The gospel according to whom

1.  לפני הכל

אם, נניח, החלום שלי היה לדעת איך נשמע שיתוף פעולה מוזיקלי בין מארק לינקוס (מ-Sparklehorse) ל-Danger Mouse, כשהם כותבים ומפיקים את המוזיקה, ומי שמאייש את המיקרופון, בתורות, הם נינה פירסון, וויק צ'סנאט, וויין קוין, איגי פופ, ג'וליאן קסבלנקאס, סוזן ווגה, גראף ריס, ג'ייסון ליטל, ודיוויד לינץ', אז החלום שלי היה מתגשם עכשיו.

אני מודה שלקח לי זמן לקלוט את המגניבות של משחק המילים בשם של סיבוב ההופעות הזה – "NIN/JA" – ונוספת אליה גם העובדה, או, אם נהיה יותר מדויקים, השמועה, שטרנט רזנור הולך לקיים את ההבטחה שלו ולחזור לארץ ביולי, הפעם ביחד עם "Jane's Addiction", ועם "Street Sweeper", שנשמע כמו השם הצנוע של איזו להקה מתחילה ששתי הלהקות הגדולות החליטו לעשות לה טובה ולצרף אותה לסיבוב ההופעות, אבל בעצם, זה ההרכב החדש של טום מורלו. עד שיתברר אם השמועות הן באמת נכונות (תאריכי ההופעות באתר הרשמי של המופע המשותף הזה מתייחסים רק לארצות הברית ומגיעים רק עד לסוף יוני), אפשר להסתפק באי.פי. שמכיל שירים חדשים של שלוש הלהקות.

2.   והיה נדמה שזו ההתחלה של הנצח

לאנשים הצעירים של סוף שנות ה-70 בבריטניה היתה בעיה:  הם רצו להביע את הקול שלהם, לשיר, לעלות על במה ולהפגין את האדישות שלהם ואת המחאה שלהם על הדרך שבה החיים התנהלו באותם הזמנים ועל האנשים שהדורות הבוגרים יותר ציפו מהם להיות.  אבל הם לא ידעו לנגן טוב במיוחד.   הגיטריסטים ידעו שלושה, ארבעה, חמישה אקורדים.  הזמרים לא ידעו ממש לשיר.  הבסיסטים והמתופפים הסתפקו בדרך כלל במכות קצובות על הכלים שלהם שהזכירו את המוזיקה הפרימיטיבית של להקות כמו פאוסט.  ובכל זאת, הם עלו על במה ושרו, עד כמה שיכלו, הפרצופים הזועמים שלהם, העמידה המלאה תוכחה, הדרך האלימה שבה הם ניגנו בכלים שלהם, כולם היו מאפיינים לא פחות חשובים של הז'אנר התרבותי הזה מהמאפיינים הבולטים יותר – הבגדים, התסרוקות, האמנות והגישה.   מאוחר יותר, הז'אנר הזה דעך מעצמו ופינה את מקומו לז'אנר אחר, שבו אנשים שידעו לנגן הרבה יותר טוב עשו מאמצים אדירים כדי שזה ייראה כאילו שהם לא יודעים לנגן.

גם Ash, להקה שהוקמה בצפון אירלנד בתחילת שנות ה-90, היתה להקה שרצתה להביע בצורה מוזיקלית את הזעם, הפליאה והתמצית של הנעורים – הנטיה של כל דבר להפוך להיות דרמטי וגדול יותר ממה שהוא באמת, ההתנסות הראשונה בכל כך הרבה דברים, הבדידות הלא אמיתית. לעומת אותם צעירים של שנות ה-70, היה להם חסרון אחד ויתרון אחד – החסרון היה שהם נולדו באותה שנה שבה הפאנק נולד.  היתרון היה שהם התחילו את דרכם כשהם יודעים לנגן הרבה יותר טוב מהאנשים שהמציאו את הפאנק.  אם לוקחים בחשבון גם את העובדה שהסיבה השלישית לשם האלבום הראשון האמיתי שלהם, "1977" (האלבום השני שלהם אם לוקחים בחשבון את "Trailer" הקצר יותר והנפוץ פחות, שיצא ב-1996), היא גם שנת היציאה של הסרט הראשון (או הרביעי, תלוי איך מסתכלים על זה) בסדרת "מלחמת הכוכבים", ושהאלבום מתחיל ומסתיים ברמיזות לסרט הזה (הוא נפתח בצליל של חללית הקרב המוזרה שלוק סקייווקר טס בה כשהוא מתגייס לעזרת מי שזה לא יהיה שהוא מתגייס לעזרתם, ונסגר בחברי הלהקה שרים את הצלילים הראשונים של נעימת הנושא של הסרט, בסוף שיר שנקרא בכל מקרה "Lightside Darkside"), אפשר לסכם את המיקום המוזיקלי המדויק של שלושת חברי הלהקה: חבורה של חנונים שעושים פאנק.  שזה בדיוק המקום שבו אני רוצה למצוא אותם.

כשמקשיבים לאלבום ונזכרים באותה התקופה של סוף שנות ה-90 שאפשר לכנות בשם בריטפופ, כמות השירים שהיו סינגלים, וסינגלים מוצלחים, מפתיעה – "Oh Yeah", "Girl From Mars", "Goldfinger", "Kung Fu", "Gone the Dream", "Angel Interceptor" – מה שמפתיע יותר, הוא שכל אחד מהשירים האחרים כמעט יכול היה להפוך להיות סינגל מצליח, אם חברי הלהקה היו מעדיפים להמשיך ולהוציא שירים מהאלבום הזה ולא להמשיך הלאה לאלבום הבא, המוצלח יותר והמצליח פחות.

האלבום מתחיל בצלילים הממהרים והרוחשים של "Lose Control", המלודיה מפלסת את דרכה מבין הררי הדיסטורשן ומפסלת שורות בתוך הרעש, ומהר מאד, כשהאוזן מתחילה להתרגל למלודיה, קל לזהות את שיר הפופ שמסתתר מאחורי המוזיקה המשוננת שמקיפה אותו.  מה שבא אחר כך – שורה של להיטים מוכחים או להיטים בהתהוות – שירים שעוסקים, בעיקר, בחוויות אהבה ראשונות או חוויות הרס ראשונות, לפעמים באותו השיר – מעלים מן האוזן שהדיסטורשן נעלם לאט לאט ומשאיר אותנו עם שירי פופ מלאים אופטימיות וכינורות – כמו "Oh Yeah" ו-"Angel Interceptor".

גם Ash בעצמם מבינים שהם בעצם להקה של סינגלים – להקה שמנסה ככל שהיא יכולה לעצב את שיר הפופ, הרועש, המושלם, ולשנות אותו ככל האפשר בכל פעם בשביל להישאר מעוניינים ומעניינים.  האלבום החמישי והאחרון שהם הוציאו עד כה, הם הודיעו, יהיה האלבום האחרון של הלהקה. מעכשיו, הם הולכים להוציא רק סינגלים מפני שזו הדרך שבה העולם בוחר להקשיב למוזיקה בימים האלה.  והם לא שוקטים על השמרים גם מהבחינה הזאת – הם מתכוונים להוציא חומר חדש בקרוב, ויש להם כבר עשרים ושבעה שירים מוכנים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – "מספיק," אמר ברט איסטון אליס. "מעכשיו אני כותב את התסריטים לספרים של עצמי."

1. לפני הכל

נמרוד מטאפאס וטאפאס העיר, ואני חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה נכון, שמאחר ורוב האנשים שקוראים בלוגים כאלה ואחרים מקבלים אותם אליהם לקורא הרסס, זה לא ממש משנה להם מתי הם מקבלים עדכונים ולכן, עדכונים משלי לגבי העובדה שפוסט לא מתפרסם ביום שהוא אמור להתפרסם הם יותר מפריעים ממועילים.  מכיוון שכך, לא יהיו יותר הודעות כשפוסט לא יתפרסם – במקום, יהיה רק ההד הרועם של חדר ריק שאמור להיות מלא.  מצד אחד, זה עשוי לדרבן אותי בכל זאת להתעקש ולפרסם גם שהזמן הוא קצר. מצד שני, אם מישהו מכם חושב אחרת, זה הזמן להעיר בתגובות.

אחרי שראיתי את המחווה של מורפלקסיס לקהל שלו בשבוע יום ההולדת שלו, ואחרי ששמעתי על האתר הזה בכמה מקומות אחרים, החלטתי לראות מה כל הרעש מסביב ל-Bandcamp, ואני חייב להגיד שהם מציגים טיעון משכנע.  כל כך משכנע, ששמתי שם את האלבום המלא האחרון שלי, "Outreach", אני מתכוון לשים שם את האי.פי. האחרון שלי, וגם האלבום החדש יהיה שם (ואולי אפילו, לתקופה קצרה, בחינם).  הפינה הקטנה שלי באתר הזה עדיין בתהליכי בניה, אבל אתם מוזמנים לבוא ולהציץ.

2.  Versus the Spin – מילות פתיחה

תחילת חודש היא גם, במילים אחרות, סוף של חודש אחר, ומכיוון שהיה לי כיף להכין את אוסף המתנה של חגיגות השנה השניה לגוספל, חשבתי שאני רוצה להכין אחד כזה, צנוע יותר, בסוף כל חודש – בשביל לסכם את החודש שעבר לא רק על הגוספל אלא גם על האוזניים שלי.  כדרכן של מסורות, לפחות אצלי, זו עשויה להיות ארוכת שנים ומפותלת, או שהיא עשויה לחלחל לתהומות השכחה ולמצוא שם מקום רגוע רחוק מהעיניים שלנו.  בכל אופן, הנה המהדורה הראשונה.

1		Muse – Sing for Absolution
		כשהם הוציאו את האלבום הראשון שלהם, טיפה בים של להקות עם סולנים שהחליטו שפלצטו זה בעצם בסדר, אנשים טענו שהחושך מסביב לשירים שלהם נובע מהעובדה שהם נמצאים בצל של רדיוהד. כשהם הוציאו את האלבום האמיתי השלישי שלהם, אנשים הבינו שהם נמצאים בליגה אחרת לחלוטין – Muse הם סוס של טריק אחד, אמנם. אבל איזה טריק מרהיב זה.
2		Ash – Innocent Smile
		מתחת לשביבי הדיסטורשן שאופפים את האלבום הראשון שלהם, שלושת בני ה-19 האלה עושים בעצם מוזיקת פופ. השירים שלהם, לפחות באלבום הזה, נופלים בדרך כלל באחת משתי קטגוריות – שירי פופ פשוטים מאד או שירי פופ פשוטים מאד שמתחבאים מאחורי רוק כבד, מתקדם, נסיוני. זה, למשל, נופל בקטגוריה השניה.
3		Jeff Buckley – The Sky is a Landfill
		השיר שפותח את אלבום השאריות של ג'ף באקלי היה יכול בקלות לפתוח גם את האלבום האמיתי שהוא הוקלט בשבילו – הוא אוסף את כל מה שהיה טוב ב"Grace", אורז את הכל כמעט בשיר אחד ומשאיר את הקרקע נקיה לכל מה שבאקלי התכוון לעשות באלבום השני שלו, אם היה נשאר בחיים.
4		Tin Machine – You Can't Talk
		בסופו של דבר, אלו הרגעים שדיוויד בואי מרשה לריבס גברלס לנגן את שירי העם שלמד במסעותיו בחלל שהופכים את Tin Machine ללהקה מעניינת באמת.
5		Riceboy Sleeps – Happiness
		באמצע אלבום האוסף החדש של Red Hot, יש את השיר הזה, שנמצא כמו Sigur Ros עושים את המוזיקה שלהם לא רק בקצה השני של העולם אלא במרחק של מאה שנים מכאן – אני לא בטוח באיזה כיוון.
6		Spinal Tap – Gimme Some Money
		הלהקה הבדיונית בגלגול הבדיוני השני שלה. הבדיחה האמיתית היא כשאתה לא באמת צוחק.
7		Fennesz – Grey Scale
		כריסטיאן פנז משרטט את הים השחור בצלילים אפורים, מגורענים.
8		Chuck E. Weiss – Jolie's Nightmare (Mr. House Dick)
		צ'אק אי ווייס מספר את האנקדוטה על אל ג'ולסון והכלה הטריה שלו, בשיר רוק יהודי משובח.
9		Dead Can Dance – In the Kingdom of the Blind the One Eyes Man is King
		אחד מהשירים עם השמות הכי ארוכים והכי לא קשורים לשיר עצמו בבת אחת. אם יש את האנשים שמעדיפים את הביטלס ואלה שמעדיפים את האבנים המתגלגלות, ובנוסף יש את האנשים שמעדיפים את פול והאנשים שמעדיפים את ג'ון, אני גורס שיש אנשים שמעדיפים את ליסה ג'ררד ויש אנשים שמעדיפים את ברנדן פרי. אני בצד של פרי.
10		Red Hot Chili Peppers – I Could Have Lied
		שנים לפני שג'ון פרושיאנטה הוציא ארבעה עשר אלבומים בשנה, הוא הדגים רק קצת ממה שהוא יכול לעשות עם שיר ביהלום הנשכח הזה מהאלבום הכי מפורסם של הפלפלים האדומים החריפים.
11		Alex Lloyd – Lucky Star
		חברות תקליטים יעשו את זה בכל הזדמנות שתהיה להן, עד קץ הימים. אולי קצת אחר כך. תנו להם סוג אחד של זמר או להקה שמצליח והם מיד יחפשו עוד עשרה כאלה כדי לנסות ולחזור על אותה הצלחה. בתחילת המאה הזאת אד הארקורט זכה להצלחה מסוימת בתור סינגר סונגרייטר מעניין וחברות התקליטים מיד חיפשו עוד סינגר סונגרייטרים מעניינים. לפעמים זה הצליח להם. לפעמים, כמו במקרה של אלכס לויד, השירים עברו ליד אוזניים ששמעו כבר עשרות דברים כאלה באותו הזמן. במקום אחר, בזמן אחר, לויד היה קרוב לוודאי זה שמצליח.
12		Pixies – Silver
		אחרי אלבום שלם של שירים קצרים, משוננים, זועמים, מצחיקים, רועמים, מגיע הדבר הזה משום מקום, ומוכיח לנו שוב שזה לא מפתיע אותנו שהפיקסיז תמיד יפתיעו אותנו.

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים. אין לו עטיפה או עיצוב כזה או אחר – אבל אולי באוסף של החודש הבא יהיה.

[תודות לפרנק זעתר, ואחרי מאבק ממושך ב-HTML וביכולות שלי להבין איך לבנות בו טבלאות, רשימת השירים כבר לא נראית כמו יצירה של אגם]

1. לפני הכל

השבוע יוצאות לחנויות גרסאות מורחבות (או Deluxe Editions, כמו ש-EMI מעדיפים לקרוא להם), של שלושת האלבומים הראשונים של רדיוהד.  הגרסאות המורחבות ה"רגילות" יכילו את כל הבי-סיידים של האלבומים, הגרסאות המורחבות ה"מיוחדות" יכילו גם דיווידי שיכיל את כל הקליפים של האלבום והקלטות מהופעות. בארץ האלבומים יהיו בתחילת אפריל.  עוד להקה שחברת התקליטים שלה צריכה את הכסף שלכם, כנראה, היא ה-Beastie Boys, שמוציאים את "Check Your Head" המצוין שלהם במגוון של גרסאות מיוחדות ב-30 בחודש.

2.   Tin Machine II

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – האלבום השני של הלהקה השניה בהסטוריה המוזיקלית שלו, Tin Machine II.  הנה עשרה דברים מעניינים יותר ומעניינים פחות עליו:

1   גם באלבום הזה בואי ממשיך במגמת חוסר ההתבלטות שלו – על העטיפה אפשר למצוא, במקום ארבעת חברי הלהקה, ארבעה פסלי נערים יווניים זהים לחלוטין (התמונות עוררו שערורייה קטנה כשהאלבום יצא מאחר ואצל היוונים עירום מלא, בפסלים או בכלל, היה מקובל יותר משהוא מקובל היום.  כדי להשכיח את השערורייה, האלבום יצא מחדש בארה"ב כשהחלקים הפוגעים בפסלים היווניים טושטשו בעריכה דיגיטלית).  על העטיפה האחורית מצולמים ארבעת חברי הלהקה כשגבם אל המצלמה (שזה דבר טוב, למען האמת, מפני שבפניו אל המצלמה, כשהוא לבוש במעיל עור ועוטה עליו שפם מוזר, דיוויד בואי היה נראה כמו פועל בניין בריטי).  ומתופף הלהקה, האנט סיילס, זכה לשיר שניים מהשירים שכתב בשביל האלבום.

2   ומצד שני, בואי חזר באלבום הזה למסורת שהזניח מאז אלבומי שנות ה-80 המוקדמים שלו – להשתמש בסקסופון שלו בחלק מהשירים.  את המסורת השניה, להקליט גרסת כיסוי, הוא ממשיך בכל אלבום.  הפעם, זה "If There is Something" של Roxy Music.

3   EMI, חברת התקליטים שהוציאה את האלבום הראשון של הלהקה, לא היתה מוכנה להוציא עוד אלבום של הלהקה.  דיוויד בואי החליט להסתכל אחורה בזעם ולעזוב את החברה, כשהוא טוען שהם מתעקשים שהוא יוציא אלבום מסחרי כמו "Let's Dance".  כל הדיסקוגרפיה שלו שיצאה ב-EMI במהלך השנים נשארה מאחור, והחברה עשתה מה שהחברה בדרך כלל עושה כשאמנים מחליטים לעזוב אותה – חלבה את פרת הכסף הזו כמה שיכלה.  לכן, בזמן שדיוויד בואי הוציא אלבומים, מוצלחים יותר ופחות, בחברות אחרות, EMI הוציאה אוספים שלו – שישה אוספים שונים במהלך השנים ביחד עם עוד אלבומים שהכילו חומרים יותר מעניינים, כמו ההקלטות שלו מה-BBC, או אוסף הקטעים האינסטרומנטליים שלו, All Saints.
4   אמלפורה, שהוא שם אחד מהשירים באלבום, היא גם עיירה בבאלי, ובהוצאות למדינות האסייתיות (בין השאר, יפן ואינדונזיה עצמה) של האלבום ושל חלק מהסינגלים, Tin Machine מבצעים גרסה של השיר הזה באינדונזית.

5   אף על פי שהאלבום הכיל את שני הלהיטים הכי גדולים של הלהקה – "Baby Universal" ו-"One Shot" – אף אחד מהם לא הצליח להגיע מעבר למקום ה-33 במצעד הבריטי.  בארצות הברית, מצד שני, "One Shot" זכה להגיע למקום השלישי במצעד.

6   אף על פי שרק עשרים השירים הראשונים במצעד הבריטי הוצגו בדרך כלל ב-Top of the Pops, תכנית המצעד הבריטית ששודרה עד 2006, "Baby Universal" בוצע שם כחלק ממסע הפרסום לסינגל.  Tin Machine הצטרפו באותו ערב לרשימת הלהקות שלעגו בשידור חי למנהג להקליט מראש את השיר ולהעמיד פנים שהנגינה היא חיה – ריבס גברלס, למשל, החליט לפרוט על הגיטרה שלו עם לחמניה

7    התגובות לאלבום היו פושרות, במקרה הטוב.  על אף שחלק מהשירים הוגדרו על ידי מבקרים כשירים הכי טובים של בואי בתקופה הזאת, גם האלבום הזה וגם אלבום ההופעה החיה שיצא אחריו, והכיל בעיקר שירים מהאלבום הזה, לא נמכרו בהצלחה מסחררת, והמשך התכניות ללהקה – שכללו אלבום שלישי ועוד אלבום הופעה עם השם השנון "Use Your Wallet" (משחק מילים על "Use Your Illusion", האלבום החצוי שיצא באותה השנה שבה האלבום הזה היה אמור לצאת) – נזנחו, בעוד שדיוויד בואי חזר לקריירת הסולו שלו עם שיר שהקליט בשביל אחד הסרטים הראשונים של בראד פיט, הסרט החצי-מצויר של רלף בקשי, "Cool World".

8   האלבום זכה גם להיכנס לרשימה המפוקפקת של ביקורות אלבומים עם מספר מאד מצומצמם של מילים (כמו למשל הביקורת על האלבום של Quiet Riot, שנתנה את ההשראה לביקורת הבדיונית על האלבום הבדיוני "Shark Sandwich" של ספיינל טאפ): "ארבעה ***** על העטיפה, ארבעה ***** בפנים".

9    יו פדג'הם, שהפיק את "Tonight" של בואי, הצטרף לטים פאלמר, שהפיק את האלבום הראשון של Tin Machine, כדי להפיק את האלבום הזה.  התוצאה היתה התוצאה המקובלת באלבומים שאחד משני האנשים האלה עסקו בהם בשנות ה-80 – תוצאה הרבה יותר מהוקצעת ומוכנה לרדיו מהתוצר המקורי. מצד שני, התוצר המקורי, שאפשר לשמוע באלבום הראשון של הלהקה, נשמע הרבה יותר מחוספס ומעניין.

10   האלבום נסגר בקטע אינסטרומנטלי קצר, ששמו לא מופיע ברשימת השירים, אבל זוהה על ידי הלהקה בשם "Hammerhead". לשיר יש גרסא עם מילים שמופיעה כבי-סייד של "Baby Universal", והוא אחד משלושה קטעים אינסטרומנטליים שהוקלטו בשביל האלבום, אבל נשארו בחוץ כשהאלבום יצא.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שעשו כבר סרט מ"חתול תעלול", למה לא זה, בעצם?

בדרך כלל, הייתי מחכה לפוסט של שבת בשביל לספר לכם על זה, אבל מאחר ומה שאני הולך לספר לכם עליו מסתיים הלילה, אני אקדים את עצמי.  ככה:

בנימין אסתרליס, שקורא לעצמו מורפלקסיס כשהוא מקליט מוזיקה, חוגג יום הולדת השבוע.  לצורך העניין, הוא החליט להפוך את המנהג הקבוע ובמקום שאנחנו ניתן לו מתנות, הוא ייתן לנו מתנות – או יותר בפירוט, את כל האלבומים שהוא הקליט עד עכשיו (חמישה במספר), להורדה, חינם.  יש שם את האלבום הראשון והשני שהוא הקליט ב-Fact Records, שניהם קאט-אאוטים, את Hidden Paths שהוציא בלייבל "Hiss", שהוא מנהל ביחד עם גיא חג'ג', ואת שני החלקים (בינתיים) של Amb Works (שניתנים להורדה באיכות קצת יותר טובה משאר האלבומים, לאניני הצליל שביניכם).  כדי שכולנו נהיה שמחים ומרוצים מאקט הנדיבות יוצא הדופן הזה, אני מציע שתנצלו את המבצע שנוסף לכל זה ומאפשר לכם לקנות את האלבום שהכי אהבתם מבין החמישה ששמעתם, בחמישה דולרים (מיד אחרי שיסתיים חלון הזמן להורדה חינם, באותו מקום, או בקצת יותר, עם עטיפה והכל, מהאתר של Hiss).   הסיבה שאני מספר לכם את כל זה בדחיפות הזו היא שהלילה, בשעה 23:59, כל הלינקים האלה להורדה חינם הולכים להיעלם ו/או להפוך לדלעת.

ואם כבר אתם באווירה של להקשיב לדברים שרוחו של מורפלקסיס שורה מעליהם (בצורה כזו או אחרת), האלבום החדש של נדב אזולאי, שעדיין אי אפשר לקנות אותו פיזית אבל אפשר להזמין אותו מראש, נמצא כאן ואפשר להאזין לו, בשלמותו.  גם אני אכתוב על האלבום הזה בקרוב, באיחור קרימינלי מהזמן שבו קיבלתי אותו להאזנה מוקדמת.  מה שאני יכול להגיד בינתיים הוא שהעטיפה (ה-London Eye בשחור לבן מגורען ומטוס בודד ברקע) עושה המון חשק להקשיב.

באחד מהמערכונים של הגשש החיוור, שני טבחים וותיקים במילואים שמספרים על השירות הסדיר שלהם לחייל צעיר, מראים לו תמונה שיש בה את כל המפקדים הבכירים של הצבא בקום המדינה וטוענים שגם הם נמצאים שם בתמונה.  "איפה?" שואל החייל הצעיר שלא רואה אותם.  הם מצביעים על הקצה השמאלי של התמונה, שם, מאחורי עץ שנמצא מעבר לגבולות התמונה, הם עומדים.

ההסטוריה המוזיקלית של צ'אק אי. ווייס דומה מאד – הוא נמצא מחוץ להרבה מאד מהתמונות שמתארות אותה.  "Chuck E.'s in Love" של ריקי לי ג'ונס, למשל, נכתב עליו.  באותו הזמן, חיו שניהם ביחד עם טום ווייטס במלון שנקרא "מלון טרופיקנה", שהרבה מוזיקאים קליפורנים אחרים חיו בו.  בין השאר, ה-Eagles, שכתבו בהשראת המלון הזה את "Hotel California".  באלבום "Blue Valentine" של ווייטס, צ'אק אי ווייס מתארח בתמונות שבתוך התקליט (בחוברת של הדיסק, עכשיו, אני מניח), ואחר כך מתארח במילים של אחד השירים המאוחרים יותר שלו, "I Wish I Was in New Orleans".  מאוחר יותר, בשנות ה-90, ווייס החליט לקנות מועדון שהופיע בו פעם בשבוע באחד עשר השנים הקודמות, שעמד בסכנת סגירה.  הוא החליט לגייס חבר קרוב שלו, ג'וני דפ, וביחד הם פתחו מחדש את המועדון בתור ה-Viper Room.  באחד מהלילות ריבר פניקס יצא מהמועדון, התמוטט ומת והמועדון הפך להיות הרבה יותר מפורסם.

אבל כשהוא נכנס לתמונה, בכל אחד משלושת האלבומים שהוציא עד היום, ווייס מוכיח בכל צעד גם את המורשת המוזיקלית שלו וגם את הדברים שחיפש, כל לילה, במכשיר הרדיו שלו כשהיה ילד.  או בחנות התקליטים של ההורים שלו, כשגדל בקולורדו. או במועדון הבלוז המקומי, שם לייטנינג הופקינס שמע אותו מתוף והחליט לקחת אותו איתו לסיבוב הופעות – משם דילג לסיבובי הופעות נוספים כמתופף של מאדי ווטרס ושל האולין וולף.   גם ההסטוריה המוזיקלית שבאה אחר כך, זו ששמה אותו תחת גג אחד עם טום ווייטס, עם פרנק זאפה ועם וורן זיבון, עיצבה את האישיות המוזיקלית שלו.

ארבעה עשר השירים שב-"Old Souls and Wolf Tickets", השני מבין שלושת האלבומים שהוציא עד היום, הם מסע מסחרר בין כל ההשפעות המוזיקליות של ווייס. השיר הראשון, "Congo Square at Midnight", נפתח במה שנשמע כמו תפילה אפריקנית, שלתוכה משתרבבים כל הכלים האחרים – הגיטרה, שמשמיעה את קולה בחרכים שבין המילים והתופים, ואורגן הג'אז שמבליח ונעלם מדי פעם. טום ווייטס, חברו הטוב של ווייס, לא מוזכר ברשימת האנשים שמשתתפים באלבום, אבל בכל זאת אפשר לשמוע בבירור את הקול החצצי שלו כחלק מהמקהלה שמזמרת את התפילה האמריקנית הזאת.  השיר האחרון, "Dixieland Funeral", מסתיים בדיוק במה שכתוב על הצנצנת – מוזיקת תזמורת דיקסי שמלווה את צ'אק אי ווייס בהלוויה שהוא מתאר שהוא מבקש שיערכו בשבילו, בדרך אל השקיעה.  ביניהם, יש את "Piggly Wiggly", שבו ווייס לובש את דמותו של קפטן ביפהארט לזמן מאד קצר, או את "No Hep Cats", שבו ווייס, מתעד הדברים הגזעיים האולטימטיבי, חושף רשימה ארוכה של דברים שכבר אין להם משמעות בעולם של היום – בראש ובראשונה העובדה שאף אחד לא יודע מה "Hep Cats" אומר, או את "Jollie's Nightmare", שיר משעשע שמבוסס, אולי, או לא, על סיפור אמיתי – ומספר על אל ג'ולסון, שבליל הכלולות שלו החליט להפתיע את כלתו הצעירה ולעטות על פניו את האיפור השחור שהיה לו ב"זמר הג'אז", ואת התגובה המפתיעה לא פחות של כלתו: "בלש-מלון, בלש-מלון," ווייס שר בשמה. "יש שוורצע בחדר שלי."  או "Blood Alley", שנשמע כאילו נלקח מתוך רפטואר הבלדות של טום ווייטס כשווייטס לא הסתכל.  או "Down the Road a Piece", שהוקלט שלושים ושתיים שנים קודם לכן ביחד עם ווילי דיקסון.

ווייס, שמגביל את עצמו להופעות רק במקומות שהוא חי בהם (קולורדו, ניו אורלינס, קליפורניה) מכיוון שהוא שונא לטוס ("אני כמו זה מ"איזור הדמדומים" שרואה את המפלצת על הכנף של המטוס ונכנס לפאניקה," הוא אמר פעם בראיון), שפעם חי בחדר אחד במשך שמונה שנים ולא יצא ממנו (או כך, לפחות, הוא טוען) ושלא מגביל את עצמו לאורח חיים שמחייב תפוקה קבועה של אמנות, מוציא אלבומים לעתים רחוקות – שלושה אלבומים בעשר שנים אחרי שלושה עשורים בלי אלבומים בכלל – אבל האלבומים האלה עטורים בכל כך הרבה השפעות מוזיקליות, כל כך הרבה סיפורים על סמטאות אפלות והאנשים שמעדיפים ללכת בהן, כל כך הרבה מגניבות (לא לשווא קוראים לאלבום הראשון שלו "מגניב לחלוטין"), שכשאלבום כזה מסתיים, אתם עשויים להרגיש שצ'אק אי ווייס הוא לא מישהו חדש שלמדתם להכיר אלא מישהו שהיה שם איתכם כל החיים, לכל אורך ההסטוריה המוזיקלית שלכם.  ואתם צודקים – הוא באמת היה שם, לאורך כל הדרך.  הנה כאן, מאחורי העץ.

הגוספל האמצע-שבועי יהיה כאן הערב (חמישי) במקום אתמול בערב.

מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, אני אומר.

1.   לפני הכל

MGMT, ההרכב הניו יורקי שמה שאני מכיר ממנו זה "Kids" ולא הרבה מעבר לזה, מגיע לארץ להופעה ב-2 בספטמבר בגני התערוכה.  על אף שההופעה מבורכת, המחיר קצת לא פרופורציונלי (לצורך ההשוואה – הכרטיס להופעה יעלה 220 שקלים.   כרטיס להופעה של Depeche Mode, שאין להם פי שניים אלבומים, יעלה פחות מפי שתיים.  כרטיס לקורט ווגנר יעלה 150 שקלים).

2. הפוסט הזה מגיע עד 11

בשביל לעשות סאטירה אמיתית, כזאת שמהדהדת גם ממרחק של שנים מהרגעים שבהם היא נוצרה, צריך ללכת מעבר לאמת שרוצים לצחוק עליה.  צריך לקחת את כל הסיטואציות המגוחכות שבנושא שרוצים לצחוק עליו ולהציג אותן בדיוק כמו שהן, בלי שום הערה נוספת.  "This is Spinal Tap," סרטו הראשון של רוב ריינר על להקת רוק כבד בדיונית, שהמציא את המושג "מוקומנטרי" (אבל לא את הקונספט – כאלה היו עוד משנות ה-50. זה אפילו לא המוקומנטרי המוזיקלי הראשון.  לכבוד הזה זוכה "All You Need is Cash", סרט על להקה בדיונית שמחקה את הכרונולוגיה של הביטלס, והוא הפרויקט הבא בתור של אריק איידל אחרי שמונטי פייטון הפסיקו לעבוד ביחד), הוא בדיוק סוג כזה של סאטירה.  אם מתחילים מהעובדה שרוב המבקרים של הסרט כשיצא במקור, ב-1984, לא הבינו שמדובר בסרט על להקה בדיונית, ולא בסרט תעודה.  אם ממשיכים מהעובדה שמוזיקאים שראו את הסרט – אדי וואן האלן וסטיבן טיילר, למשל – לא הבינו מה מצחיק בסרט.  ואם מסיימים בעובדה שמוזיקאים אחרים הודו בראיונות, עם השנים, באותנטיות של הסצינות בסרט, אף על פי שחברי הלהקה הבדיונית – האנשים שכתבו את הסרט, ביחד עם רוב ריינר, לא עשו כמעט שום תחקיר מיוחד על להקות רוק כבד לפני שעשו את הסרט. הם אפילו לא כתבו תסריט.  לד זפלין, למשל, הלכו לאיבוד מאחורי הקלעים של הופעה באולם צמוד לבית מלון בבולטימור בשנות ה-70.  Deep Purple היו צריכים לשנות מקום הופעה למקום גדול יותר כשדגם גדול של סטונהנג' שהזמינו הסתבר כהרבה יותר גדול ממה שתכננו (המידות, שנכתבו בתכנון ברגליים – אמנם קרוב לוודאי לא על מפית – היו אמורות להיות במטרים).

אבל העובדה שהופכת את הסרט הזה, ואת הלהקה הזאת, לאמיתיים, יותר מכל דבר אחר, היא המוזיקה שהם עושים. "רצינו לעשות רוק'נ'רול כמו שצריך," הארי שירר אמר בראיון על הסרט. "אנחנו שלושה אנשים מצחיקים, ולכן הסרט הוא סרט מצחיק, אבל רצינו שהרוק'נ'רול בו יהיה נכון."  כדי לממש את הרצון הזה שלהם, הם טוו הסטוריה שלמה ללהקה שלהם – הסטוריה שהולכת בקווים מקבילים להרבה מלהקות הרוק הכבד הקלאסיות שמהוות את הבסיס לסרט הזה.   שני חברי ילדות הקימו ביחד להקה ושינו את השם שלה, שוב ושוב, עד שהפכה להיות Spinal Tap.  הם התחילו בתור להקת רית'ם אנד בלוז, כי זה מה שכל הלהקות האחרות עשו.  אחר כך, כששנות ה-60 עטפו את עצמן בענן של שלום ואחווה וחופש, הם התאימו את עצמם לזמנים והפכו להיות להקה פסיכדלית.  אחר כך, הם התגלגלו להיות הרכב רוק כבד.  כשהסרט צולם, ימי התהילה שלהם כלהקת רוק כבד היו מאחוריהם, אבל התהילה האמיתית – הערצה פנומנלית שהם לא הכירו עד אותו הזמן, במדינה שלא הכירו עד אותו זמן – יפן.

הפסקול של הסרט, שמכיל, ללא קשר לסדר הכרונולוגי ה"אמיתי" של אלבומי הלהקה, את כל השירים שנכתבו בשביל הסרט בסדר שבו הם מוצגים, יכול לעמוד בגאווה ליד כמה מהאלבומים של הלהקות שהסרט הזה נועד לצחוק עליהן.  מהיצירה גדולת הממדים עם התפאורה קטנת הממדים, "Stonehenge", דרך "Heavy Duty" שמפרט, במילים ובמנגינה, את משנתם המוזיקלית של הלהקה, ועד ל-"Listen to the Flower People", שיר מהעבר המוזיקלי של הלהקה שמכיל בתוכו, בטווח שתיים וחצי הדקות שלו, כל כך הרבה מאפיינים מוכרים של המוזיקה של שנות ה-60, שהוא נשמע הרבה יותר ארוך.

ההצלחה של הסרט היתה איטית ומדודה.  מכמות הצופים המועטה יחסית, שראתה אותו בקולנוע, דרך המבקרים שלא הבינו שזה לא באמת סרט תיעודי, ועד לחברת ההפקה שלא חשבה שסרט על רוק'נ'רול יצליח באמת, היו הרבה הזדמנויות לסרט לא להצליח.  אבל עם השנים, הסרט הפך להיות סרט פולחן, וחלקים ממנו התחילו לתפוס את מקומם בלקסיקון התרבותי המוזיקלי.  למשל, מגברים שהווליום שלהם מגיע ל-11.  למשל, שם הלהקה הפך להיות מילה נרדפת לצד האפל, והמגוחך, של ההתנהלות של להקות מסוימות (בראיון בעקבות מסע ההופעות המשותף של מטאליקה ו-Guns and Roses ב-1992, לארס אולריך הודה שמסע ההופעות היה מאד "ספיינאל טאפי"). למשל, אחד מהשירים ה"מוקדמים" של הלהקה, "Gimme Some Money", נבחר ללוות פרסומת של אמריקן אקספרס.

עכשיו, עשרים וחמש שנה אחרי שהסרט יצא והלהקה הומצאה, שלושת הקומיקאים יכולים להרשות לעצמם לצאת מנקודת הנחה שהעולם הבין את הבדיחה ולתלות את הפאות.  הם יוצאים עכשיו למסע הופעות – בינתיים רק בארצות הברית – לא כדמויות חברי הלהקה אלא כעצמם, במופע שהם קוראים לו "Unwigged and Unplugged", ובמהלך השנה הם גם יוציאו אלבום נוסף – שלישי במספר – של הלהקה שהמציאו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מיתון או לא מיתון, יש אנשים שלא מסרבים לחדש להם את המשכנתא.

בזמן שאני חולה (שזה משהו שכל אחד כנראה צריך לעבור פעם בחורף), הגוספל חולה גם הוא, ולכן הוא יהיה כאן רק ביום שבת (שבו, אני מקווה, גם אני אהיה בריא).

המשך שבוע טוב בינתיים.

1.  לפני הכל

האלבום החדש של "My Second Surprise" יצא – אפשר להשיג אותו כבר עכשיו באתר של הלהקה, תמורת עשרה דולרים (או חמישה, אם אתם לא צריכים את החוברת והפלסטיק שמקיפים את הדיסק), ובעוד שבועיים יהיה אפשר להשיג אותו גם ברוב החנויות בישראל.

2.  שש מחשבות על Watchmen

יש הרבה נקודות משיקות בין "האביר האפל", שיצא בשנה שעברה, לבין "Watchmen" שיצא בשבוע שעבר (ואני אימנע מהשם העברי הנכון, אמנם, אבל הדי דבילי שנתנו לו המפיצים הישראליים).  שניהם סרטים ארוכים באופן יוצא דופן לז'אנר שלהם.  שניהם סרטים שתרמו לסלילת הדרך לדור חדש של סרטי קומיקס.  ושניהם סרטים שנדמה שכותבים עליהם יותר אנשים מאלו שרואים אותם.  אז גם אני אתרום את 8.34 האגורות שלי.

דיסקליימר אחד:  בעוונותיי, לא קראתי עדיין את הספר שעליו מבוסס הסרט. כך שבאתי אל הסרט עם שולחן נקי, ומצד אחד, אולי זה דבר טוב, אבל מצד שני, אולי אם הייתי קורא את הספר הייתי מתרעם על יותר דברים שלא התרעמתי עליהם מלכתחילה.  כך שכל מה שכתוב כאן על הספר מבוסס על דברים שקראתי עליו, לא בו.

דיסקליימר שתיים:   מטבעם של דיונים כאלה על סרטים לגלות קצת או הרבה מהסרט וממה שמתרחש בו כדי להעביר את המסר. לכן, אם עדיין לא ראיתם את הסרט או לא קראתם את הספר ואתם מתכוונים לעשות אחד או שניים מהדברים האלה, ואם אתם לא אוהבים שמגלים לכם את הסוף, או כל חלק אחר במהלך הספר או הסרט שלא הייתם עולים עליו לבד ומהר, עדיף שתפסיקו לגלל למטה ותחזרו רק אחרי שקראתם או ראיתם.

לא, באמת.  אל.

1.  היומרה

כל כך הרבה מקלות היו בגלגלים של הסרט הזה, עוד לפני שצויר בו סטוריבורד אחד אפילו.  Watchmen, סדרת הקומיקס שהפכה לרומן גרפי, היא אחת מהיצירות הכי מוערכות בהסטוריה של הקומיקס ה"רציני".   Time אפילו הרחיקו לכת והזכירו את הספר כאחד מ-100 הספרים הטובים ביותר של המאה ה-20.  זה הרומן הגרפי היחיד שם.  אחת מהסיבות שהספר הזה הוא כל כך מוערך, היא שהוא לוקח את אחת מהפרות הכי קדושות של עולם הקומיקס – הסופר גיבור – ושוחט אותה בהתפרצות דם כל כך צבעונית וחדה, שהיא מכריחה אותנו לחשוב.  כל סיפור קומיקס, במיוחד אלה שמדברים על סופר גיבורים, יש בו קצת מן המשל.  והסיפור הזה הוא משל על עצמנו.  על החברה שהפכנו להיות, עם או בלי סופר גיבורים.  וכנתינים נאמנים של העולם הפוסט-מודרני הזה, אנחנו מחכים בסבלנות וברגשות מבעבעים כדי שיהפכו את הספר הזה לסרט, כדי שנוכל לדעת על מה היינו אמורים לחשוב.   ובמקרה הזה, יש כל כך הרבה על מה לחשוב, והעושר הוויזואלי של הקומיקס הזה הוא כל כך רחב, שהסרט הזה נדון לכשלון כמעט מרגע שהוכרז שהוא הולך לצאת.  כמה פרטים סטטיסטיים:  הסרט, שיצא בסוף השבוע שעבר בארצות הברית, הרוויח יותר כסף בסוף השבוע הזה משבעה עשר הסרטים שאחריו ברשימה ביחד.  הוא הסרט השלישי הכי רווחי בסוף השבוע הספציפי הזה לאורך השנים (מקום אחד מעליו נמצא הסרט הקודם של אותו במאי).  הוא הרוויח כמעט את אותו הסכום בסוף השבוע הראשון שלו כמו הסרט הראשון בסדרת "X-Men" והסרט הראשון בסדרת "ארבעת המופלאים", שחלק מהמאוכזבים השוו אותו אליהם בציפיותיהם. בסוף השבוע הראשון, הסרט עשה יותר מחצי ממה שעלה ליצור אותו.  ועדיין, יש כאלה שחושבים שזאת התחלה מאד מאכזבת.  מסכן הבמאי שצריך להתמודד עם כל זה.

2. הבמאי

…והבחירה בבמאי דווקא היתה, לדעתי, די מוצלחת.  כל מיני שמות עלו במהלך השנים בהקשר לסרט הזה. בדרך כלל, אלה היו הבמאים שהפגינו יצירתיות וויזואלית יוצאת דופן בעבודות הקודמות שלהם – טרי גיליאם, למשל, שהשתעשע בקניית הזכויות בסוף שנות ה-80, או ריצ'רד קלי, שאחראי על "דוני דארקו".  בסופו של דבר, וורנר הפקידו את הסרט בידיו של במאי צעיר, עם נסיון מוגבל – הוא עשה רק שני סרטים לפני כן: "שחר המתים", חידוש לסרט הזומבים של רומרו, ו-"300", גם הוא עיבוד לרומן גרפי.  סניידר הוא תלמיד חרוץ באסכולת הלמה-לעשות-את-זה-במחשב-כשאפשר-לצלם-את-זה-עם-360-מצלמות, מה שהפך להיות יעיל בסצינות האקשן הבודדות בסרט, והפגין בשני הסרטים הקודמים שעשה כבוד ניכר ליוצרים המקוריים – ג'ורג' רומרו במקרה הראשון, פרנק מילר במקרה השני.  במקרה הזה, מתוך הבנה למה הוא נכנס, הוא עשה הרבה מאד מאמצים לא לצאת מהקווים בגרסת הקומיקס שהוא צייר לרומן הגרפי הזה.  בתור התחלה, הוא השתמש בקומיקס עצמו כסטוריבורד של הסרט.  מעבר לזה, הוא השתדל לשמר את האווירה המקורית של מה שעמד מאחורי הרומן הגרפי – שנות ה-80 על הנושאים החברתיים והמדיניים שעמדו על הפרק בהן, ושנות ה-70 שקדמו להן, לפחות בעולם המקביל שבו הסרט הזה מתרחש.   האחים וורנר ידעו מה הם עושים כשהחליטו לבחור בבמאי צעיר ולא מנוסה מדי גם מנקודת המבט ההוליסטית יותר:  בהתחשב ברמת הציפיות ורמת האכזבה המוכנה מראש של כל מי שחיכה לראות את הסרט הזה, בימוי של הסרט הזה על ידי מישהו כמו טרי גיליאם או ריצ'רד קלי היה יכול להיות התאבדות מקצועית.  במקרה של זאק סניידר, שזה רק הסרט השלישי שלו, הוא עדיין יכול להוכיח את עצמו במידה והדעה הרווחת היא שהוא שחט את המקור.

3. המוזיקה

בהאזנה ראשונה, זה נשמע כאילו האנשים שיצרו את הסרט, והאדם שהיה אחראי לבחור את המוזיקה שמלווה את הסרט (והיא לא ה-score המקורי שנכתב בשבילו), עבדו בחדרים שונים, אולי ביבשות שונות, קרוב לוודאי בזמנים שונים ומתוך הבנה שהם עובדים על סרטים שונים.   אבל כשחושבים על השירים, על המשמעות האמיתית שלהם, על מה שהמילים אומרות, על המטען התרבותי שמקיף את השירים האלה, ועל איך כל אלה מתכתבים עם העלילה והאמירה של הסרט, אפשר להבין בעצם למה "Hallelujah" של ליאונרד כהן (ודווקא הגרסה של כהן עצמו) נמצא בסצינה שבה הוא נמצא;  למה "Neunundneunzig Luftballons" החביב והקופצני מצא את דרכו לסרט כל כך אפל;  למה המוזיקה שמתנגנת בסצינה שבה שליח מנסה להתנקש באדריאן ווייט היא גרסה אינסטרומנטלית של "Everybody Wants to Rule the World". גם השירים שבחרו להשתמש בהם בטריילרים לסרט יש בהם משהו מעבר לרק מוזיקה שנועדה ללוות את האמצעים הוויזואליים.  "The Beginning is the End is the Beginning" של Smashing Pumpkins, שמלווה חלק מהטריילר הראשון, לקוח מתוך הפסקול של הסרט האחרון והזוועתי בסדרה הקודמת של סרטי באטמן.  השימוש שלו בטריילר הזה כאילו בא לומר – הגיע זמנו של הדור החדש של סרטי קומיקס, סרטים שהם לא מלאים בפעלולים וקאמפ אלא בנושאים פילוסופיים, חברתיים, פסיכולוגיים עמוקים ומשחק משובח (לפחות של חלק מהאנשים), והסרט הזה הוא אחד מהחלוצים של הדור החדש הזה.

גם המוזיקה של טיילר בייטס, שמלווה את הסרט במקומות שבהם אין בחירות תמוהות של שירים מוכרים, עשויה בצורה מעניינת ויוצאת דופן.  בייטס החליט לא ללכת בעקבותיהם של האנס צימר וג'יימס ניוטון הווארד, שעיטרו את "האביר האפל" במוזיקה בומבסטית ותזמורתית ורוויה בחשיבות עצמית, ולתת לסצינות ולמה שקורה בהן להכתיב את המוזיקה.  ומפני שהסרט הוא כל כך מגוון, כך גם המוזיקה.  מדי פעם, המוזיקה היא באמת בומבסטית ותזמורתית ורוויה בחשיבות עצמית, אבל במקרים אחרים, מתוך הבניינים האפורים ופתחי הביוב מפעפעת מוזיקה אחרת – גיטרה אקוסטית שברירית ברגע אחד, תופים מאיימים בסצינות שבהן הרבה אנשים מקבלים הרבה מכות (ואף פעם לא קמים בחזרה אחר כך, משום מה), מוזיקה ערפילית ברגעים שבהם הסרט עוזב את כדור הארץ ועובר למאדים.

4. הסוף

כחלק מההכנה שלי לסרט, כדי לדעת למה לצפות ואם להכין את עצמי לאכזבה גדולה או אכזבה קטנה (שתמוזער אפילו עוד יותר בזכות העובדה שלא קראתי את הספר עדיין), קראתי כל מה שיכולתי על הסרט המתוכנן ועל המסע הארוך שהוביל את הספר לסרט.  בין שאר הדברים, קראתי שהמחלוקת הכי גדולה בין מי שחשב שהסרט לא יצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהספר מציב, לבין מי שחשב שהסרט יהיה ממש זוועתי, היא העובדה שהסוף של הסרט הולך להיות שונה מהסוף של הספר.  בסופו של דבר, מה שעומד מאחורי הסוף הוא אותו הדבר – אוזימנדיאס, האיש החכם ביותר בעולם, מגיע למסקנה שהדרך היחידה שבה האמריקאים יפסיקו לריב עם הרוסים ועם כל שאר העולם, היא לאחד את העולם נגד משהו גדול יותר, קרוב לוודאי משהו שהם לא יכולים להבין או משהו שהם לא יכולים להתמודד איתו בכל מקרה.  בספר, זה איזשהו תמנון ענקי שהאמריקאים מאמינים שהגיע מהחלל החיצון; בסרט, זה ד"ר מנהטן, שהצליח לשכפל קצת מהכוח שלו לטובת אוזימנדיאס, שהטמין פצצות שמכילות את הכוח הזה במספר ערים ברחבי העולם והשמיד את הערים האלה לחלוטין.   בסופו של דבר, אני חושב שההחלטה לבחור בסוף אחר מהספר היא נכונה.  לא רק שההבנה של סוף הספר תלויה בהבנה של קווים סיפוריים קודמים, שבסרט לא התייחסו אליהם בכלל,  כל סוף אחר היה עשוי להפוך את הסרט הארוך והמסובך הזה, שכבר במתכונתו הנוכחית משמיט הרבה מאד מסיפורי הרקע של הדמויות שלוקחות בו חלק, לאפילו ארוך יותר ומסובך יותר.

5. המסר

מעבר למסר שסוף הסרט (וגם סוף הספר, בדרך אחרת) מציג לנו, הסרט מציג מסר יותר עמוק, והוא מבליח כבר באמצע הסרט, בדבריו של הקומיקאי.  בסופו של דבר, סופר גיבורים הם לא שונים מאיתנו בהרבה.  היכולות הפיזיות שלהם הן טובות יותר, ברוב המקרים (ולרוב הדמויות ב-"Watchmen" אין כוחות על יוצאי דופן, בעצם).  החולשות שלהם הן אנושיות מאד.  לפעמים, הם יכולים לראות אותנו טוב יותר משאנחנו יכולים לראות את עצמנו.  מהבחינה הזאת, "Watchmen" ו"האביר האפל" הם מאד דומים – מפני שהם מציגים שלוש מחשבות חדשות  על הז'אנר הזה, של הסופר גיבור, שלא חשבנו עליהן עד עכשיו, ובצירוף מקרים מעניין (או לא), מי שמציב בפנינו את המחשבות האלו הם ג'וקר בסרט אחד, וקומיקאי בסרט האחר  – אחת, העולם שלנו לא בהכרח ראוי שיצילו אותו, וברוב המקרים, העולם שלנו גם לא רוצה להיות מוצל.  שתיים, הגיבורים שלנו, והנבלים שלנו, ואנחנו, הם בעצם אותם אנשים.  לאף אחד אין את היכולת להבדיל בין טוב ורע בצורה מובהקת יותר רק מפני שהוא עטוי גלימה ומסתתר מאחורי מסיכה, ובמקרים מסוימים, אלו שיכולים להבדיל בין טוב לרע מאבדים את האנושיות שביכולת לראות את כל הגוונים שבין לבין.  שלוש, אנחנו חיים עכשיו בעולם שבו לנבלים יש מקום, מטורפים, אכזריים, וברוטליים ככל שיהיו, ולסופר גיבורים אין מקום, גם לא אם הם הדבר היחיד שיכול למנוע מאיתנו להישמט למטה לתוך העיר ולדם שלנו להישטף אל תוך הביוב, ובשלב מסוים, הם גם לא מחפשים מקום.  "כל הזונות והפוליטיקאים יביטו למעלה ויצעקו: תציל אותנו," רורשך אומר באחד מהמונולוגים הבלייד-ראנריים שלו בתחילת הסרט (והספר), "ואני אסתכל למטה ואלחש: לא."

6.  אחרי הסוף

אחרי שהסרט יצא, אחרי הביקורות המפולגות, אחרי האכזבה הצפויה והרגשת הכשלון שקרוב לוודאי שהסרט לא היה יכול להימלט ממנה, אחד מתסריטאי הסרט, דיוויד הייטר (שאלן מור הודה בראיון שהתסריט שכתב לסרט הוא הדבר הכי קרוב שסרט קולנוע יוכל להציע בשביל "Watchmen"), פנה במכתב פתוח לצופי הסרט שיצאו ממנו מאוכזבים – לכו וצפו בו עוד פעם, הוא ביקש. אפשר להבין את אלו שלא רוצים.  מצד אחד – הצופים הרגילים, אלו שלא קראו את הספר והסרט לא מציג בפניהם שום ערך מוסף מלבד העובדה שהטריילר שלו מרמז עליו שהוא סרט מעניין, רב אקשן ופעלולים, שיש באווירה האפלה שלו משהו מושך מבחינה וויזואלית.  מצד שני – אלו שכן קראו את הספר ומבינים שבעוד שהוא מציג ארבע או חמש דרכים שונות להסתכל על הסיפור ועל התוצאה שלו, ומאפשר להם, כקוראים, להחליט אם הם רוצים לתמוך באחת מנקודות המבט האלה או לחשוב על נקודת מבט משלהם, הסרט עצמו, מעצם היותו סרט, מציג רק נקודת מבט אחת ומכריח את מי שצופה בסרט לקבל אותה, או לא לקבל אותה.

בסופו של דבר, אלו שהגיעו לסרט בלי הכנה מוקדמת ויצאו ממנו מאוכזבים קרוב לוודאי שלא ביזבזו את הכסף שלהם על הסרט הזה, כמו ששמעתי חלק מהם אומרים כהשסרט נגמר – אחרי הכל, זה סרט מושקע מבחינה וויזואלית, מבחינת האפקטים ומבחינת הרמזים התרבותיים הקטנים, של העולם שלנו ושלהם, שהוחבאו בכל פינה בסרט, שמכיל כמות מספיקה של סצינות אקשן מתוכננות ומצולמות בקפידה, ושיש לו סיפור מעניין, שאפשר לחשוב עליו (ולנסות להבין אותו) גם אחרי שיוצאים מאולם הקולנוע.  ואם מי מאלו שהגיעו לסרט בלי הכנה מוקדמת ולא בהכרח יצאו ממנו מאוכזבים, כמוני למשל, יהיו מסוקרנים עכשיו לקרוא את הספר ולהבין במה הסרט נגרע ממנו ומה הם פיספסו – דיינו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה משהו שלא רואים כל יום: סרט מדע בדיוני מקסיקני.

באמצע כתיבת הפוסט, בלוגלי החליט שהוא רוצה להראות לי דף לבן במקום.

ההסבר ההגיוני הוא שהשרת קרס, לכמה דקות, אבל אני רוצה להאמין שזאת הדרך המורכבת של הבלוג שלי לשכנע אותי ללכת לישון.

בכל מקרה, הפוסט עצמו, שחצי ממנו כבר כתוב, ימצא את החצי השני שלו ויהיה כאן ביום שבת.

הסליחה וכל זה.