The gospel according to whom

1. לפני הכל

קצת אחרי שהם סיימו לנוח מלהביא לארץ את The Notwist, מונוקרייב כבר עוברים לדבר הבא – Okkervil River, ב-15 לספטמבר, ב"בארבי" תל אביב.  ואם כבר אוקרביל, אני אומר, אפשר Shearwater?

"עונג שבת Live" רק הופך והולך להיות יותר ויותר טוב מיום ליום.  לא שש, לא שבע, שמונה הופעות חיות, אחת אחרי השניה, יהיו שם, עכשיו אחרי ש"האחים רמירז" מצטרפים לחגיגה הזו.

ועוד אירוע משמח מחר – הכרטיסים להופעה של ליאונרד כהן מתחילים להימכר. והם הולכים להיות מאד, מאד, מאד יקרים.

2.  Versus the Spin – July Edition

הירח שוב הסתובב על צירו ושלושים או שלושים ואחד ימים עברו להם, והנה הגיע הזמן לעוד אוסף.  הנה הוא:

1		The Chap – Now Woel
		The Chap הם להקה בריטית שאתם צריכים להכיר. הנה שלוש נקודה חמישים וארבע סיבות למה.
		לשמוע	לקנות
2		Jim White – Corvair
		ג'ים ווייט, איש עם חיים מרתקים משל עצמו, טוב במיוחד בלטוות סיפורים דמיוניים על אנשים שהם לא הוא. כמו למשל הסיפור הזה, על מכונית השברולט קורבייר, שלא נסעה כבר חמש עשרה שנה ומהווה בית לציפורים עכשיו.
		לשמוע	לקנות
3		Radiohead – Videotape (live in Santa Barbara, 2008 )
		שיר יפהפה של רדיוהד מהאלבום האחרון שלהם, וכמה מפתיע, זה השיר האחרון באלבום. וכמה עוד יותר מפתיע, בהופעה הוא נשמע הרבה יותר טוב.
		לשמוע	לקנות
4		Rachel's – With More Air than Words
		קשה להסביר את האלבום הזה. הלהקה הזו שייכת לרייצ'ל גריימס, פסנתרנית, כמו שניתן להבין מהשם. ובעזרת וויולה אחת, וצ'לו אחד, ומגוון קלידים, ותופים, וגיטרה שמפציעה רק מתי שצריך, הם עושים מוזיקה שהיא פסקול לשום דבר ולכל דבר בבת אחת.
		לשמוע	לקנות
5		Afghan Whigs – I Know Your Little Secret
		בתקופה המוקדמת ההיא, לפני השפעות מוזיקה הנשמה הלבנה, ואלבומי הקונספט האפלים, והחזרה לאמצע שנות ה-60, היה את קיר הרעש האדיר הזה, שבו השיר הזה נחשב לבלדה שקטה.
		לשמוע	לקנות
6		Marillion – Jigsaw
		זאת הצרה העיקרית של להקה שמתחילה את דרכה כלהקת כיסוי ללהקה אחרת – כל קטע מוזיקלי מקורי שהם יכתבו עשוי לעמוד בצל של הלהקה ההיא. ובמקרה הזה, אף על פי שפיש נבחר להיות סולן הלהקה מפני שהקול שלו הוא העתק כמעט מדויק של פיטר גבריאל בתקןפה הראשונה של ג'נסיס (וגם של פיל קולינס, באופן מפתיע), ללהקה הזאת היו מספיק שירים מקוריים טובים, ומספיק יכולת לעבור את כל מגוון חילופי האנשים והסגנונות של ג'נסיס, אבל בזמן יותר קצר, כדי לזכות לקצת קרדיט משל עצמה.
		לשמוע	לקנות
7		Pink Floyd – The Final Cut
		זה מין כלל בלתי כתוב כזה. לכל להקה מותר אלבום קונספט מוצלח אחד. וכשלהקה עושה אלבום כמו "החומה", קל למצוא מספיק נקודות השקה באלבום שבא אחריו, במיוחד כשהאלבום הזה מכיל שירים שהיו אמורים להיות במקור ב"החומה". אבל הזעם המזוכך של רוג'ר ווטרס על המלחמה המיותרת בפולקלנדס הופך את האלבום הזה לאחר לגמרי, ולדעתי לפחות, לטוב יותר.
		לשמוע	לקנות
8		The Divine Comedy – The Certainty of Chance
		אחרי ביקור בהיכל התרבות וצפיה בבמה שהכילה שלושה נגנים ושאנשי התאורה השתדלו מאד להתרכז במרכז ולהשאיר את המרחב האדיר הריק שמסביבם חשוך, חשבתי, כמה נפלא יהיה לראות על הבמה הזו את ניל האנון ואת כל התזמורת שלו. ואולי, אפילו, כמה יהיה נפלא לראות את ניל האנון והתזמורת שלו מבצעים את השיר הזה, ואת ניל האנון מוציא ספר ומדקלם את הסוף של השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
9		David Bowie – Ashes to Ashes
		השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, פה, פתאום באמצע החיים. למה? ככה.
		לשמוע	לקנות
10		Suzanne Vega – Rosemary
		השיר הקצר והיפהפה הזה, שחותם את אלבום האוסף הראשון של סוזן ווגה, חתם גם את החלק הרשמי של ההופעה שלה כאן – לפחות את זה של ההופעה הראשונה.
		לשמוע	לקנות
11		Secret Mommy – Dance Studio (edit)
		אחרי הסטוריה קצרה אבל רועשת בכמה להקות הארדקור קנדיות, אנדי דיקסון החליט לעבור לצד השני לחלוטין של עולם המוזיקה ולעשות מוזיקה אלקטרונית – שגם היא שואבת מאותם המאפיינים האסתטיים – דברים חתוכים ומודבקים מחדש בצורות חדשות ויוצאות דופן.
		לשמוע	לקנות
12		Mark Eitzel – Everything is Beautiful
		יש לו כשרון, למארק אייצל הזה, לקחת כל נושא שבעולם ולהפוך אותו למדכא ואפור הרבה יותר. כמו כאן למשל – "הכל יפה, חוץ ממני וממך", הוא שר והופך גם שיר עם השם הזה לדבר הכי עצוב באלבום שאותו הוא סוגר.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, ושוב, רק למשך השבועיים הקרובים. הורידו אותו כל עוד הוא חם.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טרון.  הפעם באנימציית מחשב.

1.   לפני הכל

ת'ום יורק, כנראה, יכתוב שיר בשביל הפסקול של "New Moon".  מה שלא, בכל מקרה, הופך את הסרט הזה למעניין.

"עונג שבת Live", פסטיבל חמש השנים החי של "עונג שבת", משתדרג בעוד סיבה טובה ללכת ולקחת חלק (אם שבע הופעות משובחות ב-20 שקלים זו לא סיבה מספיק טובה): "פרויקט הגומיה", הלהקה הנפלאה והחד פעמית של אריאל קליינר (שיהיה) ונועם פאוסט (שלא יהיה), מתאחדת אך ורק בשביל ערב ההופעות הזה.

2.  סוזן ווגה, היכל התרבות,  19.7.09

[התמונה צולמה על ידי מילוש האבורה]
סוזן ווגה כנראה אוהבת לבוא לישראל בזמנים שמחים.  בפעם שעברה שהיא היתה כאן, היא חגגה לבת שלה, ביחד עם הקהל בסינרמה, יום הולדת.  הפעם, היא הגיעה כמה ימים אחרי יום ההולדת שלה עצמה.  יש כנראה משהו שהקהל הישראלי משדר בשביל סוזן ווגה – היא עולה כמנצחת על הבמה, אחרי הופעת חימום קצרה של נועה בנתור, מתמקמת במרכז, מימינה הגיטריסט ג'רי לאונרד (שגם היה הגיטריסט של דיוויד בואי בשני האלבומים וסיבובי ההופעות האחרונים), משמאלה הבסיסט מייק ויסגליה, שגם היה איתה בפעם הקודמת בישראל, והיא סוקרת את הקהל שממלא כמעט לגמרי את היכל התרבות.  ולמה לא?  על אף ליאונרד כהן, שכן בא או לא בא, ומדונה, ופט שופ בויז, וקולדפליי, והמודעות הנוצצות וחסויות החברות הסלולריות והבנקים, היא מצליחה, בעזרת שלוש וחצי מודעות מאד מוצנעות בעיתונים, למלא את היכל התרבות פעמיים בטווח של כמה שעות.

לעומת השלושה שממלאים את מרכז הבמה, הבמה כולה היא ענקית, ואנשי התאורה צריכים להתרכז מאד כדי ליצור איזור אחד של אור במרכז הבמה.  סוזן ווגה פותחת ב-"Marlene on the Wall", כמה אקורדים מוכרים כדי לרכך את הלם המפגש אחרי כל כך הרבה שנים, אבל מהר מאד אנחנו מגלים שזו לא הולכת להיות הופעה שתתמצה רק בלהיטים.  מיד אחרי השיר הראשון, ואחרי שסוזן ווגה מספרת לנו שהיא שמחה לראות את כולנו אחרי כל כך הרבה זמן וששתי המילים היחידות בעברית שהיא למדה בינתיים הן "שלום" ו"אוי וויי" (בכל זאת, שתי מילים מאד שימושיות כאן), מגיע "Small Blue Thing", שיר יפהפה שביחד עם זה שקדם לו, מספר את הסיפור של ההופעה הזו – על כל להיט קליט וגלגל"צי יש שיר מהורהר ורווי במילים חבויות בתוך מילים ומאחורי מילים, שמהדהד בראש הרבה אחרי שהוא מסתיים.

היא מקפידה ללכת על הקו הדק שבין הנדוש למיוחד כדי לרצות את כל הקהל שממלא את האולם – על אף שרוב האנשים בקהל מפגינים ידע מרשים בשירים שלה, ומוחאים כפיים מתוך זיהוי של השיר אחרי שלושה או ארבעה צלילים, קרוב לוודאי שחלקם היו מסתפקים בטומ'ס דיינרים ובלוקהים שברפרטואר של ווגה – והיא לא זונחת אף אחד מהשירים המוכרים האלה.  את "Tom's Diner" היא מבצעת, לקראת הסוף, בפירוש שלה ושל הלהקה שלה לביצוע של DNA שהפך אותה למפורסמת באמת.  ניסיתי, ולא הצלחתי, להחליט אם מייק ויסגליה אחראי לבדו למה שנשמע כמו תופים, או שזאת היתה הקלטה מוכנה מראש.  את "Luka" היא מבצעת כחלק מההדרן הראשון, ועל אף שהביצוע עוקב בדייקנות אחרי הצלילים המוקלטים באלבום, הוא עדיין נשמע נפלא כשהוא מבוצע על ידי הנגנים האלה, באולם הזה.  חלק מהשירים מתרחקים עד כמה שהם יכולים מהגרסאות המוקלטות.  "Left of Center", למשל, מנוגן כולו על ידי הבאס, ועושה רושם שזה מספיק.  את "Blood Makes Noise", שיר מתכתי ולא אופייני לווגה מ-"99.9", הם מבצעים בגרסה מוזרה וחלולה שנשמעת כאילו באיזשהו שלב הלהקה איבדה עליה שליטה וגם ווגה וגם הנגנים שלה מאד רוצים שזה ייגמר.  לא כל גרסה נסיונית מצליחה להפתיע בצורה הנכונה.

השירים שבהם ווגה מתעלה על עצמה הם, תמיד, השירים שבהם היא נצמדת לעולם המוכר של הגיטרה האקוסטית.  "זה שיר מאד ישן ומאד ארוך," היא אומרת ורחש עובר בקהל, שמזהה מיד שמדובר ב-"The Queen and the Soldier", בלדה על חייל ומלכה שהם משל על הרבה חיילים והרבה מלכות.   מאוחר יותר, היא מספרת את הסיפור על איך נולד השיר "Gypsy" – גם בהופעה הקודמת שלה בארץ, בסינרמה לפני עשר שנים, היא סיפרה כמעט בדיוק את אותו הסיפור, אבל הפעם היא הוסיפה עוד פרטים ורמזה לגבי העתיד של הרומן הצעיר הזה, ועל הבחור מליברפול שהוא נושא השיר.  כשהזכירה את העיר האנגלית, הקהל הריע, בעיקר מפני שהם קיוו שכל ההקדמה הזו תוביל ל-"In Liverpool", השיר האהוב עליי שלה, שמספר את סיפור ההמשך של הרומן הזה – שנים אחר כך, כשהכל כבר נשכח ובטיול בליברפול, אולי הם חצו אחד את דרכה של השניה ברחוב ולא ידעו את זה אפילו.  "In Liverpool" לא מוצא את דרכו לרשימת השירים של המופע הזה, אבל במקומו יש הרבה שירים שלא הייתי מצפה לשמוע במופע מהסוג הזה – "Calypso", למשל, או "Penitent", שפותח את אלבום הגירושים שלה, "Songs in Red and Gray", או "Some Journey" מאלבום הבכורה שלה, או אפילו השיר האחרון שהיא הקליטה, לפרויקט המסקרן של Sparklehorse ו-Danger Mouse.   היא לא שוכחת לפנות מקום לכמה שירים מהאלבום האחרון שלה, זה שהיא בעצם מקדמת כשהיא עולה על הבמה בכובע המייצג את עטיפת האלבום –  "Frank and Ava", שיר קצר על סיפור האהבה הארוך של פרנק סינטרה ואווה גרדנר; "New York is a Woman", שהיא שרה רק אחרי שהיא מסבירה שניו יורק היא אשה, לא גברת, ותוהה לדעת איזה מין סוג של אדם היא תל אביב;  ו-"Pornographer's Dream", שהיא חותמת איתו את ההופעה כשהיא עולה להדרן השני, וחושפת את הצד האישי, הקרוב שלה, הדבר הנוסף, מעבר לשירים עצמם, שהופך אותה לזמרת אהובה – בן שלו, עיתונאי שראיין אותה לפני שהגיעה לארץ, הזכיר שזה השיר האהוב עליו מהאלבום האחרון וביקש שתנגן אותו בהופעה.  והיא זכרה וניגנה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אבל אני הייתי מעדיף שההופעה תסתיים בשיר שחתם את ההדרן הראשון, "Rosemary", שיר קצר ויפהפה שמסיים את אלבום האוסף הראשון שלה, "Tried and True".  "כל מה שאני יודעת עליכם," היא שרה, "נמצא עכשיו בזכרון שלי.  וכל מה שאני רוצה, הוא שגם אתם תזכרו אותי."  ואנחנו נזכור. ונמתין.  ועוד עשר שנים, אם שום דבר לא ישתנה, נצפה לפגוש אותה שוב.  אולי בפעם הבאה היא כן תשיר את "In Liverpool".

[תיקון.  בהופעה השניה היא כן שרה את "In Liverpool". ואת "Solitude Standing". חררמפף]

זה הכל לשבוע (שעבר).  עד סוף השבוע הזה – שימו לב איך צירוף שני המשפטים האלה הופך אתכם להרבה יותר מוכנים שמרץ 2010 יגיע כבר:  "עליסה בארץ הפלאות". וטים ברטון.

1. לפני הכל

אחרי חמש שנים של הצבעה על הדברים המעניינים יותר באינטרנט,  מילים על אלבומים והופעות ואמנים, אחרי שכל זה התחיל לכלול גם הופעות חיות של אמנים – גם מהארץ וגם מחו"ל – במיוחד בשביל האתר, הצעד ההגיוני הבא הוא לקחת את כל זה ולשים את זה על במה, וזה בדיוק מה שגיאחה עושה בשביל "עונג שבת" ביום ההולדת החמישי של האתר הנפלא הזה, ששבת בלעדיו היא לא שבת באמת.  על הבמה האחת הזו, שתהיה ב"אוזן בר" שבבניין האוזן השלישית, יעלו רות דולורס ווייס ויהוא ירון, נדב אזולאי, טליה אליאב, מורפלקסיס, Tiny Fingers ורותם אור בהופעה נדירה.  כל זה תמורת 20 שקלים – וכל זה מתרחש ביום שבת, ה-1 באוגוסט.

2.  עשרה מייל לנסוע על דרך של תשעה מייל
לג'ים ווייט יש שם של מטיף נוצרי מטורף.  אולי זה מה שהיה הופך להיות, אם רצף האירועים היה מסתדר בצורה קצת אחרת.  הוא נולד בפנסקולה, פלורידה, למשפחה פנטקוסטלית – זרם דתי שמכיל, בין השאר, מטיפים שמרפאים אנשים בעזרת רוח הקודש, מטיפים שגורמים לאנשים לדבר בשפות בלתי מובנות, ומטיפים שמעבירים דרשות המוניות באוהלי קרקס.  אביו, מנתח וטייס בחיל הים האמריקני, היה מוצב בשני בסיסים עיקריים – אחד בסן דייגו שבקליפורניה, ואחד בפנסקולה שבפלורידה, בקצה השני של ארצות הברית.  ג'ים ווייט נולד בדרך הארוכה שעשתה המשפחה – שני הוריו ושתי אחיות גדולות – מקליפורניה לפלורידה, וכשהמשפחה החליטה להשתקע בקצה אחד של המדינה, ווייט מצא את עצמו באחד משני העולמות העיקריים שמילאו את פנסקולה בזמן הזה – מכור לסמים, אבוד בערפל שמדי פעם שלח יד, תופס שניים מחבריו וגורר אותם לתוך האפלה, ואחר כך בעולם האחר – בוכה ומתוודה ומתמלא באמונה מחודשת באוהלים הענקיים של האמונה הפנטקוסטלית. אבל גם שם הוא לא נשאר יותר מדי זמן, בחור יוצא דופן גם בתוך זרם דתי שהוא יוצא דופן מלכתחילה, ומצא את עצמו נכנע לדברים האמיתיים שרצו בתוך הדם שלו – הרצון לעזוב, לנסוע, להתרחק כל הזמן ממה שנראה כמו בית.  הוא מצא את עצמו גולש מקצועי, על סף נצחון בתחרות בינלאומית כששבר את רגלו.  אחר כך, תוך כדי שהוא מחלים, הוא אסף לידיו גיטרה ולמד לנגן, בסגנון מאד ייחודי, שהיה צריך לוותר עליו כשהעצבים בשלוש מאצבעותיו נפגעו בתאונת נגרות.  כשהמקום שחי בו הרגיש מוכר מדי, הוא טס לאיטליה כדי לנסות ולהפוך להיות דוגמן מסלול מקצועי.  החוויה הזו נגמרה בהתמוטטות עצבים ובבריחה נוספת, שהביאה אותו הפעם לניו יורק, בתור נהג מונית.  הלילות היו גוררים אותו איתם ממקום למקום, בתקופה שבה התמכרות לסמים הפכה למגיפה ונהגי מוניות יצאו לדרכם כל לילה בפחד שבאותו הלילה מישהו ירצח אותם בשביל עשרה דולרים, והימים היו זמן מספיק בשביל לאסוף את כל החוויות שלו ולכתוב שירים.  הוא גילח את שיער ראשו והשאיר רק קווצת שיער באמצע, כדי לשוות לעצמו את המראה המדויק של טראוויס ביקל, ובאחד מהימים, כשאיתר את דיוויד ביירן הולך ברחוב, הוא נסע אחריו במשך שלושה בלוקים וצעק, מה שגרם לביירן להימלט אל תוך אחת החנויות הקרובות ברגע שיכל.

שלוש שנים מאוחר יותר, כשווייט הרגיש בטוח מספיק בעצמו ובשירים שלו והקליט קלטת דמו עם כמה מהשירים הראשונים שכתב, הוא התחיל לפזר את הקלטות האלה ברחבי ניו יורק ואחת מהן התגלגלה לידיו של דייוויד ביירן.  ביירן, שלמזלו לא זכר את נהג המונית המוזר שרדף אחריו שלוש שנים קודם, אהב את מה ששמע והחתים את ווייט בחברת התקליטים שלו, "לואקה בופ".  הוא הוציא שם את כל אחד מחמשת האלבומים שלו עד עכשיו, וכל אחד מהם הניח תחת רגליו הזדמנות מעניינת אחרת – הראשון, "Wrong Eyed Jesus",  שיכנע את הבמאי אנדרו דגלאס, שבע שנים אחרי שיצא, לקחת את ג'ים ווייט בתור המספר בסרט שנקרא על שם האלבום, "Searching for the Wrong Eyed Jesus", שבו ווייט נוסע עם בובה ענקית של ישו בתא המטען שלו ברחבי הדרום האמריקני, במסע אנתרופולוגי אחרי קבוצה מרתקת של בני אדם;  באלבום השני, "No Such Place", ווייט זכה לעבוד עם מורצ'יבה על חלק מהשירים ולהמציא ז'אנר מוזיקלי חדש לגמרי משלו – קאנטרי-הופ;  האלבום השלישי, "Drill A Hole in the Substrate and Tell Me What You See", הופק בחלקו על ידי ג'ו הנרי, זמר ומפיק ידוע בזכות עצמו, שגם אליו התגלגל אחד מהדמואים של ווייט.

האלבום האחרון שלו בינתיים, "Transnormal Skiperoo", מוצא אותו שקוע במקום אחד – שנים של בריחה מאחוריו ושנים של אושר לפניו.  בחווה שלו בג'ורג'יה, שם הוא חי עם אשתו ושתי בנותיו, הוא בונה לעצמו חיים של איש יוצא דופן בתוך הדרום יוצא הדופן.  הוא מנסה להסתגל לחיים החדשים האלה, לאושר החדש הזה, מנסה להיגמל מהצורך לכתוב שירים על אובדן ועל בדידות ועל תהומות ארוכות ורחוקות, ומתחיל לקבל על עצמו את היכולת לכתוב שירים על אנשים מטורקיז. "יש הרבה אנשים שכותבים שירים על "את" או "אתם" – "את גורמת לי לכעוס כל כך" או "אתם צריכים לעשות את הדבר הזה".  אני לא," הוא מספר בפודקאסט שהקליט בשביל NPR לאחרונה. "אני כותב על "אני".  יום אחד, אולי אתחיל לכתוב על "את" או "אתם".  אבל בינתיים אני כותב רק על עצמי."

במהלך השנים שבהן בילה, מביט מהצד בכל הסיטואציות שבהן מצא את עצמו, הוא למד להסתכל בצורה קצת אחרת על העולם, לתפוס את הדברים השונים והמוזרים שיש לדרום ארצות הברית להציע, ולבנות מהם סיפורים מרתקים – חלק מהסיפורים הם שלו, בחלק מהם הוא לובש את דמותם של אנשים שהוא ממציא, או שפגש בצידי הדרך במהלך הבריחה הארוכה שלו מפנסקולה.  בכל המקרים הוא משלב את הסגנונות המוזיקליים המקובלים של המקומות שהוא נמצא בהם – הגיטרה האקוסטית, הבנג'ו, המפוחית – עם מגוון של צלילים שנשמע כאילו הם מגיעים ממקומות אחרים לחלוטין – מלודיקה, למשל, או אונדז מרטונט – כלי נגינה שנשמע כמו המוזיקה שיכולות לעשות רוחות רפאים, או הצלילים הרחוקים והסדוקים של מכשירי רדיו.

ובזמן שג'ים ווייט לומד להכיר את עצמו מחדש כאדם מאושר, מן הראוי הוא ללמוד לעשות איתו את כל הדרך – מאוהלי המטיפים בפנסקולה, דרך המסלולים הליליים בניו יורק, הטיול המחודש ברחבי הדרום האמריקני בליווי צוות צילום של ה-BBC ועד להשתקעות בחווה בג'ורג'יה –  וללמוד שאופק של כל מסע, מטורף ומפותל ככל שיהיה, יש תמיד נקודה יציבה אחת.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – "זה צעד קטן לאדם. צעד גדול לאנושות." – המשפט המפורסם הזה לא היה מוקלט או מתועד בשום מקום במשך 40 שנה, עד ש-NASA החליטו למכור כמה סלילי טייפ שהם לא היו צריכים.

1.  לפני הכל

אלבום חדש מבית היוצר של דיוויד בואי עדיין לא נראה באופק, על אף ששמועות בנושא כבר מתרוצצות באינטרנט בכל מיני מקומות (ואני מקווה שירצה הגורל והעיתוי שבו בואי יחליט כן להוציא אלבום יהיה בדיוק בזמן שבו אסיים את ההאזנה המודרכת שלי לאלבומים הקודמים שלו), אבל אלבום מחווה לבואי – האלבום הבא בסדרת אלבומי הצדקה של ארגון "War Child", כן ייצא.  תאריך היציאה עדיין לא ידוע, גם לא שם האלבום, ורשימת האמנים שיהיו בו גם היא לא מוגדרת ובינתיים מדווחת על דרך האלימינציה – אילו להקות לא יהיו שם (רדיוהד, למשל, לא יבצעו גרסת כיסוי לשיר של בואי באלבום הזה). מיק קארן, הבסיסט לשעבר של Japan, יבצע גרסת כיסוי ל-"Ashes to Ashes", מצד שני.

המוזיקאים שביניכם עשויים לרצות לבקר ב-Ourstage, אתר חדש שמאפשר למוזיקאים להעלות את המוזיקה שלהם לאינטרנט ולמאזינים להאזין לה, לפי "תחנות רדיו" שמסודרות לפי נושאים מסוימים. עד כאן, הכל אותו דבר כמו באתרים האחרים מהסוג הזה.  אבל Ourstage מאפשרים גם לשירים שמועלים לאתר להשתתף בכל מיני תחרויות מוזיקליות מעניינות שמתרחשות שם מדי פעם.   וגם,  תחרות פרסי המוזיקה העצמאית מתרחשת אחת לשנה בתשע השנים האחרונות ורשימת השופטים בה היא תמיד מעניינת – השנה, הודיעו, ישפטו בתחרות, בין השאר, סוזן ווגה וטום ווייטס.  איך לכתוב שיר שקולע לטעם של שניהם הוא משהו שהוא מעבר למה שאני יודע.

ניל האנון לוקח חופש מה-Divine Comedy ומוציא אלבום קונספט על קריקט, ביחד עם תומאס וולש.  האלבום יוצא תחת השם The Duckworth Lewis Method.  אין צורך לדאוג לגבי עתידה של הלהקה, אגב – אלבום חדש של ה-Divine Comedy ייצא מתישהו בסוף השנה.

2.  ברוכים הבאים למורנינגטון קרסנט

קרוב לתחנת הרכבת התחתית הסגורה תמידית לשיפוצים מורנינגטון קרסנט, יש מועדון בשם KOKO.  המועדון ידע ימים טובים יותר, ושם טוב יותר, וב-26 בנובמבר השנה יעלו על הבמה שנים עשר אנשים ויעשו ניסוי, ביחד עם הקהל.  הם ינסו להחזיר את המועדון כולו בזמן.  אם הם יצליחו, כשתצאו מהמועדון תראו שהוא שינה את השם שלו ל"קמדן פאלאס", שגלגל הענק המאיים על גדות התמזה כבר לא שם, ושהקרב הגדול של הבריטפופ, בין בלר לאואזיס, הוא במרחק של שנה מעכשיו.

ללהקה קוראים "My Life Story", ובנובמבר השנה הם יחגגו חמש עשרה שנים לאלבום הבכורה שלהם, "Greetings from Mornington Crescent".  בתקופה שבה הבריטפופ רק הלך וצמח, ובסצינה המוזיקלית הבריטית היה מקום להרבה להקות, הלהקה הזו, שהיא בעיקר פרי מוחו הקודח של ג'ייק שילינגפורד, היתה יוצאת דופן בעולם של להקות שהתבססו בעיקר על גיטרות, תופים, ושירי פופ קצרים יחסית.  ל-"My Life Story", לעומת זאת, היו זמר, גיטרות, בס ותופים, אמנם, אבל גם רביעיית מיתרים שלמה, חצוצרות, סקסופון, חליל ופסנתר.

ג'ייק שילינגפורד, מנהיג הלהקה, כותב השירים בה ואחד משני האנשים הקבועים היחידים במגוון ההרכבים שהלהקה עברה במהלך השנים, נולד באסקס, בסביבה שהיה בלתי אפשרי לגדול בה להיות משהו אחר מכוכב פופ.  אביו, אלן שילינגפורד, הוא אמן שהיה אחד מחלוצי הפופ ארט בבריטניה בשנות ה-50.  אמו עזבה את הבית כשהיה בן שלוש, וכשאביו לא יכל להיות בבית ולגדל אותו, החליפה אותו שורה ארוכה של שמרטפיות, בעיקר נערות פאנק שגדלו בסביבה.  אחת מהן היתה אליסון מויה, הרבה לפני Yazoo.  כשגדל, הוא עבר לקמדן שבלונדון ועזר להקים שם מועדון שבו הופיעו רוב הלהקות הטובות של סוף שנות ה-80 – Happy Mondays, House of Love, Stone Roses – ובאותה תקופה שילינגפורד הקים את הגלגול הראשון של ההרכב שלו, אז עדיין הרכב גיטרה-בס-תופים סטנדרטי שהוציא סינגל אחד ונעלם.  הגלגול השני של ההרכב נולד כששילינגפורד החליט שנמאס לו מהאפרוריות של ההרכבים שהוא עזר להביא למועדון שהופיע בו.  הוא העלה את אחד מהחברים שלו, אארון קייהיל, החבר הקבוע השני בלהקה, עם אורגן פרפיסה, אל הבמה, ואת עצמו, בדרך כלל בשמלות, וניגן שירי פופ אקספרימנטליים בתור המופע הפותח להופעות של הלהקות המוכרות יותר במועדון.  אבל גם זה לא הספיק.  שילינגפורד חשב בגדול – הוא היה צריך תזמורת שלמה מאחוריו.  נגנים שכורים לא באו בחשבון, מכיוון שהמילה "שכורים" טומנת בתוכה את הקונוונציה של לשלם להם, ולכן שילינגפורד התגנב מספר פעמים לאקדמיה המלכותית למוזיקה ולבית הספר לאמנויות גילדהול, באחת מהפעמים מסתתר מאחורי קונטרבאס שאחד מהתלמידים סחב איתו, והשאיר שם מודעות.  בתלמידים שקראו את המודעות והגיעו לאודישנים – נערות אופנתיות ובחורים גמלוניים – היה את ניצוץ המרדנות.  הם השתעממו מהמוזיקה הקלאסית שנדרשו לנגן ורצו להתנסות ברוק'נ'רול, שזה דבר קשה כשכלי הנגינה שלך הוא כינור.  שילינגפורד, בעזרת המגלומניה והחזון המוזיקלי שלו, עזר להם להצית את הניצוץ הזה ובמהירות הצליח לגייס לעצמו מיני תזמורת – שלושה כינורות, וויולה, צ'לו, שתי חצוצרות, סקסופון וחליל.  וטימפני.   ההבטחה של שילינגפורד לחיים של רוק'נ'רול בשביל נגני הכלים הקלאסיים האלה התממשה, אגב.  אחרי שהגלגול השלישי של הלהקה הפך לגלגול הרביעי וחלק מנגני המיתרים התחלפו, הם המשיכו ללוות כוכבי רוק שהיו צריכים כלי מיתר בהופעות ובהקלטות לטלוויזיה.  למשל, גרסת המיתרים ל-"Stars" של Dubstar. למשל, "Interlude" של מוריסי וסוזי סו.  למשל, "Where the Wild Roses Grow" של ניק קייב וקיילי מינו.

תחילת הדרך של My Life Story היתה רצופה בהזדמנויות מוצלחות.  גיילס מרטין, בנו של ג'ורג' מרטין, שמע אותם בהופעה והזמין אותם להיות הלהקה הראשונה שמקליטה באולפני Air של אבא שלו, עוד לפני שהאולפן היה מוכן לחלוטין.  הם הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, "Girl A, Girl B, Boy C", ואי.פי. שהקדים את האלבום הראשון שלהם, בעזרתו.  הם הוחתמו בלייבל שלא שרד הרבה מעבר לסינגל והאי.פי. האלה, וזכו לחמם את פאלפ, ממש רגע לפני "Different Class", ואת בלר, ממש רגע לפני "Parklife".  להקה לא מוכרת בשם אואזיס זכתה לחמם אותם בהזדמנות אחת.  הלהקה הופיעה בכל מקום שיכלה להופיע בו באנגליה, צברה לאט לאט קהל גדול של מעריצים,  וכשחברת התקליטים שהיתה חתומה בה פשטה את הרגל, גם זכתה לתואר הלא נעים "הלהקה הלא מוחתמת הגדולה ביותר באנגליה".  הכסף הלך ואזל – וג'ייק החליט לערוך ארבע הופעות אחרונות במועדון שבו התחיל את דרכו, שעכשיו נקרא כבר "דינגוולס", ולתלות את החליפה המנצנצת לתמיד.  למזלו, הגורל החליט להתערב גם הפעם.  אחרי ארבע ההופעות האלה, מגוון חברות תקליטים יצרו קשר עם הלהקה והציעו להחתים אותם.  בין כל החברות האלה היו גם פרלופון, חברה שהחזיקה רפרטואר של להקות מוחתמות לא רעות, כמו הביטלס, למשל, או רדיוהד.  הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם בחברה, "Greetings from Mornington Crescent", שזכה להצלחה מסוימת, ואחריו את "The Golden Mile".  ההופעות שלהם רק הלכו והפכו להיות גדולות ואקסטרווגנטיות יותר, וכש-EMI, החברה שקנתה את פרלופון, חגגה מאה שנים והחליטה להוציא אלבום אוסף שבו להקות חדשות של החברה יבצעו גרסאות כיסוי ללהקות ישנות של החברה, הם פנו גם ל-My Life Story, שבחרו לבצע את "Duchess" של ה-Stranglers בתור בדיחה.  חברת התקליטים התעקשה שהשיר ייצא בתור סינגל וגם הוא היה להיט די מצליח בשביל הלהקה, אבל מכירות האלבום השני והסינגל הזה לא היו מספיקות בשביל החברה, ואחרי חמישה סינגלים וחמישה להיטים בארבעים המקומות הראשונים במצעד הבריטי, My Life Story מצאו את עצמם שוב בלי חברת תקליטים.

אחרי כמה הופעות נוספות, אחרונות, בהרכב התזמורתי המלא, הלהקה החליטה לצמצם את עצמה בחזרה להרכב גיטרה-בס-תופים ולהקליט אלבום אחד אחרון, "Joined Up Talking", שהיה שונה לגמרי ממה שהלהקה עשתה עד אותו הזמן – אבל מעניין ומקורי לא פחות.  ג'ייק שילינגפורד המשיך להקליט ולהופיע, בתחילה בהרכב אלקטרוני בשם ExileInside שהכיל שוב, רק אותו ואת קייהיל – שני החברים המקוריים ב-My Life Story, ואחר כך לבדו, אחרי שהלהקה התפרקה סופית,  ומתוך נסיון העבר שלו החליט לא להסתמך על חברות תקליטים אחרות ולהקים אחת משל עצמו – חברה שיש מאחוריה רעיון מקורי.  במקום לנסות לחסוך את הכסף בעצמו או לגייס אותו ממקורות מוזיקליים אחרים, הוא פנה לאנשים שבסופו של דבר יקנו את האלבומים – המאזינים והמעריצים – וביקש מהם להשקיע באלבום.  סכום ההשקעה המינימלי, 500 פאונד, מקנה למשקיע כניסה חופשית לכל ההופעות העתידיות של כל הרכב שבו שילינגפורד יהיה, גישה לחלק באתר של שילינגפורד שמכיל שירים מיוחדים, גרסאות לא גמורות של השירים המוקלטים וגרסאות חיות של שירי העבר שלו ושל הלהקה, את האלבום המוקלט בחינם וקרדיט בחוברת האלבום, וגם החזרה מלאה של ההשקעה כשהאלבום ימכור 2000 עותקים.

ובנוסף לכל זה, אחרי שנים שבהם מעריצים ביקשו, שוב ושוב, משילינגפורד להחזיר את החגיגה האקסטרווגנטית של My Life Story, הוא נענה לבקשה.  לדבריו, הוא חיכה להזדמנות לעשות את זה כמו שצריך, בשביל מטרה ראויה – וחמש עשרה שנים לאלבום הראשון של הלהקה היא כנראה מטרה ראויה.  הוא מבטיח אורחים מיוחדים – אולי מארק אלמונד, שאיתו שילינגפורד שיתף פעולה בעבר, אולי מישהו מהלהקות ש-My Life Story זכו לחמם בעברם (אבל קרוב לוודאי שלא).  ובכל מקרה, אם מזדמן לכם להיות בקמדן בדיוק ביום הזה, אתם עשויים לרצות להיות חלק מהקהל הזה.  החזרה בזמן לבדה תהיה שווה את מחיר הכרטיס.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – קומדיה פוליטית בריטית.  זה תמיד צירוף מילים טוב.  במיוחד כשמי שמביים את זה הוא ארמנדו יאנוצ'י, שאחראי על "The Day Today" ועל אלן פרטרידג', למשל.

1. לפני הכל

אחרי קורט ווגנר, M83 ו-Why, נרנג'ה ממשיכים בעבודת הקודש שלהם שמטרתה להביא לארץ אמנים מחו"ל שלא בהכרח ימלאו את היכל התרבות או אצטדיון רמת גן – ומביאים לכאן את קלקסיקו, להופעה אחת, ב-18 באוגוסט ב"בארבי" תל אביב.  קלקסיקו, מצידם, מביאים איתם את Despero, להקה מקסיקנית אמיתית, כדי לחמם אותם.

אני לא מכיר, בעוונותיי, את המוזיקה של מארק מולקהי וגם לא של הלהקה שהיתה לו בשנות ה-90, Miracle Legion, אבל אלבומי מחווה זה תמיד דבר טוב – ובמיוחד כשמשתתפים בהם אנשים כמו ת'ום יורק, מייקל סטייפ, Dinosaur Jr, Mercury Rev, ואלביס פרקינס, בין השאר.  הסיבה לאלבום היא פחות טובה – אשתו של מולקהי נפטרה במפתיע לפני כמה חודשים והפכה אותו בבת אחת להורה יחיד לשתי בנות, והכנסות האלבום נועדו לעזור לו להמשיך ולהיות מוזיקאי גם בתקופה הזאת.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  סטיבן וולס, עיתונאי מוזיקה שכתב בעיקר ב-NME, היה ידוע בסגנון הכתיבה הייחודי ועתיר האותיות הגדולות שלו, ולא חסך את הדיו שלו מאף אמן שלא ממש אהב, והתואר זה התייחס לרוב מי שעבר דרך מערכת הסטריאו שלו.  אמנים שהוא כן אהב, והיו כמה כאלה, זכו לשבחים הרבה יותר גדולים (ומרובים אותיות גדולות, עדיין) מאצל מבקרי מוזיקה אחרים.  הוא גם היה במאי קליפים, וביים בין השאר את "Little Baby Nothing" של Manic Street Preachers (והצליח להתמודד בצורה די יצירתית עם העובדה ששלושה רבעים מהלהקה לא רצו להשתתף בקליפ בכלל).  בשנותיו האחרונות הוא כתב טור בשביל ה"גרדיאן" הבריטי שתיאר את מחלת הסרטן שחלה בה ואת הטיפולים שעבר.  גם הטורים האלה, קרוב לוודאי, היו מלאים באותיות גדולות.

2.  מה שיש מבעד לגשר
אף על פי שאני מתגאה בעובדה שהתגליות המוזיקליות החדשות שלי לא נקבעות לפי אופנות כאלה ואחרות, ובדרך כלל קורות, מכיוון שכך, שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר (מה שגורם לי בדרך כלל להתלהב מלהקות כאלה ואחרות ולשאול אנשים אם הם מכירים את הלהקה הגאונית הזאת, ולהם להגיד בתגובה: "כן, אנחנו מכירים, כבר ארבע שנים בערך"), עדיין יש כמה ימים בשנה של נסיגה שבהם אני רוצה להיות אחד מהילדים המגניבים ולהכיר את הלהקות האלה בזמן אמת.  וכשמגיעים רגעי הנסיגה האלה אני יודע בדיוק איפה למצוא את עצמי – ב-eMusic, שם האתר כולו הוא המוכרים בחנות הדיסקים שנמצאים מאחורי הדלפק ומחייכים חיוך מבין ושולפים מאחורי הדלפק איזשהו דיסק שהוא בדיוק מה שאני רוצה.  הדרך הכי יעילה לזהות איזו להקה היא האופנה העכשווית ב-eMusic היא למנות את מספר הפעמים שבהם אלבום של להקה כזאת או אחרת מוזכר במקומות שונים באתר.  ובאמת – בראש המצעדים, בעלון האלקטרוני שהם מפרסמים אחת לכמה זמן, ברשימת עשרת האלבומים המומלצים שלהם, ברשימה שהם מכינים במיוחד בשבילי של אלבומים חדשים ומוצלחים, היה אלבום אחד שבלט במידת הרצון של eMusic לקדם אותו.  ללהקה קראו Cymbals Eat Guitars, לאלבום קראו Why There Are Mountains, והעטיפה היתה מכוערת באופן יוצא דופן.   הסיבה שבגללה אני מעדיף לגלות אמנים חדשים בזמן שנוח לי, שהוא בדרך כלל הרבה יותר רחוק מהזמנים שבהם בדרך כלל מגלים אמנים חדשים, היא שברוב המקרים התגלית הראשונה היא די מאכזבת, ואלבומים ראשונים שמחזיקים, ברושם שהם עושים על אנשים, ארבע שנים אחר כך, בדרך כלל שווים את השמיעה הראשונה גם ארבע שנים אחר כך.  גם במקרה של Cymbals Eat Guitars החשיפה הראשונית היתה די מאכזבת – יותר מדי השפעות, יותר מדי דברים-שנשמעים-כמו-זה, יותר מדי נסיון לרצות את המאזין.  וזה היה רק בשיר הראשון.

אבל כשמקשיבים לאלבום הזה שוב ושוב, מתחילים להבין כמה דברים – הראשון הוא שהלהקה לא מנסה לרצות את המאזין בכלל.  למעשה, הם יושבים באולפן ומקליטים בלי שום רצון להוציא את האלבום.  הם רק רוצים להעביר את הרעיונות שלהם, במהירות, מחליפים סגנונות מוזיקליים והשפעות מוזיקליות במהירות מסחררת, לפעמים גורמים לשיר אחד להיות מהיר ואיטי ומהיר ואיטי ומהיר בטווח של דקה אחת.

Cymbals Eat Guitars מורכבים משני חלקים לא שווים – ג'וזף ד'אגוסטינו, שמעדיף לקרוא לעצמו Joseph Ferrocious, ומאט מילר, שהם הסולן וכותב השירים, והמתופף, בהתאמה, הם בני עשרים כרגע;  ניל ברנהולץ ובריאן המילטון, בסיסט ועוד גיטריסט, הם בני יותר מ-30.  האחרונים גדלו בזמנים מוזיקליים שבהם מגזינים למוזיקה היו, לפעמים, עותקי נייר פשוטים מודפסים במכונת כתיבה ומועתקים במכונת צילום, ומוזיקאים היו מקליטים בארבעה ערוצים בחדרי השינה שלהם ומקווים שמישהו יגלה אותם ויהפוך אותם למוזיקאים מצליחים בסופו של דבר.  הראשונים גדלו בתקופה שבה לכל אחד יש את היכולת להרכיב אולפן מקצועי בבית, להעלות את השירים שהוא יוצר כ-MP3 לרשת, להוציא אלבום לבד ולגרום לסולנים של להקות שההשפעה המוזיקלית שלהן ניכרת עליהם לפנות אליהם ולהציע להם להפיק את ההקלטות הראשונות שלהם.  את מגזיני המוזיקה המצולמים בתקופה הזו, שבה גדלו שני החברים העיקריים של הלהקה, החליפו אתרים שביקורות בהם יכולות לגרום ללהקה להפוך לאלמותית בין לילה, או להיות מחוסלת בדיוק באותו פרק זמן, שמדענים מנסים, ברצינות, למצוא נוסחאות מדעיות שיכולות לגרום לאלבום לקבל ציון טוב בהם.  למזלם של Cymbals Eat Guitars, הם נפלו מהצד הנכון של המשוואה ואחד מהאתרים האלה, Pitchfork, החליט שהם אחת מהלהקות הטובות ביותר של 2009 (האלבום שלהם יצא במרץ, מה שמשאיר להם עוד תשעה חודשים להגן על התואר הזה).

הקשבה שניה ושלישית לאלבום הזה, "Why There Are Mountains", מוכיחה שיש להם די הרבה תחמושת מאחוריהם בשביל להגן על התואר הזה.  השיר הראשון באלבום, "And the Hazy Sea", נפתח במפתיע, כאילו הלכת לישון והתעוררת על רכבת הרים, בחלק הגבוה ביותר שלה.  האלבום עצמו ממשיך פחות או יותר במסלול הזה – שירים נבלעים אחד בתוך השני, דוחפים אחד את השני ממקומם, וכל אחד מהם מכיל בתוך עצמו עולם שלם משלו, שבו שיר נולד, מבלה חיים מלאי זעם, מתפשר, מתפכח, מתרצה, ובסופו של דבר נעלם בכמה צלילים רגועים או במהפכה מוזיקלית חדשה.  Cymbals Eat Guitars מחזיקים את ההשפעות שלהם על השרוולים שלהם, אבל השרוולים שלהם ארוכים ונגררים מאחוריהם, ובכל רגע נתון הם מזכירים להקה אחרת – רגע אחד אלו Animal Collective, אחר כך הם הופכים להיות Pavement, ג'ף באקלי מבליח לרגע קצר אחד, ואז Grandaddy, והשירה – הקולות הגבוהים, הצועקים והנחרצים בחלק מהזמן, החצי ממלמלים, חצי מדברים, בחלק אחר מהזמן, מזכירים את Modest Mouse, אחת מהלהקות שחברי הלהקה מודים שהם אוהבים במיוחד.  הדרך המיוחדת שבה הם בוחרים להציג את המוזיקה שלהם, כאילו שכל אחד מהמשפטים בשירים שלהם שייך בעצם לשיר אחר, הופכת את המשימה של ההחלטה לגבי מה השיר האהוב עליי באלבום לקשה במיוחד, מפני שאין באמת שיר אהוב, יש רגע אהוב, שנמשך זמן קצר מדי, ואז נעלם מתחת לגשם של קונפטי מוזיקלי, מתחבא מאחורי עשרות שובלי מוזיקה צבעוניים שמתערבלים אחד בתוך השני מסביב לאוזניים.  לפעמים, נדמה שהקטע המוזיקלי הזה חוזר, אבל הוא בדרך כלל מתחבא מאחורי רגע מוזיקלי אחר, נכנס ויוצא מהר מדי ממרחב השיר מכדי שיהיה אפשר ליהנות ממנו שוב.

גם המילים, כשמצליחים לחדור את המעטה המוזיקלי העבה שכל אחד מהשירים מביא איתו, הן מעניינות.  המשפטים עצמם, גם הם נשמעים כאילו כל אחד נלקח משיר אחר, אבל כשמחברים אותם ביחד לשיר אחד, יש איזשהו הגיון שצומח מתוכם והופך אותם לשיר חדש לגמרי.  השיר הפותח, למשל, הוא שיר על גשר בן כמעט שישים שנה, מטאפורה על כל האנשים שעוברים מעל הגשר הזה כל יום ועל השינויים שמתחוללים בחיים שלהם במהלך השנים האלה.  הגשר כמטאפורה לא מפסיק שם, אפילו – "גשר הופך להיות אי כשמנתקים את שני הקצוות שלו," שר ג'וזף ד'אגוסטינו ב-"Cold Spring".  המוזיקה, לפעמים, היא עולצת ורועשת כדי להסתיר את המילים – הרס עצום מימדים, אגמים ענקיים קפואים, כבישים מתרוממים ונופלים על עצמם, ב-"Indiana",  מפלצות מיתולוגיות וחיות שהחוכמה שלהן נסתרת מאחורי העיניים שלהן ב-"Share", יערות שהופכים לכבישים ארוכים שמחברים בין ערים כאלה לערים אחרות, ורוחות של נערות שתלו את עצמן מסתובבות בהן ב-"Some Trees (Merrit Moon(", והשיר המסיים, קורע הלב, "Like Blood Does" – "כל לילה, אולמות ריקודים ריקים ומוארים בתוך הראש שלי.  כבר הרגלתי את עצמי לכל ההיעלמויות, והייתי בטוח שהמשטרה תבוא לחפש אותי, בבוקר חולני מקפיא עצמות אחד."

כשהאלבום מסתיים, כמה רגעים אחרי שרכבת ההרים הזו שבה התעוררת עוצרת שוב, בחלק הכי גבוה, ומשקיפה על כל המרחב ההרוס שמסביב, אני שואל את עצמי אם, אחרי כל השביבים המוזיקליים העשירים האלה שמילאו את האלבום, הם יוכלו לחזור על זה או להרחיב את זה באלבום שני.  מה עוד נשאר להם להציע, אחרי העושר המוזיקלי הזה?  אבל משהו גורם לי לחשוב שמה שהם חושפים כאן הוא רק מה שמבצבץ מעבר לדלת.  מאחוריה יש עוד הרבה מאד חלקיקים מוזיקליים שהם יכולים לחבר אחד לשני, ולשייף, ולהקציע, ולעבד, עד שהם יהפכו להיות שירים מזוקקים, קרובים ככל האפשר לשיר האחד שהתחיל את הכל.  ואז לשבור את הכל שוב, ולהתחיל מהתחלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הנה רעיון מוזיקלי מוצלח.  לקחת שלושה גיטריסטים פורצי דרך, ולהביא אותם לאולפן אחד כדי לדבר אחד עם השני, לנגן, להחליף רשמים, לשרטט מפה של הדרך בה התפתחה הנגינה  בגיטרה במשך שלושה עשורים.  ואף על פי שיש שם עוד שני גיטריסטים ששינו את פני המוזיקה, בדרכים גדולות וקטנות יותר, דווקא The Edge הוא המעניין מבין שלושתם. "אני מנגן בסך הכל שני אקורדים," הוא אומר על  "Where the Streets Have No Name".  "כל השאר זה הדוושות והאפקטים והמגבר."

 1. לפני הכל

בפינת המתים  המוזיקליים השבועיים: אנדי יוז, שהיה מבין המוזיקאים שעברו בדלת המסתובבת שהיא ה-Orb בשלושה מאלבומיה, נפטר בגיל 45 ממה שהוגדר כ"מחלה קצרה".

ומייקל ג'קסון.  אני מקווה שתהיה לו עכשיו מנוחה.

2. Versus the Spin – מהדורת יוני

עוד חודש שלם (כמעט) עבר לו, והזמן הגיע לעוד מהדורה של Versus the Spin.  הנה מה שיש בה הפעם:

1		AC/DC – Back in Black
		יש מוזיקאים שהולכים לקראת המוזיקה שלהם מתוך ציפיה למילים שלהם, שיתירו איזשהו קשר ליריקלי, יסבירו איזושהי מציאות בלתי מובנת בחרוזים. AC/DC הם לא מסוג המוזיקאים האלה. אבל זה לא הופך את המוזיקה שלהם לפחות מעניינת.
		לשמוע	לקנות
2		Afghan Whigs – Debonair
		זה אחד מהבונוסים שיש לי בתור זה שיש לו יד חופשית באוספים האלה – אני יכול לשים כמה שירים שקשורים לגרג דולי שאני רוצה באוסף אחד. במקרה הזה, שיר ישן של להקת האם שלו, מאלבום שלאחרונה יצאה לו גרסת מחווה.
		לשמוע	לקנות
3		David Bowie – Strangers When We Meet
		האלבום הזה, "Outside", הוא אחד מפסגות היצירה המוזיקלית של דיוויד בואי. הוא מכיל שש דמויות שונות, את כולן מגלם דיוויד בואי בעיוותי קול שונים ומשונים, ויש בו מגוון מסחרר של סגנונות מזויקליים. אבל דווקא השיר הזה, שמסיים את האלבום, גרסה מרוככת יותר של שיר כבד ומלוכלך מפסקול המיני סדרה "בודהה של הפרברים", הוא אחד מהכי מוצלחים בו.
		לשמוע	לקנות
4		שלומי שבן – הומור
		קשה לתאר במילים כמה האלבום הזה, "עיר", הוא גאוני (למרות שניסיתי). מתוך האלבום הזה, שמצליח, בכמות לא גדולה של שירים, לתאר את כל הרבדים השונים, המורכבים והסותרים של העיר העברית הראשונה, "הומור" הוא כבר לוודאי השיר הכי פחות קשור. תיאור אקזיסטנציאליסטי של מערכת יחסים מתפוררת, הוא מתאים לכל עיר. אבל איכשהו, הוא מתאים בדיוק לאלבום הזה.
		לשמוע	לקנות
5		Twilight Singers – Blackberry Belle
		אחרי האלבום המבריק הראשון של פרויקט הצד הזה שהפך להיות העיסוק העיקרי של גרג דולי אחרי ש-Afghan Whigs התפרקו, הגיע האלבום הזה שהיה הרבה פחות מובן. למה, אנשים שאלו את עצמם, אחרי הצעד הענקי לכיוון אחר שעשה באלבום הראשון ובהפקה של פילה ברזיליה, דולי חוזר לצליל העירוני והאפל של להקת האם שלו כאן? בסופו של דבר, שני אלבומים ומארק לאנגן אחד אחר כך, אנשים התרגלו.
		לשמוע	לקנות
6		Mark Knopfler – Metroland (Main Opening Theme)
		צריך רק כמה שניות של צילומי מסילת הרכבת בפתיחת הסרט הישן הזה בכיכובו של האביר האפל, נסיך הכעס המתפרץ, כדי לזהות את טביעת הצליל הייחודית של האדם שכתב את הפסקול.
		לשמוע	לקנות
7		Chick Corea and Hiromi – Fool on the Hill
		מפני שאם יש דבר שהוא יותר מגניב מפסנתר אחד שמנגן ג'אז, זה שני פסנתרים שמנגנים ג'אז. ואם יש משהו יותר מגניב מזה, זה שני פסנתרים שמנגנים גרסאות ג'אז של הביטלס.
		לשמוע	לקנות
8		Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
		החוויה שהיא Cymbals Eat Guitars, במיוחד כשהיא מתחילה ככה, היא חוויה מאד מיוחדת. מצד אחד, זה נשמע כמו משהו מאד מוזיקלי ומאד מורכב שעשו עבודה מאד קשה כדי לגרום לו להישמע לא כזה. קצת כמו ציור ילדים שמנסה בכוונה לצאת מהקווים.
		לשמוע	לקנות
9		Glen Phillips – Windmills (live at the Middle East Upstairs)
		Toad the Wet Sprocket כבר מקבלים נקודות זכות על זה שהם קראו לעצמם בשם של להקה דמיונית ממערכון של מונטי פייטון. ואחרי קריירה מפוארת של מזויקת קולג'ים אמריקנית, הסולן שלהם, גלן פיליפס, ממשיך להקליט, להופיע ולהוציא מדי פעם אלבומים נעימים כמו אז.
		לשמוע	לקנות (את הגרסה המקורית)
10		Andy Statman Quartet – Adir
		ג'אז חסידי. זה לא חייב להיות זועם או הרפתקני כמו שג'ון זורן וחבר מרעיו גורמים לזה להישמע.
		לשמוע	לקנות
11		Grant Lee Buffalo – Lone Star Song
		ל-Grant Lee Buffalo יש מגוון של שירים מעניינים, אפילו באלבום הזה עצמו. חלקם שקטים יותר, חלקם רועשים יותר, כולם חולקים את הרצון הזה למצוא אמת שנמצאת בדיוק מעבר לקצה של התמונה שהשירים מנסים לחשוף.
		לשמוע	לקנות
12		Greg Dulli – Get the Wheel
		לאלו מכם שעוקבים באדיקות אחרי הקריירה של גרג דולי, כמוני נגיד, ואוספים כל דבר שהאיש הזה מוציא בכל אחד מהגלגולים שלו, יש את השיר הזה בשלוש גרסאות שונות, בשלושה שמות שונים. אבל אז מה? זה שיר יפהפה בכל דרך שלא תקראו לו.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך בדיוק שבועיים, ואז יילך בדרכם של כל האוספים האחרים.

וזה הכל לשבוע הזה. עד השבוע הבא – הקריירה המוזיקלית של אבא שלו התחילה עם שיר על אסטרונאוט שהולך לאיבוד מסביב לירח.  הקריירה הקולנועית של דנקן ג'ונס, כמה הולם, מתחילה בסיפור על אסטרונאוט שהולך לאיבוד על הירח.

1. לפני הכל

המחשב שלי החליט שהוא מעדיף לא לעבוד שלשום, והגוספל החליט שהוא מעדיף לא לעבוד אתמול, ולכן הגוספל נמצא כאן היום.  המחשבה של לתת לו לנוח במהלך הסופשבוע, אף על פי שהיא היתה מאד בעייתית, התבררה כפתרון הנכון [או בדיעבד, אולי לא].

2.  Buddha of Suburbia

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם, אחד שנסתר בין שני אלבומים "רשמיים" שלו בתחילת שנות ה-90 – "Buddha of Suburbia".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, עליו:

1   האלבום מוגדר כפסקול של מיני סדרה של הבי.בי.סי. באותו השם, שמבוססת על ספר באותו השם של חניף קוריישי.  המוזיקה למיני סדרה, שבואי באמת הלחין, כמעט ואינה מופיעה באלבום הזה.  המיני סדרה עמוסה במוזיקה, שלא יצאה כאלבום מעולם – ומאלבום הפסקול עצמו מופיעים רק שני שירים, שיר הנושא ו-"Ian Fish, UK Heir".

2  כוכב הסדרה, שמספרת על בחור הודי-בריטי שמנסה  להתמודד עם התרבות הבריטית המוזרה שבפרברים, להימלט משם ולמצוא את מזלו וגורלו במקומות אחרים, הוא נווין אנדרוז, שמוכר לכם יותר בתור סעיד ג'רה מ-Lost.

3   דיוויד בואי אמר בהזדמנויות כאלה ואחרות שזה האלבום שלו האהוב עליו.  העיתוי שבו יצא האלבום, בתוך שנתיים שבהן בואי היה מסוכסך עם חברת התקליטים שלו (עם החברה הגדולה שעזב כדי להקליט את "Black Tie, White Noise" – החברה הקטנה שבה הקליט את האלבום פשטה את הרגל זמן קצר אחר כך).  חברת התקליטים שבה חתם לאחר מכן היתה מוכנה להוציא את האלבום שוב רק שנתיים אחרי שהוקלט ויצא לראשונה, ואז בואי רצה כבר לקדם את האלבום הבא שלו, "Outside".   השיר האהוב עליו מהאלבום – "South Horizon".

4   לאורך האלבום, שירים שונים מציגים גוונים שונים של נוסטלגיה – בין השאר, אפשר למצוא בשיר הנושא קטע גיטרה מ-"Space Oddity" ושורה מתוך "All the Madmen", ו-"Strangers When We Meet" נפתח בקטע באס שלקוח משיר ישן מאד שלו, "Join the Gang", שגם בו הוא בעצם מועתק מ-"Gimme Some Lovin" של Spencer Davis Group.

5    במהלך שישה ימים באולפני "Mountain" בשווייץ דיוויד בואי כתב והקליט את כל השירים, אבל המיקסים לקחו עוד חמישה עשר ימים, בגלל תאונות ובישי מזל מצערים אחרים.

6   לני קרביץ מנגן בגיטרה בשיר הנושא.  בגרסה נוספת של שיר הנושא, שמצורפת לאלבום, יש לו גם סולו משלו.  גם מייק גרסון מצטרף.

7  שמו של השיר "Ian Fish, UK Heir" הוא אנגרמה של שם מחבר הספר, חניף קוריישי.

8  בחוברת האלבום המקורית, שמצורפת רק לגרסה האנגלית של האלבום, בואי מפרט רשימה של אמנים שהשפיעו עליו כשהקליט את הפסקול:  פינק פלויד, אינו, הארי פארץ', Roxy Music, Neu, פיליפ גלאס במועדונים בניו יורק, ה-O'Jays, בין השאר.

9   ההשפעה של בריאן אינו על האלבום, בעיקר על תהליך ההקלטה וההתנסויות השונות של בואי והנגנים שהשתתפו איתו באלבום – ארדל קיזליצאי ומייק גרסון בין השאר – עודדו אותו לפנות לאינו ולהציע עבודה משותפת על האלבום הבא שלו, "Outside".

10   עוד אלמנט של חזרה לאלבומים המוקדמים של דיוויד בואי – גם לאלבום הזה יש כמה עטיפות.  בעוד שהעטיפה הבריטית המקורית מציגה תמונה מהמיני סדרה – את כארים בפוזה ישועית ומסביבו המקהלה היוונית שלו – העטיפה האמריקנית מציגה תמונה בשחור לבן של דיוויד בואי עצמו על ספסל מוזיאון, והגרסה המחודשת שיצאה לפני שנתיים מכילה בדיוק את אותה תמונה, בצבע.

זה הכל להשבוע (שנגמר כבר).  עד השבוע הבא – יש ספרים שפשוט מחכים שיעשו מהם סרטים.  עובדה.

1. פרשת האחריות הנעלמת

רוב הזמן, אני כותב כאן על מוזיקה.  רק מה שמתרחש במרחב שבין הרמקולים, או האוזניות, לבין האוזניים, לבין הראש שקולט את הצלילים ומפענח אותם באיזו דרך שהראש רוצה לפענח אותם באותו הרגע.  אבל, מכיוון שאני מניח שכולכם כאן מכיוון שאתם אוהבים מוזיקה, וחלק מכם אוהבים לקחת את המוזיקה הזו איתכם כשאתם הולכים או נוסעים ממקום למקום, אני רוצה לנצל את השבוע בשביל לדבר על האוזניות עצמן.  או יותר נכון, על תלאות שעברתי עם אוזניות ספציפיות, במקום ספציפי, בעיקר בשביל שאתם לא תעברו את התלאות האלה בעצמכם.

הסיפור מתחיל כמו שהוא מתחיל מפני של-iPhone, על אף תכונותיו הטובות המרובות (אז מה אם אני משוחד בגלל התפוח שמתנוסס בצד האחורי שלו), יש שקע אוזניות שחבוי בתוך החלק העליון של המכשיר (במקום להיות בקו אחד עם החלק העליון של המכשיר כמו כל נגן MP3 אחר, מה שבסופו של דבר אפל השתכנעו ותיקנו בגרסה השניה של המכשיר אחרי לחץ מרובה מלקוחות).  מעל העובדה הזאת יש עובדה קטנה ומציקה נוספת – האוזניות שמגיעות עם ה-iPod וה-iPhone הן לא איכותיות במיוחד מלכתחילה, והן גם נוטות להתקלקל בצורה כזו או אחרת תוך פרק זמן ידוע מראש – בדרך כלל שנה, לפעמים פחות.   מהסיבות האלה, ברגע שהאוזניות שלי התקלקלו הייתי צריך לחפש אוזניות איכותיות שעומדות בתנאי הקטן שאפל מציבים – מסביב למחבר האוזניות צריך להיות רק בידוד, ולא גליל פלסטיק כמו ברוב האוזניות האחרות, כדי שהן יוכלו להיכנס לתוך השקע הבעייתי.  אבל עשיתי את המחקר הקטן שלי ומצאתי אוזניות כאלה – סנהייזר MX550. קטנות, איכותיות, יעילות, עומדות בתנאי הקטן והמעצבן של ה-iPhone ואפילו מגיעות בתוך מתקן ששומר עליהן (על אף שהדרך שבה אפשר להוציא אותן ממנו היא לא אינטואיטיבית ודווקא במקרה של האוזניות האלה, משחק המחשבה הקטן הזה הוא לא משהו רצוי) – ואם להוסיף על כל זה, אם קורה והאוזניות מתקלקלות, החברה מציעה שנתיים אחריות עליהן.

אוזניות כפתור, מעצם עיצובן והדרך בה משתמשים בהן, הן מבחינתי מוצר מתכלה.  לכל זוג אוזניות יש תוקף מסוים, שתלוי באיכות שהשקיעו בייצור ובעיצוב שלהן – כשזה נגמר, והן מתקלקלות, אני פשוט נאלץ למצוא זוג חדש. אפילו חברה בעלת מוניטין כמו סנהייזר לא יכולה לעצב אוזניות כפתור שיחזיקו מעמד לנצח,  ולכן, כשחברה כמו סנהייזר מציעה אחריות לשנתיים, אני מניח שזה פחות או יותר פרק הזמן שהן יחזיקו מעמד.

קרה הדבר ובאיזשהו שלב האוזניות התחילו להעביר את המוזיקה מהמכשיר לאוזניים שלי במונו.  בפעם הקודמת שזה קרה, בווריאציה קצת אחרת, השלמתי עם גורלן הידוע מראש של האוזניות וקניתי זוג חדש, בדיוק מאותו הסוג.  הפעם החלטתי שאני אנצל את העובדה שמוצעת עליהן אחריות ואקח אותן לחנות.  במקרה הזה, "קילומבו" בדיזנגוף סנטר, בתל אביב.  האוזניות נשלחו לתיקון במעבדה הרשמית של סנהייזר בחיפה, ואני יצאתי מהחנות, מרוצה מהשירות היעיל.  זה היה השלב שבו היעילות נגמרה.  אחרי שבועיים, כשהאוזניות חזרו מתיקון, הן חזרו עם חלק אחד לפחות שלא היה בהן קודם – המחבר, שהמעבדה טענה שהיה החלק המקולקל באוזניות, הוחלף במחבר גדול יותר, בציפוי זהב, שמורכב בדיוק בצורה הלא רצויה ל-iPhone שלי – עם גליל מתכת גדול מסביב למחבר שלא מאפשר להכניס אותו לתוך השקע.  האוזניות נשלחו שוב לתיקון, בליווי הערה מרובת סימני קריאה מטעם החנות לפיה מחבר האוזניות המותאם ל-iPhone הוחלף במחבר אחר, לא מתאים.  עבר שבוע.  עברו שבועיים.  עברו שלושה.  מדי פעם התקשרתי לחנות כדי לבדוק מתי אני צפוי לקבל את האוזניות, מתוקנות.  ככל שהזמן החולף הצטבר והפך להיות יותר ויותר לא הגיוני, כך השיחות שלי נעשו יותר ויותר תכופות, והתגובות של החנות היו יותר ויותר עוינות.  מ"הם מטפלים בזה ואנחנו מתקשרים כל הזמן ומציקים להם כדי שיתקנו את זה ויחזירו לנו" זה הפך להיות, "לאוזנית האלה אין בכלל מחבר שמתאים ל-iPhone", וכששלחתי תמונות של זוג האוזניות הקודם שלי שהתקלקל, "אפשר לראות בתמונה ששייפת את הפלסטיק לגמרי" (מה שלא עשיתי), וכששלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט של האוזניות כדי להוכיח מעבר לכל ספק שזאת הדרך שבה הן מגיעות מהמפעל, "האחריות בכלל לא כוללת בלאי, היא כוללת רק נזק לקפסולה. אם החברה היתה מציעה אחריות לכל חלק של האוזניות, החברה היתה פושטת את הרגל."  בסופו של דבר, אחרי יותר מחודש, התקשרו מהחנות כדי להודיע שהאוזניות חזרו מתיקון.  מכיוון שהמעבדה היתה צריכה להחליף יותר חלקים מהמחבר לבדו, אני אצטרך לשלם על תיקון האוזניות שוב (אחרי ששילמתי על התיקון גם בפעם הראשונה).  בשלב הזה, הייתי צריך לעשות סדרה של חישובים קצרים בתורת המשחקים. האוזניות עלו 130 שקלים.  התיקון, אם אשלם שוב, יעלה 90 שקלים, יותר משני שליש ממחיר האוזניות המקורי.  מאחר והמעבדה, קרוב לוודאי, חיברה וניתקה וחיברה וניתקה וחיברה וניתקה את החוטים מהמחבר, יש סיכוי סביר שהאוזניות יתקלקלו שוב. אז קרוב לוודאי אצטרך לשלם את מחיר התיקון שוב, מה שאומר שהתיקון החוזר ונשנה של האוזניות יעלה יותר ממה שהאוזניות עלו.  זאת אומרת, שאני יכול רק להפסיד עכשיו.   האוזניות נשארו, אם כך, בחנות.  אני לא בטוח שיש לי כוונה ללכת ולקחת אותן.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה, היא שאני רוצה שכשאתם עושים את המחקר שלכם לגבי אילו אוזניות לקנות, וכשאתם רואים את האחריות בת השנתיים הניתנת לאוזניות של סנהייזר (משהו שראיתי במבחר של חנויות אחרות, מה שאומר שהאחריות מגיעה מהחברה או מהיבואן, לא מהחנויות עצמן), תזכרו שהאחריות הזאת היא לא באמת מה שהיא – לא חינם, לא על כל החלקים של האוזניות (למעשה, כמעט על אף אחד מהחלקים של האוזניות) ולא בקלות.  אני לא מאשים בהכרח את "קילומבו". על אף ההתנהלות המגוחכת שלהם נגדי (זה אף פעם לא רעיון טוב להאשים את הלקוח, אם אתם רוצים שהלקוח יחזור ויקנה בחנות), הם מציעים את האחריות מפני שזה מה שהיבואן נותן, והם משמשים רק כמתווך בין המעבדה לבין הלקוח.  מפני שהם חנות מקצועית (לפחות, זה הרושם שאני מקבל), אני חושב שהם צריכים לבדוק טוב יותר מה האחריות הזאת אומרת ואיזה שירות זה ללקוח, ולעשות אחד משני דברים – או לציין במדויק מה האחריות כוללת ומה היא לא כוללת בכתב האחריות שמופיע על הקבלה, ולוודא שהלקוח יודע על מה הוא יידרש לשלם כשיצטרך לתקן את האוזניות לפני שהן מתקלקלות, או להימנע מלהציע את האחריות הזאת בכלל.

2.  פרינס בנוסח גרג דולי, גרג דולי בנוסח מארק לאנגן

אחרי ההתלוננות הרבתי הזאת, קצת על המוזיקה שבכל זאת מתנגנת באוזניות (האחרות בינתיים), או עשויה להתנגן בקרוב.  שתי תגליות של השבוע האחרון – את האחת מצאתי ב"עונג שבת" של השבוע האחרון.  חברת תקליטים בשם Summerkiss,  שכבר נקראת על שם שיר אחד של Afghan Whigs (מהאלבום האהוב עליי שלהם, "Black Love"), מוציאה אוסף של אמנים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים של Afghan Whigs. בין השאר, מארק לאנגן מבצע את "Tonight" ולוקח אותו לאוקטבה הראויה לו.  מת'יו ראיין מבצע את "The Slide Song", לא השיר הכי טוב מהאלבום הלא הכי טוב שלהם, ג'וזף ארתור מבצע את "Step Into the Light", אחד מהשירים הכי טובים מהאלבום הכן הכי טוב שלהם, ולהקה שאני לא מכיר בשם Zykos מבצעת את "Miles iz Ded", השיר שמסתתר בסוף של "Congregation".  אפשר לשמוע משהו מכל אחד מהשירים באתר חברת התקליטים.  משם התגלגלתי לאתר Summer's Kiss עצמו, שהוא מעין מועדון מעריצים של הלהקה ונגזרותיה, ושם התבשרתי ש-Twilight Singers, הלהקה הנוכחית של גרג דולי, הולכת לבצע את "When Doves Cry" באלבום מחווה ל-"Purple Rain" של פרינס שייצא בדיוק באותו היום כמו אלבום המחווה ללהקה הקודמת של גרג דולי, ב-23 ביוני.  ביחד איתם הולכת לשיר גם אפולוניה, ששיחקה בסרט שמלווה את האלבום.  שאר האמנים באלבום, מאד בדומה לאלבום המחווה ל-Afghan Whigs, לא מוכרים (לי לפחות).

3.  שישים ואחת סיבות להקשיב למוזיקה חדשה

במהלך השיטוטים שלי ברחבי האינטרנט בשבוע שעבר, כשכתבתי על גריפין האוס, מצאתי את השירים שלו בין השאר ב-The Sixty One Bazaar  , אתר שהעיצוב שלו מגניב והמוזיקה שבו אפילו יותר מגניבה.  כהרגלי, ביררתי, מצאתי ושמתי גם את המוזיקה שלי באתר הזה.  הרעיון שלו בשביל אמנים, עד כמה שהבנתי בינתיים לפחות, הוא כזה – כל אמן יכול להעלות לאתר שלושה שירים.  כמאזין, כל אחד יכול לתת את הלב שלו (אייקון בצורה של לב, לפחות), לעשרה שירים שהוא אוהב.  ככל שמקשיבים ליותר שירים, ומעניקים יותר לבבות, עולים בדרגה.  כשעולים בדרגה, אפשר להעלות עוד שירים.  בין השאר, אפשר גם לקנות שם שירים.  את החלק הזה לא הבנתי בדיוק אבל עד כמה שאני מבין קניה של שיר לא מתבצעת בכסף.  בגלל באג קטן באתר – אמן לא יכול להירשם כמאזין עם אותה כתובת אי מייל, אני עדיין לא בקיא לגמרי בהלכות האתר, אבל לפחות יש בו מוזיקה מעניינת – מלהקות המיינסטרים ההרפתקניות (אני נתקלתי שם ב-Foo Fighters, למשל), דרך האמנים האלטרנטיביים או העצמאיים שיותר סביר למצוא אותם באתרים כאלה (נגיד, Yeah Yeah Yeahs), עד האמנים שמקליטים משהו בחדר השינה שלהם ומעלים אותו לאתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עד כמה רחוק מתגלגל התפוח?

1.  לפני הכל

חדי העין שביניכם ישימו לב, שבלי להרגיש עברתי בחזרה לפוסט אחד בשבוע במקום שניים.  כל זה בגלל עומס עבודה שגולש גם לסופי השבוע ולא מאפשר מקום לכתוב פוסט שני במהלך השבוע עצמו.  בתקווה, זה ייגמר מתישהו בקרוב ואני אוכל לחזור לכתוב שני פוסטים בשבוע.  זהו.

אחרי שלושת ערבי "סיפורים באוזן" המוצלחים (הרעיונות מוצלחים, זאת אומרת. אני מקווה שגם הערבים עצמם היו מוצלחים), מונוקרייב ממשיכים בסדרת ערבי המוזיקאים השרים ומספרים על השירים שלהם ב"אוזן בר", עם שני מוזיקאים נוספים:  דניאל סלומון יתארח ב-27.6.09, ורונה קינן תתארח ב-25.7.09 לשני סיבובים כאלה באותו הערב.

2.  מחכה לגשם

דניס לירי הוא מהאנשים האלה שמוצלחים בהרבה מאד דברים בבת אחת.  הוא גם אחד מהקומיקאים הכי מהירים שקיימים, קרוב לוודאי – כמו שמוכיחות הפינות שלו ב-MTV מפעם, שבהן הוא מצליח לדחוס מונולוג ארוך בפחות מדקה.  הוא גם הצליח לסמוך את ידו, כמפיק וכיוזם הרעיון, על סדרת דרמה מוצלחת כמו "Rescue Me", בה הוא כבאי אחד בתחנת כבאים ניו יורקים, שמנסים להתגבר על הטראומה של ה-11 בספטמבר ובמקביל יוצרים, ומנסים להתגבר על, עשרות טראומות נוספות אחר כך.  והוא גם אחראי על הבחירות המוזיקליות המוצלחות שמלוות את הרגעים הקשים האלה שבסדרה – ששניים מהמאפיינים הבולטים שלה הם הנטייה של כותבי הסדרה להכניס הרבה רגעים משני חיים בפרק זמן עלילתי קצר יחסית, רק כמה דקות, והעובדה שהרגעים האלה הם שקטים לחלוטין, כשרק הפסקול מלווה אותם – למשל בשיר של Twilight Singers, או של גרג דולי לבדו, או, במקרה אחד שבו שיר שלא הכרתי הבליח מהמסך, גריפין האוס.

גריפין האוס הוא איש עם גיטרה.  זאת קרוב לוודאי הדרך הכי קצרה, וגם הכי מדויקת, שבה אפשר להגדיר אותו.  עם הגיטרה הזאת, בעיקר, הוא כותב את השירים שלו, מהמקום שבו הוא התחיל בספרינגפילד, אוהיו, למקום שבו הוא נמצא עכשיו, בנשוויל, עם גיטרה הזאת הוא נמצא בסיבובי הופעות כמעט כל הזמן ועם הגיטרה הזאת הוא כתב אלבום אחד שזכה לחסותה של חברת תקליטים אמיתית, נטוורק, ועוד כמה אלבומים שהכילו ווריאציות שונות של חלק מהשירים שלו, וכמה שירים חדשים, שיצאו בחברות תקליטים פחות מבוססות, וגם כאלה שהוציא בעצמו.

את האלבום הראשון שלו, "No More Crazy Love Songs", הוא הקליט עם הלהקה שלו בזמן קצוב, בתנאי הקלטה צנועים, ובלא יותר משני טייקים לשיר.  גם האלבום שבא אחריו, "Lost and Found", זה שחברת התקליטים Nettwerk החליטה להציב מאחוריו את כוחות קידום המכירות הצנועים שלה, וזה שבא אחריו, "Upland", היו בנויים באותה מתכונת.  השירים הם בעצם פיגומים של שירים, בנויים בעיקר על אקורדים פשוטים, צנועים, מיתרי גיטרה שפרושים על פני דרכי עפר ארוכות שלפניהן ומאחוריהן זרועים עשרות סיפורים.  האוס קוטף את הסיפורים האלה בגיחות הקצרות שלו לצידי הדרך, אוסף אותם ואורז אותם מחדש בשביל להעביר אותם שוב בדרך הצנועה שלו, בפריטה על מיתרים ובמילים שמקיפות אותם – אם זה סיפור על אדם אחד ועל המאבק שלו בכל מה שמאיים לעצור אותו בדרך שלו קדימה ("באתי להחליד את הברזל של קטר הרכבת שלך," הוא אומר בשם ענן הגשם שתפקידו להיות המטאפורה בשיר הזה), ב-"Waiting for Rain" מהאלבום "Upland", או אם זה המסע הקצר בזמן אל היום שבו ההורים שלו הכירו, אל המלחמה שאליה יצא סבא שלו, אל אבות אבותיהם של המשפחה שלא היו בהכרח כולם לבנים, ב-"The Way I Was Made" ("זה מרגיש כל כך טוב שיש לי את הדם שלכם בעורקים שלי," הוא שר שם).  או אם זה מסע יותר רחוק בזמן אל הימים שהתחילו את הדת הנוצרית, כשאחד עשר אנשים החליטו ללכת אחרי נביא חדש והאיש השנים עשר החליט לשתף פעולה אם השלטונות ("שמי הוא יהודה," הוא שר, "מישהו היה צריך להיות אני".)

גריפין האוס ממשיך את המסע שלו גם עכשיו – לפני קצת יותר משנה הוא הוציא אלבום נוסף, הוא כמעט לעולם לא מפסיק להופיע, והסיפורים שנמצאים בצידי דרכי העפר יכולים להמשיך להיאסף על ידיו, להיארז ולהיות מתורגמים לשירים בעוד הרבה אלבומים.  כמו אחד מהאלילים שלו, ברוס ספרינגסטין, הוא ממשיך לתאר את אמריקה האמיתית בשירים שלו, אמריקה של העפר ושל הדרכים ושל כל האפשרויות שבאופק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, עכשיו כש-Sims השלישי יצא, זה כנראה Sims הרביעי.

1. לפני הכל

גשם של מיקסטייפים! לא רק אני נותן אוסף השבוע (למטה), גם גיאחה חוגג יום הולדת ומזמין אתכם לקבל מתנה (שזה קונספט מגניב לכשלעצמו) – הוא הלך לשלושה עשר אמנים ישראליים שהוא אוהב וביקש מהם למצוא משהו מוזיקלי שהם עובדים עליו עכשיו, לא גמור.  את האוסף הזה אפשר להוריד מהעונג בזמן הקרוב ואני עדיין לא הספקתי לשמוע, אבל הרעיון עצמו נשמע נפלא.

2. Versus the Spin – מהדורת מאי

גם חודש מאי בא והלך, והגיע הזמן לעוד מהדורה של Versus the Spin.  בדומה למהדורה הקודמת, גם היא תהיה במקום שבו היא נמצאת (שקישור אליו אפשר למצוא למטה) למשך שבועיים ואז תיעלם.  בניגוד למהדורה הקודמת, זו מכילה שנים עשר שירים. הנה הם:

1		Oasis – Columbia
		גם כשהם רבים אחד עם השני, מתפרעים, עושים בושות לאומה שלהם ולעולם המוזיקה בכלל, חשוב לזכור שבין השאר, האחים גאלאגר – אחד מהם לפחות – יכולים להיות אחראים גם לשירים כאלה.
2		Griffin House – Just a Dream
		אם יש משהו שמפתיע אותי כל פעם מחדש, הוא כמה קטן, וגדול, ואמיתי, ומרגש יכול להישמע איש אחד עם גיטרה. ואם יש משהו שמפתיע אותי מעבר לזה, זה שתמיד קורה משהו מיוחד כשמוסיפים לזה גם סלייד.
3		R.E.M. – Camera
		קחו את הלקח הזה, לכו ותפיצו אותו בין כל האלבומים שלכם – מאחורי כל השירים המוכרים יותר, "Pretty Persuasion" ו-"So. Central Rain" ו-"(Don't Go Back to) Rockville", מסתתר שיר אחד כזה. הוא מחכה בסבלנות שתקלפו את השכבות, לאט לאט, ושתקדישו לו את אותה תשומת לב שהקדשתם לשירים המוכרים יותר. בדיוק כמו כמה שנים מאוחר יותר, כשהלהקה הזאת הפכה להיות סופר-להקה עם אלבום שגם בו רוב השירים הטובים הסתתרו בצד השני.
4		Robert Wyatt – Shipbuilding
		כל יום לומדים משהו חדש – מסתבר, שזאת לא גרסת כיסוי. הגרסה הזו של רוברט וואייט, שיר מחאה עדין על מלחמת פוקלנד המיותרת, שכתב אלביס קוסטלו והלחין קלייב לאנגר, היא הגרסה המקורית. אלביס קוסטלו, שטען אחר כך שהמילים שכתב הן המילים הטובות ביותר לשיר שכתב בימי חייו, החליט שגם הוא רוצה לבצע גרסה משלו, ובאמת, זה מסתדר טוב. מפני שאף אחד לא יכול לבצע את השיר הזה טוב יותר מרוברט וואייט, פרט לאלביס קוסטלו.
5		Bows – It'll Be Half Time in England Soon
		הם מעטים, אבל הם שם – אלבומים ששמעתי פעם אחת והייתי חייב לקנות, ואני אפילו לא יודע למה. "Cassidy" של Bows היה אחד כזה, אלבום טריפ הופ יפהפה של זמר וזמרת והרבה צלילים שחלק מהם חזרו על עצמם שוב ושוב ושוב עד שכל מה שהיה ביניהם פרץ החוצה בבת אחת. אחר כך מצאתי גם את האלבום הראשון של הלהקה הזאת, ובאופן לא מאד מפתיע, גם הוא נפלא.
6		Kenny Wayne Shepherd – Ledbetter Heights
		אמצע שנות ה-90 היו תקופה מוזרה בשביל עולם הבלוז, כשנדמה היה שחברות תקליטים התחרו אחת בשניה בלמצוא את גיטריסט הבלוז הצעיר ביותר האפשרי ולהחתים אותו. בחלק מהמקרים, זאת היתה בחירה מוצלחת – כמו במקרה של קני וויין שפרד, שהקליט את אלבום הבכורה שלו בגיל 17.
7		Black Sabbath – Die Young
		מי יודע, אולי זאת אחת מהפעמים האחרונות שאנחנו יכולים לראות את השם של השיר הזה עם שם הלהקה, עכשיו כשאוזי אוסבורן תובע את טוני איומי ושאר הלהקה על השימוש בשם שהוא המציא בתקופה שהוא נעדר מהלהקה. וזה עוד אחד מהשירים שכשמוציאים אותם מהאלבום, שם הוא ניצב כמעט אחרון אחרי צד וחצי שבהם רוני ג'יימס דיו התיש אותנו בקולו, הוא הופך להיות להרבה יותר יפה.
8		Counting Crows – Omaha
		זה השיר שהוא נקודת המפנה שלי עם Counting Crows. את השיר שפותח את האלבום כבר הכרתי, אחרי ששמעתי אותו שוב, ושוב, ושוב, ושוב. אבל רק כשהשיר הזה הגיע, ואחריו עוד שיר ועוד שיר שגרמו ללהקה הזאת, ולאלבום הזה, להישמע כל כך טוב, הבנתי כמה הלהקה הזאת משמחת אותי.
9		Pat Boone – No More Mr. Nice Guy
		פט בון, זמר שעשה קריירה מלגנוב שירים של אנשים אחרים, נוקט עכשיו בעמדה של פארודיה, או novelty. באלבום הזה הוא מבצע גרסאות לאונג' וביג באנד לשירי רוק כבד, ובחלק מהמקרים, זה אפילו לא רע. כאן הוא מחליט לנסות את השיר של אליס קופר מהכיוון ההפוך.
10		Manic Street Preachers – Of Walking Abortion
		כל עוד חיפוש תמונה בגוגל עם המילים the holy bible מחזיר עדיין את עטיפת האלבום הזה, יש איזשהו שביב של הגיון בעולם.
11		UZEB – Noisy Nights
		משום מה, אני מוצא שהשיר הזה תקוע לי בראש בתדירות הרבה יותר גבוהה משירים אחרים. מעניין מה זה אומר.
12		The Delays – Nearer than Heaven
		אחת הבעיות העיקריות באנגליה כמעצמת מוזיקה, היא שיש שם כל כך הרבה מוזיקה טובה, שלציבור אין את היכולת להכיל את כל הלהקות שהוא יכול לשמוע, ולהקות כמו The Delays נופלות מחוץ לסיר הגדול של המיינסטרים. וחבל.

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים. תיהנו!

זה הכל לשבוע שעבר (הפוסט גלש יום אחד או שניים קדימה בגלל ריבוי עבודה במהלך סוף השבוע שלא אפשר לי להגיע לא ליצירת האוסף ולא לכתיבת הפוסט). עד השבוע הבא (הזה) –  יוליסס זה לא.