תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

The Rising

1. לפני הכל

בעוד פחות משלושה שבועות, יום לפני שליאונרד כהן יעלה על במה כאן וישנה את הדרך שבה אנשים חושבים על אמנים זקנים שמופיעים עדיין, ברוס ספרינגסטין יעשה עוד צעד בדרך לקטגוריה הזו, ויהפוך להיות בן 60.   מכיוון שכמעט ארבעים מהשנים האלו היו כרוכות בעשייה מוזיקלית, ומכיוון שספרינגסטין הוא אמן אהוב עליי – על אף שהמוזיקה שלו לא מורכבת מאד, והמילים שלו לפעמים חוזרות על עצמן, הכנות שלו, גם זו המוזיקלית וגם זו האנושית, והרוח שהוא מפיח בסיפורים שהוא מספר, הדברים האלה מזכים אותו בכבוד שעד עכשיו הענקתי רק לדיוויד בואי.  זאת אומרת, אני הולך להקשיב לכל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, ולכתוב כאן עליהם עשר עובדות מעניינות יותר או פחות.  בניגוד לבואי, יכול להיות שבמקרה הזה אכתוב גם מעט על האלבום עצמו ומה שאני חושב עליו.  כל זה הולך להתחיל בשלב מאוחר יותר בחודש, ובינתיים, אם תגללו למטה, תוכלו למצוא סיפור קצת יותר נרחב על אחד מהאלבומים המאוחרים יותר של ספרינגסטין, שמתקשר באופן ישיר למשהו שקרה בתאריך קרוב יותר אלינו.

מונוקרייב ממשיכים את פרויקט גרסאות הכיסוי שלהם לאוקרביל ריבר, לקראת ההופעה הקרובה ב-15 בספטמבר, עם שני קליפים חדשים שהם העלו השבוע, לשני שירים נוספים מאותו אלבום ("Black Sheep Boy" ) – בביצוע דיוויד בלאו ו, נו, אני.

2. המסע בגרם המדרגות הגדול אל השמיים

The Rising הסיפור הזה מתחיל בספר.  ספר כל כך עלום ונחבא, שלא הצלחתי למצוא שום מידע עליו באינטרנט (להגנתו של הספר, לא חיפשתי יותר מדי).  ספר שבו איגדו עורכי הניו יורק טיימס את כתבות ההספד שכתבו על כל ההרוגים של האחד עשר בספטמבר.  אבל הספר הזה התגלגל לידיו של ברוס ספרינגסטין, וזה מה שחשוב.  מפני שכשברוס ספרינגסטין קרא את הספר, הוא מצא תבנית מעניינת בסיפורים של הרבה מההרוגים – האמן האהוב עליהם היה ספרינגסטין עצמו.  הוא בירר ומצא את מספרי הטלפון של משפחות ההרוגים האלה ובאותו ערב התקשר לאחת מהן.  מאז, הוא התקשר לכל אחת מהמשפחות האלה ודיבר איתן.  חלק מהשיחות היו ארוכות, חלק היו חושפניות, ובסופה של כל אחת מהן ספרינגסטין גם הוא הפך להיות קצת מעריץ של המעריצים שלו.

במהלך השיחות האלה, ספרינגסטין כתב שירים בהשראת הסיפורים שהוא שמע, והשירים האלו הלכו והצטברו.  ואז הגיע קונצרט המחווה – "אמריקה: מחווה לגיבורים", קונצרט שהוקלט לטלוויזיה בשלושה מקומות בבת אחת, ושודר כמעט בכל הערוצים בטלוויזיה בו זמנית (ביום ההולדת של ספרינגסטין, במקרה) , נפתח בשיר של ספרינגסטין – "My City of Ruins" .  השיר הזה לא נכתב על ניו יורק ולא נכתב בתקופה הזו.  הוא נכתב על אשבורי פארק, עיר הולדתו של ספרינגסטין שסבלה מההידרדרות הצפויה של ערים דומות לה, כשמפעלים נסגרו ואנשים עזבו.   אבל השיר התאים בדיוק לאווירה שאחזה בניו יורק באותם השבועות, והוא הוביל את ספרינגסטין, אולי, לרצות להקדיש אלבום שלם לאנשים שאיבדו את חייהם ביום הזה.  הוא אסף את הלהקה הוותיקה שלו,  ה-E Street Band, שלא הקליטה שירים חדשים מאז 1992, אבל הופיעה ברחבי העולם במשך מספר שנים לפני כן, והוציא את האלבום הזה,  "The Rising", בקיץ 2002, אחרי שלושה חודשים באולפן.

האסון הקיף את ארצות הברית כולה ואסף אותה יחד, לחודש של אבל משותף.  הוא לא הגביל את עצמו לניו יורק וגם התגובה אליו לא הגבילה את עצמה לניו יורק.  גם האלבום, באותה מידה, משתרע על פני כל ארצות הברית ולא מסתפק רק בניו יורק ובסביבה שלה.  זה קורה מבחינה מוזיקלית, ומשתרע לא רק על פני מרחבים מוזיקליים גיאוגרפיים, אלא גם על פני מרחבים מוזיקליים של זמן.  ספרינגסטין מתכתב, בין השאר, עם סם קוק, עם קרטיס מייפילד, עם ג'ון מלנקמפ ואפילו עם מריה קארי.  הוא מכניס בליל של כלים לשירים שבאלבום – חלק מהם סטנדרטיים יותר והגיוניים יותר בין הלהקה שלו.  חלק, כמו ההרדי גרדי שמנגן בו ברנדן אובריאן בשיר הפותח, כמו הדוברו שמלווה את השיר שעוקב אחריו, כמו מקהלת הגוספל שבשיר שסוגר את האלבום, מציגים חלקים אחרים של אמריקה, חלקים שמתעוררים ומתכנסים כדי לחלוק עם ניו יורק את הכאב.

השירים של ספרינגסטין באלבום הזה הם המנוניים לפעמים, ומלאים ברוח חיים של רית'ם אנד בלוז בפעמים אחרות.  הם מלאי תקווה ומלאים בעצב בעת ובעונה אחת, וספרינגסטין יודע להגיש מנות מדודות של כל אחד מאלה בכל אחד מהשירים, שבכל אחד מהם יש סיפור שמח ששזור בסיפור עצוב, או סיפור עצוב שמאחוריו, או לפניו, מסתתר סיפור שמח.  האמן הכל-אמריקאי שהוא יודע לאזן בין הסיפורים ולהציג את המימדים האנושיים של האסון מכל כיוון אפשרי – וגם מכמה כיוונים בלתי אפשריים.   מהאובדן, הנטל הבלתי אפשרי והתקווה של מישהו שאיבד מישהי באחד עשר בספטמבר, לסיפור של אשה שעבדה במגדלי התאומים ואיבדה את בעלה הכבאי שהסתער אל תוך מגדלי התאומים ביום הזה – היא שרדה והוא לא, לסיפור של אחד מעשרות השוטרים והכבאים שהצילו עשרות אנשים ביום הזה ולא יכול להתמודד עם הנטל של המעמד שלו כגיבור, לאנשים שמנסים למצוא הסבר למה שהתרחש באותו היום בכנסיה, ועד לאחד מהמחבלים המתאבדים שגרמו לאובדן דומה לזה, במקום אחר.

ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה, ברוס ספרינגסטין בעצמו מנסה למצוא הסברים.  הוא חוזר על מילים ומשפטים, כאילו מנסה למצוא את המשמעות שלהם, לבדוק אם היא השתנתה מאז היום הזה. "הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר," הוא חוזר ומשנן והלהקה הגדולה שלו מאחוריו.  כל השירים כורכים בתוכם אהבה, ותקווה, ואמונה, וספרינגסטין לא מנסה למצוא פתרונות.  הוא לא מנסה להוביל את כל האנשים שמאזינים לאלבום הזה להשלמה עם המצב ולנחמה, הוא מנסה להבין אותם ולשאוב מהם את ההשלמה והנחמה.  ובתוך כמעט כל אחד מהשירים האלה חבויים האנשים שברוס ספרינגסטין נגע בהם בחייהם, והמשפחות שספרינגסטין נגע בחייהן במותם,  וחבויים גם אנחנו, מנסים להבין דרך הצלילים והעשן את הכאב, והאובדן, והנחמה, ואור השמש שבוקע מבעד לבניינים האחרים בשמיים של ניו יורק ביום שמפציע אחר כך.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – רואלד דאל. ווס אנדרסון. ג'ארוויס קוקר.  לא בהכרח בסדר הזה.

3 תגובות ל“The Rising”

תגובה