תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

Tags

בלוגרול

סוזן ווגה, היכל התרבות, 19.7.09

1.   לפני הכל

ת'ום יורק, כנראה, יכתוב שיר בשביל הפסקול של "New Moon".  מה שלא, בכל מקרה, הופך את הסרט הזה למעניין.

"עונג שבת Live", פסטיבל חמש השנים החי של "עונג שבת", משתדרג בעוד סיבה טובה ללכת ולקחת חלק (אם שבע הופעות משובחות ב-20 שקלים זו לא סיבה מספיק טובה): "פרויקט הגומיה", הלהקה הנפלאה והחד פעמית של אריאל קליינר (שיהיה) ונועם פאוסט (שלא יהיה), מתאחדת אך ורק בשביל ערב ההופעות הזה.

2.  סוזן ווגה, היכל התרבות,  19.7.09

Suzanne Vega

[התמונה צולמה על ידי מילוש האבורה]
סוזן ווגה כנראה אוהבת לבוא לישראל בזמנים שמחים.  בפעם שעברה שהיא היתה כאן, היא חגגה לבת שלה, ביחד עם הקהל בסינרמה, יום הולדת.  הפעם, היא הגיעה כמה ימים אחרי יום ההולדת שלה עצמה.  יש כנראה משהו שהקהל הישראלי משדר בשביל סוזן ווגה – היא עולה כמנצחת על הבמה, אחרי הופעת חימום קצרה של נועה בנתור, מתמקמת במרכז, מימינה הגיטריסט ג'רי לאונרד (שגם היה הגיטריסט של דיוויד בואי בשני האלבומים וסיבובי ההופעות האחרונים), משמאלה הבסיסט מייק ויסגליה, שגם היה איתה בפעם הקודמת בישראל, והיא סוקרת את הקהל שממלא כמעט לגמרי את היכל התרבות.  ולמה לא?  על אף ליאונרד כהן, שכן בא או לא בא, ומדונה, ופט שופ בויז, וקולדפליי, והמודעות הנוצצות וחסויות החברות הסלולריות והבנקים, היא מצליחה, בעזרת שלוש וחצי מודעות מאד מוצנעות בעיתונים, למלא את היכל התרבות פעמיים בטווח של כמה שעות.

לעומת השלושה שממלאים את מרכז הבמה, הבמה כולה היא ענקית, ואנשי התאורה צריכים להתרכז מאד כדי ליצור איזור אחד של אור במרכז הבמה.  סוזן ווגה פותחת ב-"Marlene on the Wall", כמה אקורדים מוכרים כדי לרכך את הלם המפגש אחרי כל כך הרבה שנים, אבל מהר מאד אנחנו מגלים שזו לא הולכת להיות הופעה שתתמצה רק בלהיטים.  מיד אחרי השיר הראשון, ואחרי שסוזן ווגה מספרת לנו שהיא שמחה לראות את כולנו אחרי כל כך הרבה זמן וששתי המילים היחידות בעברית שהיא למדה בינתיים הן "שלום" ו"אוי וויי" (בכל זאת, שתי מילים מאד שימושיות כאן), מגיע "Small Blue Thing", שיר יפהפה שביחד עם זה שקדם לו, מספר את הסיפור של ההופעה הזו – על כל להיט קליט וגלגל"צי יש שיר מהורהר ורווי במילים חבויות בתוך מילים ומאחורי מילים, שמהדהד בראש הרבה אחרי שהוא מסתיים.

היא מקפידה ללכת על הקו הדק שבין הנדוש למיוחד כדי לרצות את כל הקהל שממלא את האולם – על אף שרוב האנשים בקהל מפגינים ידע מרשים בשירים שלה, ומוחאים כפיים מתוך זיהוי של השיר אחרי שלושה או ארבעה צלילים, קרוב לוודאי שחלקם היו מסתפקים בטומ'ס דיינרים ובלוקהים שברפרטואר של ווגה – והיא לא זונחת אף אחד מהשירים המוכרים האלה.  את "Tom's Diner" היא מבצעת, לקראת הסוף, בפירוש שלה ושל הלהקה שלה לביצוע של DNA שהפך אותה למפורסמת באמת.  ניסיתי, ולא הצלחתי, להחליט אם מייק ויסגליה אחראי לבדו למה שנשמע כמו תופים, או שזאת היתה הקלטה מוכנה מראש.  את "Luka" היא מבצעת כחלק מההדרן הראשון, ועל אף שהביצוע עוקב בדייקנות אחרי הצלילים המוקלטים באלבום, הוא עדיין נשמע נפלא כשהוא מבוצע על ידי הנגנים האלה, באולם הזה.  חלק מהשירים מתרחקים עד כמה שהם יכולים מהגרסאות המוקלטות.  "Left of Center", למשל, מנוגן כולו על ידי הבאס, ועושה רושם שזה מספיק.  את "Blood Makes Noise", שיר מתכתי ולא אופייני לווגה מ-"99.9", הם מבצעים בגרסה מוזרה וחלולה שנשמעת כאילו באיזשהו שלב הלהקה איבדה עליה שליטה וגם ווגה וגם הנגנים שלה מאד רוצים שזה ייגמר.  לא כל גרסה נסיונית מצליחה להפתיע בצורה הנכונה.

השירים שבהם ווגה מתעלה על עצמה הם, תמיד, השירים שבהם היא נצמדת לעולם המוכר של הגיטרה האקוסטית.  "זה שיר מאד ישן ומאד ארוך," היא אומרת ורחש עובר בקהל, שמזהה מיד שמדובר ב-"The Queen and the Soldier", בלדה על חייל ומלכה שהם משל על הרבה חיילים והרבה מלכות.   מאוחר יותר, היא מספרת את הסיפור על איך נולד השיר "Gypsy" – גם בהופעה הקודמת שלה בארץ, בסינרמה לפני עשר שנים, היא סיפרה כמעט בדיוק את אותו הסיפור, אבל הפעם היא הוסיפה עוד פרטים ורמזה לגבי העתיד של הרומן הצעיר הזה, ועל הבחור מליברפול שהוא נושא השיר.  כשהזכירה את העיר האנגלית, הקהל הריע, בעיקר מפני שהם קיוו שכל ההקדמה הזו תוביל ל-"In Liverpool", השיר האהוב עליי שלה, שמספר את סיפור ההמשך של הרומן הזה – שנים אחר כך, כשהכל כבר נשכח ובטיול בליברפול, אולי הם חצו אחד את דרכה של השניה ברחוב ולא ידעו את זה אפילו.  "In Liverpool" לא מוצא את דרכו לרשימת השירים של המופע הזה, אבל במקומו יש הרבה שירים שלא הייתי מצפה לשמוע במופע מהסוג הזה – "Calypso", למשל, או "Penitent", שפותח את אלבום הגירושים שלה, "Songs in Red and Gray", או "Some Journey" מאלבום הבכורה שלה, או אפילו השיר האחרון שהיא הקליטה, לפרויקט המסקרן של Sparklehorse ו-Danger Mouse.   היא לא שוכחת לפנות מקום לכמה שירים מהאלבום האחרון שלה, זה שהיא בעצם מקדמת כשהיא עולה על הבמה בכובע המייצג את עטיפת האלבום –  "Frank and Ava", שיר קצר על סיפור האהבה הארוך של פרנק סינטרה ואווה גרדנר; "New York is a Woman", שהיא שרה רק אחרי שהיא מסבירה שניו יורק היא אשה, לא גברת, ותוהה לדעת איזה מין סוג של אדם היא תל אביב;  ו-"Pornographer's Dream", שהיא חותמת איתו את ההופעה כשהיא עולה להדרן השני, וחושפת את הצד האישי, הקרוב שלה, הדבר הנוסף, מעבר לשירים עצמם, שהופך אותה לזמרת אהובה – בן שלו, עיתונאי שראיין אותה לפני שהגיעה לארץ, הזכיר שזה השיר האהוב עליו מהאלבום האחרון וביקש שתנגן אותו בהופעה.  והיא זכרה וניגנה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

אבל אני הייתי מעדיף שההופעה תסתיים בשיר שחתם את ההדרן הראשון, "Rosemary", שיר קצר ויפהפה שמסיים את אלבום האוסף הראשון שלה, "Tried and True".  "כל מה שאני יודעת עליכם," היא שרה, "נמצא עכשיו בזכרון שלי.  וכל מה שאני רוצה, הוא שגם אתם תזכרו אותי."  ואנחנו נזכור. ונמתין.  ועוד עשר שנים, אם שום דבר לא ישתנה, נצפה לפגוש אותה שוב.  אולי בפעם הבאה היא כן תשיר את "In Liverpool".

[תיקון.  בהופעה השניה היא כן שרה את "In Liverpool". ואת "Solitude Standing". חררמפף]

זה הכל לשבוע (שעבר).  עד סוף השבוע הזה – שימו לב איך צירוף שני המשפטים האלה הופך אתכם להרבה יותר מוכנים שמרץ 2010 יגיע כבר:  "עליסה בארץ הפלאות". וטים ברטון.

תגובה אחת ל“סוזן ווגה, היכל התרבות, 19.7.09”

תגובה