תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2022
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

Tags

בלוגרול

Plastic People of the Universe

1.  לפני הכל

אחרי הפסקה קצרה לצורך אבהות של שחר, ממנהלי מונוקרייב (מזל טוב!), הם ממשיכים במסע שלהם להביא לכאן אמנים מחו"ל שהם קצת פחות מוכרים, אבל בדרך כלל קצת יותר מעניינים, מהאמנים שבאים לכאן בדרך כלל.  הפעם אלו הלהקה הגרמנית Notwist, שהאלבום הראשון שלה, "Neon Golden", ממשיך להיות מוצלח גם כששומעים אותו היום.  הם יופיעו ב-16/7 ב"בארבי" תל אביב.

וגם Why?, עם הסולן בעל-השם-הישראלי-אבל-קרוב-לוודאי-לא-ישראלי-באמת יוני וולף, יגיעו, בדיוק לאותו מקום, ויופיעו שם יום לפני כן, ב-15/7.  תל אביב מתחילה להיראות כמו עיר אירופאית מסודרת, מבחינת הופעות. ובהיעדר הופעה של cloudDEAD כאן, גם זאת נחמה.

2.  אנשים מפלסטיק על הבמות של תל אביב
Plastic People of the Unierseאפשר להגיד הרבה דברים על תל אביב, אבל שניים מהדברים שאי אפשר להגיד עליה הם שהיא משעממת, ושהיא לא רוויה בתרבות עד כדי כך שאפשר להחליק וליפול ממנה.  עכשיו כשתל אביב חוגגת מאה שנים במהלך כל השנה הקרובה, העיר לוחצת על הגז, ואיים קטנים של תרבות צומחים בכל מיני מקומות בעיר ומפריחים פסטיבלים שאין ביניהם קשר ממשי לתל אביב או למאה השנים שלה, אבל זה עדיין נחמד שהם שם.  תיאטרון "הקאמרי", למשל, תורם את החלק שלו בפסטיבל תיאטרון, שבמסגרתו הועלו כל מיני הצגות בשבוע האחרון.  אחת מההצגות האלה היתה "רוק'נ'רול" של טום סטופארד, מחזאי אמריקני שנולד בצ'כוסלובקיה, שעוסקת באנשים שהיו חלק מ"מהפכת הקטיפה" ומהדרך שעברו מסוף שנות השישים עד תחילת שנות התשעים.  המחזה, כמו שהשם שלו מרמז, עוסק בעיקר בקשר שבין המוזיקה והתרבות לתסיסה הפוליטית שהובילה לנפילת הקומוניזם בארץ הזו, וכמו שהשם שלו עוד מרמז, מכיל הרבה מאד מוזיקה.  קצת מהמוזיקה הזאת שייכת ל-Plastic People of the Universe, להקה אוונגרדית, מחתרתית ואגדית שהעניקה הרבה יותר ממשמעות אחת לז'אנר שאנשים טוענים שהיא היתה שייכת אליו – Rock in Opposition.   כשהמחזה עלה לראשונה בצ'כיה, ב-2007, הלהקה עצמה השתתפה במחזה וניגנה את השירים שבגרסאות אחרות של המחזה הושמעו מהקלטה, וגם כשההצגה עלתה בתל אביב, בשבוע האחרון, הלהקה חזרה על הגימיק הזה.  אבל כדי לחגוג את מאה השנים כמו שצריך, החליטו אנשי "הקאמרי" לערבב שמחה בשמחה ולהוציא את הלהקה החוצה, אל הרחבה שבין התיאטרון, בית האופרה והבניין השלישי שאני לא יודע מה יש בו, ולאפשר לתושבי תל אביב ולכל בן אדם אחר שרוצה לבוא ולשמוע מוזיקה איכותית ומאד לא שגרתית בתל אביב, לראות אותם.  ההופעה היתה בחינם, הבירה היתה בחינם (או ככה לפחות השמועות אומרות, מפני שמרגע שהשמועה התפשטה ועד סוף ההופעה לא יכולתי לראות את הדוכן הצנוע של Pilsner Urquel מאחורי נחיל האנשים שהקיפו אותו) והאווירה, תרומתם של כמה צ'כים שחיים כאן או מבקרים כאן והתאגדו בצד הקדמי של הבמה.

שגריר צ'כיה בישראל, שעולה לבמה כדי להגיד כמה דברים לפני שהם מתחילים בהופעה שלהם, מסיים את הנאום הקצר שלו ב"זהירות על אוזניכם", אבל האזהרה שלו נמהרת מדי, מפני שכשעלו,  Plastic People of the Universe התחילו את ההופעה שלהם בצורה רגועה ככל האפשר.  אולי זאת הבקשה שהם קיבלו מאנשי השגרירות הצ'כית שתיאמו את ההופעה הזאת, דרך עיריית תל אביב שמייצגת את העיר שאוהבת אוונגרד, אבל לא בבת אחת ולא בשעות מאוחרות מדי.   הרוק שלהם, סוחף ומעניין ואנרגטי, מקבל נופך של משהו שונה בעיקר בגלל המילים, שהן בשפה מוזרה ולא מאד שגרתית כאן.  לפני כמעט כל אחד מהשירים, מתוך אדיבות לקהל הישראלי שקרוב לוודאי שלא מכיר אותם, הם מזכירים את שם השיר, באנגלית, ומסבירים על מה הוא.  השירים שלהם הופכים להיות מעט רועשים יותר, מעט מבולגנים יותר, הסולואים של הכלים השונים מתארכים ומתפתלים יותר ולפעמים אחד מחברי הלהקה מרשה לעצמו לרדת מהבמה ולהביט בהם מהצד.  באיזשהו שלב הם נזכרים שהם בעצם להקת ריקודים, או כך לפחות הם טוענים, והם מתחילים לנגן שירים קצביים יותר, שירי רוק'נ'רול כדי להחליף את השירים מהמערב שלא הגיעו אליהם בתקופה ההיא, שבה הם התחילו.  הם מזכירים את איגון בונדי,  פילוסוף ומשורר צ'כי שהוצא מחוץ לחוק בתקופה הקומוניסטית ושאת השירים שכתב הלחינו בשביל אלבום שקראו לו "Egon Bondy's Happy Hearts Club Banned".  לאט לאט, ככל שהקהל משתחרר יותר והלהקה משתחררת יותר, והמרכז לאמנויות הבמה משתחרר מכבלי הבטון ומתחיל לרחף באוויר, אי תרבותי בין האפור האורבני שמימנו והאפור הצבאי שמשמאלו, האוונגרד מוצא את דרכו בחזרה לתוך הנגינה שלהם.  וורטיסלב ברבנק, נגן הסקסופון שלהם, שנראה קצת כמו איזשהו בן דוד צ'כי של סופרטראמפ, עומד במרכז הבמה במהלך אחד מהשירים ומוציא מהסקסופון שלו צלילים שבינתיים הספקתי לשמוע רק מפיטר ברוצמן וג'ו מק'פי, במרתף במקום אחר לגמרי בתל אביב.  חברי הלהקה מחליפים ביניהם את תפקיד הסולן, כשמעט מאד מהשירים שלהם באמת מושרים.  אלו יותר סיפורים עם עיטור מוזיקלי, ראפ צ'כי קדום.

בזמן ש-Plastic People of the Universe, בהרכב הנוכחי שלהם, עומדים על הבמה ומנגנים מוזיקה חופשית בעולם החופשי הזה, הסיפור שלהם עומד מאחוריהם והצל שהוא מטיל הופך אותם לענקים.  הם התחילו את דרכם ב-1968, כשטנקים סובייטים התגלגלו לתוך פראג והובילו את שלום חנוך לכתוב שיר בפינה אחת של העולם, ואנשים אחרים לכתוב שירים לגמרי אחרים בפינה אחרת של העולם.  מילאן חלאבסה הקים את הלהקה לפי הפורמט של Velvet Underground – להקה שיש לה גרעין מוזיקלי ומנהל אמנותי חיצוני, שמשווק אותם לעולם בתור משהו אמנותי, אוונגרדי, יותר מגניב ממגניב.  אבל מסך הברזל התחיל להיסגר לאט לאט גם על צ'כוסלובקיה, ודי מהר לא היה יותר עולם לשווק לו אותם.  הם התחילו את דרכם מבצעים שירים, באנגלית, של להקות אחרות.  שני השירים היחידים בצ'כית שהיו להם, לחנים שלהם למילים של המשורר הצ'כי יז'י קולארז', התרחבו והתחילו לתפוס את מקומן של גרסאות הכיסוי, כשהם התחילו להלחין את השירים שכתב איגון בונדי.

הפופולריות שלהם, והעובדה שהם בחרו להלחין שירים ולהעביר מסרים שלא זכו לאישור של משרד הפרופגנדה המקומי, עוררו את תשומת ליבם וזעמם של השלטונות.  ב-1974,  אוטובוס מלא צעירים שנסעו לעיר מחוץ לפראג כדי לראות הופעה של הלהקה נעצר בצד הדרך, ושוטרים שעלו עליו עצרו את מרבית הצעירים שהיו עליו ודנו חלק מהם לתקופות ארוכות בכלא.  חברי הלהקה עצמם נעצרו, נשפטו, והושמו בכלא.  חבר הלהקה הקנדי פול ווילסון, שהיה סולן הלהקה בתחילת דרכה אבל עזב את הלהקה הרבה לפני המעצרים, גורש מצ'כוסלובקיה.  התקופה בכלא לא הרגיעה את רוח ההתנגדות שלהם – הם בסך הכל רצו לעשות מוזיקה, לא להיות מעורבים בכל התככים הפוליטיים של השלטון בתקופה ההיא – וברגע שהיתה להם את ההזדמנות להמשיך ולעשות מוזיקה, הם ניצלו אותו.  זמן בכלא, השלטונות הבינו, הוא לא מספיק בשביל לעצור אותם, והם החלו להגלות חלק מחברי הלהקה – ברבנק, סקסופוניסט הלהקה, העביר תקופה ארוכה בקנדה לפני שחזר לצ'כיה ב-1997.  על אף שהמוזיקה שלהם נשארה מחתרתית ונגישה רק למעט מאד אנשים, זרעי המהפכה שהם זרעו החלו לצמוח – כשאנשים כמו ווצלב האבל, שהפך להיות הנשיא האחרון של צ'כוסלובקיה, והנשיא הראשון של צ'כיה, ניסחו את "הצעה 77" שלהם, שהובילה ל"מהפכת הקטיפה" ולהפלת השלטון הקומוניסטי.

הלהקה, בהרכב של חברים שלא גלו מצ'כוסלובקיה, הפסיקה לעבוד ב-1988, אבל לאחר ששוכנעו על ידי ווצלב האבל עצמו לחזור ולהופיע ב-1997, בהרכב המקורי שלהם, כדי לחגוג עשרים שנים ל"הצעה 77", הם חזרו להופיע ולהקליט אלבומים חדשים, ולא הפסיקו מאז.

אחרי שההופעה מסתיימת, מלווה בהתנגדות מסוימת של הקהל למטה לעובדה שהלהקה צריכה לסיים למעלה ולרדת מהבמה, שניים מחברי הלהקה מתפנים למכור את הדיסקים שלהם בצד הבמה.  הדיסקים של הלהקה עצמה, המעט שהביאו איתם מצ'כיה, נעלמים תוך שניות.  הדיסקים שנשארים להם הם של הרכבים בנפרד של חברי הלהקה.  אני שואל את גיטריסט הלהקה, יוזף יאנישק, אם אפשר להשיג את הדיסקים שלהם במקומות אחרים. הוא מושך בכתפיו. "זה תלוי," הוא אומר.  תלוי, אני רוצה לחשוב, עד כמה אני מוכן להשקיע בשביל לחשוף את המוזיקה הנחבאת אל הכלים של הלהקה הזו.  המוזיקה הנפלאה הזו, שיש בה תערובת של רוק'נ'רול מאד פשוט ושל התוהו ובוהו שאפפו את הלהקה בעשוריה הראשונים, ושממשיכה להתחבא ולמנוע מאנשים שמבינים את הכוח ההרסני שיש למוזיקה נגד רוע, טמטום וכפיה.  ככה זה – אפשר להוציא את הלהקה מהמחתרת, אבל אי אפשר להוציא את המחתרת מהלהקה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסיפורים של אתגר קרת, בסטופ מושן, לפרק זמן מוגבל.  עכשיו, רק 9.99$.

תגובה אחת ל“Plastic People of the Universe”

  • שחר הגיב:

    תודה רבה על הברכות חבריקו, פוסט משובח.
    רק תיקון קטן – נאון גולדן הוא כמובן לא האלבום הראשון, אלא החמישי(!). מומלץ להתחיל ולנבור אחורה לפחות עד ל-"12".

תגובה