The gospel according to whom

1. לפני הכל

עוד קצת מהמבול הזה של אמנים שבאים עלינו לטובה:   ימאנדו קוסטה, מהטובים שבגיטריסטים הברזילאיים, ומהברזילאיים שבגיטריסטים הטובים, יגיע לכאן לשתי הופעות ב-29 וב-30 באוקטובר.  וסול וויליאמס (אני אתקן: סול! וויליאמס!) יגיע לכאן להופעה אחת, ב-30 בנובמבר.

השגרירות הנורבגית התגייסה לממן חלק מההופעה של האנה הוקלברג ולהקל על הכיס של נרנג'ה, ונרנג'ה בתמורה, מוכנים להקל על הכיס שלכם – כרטיס יעלה עכשיו רק 120 שקלים במקום 170 שקלים.

טום ווייטס מוציא אלבום חדש.  החדשות הרעות הן שזה אלבום ממוחזר משהו – שירים מסיבוב ההופעות האחרון שלו, Glitter & Doom.  החדשות הטובות, למזלנו, מאפילות עליהן.  לא רק שאת האלבום אפשר להשיג בגרסה-מיוחדת-עם-פיתוחים-מזהב, שמכילה בנוסף לשני הדיסקים של הגרסה הרגילה עוד דיסק בונוס שמכיל את הסיפורים שווייטס מספר בין שיר לשיר, בפעם הראשונה מאז "Nighthawks at the Diner", הפעם מאוגדים כולם לדיסק אחד כדי להישמע כמו מונולוג ארוך, אלא גם שטום ווייטס בתמורה לכתובת האי-מייל שלכם ו\או נשמתכם, נותן לכם שמונה שירים שלמים מהאלבום הזה בחינם.  כל מה שצריך לעשות זה לחתום כאן.

אחד מהספרים האהובים עליי נקרא "Last Chance to See".  דגלאס אדאמס, שהוא דגלאס אדאמס, יצא ביחד עם מארק קארוורדין, שהוא זואולוג, לחפש חיות נכחדות ברחבי העולם.  למור איי-איי, אחת מהחיות שהכי נראות כמו חייזר בעולם, דרקון קומודו, שהוא הלטאה הכי גדולה בעולם, דולפין סיני, שהוא דולפין סיני.  דגלאס אדאמס משלב את הכתיבה השנונה שלו עם יצר הסקרנות הטבעי והאדיר שלו ועם הדאגה הכנה שלו לשלום הכוכב הלא מזיק ברובו שלנו ולחיות שהוא מכיל.  עכשיו, ה-BBC, שהספר הוא בעצם גרסה כתובה של תכנית רדיו שהפיק, מפיק גרסה טלוויזיונית שהיא מעין המשך לספר.  הפעם מצטרף אל מארק קרוורדין סטיבן פריי, שהוא לא פחות שנון ולא פחות דואג מדגלאס אדאמס.

2.  על הסיכויים שמישהו יגיע מהמאדים ואיך אפשר לעשות מזה אלבום

רוב התינוקות מתפתחים בצורה צפויה.  קודם כל הם לומדים לשבת. אחר כך לזחול, ואז ללכת.  גם אני, אני מניח, התפתחתי בצורה הזאת, אבל אחרי כמה שנים חזרתי לשבת.  מול הפטיפון.  עם אוזניות על האוזניים.  למשך שעות כל יום.

כשגיליתי את הפטיפון של ההורים שלי, ואת מבחר התקליטים הגדול שלהם, ואת היכולת לשמוע את התקליטים האלה (כמובן, את כל ההכנות לא אני עשיתי.  יש גבול ליכולות המוטוריות העדינות של ילד בן 4), לא היה מאושר ממני.  מכיוון שלא היה לי שום ידע מוזיקלי בתקופה הזאת, הסתמכתי בעיקר על איך האלבומים נראו.  "Night at the Opera" ו-"Jazz" של Queen, ניל דיאמונד עם "The Jazz Singer", ולד זפלין עם "Houses of the Holy" למשל.  אבל האלבום שהכי אהבתי להקשיב לו, בהתחלה מפני שהוא נראה הכי מרשים, ואחר כך בזכות המוזיקה שהוא הכיל, הציג על העטיפה שלו מפלצת מכנית תלת-רגלית שמשמידה ספינה בעזרת קרן לייזר ענקית (הספינה היא Thunder Child, למדתי אחר כך, ולקרן הלייזר הזאת קוראים קרן חום.  אבל מילא).  "War of the Worlds", שנולד בערך כשאני נולדתי, היה אלבום מרשים כמעט מהצליל הראשון, כשריצ'רד ברטון, בקול סמכותי, התחיל לגלול את הגרסה המוזיקלית הזאת לספר הקלאסי של ה.ג'. וולס.

הרעיון לאלבום התחיל בדיוק ככה – בתור רעיון מופשט לאלבום.  ג'ף וויין, מפיק מוזיקלי שעבד בעיקר על פרסומות ופסקולים לסרטים וסדרות נשכחים, רצה ליצור אלבום קונספט שמבוסס על ספר.  כשקיבל את ההחלטה, הוא לא החליט עדיין איזה ספר הוא רוצה לעבד לאלבום.  הוא ניסה ספרי ילדים, ספרי פנטזיה וספרי מדע בדיוני ובסופו של דבר התביית על "מלחמת העולמות", ספר מסוף המאה ה-19 של ה.ג'. וולס שהתחיל את חייו כסיפור בהמשכים במגזין.   וויין גייס את אבא שלו, את אמו החורגת, סופרת שספר רב מכר אחד כבר היה באמתחתה,  את אשתו הטריה וחבר כותב מילים, ג'רי אוסבורן, כדי ליצור את הסיפור שיהיה הבסיס לאלבום.  בנוסף לכתיבת השירים בשביל האלבום הזה, אוסבורן היה זמר הבית של ג'ף וויין כשעסק בהפקת ג'ינגלים לפרסומות, ו-"Forever Autumn", אולי השיר הכי מפורסם מהאלבום הזה, היה קודם כל שיר שהוציא ביחד עם שותף מוסיקלי באלבום שוויין הפיק בשבילם.  ולפני שזה היה השיר שלהם, זאת היתה פרסומת מתוכננת ללגו.

כשוויין והצוות המשפחתי שגייס סיימו לכתוב את התסריט, הקטעים המדוקלמים והשירים, הם התחילו לחשוב על האנשים שהיו רוצים שיהפכו את התסריט הזה למציאות מוזיקלית.   האלבום נפתח בקולו של העיתונאי, הדמות הראשית והמספר באלבום, ללא כל ליווי מוזיקלי.  וויין ושותפיו לכתיבה הכינו רשימה קצרה של אנשים שיש להם את הקול הסמכותי שיאפשר לתפוס את תשומת הלב של המאזינים עוד לפני שתו אחד מנוגן.  בראש הרשימה היה ריצ'רד ברטון.  רצה הגורל וברטון שיחק בהצגה בברודוויי באותם השבועות שבהם ההקלטות התחילו בניו יורק, וג'ף וויין שלח מכתב לתיאטרון שבו הופיע מתוך תקווה שהמכתב יגיע אליו.  המכתב הגיע, ואפילו בעיתוי מוצלח במיוחד – רצה הגורל עוד, וברטון, שבזמן הפנוי בין ההצגות נהג לקרוא ספרים, ביקש מהעוזרת שלו ללכת ולקנות בשבילו ספרים בחנות סמוכה כמה ימים לפני כן.  היא חזרה עם ערימה של ספרים, ואחד מהם היה "מלחמת העולמות" של וולס.  כשברטון קיבל את המכתב, לא הרבה זמן אחרי שסיים לקרוא את הספר, הוא ידע שמדובר בגורל.

אחרי שהצליחו לגייס את ריצ'רד ברטון להשתתף בפרויקט, היה הרבה יותר קל בשביל ג'ף וויין לנסות, ולהצליח ברוב המקרים, להשיג את אנשים שרצה כדי לשיר את השירים הבודדים שהוקדשו לכל התפקידים האחרים – אחרי ששמע את ג'סטין הייוורד שר את "Nights in White Satin", הוא פנה אליו כדי שישיר את "Forever Autumn", השיר היחיד באלבום שלא מקושר לדמות ספציפית, ואת המילים המושרות הבודדות שמושמעות בקטע הפותח את האלבום, "The Eve of the War".  אחרי ששמע את כריס תומפסון שר את הגרסה של  Manfred Mann's Earth Band ל-"Blinded by the Light", הוא הזמין אותו לשיר את "Thunder Child".  דיוויד אסקס, שהיה כוכב פופ צעיר ומצליח בתקופה ההיא, ושוויין הפיק את האלבומים שלו לפני כן, הוזמן להיות התותחן, הבחור הצעיר שמשכנע את העיתונאי לברוח מלונדון בתחילת האלבום, ואחר כך פוגש אותו בסוף האלבום ומציג בפניו את הרעיון המהפכני שלו להישרדות המין האנושי – לעבור לחיות מתחת לאדמה.  ואת הכומר נ'תניאל, שבספר היה כומר משוגע שהעיתונאי נאלץ לבלות איתו שבועיים במרתף של בית נטוש, מסתתר מפני מכונות המלחמה של תושבי המאדים, ובאלבום הוא נשוי, שפלישת היצורים מהמאדימים העבירה אותו על דעתו והוא משוכנע שכל האנשים, כולל אשתו, הם יצירי השטן שהשדים שבתוכם התעוררו לפעולה עם בוא המבקרים מהמאדים, וויין הציע לפיל לינוט, הסולן של Thin Lizzy, שהצליח להכניס בשיר האחד ששר פראיות, שגעון, רוגע ורגש במידה שווה.

הנגנים שבאלבום – שלושה גיטריסטים, שלושה נגני כלי הקשה, נגן קלידים, מתופף, בסיסט, ותזמורת נאה של כלי מיתר – קיבלו מג'ף וויין את ההזדמנות לבחור את הדרך שבה יהיו מתוגמלים.  הם יכלו לקבל את השכר הקבוע לסשן הקלטה, כפי שהוחלט על ידי איגוד המוזיקאים בבריטניה, או להתחלק בשני אחוזים מתמלוגי האלבום.  רוב הנגנים היו שכירי חרב מנוסים בעולם המוזיקה.  הם התנסו בכמה וכמה אלבומים שבהם הוצעו להם תמלוגים מרווחי האלבום, וגם בכמה וכמה אלבומים שהיו אלבומי קונספט, והשילוב של השניים – השאפתנות שבהפקת האלבום, שהיה אחד מהאלבומים הכי יקרים להפיק בתקופה ההיא, הרעיון הלא שגרתי, והעובדה שהרבה מאד אלבומים אפילו לא יצאו לאור – הובילו את הנגנים, שהתנאי היחיד להחלטתם היה שיקבלו את ההחלטה פה אחד, להחליט על שכר קבוע.  שלושים שנים, ומספר מכירות של אלבומים שכבר הפך את המדידה באלבומי פלטינה לחסרת משמעות, אחר כך, קרוב לוודאי שרוב הנגנים מצטערים על ההחלטה שקיבלו.

כשהאלבום יצא, תקליט כפול שמכיל חוברת עם הסיפור המקוצר וציורים מרהיבים שנועדו לעזור למאזינים לגבש חוויה וויזואלית בנוסף לחוויה המוזיקלית שלהם, הוא הפך לרב מכר, כמעט בכל העולם, כמעט מיד.  הוא החזיר את ההוצאות של חברת התקליטים ושל ג'ף וויין, שהיה צריך לממן את רוב האלבום בעצמו, בתוך פחות מחודש.  אבל בחלק מהמקרים תהליכי השיווק לא תאמו את המכירות והביקורות לא הבינו את האלבום ואת משמעותו כראוי – ביקורת אחת לאלבום היתה משוכנעת שמדובר בפסקול לסרט שעוד לא יצא.  "אם הסרט הוא טוב כמו הפסקול שלו," הביקורת קבעה, "הוא יהיה בלי ספק שובר קופות."   המאזינים, שבחלק מהמקרים הושפעו מההתלהבות של תחנות רדיו ששידרו את האלבום במלואו, חיכו בסבלנות שהבעיות השיווקיות ייפתרו וקנו את העותקים שלהם מאוחר יותר.

"War of the Worlds" חי כיצירה מוזיקלית מבודדת במשך עשרים ושבע שנים.  אבל כשההזדמנות הציגה את עצמה, ג'ף וויין החליט לעשות את הצעד המתבקש ולהעביר את החוויה המוזיקלית הזאת אל הבמה.  זה לא היה מחזמר במלוא מובן המילה – את רוב הבמה בגרסה המוצגת של האלבום תפסה התזמורת – תזמורת כלי מיתר מלאה כמו באלבום, מלווה בשלושה גיטריסטים, בסיסט, שלושה נגני קלידים, מתופף ונגני כלי הקשה ככל שהבמה יכלה להכיל.  מאחוריהם דמותו הממוחשבת של ריצ'רד ברטון על מסך ענקי שהוא שליש מכמות המסכים שהקיפו את הבמה.  האלבום הוצג במלואו, מההתחלה ועד הסוף, וכשהגיע תורם של האמנים השונים שתרמו את הקול שלהם לאלבום, האמנים עצמם (אם עדיין נשארו בחיים) עלו על הבמה כדי לשיר.   היוצאים מן הכלל היו הכומר נ'תניאל, אשתו והתותחן – תפקידים שאותם שרים אנשים חדשים בכל הפקה של הגרסה הבימתית.  את תפקיד הכומר נת'ניאל הספיקו לשיר כבר ראסל ווטסון, זמר פופ-אופרה, שאנון נול, זמר פופ מצליח באוסטרליה, וג'ון פיין, שהיה פעם הסולן של Asia.   חלק מהנגנים שהשתתפו בהקלטת האלבום המקורי הוזמנו לנגן גם בגרסה הבימתית.

האלבום חוגג בשנה הבאה שלושים ואחת שנים של קיום, ויוצא לסיבוב הופעות נוסף ברחבי אירופה.  העתיד יביא איתו עוד שיטות חדשות של השמעת מוזיקה והאלבום יהיה זמין גם בשיטות האלה.  הילדים של כולנו והילדים שלהם ישמעו גם הם את האלבום הזה, אולי בתקליט.  וכשהיצורים מהמאדים יגיעו, אנחנו נהיה מוכנים. לפחות מבחינה מוזיקלית.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא -המתופף באוויר העברי הראשון. לא לבעלי קיבה רגישה.

1. לפני הכל

לא עושה רושם שמבול האמנים מחו"ל הולך להפסיק, עכשיו כשהקיץ מפנה את עצמו ורוחות של סתיו מתחילות לעשות בדיקות סאונד מדי ערב.  למשל: פיטר מרפי הולך לבוא לכאן להופעה אחת ב"בארבי" ב-10 בנובמבר ; האנה הוקלברג תופיע ב-18 בנובמבר, גם היא ב"בארבי";   ובלבונטין 7 מתכננים מיני פסטיבל שישתרע על פני חודשיים, יתרכז באמנים של הלייבל "Ecstatic Peace",  ובמסגרתו הם יביאו מחו"ל את אורן עמברצ'י (שכבר היה פה כמה פעמים), את Magik Markers, את דניאל היגס, את Tall Firs ואת מארי המפטון (שאני לא בטוח שיש לה קשר ללייבל); ו-Gong (שני חברי להקה שלמים יותר ממה שהיו כאן בעבר), יופיעו ב-30 וב-31 בחודש ב"זאפה", כחלק ממה שמכנה את עצמו "פסטיבל תל אביב הראשון למוזיקה" (בתרגום חופשי:  כל מיני הופעות, חלקן מיוחדות וחלקן פחות, שמתרחשות במקומות שונים בתל אביב במהלך השבוע וחצי הזה, ועיריית תל אביב לוקחת עליהן חסות כדי לשווק את תל אביב כעיר תרבות).   ומה הלאה?  עם הטענה של נרנג'ה, בכתבה על חברות ההפקה הצעירות בשבוע שעבר, שהם רוצים לקדם את ההיכרות הישראלית עם מוזיקה סקנדינבית (ומבחינתי, סקנדינבית זה בעיקר האי הקטן הזה בצפון שיש בו כל כך הרבה מוזיקה נפלאה, מה שאומר – מוגיסון? יוהן יוהנסון? בארד'י יוהנסון, היות וקרן אן כבר פה? סיגור רוס?), ועם המאמצים המתמשכים של כל חברות ההפקה החדשות והנפלאות להביא לפה כמה שיותר אמנים, בטווחי זמן מתקצרים, אנחנו עוד עלולים להתקלקל ולהתרגל לזה שיש לנו מבחר.  שאנחנו יכולים, בתחילת שבוע, פשוט להחליט שאנחנו רוצים, או לא רוצים, ללכת לראות הופעה של אמן כזה או אחר, ולא לשריין כרטיסים שלושה חודשים מראש מפני שזאת עלולה להיות ההזדמנות היחידה.  אני, מצידי, כבר לא יכול לחכות להתקלקל.

2. ברוס ספרינגסטין – מסע בעקבות הצליל האמריקני הטהור

עכשיו, כשהמסע המוזיקלי שלי עם דיוויד בואי מתקרב לסיומו, ומוזיקאי נפלא נוסף שאני מעריך, ושאף פעם לא שמעתי את האלבומים שלו במלואם וכמו שצריך, חוגג שישים שנים, מתוכן יותר מארבעים שנים של יצירה, החלטתי לצאת למסע מוזיקלי גם עם ברוס ספרינגסטין, ולהקשיב לכל האלבומים שלו, מהראשון, שיצא שש שנים לפני שנולדתי, עד לאחרון, שיצא ממש לא מזמן.  ספרינגסטין, שזכה מגיל צעיר לכינוי שלא אהב, ושאולי אין כינוי יותר רחוק מהדמות שרצה לצייר לעצמו ולאנשים ששר עליהם, ניסה מאז ומתמיד לכתוב שירים שמתארים, בצבעים חיים ועכורים ככל האפשר, את האנשים שחיו בסביבה שלו.  את אנשי הצווארון הכחול שכשהמפעל שפועם בעורקי העיירה שלהם נסגר, גם הם נסגרים;  את בני הנוער שהחיים נפרשים בפניהם בפעם הראשונה, על הטיילת בחוף האוקיינוס האטלנטי שבניו ג'רזי;  את האנשים שסללו את השבילים האמיתיים של הארץ שלו, בעשור האפל שלה, כשכמעט כולם הפכו פתאום לעניים והעולם נראה אחרת לגמרי.  ספרינגסטין, שנולד לא רחוק מפרנק סינטרה והתחיל את דרכו המוזיקלית אחרי שראה את אלביס פרסלי בפעם הראשונה בטלוויזיה, השתדל לא לחרוג מאד מעבר לקו המוזיקלי שהחליט ליצור לעצמו – רוק'נ'רול, רית'ם אנד בלוז, בלוז, פולק.  אף לא אלבום אלקטרוני אחד.  אף לא נסיון להתחבב על הקהל המיינסטרימי של שנות השמונים.   אף לא אלבום קונספט (אלא אם כן מתייחסים ל"נברסקה", "The River" או "The Ghost of Tom Joad" כאלבומי קונספט).  להיפך, בפעמים שבהם הוא חרג מהמתכונת המוזיקלית שלו, זה היה כדי לכבד את האבות המוזיקליים הרוחניים שלו, כמו פיט סיגר או Suicide – רחוקים ככל שיהיו.

את המסע המוזיקלי שלי עם ברוס ספרינגסטין אני הולך לנהל בדרך קצת אחרת מזה שאני עושה עם דיוויד בואי.  עם כל אלבום, יהיו כאן עשר עובדות מעניינות יותר או פחות.  וכשאסיים להקשיב לאלבום ויגיע הזמן לכתוב את עשר העובדות של האלבום הבא, אני גם אכתוב מה חשבתי על האלבום.  המסע, בכל מקרה, מתחיל כאן:

3. Greetings from Asbury Park, N.J.

הנה עשר עובדות מעניינות יותר או פחות על האלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין:

1    אסבורי פארק, בניגוד למה שהרבה חושבים, גם בניגוד למה שאני הטעיתי אתכם לחשוב בהזדמנות אחרת, הוא לא המקום שבו ברוס ספרינגסטין נולד.  אסבורי פארק היא עיר בחוף ניו ג'רזי שלאורך הטיילת שלה היו כמה מועדוני מוזיקה שהצמיחו, בין השאר, את ברוס ספרינגסטין, ואת הסגנון המוזיקלי שהוא עזר לפתח – רוק'נ'רול של חופי ג'רזי.  מאד בדומה להרבה ערים אחרות שספרינגסטין בחר לתאר בשירים שלו, גם אסבורי פארק לא צלחה את המיתון הכלכלי של שנות השמונים בקלות, והפכה להיות מעין עיר רפאים.  היום, גם בזכות תשומת הלב שספרינגסטין העניק לה מאז תחילת העשור הזה, אסבורי פארק מתחילה להתאושש – ובקרוב אמור להיות מוקם שם היכל המוזיקה של ניו ג'רזי, שבו ספרינגסטין יחלוק מקום עם פרנק סינטרה, קאונט בייסי, ג'ורג' קלינטון וה-Sugarhill Gang. ו, גם, ג'ון בון ג'ובי וגלן דנציג.

2    אף על פי שבדרך כלל האלבומים שהקליט עם ה-E Street Band מציינים אותו ואת הלהקה כמבצעים, האלבום הזה מכיל את רוב חברי הלהקה אבל שם הלהקה לא מוזכר על העטיפה.  הסיבה היא שללהקה עוד לא היה שם בשלב הזה.  גם לא באלבום השני, על אף הרמז שבשם האלבום.

3   על אף שם האלבום, האלבום הוקלט בעצם בניו יורק.  בתקופה ההיא, בחלק מהמקרים, חברות תקליטים לא היו מממנות את כל מה שקשור בהקלטות האלבום ואז דורשות את הכסף בחזרה ממכירות האלבום, אלא נותנות מקדמה לאמן ודורשות את הקלטת האלבום כחלק מהמקדמה.  ספרינגסטין והמנהל שלו, שהעדיפו לחסוך כמה שיותר מהכסף שקיבלו, בחרו באולפן הזה, שהיה זול יחסית לאולפנים אחרים ואיפשר להם לשכור בלוקים של שבועות.  כדי לחסוך עוד כסף, חלק מחברי הלהקה הקימו אוהל בחצר האחורית של האולפן כדי לא להצטרך לישון בבתי מלון.  ברוס ספרינגסטין אהב כל כך את האווירה באולפן שהוא הקליט שם את כל האלבום הבא שלו, וגם חלקים נרחבים מהאלבום השלישי שלו.  לטכנאי ההקלטות באולפן קראו לואי להב.
4   האלבום מכיל את השיר היחיד של ברוס ספרינגסטין שהגיע למקום הראשון במצעד "בילבורד", וגם במקרה הזה, לא בביצוע שלו.  ב-1975, שנתיים אחרי שהאלבום יצא, Manfred Mann's Earth Band הקליטו מחדש את השיר שפותח את האלבום, "Blinded by the Light", והוסיפו ריף קלידים שהיה חסר בשיר המקורי והצליח לדחוף את השיר עד למקום הראשון.  הגרסה של ברוס ספרינגסטין, שהיא למעשה הסינגל הראשון שהוציא אי פעם, לא נכנסה אפילו למצעד. הלהקה לקחה עוד שיר מהאלבום, "Spirit in the Night", הפכה אותו מיחיד לרבים וניסתה גם אותו על הקהל האמריקני הרחב.  הנסיון הזה הסתיים במקום ה-40.
5   השיר שפותח את האלבום הוא לא היחיד שזכה לגרסת כיסוי, וגם לא היחיד שבגרסת הכיסוי שלו זכה ליותר הצלחה – "Growin' Up", השיר השני, בוצע בהופעות על ידי דיוויד בואי וגרסה שלו מופיעה באלבומים המורחבים גם של "Pin Ups" וגם של "Diamond Dogs", השיר "For You" זכה גם הוא לגרסה מצליחה יותר של גרג קין.

6   מייק אפל, המנהל שדאג לאפשר לברוס ספרינגסטין את חוזה ההקלטות ארוך השנים שלו, שמע את "It's Hard to be a Saint in the City" בהופעה, והתלהב כל כך שהוא התפטר מעבודתו והציע לספרינגסטין לנהל אותו.

7   אחרי מאמצים עיקשים של אפל, מגלה הכשרונות של חברת "קולומביה", ג'ון המונד, שבין השאר אחראי גם לקריירה של בוב דילן, ליאונרד כהן ובילי הולידיי, הסכים לשמוע את ברוס ספרינגסטין שר שיר אחד.  ספרינגסטין בחר לשיר את "Mary, Queen of Arkansas" והמונד החתים אותו על חוזה לאלבום.  המונד התעקש עדיין על דמו מוקלט, וספרינגסטין הקליט שנים עשר שירים, שחלקם הוקלטו מחדש ונכללו באלבום.  כולם מופיעים, בגרסת הדמו שלהם, בקופסה שהוציא ב-1998, "Tracks".

8   השיר "The Angel", ההזדמנות הראשונה של ספרינגסטין לנגן שיר שקט שמכיל רק את הקול שלו ופסנתר (וקונטרבאס, שהוסף להקלטה על ידי מפיק האלבום), נוגן בהופעה חיה רק פעם אחת מאז שהוקלט, במסע ההופעות האקוסטי של "The Ghost of Tom Joad".

9   כבר באלבום הראשון, ברוס ספרינגסטין התחיל את דרכו כמעניק השראה לספרים ולסרטים.  במקרה הזה, אגם גריזי שמתואר בשיר "Spirit in the Night", שהוא אמלגמציה דמיונית של שני מקומות שחברי הלהקה נהגו לנסוע אליהם בלילות שישי, זכה לסיפור קצר על שמו מאת  טי. סי. בויל.    הסיפור גם עובד לסרט ב-1988.

10   "ברוס החביב מתעקש להזכיר לנו שהוא מגיע מאחד מהאיזורים הכי מלוכלכים, חסרי חשיבות ולא מעניינים בניו ג'רזי. הוא מושפע מאד מ-The Band, העיבודים שלו מזכירים לפעמים את וואן מוריסון והוא חצי נובח, חצי ממלמל את הפנינים שלו בנימה לא מרוצה, נשמע כמו רובי רוברטסון על סמי הרגעה ובוב דילן מקיא על העורף שלו.  זה שילוב לא קל, וזאת רק ההתחלה."  זה מה שהיה ללסטר בנגס להגיד על האלבום כשיצא.  וזאת ביקורת טובה, אגב.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה משהו חדש.  סרט אימה של מרטין סקורסזה.

 1. לפני הכל

רגע לפני שאתם מתפזרים לאינדינגבכם (ארבעה ימים לפני, בעצם.  אבל למה להיות קטנוניים) – בלבונטין 7 שלוש להקות מעניינות מאחדות כוחות לערב אחד שיהיה, קרוב לוודאי, בלתי צפוי לגמרי.  איתן רדושינקי ומאיה דוניץ מה-Midnight Peacocks, ביחד עם אהרון דוגן, הגיטריסט של מתיסיהו, וג'ו טומינו מ-Dub Trio (במקרה הזה בתופים).  לערב קוראים Prototype 2, והוא מתרחש ביום שני, ה-5 לאוקטובר, ב-22:30.

[תוספת מהעתיד: כמובן שאינדינגב הוא בסוף השבוע הבא (ה-16 וה-17), ולא בסוף השבוע הזה.  אבל מילא]

ב"עכבר העיר אונליין" (או ב"גלריה" של "הארץ", אם אתם מעדיפים גרסה מנייר) כותבים על האנשים הטובים שגורמים לארץ שלנו סוף סוף להפוך להיות מקום נורמלי בכל מה שקשור להופעות של אמנים מחו"ל.  בנוסף לשחקנים הוותיקים יותר, הם גם מזכירים את מונוקרייב ונרנג'ה, שבבת אחת הפכו את השנה הזאת להרבה יותר מוצלחת (ומי יודע מה הם יעשו לשנה הבאה).

מי מכם שיש לו אייפון או אייפוד טאץ', קצת זמן פנוי, וחיבה למוזיקה מוזרה ומשחקים מוזרים עוד יותר, ישמח לדעת שדניאל ג'ונסטון תרם רעיונות, ציורים והרבה מוזיקה למשחק שנקרא "Hi, How Are You?".  מפלצת קטנה וחביבה צריכה ללכת ממקום למקום ו,זהו, פחות או יותר.  ומי מכם שיש לו מנוי ב-eMusic ואוהב, כמוני, משחקי שש דרגות מוזיקליים, ישמח לדעת ש-eMusic טרחו ומצאו את שש הדרגות שמתחילות במבחר של אלבומים – למשל?  "Grace" של ג'ף באקלי, "London Calling" של הקלאש, "Funeral" של The Arcade Fire.

2. תראי אמא, בלי ידיים

פעם בשנה בערך, Apple מוציאים את התכניות של נגן המוזיקה שלהם, iTunes, מהמגירה, ומשנים בהן משהו. בגרסה הקודמת של הנגן, בשנה שעברה, הם הוסיפו אפשרות שנקראת Genius.  הרעיון, אם מתעלמים לרגע ממידע פרטי כזה או אחר שנשלח מעבר לרשת אל השרתים שלהם ואולי חשוף גם לאנשים אחרים, הוא באמת די גאוני – תן לנו שיר, Apple אומרים, ואנחנו ניתן לך רשימת השמעה שמבוססת על מה שאנשים אחרים שמעו פחות או יותר באותו הזמן שהם שמעו את השיר הזה, או על מה שאנשים קנו אחרי שהם קנו את השיר הזה בחנות של iTunes.   יותר מזה – אנחנו גם נספר לך על מוזיקה שאתה לא מכיר, שאתה יכול לקנות בחנות של iTunes, שמתאימה לשיר הזה.  עד עכשיו, בשביל שהאפשרות הזאת תפעל, חנות iTunes שמוכרת מוזיקה היתה צריכה להיות פעילה במדינה שבה אתם פעילים – זאת אומרת, אין ג'יניוס בשבילכם, ישראל.  אבל בגרסה הנוכחית של iTunes, שיצאה בתחילת החודש שעבר, Apple הוסיפו אפשרות ולא סיפרו עליה לאף אחד – Genius פועל עכשיו גם במדינות שאין בהן חנות iTunes פעילה.  אמנם, Apple לא ימליצו לכם על מוזיקה לקניה בהתבסס על השיר שבחרתם, אבל הם כן יאפשרו לכם לגשת למאגר האנשים האחרים שהשתמשו בשירות הזה, וירכיבו בשבילכם רשימת השמעה מתוך השירים שכבר יש בספריה שלכם.

בשביל מה זה טוב? לא הרבה.  אחת מהאפשרויות הבודדות שיכולתי לחשוב עליהן היא לסדר שירים שהורדתם (בתשלום, זאת אומרת) ועוד לא הספקתם לשמוע באוסף – זה במקרה שאתם לא חייבים לשמוע את השירים במסגרת האלבומית שבה הם הוקלטו.  עוד אפשרות?  החודש, החלטתי לקחת חופש מ-Versus the Spin ולתת ל-Apple לבחור בשבילי איך ייראה האוסף החודש.

אי אפשר להגיד ש-Genius עושה עבודה שמצדיקה במיוחד את השם שלו.  מצד שני, Pretty Clever זה לא שם טוב במיוחד לאפשרות.  השיר שבחרתי להתחיל איתו היה גרסא בהופעה חיה ל-Dolphins של טים באקלי.  Genius בחר שהבן שלו ימשיך את האוסף גם כאן, ואחר כך שילב יותר משיר אחד של אותם אמנים ברשימה של עשרים וחמישה שירים (החלפתי את השירים האלה בשירים של אמנים אחרים בעזרת האפשרות היותר יעילה של Genius – כפתור "Refresh").   מצד שני, רוב האמנים האחרים שברשימת ההשמעה – גם אם הם מופיעים יותר מפעם אחת – לא היו בחירות ברורות מאליהן.  Tindersticks, למשל. או Shearwater.  ואפילו שירים לגמרי לא אקוסטיים ולגמרי לא מלודיים הצליחו להסתנן לרשימת ההשמעה.  בסופו של דבר, אחרי סינון של יותר-משיר-אחד של אמנים ושירים של אמנים שכבר ביקרו במהדורה חודשית אחרת, הנה המהדורה הממוחשבת הראשונה של Versus the Spin:

1		Tim Buckley – Dolphins (live at the Folfklore Centre, NYC, 1967)
		מוזר לחשוב שאחד הדברים שהכי הדאיגו את ג'ף באקלי כשחי, היו ההשוואות החוזרות ונשנות לאבא שלו. ארבעים ושתיים שנים אחרי שהאלבום הזה הוקלט, שתים עשרה שנים אחרי שג'ף באקלי מת ושלושים וארבע שנים אחרי שטים באקלי מת, הדברים הראשונים שחושבים עליהם כששומעים את ההקלטה הזו, מהופעה חיה בחלל הקטן של מרכז הפולקלור בניו יורק מול 35 אנשים, היא כמה האב באמת השפיע על הבן. מבחינה גנטית, לפחות.
		לשמוע	לקנות
2		Jeff Buckley – Forget Her
		ובדיוק כשחשבתי שהאלבום הזה, "Grace", לא יכול להיות מושלם יותר, יוצאת הגרסה המיוחדת הזאת עם עוד שיר, שהופך את כל המכלול הזה להרבה יותר משהיה קודם.
		לשמוע	לקנות
3		Gomez – Tijuana Lady
		Gomez הם אחת מהלהקות הכי מוכשרות ופחות מוערכות שאני מכיר בעולם שמלא בלהקות מוכשרות ולא מוערכות. אחרי שלושה אלבומים מצליחים יותר, הלהקה השלימה עם הגורל שלה וצעדה אחורה בשקט אל הצללים, שם היא ממשיכה להוציא אלבומים ולהופיע – האחרון שבהם יצא לפני חצי שנה.
		לשמוע	לקנות
4		Tindersticks – The Hungry Saw
		אל תתנו לשיר העליז הזה להטעות אתכם. קודם כל, הלהקה שחזרה להקליט ולהופיע בהרכב מצומצם אחרי שמונה שנים של שקט עדיין מפיקה את אותם שירים אפלוליים ומלאי עשן של השנים שעברו. דבר שני, אחרי שתגרדו את השכבה המלודית השמחה והמהירה של השיר, תגלו את אותם עגמומיות ואובדן שסטיוארט סטייפלס שואב את המילים שלו מהם תמיד.
		לשמוע	לקנות
5		Manic Street Preachers – Tsunami (Cornelius remix)
		לא תמיד ההסטוריה חוזרת על עצמה בלי שאנחנו לומדים מטעויות העבר. הצונאמי שחלף על פני סמואה אמנם מחה כפרים שלמים מעל פני האדמה, אבל ברוב המקרים, לא היו בהם אנשים, מפני שהמערכות החדשות והמתוחכמות יותר זיהו את הצונאמי הזה עוד כשנוצר בלב ים. בדרך דומה מאד, כשקורנליוס עבר על השיר הזה של Manic Street Preachers, הוא גם לא השאיר ממנו הרבה.
		לשמוע	לקנות
6		Blue Roses – Does Anyone Love Me Now
		לורה גרובס החליטה לקרוא לעצמה Blue Roses, אולי בזכות אחד השירים הכי יפים של ג'ימי נייל ואולי לא, ותחת השם הזה היא כותבת שירים קטנים ונפלאים.
		לשמוע	לקנות
7		This Heat – 24 Track Loop
		ובצד השני של הסקאלה המוזיקלית הרחבה של מה שנעשה באנגליה – במרחק של שלושים שנה, בלונדון, הוקמה הלהקה הזו, שהקליטה את השירים הראשונים שלה במה שהיה פעם מקרר בשר ענקי. המוזיקה שלהם נשמעת לפעמים מושפעת מהעובדה הזו.
		לשמוע	לקנות
8		R.E.M. – The Outsiders
		להגנתם של R.E.M. אני יכול להגיד, שכשהם מקבלים את ההחלטה התמוהה לשלב קטע ראפ בשירים שלהם, הם מביאים ראפרים איכותיים כדי שיעזרו להם. בפעם הראשונה שהם עשו את זה, ב-"Radio Song" שפתח את "Out of Time", זה היה KRS-1. במקרה הזה, זה Q-Tip.
		לשמוע	לקנות
9		Grant Lee Buffalo – Mockingbirds
		"הרס מוחלט, אנחנו נפגשים סוף סוף. אחרי כל השנים, באמצע הרחוב." Grant Lee Buffalo בשיא היצירה המוזיקלית, והליריקלית, שלהם.
		לשמוע	לקנות
10		Leonard Cohen – Be For Real
		"תודה על השיר, מר דמי," לאונרד כהן אומר בסוף השיר הזה. מר דמי הוא טד דמי, שביים את הסרט "בחורות יפות" ומאז הספיק למות ממנת יתר. בסרט, ביצעו את השיר Afghan Whigs. גם במקרה ההוא זאת היתה גרסת כיסוי. ליאונרד כהן, שלא מבצע שירים של אנשים אחרים לעתים קרובות, מעניק לשיר את הטיפול המיוחד שלו.
		לשמוע	לקנות
11		Shearwater – The Snow Leopard
		כשוויל שף לא משלהב את הקהל בבארבי (או באולמות אחרים ברחבי העולם) עם הלהקה שלו, Okkervil River, הוא חבר מן השורה, ודי נחבא אל הכלים, בלהקה הזו, Shearwater. מנהיג הלהקה והסולן שלה, ג'ונתן מייבורג, היה פעם חבר בעצמו ב-Okkervil River, והשיר הזה, האח החורג של "Pyramid Song", כמעט חותם את האלבום האחרון שלהם בינתיים.
		לשמוע	לקנות
12		Josh Rouse – Hollywood Bass Player
		ג'וש ראוז מחפש תמיד את השמש. גם בחיים האמיתיים – הוא עבר במהלך חמש השנים האחרונות מנברסקה, לנשוויל, לספרד – וגם במוזיקה שלו, שתמיד מוצאת את הצד המתוק והאופטימי בכל דבר.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא, למשך השבועיים הקרובים, כאן.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בכל מה שקשור למוזיקה, הבריטים המציאו את כל הדברים הטובים.  כולל שידורי רדיו פיראטיים מספינה בלב ים.

מחוץ לאצטדיון רמת גן מכרו את המגבעת של ליאונרד כהן.  לא את המגבעת שלו עצמו, כמובן.  אותה הוא חבש באדיקות לכל אורך ההופעה, כשלא הוריד אותה כדי להשתחוות לנגנים או לקהל, להביע תודה או פשוט מפני שהיה חם לו מתחת לזרקורים.  כהן, בן 75 ושלושה ימים, כל אחד מהשירים שלו חרוט על פניו בדיוק של פסל, כואב במקומות שהוא היה משחק בהם, חיוך מעוקם ניצב קבוע כמעט על פניו, שאומר שהוא זוכר את הכל אבל מעדיף לשכוח, ושגם אנחנו, בעצם, חולקים איתו את ההסטוריה המוזיקלית הארוכה והמפוארת שלו ובמקומות מסוימים, גם את זה הוא היה רוצה לשכוח.  הוא מחכה מאחורי הקלעים למשהו שנמצא בתפר בין הופעה שגרתית, אחרונה לסיבוב ההופעות הזה, לבין משהו מיוחד, ערטילאי, שגם אנחנו וגם הוא נזכור כל עוד נרצה להמשיך לזכור.  מה שעומד בתפר הזה, מוכן להטיל את הכף לכיוון הופעה כזה או אחר הוא האנשים שממלאים את האצטדיון, כל אחד מהם מגיע מוכן לקבל את ההופעה בצורה אחרת;   המוכרים שעוברים במעלה ובמורד היציעים, מציעים שתיה, פופקורן, בייגלה, כאילו שזה משחק כדורגל;  המסכים שמציגים הוראות בטיחות, רחוקות מדי מכדי להיות אפקטיביות במקום שבו אנחנו יושבים;  האד המסחרי שאופף את המופע הזה ומגלם את עצמו באמצעות צידניות-כריות, שמכילות בתוכן סטיקלייטים ירוקים של "דיסקונט".

כשהנגנים עולים על הבמה, כדי למלא בתוכן מוזיקלי את חצי הגורן של כלים ומיקרופונים שנפרש מסביב לשטיחים, לפני ווילונות ארוכים שהתנופפו ברוח ונצבעו בצבעי הזרקורים – כחול, אדום, סגול – לאורך ההופעה, התפר הזה נשמר – מצד אחד, בהזדמנות הראשונה שבה הסטיקלייטים נבקעו, כדי להחליף את המציתים או הטלפונים הסלולריים המתנופפים מצד לצד, זה הפך להרבה פחות מסחיטה מסחרית (על אף הרעיון השיווקי הגאוני) ולהרבה יותר מראה יפהפה.  אפילו לאונרד כהן עצמו התלהב מחמישים אלף האורות הירוקים הקטנים שהתנופפו מולו.  מצד שני, הלהקה פוצחת מיד בשיר הראשון ("Dance Me to the End of Love", שיר פתיחה מוצלח במיוחד) בצורה מהוקצעת ומדויקת, והצלילים שנשפכים החוצה אל האוויר של רמת גן הם בדיוק אותם הצלילים שנישאו על האוויר בספרד שבוע לפני כן, או בלונדון שנה לפני כן.  הם עוקבים אחד אחרי השני בדיוק מושלם, וממשיכים מיד הלאה – ל-"The Future", ל-"There Ain't No Cure for Love", ל-"Bird on a Wire". בשלב הזה כבר היה נדמה שכהן בא לכאן רק בשביל לעשות עבודה.  הוא חייך, הוא שר את המילים כאילו זאת היתה אחת הפעמים הראשונות שהוא שר אותן, הלהקה ניגנה את התווים הנכונים בדיוק במקומות הנכונים וזמרות הליווי ליטפו את המילים כאילו הן מבקשות לרכך אותן עוד.  אבל משהו בהופעה היה חסר.  זה היה מהוקצע מדי, שלם מדי, מקצועי מדי.  כהן עצר את שטף השירים לרגע כדי לספר לנו על ארגון ישראלי, של משפחות ישראליות ופלסטיניות שכולות, שלטובתו הקרן שהקים תתרום את הכנסות ההופעה.  הוא מוותר על משפטים ריקים שאומרים כמה הוא שמח להיות כאן בישראל, וכמה הקהל כאן נפלא, ומעדיף לרכז את הכל בפסוק אחד מהתנ"ך, מדויק ויפה הרבה יותר מכל משפט באנגלית שהיה יכול להביע: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל."  כהן, שכבר הספיק לעצור לרגע במחוזות הנצרות והבודהיזם, להתבדות ולשוב על עקביו, חוזר להיות יהודי במיוחד הלילה.  כשהוא מנסה לדבר איתנו בעברית הוא לא מנסה לומר מילים שלמד, כלאחר יד, כדי לרצות אותנו.  הוא אומר מילים של בית כנסת, בעברית רצוצה של אנשים שהקפידו לשמור על הגחלת מרחוק, מארץ זרה.

הוא ממשיך לרפרף על פני השירים – "In My Secret Life", אחד משני הנציגים הבודדים המאוחרים יותר של היצירה שלו, וגם את אחד מהשירים האהובים עליי שלו, "Waiting for the Miracle", הוא מבצע בפורמט המהוקצע הזה, אבל זה מספיק.

המשך ההופעה מרגיש קצת כאילו הוא מחפש את הצעדים הנכונים בשרטוט ההסטוריה שלו עם הארץ שלנו, ועם הדת שמשותפת לו ולנו.  אמנם השירים האלה תוכננו מראש, ונוגנו גם בהופעות אחרות, אבל בכל זאת – "Who By Fire", הגרסה שלו ל"ונתנה תוקף", כמה רגעים לפני יום כיפור, שהגרסה הנפלאה שלו כאן, שהמילים נבלעות בה ונעלמות בסופו של דבר מאחורי המוזיקה, שמסתיימת גם היא במסע המדוד לאורכו של הקונטרבאס של רוסקו בק.   קצת אחר כך, "Lover Lover Lover" שהוא כתב כאן, בישראל, כשהופיע בפני חיילים במלחמת יום כיפור.  ועל אף הביצועים המרגשים האלה, כל מה שצריך הוא שיר אחד כדי להחזיר את ההופעה הזאת אל המסלול שבו היא צריכה להסתובב באמת.

"שמעתי שיש אקורד סודי," הוא מתחיל לשיר, וכל הקהל מתכוונן לאותו אקורד סודי ושר ביחד איתו.  הוא מוריד את הכובע, ממשיך לשיר, מדי פעם עוצם עיניים, מדי פעם מביט למעלה, כאילו שאלוהים נמצא באמת רק כאן, בשמיים האלה של רמת גן.   משהו קורה לכהן במהלך השיר הזה – יכול להיות שפתאום הוא מבין שהוא נמצא במקום היחיד בעולם שבאמת מבין את המילה הזו, שחוזרת שוב ושוב ושוב, ומה היא אומרת.  אבל כשהשיר מסתיים, כולנו נמצאים פתאום בהופעה אחרת (הנה, תראו). הנגינה המהוקצעת עדיין שם, אבל זה לא כבר לא נראה כאילו הנגנים מנגנים מתוך חוברת הוראות של איקאה.  "אני לא יודע מתי נעבור כאן שוב, אבל אני מבטיח שהלילה ניתן לכם את כל מה שיש לנו," כהן אומר באחת מההפוגות שלו מרצף השירים, ממתין בסבלנות בין משפט למשפט כדי שמחיאות הכפיים ישככו, ועכשיו, אחרי השיר הזה, זה נראה כאילו הם באמת מתכוונים לזה.

כהן מציג את הנגנים שלו, מתעכב כדי לברור את הסופרלטיבים הנכונים ולחלק להם, ורעד קל עובר בלבבות שלנו – המוחות המאומנים בהופעות שלנו יודעים שכשמציגים את הנגנים זה בדרך כלל סוף ההופעה.  אבל לא, כהן מודה לנו על הסבלנות שלנו ויורד עם הנגנים שלו להפסקה של עשרים דקות.  קל לשכוח את זה, כשהאיש כורע לפני הארכילאוטה של חאווייר מאס, מתרוצץ מצד לצד במהלך ההופעה ומפזז את דרכו אל מאחורי הקלעים בסיומו של כל אחד משלושת ההדרנים, אבל כהן הוא כבר בן 75 ושלושה ימים.  וגם הוא צריך מנוחה.  מצד שני, מיד ברגע שההפסקה מסתיימת כהן עולה אל הבמה כשהוא מלווה רק בשתיים משלוש זמרות הליווי – האחיות צ'ארלי והאטי ווב – ובקלידן, ומוביל אותם במומחיות, אוחז בקלידים בעצמו, דרך "Tower of Song", שמושר הערב בסרקסטיות יוצאת דופן.  אחר כך הוא תופס גיטרה וצולל עמוק יותר אל תוך העבר המוזיקלי שלו, אל סוזאן שגרה ליד הנהר, ואל אחיות הרחמים, שישנו בזמן שכתב להן שיר, ואל אחד מהשירים שהכי פחות ציפיתי שישיר בהופעה – "The Partisan", בעיבוד צועני מרומז ובשירה איטית וחרישית שמאפשרת למילים לחדור את העור.

אחר כך שבו העיבודים המלאים – "I'm Your Man" ו-"Take This Waltz", ושרון רובינסון, שותפתו לכתיבה בנקודות נבחרות בקריירה שלו, מקבלת את מרכז הבמה ב-"Boogie Street".  כהן פוסע אחורה, אל הצללים, ומלווה אותה בשקט, חפוי ראש.  מאוחר יותר, באחד מההדרנים, כהן יפנה את הבמה גם לשתי זמרות הליווי האחרות שלו, צ'ארלי והאטי ווב, שישירו במקומו את "If It Be Your Will".    כהן מציג את הנגנים שלו שוב, מעניק את הסופרלטיבים שלו בקיצור הפעם, ומפזז אל מאחורי הקלעים, ואחר כך חוזר – לשלושה הדרנים, לא פחות.  קל לשכוח, אחרי כל השירים האלה, אחרי המסע הארוך והמפואר בקריירה שלו, שבעצם שמעתי רק שיר אחד משלושת השירים האהובים עליי שלו.  כשהוא פוסע בחזרה אל הבמה, עטוי בגיטרה הפעם, הוא מתחיל לנגן, והקהל כולו יודע כבר איזה שיר זה הולך להיות.  זה לוקח זמן. אחרי הכל, כל החוויה הזאת היא עדיין קצת סוריאליסטית.  אבל זה נוחת עליי, לאט לאט.  אני הולך לשמוע את לאונרד כהן שר, עכשיו, את "Famous Blue Raincoat".  אני הולך לשיר ביחד איתו את המילים הנפלאות של השיר הזה, שמציג נקודת מבט אחרת וכואבת על בגידה. והקהל כולו מסביבי הולך לעשות בדיוק את אותו הדבר.

כשכהן עולה להדרן השני, הוא שר שני שירים שבמסגרת ההופעה נשמעים כמו קריצה לקהל הישראלי, שהעלה אותו להדרן נוסף – "I Tried to Leave You" ו-"Hey, That's No Way to Sy Goodbye".   למחרת, כשההופעה מלונדון משודרת בערוץ הראשון, אני מגלה שהוא שר בדיוק את השירים האלה (לפחות, את הראשון), גם בהופעה ההיא בדיוק באותה נקודה.  מילא.   בהדרן השלישי, כשהלהקה מתחילה לנגן את "Closing Time", אנחנו מתחילים לקבל עלינו את הגזירה.  גם ההופעה הזאת, שנמשכה יותר משלוש שעות, צריכה להיגמר.   הוא מעלה את צוות ההפקה והצוות הטכני, כדי להודות להם, כל אחד בשמו הוא.    ואז,  כשמאחוריו הווילונות המתנפנפים ברוח במקום פרוכת, הוא מברך את כולנו בברכת הכהנים.

ההופעה נגמרת, אורות הבית עולים והאנשים מתחילים לעשות את דרכם בזהירות החוצה.  בחוץ עדיין מוכרים את המגבעת של לאונרד כהן, והוא עצמו תולה את המגבעת שלו על איזשהו מתלה מאחורי הקלעים, מאחוריו הופעה אחת וכל סיבוב ההופעות הזה.  ואנחנו צריכים לקוות שהוא יחזור בו, שוב, מההבטחה שלו לפרוש מהופעות, ויכבד אותנו בנוכחותו – ברמת גן או בכל מקום אחר.  אנחנו, מצידנו, נחכה כאן עם חמישים אלף האורות הירוקים שלנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למייקל מור יש עוד משהו להגיד.

1.  לפני הכל

אני נאלצתי לוותר על ההופעה של Okkervil River כדי להיטלטל בנגמ"ש ברחבי הצפון. אבל העדויות אומרות שהיה נפלא, ואני מקווה שגם אתם זכיתם להיות בקהל.

רוצים לראות את Oceansize בארץ? הנה ההזדמנות שלכם לעשות משהו בקשר לזה.  עידו שחם, לשעבר מנהל "השרת העיוור", החליט לעשות מעשה ולפתוח קבוצה בפייסבוק כדי לרכז את כל האנשים שרוצים (מה זה רוצים, מתחייבים) לראות את Oceansize בארץ כשהם יגיעו לכאן.  הלוגיקה היא פשוטה – כמות האנשים שיצטרפו לקבוצה תיתן אינדיקציה לחברות הפקה מקומיות שיש סיבה מספיק טובה להביא את הלהקה לארץ.

והנה עוד הזדמנות לעשות משהו פרואקטיבי – הפעם כדי למנוע ממשהו טוב להפסיק.  ב"רדיו תל אביב", 102FM בשבילכם, החליטו לרענן את האורוות ולזרוק החוצה כל מיני מגישי תכניות שממלאים את התכניות שלהם במוזיקה מעניינת ותופסים מקום טוב שאפשר לשים בו להיטים נבובים.  שרון מולדאבי ודן תורן כבר מצאו את דרכים החוצה, ועכשיו גם "נקודת הג'ק", תכניתו של ג'קי שרגא שמשודרת כבר עשר שנים בימי שבת בחצות, והיא אחת מנקודות האור היחידות לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם עם קצת יותר דיסטורשן ברדיו, נמצאת מתחת לחרב המונפת.  אתם יכולים להביע את מחאתכם בדרך של המאה ה-21 – להצטרף לקבוצה בפייסבוק – או פשוט לכתוב מכתב למנהל התחנה שי בן מאור.  כתובת האי מייל הרשמית שלו היא – shai@102fm.co.il.  כשאתם כותבים, זכרו שגם הוא בן אדם ושהשיקולים שלו להפסיק את שידור התכנית גם הם מוצדקים, לפחות מהצד שלו.  או במילים אחרות, עם סיבות מנומקות למה התכנית הזאת חייבת להמשיך קשה להתווכח.  עם קללות לא רק שקל להתווכח, אלא אפילו קל יותר ללחוץ על כפתור המחיקה.

וגם – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה נפלאה.  שתהיה שנה מלאה התגשמות מוזיקלית, אם לא מצידכם, לפחות מצד האמנים האהובים עליכם.  יש לי חיבה מיוחדת למספר שלוש ולכפולותיו, אני חושב שכל דבר שקשור בהם מביא מזל יותר גדול ממספרים אחרים.  והשנה הקרובה היא, אחרי הכל, תש"ע.

2.  אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר

צומת הדרכים השניה הכי מפורסמת בהסטוריה המוזיקלית של האנושות (הראשונה היא כנראה זו של רוברט ג'ונסון), היא כמעט שוממה כרגע. מדי פעם עוברת מכונית ומפרה את השלווה ורק האנדרטה לפסל אדוארד אונסלו פורד, שמשקיפה על צומת הרחובות מהצד השני, זוכרת את כל האנשים שהלכו לאורכו ולרוחבו של מעבר החציה שמאפשר לאנשים לעבור מצד אחד של דרך אבי לצד השני.  היום יום ראשון, שבע בבוקר, בלונדון.  באחת עשרה בבוקר ביום שישי, ה-8 באוגוסט ב-1969, אפשר לצפות שקצת יותר מכוניות יעברו בצומת הזה, ממשיכות את דרכן דרומה לדרך מרי-לה-בון, לנוטינג היל, לקנסינגטון, לצ'לסי.  אבל גם אז, הצומת עמדה שוממה. רק מכונית אחת, שביקשה לעבור מצפון לדרום ביום שישי השגרתי לכאורה הזה, נתבקשה לעצור, במרחק מסוים ממעבר החציה, למשך כמה דקות.  לצלם, איאן מק'מילן, היו רק כמה דקות להפוך את מעבר החציה הזה למעבר החציה הכי מפורסם בהסטוריה המוזיקלית, אולי בהסטוריה בכלל.  אבל כמה דקות הספיקו לו, מפני שלתמונה עצמה קרוב לוודאי שלא היתה חשיבות – על מעבר החציה הזה עברו, אחד אחרי השני, ארבעה האנשים הכי מפורסמים בעולם באותו הרגע – ג'ון הראשון, בחליפה לבנה ונעליים בהתאם.  אלוהים, יגידו אלו שכבר חרטו חריצים חדשים באלבומים של הביטלס ומחפשים משמעויות חדשות במוזיקה שלהם.  אחריו רינגו, בחליפה שחורה – הכומר, לפי אותם אנשים.  אחריו פול.  הוא הולך יחף מפני שהוא מת, ובבודהיזם נהוג לקבור את המתים יחפים.  בסוף, ג'ורג', לבוש בבגדי ג'ינס של קברן.  לרוב האנשים האחרים בעולם, ביום שהאלבום הזה יצא – לפני 40 שנה ובעוד שישה ימים – לא היה אכפת מהמסרים שמועברים, או לא מועברים, על העטיפה.  בתוך כיס הקרטון נחה חתיכת וויניל עגולה שהיתה לה משמעות הרבה יותר תהומית.  זה היה האלבום האחרון של הביטלס. לפחות, האלבום המלא האחרון. האלבום האחרון שהביטלס היו שלמים עם כל דקה ודקה בו.  [התמונה שמשמשת כעטיפת האלבום, אגב, היא אחת מחמש או שש תמונות שונות באותו פורמט,  בכל אחת מהן החיפושית הראשונה, השניה, השלישית והרביעית שצועדים בסך הם מישהו אחר. כך שהסדר, כמו גם קרוב לוודאי הבגדים שלהם, לא באמת אומרים שום דבר.]

האלבום הזה נוצר אחרי רעידת האדמה של סשן ההקלטות הקודם, לאלבום שבאותו הזמן היה אמור להיקרא "Get Back", והפך בסופו של דבר ל-"Let It Be".  ג'ון לנון היה אז על סיפה של תהום התמכרות להרואין, פול מקרתני ניסה בכל כוחו לשמור על הגחלת היצירתית בעזרת כל מיני רעיונות שנדחו על הסף, ובלעג, על ידי לנון וחברי הלהקה האחרים, הריסון זעם בשקט לאורך ההקלטות – בעוד שהחברים האישיים שלו, בוב דילן ואריק קלפטון, חשבו שהוא מוזיקאי מצויין והיו שמחים לשמוע עוד שירים שלו, חברי הלהקה שלו לא היו מוכנים לתת לו את ההזדמנות להציג את השירים שלו.  ג'ון לנון ויוקו אונו רקדו וולס לאורך ולרוחב האולפן בזמן שהריסון ניגן את הבתים של השיר שלו, "I Me Mine", וכשסיים, ג'ון לנון ניגש אליו ואמר לו, "אנחנו להקת רוק'נ'רול."  אחרי שני וויכוחים נפיצים במיוחד עם לנון ועם מקרתני, הריסון הודיע שהוא עוזב את הלהקה. "נתראה בהופעות," הוא הפטיר מאחוריו כשיצא מהאולפן, נכנס למכוניתו ונסע את כל הדרך הארוכה לבית הוריו בליברפול.

כשהריסון חזר, הוא הביא איתו את הקלידן בילי פרסטון, מתוך תקווה שהביטלס יריבו פחות כשמישהו חיצוני נמצא באולפן.  הם התחילו להקליט מחדש באולפנים הפרטיים שלהם, וכשהקלטות האלבום הסתיימו, חברי הלהקה נאחזים בשביבים האחרונים של יכולת העבודה המשותפת שלהם, כל אחד הלך לדרכו, קרוב לוודאי לא מתוך כוונה להיפגש אי פעם שוב באולפן. פול מקרתני לא היה מוכן שאקורד הסיום של הלהקה יהיה כזה אקורד צורם.  הוא נפגש קודם כל עם ג'ורג' מרטין, מפיק הלהקה, והציע לו שחברי הלהקה יתאחדו שוב, באולפן שלהם, ויעשו אלבום בדרך שבה היו עושים אותו פעם.  אחר כך נפגש עם כל אחד מחברי הלהקה האחרים, שגם הם הסכימו לשים בצד את חילוקי הדעות שלהם ולחזור פעם אחת נוספת לאולפן, כדי ליצור אלבום אחרון כמו שאלבום אחרון צריך להיות.

הביטלס התעלו על עצמם בנסיון שלהם להתגבר על חילוקי הדעות שלהם ולחזור להיות הלהקה שהיו פעם.  כשהריסון הציג שירים שכתב בשביל האלבום, אף אחד לא לעג לשירים שלו, וכמות העצות המתנשאות לגבי כתיבת שירים וביצועם על ידי שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה נשארה מינימלית.  התוצאה היתה, קרוב לוודאי, מעבר למה שהריסון ציפה: "Something", אחד משני השירים שתרם לאלבום, היה בעיניהם של לנון ומקרתני אחד מהשירים הכי טובים שאי פעם נכתבו בשביל הביטלס.  פרנק סינטרה חשב כששמע אותו שזה שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם, וזה השיר השני ברשימת שירי הביטלס עם מספר גרסאות הכיסוי הגדול ביותר (הראשון, ומחזיק שיא גינס למספר גרסאות הכיסוי של שיר של כל אמן בן זמננו, הוא "Yesterday"). את התרומה השניה שלו לאלבום הוא כתב על הדשא בגינה האחורית של ביתו של אריק קלפטון, באחד מהימים בהם לא היה מסוגל יותר לחתום על מסמכים שהציבו בפניו רואי החשבון של Apple Corps, החברה שניהלה את הביטלס.  הוא כתב את השיר, לדבריו, בעקבות הרגשת החופש שהיתה לו באותו הרגע,  מוקף בעצים וציפורים ומחזיק בידיו גיטרה אקוסטית, ולא ברואי חשבון לחוצים ומחזיק בידו עט, וכשיר עידוד לעצמו אחרי השנה הנוראית שעבר.  גם רינגו סטאר זכה בהזדמנות הראשונה שלו לכתוב שיר לאלבום של הביטלס, והוא תרם את "Octopus' Garden", שיר שכתב אחרי טיול בסרדיניה.  אחרי שהתנסה בפעם הראשונה בחייו באכילת תמנון, בעל המסעדה שאכל בה סיפר לו שתמנונים נוהגים לנוע לאורך קרקעית הים, ולאסוף חלוקים, אבני חן וקונכיות, כדי ליצור מהם גנים.  סטאר התלהב מהסיפור וכתב עליו שיר – שעל אף שהוא נשמע כמו שיר ילדים, זכה לשבחים על ידי חברי הלהקה האחרים.  "צריך לזכור שזה השיר הראשון שרינגו כתב," ג'ורג' הריסון אמר, "וזה שיר מצוין."

שאר השירים, כמו בכל האלבומים האחרים של הלהקה, חולקו כמעט באופן שווה בין לנון למקרתני, והפעם, כדי למנוע את חזרתה של רעידת האדמה של הקלטות האלבום הקודם (שיהפוך בעצם להיות האלבום הבא), הם העדיפו להשאיר את חילוקי הדעות, הבעיות האישיות והבעיות הקבוצתיות למילות השירים.  ההחלטה הזאת, וההרגשה הכללית שזה הולך להיות האלבום האחרון של הלהקה וכדי לסיים את הסאגה הארוכה והמוצלחת של הלהקה הם צריכים להיות יצירתיים וחיוביים ככל האפשר, איפשרה לחברי הלהקה להסתכל על דברים מנקודת מבט קצת שונה.  לנון, למשל, יכל להפסיק להתבצר בעמדה הפרטית שלו שבה הוא ויוקו, כמעט אשתו החדשה בזמן ההקלטות, היו צריכים להגן על עצמם מפני שאר חברי הלהקה, ותקע סיכות קטנות וציניות בבלונים של שאר חברי הלהקה וגם שלו עצמו בשיר הפתיחה של האלבום, "Come Together", שבו יש שורה שמוקדשת לכל אחד מחברי הלהקה – "He got Ono sideboard", היא השורה שבחר לכתוב על עצמו.  מקרתני תרם את "You Never Give Me Your Money", שפותח את המחרוזת הארוכה של שברי שירים שממלאת את החצי השני של הצד השני של האלבום, והתכוון לחברת הניהול שלהם, Apple Corps, שהפכה להיות הרבה יותר נטל מעזרה בשבילם במהלך השנים.  שיר נוסף שתרם למחרוזת, "Carry That Weight", מכוון לג'ון לנון – בגלל שאתה הסיבה העיקרית לפירוק הלהקה, הוא רומז במילים המעטות שיש בשיר, אתה תצטרך לשאת את הנטל הזה על המצפון שלך למשך זמן ארוך מאד.

חלק מהשירים האחרים הגיעו במקרה, שברים של קטעי מוזיקה או סיפורים שעברו ליד שני כותבי השירים במהלך העבודה על האלבום.  "Because" נולד כשלנון שמע את יוקו אונו מנגן את "סונטת אור ירח" בפסנתר, והחליט להפוך את סדר האקורדים ביצירה. ההרמוניה שבשיר היתה כל כך ייחודית, כל כך יפה, וכל כך מהותית בשביל השיר, שהוא העניק את קרדיט הכתיבה גם למקרתני ולהריסון, שני הקולות האחרים בשיר.  "Maxwell's Silver Hammer", מבוסס על סיפור שפול מקרתני קרא על סטודנט צעיר בשם מקסוול אדיסון שרצח את חברתו, את השוטר שבא לעצור אותו ואת השופט במשפט שלו באמצעות הפטיש שלו. בדומה לרוב השירים האחרים באלבום, גם השיר הזה היה צריך יותר מ-30 טייקים כדי להישמע בדיוק כמו שהיה צריך להישמע.  לא כמו השירים האחרים באלבום, אף אחד מחברי הלהקה האחרים לא רצו להשתתף ביותר מטייק אחד.  "Mean Mr. Mustard", שיר טיפה פחות מקאברי, מבוסס על סיפור שג'ון לנון שמע על זקן ערירי שהסתיר את הכסף שלו בכל מיני נקודות בביתו כדי שהילדים שלו לא יוכלו למצוא את הכסף כשימות. לנון התייחס לשני השירים האחרונים בזלזול.  את "Maxwell's Silver Hammer" הגדיר בתור "עוד אחד משירי הסבתות של פול," וסירב להשתתף בהקלטה שלו.  רוב שירי המחרוזת מתייחסים ברפרוף לנקודות, מוזיקליות או הסטוריות, בתקופת החיים של הלהקה, קצת כמו סרט רסיסי החיים שעובר לפני עיניו של מי שעומד למות.   שירי רוק'נ'רול פשוטים, קטעי פסנתר, קטעים גרוטסקיים וקריקטוריים, קטעים תזמורתיים, וסיפורים – סיפורים על מעריצות מימי ה-Cavern בליברפול ("Polythene Pam" מבוסס על מעריצה של הביטלס מאותה תקופה שנהגה לאכול קלקר), וסיפורים על מעריצות, מוזרות יותר ואגרסיביות יותר, בימים המאוחרים שלהם בלונדון ("She Came In Through The Bathroom Window" מזכיר סיפור של מעריצה של הלהקה שמצאה סולם בגינת ביתו של פול מקרתני, טיפסה עליו עד לחלון חדר האמבטיה שבקומה השניה, פרצה אל תוך הבית וגנבה משם תמונה של אביו.  הוא נאלץ לברר מי גנב את התמונה ולנהל איתה משא ומתן כדי לקבל את התמונה בחזרה), שברי שירים מהתקופה שלהם ברישיקש, ורשמים שלהם מהתקופה האחרונה, בה שיחות על מוזיקה, פילוסופיה ודת הפכו לשיחות על כסף.  ואחרי הבליל המוזיקלי העשיר הזה, שתי שורות ועולם מוזיקלי שלם מסיימים את התרומה של הביטלס לעשור הזה – "בסופו של דבר," הם אומרים. "האהבה שאתה לוקח שווה לאהבה שאתה משקיע."    האקורד האחרון מסתיים, כלי המיתר מתערפלים, והכל נעלם ומשאיר אותנו מהורהרים, וזה היה יכול להיות סוף נפלא לקריירה המוזיקלית של הביטלס, אבל שש עשרה שניות אחר כך, הביטלס לא יכולים להתאפק, ומוסיפים לאלבום גם את "Her Majesty", שיר בדיחה קצרצר שהיה אמור להיות חלק מהמחרוזת אבל ננטש באיזשהו שלב.  "אל תיקחו אותנו יותר מדי ברצינות," הם כאילו אומרים כשהשיר הזה מסתיים.  הם מזכירים את זה שוב גם כשמחזור שלם של שירים תופס את מקומו של האלבום הזה כדברים האחרונים שאי פעם נשמע מהביטלס כלהקה שלמה – השיר הרשמי האחרון של הביטלס (זאת אומרת, הבי-סייד של הסינגל האחרון של הביטלס) – "You Know My Name (Look Up The Number)" – הוא גם שיר בדיחה שכזה.

בזמן שהקריירה של הביטלס הלכה ודעכה, שקעה אל מתחת לפני המים במהלך ההקלטות של האלבום הקודם ושל האלבום הזה – פחות משבעה חודשים עברו מהוצאת האלבום הזה להכרזה הרשמית על פירוק הלהקה – שאר העולם המשיך להסתובב, להקות הוקמו וננטשו, אמנים חיו ומתו, שירים נכתבו, הוקלטו, ושוחררו לחלל העולם.  האלבום הזה ממשיך להיות אבן דרך מוזיקלית – הוא חודש, במלואו, לפחות ארבע פעמים על ידי ארבעה אמנים שונים (בין השאר ג'ורג' בנסון, כמעט מיד אחרי שהאלבום יצא, ו- Booker T and the MG's).  העטיפה שלו שימשה לכמה וכמה אלבומים אחרים – Red Hot Chilli Peppers בחרו לחזור עליה כמעט בלי בגדים, פול מקרתני עבר שוב על מעבר החציה הזה יותר משלושים שנה אחר כך עם מרתה יקירתו, אפילו הסימפסונים עברו על מעבר החציה הזה.  אבל יותר חשוב מזה – מאות אמנים ולהקות שמעו את האלבום הזה, שוב ושוב ושוב,  וטוו את הגרסאות שלהם, שונות לחלוטין, של הסיום הזה לסיפור של הביטלס.  כמו תמנונים מוזיקליים, מרפרפים בשמונה הזרועות שלהם על קרקעית הים כדי לאסוף מהאלבום הזה את האבנים היקרות והקונכיות שלו, כדי ליצור מהן גנים משלהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ככה נראה "פרויקט המכשפה מבלייר" כשמשתמשים בכל שלושים וחמישה אלף הדולרים.

1.  לפני הכל

ההופעה של Okkervil River הולכת ומתקרבת, ובינתיים מונוקרייב ממשיכים להעלות קליפים של אמנים מבצעים גרסאת כיסוי לשירים של הלהקה:  אבישי אפרת ויוני אפרתי, The Trees and the Bees, יאיר יונה, אדם בן עזרא, וה-Carsitters (גם עם אורח מיוחד).  הלהקה עצמה, מצידה, מאחלת לנו שנה טובה לקראת ההופעה.

ו"נרנג'ה", מצידם, מביאים לכאן גם את אדם גרין, מאושיות האנטי-פולק של ניו יורק, לשעבר חצי מה-Moldy Peaches והאיש שאחראי לשיר שמסיים את "ג'ונו".  זה הולך לקרות ב-12 באוקטובר ב"בארבי" בתל אביב.

ובינתיים, בזמן שהמוזיקה המעניינת יותר התנגנה מצד שמאל של הכביש בצפון תל אביב, מצד ימין של הכביש מדונה עשתה היסטוריה:  חברת האמרגנות, או שיווק ההופעות, או איך שלא קוראים לזה, Live Nation, הסתכלה על החלק שמעניין אותה בשתי ההופעות של מדונה – כמות הכרטיסים שנמכרו והמהירות שבה הם נמכרו – וראתה כי טוב.  ועכשיו, הם חושבים, הם ישווקו הופעות של אמנים שעובדים ישירות איתם, כמו, נגיד, U2, או Coldplay, או Radiohead, ישירות ולא דרך מתווכים כאלה ואחרים.  מצד שני, כמו בהרבה מהמקרים של הודעות כאלה שמתפרסמות בעיתונות, יכול להיות שכל זה לא נכון.

2.  Outside

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי במסע ההאזנה המודרכת שלי, שמתקרב לסיומו.  השמועות אומרות, אגב, שיכול להיות שהמשאלה שלי תתגשם – אלבום חדש של דיוויד בואי יגיע בדיוק בזמן בשביל לסיים את ההאזנה המודרכת.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ומעניינות פחות על האלבום הזה, השני האהוב עליי של בואי:

1   חדי העין מביניכם יזהו את הספרה 1 ליד שם האלבום על העטיפה.  במהלך השנים נשמטה הספרה הזאת מהדיסקוגרפיות השונות מפני שהיא לא אומרת הרבה בעיני ההסטוריה.  אבל כשהאלבום הזה יצא, הוא היה מתוכנן להיות החלק הראשון בסדרה של חמישה אלבומים שהיתה אמורה לפרוס את סיפורו של נת'ן אדלר, בלש פרטי שחולק את היעלמותה והירצחה של ילדה בשם גרייס, ומוצא את עצמו מעורב בעולם של אמנות מיצגית פסיכית.   בואי הודיע, כשהוציא את האלבום הראשון בסדרה, שהוא מתכנן להוציא אלבום נוסף בסדרה הזאת כל שנה, כך שהאלבום האחרון ייצא ב-1999, השנה שבה מתרחש הסיפור.

2    אחרי שהאלבום הזה הוקלט ויצא, בואי התחיל לעבוד כבר על החלק הבא בסדרה.  חלק מהשירים כבר נכתבו, בריאן אינו זומן שוב לאולפן כדי לעזור ברעיונות הפקתיים, אפילו שם לאלבום כבר היה – "Contamination" (עם הספרה 2 לפניו, כמובן), אבל אז דיוויד בואי, איש עם מעט זמן והרבה רעיונות, שמע מוזיקת Drum'n'Base לראשונה, התאהב, וזנח לגמרי את התכנית שלו כדי להקליט את "Earthling".  ארבע עשרה שנים אחר כך, לא עושה רושם שבואי מתכוון לחזור אי פעם לספר את הסיפור הזה.

3    האלבום נולד, מבחינה מוזיקלית, בסשן מוזיקלי של ארבע שעות שהשתתפו בו בואי, בריאן אינו וחבורה של מוזיקאים שעבדו על האלבום שכללה את ריבס גברלס, שותפו ל-Tin Machine, ואת מייק גרסון, איש הפסנתר והקלידים שלו משכבר הימים.  אינו ניהל את הסשן בעזרת שיטה שהמציא שנקראת "Oblique Strategies" – ערימת קלפים, כל אחד מכיל מילה או משפט שמעוררים איזשהו רגש או משהו שהנגנים יכולים להתחבר אליו – שהיה אמור לגרום להם לנגן בצורה מסוימת.  כדי לעשות את העניינים ליותר מעניינים, הנגנים בחרו את הקלפים באקראי.

4   הסינגל הראשון מתוך האלבום היה "The Heart's Filthy Lesson", והוא יצא מעט לפני שהאלבום עצמו יצא.  מבקרי המוזיקה לא זכו לשמוע את האלבום כולו לפני כן, ובהתייחסות לשיר עצמו, שלא כחלק מאלבום קונספט, השיר זכה לביקורות אכזריות.  אחר כך, כשהאלבום יצא והמבקרים הבינו מה בואי רוצה מהם, הם חזרו בהם מחלק מהדברים שהם אמרו.  לפחות בלב.

5   האווירה המוזיקלית של האלבום, והקליפים שהותאמו אליה ותירגמו אותה לחוויה וויזואלית, התאימו במיוחד לסרטים של התקופה שהפגינו גם הם רעיונות אפלים ומימוש וויזואלי דומה – בשניים מהסרטים האלה, "שבעה חטאים" של דיוויד פינצ'ר ו-"Lost Highway" של דיוויד לינץ', נעשה שימוש בשירים מהאלבום.  גם ב"בסקיאט", שיצא שנה מאוחר יותר (ושדיוויד בואי שיחק בו את אנדי וורהול), מופיע השיר "A Small Plot of Land", אם כי בגרסה אחרת מהאלבום.

6   את "Hallo Spaceboy", שיר ההמשך השלישי שלו לסיפורו של מייג'ור טום, הוא בחר להוציא כסינגל בגרסה שהיא שונה לחלוטין מגרסת האלבום.  בעוד שגרסת האלבום היא השיר הכי כבד וטורדני שיש באלבום, גרסת הסינגל היא שיר פופ אוורירי שה-Pet Shop Boys, שותפיו של בואי לגרסת הסינגל, תרמו הרבה להיווצרותה.  בשתי ההזדמנויות האחרות של שיתוף פעולה עם אמנים אחרים לביצוע השיר הזה, בואי נשאר נאמן לגרסה הכבדה – בפעם הראשונה במסע ההופעות שהקדים את האלבום, אותו חלק עם Nine Inch Nails, שבו זה היה אחד השירים שיצרו את המעבר בין ההופעה של Nine Inch Nails, שפתחה את הערב, להופעה שלו;  בפעם השניה במסיבת יום ההולדת שלו במדיסון סקוויר גארדן, שם ניגן את השיר ביחד עם Foo Fighters, שתפסו תפקידים מעניינים בשיר – בנוסף למתופף של בואי ולמתופף של ה-Foo Fighters, דייב גרוהל חזר לתפקידו המוזיקלי המקורי, ונגן הבאס של Foo Fighters הצטרף לגייל אן דורסי כדי להפוך את השיר הזה אפילו ליותר כבד.

7   עטיפת האלבום צוירה על ידי דיוויד בואי עצמו.

8   באותה תקופה, ובעקבות החייאת השיר על ידי נירוונה, דיוויד בואי הקליט גרסה חדשה משלו ל-"The Man Who Sold the World".  הגרסה, שנוגנה בהופעות לפני הוצאת האלבום, וצורפה לסינגל "The Heart's Filthy Lesson",  הפגינה את הדרך הטובה ביותר לקחת שיר ישן של בואי ולתת לריבס גברלס ומייק גארסון להראות לו מה הם יכולים לעשות.

9   דיוויד בואי אמר בראיון שהמוזיקה שבאלבום הושפעה מ-Young Gods.

10  Outside מציג שיתוף פעולה נוסף בין דיוויד בואי ל-Queen, הפעם באמצעות סמפול של גרסה חיה של "Hammer to Fall" בביצוע הלהקה של בריאן מיי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אם הספקתם להירגע מ"האביר האפל", הנה הבא בתור של כריסטופר נולאן.

1. לפני הכל

בעוד פחות משלושה שבועות, יום לפני שליאונרד כהן יעלה על במה כאן וישנה את הדרך שבה אנשים חושבים על אמנים זקנים שמופיעים עדיין, ברוס ספרינגסטין יעשה עוד צעד בדרך לקטגוריה הזו, ויהפוך להיות בן 60.   מכיוון שכמעט ארבעים מהשנים האלו היו כרוכות בעשייה מוזיקלית, ומכיוון שספרינגסטין הוא אמן אהוב עליי – על אף שהמוזיקה שלו לא מורכבת מאד, והמילים שלו לפעמים חוזרות על עצמן, הכנות שלו, גם זו המוזיקלית וגם זו האנושית, והרוח שהוא מפיח בסיפורים שהוא מספר, הדברים האלה מזכים אותו בכבוד שעד עכשיו הענקתי רק לדיוויד בואי.  זאת אומרת, אני הולך להקשיב לכל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, ולכתוב כאן עליהם עשר עובדות מעניינות יותר או פחות.  בניגוד לבואי, יכול להיות שבמקרה הזה אכתוב גם מעט על האלבום עצמו ומה שאני חושב עליו.  כל זה הולך להתחיל בשלב מאוחר יותר בחודש, ובינתיים, אם תגללו למטה, תוכלו למצוא סיפור קצת יותר נרחב על אחד מהאלבומים המאוחרים יותר של ספרינגסטין, שמתקשר באופן ישיר למשהו שקרה בתאריך קרוב יותר אלינו.

מונוקרייב ממשיכים את פרויקט גרסאות הכיסוי שלהם לאוקרביל ריבר, לקראת ההופעה הקרובה ב-15 בספטמבר, עם שני קליפים חדשים שהם העלו השבוע, לשני שירים נוספים מאותו אלבום ("Black Sheep Boy" ) – בביצוע דיוויד בלאו ו, נו, אני.

2. המסע בגרם המדרגות הגדול אל השמיים

הסיפור הזה מתחיל בספר.  ספר כל כך עלום ונחבא, שלא הצלחתי למצוא שום מידע עליו באינטרנט (להגנתו של הספר, לא חיפשתי יותר מדי).  ספר שבו איגדו עורכי הניו יורק טיימס את כתבות ההספד שכתבו על כל ההרוגים של האחד עשר בספטמבר.  אבל הספר הזה התגלגל לידיו של ברוס ספרינגסטין, וזה מה שחשוב.  מפני שכשברוס ספרינגסטין קרא את הספר, הוא מצא תבנית מעניינת בסיפורים של הרבה מההרוגים – האמן האהוב עליהם היה ספרינגסטין עצמו.  הוא בירר ומצא את מספרי הטלפון של משפחות ההרוגים האלה ובאותו ערב התקשר לאחת מהן.  מאז, הוא התקשר לכל אחת מהמשפחות האלה ודיבר איתן.  חלק מהשיחות היו ארוכות, חלק היו חושפניות, ובסופה של כל אחת מהן ספרינגסטין גם הוא הפך להיות קצת מעריץ של המעריצים שלו.

במהלך השיחות האלה, ספרינגסטין כתב שירים בהשראת הסיפורים שהוא שמע, והשירים האלו הלכו והצטברו.  ואז הגיע קונצרט המחווה – "אמריקה: מחווה לגיבורים", קונצרט שהוקלט לטלוויזיה בשלושה מקומות בבת אחת, ושודר כמעט בכל הערוצים בטלוויזיה בו זמנית (ביום ההולדת של ספרינגסטין, במקרה) , נפתח בשיר של ספרינגסטין – "My City of Ruins" .  השיר הזה לא נכתב על ניו יורק ולא נכתב בתקופה הזו.  הוא נכתב על אשבורי פארק, עיר הולדתו של ספרינגסטין שסבלה מההידרדרות הצפויה של ערים דומות לה, כשמפעלים נסגרו ואנשים עזבו.   אבל השיר התאים בדיוק לאווירה שאחזה בניו יורק באותם השבועות, והוא הוביל את ספרינגסטין, אולי, לרצות להקדיש אלבום שלם לאנשים שאיבדו את חייהם ביום הזה.  הוא אסף את הלהקה הוותיקה שלו,  ה-E Street Band, שלא הקליטה שירים חדשים מאז 1992, אבל הופיעה ברחבי העולם במשך מספר שנים לפני כן, והוציא את האלבום הזה,  "The Rising", בקיץ 2002, אחרי שלושה חודשים באולפן.

האסון הקיף את ארצות הברית כולה ואסף אותה יחד, לחודש של אבל משותף.  הוא לא הגביל את עצמו לניו יורק וגם התגובה אליו לא הגבילה את עצמה לניו יורק.  גם האלבום, באותה מידה, משתרע על פני כל ארצות הברית ולא מסתפק רק בניו יורק ובסביבה שלה.  זה קורה מבחינה מוזיקלית, ומשתרע לא רק על פני מרחבים מוזיקליים גיאוגרפיים, אלא גם על פני מרחבים מוזיקליים של זמן.  ספרינגסטין מתכתב, בין השאר, עם סם קוק, עם קרטיס מייפילד, עם ג'ון מלנקמפ ואפילו עם מריה קארי.  הוא מכניס בליל של כלים לשירים שבאלבום – חלק מהם סטנדרטיים יותר והגיוניים יותר בין הלהקה שלו.  חלק, כמו ההרדי גרדי שמנגן בו ברנדן אובריאן בשיר הפותח, כמו הדוברו שמלווה את השיר שעוקב אחריו, כמו מקהלת הגוספל שבשיר שסוגר את האלבום, מציגים חלקים אחרים של אמריקה, חלקים שמתעוררים ומתכנסים כדי לחלוק עם ניו יורק את הכאב.

השירים של ספרינגסטין באלבום הזה הם המנוניים לפעמים, ומלאים ברוח חיים של רית'ם אנד בלוז בפעמים אחרות.  הם מלאי תקווה ומלאים בעצב בעת ובעונה אחת, וספרינגסטין יודע להגיש מנות מדודות של כל אחד מאלה בכל אחד מהשירים, שבכל אחד מהם יש סיפור שמח ששזור בסיפור עצוב, או סיפור עצוב שמאחוריו, או לפניו, מסתתר סיפור שמח.  האמן הכל-אמריקאי שהוא יודע לאזן בין הסיפורים ולהציג את המימדים האנושיים של האסון מכל כיוון אפשרי – וגם מכמה כיוונים בלתי אפשריים.   מהאובדן, הנטל הבלתי אפשרי והתקווה של מישהו שאיבד מישהי באחד עשר בספטמבר, לסיפור של אשה שעבדה במגדלי התאומים ואיבדה את בעלה הכבאי שהסתער אל תוך מגדלי התאומים ביום הזה – היא שרדה והוא לא, לסיפור של אחד מעשרות השוטרים והכבאים שהצילו עשרות אנשים ביום הזה ולא יכול להתמודד עם הנטל של המעמד שלו כגיבור, לאנשים שמנסים למצוא הסבר למה שהתרחש באותו היום בכנסיה, ועד לאחד מהמחבלים המתאבדים שגרמו לאובדן דומה לזה, במקום אחר.

ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה, ברוס ספרינגסטין בעצמו מנסה למצוא הסברים.  הוא חוזר על מילים ומשפטים, כאילו מנסה למצוא את המשמעות שלהם, לבדוק אם היא השתנתה מאז היום הזה. "הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר," הוא חוזר ומשנן והלהקה הגדולה שלו מאחוריו.  כל השירים כורכים בתוכם אהבה, ותקווה, ואמונה, וספרינגסטין לא מנסה למצוא פתרונות.  הוא לא מנסה להוביל את כל האנשים שמאזינים לאלבום הזה להשלמה עם המצב ולנחמה, הוא מנסה להבין אותם ולשאוב מהם את ההשלמה והנחמה.  ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה חבויים האנשים שברוס ספרינגסטין נגע בהם בחייהם, והמשפחות שספרינגסטין נגע בחייהן במותם,  וחבויים גם אנחנו, מנסים להבין דרך הצלילים והעשן את הכאב, והאובדן, והנחמה, ואור השמש שבוקע מבעד לבניינים האחרים בשמיים של ניו יורק ביום שמפציע אחר כך.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רואלד דאל. ווס אנדרסון. ג'ארוויס קוקר.  לא בהכרח בסדר הזה.

1. לפני הכל

אחרי ההופעות המוצלחות של קלקסיקו, נרנג'ה ממשיכים במלאכת הקודש של להביא אמנים מחו"ל לכאן שבנסיבות אחרות לא היינו רואים, ומביאים את מום (הייתי כותב את זה באיסלנדית, אבל אין לי את המקלדת המתאימה. זה תירוץ מספיק טוב), שהיא הלהקה השניה בגודלה, מבחינת פופולריות יחסית של להקה איסלנדית בעולם, והראשונה בגודלה, מבחינת כמות אנשים, באיסלנד.  מום משלבים כלים "סטנדרטיים" – גיטרה וכינור, למשל, עם אלקטרוניקה ועם כלים איסלנדיים עתיקים יותר, ויהיה מאד מעניין לראות אותם כאן.  זה יקרה ב"בארבי" בתל אביב, ב-2 לאוקטובר.

מונוקרייב ממשיכים לעטוף את הופעות האמנים שהם מביאים לארץ בכל מיני דברים מעניינים שמתרחשים לפני ההופעה.  הפעם, הם הולכים בעקבותיהם של אוקרביל ריבר, שבעקבות הוצאת האלבום האחרון שלהם,  The Stand Ins, פנו לחברים מוזיקאים שהופיעו, הקליטו או נפגשו איתם במשך שנים, וביקשו מהם לבצע גרסת כיסוי לשיר מתוך האלבום, ולהקליט אותה ליוטיוב.  מונוקרייב עושים בדיוק אותו הדבר, אבל עם אמנים ישראליים – אחת לכמה ימים, עד לתאריך ההופעה, הם הולכים להעלות קליפים נוספים של אמנים ישראליים שהקליטו גרסאות כיסוי לשירים של אוקרביל ריבר.  הם מתחילים עם "הקולקטיב", וגרסת הכיסוי המצוינת ורבת הכלים שלהם ל-A King and a  Queen מתוך "Black Sheep Boy".  באחד הימים הקרובים, יכול להיות שתראו שם מישהו שאתם מכירים.

סקוט פורד, שהוא הבסיסט של Twilight Singers ושל Gutter Twins (שהן בעצם אותה להקה), ושהוא גם אדם נחמד מאד, מצא את עצמו בצד הלא טוב של הוויכוח על ביטוח-בריאות-חובה בארה"ב – הוא מצא את עצמו חולה, זקוק לכמה וכמה ניתוחים לא נעימים ויקרים, אבל מצילי חיים (כאן הוא מסביר איך ולמה)  וכמוזיקאי שאין לו ביטוח בריאות, אין לו כסף לשלם על כל הניתוחים.  במקום הזה אנחנו, אנשים שאוהבים את Twilight Singers  או את Gutter Twins או את סקוט פורד וזהו, נכנסים – אפשר לתרום ישירות אליו. ואם גם אתם רוצים להרוויח מזה משהו, Summer's Kiss, חברת התקליטים שהוציאה לאחרונה אלבום מחווה ל-Afghan Whigs, מציעה חולצה עם לוגו החברה שכל הכנסותיה מועברות לסקוט פורד.

פסטיבל הטייפים השלישי ייערך בין ה-3 ל-5 בספטמבר, ב"צימר" שבתל אביב, ויציע הופעות (אודיו ווידאו) של אמנים שעובדים עם סלילים מגנטיים – ביניהם גם וולריו טריקולי, אמן איטלקי-גרמני. בנוסף להופעות, תהיה שם הרצאה של פני מקסטה, על מקומה של הקסטה בתרבות הפופ, שזה תמיד מעניין.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע: אלי גריניץ', שביחד עם בעלה כתבה כמה מהשירים המציקים והמדבקים יותר של שנות ה-60 (היא כתבה גם את "De Doo Run Run" וגם את "Doo Wah Dee Dee".  בנוסף, היא כתבה שירים עם מילים אמיתיות כמו "Be My Baby", "River Deep, Mountain High" ו-"Leader of the Pack" ) נפטרה בגיל 66 מהתקף לב.   וגם אואזיס.

2. Versus the Spin – August Edition

החודש מסתיים שוב, כדרכם של חודשים, והגיע הזמן לאוסף נוסף, שלא בהכרח קשור לשום דבר.  הנה הוא:

1		Blur – Stereotypes (live at Wembley Arena, 1999)
		Blur מוציאים את האוסף השני שלהם כמעט בדיוק עשר שנים אחרי האוסף הקודם ומוכיחים יכולת להפתיע ברשימת השירים. באלבום האוסף הראשון הבחירה היתה מוגבלת הרבה יותר, וזה אחד משני השירים שחברת התקליטים לא איפשרה להכניס לאלבום, כך שהלהקה יכלה להרשות לו להבליח רק באלבום ההופעה הנספח לגרסה המיוחדת. שזאת, בעצם, דרך הרבה יותר טובה להציג אותו.
		לשמוע	לקנות
2		Bruce Springsteen – My City of Ruins
		אף על פי שהאלבום The Rising כולו אפוף בענני האבק שעטפו את ניו יורק אחרי שמגדלי התאומים התמוטטו, השיר הזה הוא לא על העיר הזאת. הוא על אשבורי פארק, ממנה ספרינגסטין הגיע ועל שמה נקרא האלבום הראשון שלו.
		לשמוע	לקנות
3		Jovanotti – Ciao Mama
		בתחילת שנות ה-90, אמטיווי, שהיתה אז עדיין תחנה אירופאית ששידרה מוזיקה, החליטה שצריך איזושהי אלטנרטיבה לאירוויזיון שהתרחש באותו לילה, ושידרה את ה-Grand Prix. כל אחת מהמדינות שמשתתפות באירוויזיון באותה שנה שלחה קליפ, ואלו התחרו אחד בשני, כולל עמדות שיפוט בכל ארץ ונקודות באינטרוולים הנכונים. ישראל שלחה את סטלה מאריס, מסיבה שלא מובנת עד היום. אנגליה שלחה את Suede וניצחה, ואיטליה שלחה את הבחורצ'יק – תרגום מילולי לעברית של השם שלו. לורנצו כרוביני, כמו שאמא שלו מכירה אותו, המשיך מאז לעשות ראפ לפעמים שמח, לפעמים מהורהר, אבל מאד מאד איטלקי.
		לשמוע	לקנות
4		Charles Aznavour – Noël Des Mages
		אחת מהתכונות הנפוצות של הזמרים הצרפתיים הגדולים היא שהם כולם מתים. שארל אזנאבור, לעומת זאת, הוא מאד מאד לא מת. הוא ממשיך להופיע, ולהקליט, ולהיות שמח על שיש לו את ההזדמנות להופיע ולהקליט ולחלוק את האהבה הגדולה שלו למוזיקה עם הקהל. אולי, אחרי המהומה של לאונרד כהן, יתפנה קצת זמן בשביל שארל אזנאבור כאן. גם בשבילו אני מוכן לשלם את אותו הסכום.
		לשמוע	לקנות
5		Alice Cooper – Only My Heart Talkin'
		אליס קופר עושה כמעשה שלומי שבן. כשהוא כתב שיר שנשמע לו כמו אירוסמית', הוא לא זרק את השיר. הוא פשוט הזמין את אירוסמית' להקליט איתו.
		לשמוע	לקנות
6		The Kinks – Rainy Day in June
		Blur, שפותחים את האוסף הפעם, חייבים הרבה ל-Kinks. אם לא הם, ספק אם היו מצליחים לכתוב את השירים האלה על אנשים בריטים קטנים, שדי בשיר של שלוש או ארבע דקות כדי להכיל את כל החיים שלהם, ועוד להשאיר מקום לסולו.
		לשמוע	לקנות
7		John Lennon – Working Class Hero
		כל כך הרבה שנים אחר כך, וזה עדיין השיר הכי טוב של לנון. הגרסה היחידה, מבין מאות הגרסאות לשיר הזה שנעשו עם השנים, שמתקרבת לקרסוליים של הגרסה המקורית, היא זו של Screaming Trees. וכשאני אומר מתקרבת, אני מתכוון שהם מנגנים על קצה הנעל של לנון. שגם זה כבוד.
		לשמוע	לקנות
8		Dishwalla – It's Going to Take Some Time
		Dishwalla היו יכולים ללכת בקלות בדרכן של עשרות להקות קולג' אמריקניות אחרות מתחילת שנות ה-90. להוציא אלבום אחד , מוצלח יחסית, לנגן בעשרות אלפי הופעות לנערים שיתבגרו וישכחו אותם, ולהיעלם. אבל הלהקה הצליחה במקום השני שמצליחות בדרך כלל לכבוש להקות קולג'ים – את ליבותיהם של העורכים המוזיקליים של פסקולי סרטים. הלהקה מצאה את עצמה בעוד, ועוד, ועוד פסקולים של סרטים, בדרך כלל סרטי נעורים, אלה שנערים צופים בהם ומתבגרים ושוכחים אותם, ושישה אלבומים אחר כך, הם עוד מופיעים.
		לשמוע	לקנות
9		World Party – Love Street
		האלבום מתנהל על מי מנוחות, ופתאום מגיע השיר הזה כדי להפתיע – שילוב של אינקסס, של פרינס ושל פול מקרתני, כולם ביחד חוברים כדי לכתוב שיר אהבה קטן וייחודי.
		לשמוע	לקנות
10		Joy Division – Love Will Tear Us Apart
		אחרי שאיאן קרטיס תלה את עצמו במטבח הבית שלו במאי לפני פחות מעשרים שנה, השמועה לא התפשטה מהר כל כך. אנשים ששאלו את שאר חברי הלהקה לאן קרטיס נעלם, נענו ב-"Oh, he's hanging around." לפחות הוא השאיר להם את השיר הזה.
		לשמוע	לקנות
11		Brian Eno – Lizard Point
		הקטע הראשון בחלק האחרון של סדרת אוספי המוזיקה לשדות תעופה של אינו, זה הקטע היחיד מבין הקטעים באלבום שלא נכתב רק על ידי אינו, רוקח קטעים וצלילים ורעשים מאלבומים קודמים בתוך קלחת ענקית, אלא הוקלט ביחד עם ביל לאסוול ונגנים אחרים, בהזדמנות לגמרי אחרת.
		לשמוע	לקנות
12		Foo Fighters – Exhausted
		הדרך ממערכת התופים של נירוונה לאלבום הלהיטים הגדולים של להקה משלו היתה ארוכה, אבל היא התחילה בשביל דייב גרוהל כאן, באלבום הזה שהקליט לבדו, ושמסתיים בשיר הזה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן – כרגיל, לתקופה מוגבלת של שבועיים. אחר כך הוא ייעלם.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אוקיי. אבל אני יכול לשרוף את המפעל.

1. לפני הכל

כמו כמעט כל דבר אחר שיוצא באירופה קודם בזמן האחרון, האלבום החדש של Manic Street Preachers, שמבוסס על טקסטים שכתב ריצ'י ג'יימס אדוארדס, הגיטריסט הנעלם שלהם, יוצא בארצות הברית ב-9 לספטמבר.  לכבוד הוצאת האלבום, חברת התקליטים שמוציאה את האלבום (סוני), פתחה אתר מיוחד שמאפשר לרכוש את האלבום דרכו.  ומי שרוכש את האלבום דרכו יכול לקבל עשרה רמיקסים לשירים מתוך האלבום.  רמיקסים מעניינים במיוחד, מפני שביניהם יש את Four Tet, שזה תמיד מעניין, ואת הרמיקס הראשון של Underworld בעשר השנים האחרונות. את האלבום עצמו (הפיזי, זה עם הפלסטיק והחוברת) אי אפשר לקנות מכאן דרך האתר, מכיוון שהם שולחים אותו רק לארצות הברית.  אבל אפשר, בתיאוריה, לרכוש את האלבום בגרסתו הדיגיטלית.  אני ניסיתי, והתייאשתי אחרי לופ אינסופי של הכנסת שם המשתמש שלי והסיסמה לפייפל, אבל אתם מוזמנים לנסות גם, ולספר לי אם זה הצליח.

קוונטין טרנטינו, בגליון האחרון של Rolling Stone, מספר על למה הוא בחר בחמישה שירים שהוא בחר לסרטים.  לי זה גילה שני דברים חדשים שלא ידעתי –  וֹUrge Overkill לא הקליטו את הגרסה שלהם ל-"Girl, You'll Be a Woman Soon" במיוחד בשביל הסרט; והפסקול של "Inglorious Bastards", החדש שלו, מכיל את "Cat People (Putting Out Fires(" של דיוויד בואי. בתקווה בגרסה מהסרט של פול שריידר, שהיא יותר טובה, ולא בגרסה מהאלבום, שהיא פחות טובה.

מי מכם שהם מוזיקאים, הוציאו אלבום (או שיר, או משהו) בין יוני 2008 לעכשיו, ולא חתומים בחברת תקליטים גדולה ומבוססת, ורוצים להשתתף בתחרות בינלאומית שבין השופטים בה נמצאים טום ווייטס ואשתו, קת'לין ברנן, מ. וורד, סוזן ווגה, ג'ודי קולינס, זאק וויילד (וגם, מסיבות שאני לא מצליח להבין, פיט וונץ וביב ביואל, שהיא אמא של ליב טיילר), ישמחו לדעת שהתאריך האחרון להירשמות לתחרות הזאת, פרסי המוזיקה העצמאית 2009,  הוארך מהיום, ה-21 לאוגוסט, ליום רביעי, ה-15 בספטמבר.  ההרשמה היא כאן.

2. מלחיני כל העולם התאחדו

אם ההסטוריה היתה נכתבת באמצעות ווידאוקליפים, ההסטוריה הזאת בטח היתה מתחילה ב-"The Whole of the Moon" של ה-Waterboys. השיר הסוחף הזה מאמצע שנות השמונים מבוצע על ידי הלהקה הבריטית עתירת הנגנים, ובזמן שמייק סקוט מדמיין קשתות בענן, מאחוריו אפשר לראות, מתחזק את האקורדים המתגלגלים על הקלידים, את קרל וולינג'ר.   וולינג'ר לא החזיק מעמד בלהקה הרבה זמן – הוא החליט לעזוב אחרי האלבום השני, "This is the Sea", ממנו לקוח הלהיט הזה, ולהקים להקה משלו.  למייק סקוט, שהיו לו עוד שנים עשר או ארבעה עשר נגנים אחרים בלהקה באותו הזמן, לא היה אכפת, והם נפרדו ביחסים טובים – טובים עד כדי כך שחברי הלהקה התארחו בכמה מהשירים של הלהקה החדשה של וולינג'ר מאוחר יותר.

וולינג'ר התחיל את דרכו בלהקה משלו, World Party, שהורכבה בעיקר ממנו ומחברים מזדמנים שהגיעו להקליט איתו.  שם הלהקה היה שיקוף של הרעיונות הליברליים והירוקים (כמו באיכות הסביבה) שהיו לו – שלפעמים מצאו את דרכם למילות השירים שלו, כמו למשל "Ship of Fools", שהפך להיות הלהיט הכי מצליח מהאלבום הראשון שלו, "Private Revolution", אלבום שהשם שלו היה מבוסס בעיקר על העובדה שהאלבום הוקלט על ידי וולינג'ר עצמו, בחדר השינה שלו, והמילים של הלהיט הזה עדכניות גם היום – "תאוות בצע ואהבה לכסף יגררו אתכם רחוק מעבר לים האינסופי," הוא שר, "הם ישאירו אתכם צפים במים הרדודים, טובעים באוקיינוסים של ההסטוריה."

הוא החליט להתייאש מהעולם כבר באלבום השני, שנפתח בשיר "Is It Too Late?", אבל להמשיך לכתוב בשבילו שירים יפים – כאלה שמשלבים בתוכם בצורה אופטימלית רק את החלקים הטובים מהביטלס, מפרינס, מקרוסבי, מסטילס, מנאש ומיאנג – בעיקר מיאנג. האלבום השני, "Goodbye Jumbo", נחשב – גם שלושה אלבומים אחר כך – לאלבום הכי טוב של הלהקה. חברים מהעבר – נציגים נבחרים מה-Waterboys,  ושינייד או'קונור – שוולינג'ר עזר לכתוב ולהקליט את אלבום הבכורה שלה, "The Lion and the Cobra".  האלבום מכיל איזון זהיר של כל המרכיבים המוצלחים של הלהקה – שירים קליטים עתירי הרמוניות, מורכבים מבסיס פשוט של גיטרות, בס ותופים ומעוטרים בקלידים, מיתרים, חלילים ועיבודים אלקטרוניים, מילים שמורכבות בחלקן מתמונות מצב קודרות על ההווה והעתיד של העולם, ובחלקן מהרהורים אישיים של וולינג'ר, להיט אחד – "Way Down Now", ושיר אחד יפה במיוחד, "Love Street".

באלבום הבא, "Bang!", וולינג'ר אסף סביבו שני נגנים נוספים כדי להקים להקה יציבה ואמיתית, גייס את גאי צ'יימברס, כותב שירים, כדי שיעזור לו בכתיבת שניים מהשירים באלבום (צ'יימברס עזב אחרי האלבום הזה כדי לעזור לרובי וויליאמס לכתוב את השירים הטובים יותר שלו), והצליח למצוא סוף סוף את הסינגל האחד שהביא לו את תהילת העולם (הזמנית, אמנם) שהגיעה לו – "Is It Like Today" הפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים והמושמעים יותר של 1993.  השיר עצמו הצליח לטפס ולהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, האלבום הצליח להגיע למקום השני, וולינג'ר החליט לקחת גם הפעם הפסקה לפני האלבום הבא של הלהקה, שיצא רק ארבע שנים מאוחר יותר.  "Egyptology" (משחק מילים מורכב על האהבה של וולינג'ר לביטלס – החיפושית היתה חיה קדושה למצרים, וגם מופיעה בצילומים בחוברת האלבום) הורכב גם הוא מהאיזון הזהיר המוכר של הלהקה, והכיל גם הוא להיט גדול אחד – אבל לא בשביל World Party.  חברת התקליטים שהוציאה את האלבום (ואת כל האלבומים שלפניו), "קריזאליס", החליטה לתרום את אחד מהשירים של וולינג'ר מהאלבום, "She's the One", לרובי וויליאמס.  וויליאמס, שכל שיר שנגע בו באותה תקופה הפך להיות זהב, הצליח להביא את השיר הזה למקום הראשון ולזכות בעזרתו בכמה פרסים באותה השנה.  לוולינג'ר ולחשבון הבנק שלו זה רק עזר.  "אני יכול רק להודות לו על שביצע את השיר הזה," וולינג'ר אמר על הביצוע של וויליאמס.  "הוא אמנם שחט את החזיר שלי, אבל הבשר של החזיר הספיק לי לארבע שנים.  אם לא הוא, הילדים שלי לא היו יכולים להמשיך להיות בבית הספר, ואני לא הייתי יכול להמשיך להיות באולפן שלי."    אף על פי התרומה הכספית לוולינג'ר, הכעס על חברת התקליטים לא שכך, וולינג'ר החליט לעזוב את חברת התקליטים ולהתחיל להקליט בשביל עצמו.   בהמשך הדרך הוא רכש בחזרה מהחברה את הזכויות להקלטות האלבומים הקודמים שלו.

המשך הדרך כללה גם אלבום אחד, שזכה להתעלמות כמעט גורפת מעולם המוזיקה, אוסף אחד – "Best in Show", מפרצת אחת, שבעקבותיה וולינג'ר איבד את יכולת הדיבור (והשירה), ותהליך שיקום ארוך אחד שנמשך חמש שנים.  ב-2006, כשוולינג'ר יכל שוב לדבר, לשיר, ולחשוב על שירים חדשים, הוא חזר להקליט ולהופיע.  שירים חדשים יהפכו לאלבום חדש לקראת סוף השנה הזו, ואנחנו צריכים לקוות לעוד קצת מהאיזון העדין הזה.  ולפחות לעוד להיט קליט אחד שמחכה באמתחתו של וולינג'ר בדיוק לרגע הנכון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לא ראיתי מעולם כל כך הרבה fuss מסביב לטריילר של סרט.  אבל, הוא מלך העולם והכל.

1. לפני הכל

חדי העין ביניכם בוודאי שמו לב שבשבוע שעבר לא היה כאן פוסט. בכלל. אפילו לא ציוץ ממני להודיע שלא הולך להיות. אפילו לא לינק לאיזה מקום אחר, סתם כדי שיהיה מעניין. זה היה בגלל עומס של עבודה שאפילו לא איפשר לי להגיע למצב של לחשוב על לא לכתוב פוסט – ואז היה כבר יום שלישי ובחצי הדרך לפוסט הבא. אז, התנצלות, וגם – במהלך השבוע הקרוב אני משיל ממני את עומס העבודה וחוזר להיות מוזיקאי.  בנוסף להקלטות האלבום שלי, שמעניינות, כנראה, רק אנשים שמתעניינים במוזיקה שלי, יהיה גם לפחות דבר אחד שעשוי לעניין אנשים שמתעניינים במוזיקה אחרת.  הישארו מכוונים.

מונוקרייב הגדילו ועשו והחליטו שאחד אחד זה לא מספיק.  ולכן, עוד לפני שהתקררה הגופה של ההודעה על הופעה של אוקרביל ריבר כאן, ב-15 בספטמבר, הם מודיעים שגם Mudhoney מגיעים לכאן להופעה – ב-26 באוקטובר.  גם הם יופיעו ב"בארבי" בתל אביב.
נרנג'ה, מצידם, מוסיפים לשתי ההופעות של קלקסיקו השבוע הופעה שלישית, קטנה, ומפגש של הלהקה עם מעריצים, ב"אוזן בר".  זה הולך לקרות ביום שני, ה-17 לאוגוסט, בשעה 23:00, וזה הולך להיות בחינם.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: השבוע שעבר היה עתיר מתים שהקשר המוזיקלי שלהם הוא עקיף – עמוס קינן וג'ון יוז, למשל.  השבוע, שני מתים שהחיים שלהם שזורים בעולם המוזיקה כל כך, שלפחות במקרה של אחד מהם, המוות שלו לא ימנע מהשם שלו להיות מוזכר כמעט בכל הזדמנות לדבר על גיטרות.  לז פול, שהמציא את הדיליי, את ההקלטה בערוצים מרובים, ואת הפייזר (האפקט, לא כלי הנשק העתידני), והקליט בין השאר עם אשתו, מרי פורד, בעיקר בשנות ה-50, ידוע היום הרבה יותר בזכות הגיטרה של "גיבסון" שפיתח ונתן לה את שמו.  כל כך ידוע, עד כדי שיש הרבה אנשים שלא יודעים שהגיטרה היא על שם גיטריסט.  הוא נפטר בגיל 93 מדלקת ריאות; וראשיד עלי, שניגן עם קולטריין (זה בעצם מספיק בשביל לרכוש לך תהילת עולם אצלי), וגם היה אחד מהמתופפים המוכשרים והמעניינים בעולם הג'אז, נפטר בגיל 74 מהתקף לב.

2. מבעד לחומה
אחרי שהאבק שכך מהריסות "החומה", והמוזיקה התזמורתית הטקסית נישאה בעדינות ברוח למקום אחר, לא נשאר הרבה מ"פינק פלויד" שיצדיק את המשך החיים של "פינק פלויד".  זה קרה שלוש שנים אחרי הרעיון הראשוני – להפוך את החומה המטאפורית שבין האמן לקהל לחומה אמיתית.  בין לבין היו האלבום – אופרת רוק שרצתה להיות סרט אבל הסתפקה בסיפור דרך צלילים; מסע הופעות שיצק משמעות וויזואלית לצלילים האלה – חומה שהולכת ומוקמת בין הלהקה לקהל, רק כדי להתפרק לרסיסים בסוף המופע, פטישים ענקיים שצועדים על מסך מאחוריהם ובובות גרוטסקיות של עדים במשפט; וסרט, שביים אלן פארקר, שהעריץ את הלהקה, אף על פי שחברת התקליטים לא הבינה למה צריך לביים סרט בשביל אלבום שמסביר את עצמו, בשביל כל אדם, קצת אחרת.  גם דיוויד גילמור לא הבין.  הסרט, מבחינתו, היה עוד ווריאציה מיותרת על נושא שהלהקה מיצתה עד תום.  הגיע הזמן להקליט שירים חדשים.  להמציא כמה דימויים חדשים.  לשבור את החומה ולהמשיך הלאה.

כשהלהקה התכנסה שוב כדי להקליט, ביולי 1982, חלקם הגיעו בחוסר רצון בולט כדי להקליט, שוב, שירים מתוך הסרט והאלבום שקדם לו. לרוג'ר ווטרס היה רעיון אחר – הוא לקח כמה מהשירים שהלהקה החליטה לא להכניס לאלבום, והחליט שהלהקה צריכה להקליט אותם הפעם.  דיוויד גילמור, באופן טבעי, לא התלהב מהרעיון.  "השירים האלה לא היו מספיק טובים אז," הוא אמר באחד הוויכוחים הרגועים יותר של אותה תקופה עם ווטרס.  "למה הם מספיק טובים עכשיו?"  ווטרס התעקש, במיוחד משום שהאש שהבעירה את השירים האלה, ואת הרצון ליצור אלבום שונה לגמרי מהמטרה שלשמה הוא נועד, היתה מלחמה, שהספיקה להתחיל ולהיגמר חודש לפני תחילת ההקלטות.  מלחמת פולקלנדס, מאבק על השליטה והריבונות בקבוצה של איים קרובים לארגנטינה, בין ארגנטינה לבין בריטניה, היתה, בעיניו, מאבק כוח בין מרגרט ת'אצ'ר, שנלחמה על עתידה הפוליטי, ללאונרדו גלטיירי, הגנרל הארגנטינאי התורן שנלחם על הלגיטימיות של שלטון החונטה, ובין לבין, יותר מ-900 חיילים ואזרחים נהרגו בשביל מאבק הכוח הזה.  ווטרס הרגיש שהמלחמה, הסיבה לה, והתוצאות שלה, היו בגידה בהבטחה הבריטית לתושביה שתוצאות מלחמת העולם השניה יביאו לעולם דמוקרטי יותר, הוגן יותר ושואף יותר לשלום, ושהחיילים שנהרגו במלחמה הזאת – ביניהם גם אביו – מתו לשווא אם בריטניה ממהרת להיכנס לעוד מלחמה מיותרת.  השירים שנותרו מ"החומה", שהוא רצה לאוורר ולהקליט מחדש עכשיו – "Your Possible Pasts", "The Hero's Return", ושיר הנושא עצמו.  בנוסף לשירים האלה, ווטרס כתב שירים חדשים.  הוא הזכיר את שמותיהם של כל האנשים שהפכו, בעיניו, את האלבום הזה לעולם מחרחר מלחמה ומועד לאבדון – בנוסף לת'אצ'ר וגלטיירי כיכבו שם גם רייגן, ברז'נייב, הקוריאנים והווייטנאמים, וגם מנחם בגין.  שני חברי הלהקה האחרים התנגדו גם למהלך הזה.  פינק פלויד, הם טענו, היתה מאז ומתמיד להקה של רעיונות כלליים, מקיפים.  שירי מחאה, ועוד שירי מחאה פוליטיים, מלאים בארס כלפי אנשים ספציפיים, לא היו הכיוון שבו רצו ללכת.

ווטרס התעקש, והאווירה באולפן המשיכה ותססה עד שדיוויד גילמור החליט שנמאס לו והודיע לווטרס שאם הוא רוצה עוד סולו גיטרה, שיתקשר אליו.  ווטרס לא התקשר, והאלבום מסתפק בארבעה סולואים קצרים של גילמור, שנשמעים מועתקים ומודבקים מדברים קודמים שלו ב"החומה".  גילמור שר רק בשיר אחד, ולא בכל השיר. ניק מייסון, המתופף, מתופף בכל השירים פרט לאחד, שבו ווטרס החליט שהתיפוף לא מספיק טוב, ומייסון לא מסוגל להתמודד עם שינויי הקצב התכופים.  הפשרה, בסופו של דבר, היתה להתייחס לאלבום כאלבום סולו של ווטרס, שמבוצע על ידי פינק פלויד.  אבל הפשרה הזאת הגיעה מאוחר מדי.  שלוש שנים אחרי שהקלטות האלבום הסתיימו, והאלבום יצא – והצליח לפלס את דרכו אל המקום הראשון במצעד הבריטי בכל זאת – ווטרס החליט שהוא לא מתכוון להמשיך ולשתף פעולה עם שאר חברי הלהקה, בטענה שהם מיצו את עצמם מבחינה יצירתית.  שאר חברי הלהקה – גילמור ומייסון, שצירפו אליהם בחזרה את ריק רייט – חשבו אחרת.  הם חזרו והקליטו, ושיתפו שוב פעולה עם סטורם ת'ורגרסון, מעצב עטיפות האלבומים שלהם שגם איתו ווטרס הצליח להסתכסך.   מאבק משפטי ארוך וכואב הביא לשני הצדדים בדיוק את מה שהם קיוו לו מלכתחילה – ווטרס קיבל את הזכות לשמור על כל הדברים הקשורים ל"החומה", פרט לשלושה שירים, ושאר חברי הלהקה קיבלו את הזכות לשמור על השם.  כשחומת ברלין נפלה, ווטרס זכה לנפח מחדש את הבובות הגרוטסקיות ולהקים מחדש את החומה. הפעם הוא אפילו האדיר את הדימוי – האמן לא מופרד מהקהל על ידי חומה.  הוא מופרד מהקהל על ידי חדר מזכוכית, בו ישב ופיקח על המופע.

על אף שאם מקשיבים בסבלנות, אפשר לשמוע מאחורי הצלילים והקולות את חרחורי הגסיסה האחרונים של פינק פלויד כאותה הלהקה שהוציאה אלבומים כמו "Dark Side of the Moon", "Wish You Were Here" ו-"The Wall", האלבום הזה הוא עדיין האלבום האהוב עליי שלהם.  אפשר להסתכל עליו, דרך עיניים ציניות, ולראות חיקוי חיוור של "החומה".  הוא מכיל את אותם רעיונות, הוא מכיל את ווטרס שר באותן שתי שיטות – השירה השקטה, הכמעט לוחשת, כאילו הוא מתבייש לספר את מה שהוא מספר; והצעקה חשופת השיניים שבקושי מצליחה להסתתר מאחורי תבניות המילים; הוא מכיל סולואים שכמעט מועדים ונופלים לתוך "Another Brick in the Wall, part II" אבל אז מייצבים את הצעד שלהם וממשיכים הלאה; והוא מכיל מגוון של אפקטים קוליים, שהוקלטו בשיטה חדשנית (אז) ונשמעים בדיוק כמו שהם אמורים להישמע באמת.  והם עובדים.  נסו להקשיב ל-"Behind Paranoid Eyes" ולא להרגיש פרנואידים בעצמכם.

האלבום מסתיים, בדיוק כמו "החומה", באותה הדרך שבה הוא מתחיל, בשידורי רדיו מאותה התקופה.  בין לבין, אף על פי שהמלחמה עצמה נגמרה, ווטרס לא יכול שלא לחשוב על העתיד, ועל כמה קל יהיה לסיים את הכל בעזרת הכמות הנכונה של שנאה – שתי שמשות בעת השקיעה, אחת ששוקעת ואחת שזורחת, יגרמו לו ולכל שאר האנשים על כדור הארץ להבין ברגע אחד – הרגע האחרון – את מה שהיו צריכים להבין מוקדם הרבה יותר. "אפר ויהלומים," הוא שר. "אויבים וחברים, בסופו של דבר כולנו שווים."

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא -הית' לדג'ר נפטר במהלך צילומי הסרט והדמות שלו מוחלפת לא באחד אלא בשלושה שחקנים. וטום ווייטס בתפקיד השטן.  עוד?