The gospel according to whom

1.  לפני הכל

אלבום בחינם 1:   מורפלקסיס, שהוא מוזיקאי וגם חצי מבעלי הלייבל "Hiss Records", אסף חבורה של אנשים – חלקם מוזיקאים, חלקם לא מוזיקאים – לערב אחד של הקלטה ספונטנית ומאולתרת באולפן.  מההקלטה הזו יצאו שמונה קטעים איסנטרומנטליים – חמישה מתוכם מוצעים למאזינים בחינם, או בסכום שאותו אתם יכולים לבחור.  הסכום הזה מוקדש כולו למימון סשן ההקלטות הבא, ואלו שיתרמו מעט לפרויקט יקבלו את שלושת הקטעים הנוספים, ואלו שיתרמו הרבה לפרויקט יקבלו את ההזדמנות להיות נוכחים באולפן, ואולי לקחת חלק, בסשן ההקלטות הבא.  את We are Ghosts, הדרך שבה בחר מורפלקסיס לקרוא להרכב ולאלבום, אפשר למצוא כאן.

אלבום בחינם 2: Monotalk, טריו ישראלי חדש, עושה מוזיקה שמזכירה מדי פעם את לאונרד כהן, את ניק קייב או את טום ווייטס.  עד כאן הכל טוב.  הם גם משלבים את המוזיקה האקוסטית המחוספסת הזאת במעטפת של אלקטרוניקה.  והם גם מאפשרים לכם להקשיב לכל האלבום שלהם ולהוריד אותו בחינם, כאן.  שזה אפילו עוד יותר טוב. ובנוסף לכל זה, הם גם מופיעים בתאטרון "תמונע", ב-30.12, בשעה 22:30.

אלבום לגמרי לא בחינם:  דיוויד ביירן השלים את הפרויקט שהוא עובד עליו כל כך הרבה שנים, "Here Lies Love".  זה מחזור שירים על אימלדה מרקוס, המנהיגה והנעליים, שעזר לו להפיק ולהקליט פטבוי סלים, וששרות בו, בין השאר, טורי איימוס וסינדי לאופר, ביחד ולחוד, זיה, שרון ג'ונס, קייט פירסון, ונטלי מרצ'נט.  וסטיב ארל.  מאחר ולהוציא אלבומים בודדים זה כבר מזמן משהו שביירן משתדל לא לעשות, הפרויקט השאפתני ייצא בשני דיסקים, DVD וספר שמתאר את תהליך ההקלטה.  כל זה ייצא ב-23 בפברואר.

למטה, אתם יכולים לקרוא על האלבום הבא במסע ההאזנה המודרכת שלנו עם ברוס ספרינגסטין.  קצת לפניו היו אמורים להיות הרשמים שלי מהאלבום הראשון, "Greetings from Asbury Park, NJ".  אבל לפעמים דברים כאלה לא הולכים – יש אלבומים שפשוט צריך להקשיב להם.  כל המילים שאפשר למסגר בהן שירים הן מילים שלפעמים הן מיותרות.  או במילים אחרות, תקשיבו לאלבום הזה, וגם לזה שבא אחריו, וגם לאלו שיבואו.   אולי בהמשך יצטרפו לעשר העובדות שלמטה גם רשמים מהאלבומים ששמעתי.  בינתיים:

3.  The Wild, the Innocent and the E Street Shuffle

האלבום השני של ברוס ספרינגסטין מצא אותו תולה את המפוחית ואת הגיטרה האקוסטית לזמן מה ומקדיש את עצמו לרוק'נ'רול.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

1   גם באלבום הזה, על אף השם שלו, הלהקה לא נקראה באופן רשמי The E Street Band.  רחוב E היה הרחוב שבו גר קלידן הלהקה באותו הזמן, דיוויד סנשז, והחלק השני בשם האלבום מתייחס ללילה שבו חברי הלהקה חזרו מהופעה והמסחרית שלהם שבקה חיים באמצע הרחוב.  הלילה היה מושלג, אבל הבית של אמו של סנשז היה קרוב והם עשו את דרכם ברגל לשם, מדשדשים בשלג. החלק הראשון של שם האלבום מתייחס לדמויות הססגוניות שמאכלסות את מילות השירים ואת הטיילות של ערי החוף של ניו ג'רזי.

2   כחלק מהשיר "4th of July, Asbury Park (Sandy)", ספרינגסטין רצה להקליט מקהלת ילדים.  מקהלת הילדים לא הגיעה להקלטה המיועדת, וספרינגסטין בחר להקליט את אשתו של אחד מטכנאי ההקלטות באלבום, לואי להב, ולהכפיל את הקול שלה מספר פעמים כדי שיישמע כמו מקהלת ילדים.  צרויה להב לא קיבלה אמנם קרדיט על ההקלטה, אבל היא הצטרפה מאוחר יותר כחברה רשמית בלהקה, ואחר כך, כשחזרו לארץ, כתבה גם כמה שירים עבריים מפורסמים.

3   אף לא אחד משירי האלבום, חלקם ארוכים במיוחד, יצא כסינגל – אולי בגלל האכזבה של ספרינגסטין מהמכירות הלא מעודדות של אלבום הבכורה שלו.  כשהאלבום הבא, "Born to Run", הצליח במיוחד, שדרני רדיו, במיוחד בתחנות רוק קלאסי, חזרו לשירים של האלבום הזה והפכו אותם לחלק מהרפרטואר המפורסם ביותר של ספרינגסטין.  כמו באלבום הקודם, גם באלבום הזה להקות אחרות עשו בשביל ספרינגסטין את העבודה במצעדים – ה-Hollies הוציאו גרסה משלהם ל-"Sandy", בשם הזה, ב-1975, וזכו להצלחה מינימלית במצעדים עם השיר.

4   מאז שהשיר יצא ועד סוף 1984, "Rosalita (Come Out Tonight)" היה מנוגן בכל אחת מההופעות של ברוס ספרינגסטין והלהקה שלו.  בסוף 1984 ספרינגסטין החליט להוריד את השיר מרשימת השירים המנוגנים בהופעות כדי לנסות ולא למלא את הציפיות של המעריצים הפנאטיים יותר שלו.  אלו הגיבו בשלטים גדולים שהיו מביאים להופעות ומרימים מדי פעם, שעליהם היה כתוב: "ברוס, תן לרוזי לצאת הלילה!"  כשלספרינגסטין היה מצב רוח טוב, הוא נתן.  בסיבובי ההופעות האחרונים, השיר הזה, שנמשך בדרך כלל שבע דקות, חזר לסטליסט.

5  אחרי שדני פדריצי נפטר, באפריל 2008, השיר "4th of July, Asbury Park (Sandy)" הוקדש לו בכל אחת מההופעות בהן הוא נוגן, מפני שנחשב ל"שיר של דני", שם היה לו קטע אקורדיון מרכזי.  רק באחת מההופעות ספרינגסטין בחר לשנות את ההקדשה – זה היה ב-4 ביולי, מעט אחרי שמדאם מארי שמוזכרת בשיר ("שמעת? השוטרים עצרו סוף סוף את מדאם מארי, מפני שיכלה לגלות עתידות יותר טוב מהם" ) נפטרה בגיל 93, והוא הקדיש את השיר לה.  "יש מספיק מסתורין שהולך לאיבוד בעולם הזה," הוא אמר.  "אנחנו צריכים כאן את כל מגידי העתידות שאנחנו יכולים למצוא."

6 על אף שלא יצא אפילו סינגל אחד מהאלבום הזה, ועל אף העובדה שהוא מכיל שבעה שירים, חלקם ארוכים למדי, ואף אחד מהלהיטים הגדולים של ספרינגסטין, יש כמעט תמימות דעים בקרב מבקרים ומכיני רשימות שמדובר באחד האלבומים הכי טובים בהסטוריה של הרוק'נ'רול.  למשל, הוא נמצא במקום 132 ברשימת 500 האלבומים הטובים בהסטוריה של Rolling Stone, ואחד מהשירים בו הוא אחד משלושה שירים של ספרינגסטין ברשימת 500 השירים ששינו את פני המוזיקה, שפירסם היכל התהילה של הרוק'נ'רול בקליבלנד (שם יש עכשיו תערוכה שמציגה את ההסטוריה של ברוס ספרינגסטין).

7    דיוויד סנשז, הקלידן באלבום הזה, שהתחיל לנגן עם ספרינגסטין כשהיה בן 15, לא נשאר הרבה זמן בלהקה וגם לא בעולם הרוק – הוא הפך להיות קלידן פיוז'ן מצליח, שניגן עם סטנלי קלארק ועם ג'ון מקלאפלין, ואחר כך גם קלידן סשנים מבוקש שניגן באלבומים של סטינג, פיטר גבריאל ואריק קלפטון, בין השאר.  אחרי שלושה אלבומים עם ברוס ספרינגסטין, הוא חזר ב-1992 כדי לעזור לו להקליט את "Human Touch".

8   שיר ההמשך ל-"Wild Billy's Circus Story" נמצא באלבום האחרון של ברוס ספרינגסטין שיצא השנה, "Working on a Dream", ונקרא "The Last Carnival".

9   אלבי טלון, שהתחיל את דרכו המוזיקלית ביחד עם ברוס ספרינגסטין והלהקות השונות שניגן בהן שהתגלגלו להיות ה-E Street Band, והיה שותף לדירה של סטיב וואן זאנט, מנגן בסקסופון טנור ב-"The E Street Shuffle".

10   האלבום יצא ב-11 בספטמבר 1973, גם אז יום שלישי, היום שבו אוגוסטו פינושה לקח בהפיכה צבאית את השלטון בצ'ילה.

זה הכל לחלק הזה של השבוע.  עד סוף השבוע:  ג'ף ברידג'ס מוכן כבר לאוסקר הבא שלו.  גם הפעם, הוא משחק מוזיקאי.

1. לפני הכל

רשימת המתים המוזיקליים השבועית עמדה די בודדת ודי ריקה בזמן האחרון, למזלנו, אבל בשבועיים האחרונים היא שוב התמלאה פעמיים: ג'ק רוז, פעם גיטריסט בלהקה Pelt ומאוחר יותר גם גיטריסט אקוסטי אקספרימנטלי, מממשיכי דרכו של ג'ון פאהי, נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בגיל 38.  יאיר יונה כותב נפלא על איך נגינת הגיטרה של רוז השפיעה על נגינת הגיטרה שלו, ועל איך כמעט הביא את רוז להופעה בארץ שהייתי שמח להיות בה – ועכשיו מאוחר מדי;   וברוס אלן, הגיטריסט של The Suburbs ומי שצילם את עטיפת האלבום "Let It Be" של ה-Replacements ועיצב את הלוגו של חברת התקליטים המיניאפוליטנית Twin/Tone, נפטר בגיל 54 אחרי סיבוכים רפואיים כאלה ואחרים בשנים האחרונות.

ג'ימי פאלון, מעריץ, ניצל את ההזדמנות ש-Jawbox, להקת פאנק מוושינגטון שהתפרקה בסוף שנות ה-90, מוציאה מחדש את אחד האלבומים הכי מוצלחים (והכי נמכרים) שלהם, "For Your ", וביקש מהם לבוא להופיע בתכנית שלו.  הם הסכימו – וזאת ההופעה המשותפת הראשונה של הלהקה מאז 1997 – ובניגוד ללהקות אחרות שהתאחדו בזמן האחרון, זאת גם תהיה הופעת האיחוד היחידה לצורך קידום ההוצאה המחודשת של האלבום הזה.

[Youtube החליטו להוריד את הווידאו הזה לצופים מחוץ לארה"ב, אז אתם מקבלים במקום את ההופעה האחרונה של הלהקה בוושינגטון עם השיר הזה.]

הסיפור הזה לא קשור כלל למוזיקה וקשור אך באופן עקיף לספרים (שגם עליהם אני כותב לעתים רחוקות כאן), אבל הוא מרתיח לי את הדם והדרך היחידה להחזיר אותו לטמפרטורה סבירה היא לכתוב עליו כאן:  ד"ר פיטר ווטס, סופר מדע בדיוני קנדי, זכה להכיר את הצד הפחות נעים של חוק הטרוריזם האמריקני.  במעבר הגבול בדרכו לארה"ב, הוא התבקש לעצור עם רכבו בצד הדרך.  שוטרי הגבול סירבו להסביר לו למה הם מעכבים אותו, הוציאו אותו מהרכב, היכו אותו,  השתמשו נגדו בתרסיס פלפל, זרקו אותו לתא מעצר אחד למשך שלוש שעות ולאחד אחר למשך הלילה, וכשהערבות שלו נקלטה, שיחררו אותו, מהצד השני של הגשר המוביל מקנדה לארה"ב, בחולצה קצרה ומכנסיים ושום דבר מעבר לזה – המכונית שלו, המחשב הנייד שלו והדפים עליהם כתב הערות ורשימות לספר חדש הוחרמו על ידי השוטרים, וווטס צריך לחזור מאוחר יותר בשנה הבאה למישיגן בארה"ב, שם הוא צפוי להישפט על תקיפת שוטר – עבירה שהעונש עליה יכול להיות שנתיים מאסר, ובמקרה שלו, גם מניעה מלהיכנס לארה"ב לצמיתות.  כדי לנסות להגן על עצמו ולעגן את עצמו לשפיות בתוך הסיפור האבסורדי הזה – בעזרת עורך דין פלילי מוצלח שהתנדב לעזור לו – ווטס צריך עזרה כספית כדי להתמודד עם ההוצאות הכספיות של המשפט.  אם יש לכם את היכולת, והרצון, לעזור לו לצאת מהסיפור הקפקאי הזה בשלום, אתם יכולים לקרוא עוד כאן.

2. Hours

אנחנו מתקרבים צעד נוסף לסיום המסע המוזיקלי שלנו עם דיוויד בואי, עם האלבום האחרון שלו בשנות התשעים, וגם האחרון שלו בשביל EMI (או Warner Music, חברת בת שלה, במקרה הזה), "Hours".  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

1   דיוויד בואי הוא לא ילד של יום חמישי.   הוא נולד ב-8 בינואר 1947, יום רביעי.

2   שם האלבום, אם כן, הוא בהשראת אוטוביוגרפיה בשם הזה של ארת'ה קיט, זמרת ושחקנית שמוכרת בעיקר כאשת החתול מסדרת הטלוויזיה של באטמן, שנפטרה לא מזמן, שהיתה אחד מהספרים האהובים עליו כשהיה נער.

3   חלק מהשירים באלבום הוקלטו בשביל משחק מחשב בשם "Omikron: The Nomad Soul" שיצא באותה תקופה.  דיוויד בואי היה מעורב ברעיון למשחק, ומתארח שם בתור שתי דמויות, אחת מהן סולן של להקה בשם "The Dreamers" (שם של שיר נוסף מהאלבום).  גם אשתו, אימן עבדולמג'יד, ונגנית הבס בלהקה שלו, גייל אן דורסי, מתארחות כדמויות משניות במשחק.  המשחק, שהעלילה שלו סבוכה ומפורטת מכדי להיכנס אליה כאן, הוא משחק הרפתקאות שמתרחש בכוכב אחר שבו מתקיימת ציוויליזציה מתחת לכיפת בדולח ענקית, מדוכאת על ידי ממשלה טוטליטרית בראשותו של מחשב.  העלילה של המשחק, אף על פי שחלקים נבחרים ממנה דומים לנושאים שבואי עסק בהם באלבומים השונים שלו, הושפעה וויזואלית ורעיונית מ"בלייד ראנר", מסרטים של טים ברטון, ומספרים של וויליאם גיבסון.  בין השירים שבואי תרם למשחק אפשר למצוא את "New Angels of Promise", שיר הנושא של המשחק המושמע בתחילתו, ואת "Seven".

4  אחד מהשירים באלבום, "What's Really Happening", הוא תוצאה של תחרות שבואי ערך באתר שלו.  הוא איפשר להוריד קטע מוזיקלי לא גמור בשם הזה, וביקש מגולשי האתר לכתוב לו מילים.  הזוכה, אלכס גראנט, זכה לקרדיט בכתיבת השיר לצד דיוויד בואי וריבס גאברלס, ובמעט מהתמלוגים שהשיר הזה הפיק, כנראה, אבל גם בטיול לאולפן שבו בואי הקליט את השירה, ובזכות להקליט קולות רקע, ביחד עם חבר, לשיר של דיוויד בואי.

5   כמו האלבום הקודם, גם האלבום הזה היה קרקע פוריה ל-music supervisors בסרטי התקופה:  "Something in the Air" הושמע בסוף הסרט "ממנטו", ו- "The Pretty Things are Going to Hell" הושמע בסוף "סטיגמטה".

6   עטיפת האלבום, שמזכירה את הפייטה, איקונוגרפיה נוצרית של מרים מחזיקה את הגופה של ישו אחרי שהוא מורד מהצלב, היא שילוב של שתי תמונות של דיוויד בואי.  האחד, שוכב, הוא דיוויד בואי בעל השיער הקוצני והמפחד מאמריקנים במראה שאפיין את שני האלבומים הקודמים ואת הקליפים שלהם, והשני, מחזיק אותו ותומך בו, הוא דייוויד בואי בעל שיער ארוך שמאפיין את האלבום הזה בעיקר (הפרסונות של בואי בהמשך יבואו לידי ביטוי בעיקר בתסרוקות שלו).  התמונות שבחוברת האלבום, כמו גם בעטיפה הקדמית והאחורית שלו, באות לבטא את השינויים המוזיקליים שעבר מתחילת הקריירה שלו, נושאים שבאים לידי ביטוי גם באלבום עצמו.  המהדורה הראשונה של האלבום יצאה עם שרוול פלסטיק שהדיסק נמצא בתוכו, שבדומה לסרגלים מימי הילדות שלי, הראה תמונה קצת שונה כשהדיסק הוטה לכיוון הזה או לכיוון האחר.

7   השיר "The Pretty Things are Going to Hell" מכיל בתוכו, כמו סוג של בצל מוזיקלי, הרבה מהקריירה המוזיקלית של בואי, ורק השם שלו לבדו מתייחס לשני שירים מעברו של בואי – "Oh! You Pretty Things" ו-"Hard to Beat (Your Pretty Face is Going to Hell(" של ה-Stooges.

8   ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהאלבום הזה הגיע בה למקום הראשון במצעד המכירות.  הוא שהה במקום הזה רק שבוע אחד, ואחר כך נפל מהמצעד.  בארה"ב, זה היה האלבום הראשון בעשרים וחמש שנים שלא הצליח להיכנס לארבעים המקומות הראשונים.  לא גורל רע, בהתחשב בעובדה שהאלבום שהוא לקח ממנו את התואר בהסטוריה של בואי הוא "The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars".

9   גם באלבום הזה בואי הקדים את שאר העולם המוזיקלי בכל מה שקשור בניהול מוזיקלי באינטרנט, כשהציע את האלבום להורדה בתשלום באתר שלו שבועיים לפני שהאלבום הרשמי יצא.  פחות מאלף אנשים הורידו את האלבום.

10  המהדורה היפנית של האלבום מכילה שיר אחד נוסף, "We All Go Through", שגם הוא נכלל במשחק המחשב "Omikron: The Nomad Soul".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט חדש של ז'אן פייר ז'נה ומארק קארו – מפותל, מוזר ופנטסטי כמו שרק הם יודעים לעשות.

הפוסט השבועי הרגיל יהיה כאן מחר, או ביום שבת.  אולי אפילו ביום ראשון.  אבל מכיוון שמה שאני רוצה לספר לכם עליו קורה לפני שהפוסט יתפרסם, אני לוקח את ההזדמנות ומפרק אותו מהפוסט השבועי הרגיל והנה הוא כאן:

חורף זה חורף.  קר, וגשום, ולא נחמד לפעמים אם אתם חיים בעיר שלא חושבת שניקוז זה משהו חשוב במיוחד.  אבל ברוב המקרים אתם מתניידים, זמן קצר בדרך כלל, ממקום סגור שהגשם לא משפיע עליו למקום סגור אחר שהגשם לא משפיע עליו.  במקרים טובים ושכיחים, יש גם מזגן שעושה שלא יהיה לכם קר אלא אם כן אתם יוצאים החוצה.  מצד שני, יש אנשים שבמהלך החורף הזה לא יהיה להם לא גג, לא חום ולא יובש.  הם הומלסים, יש כמעט חמשת אלפים מהם בארץ, ואלפיים מתוכם מסתובבים ברחובות של תל אביב.

אגודה בשם "אנשים לאנשים" רוצה לעשות להם את החורף קצת פחות קר, אם לא פחות גשום ורטוב, וכדי למלא את הצורך הזה הם הולכים לדבר הכי טוב שאפשר להשתמש בו בשביל לשכנע אנשים לתרום – הופעה.

ולכן, מחר, ביום שישי ה-11.12, בשעה 13:30 בצהריים, ב"לבונטין 7", יופיעו נינט טייב, חמי רודנר, עמית ארז, איה כורם, מיקה שדה, יהוא ירון, נועה בביוף, Useless ID, אלקטרה, קוואמי וקוטג', יעל דקלבאום ועמוס  לביא, כחלק מפסטיבל שייקרא "פסטיבל בסוודר" .  מחיר הכרטיס?  סוודר אחד או שמיכה אחת.

חודש נוסף שעבר מרמז על כך שהגיע הזמן למהדורה חדשה של Versus the Spin, והנה היא:

1		Dirty Projectors – Stillness is the Move (live in Austin, Texas, March 2009)
		דניאל רוסן, הסולן של Grizzly Bear, נשאל על ידי חבר מי הלהקות שהוא אוהב במיוחד בזמן האחרון, ונידב בין השאר את השם של Dirty Projectors. כשהחבר ביקש לדעת איזה סוג מוזיקה הלהקה הזאת עושה, רוסן נתקל בחוסר יכולת לענות על השאלה הזאת. Dirty Projectors היא אחת מגל משמח של להקות בזמן האחרון שקשה מאד להגדיר את סוג המוזיקה שהן עושות, כי הן עושות כל כך הרבה מוזיקה שנוגעת בקצוות של ז'אנרים מסודרים וממשיכות הלאה. כאן, למשל, הם עושים שיר שהוא כמעט שיר רית'ם אנד בלוז, אבל לא.
		לשמוע	לקנות
2		Sparklehorse – Most Beautiful Widow in Town
		Sparklehorse, הם מארק לינקוס, שהופך את המוזיקה הכי בסיסית למוזיקה הכי נוגעת ללב. כאן, למשל, עם גיטרה אחת, ובאס אחד שמתחיל לנגן רק לקראת הסוף, והקול שלו שנשמע כאילו מצא מילים למסגר בתוכן אלף פרידות, הוא הופך את השיר הזה לאחד הדברים הכי יפים שנמצאים באלבום הבכורה המושלם של הלהקה הזאת.
		לשמוע	לקנות
3		Manic Street Preachers – IfWhiteAmericaToldTheTruthForOneDay TheWorldWouldFallApart
		בוויילס, המקום שממנו מגיעים Manic Street Preachers, נמצא הישוב עם השם הכי ארוך בעולם. השלט שמוסר את שם העיירה בתחנת הרכבת הוא באורך הרציף כולו. Manic Street Preachers ניסו לכתוב שיר עם שם ארוך כמו שם העיירה הזאת וכמעט הצליחו.
		לשמוע	לקנות
4		Morrissey – Moon River
		ההזדמנות השניה, המאיימת פחות, של הגרסה הזו של מוריסי לשיר הקלאסי הזה, שבו הוא משנה את המילים רק קצת והופך אותן למילים שלו.
		לשמוע	לקנות
5		Gin Blossoms – Lost Horizons
		היתה תקופה, פעם, בקצה האחר של שנות התשעים, שבה להקות כמו Gin Blossoms שלטו בעולם, או לפחות בגלי הרדיו של תחנות הקולג'ים. הם עשו מוזיקה נקיה, מהירה, אמריקנית לחלוטין, הם לא השאירו מקום לדמיון מבחינת המוזיקה אבל צבעו עולמות שלמים בעזרת המילים, וכשהם נעלמו האדמה כיסתה אותם כאילו הם לא היו שם מעולם. אבל הם היו שם. אלבומים כמו זה, שזכה לא מזמן לגרסת דלוקס, מוכיחים את זה.
		לשמוע	לקנות
6		Yo La Tengo – You Can Have It All
		אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אומרת הלהקה הזו, שאחראית למותם של עשרות מוכרים בחנויות דיסקים בתאונת הופעות מצערת שלא באמת קרתה מעולם. אפשר להיות להקת אינדי עמוק ובכל זאת לכתוב שיר כזה.
		לשמוע	לקנות
7		MGMT – Destrokk
		זה לא משנה אם יש בהם יותר ממה שההייפ שמסביבם מקנה להם. עצם העובדה ששני הבחורים האלה מתגעגעים, באמצעות המוזיקה שלהם, לעשור שהם היו צעירים בו מדי מכדי להעריך את המוזיקה שהיתה בו, היא מספיקה כדי להעריך את המוזיקה שלהם.
		לשמוע	לקנות
8		Leonard Cohen – Alexandra Leaving
		לכתוב שירים זה כמו לרכב על אופניים. בשביל אנשים כמו ליאונרד כהן, זאת אומרת. ואפילו לא זה – לא רק שאפשר לזכור את זה כאילו שאתמול עשית את זה בפעם הראשונה, אלא שזה הולך ונהיה יותר ויותר טוב עם השנים. אחרת איך אפשרת להסביר את המילים של השיר הנפלא הזה, כל אחת מהן מונחת במקומה בזהירות של תכשיטן?
		לשמוע	לקנות
9		Bark Psychosis – A Street Scene
		להקות משרטטות קווים בכל מיני דרכים על הנייר הלבן של ההסטוריה של המוזיקה. יש כאלו שמתחילות למעלה ואז סוטות מן הדרך, נופלות למטה והחוצה, נעלמות. יש כאלה שמתחילות למטה ומזנקות למעלה, פתאום, בקו חד, ונשארות למעלה עד כמה שהן יכולות. יש להקות אחרות, כמו Bark Psychosis, שמשתדלות להישאר בקו מקביל, נמוך, מחוץ לטווח הראיה של המאזין המצוי, ואולי שם המקום הנכון שלהן, מפני ששם המאזינים הנכונים יכולים למצוא אותן, בדיוק ברגע הנכון.
		לשמוע	לקנות
10		Saul Williams with DJ Krust – Coded Language
		אין באמת תחליף ללראות את סול וויליאמס מדקלם את השיר הזה, ללא ליווי, מוותר באיזשהו שלב על המיקרופון ומטיף מעל הבמה, מרחק של מדרגה וחצי מהקהל, זורק אליהם את שמות האנשים שחתומים על האמנה הזאת כדי שישמרו עליהם, יאזינו להם, יקראו אותם. אבל אם יש תחליף כזה, זה הוא.
		לשמוע	לקנות
11		Jarvis Cocker – Pilchard
		עושה רושם שג'רוויס קוקר מסתדר עם הגלגול השני שלו כזמר סולו. בשיר הזה, הקרוב השקט והביישן יותר של "Party Hard", הוא אומר פחות, אבל האלבום השני שלו, שיצא מוקדם יותר השנה, מלא בנקודות מבט חכמות על החיים, באנגליה ובכלל.
		לשמוע	לקנות
12		Solange – Stillness is the Move
		וסולאנג', שמסתבר שהיא אחותה הקטנה של ביונסה נולס, לוקחת את השיר הזה של Dirty Projectors שפתח את האוסף, ומניחה אותו בדיוק במרכז הז'אנר הזה שהשיר לא החליט אם הוא רוצה להיות חלק ממנו או לא. וזה נשמע מצוין גם ככה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן, כרגיל, למשך השבועיים הקרובים.

וזה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – כמעט Office Space, אבל לא בדיוק.

TABAC – ראשי תיבות של Tel Aviv Bass Consortium – הם חבורה של DJs, שהחליטו, מאחר והמסיבות שהשתתפו בהן לא היו מספיק מעניינות, להיות גם מפיקים – לאגד ביחד אמני ווידאו, מוזיקאים ומעצבים, להביא לארץ מוזיקאים מחו"ל כשאלו שבארץ לא הספיקו למסיבות שהם רצו להפיק, ולהפוך את המוזיקה האלקטרונית בארץ ליותר מעניינת.  מאז עברו שלוש שנים, שבהן הם הספיקו להביא לארץ, למשל, את קיד קואלה, את רוטס מאנובה ואת The Bug, ובסוף השבוע האחרון הם חגגו את שלוש השנים האלה בשני ערבי הופעות וחצי, בשלושה מקומות שונים, שבשבילם הם הביאו לארץ שישה אמנים מחו"ל. אחד מהאמנים שהתארח כאן ביום שישי האחרון היה סול וויליאמס, וזאת היתה סיבה מספיק טובה בשבילי לארוז את עצמי ולעשות את המסע הקצר לקומפורט 13 בשביל לחגוג ביחד איתם.

"זה תענוג בלתי צפוי בשבילי להיות כאן," וויליאמס אומר אחרי שהוא צולח את הקראת השיר הראשון,  שילוב של "Penny for a Thought" עם "Untimely Meditations" מהאלבום הראשון שלו.  הוא ממשיך להסביר למה "בלתי צפוי", אבל אנחנו, קהל שחי במדינה שלא נראית טוב על מסכי הטלוויזיה של מדינות אחרות ורגיל לאמנים שמגיעים לכאן תוך כדי שהם יודעים להבדיל בין הקהל שבא לראות אותם לבין האנשים ששולטים בהם, מבינים בדיוק למה הוא מתכוון.  הוא חוזר לנושא הזה כמה פעמים במהלך ההופעה הקצרה שלו.  הוא מזכיר לנו ש-"Trr(n)iger" נכתב, בין השאר, גם עלינו.  הוא אומר שעל אף שאחד מהשירים האחרונים שהקריא, שלא הצלחתי לזהות, נכתב מתוך מחשבה על ארצות הברית, כשהוא מקריא אותו כאן, בישראל, הוא לא יכול שלא לחשוב שהוא מתאים גם לנו.  הוא אומר שבין ארצות הברית ובין ישראל יש איזושהי אחווה נדירה שקשה להסביר, שאין בין מדינות אחרות שארצות הברית רוצה בטובתן. "החברה (girlfriend) של ארצות הברית," הוא קורא לנו. והאחווה הזאת מתבטאת בזהות בדברים הטובים, כמו גם בזהות בדברים הרעים. לכן, הוא אומר, "אני לא יכול להגיד שאתם עושים משהו רע בלי להגיד בעצם שאני עושה משהו רע."

אבל מה שסול וויליאמס בא לומר, ולדקלם, ולהעביר לנו, מעל הבמה הקטנה בקומפורט 13, הוא לא רק פוליטי. לא רק אישי.  לא רק לגבי המצב של המוזיקה, של האמנות, של השירה.  הוא הרבה מעבר לזה.  הוא מתחיל לנסות להקריא את השיר הבא שלו, ומפסיק באמצע, נדהם מכמות המצלמות והפלאפונים שמורמים באוויר.  בתגובה, הוא פשוט מוציא מצלמה משל עצמו ומצלם את הקהל.  "עכשיו אנחנו שווים," הוא אומר, מכניס את המצלמה בחזרה לכיס וממשיך כאילו לא קרה שום דבר.

סול וויליאמס עומד על במה, מאחורי מיקרופון, מעליו שישה מסכים שמציגים אותו, מערבלים את התמונה שלו כמו שהיא נראית על הבמה לתמונות אחרות שהקהל לא יכול לראות בעצמו, אבל הוא לא צריך שום דבר מכל אלה.  כל מה שצריך הוא שיר אחד, מסלול אחד מהתחלה אל סוף שבו הוא מלהטט במילים בדרך שבה אף אחד בקהל לא שמע מישהו מלהטט במילים, והקהל כולו שלו למשך זמן ההופעה.  כשהוא מקריא את רשימת החתומים על ההכרזה הדמיונית שעומדת בבסיסו של "Coded Language", שאיתו הוא חותם את ההופעה, הוא מתקדם אל מעבר למיקרופון וממשיך – הוא לא צריך מיקרופון.  הקהל, שמדי פעם קורא לעבר הבמה ומריע במקומות הנכונים, חרישי עכשיו, מוכן לספוג כל מילה מדוקלמת בשיר הגאוני הזה.   קצת לפני כן, מישהו מכין שלט שכתוב עליו בגדול "1987", וסול וויליאמס, נבוך ומוחמא שמישהו השקיע את הזמן בלהכין שלט רק בשביל לבקש שיר שלו, מתחיל לדקלם את השיר הזה.

הזמן קצר, הערב הוא ארוך – אחרי וויליאמס עולה לבמה ד'יגיטל מי, שמפרק ומרכיב מחדש שירים ישראליים במיומנות מופלאה, ואחריו מתוכננים לעלות גם דוריאן קונספט, להטוטן קלידים אוסטרי שאם אני מזהה נכון בקהל את מי שאני מדמיין שיכול להיקרא דוריאן ולהיות אוסטרי בבת אחת, נראה כמו נסיך אוסטרי אקסנצטרי, ואת Sixtoo, שהחליט לשנות את השם שלו ל-Megazoid.  אחר כך, סול וויליאמס רומז, הוא עשוי לעלות שוב לבמה ולאלתר עם הדיג'ייז.  סול וויליאמס מסיים את "Coded Language", מודה לקהל ויורד מהבמה אחרי ההופעה הקצרה הזו, ועידו חברי הטוב, שחיכה כל הזמן הזה בצד הבמה עם העותק שלו של "Said the Shotgun to the Head", מצליח לתפוס אותו לפני שהוא נעלם מאחורי הקלעים ולבקש ממנו לחתום על הספר. וויליאמס נענה ברצון, כותב "love" על הדף הראשון של הספר ומקיף אותו בחתימה שלו שמשתרעת לכל אורך ורוחב הדף – חתימה בשלושה מימדים שמביעה את כל הזעם, הפליאה, והתקווה שוויליאמס מביע בכל אחד מהשירים שלו.  אני מפנה לו מקום, נותן לו לעשות את דרכו בחזרה אל מאחורי הקלעים – אני לא בטוח שהייתי מצליח למצוא את המילים לתאר את ההערכה שלי על שהוא כאן, שהוא עלה על הבמה הזאת וחלק איתנו את הרגעים האלה.

ההופעה ממשיכה, עד שעות מוקדמות של הבוקר, אבל אני צריך כבר ללכת ולכן אני מפלס את דרכי החוצה במועדון הצפוף ויוצא מהמועדון.  בחוץ, הרחובות המפותלים של פלורנטין נראים אותו דבר.  המחסנים והמועדונים והרמזורים ואורות הרחוב גם הם.  הרוח נושבת באותה מהירות ובאותו כיוון, מפזרת ברחבי תל אביב אוויר באותה טמפרטורה ובאותו גוון.  מכוניות המשטרה מפלחות את האוויר הזה בקולות של סכנה כמו קודם.  אבל אני ועוד כמה מאות אנשים שהיו בקומפורט 13 ביום שישי הזה יודעים שמשהו השתנה.  משהו בלתי נראה שמפנה לעצמו מקום בסדקים שבמדרכות ובקירות העיר. כשהאור עלה על תל אביב הבוקר, הוא עלה על תל אביב אחרת.  סול וויליאמס היה כאן.

[מישהו חרוץ במיוחד העלה כבר שלושה קליפים מההופעה ליוטיוב.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בן סטילר עושה סרט בשביל אוסקר.  Doesn't go full retard.

1.   לפני הכל

צירוף של חוסר זמן ועודף דברים לעשות (הם בדרך כלל באים ביחד, משום מה) גורם לפוסט הזה לראות אור באמצע השבוע הזה, במקום בסוף השבוע שעבר.  מצד שני, אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה:  שני פוסטים השבוע!

רשימת חמישים ההמצאות הטובות השנתית של Time כוללת גם נציג ישראלי: קותימן, ש-ThruYou שלו נבחר בזכות היותו סוג אמנות חדש.  רק בשביל ההשוואה, בין ההמצאות האחרות ברשימה אפשר למצוא את הטיל שיביא אסטרונאוטים למקומות רחוקים יותר מהחלל (אבל לא ינחית אותם בשום מקום), חיסון לאיידס, בשר שמגדלים במעבדה ומאוורר בלי להבים.

CokeMachineGlow, אתר מוזיקה קנדי, אוסף בכל שנה את מיטב האמנים החדשים והמעניינים שנכתב עליהם באתר ומבקש מהם להקליט גרסת כיסוי לשיר.  הפעם, בגלל שהעשור מסתיים והכל, הם מבקשים גם מכם – קוראי האתר, או הגוספל, במקרה הזה – לשלוח להם גרסאות כיסוי לשירים מהעשור האחרון.  השיר האהוב עליהם ייכנס לאוסף ויחלוק את המקום בו עם כל מיני להקות שעוד לא שמעתי עליהן.

2.  Moon River

המשימה היתה פשוטה יחסית, אבל עדינה כמו המאמצים הדיפלומטיים של השכנת שלום בין שתי מדינות אויבות.  "אני צריך שתכתוב שיר," אמר בלייק אדוארדס להנרי מנסיני, "בשביל אודרי הפבורן."  האמת, שהלכה על קצות האצבעות בכל מקום שבו דיברו על סרטים בתקופה ההיא, היתה שבזמן שבו להרבה שחקנים היה קול שירה נעים, והרבה מהם השתמשו בו גם כדי לשיר בזמן שהמצלמות לא צילמו, לאודרי הפבורן היה קול מחוספס ונמוך ובמנעד שלא השאיר מקום ליותר מדי מלודיה.  בסרטים שבהם היתה צריכה לשיר, הבמאים מצאו דרכים לכפר על זה – זמרות אחרות שרו את השירים שלה בסרטים אחרים, בקול נעים יותר משלה, וב"גבירתי הנאווה" שצולם שלוש שנים מאוחר יותר, ג'ולי אנדרוז, שהשתתפה במחזמר אבל המפיקים העדיפו את הפבורן המפורסמת יותר על פניה, היא זו ששרה.  אבל הפעם, בשביל "ארוחת בוקר בטיפאני", בלייק אדוארדס, הבמאי, והפבורן עצמה, התעקשו שהיא תשיר.  כשמפיק שראה את הסרט הגמור הציע להוריד את השיר מהסרט, הפבורן הודיעה שזה ייעשה על גופתה המתה (אם כי במילים פחות נחמדות).
מנסיני הצליח במשימה שלו, לכתוב שיר במנעד מצומצם, ונתן לג'וני מרסר, אחד מכותבי השירים הכי טובים והכי נשכחים של שנות החמישים והשישים, לכתוב את המילים.  מרסר, שניסה פעמיים לכתוב מילים לשיר שיתאימו לעלילת הסרט וויתר על שני הנסיונות, החליט לחזור למחוזות הילדות שלו, הנהר שזרם מאחורי הבית שלו בסוואנה, שהיה לו את השם הפשוט "הנהר האחורי" – back river.  שיר פשוט על שני ילדים שהולכים ביום קיץ אחד לאורך הנהר, קוטפים אוכמניות ומדמיינים את החיים מעבר לנהר, במקום בו הקשת נגמרת.   המילים התאימו בדיוק לדמות – הולי גולייטלי, נערה תמימה מעיירה מנומנמת בטקסס, שנכנסה בטעות למערבולת החיים המהירים, האורבניים, הלא תמיד כנים של ניו יורק – מאד בדומה לג'וני מרסר עצמו, שהשירים שלו, על טבע ומרחבים וגעגוע למשהו ישן, אמריקני ובסיסי, היו תמיד מאד שונים מהשירים התזזיתיים והמחוכמים של הכותבים האחרים בני זמנו. מאוחר יותר, כדי ליישר את המציאות עם האגדה, החליטה מדינת ג'ורג'יה לקרוא לנהר הזה מחדש בשם Moon River.

ההתעקשות של אדוארדס ושל הפבורן להשאיר את השיר בסרט הוכיחה את עצמה.  כשהגיע הזמן לזה, השיר היה מועמד לאוסקר, וזכה בו.  בטקס האוסקר שר אותו אנדי וויליאמס, שהפך להיות מזוהה יותר עם השיר ממאות המבצעים האחרים שלו – הוא גם בחר בשיר הזה להיות שיר הפתיחה של תכנית הטלוויזיה שלו, ושמם של חברת ההפקה שלו ואולם ההופעות שלו במיזורי. בין מאות המבצעים האחרים אפשר למצוא את החשודים המוכרים – פרנק סינטרה, פול אנקה, פרי קומו, בובי דארין, אפילו The Divine Comedy, וגם את Afghan Whigs, וגם את R.E.M., ואת מוריסי – שהקליט את השיר פעמיים.

בניגוד לאמנים האחרים, שהקליטו את השיר בחרדת קודש, מקפידים שכל המילים יושרו במקומות הנכונים, באינטונציה הנכונה, עטופות בצלילים הנכונים, מוריסי החליט להכניס שינויים במילים של השיר, בדרך הביצוע שלו, ברעשי הרקע, בשביל להפוך אותו לאפל יותר ומוזר יותר.  "שני נוודים, יוצאים לראות את העולם," הוא שר, כמו בגרסה המקורית, אבל ממשיך, "אני לא כל כך בטוח שהעולם ראוי לנו.  שנינו רודפים אחרי קצה אותה קשת, אבל למה היא תמיד מעבר לפינה?  למה היא תמיד מעבר?"

בגרסה הראשונה של השיר שלו, בה הקול שלו כמעט טובע בענני דיסטורשן ובאס שחוזר על עצמו, אודרי הפבורן בוכה, בסצינה מתוך הסרט, מפציעה מבעד לרעש ונותנת לשיר נופך יותר מאיים ויותר מסתורי.  מוריסי שר בצורה כמעט אדישה, לא שם לב לצלילים שמאחוריו.  מאוחר יותר, הוא הקליט גרסה נוספת לשיר, מפוכחת ומפויסת יותר.  המילים נשארו אותן מילים, מתריסות נגד המילים המקוריות, אבל המוזיקה הפעם היתה רגועה יותר ונאמנה יותר למקור.

זה הכל לחצי הזה של השבוע.  עד החצי הבא (שבו אספר על כמה היה טוב בהופעה של סול וויליאמס) – פרדי מרקורי נפטר היום לפני שמונה עשרה שנים.  זה בשבילו.

לא רחוק מהפרבר של מנצ'סטר שבו להקה אחת, מוצלחת במיוחד, התפרקה, והתאחדה, והתפרקה והתאחדה עד שגם ללהקה עצמה נמאס, בפרבר אחר של מנצ'סטר בשם ברי, להקה אחרת ניווטה בין הרחובות הריקים בלילה שם יום אחד, בדרך לעיר אחרת, אולי מנצ'סטר עצמה.   מאחוריהם היו כלי הנגינה שלהם, ברמקולים שבתוך המכונית התנגן, שוב ושוב, "Rattle and Hum" של  U2, ומסביבם נרקמה קריירה מוזיקלית מפוארת שהם עדיין לא יכלו לראות.

חמישה אנשים שנדחקים במכונית וולוו אחת, עשויים להיראות כמו כל להקה מתחילה אחרת.  הרבה מכוניות וולוו עמוסות בגיטרות ובתופים עשו את דרכן מפרבר כזה לפרבר אחר של מנצ'סטר באותן השנים.  אבל כשהם פרקו את הציוד שלהם על במה, עמדו והתחילו לנגן, האוויר זז בהבנה – גלי הקול האלה שמרחפים דרך האוויר הם חדשים לגמרי.  לא משהו ששמעתם עדיין בכלל.

במקרה שלי, זה התחיל בתופים בטוחים בעצמם, מנגנים לבדם, בלי שום ליווי אחר, במשך עשרים שניות שלמות. אחר כך גם אורגן, שמנגן אקורד אחד, שנמשך ונמשך, בעצם עד סוף השיר. כשהקול של גאי גארווי מצטרף לכל זה, אני כבר מתחיל לתכנן את היום שבו אוכל ללכת לחנות הדיסקים הקרובה ולרכוש לי את הדיסק הזה, כדי שאוכל לשמוע את השיר הזה, הפותח, כמה פעמים שארצה, בלי לקוות שאיתקל בו שוב במקרה באחד הערוצים.

"Any Day Now" היה אחד מהשירים הראשונים שאני זוכר ששמעתי עליו יותר מששמעתי אותו, והרבה לפני.  הרבה אנשים דיברו וכתבו על הלהקה הזו, שיש לה עבר של ג'אז ושל רוק, ש-"Running to Stand Still" של U2 היה גרסת כיסוי שביצעו באופן די קבוע בהופעות הראשונות שלהם כשעוד לא היו להם מספיק שירים שלהם, ואחר כך הם גם הקליטו את הגרסה בשביל אחד מהאוספים של War Child, שהשירים שלהם נשמעים כאילו הם סידרו בקפידה את התקליטים שלהם אחד אחרי השני.  פיטר גבריאל.  Talk Talk.   The Blue Nile.  ומשהו ייחודי משלהם, דבר אחד קטן שהם מוסיפים לכל אחד מהשירים, דרך משלהם לראות את העולם המוזיקלי בצורה שונה לחלוטין- כמו הסקסופון שמנגן רק צליל אחד, ארוך, צורם, כמו צעקה שמחליפה הרבה מילים שלא יכולות להיאמר בסוף של "Powder Blue".  כמו ההפסקה בשירה שמאפשרת לאורגן הפארפיסה להשמיע את שני האקורדים שלו ולהיעלם ב-"Presuming Ed".  ואלבום אחד אחר כך – התעוזה, בתקופה מלאה בקליפים מהירים, עצבניים, שחותכים במהירות מהפעולה האחת לפעולה הבאה, לצלם קליפ שיש בו רק מגדלור אחד, שהפנס שלו מאיר בקצב השיר, לאורך כל השיר.

"Any Day Now", השיר שפותח את האלבום הראשון שלהם, "Asleep in the Back", הוא שיר על חמישה אנשים חסרי סבלנות.  חסרי סבלנות לצאת מהפרבר הזה, להתחיל את ההרפתקה המוזיקלית שלהם, להצליח, למצוא משהו מלהיב לעשות עם החיים שלהם, שהם בחרו לא להמשיך כמו שאר האנשים – בלימודי אוניברסיטה ובעבודה משמימה.  "ממש כל רגע, מה בדבר לצאת מהמקום הזה, בכל מקרה, נשאר לי המון זמן פנוי, קצת מהנעורים שלי, וכל החושים שלי עובדים בבת אחת," גארווי שר.  אבל האלבום שהוציא אותם בסופו של דבר מהפרבר הזה, הוא אוסף של תמונות קטנות מהאנשים שחיים שם.  הזוג שמכלה את הימים האחרונים של התמכרות, נקיים מסמים אבל גם נקיים מרגשות, ב-"Powder Blue", על חבר שאבד לאהבה ב-"Newborn", על הנסיון לחיות בפרבר קטן שהדבר היחיד שגואל בו משעמום הוא אלימות ב-"Little Beast".  האלבום שמתחיל בברי, ובדאגה, מסתיים בברי, אחרי תקופה שבה החמישה הצליחו לצאת, ולהצליח,ֿ ולהתפתח, ולשרוד.  גאי גארווי חותם את האלבום הזה, בשיר הנפלא "Scattered Blacks and Whites", ישוב בשילוב רגליים על רצפת העץ של בית הוריו, לפני תמונות מפוזרות של ילדותו בשחור לבן, מנסה לערבב זכרונות.

Elbow, שהשם שלהם לא מזמין סקרנות גדולה במיוחד לגבי המוזיקה שלהם, הצליחו להישאר אמינים גם אחרי כל השנים האלה – שתים עשרה שנים שבתוכן מפוזרים ארבעה אלבומים, ארבעה EPs, הופעות אינספור ויכולת מופלאה לנווט בתוך גרסאת כיסוי כאילו הן בעצם נכתבו בשבילם.  ואחרי שתים עשרה השנים האלה, אחרי שקצת הנעורים האלה וכל החושים שעובדים בבת אחת איפשרו להם להיחלץ מהרחובות השוממים של ברי אל העולם, אחרי ש-"Rattle and Hum" שחק את עצמו בטייפ המכונית שלהם במסעות שעשו לקראת ההופעות שלהם עצמם, הם גם זכו לחמם את U2, הלהקה שעזרה להם להתחיל את הדרך הזו.  איך זה בתור חזרה הביתה?

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – יותר אפקטים?  יותר תזזיתי?  יותר נאמן למקור.

1.  לפני הכל

הנה הפתעה נעימה לגוספל ולי:  Mako החליטו לכלול את הבלוג שלי ברשימת 50 הבלוגים הטובים ביותר בישראל.  הוא נמצא בקטגוריית המוזיקה בחברה טובה.  אתם יכולים לראות כאן את רשימת כל הבלוגים.

הבלוג הלא סוגסטיבי הפנה את תשומת ליבי לטריילר הזה – אנחנו מתקרבים עוד מעט צעד אחד נוסף להיעלמותם של דיוויד טננט וראסל ט. דיוויס מ-"Doctor Who", ועכשיו, אחרי שכותבי הסדרה דאגו לגרום לנו לפחד מפסלים ומצללים, הם עוברים לדבר התמים לכאורה הבא – מים.

2.  Earthling

מסע ההאזנה המודרכת שלי עם דיוויד בואי מתקרב לסיומו, והפעם הגיע הזמן לעשר עובדות מעניינות יותר ופחות על אלבום שנכתב כולו בהשראת הסגנון המוזיקלי שמשך את תשומת ליבו של דיוויד בואי מפרויקט  Outside שלו:

1   הלהקה שמנגנת באלבום היא הלהקה שליוותה את בואי במסע ההופעות שלו לקידום "Outside".  הם התחילו את העבודה על האלבום חמישה ימים אחרי שמסע ההופעות הסתיים – לדברי בואי, כדי לא לאבד את המומנטום של גרסאות ההופעה החדשות לשירים שמצאו, ששילבו נגינה חיה עם לופים והקלטות מוקדמות.  בואי שילב את התגלית המוזיקלית החדשה שלו – Drum'n'Bass – עם שיטת הכתיבה וההקלטה המקובלת שלו, וכך, למשל, ריבס גאברלס כתב את הקטעים שלו על גיטרה ואחר כך תירגם אותם לסינתיסייזר, וזכארי אלפורד, המתופף,  הקליט לופים של תופים ואחר כך ניגן עליהם.

2   במהלך החלק האחרון של מסע ההופעות, שכונה "Ballroom Tour", בואי והלהקה שלו הציגו חלק מהשירים מהאלבום לקהל בפעם הראשונה.  באחת מההופעות הוא שאל לדעת הקהל, אם כדאי לקרוא לאלבום "Earthling", ביחיד, או "Earthlings", ברבים.  הקהל בחר בשם הראשון.

3   "Telling Lies" היה הסינגל הראשון מהאלבום, וגם היה הסינגל הראשון של אמן מיינסטרים שמוצע להורדה בתשלום באינטרנט.

4   וזה לא היה הרעיון החדשני היחיד שהיה לבואי באותה תקופה:  בעיקר כדי לממן את החזרת הזכויות על שירים שלו שהיו שייכים למנהל לשעבר שלו, בואי החליט למכור אגרות חוב לתמלוגים העתידיים של עשרים וחמישה אלבומים שהקליט לפני 1990.  הוא הצליח, בעזרת הבנקאי מארק פולמן שחשב על הרעיון, לגייס 55 מיליון דולר בצורה הזאת.  עשר שנים מאוחר יותר, כמה בנקאים אחרים החליטו שאם זה עובד בשביל בואי ותמלוגים על זכויות יוצרים, זה חייב לעבוד גם בענפים אחרים כמו בטחונות על השקעות.  הם החליטו לנסות גם הם את השיטה הזאת, והיו בין הגורמים העיקריים לקריסה של הכלכלה העולמית בשנתיים האחרונות.  יש אפילו מי שמאשים את בואי בכל העניין.

5   במילים של "Little Wonder", שכל קשר ביניהן לבין משהו קוהרנטי הוא מקרי בהחלט, דיוויד בואי מצליח להשתמש בשמותיהם של כל שבעת הגמדים של שלגיה:  דופי, דוק וגראמפי בבית הראשון, סליפי ובאשפול בבית השני, סניזי בבית השלישי, והאפי ברביעי.   לדבריו,  הוא לא הסתפק בשבעת הגמדים, והחליט להמציא עוד כמה גמדים.

6    ריף הגיטרה שמתחבא מאחורי כל האלקטרוניקה ב- "Dead Man Walking"  זהה בדיוק לריף הגיטרה שבשיר "The Supermen" מהאלבום השני של בואי, "The Man Who Sold the World".  המקור של שניהם הוא ג'ימי פייג', שלימד את בואי לנגן את הריף הזה בסוף שנות השישים, כשהקליט ביחד עם של תלמי באולפן שבו הקליטה אחת מהלהקות של בואי באותה תקופה.

7   בהתאם למסורת שבואי פיתח במהלך שנות ה-80 וה-90, של הקלטת חלק מהסינגלים שהוציא מאלבומים, בהתאם לנושא שלהם, בשפות אחרות, גם הפעם הוא הקליט גרסה במנדרינית ל-"Seven Years in Tibet".  שם השיר במנדרינית הוחלף למשהו שיכול להיות מתורגם באנגלית ל-"A Fleeting Moment".

8   במקביל להוצאת "I'm Afraid of Americans", שיר שנכתב ביחד עם בריאן אינו, כסינגל האחרון מהאלבום, דיוויד בואי הוציא גם גרסא נוספת של הסינגל עם רמיקסים של אמנים שונים, ביניהם גם Nine Inch Nails, לשיר.  הגרסה המעובדת מחדש של Nine Inch Nails הפכה להיות הרבה יותר ידועה והרבה יותר מצליחה מהגרסה המקורית, וזו הגרסה שצולם לה קליפ, שבו דיוויד בואי נרדף על ידי טרנט רזנור ברחובות ניו יורק.

9    תאריך היציאה של האלבום בארצות הברית – 10 בפברואר, אחרי שהאלבום כבר יצא ברחבי אירופה – היה יום אחד לפני (אבל עשרים וחמש שנים אחרי) הפעם הראשונה שבה דיוויד בואי הציג לעולם את דמות זיגי סטארדאסט שלו, בהופעה הראשונה של סיבוב ההופעות ההוא בטולוורת', אנגליה.

10  עטיפת האלבום האחורית, כשיצא, היתה שונה מהעטיפה שהיתה אמורה להיות מודפסת.  במקור, עטיפת האלבום האחורית הציגה מאה אנשים שונים, שצולמו במהלך סיבוב ההופעות וכללו את בואי עצמו, לבושים במעיל היוניון-ג'קי שבואי לובש על העטיפה הקדמית.  בסופו של דבר, האלבום יצא עם הנוף האנגלי הרגוע שבואי מסתכל עליו, אבל בלי בואי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – למה לעשות קליפ, כשאפשר לעשות סרט שלם?

1.  לפני הכל

מתווספים אל רשימת האמנים מחו"ל שמגיעים לארץ: דירהוף, שהם שלושה רבעים רעש ורבע אחד זמרת יפנית בלתי מובנת שנשמעת כאילו היא בלהקה הלא נכונה, באים להופעה אחת בארץ ב-15 לדצמבר, ב"בארבי", גם הם באדיבות נרנג'ה.

הגיע הזמן, עכשיו כשהאוסף החודשי שהמהדורה הנוכחית שלו נמצאת כאן למטה הופך לבן בית בגוספל, לפרסם איזשהו דיסקליימער וכמה מילות שכנוע לגבי למה זה טוב לקנות מוזיקה ולא רק לקבל אותה בחינם.

2.  Versus the Spin – October edition

עוד חודש מתקרב לקצה האחורי שלו, והיום, שבו כל כמות הגשם שהיתה אמורה לרדת במהלך החודש ירדה בבת אחת, הוא יום מצוין לעוד אוסף.  ולכן:

1		K'Naan – If Rap Gets Jealous (live in Austin, Texas, March 2009)
		כנען, שהשם שלו הוא מילה בסומלית שקרוב לוודאי שאין לה קשר לעברית, אבל אני אקרא לו בשם הארץ העתיקה שלנו בשביל הנוחות, נולד וגדל במוגדישו, מה שהופך את סיפורי הגבורה בצל הכנופיות של ראפרים אמריקניים לקצת מגוחכים. את המוזיקה שלו הוא התחיל להפיץ ברחבי העולם רק אחרי שהיגר לקנדה ויכל להחליף את יצר ההישרדות ביצר הסיפור. באלבום האחרון שלו, "Troubador", קירק האמט מספק את הרעש השישה-מיתרי.
		לשמוע	לקנות
2		The Church – June
		קל לשכוח, עם כל הלהקות הנפלאות שהפכו את שנות השמונים למה שהיו, ושלחלק מהן היה רק רגע אחד של תהילה בתוך הבליל המוזיקלי האדיר הזה, שמאחורי השיר האחד שהלהקה האוסטרלית הזו מוכרת בשבילו, "Under the Milky Way", יש עשרים ושבע שנים של יצירה מוזיקלית – ושהלהקה מתפקדת, מקליטה ומופיעה גם היום. השיר הזה, למשל, הוא מ-2001.
		לשמוע	לקנות
3		Black Sabbath – Planet Caravan
		מדי פעם, כשהיו לוקחים הפסקה מלהמציא את הרוק הכבד, Black Sabbath היו מקליטים גם שירים כאלה. וכבדרך אגב, אולי גם ממציאים סגנון מוזיקלי חדש אחר לגמרי.
		לשמוע	לקנות
4		Eric Clapton – Can't Find My Way Home (live)
		על אף תקופת החיים הקצרה במיוחד של Blind Faith, עןד אחד מהסופרגרופים של אריק קלפטון שהיו קטנים מדי מכדי להכיל את האגו של כל הגורמים המעורבים בהם, הם הצליחו להוציא את השיר הנפלא הזה, שכאן, בגרסה בהופעה חיה עם זמרת ליווי ובלי סטיב ווינווד, קלפטון עדיין עושה לו צדק. קלפטון, שמיישר הדורים לעת זקנה עם שותפים מוזיקליים מהעבר, הולך להתאחד השנה עם ווינווד לסדרת הופעות.
		לשמוע	לקנות את הגרסה המקורית
5		Brendan Benson – Meaning to Write
		השותף הפחות צבעוני ופחות צעקני ב-Raconteurs כתב לפני, וממשיך וכותב, גם שירים יפים בעצמו. זה, לדוגמא, לקוח מתוך הסינגל הראשון שלו, "Tiny Spark".
		לשמוע	לקנות
6		Suzanne Vega – In Liverpool
		בתחילת דרכה המוזיקלית, סוזן ווגה כתבה והקליטה את "Gypsy", שמספר סיפור אהבה צעיר שלה במחנה קיץ כשהיתה נערה (סיפור שהתחילה לספר בהופעה הקודמת שלה בישראל, לפני 10 שנים, וסיימה לספר בהופעה האחרונה השנה), ואמרה שם שאף שהיא רוצה שהבחור לא יחפש אותה בהמשך החיים, הוא ישמע יום אחד את השיר הזה עליו מתנגן באיזשהו מקום. שנים אחרי הסיפור, ואחרי השיר שנכתב עליו, סוזן ווגה כתבה את השיר הזה, על החיים שממשיכים והאהובים שנשכחים, אולי עוברים על פנינו ברחוב בעיר אנגלית עם הסטוריה מוזיקלית שמחלחלת בין הסדקים במדרכות, ואנחנו אפילו לא שמים לב.
		לשמוע	לקנות
7		Nick Drake – At the Chime of a City Clock
		בין האלבום המתוזמר, האווירתי, המרחף, הראשון, ובין האלבום האקוסטי ברובו השלישי, היה גם האלבום הזה – שהכיל כמות מדודה של המילים המהורהרות של דרייק, ביחד עם חבלים שהידקו את הקשר בין המוזיקה של דרייק למיינסטרים המוזיקלי.
		לשמוע	לקנות
8		Ike Reilly – The Train Bomber
		אייק ריילי הוא מספר סיפורים מוכשר בשירים שהוא כותב. עד כדי כך מוכשר שהוא יכול לגרום לכם לראות שני סיפורים שונים באותו השיר – והשיר הזה הוא דוגמא מצוינת. אחרי שהקשבתם לשיר הזה פעם אחת, שתי העובדות האלה ישנו לחלוטין את הדרך שבה תבינו את השיר בפעם השניה שתקשיבו לן: שיין הוא הבן הצעיר של אייק ריילי, והרכבת היא רכבת צעצוע.
		לשמוע	לקנות
9		R.E.M. – Let Me In
		ההתאבדות של קורט קוביין היכתה בעולם המוזיקה כמו אבן במים. חלק מהאמנים הביעו את עצמם בדרך שבה הם הכי טובים בלהביע את עצמם, וחלק עשו את זה בחמלה, בעוד שאחרים עשו את זה בהתרסה. מכל שירי המחווה שהוקלטו אז ואחר כך, השיר שאני הכי אוהב הוא השיר הזה, שמייקל סטייפ כתב בתקופה ששני חברים שלו, קוביין וריבר פניקס, שלו מוקדש האלבום ממנו לקוח השיר הזה, מתו בהפרש של כמה חודשים אחד מהשני. סטייפ, בניגוד לאחרים, מרגיש אשמה על שלא יכל לעצור את קוביין ולשכנע אותו להמשיך ולחיות.
		לשמוע	לקנות
10		Bruce Springsteen – Lost in the Flood
		במקרה השיר הזה, הכי יפה באלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין והתחלה יפהפיה לדרכו של ספרינגסטין לכתוב סיפורים נוגעים ללב על הסדקים בתחריט האמריקני, הוא רלוונטי במיוחד להיום. ספרינגסטין מספר את הסיפורים של האנשים שחוזרים מהגיהנום הרועש והבוער של ווייטנאם לגיהנום השקט והשומם של ניו ג'רזי, מנסים להתמודד עם השקט שמסביב לכל הרעש.
		לשמוע	לקנות
11		The Mountain Goats – 1 John 4:16
		באלבום החדש והיפהפה כרגיל שלו, ג'ון דרניאל בחר לקרוא לכל השירים בשמות של פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה. במקרה הזה, "ואנחנו ידענו ונאמין באהבה אשר אלוהים אהב אותנו, האלוהים הוא האהבה והעומד באהבה עומד באלוהים והאלוהים עומד בו." גם אני לא מבין את הקשר.
		לשמוע	לקנות
12		Emmanuel Jal – Emma (live in TEDGlobal, Oxford, 2009)
		בדומה לכנען, שפותח את האוסף הפעם, גם עמנואל ג'אל נולד וגדל באחד האזורים הפחות נחמדים של אפריקה, סודאן, במקרה הזה, וגם הוא הצליח להיחלץ, בעזרת מיסיונרית בשם אמה מק'קיון שעליה הוא כתב את השיר הזה, ולהציל ולבנות את עצמו באמצעות המוזיקה. ג'אל אוכל רק ארוחה אחת ביום, ומשקיע את הכסף שהיה יכול להשקיע בשתי הארוחות האחרות בקרן שהקים, כדי שיהיו מספיק בתי ספר בסודאן כדי לאפשר לכל הילדים ללמוד. הוא גם נדר נדר לא לאכול יותר מארוחה אחת עד שייאסף מספיק כסף בשביל המטרה הזאת. לפחות במקרה שלו, כשתשמעו שהוא אכל את הארוחה הכי חשובה של היום, אלה יהיו חדשות טובות במיוחד.
		לשמוע	לקנות

את האוסף, כמו בכל חודש, אפשר למצוא כאן. וכמו בכל חודש, הוא ייעלם אחרי שבועיים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – פעם בכמה זמן, בגלל כל מיני החלטות הפצה מסתוריות של אולפני סרטים, יש כמה סרטים שמדברים על אותו נושא ויוצאים לקולנוע באותו הזמן.  הפעם, הנושא הוא נלסון מנדלה, ואם אתם צריכים לבחור איזה מבין שני הסרטים לראות, זאת הבחירה הנכונה.

1. לפני הכל

אורי זר אביב מתקן את החדשות שלי משבוע שעבר: סול וויליאמס יופיע כאן ב-27 לנובמבר, ולא ב-29 בנובמבר.  וגם, כדי שתבואו מוכנים, נותן לכם את ההזדמנות להקשיב למיקסטייפ סול וויליאמסי במיוחד.

לא קשור למוזיקה, לספרים או לסרטים אבל עדיין חשוב:  בדרום תל אביב יש ארגון שתומך בפליטים האפריקניים שמצליחים לזרום אלינו מסודאן וממקומות אחרים שקשה מאד להישאר בחיים בהם.  הארגון הזה מספק לחלק מהמשפחות האלה את הדרך היחידה להשיג אוכל כדי לקיים את עצמן, ומלאי האוכל של הארגון הזה הולך ונעלם עכשיו. בשביל זה הם צריכים את העזרה שלכם.   אם אתם רוצים ויכולים לתרום להם אוכל – והם צריכים בעיקר אורז או פסטה, קמח, סוכר ומלח, עדשים אדומות, שמן, טונה וסרדינים, מרקים, קופסאות שימורים, רוטב עגבניות, מטרנה, חיתולים, סבון ומשחת שיניים – אתם מוזמנים ליצור קשר עם ניק, בטלפון 052-6042642 או בכתובת nic@ardc-israel.org.

2. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים
קשה להאמין היום, כשניק דרייק הוא כמעט הקדוש המגן של אמנים עם גיטרה שהשירים שלהם צבועים בגוונים הכתומים של הסתיו, שהיתה תקופה, כשניק דרייק היה עוד חי, שמעט מאד אנשים הכירו אותו.  אף אחד משלושת האלבומים שלו לא מכר יותר מחמשת אלפים עותקים, ובהופעות שלו היו מעט מאד אנשים.  להיות מוזיקאי פולק מוכר בתקופה ההיא, אחרי הכל, היה דבר די קשה.  היו עשרות מוזיקאים שניגנו את סוג המוזיקה הזה, ורק חלק קטן מהם הצליח לחדור מעבר למעטה האדישות המוזיקלי של הרדיו ושל המאזינים.  חלק אפילו קטן יותר מתוך אלה הצליח לחצות את האוקיינוס ולהשפיע בחזרה על היבשת שהפולק שלה, והסנדק שלו, בוב דילן, השפיעו עליהם.  אבל מי שהכיר את ניק דרייק אהב אותו.  ומי שאהב אותו, שמר עליו כמו על פרח נדיר שעומד לקמול בכל רגע.

דרייק נולד לתוך משפחה אנגלית במיוחד, נוחת על רגליו על מסלול חיים אנגלי במיוחד שבו כל חלק היה מתוכנן מראש כמו שלבים במשחק מחשב.  אביו היה מהנדס בחברה בריטית שמילאה את הקולוניות בתעשיה וקדמה, והוא נולד בבורמה, באחד מהמסעות המשפחתיים.  אחות אחת, גבריאל, כבר חיכתה כדי לחלוק איתו את הילדות.  כשחזרו לאנגליה, הם חזרו לבית עם שם, בתקופה שבה משפחות מסוג מסוים בבריטניה חיו בבתים עם שמות משלהם, ודרייק התחיל את דרכו האריסטוקרטית בבתי ספר פרטיים.  על אף שהוא היה כל מה שהיה מצופה ממנו בבית הספר – הוא היה החניך התורן של בניין המגורים לתלמידים שלן בו, קפטן קבוצת הראגבי ורץ למרחקים קצרים.  אבל המורים שלו, המנהלים שלו והתלמידים האחרים לא באמת הכירו אותו.  הוא היה מנותק ומסוגר באותה תקופה, באותה מידה שהיה מנותק ומסוגר כל חייו.

מאוחר יותר, אחרי תקופה בצרפת, שם קנה את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו והחל לפתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, הוא התחיל ללמוד בקמברידג'.  הוא לא התקבל ללהקת התיאטרון Footlight, שהוציאה מבין שורותיה בין השאר את יו לורי וסטיבן פריי, את אמה תומפסון, את דגלאס אדאמס ואת רוב מונטי פייתון, וכשהתחיל את לימודיו הוא כבר איבד עניין בלימודים עצמם או בספורט שעסק בו לפני כן.  הוא העדיף לבלות את זמנו בנגינה ובהאזנה למוזיקה.  באחת מההופעות שלו, אשלי האצ'ינס, נגן הבאס של Fairport Convention, היה, והתרשם לא רק מהנגינה המיוחדת של דרייק ומהשירה שלו, אלא גם מהנוכחות שלו על הבמה.  הוא החליט להפנות את תשומת לבו של ג'ו בויד, חבר ומפיק אמריקני שהיה אחראי על הקריירה של כמה אמני פולק אחרים.  בויד קיבל מדרייק סליל טייפ עם ארבעה שירים שלו, וגם הוא זיהה מיד שיש משהו מיוחד במוזיקה של הבחור האריסטוקרטי המרוחק, שהחיוך שלו היה עשוי להביע שחצנות וביישנות באותה מידה, או אף לא אחד מהם, והוא החליט להחתים אותו על חוזה הקלטות.  דרייק החליט להפסיק את הלימודים שלו ולהתמסר באותו הרגע למוזיקה.

דרייק היה איש של מעט מאד מילים.  הוא שמר את רובן לשירים שכתב וששר, שירים שהביעו יותר מכל דבר אחר את תחושת הניכור שלו מהכל.  במשך ארבע השנים שעברו מאז שהתחיל לעבוד ביחד עם בויד וג'ו ווד, טכנאי ההקלטות, על האלבום הראשון, "Five Leaves Left", הוא פרש את משנתו המוזיקלית לאורך שלושה אלבומים, כל אחד מהם מציג פן קצת אחר של האישיות שלו.  האלבום הראשון היה משהו שנלקח מהסביבה הכפרית שגדל בה.  אלבום שקט, רך, איטי, שבו המילים של דרייק נישאות כמו סירת משוטים על ים שקט שמורכב מצלילים של כלי מיתר.  האלבום השני היה מורכב יותר, מתדפק יותר על דלתות המיינסטרים.  הצלילים האקוסטיים והתזמורתיים של האלבום הקודם התערבבו כאן בנימות של ג'אז, בכלים וצלילים שלא נשמעו קרובים במיוחד לעולם של דרייק – סקסופון, קלידים, הוויולה של ג'ון קייל וזמרות ליווי.    האלבום השלישי היה הרבה יותר מסוגר ואינטימי.  דרייק, לבד עם הגיטרה שלו, מנגן בבטחון החשוך של החדר שלו.  מישהו הצליח להיכנס פנימה עם ציוד הקלטה ולהנציח אותו.  מישהו הצליח לשזור פסנתר בין צלילי הגיטרה והקול המנחם של דרייק בשיר הפותח.

דרייק לא היה מרוצה מהדרך שבה הקריירה המוזיקלית שלו מתנהלת.  הוא לא אהב את התוצר המוגמר של האלבומים שלו, אף על פי ששלט בצורה כמעט פנאטית על כל פרט בהקלטה שלהם (באלבום השני, למשל, השיר "Poor Boy", מכיל שתי זמרות ליווי ששרות לא רק את המילים של דרייק ואת המוזיקה שלו, אלא בדיוק באינטונציה, בגוון הקול וברגש שהגדיר להן.  דרייק בחר לבדו את המעבדים המוזיקליים שלו – ובאלבום השני בחר להביא את רוברט קירבי, חבר ללימודים שלא היה לו נסיון תזמור לפני האלבום.  הוא גם פרש בפני המעבדים המוזיקליים את רשימת המלחינים הקלאסיים שכלי המיתר צריכים להישמע כמוהם).  הוא לא אהב את העובדה שהאלבומים לא מכרו יותר מדי עותקים, ושמעט אנשים הגיעו להופעות שלו.  הוא גם לא אהב להופיע.  באחת מההופעות, בשנים האחרונות של חייו כשהיכולת שלו להתמודד עם הדכאון שדחק בו להתרחק מהעולם הפכה לפחות ופחות אפקטיבית, הוא קם ועזב את הבמה באמצע השיר, ולא חזר להופיע מאז.  "אמרתם שאני גאון," הוא היה מטיח בבויד ובווד מדי פעם, "הרבה אנשים אומרים שאני גאון.  למה אני לא עשיר ומפורסם?"

את האלבום האחרון שלו, "Pink Moon", הוא הקליט ללא התמיכה של חברת התקליטים שלו.  הדבר היחיד שמנע מחברת התקליטים לפטר אותו ולמחוק את האלבומים שלו, שלא מכרו מספר גדול מדי של עותקים, היה ההתעקשות של ג'ו בויד, המפיק של שני האלבומים הראשונים, שהחוזה שלו כלל סעיף שאסר על החברה להפסיק להפיץ את האלבומים של דרייק לעולם.  כשהאלבום היה גמור, תוצר של שני לילות רצופים של עבודה, כשרק דרייק וג'ון ווד, טכנאי ההקלטות, נמצאים באולפן, דרייק נכנס למשרדי חברת התקליטים, הניח את סליל המאסטר של האלבום על דלפק הקבלה, שלא היה מאויש, והלך.  אם מישהו לא היה מוצא במקרה את סליל ההקלטה שבוע אחר כך, יכול להיות ש-"Pink Moon" אפילו לא היה יוצא לאור.

אחרי שהאלבום הוקלט, דרייק איבד עניין גם במוזיקה.  הוא מכר את אחת מהגיטרות האקוסטיות שלו וחזר אל בית הוריו, שם הוא הסתגר בחדרו, מנגן ומקליט במהלך הלילות שבהם לא יכל לישון.  בקומה למטה, הצעדים הכבדים שלו היו מהדהדים לאורך הלילה, רוח רפאים של אדם שעוד לא מת.  מדי פעם הוא היה עוזב את הבית והולך לשוטט בין בתים של חברים.  הוא לא דיבר הרבה, לא על עצמו ולא על שום דבר אחר.  הוא היה יושב ושותק, מקשיב איתם למוזיקה, נשאר ללון אצלם ואז עוזב, באותו עיתוי מפתיע שבו הגיע.  כשדרייק הרגיש מוכן להקליט אלבום רביעי, הוא פנה שוב לבויד ולווד, והם נפגשו שוב באותו אולפן שבו הקליט את שלושת האלבומים הקודמים שלו.   השינוי בהופעה ובהתנהגות שלו היה קשה לצפיה לשניהם.  השיער והציפורניים שלו היו ארוכות, הוא הקפיד להביט ברצפה ולא לדבר, והוא לא היה מסוגל לשיר ולנגן בגיטרה באותו הזמן. בשני מפגשים, במרחק של חמישה חודשים אחד מהשני, הם הצליחו לסיים ארבעה שירים.  אבל המצב של דרייק המשיך להידרדר, וכשהגיע הסתיו, הוא כבר לא היה מסוגל לצאת מבית הוריו.

הלילות בשביל דרייק היו ארוכים וקודרים במיוחד.  הוא לא יכל לישון, והוא לא יכל להפסיק לחשוב על הדרך שבה החיים שלו היו יכולים להיפרש ועל הדרך שבה נפרשו בפועל.  הוא המשיך לנגן, והמשיך לכתוב שירים, אבל גם הדבר היחיד שגרם לו אושר כבר לא הצליח לעזור לו.  כשהוא פוסע מקצה אחד לקצה שני של החדר, הוא קיווה שבאיזשהו שלב כל זה פשוט ייגמר.  כשהצליח להירדם, בעזרת כדורי שינה וכדורים נגד דיכאון, הוא חלם שהוא מצליח לאזור אומץ ולתלות את עצמו, או לקפוץ מחלון של בניין גבוה.  ובבוקר אחד של חודש נובמבר, הוא כבר לא היה צריך לחלום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט תיעודי חשוב, שכל אחד צריך לראות, על העולם הקשה והמאיים של אבן נייר ומספריים תחרותי.