The gospel according to whom

1.  לפני הכל

חדי העין שביניכם ישימו לב, שבלי להרגיש עברתי בחזרה לפוסט אחד בשבוע במקום שניים.  כל זה בגלל עומס עבודה שגולש גם לסופי השבוע ולא מאפשר מקום לכתוב פוסט שני במהלך השבוע עצמו.  בתקווה, זה ייגמר מתישהו בקרוב ואני אוכל לחזור לכתוב שני פוסטים בשבוע.  זהו.

אחרי שלושת ערבי "סיפורים באוזן" המוצלחים (הרעיונות מוצלחים, זאת אומרת. אני מקווה שגם הערבים עצמם היו מוצלחים), מונוקרייב ממשיכים בסדרת ערבי המוזיקאים השרים ומספרים על השירים שלהם ב"אוזן בר", עם שני מוזיקאים נוספים:  דניאל סלומון יתארח ב-27.6.09, ורונה קינן תתארח ב-25.7.09 לשני סיבובים כאלה באותו הערב.

2.  מחכה לגשם

דניס לירי הוא מהאנשים האלה שמוצלחים בהרבה מאד דברים בבת אחת.  הוא גם אחד מהקומיקאים הכי מהירים שקיימים, קרוב לוודאי – כמו שמוכיחות הפינות שלו ב-MTV מפעם, שבהן הוא מצליח לדחוס מונולוג ארוך בפחות מדקה.  הוא גם הצליח לסמוך את ידו, כמפיק וכיוזם הרעיון, על סדרת דרמה מוצלחת כמו "Rescue Me", בה הוא כבאי אחד בתחנת כבאים ניו יורקים, שמנסים להתגבר על הטראומה של ה-11 בספטמבר ובמקביל יוצרים, ומנסים להתגבר על, עשרות טראומות נוספות אחר כך.  והוא גם אחראי על הבחירות המוזיקליות המוצלחות שמלוות את הרגעים הקשים האלה שבסדרה – ששניים מהמאפיינים הבולטים שלה הם הנטייה של כותבי הסדרה להכניס הרבה רגעים משני חיים בפרק זמן עלילתי קצר יחסית, רק כמה דקות, והעובדה שהרגעים האלה הם שקטים לחלוטין, כשרק הפסקול מלווה אותם – למשל בשיר של Twilight Singers, או של גרג דולי לבדו, או, במקרה אחד שבו שיר שלא הכרתי הבליח מהמסך, גריפין האוס.

גריפין האוס הוא איש עם גיטרה.  זאת קרוב לוודאי הדרך הכי קצרה, וגם הכי מדויקת, שבה אפשר להגדיר אותו.  עם הגיטרה הזאת, בעיקר, הוא כותב את השירים שלו, מהמקום שבו הוא התחיל בספרינגפילד, אוהיו, למקום שבו הוא נמצא עכשיו, בנשוויל, עם גיטרה הזאת הוא נמצא בסיבובי הופעות כמעט כל הזמן ועם הגיטרה הזאת הוא כתב אלבום אחד שזכה לחסותה של חברת תקליטים אמיתית, נטוורק, ועוד כמה אלבומים שהכילו ווריאציות שונות של חלק מהשירים שלו, וכמה שירים חדשים, שיצאו בחברות תקליטים פחות מבוססות, וגם כאלה שהוציא בעצמו.

את האלבום הראשון שלו, "No More Crazy Love Songs", הוא הקליט עם הלהקה שלו בזמן קצוב, בתנאי הקלטה צנועים, ובלא יותר משני טייקים לשיר.  גם האלבום שבא אחריו, "Lost and Found", זה שחברת התקליטים Nettwerk החליטה להציב מאחוריו את כוחות קידום המכירות הצנועים שלה, וזה שבא אחריו, "Upland", היו בנויים באותה מתכונת.  השירים הם בעצם פיגומים של שירים, בנויים בעיקר על אקורדים פשוטים, צנועים, מיתרי גיטרה שפרושים על פני דרכי עפר ארוכות שלפניהן ומאחוריהן זרועים עשרות סיפורים.  האוס קוטף את הסיפורים האלה בגיחות הקצרות שלו לצידי הדרך, אוסף אותם ואורז אותם מחדש בשביל להעביר אותם שוב בדרך הצנועה שלו, בפריטה על מיתרים ובמילים שמקיפות אותם – אם זה סיפור על אדם אחד ועל המאבק שלו בכל מה שמאיים לעצור אותו בדרך שלו קדימה ("באתי להחליד את הברזל של קטר הרכבת שלך," הוא אומר בשם ענן הגשם שתפקידו להיות המטאפורה בשיר הזה), ב-"Waiting for Rain" מהאלבום "Upland", או אם זה המסע הקצר בזמן אל היום שבו ההורים שלו הכירו, אל המלחמה שאליה יצא סבא שלו, אל אבות אבותיהם של המשפחה שלא היו בהכרח כולם לבנים, ב-"The Way I Was Made" ("זה מרגיש כל כך טוב שיש לי את הדם שלכם בעורקים שלי," הוא שר שם).  או אם זה מסע יותר רחוק בזמן אל הימים שהתחילו את הדת הנוצרית, כשאחד עשר אנשים החליטו ללכת אחרי נביא חדש והאיש השנים עשר החליט לשתף פעולה אם השלטונות ("שמי הוא יהודה," הוא שר, "מישהו היה צריך להיות אני".)

גריפין האוס ממשיך את המסע שלו גם עכשיו – לפני קצת יותר משנה הוא הוציא אלבום נוסף, הוא כמעט לעולם לא מפסיק להופיע, והסיפורים שנמצאים בצידי דרכי העפר יכולים להמשיך להיאסף על ידיו, להיארז ולהיות מתורגמים לשירים בעוד הרבה אלבומים.  כמו אחד מהאלילים שלו, ברוס ספרינגסטין, הוא ממשיך לתאר את אמריקה האמיתית בשירים שלו, אמריקה של העפר ושל הדרכים ושל כל האפשרויות שבאופק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, עכשיו כש-Sims השלישי יצא, זה כנראה Sims הרביעי.