב את החלון שלו לכמה רגעים ויירד למרתף.  הוא ידליק את האור, יעמוד מול קיר אחד, עמוס במדפים וקופסאות, יחשוב מעט ויבחר קופסא.  אחר כך הוא יעמוד מול קיר אחר, עמוס לא פחות בקוביות זכוכית קטנות, ויבחר אחת אחרת.  הוא ייקח את שני החפצים, יטפס למעלה, יכבה את האור.  יתיישב ליד איזשהו שולחן, יוציא את מה שנמצא בתוך הקופסא מחוץ לקופסא ויביט בו דרך קובית הזכוכית.  יעבור זמן, ואז הוא יניח את הקוביה ואת מה שנמצא בתוך הקופסא.  "יש לי שיר," הוא יגיד לתמונה של בלאק פרנסיס שנמצאת על הקיר.  ופרנק בלאק יחייך בסיפוק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לא רוצים לראות את הסרט הזה?  בסדר. אבל אני יכול לשרוף את המשרד.

וגם – חג שמח!