The gospel according to whom

1. לפני הכל

חדי העין ביניכם בוודאי שמו לב שבשבוע שעבר לא היה כאן פוסט. בכלל. אפילו לא ציוץ ממני להודיע שלא הולך להיות. אפילו לא לינק לאיזה מקום אחר, סתם כדי שיהיה מעניין. זה היה בגלל עומס של עבודה שאפילו לא איפשר לי להגיע למצב של לחשוב על לא לכתוב פוסט – ואז היה כבר יום שלישי ובחצי הדרך לפוסט הבא. אז, התנצלות, וגם – במהלך השבוע הקרוב אני משיל ממני את עומס העבודה וחוזר להיות מוזיקאי.  בנוסף להקלטות האלבום שלי, שמעניינות, כנראה, רק אנשים שמתעניינים במוזיקה שלי, יהיה גם לפחות דבר אחד שעשוי לעניין אנשים שמתעניינים במוזיקה אחרת.  הישארו מכוונים.

מונוקרייב הגדילו ועשו והחליטו שאחד אחד זה לא מספיק.  ולכן, עוד לפני שהתקררה הגופה של ההודעה על הופעה של אוקרביל ריבר כאן, ב-15 בספטמבר, הם מודיעים שגם Mudhoney מגיעים לכאן להופעה – ב-26 באוקטובר.  גם הם יופיעו ב"בארבי" בתל אביב.
נרנג'ה, מצידם, מוסיפים לשתי ההופעות של קלקסיקו השבוע הופעה שלישית, קטנה, ומפגש של הלהקה עם מעריצים, ב"אוזן בר".  זה הולך לקרות ביום שני, ה-17 לאוגוסט, בשעה 23:00, וזה הולך להיות בחינם.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: השבוע שעבר היה עתיר מתים שהקשר המוזיקלי שלהם הוא עקיף – עמוס קינן וג'ון יוז, למשל.  השבוע, שני מתים שהחיים שלהם שזורים בעולם המוזיקה כל כך, שלפחות במקרה של אחד מהם, המוות שלו לא ימנע מהשם שלו להיות מוזכר כמעט בכל הזדמנות לדבר על גיטרות.  לז פול, שהמציא את הדיליי, את ההקלטה בערוצים מרובים, ואת הפייזר (האפקט, לא כלי הנשק העתידני), והקליט בין השאר עם אשתו, מרי פורד, בעיקר בשנות ה-50, ידוע היום הרבה יותר בזכות הגיטרה של "גיבסון" שפיתח ונתן לה את שמו.  כל כך ידוע, עד כדי שיש הרבה אנשים שלא יודעים שהגיטרה היא על שם גיטריסט.  הוא נפטר בגיל 93 מדלקת ריאות; וראשיד עלי, שניגן עם קולטריין (זה בעצם מספיק בשביל לרכוש לך תהילת עולם אצלי), וגם היה אחד מהמתופפים המוכשרים והמעניינים בעולם הג'אז, נפטר בגיל 74 מהתקף לב.

2. מבעד לחומה
אחרי שהאבק שכך מהריסות "החומה", והמוזיקה התזמורתית הטקסית נישאה בעדינות ברוח למקום אחר, לא נשאר הרבה מ"פינק פלויד" שיצדיק את המשך החיים של "פינק פלויד".  זה קרה שלוש שנים אחרי הרעיון הראשוני – להפוך את החומה המטאפורית שבין האמן לקהל לחומה אמיתית.  בין לבין היו האלבום – אופרת רוק שרצתה להיות סרט אבל הסתפקה בסיפור דרך צלילים; מסע הופעות שיצק משמעות וויזואלית לצלילים האלה – חומה שהולכת ומוקמת בין הלהקה לקהל, רק כדי להתפרק לרסיסים בסוף המופע, פטישים ענקיים שצועדים על מסך מאחוריהם ובובות גרוטסקיות של עדים במשפט; וסרט, שביים אלן פארקר, שהעריץ את הלהקה, אף על פי שחברת התקליטים לא הבינה למה צריך לביים סרט בשביל אלבום שמסביר את עצמו, בשביל כל אדם, קצת אחרת.  גם דיוויד גילמור לא הבין.  הסרט, מבחינתו, היה עוד ווריאציה מיותרת על נושא שהלהקה מיצתה עד תום.  הגיע הזמן להקליט שירים חדשים.  להמציא כמה דימויים חדשים.  לשבור את החומה ולהמשיך הלאה.

כשהלהקה התכנסה שוב כדי להקליט, ביולי 1982, חלקם הגיעו בחוסר רצון בולט כדי להקליט, שוב, שירים מתוך הסרט והאלבום שקדם לו. לרוג'ר ווטרס היה רעיון אחר – הוא לקח כמה מהשירים שהלהקה החליטה לא להכניס לאלבום, והחליט שהלהקה צריכה להקליט אותם הפעם.  דיוויד גילמור, באופן טבעי, לא התלהב מהרעיון.  "השירים האלה לא היו מספיק טובים אז," הוא אמר באחד הוויכוחים הרגועים יותר של אותה תקופה עם ווטרס.  "למה הם מספיק טובים עכשיו?"  ווטרס התעקש, במיוחד משום שהאש שהבעירה את השירים האלה, ואת הרצון ליצור אלבום שונה לגמרי מהמטרה שלשמה הוא נועד, היתה מלחמה, שהספיקה להתחיל ולהיגמר חודש לפני תחילת ההקלטות.  מלחמת פולקלנדס, מאבק על השליטה והריבונות בקבוצה של איים קרובים לארגנטינה, בין ארגנטינה לבין בריטניה, היתה, בעיניו, מאבק כוח בין מרגרט ת'אצ'ר, שנלחמה על עתידה הפוליטי, ללאונרדו גלטיירי, הגנרל הארגנטינאי התורן שנלחם על הלגיטימיות של שלטון החונטה, ובין לבין, יותר מ-900 חיילים ואזרחים נהרגו בשביל מאבק הכוח הזה.  ווטרס הרגיש שהמלחמה, הסיבה לה, והתוצאות שלה, היו בגידה בהבטחה הבריטית לתושביה שתוצאות מלחמת העולם השניה יביאו לעולם דמוקרטי יותר, הוגן יותר ושואף יותר לשלום, ושהחיילים שנהרגו במלחמה הזאת – ביניהם גם אביו – מתו לשווא אם בריטניה ממהרת להיכנס לעוד מלחמה מיותרת.  השירים שנותרו מ"החומה", שהוא רצה לאוורר ולהקליט מחדש עכשיו – "Your Possible Pasts", "The Hero's Return", ושיר הנושא עצמו.  בנוסף לשירים האלה, ווטרס כתב שירים חדשים.  הוא הזכיר את שמותיהם של כל האנשים שהפכו, בעיניו, את האלבום הזה לעולם מחרחר מלחמה ומועד לאבדון – בנוסף לת'אצ'ר וגלטיירי כיכבו שם גם רייגן, ברז'נייב, הקוריאנים והווייטנאמים, וגם מנחם בגין.  שני חברי הלהקה האחרים התנגדו גם למהלך הזה.  פינק פלויד, הם טענו, היתה מאז ומתמיד להקה של רעיונות כלליים, מקיפים.  שירי מחאה, ועוד שירי מחאה פוליטיים, מלאים בארס כלפי אנשים ספציפיים, לא היו הכיוון שבו רצו ללכת.

ווטרס התעקש, והאווירה באולפן המשיכה ותססה עד שדיוויד גילמור החליט שנמאס לו והודיע לווטרס שאם הוא רוצה עוד סולו גיטרה, שיתקשר אליו.  ווטרס לא התקשר, והאלבום מסתפק בארבעה סולואים קצרים של גילמור, שנשמעים מועתקים ומודבקים מדברים קודמים שלו ב"החומה".  גילמור שר רק בשיר אחד, ולא בכל השיר. ניק מייסון, המתופף, מתופף בכל השירים פרט לאחד, שבו ווטרס החליט שהתיפוף לא מספיק טוב, ומייסון לא מסוגל להתמודד עם שינויי הקצב התכופים.  הפשרה, בסופו של דבר, היתה להתייחס לאלבום כאלבום סולו של ווטרס, שמבוצע על ידי פינק פלויד.  אבל הפשרה הזאת הגיעה מאוחר מדי.  שלוש שנים אחרי שהקלטות האלבום הסתיימו, והאלבום יצא – והצליח לפלס את דרכו אל המקום הראשון במצעד הבריטי בכל זאת – ווטרס החליט שהוא לא מתכוון להמשיך ולשתף פעולה עם שאר חברי הלהקה, בטענה שהם מיצו את עצמם מבחינה יצירתית.  שאר חברי הלהקה – גילמור ומייסון, שצירפו אליהם בחזרה את ריק רייט – חשבו אחרת.  הם חזרו והקליטו, ושיתפו שוב פעולה עם סטורם ת'ורגרסון, מעצב עטיפות האלבומים שלהם שגם איתו ווטרס הצליח להסתכסך.   מאבק משפטי ארוך וכואב הביא לשני הצדדים בדיוק את מה שהם קיוו לו מלכתחילה – ווטרס קיבל את הזכות לשמור על כל הדברים הקשורים ל"החומה", פרט לשלושה שירים, ושאר חברי הלהקה קיבלו את הזכות לשמור על השם.  כשחומת ברלין נפלה, ווטרס זכה לנפח מחדש את הבובות הגרוטסקיות ולהקים מחדש את החומה. הפעם הוא אפילו האדיר את הדימוי – האמן לא מופרד מהקהל על ידי חומה.  הוא מופרד מהקהל על ידי חדר מזכוכית, בו ישב ופיקח על המופע.

על אף שאם מקשיבים בסבלנות, אפשר לשמוע מאחורי הצלילים והקולות את חרחורי הגסיסה האחרונים של פינק פלויד כאותה הלהקה שהוציאה אלבומים כמו "Dark Side of the Moon", "Wish You Were Here" ו-"The Wall", האלבום הזה הוא עדיין האלבום האהוב עליי שלהם.  אפשר להסתכל עליו, דרך עיניים ציניות, ולראות חיקוי חיוור של "החומה".  הוא מכיל את אותם רעיונות, הוא מכיל את ווטרס שר באותן שתי שיטות – השירה השקטה, הכמעט לוחשת, כאילו הוא מתבייש לספר את מה שהוא מספר; והצעקה חשופת השיניים שבקושי מצליחה להסתתר מאחורי תבניות המילים; הוא מכיל סולואים שכמעט מועדים ונופלים לתוך "Another Brick in the Wall, part II" אבל אז מייצבים את הצעד שלהם וממשיכים הלאה; והוא מכיל מגוון של אפקטים קוליים, שהוקלטו בשיטה חדשנית (אז) ונשמעים בדיוק כמו שהם אמורים להישמע באמת.  והם עובדים.  נסו להקשיב ל-"Behind Paranoid Eyes" ולא להרגיש פרנואידים בעצמכם.

האלבום מסתיים, בדיוק כמו "החומה", באותה הדרך שבה הוא מתחיל, בשידורי רדיו מאותה התקופה.  בין לבין, אף על פי שהמלחמה עצמה נגמרה, ווטרס לא יכול שלא לחשוב על העתיד, ועל כמה קל יהיה לסיים את הכל בעזרת הכמות הנכונה של שנאה – שתי שמשות בעת השקיעה, אחת ששוקעת ואחת שזורחת, יגרמו לו ולכל שאר האנשים על כדור הארץ להבין ברגע אחד – הרגע האחרון – את מה שהיו צריכים להבין מוקדם הרבה יותר. "אפר ויהלומים," הוא שר. "אויבים וחברים, בסופו של דבר כולנו שווים."

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא -הית' לדג'ר נפטר במהלך צילומי הסרט והדמות שלו מוחלפת לא באחד אלא בשלושה שחקנים. וטום ווייטס בתפקיד השטן.  עוד?