The gospel according to whom

1.  לפני הכל

אם, נניח, החלום שלי היה לדעת איך נשמע שיתוף פעולה מוזיקלי בין מארק לינקוס (מ-Sparklehorse) ל-Danger Mouse, כשהם כותבים ומפיקים את המוזיקה, ומי שמאייש את המיקרופון, בתורות, הם נינה פירסון, וויק צ'סנאט, וויין קוין, איגי פופ, ג'וליאן קסבלנקאס, סוזן ווגה, גראף ריס, ג'ייסון ליטל, ודיוויד לינץ', אז החלום שלי היה מתגשם עכשיו.

אני מודה שלקח לי זמן לקלוט את המגניבות של משחק המילים בשם של סיבוב ההופעות הזה – "NIN/JA" – ונוספת אליה גם העובדה, או, אם נהיה יותר מדויקים, השמועה, שטרנט רזנור הולך לקיים את ההבטחה שלו ולחזור לארץ ביולי, הפעם ביחד עם "Jane's Addiction", ועם "Street Sweeper", שנשמע כמו השם הצנוע של איזו להקה מתחילה ששתי הלהקות הגדולות החליטו לעשות לה טובה ולצרף אותה לסיבוב ההופעות, אבל בעצם, זה ההרכב החדש של טום מורלו. עד שיתברר אם השמועות הן באמת נכונות (תאריכי ההופעות באתר הרשמי של המופע המשותף הזה מתייחסים רק לארצות הברית ומגיעים רק עד לסוף יוני), אפשר להסתפק באי.פי. שמכיל שירים חדשים של שלוש הלהקות.

2.   והיה נדמה שזו ההתחלה של הנצח

לאנשים הצעירים של סוף שנות ה-70 בבריטניה היתה בעיה:  הם רצו להביע את הקול שלהם, לשיר, לעלות על במה ולהפגין את האדישות שלהם ואת המחאה שלהם על הדרך שבה החיים התנהלו באותם הזמנים ועל האנשים שהדורות הבוגרים יותר ציפו מהם להיות.  אבל הם לא ידעו לנגן טוב במיוחד.   הגיטריסטים ידעו שלושה, ארבעה, חמישה אקורדים.  הזמרים לא ידעו ממש לשיר.  הבסיסטים והמתופפים הסתפקו בדרך כלל במכות קצובות על הכלים שלהם שהזכירו את המוזיקה הפרימיטיבית של להקות כמו פאוסט.  ובכל זאת, הם עלו על במה ושרו, עד כמה שיכלו, הפרצופים הזועמים שלהם, העמידה המלאה תוכחה, הדרך האלימה שבה הם ניגנו בכלים שלהם, כולם היו מאפיינים לא פחות חשובים של הז'אנר התרבותי הזה מהמאפיינים הבולטים יותר – הבגדים, התסרוקות, האמנות והגישה.   מאוחר יותר, הז'אנר הזה דעך מעצמו ופינה את מקומו לז'אנר אחר, שבו אנשים שידעו לנגן הרבה יותר טוב עשו מאמצים אדירים כדי שזה ייראה כאילו שהם לא יודעים לנגן.

גם Ash, להקה שהוקמה בצפון אירלנד בתחילת שנות ה-90, היתה להקה שרצתה להביע בצורה מוזיקלית את הזעם, הפליאה והתמצית של הנעורים – הנטיה של כל דבר להפוך להיות דרמטי וגדול יותר ממה שהוא באמת, ההתנסות הראשונה בכל כך הרבה דברים, הבדידות הלא אמיתית. לעומת אותם צעירים של שנות ה-70, היה להם חסרון אחד ויתרון אחד – החסרון היה שהם נולדו באותה שנה שבה הפאנק נולד.  היתרון היה שהם התחילו את דרכם כשהם יודעים לנגן הרבה יותר טוב מהאנשים שהמציאו את הפאנק.  אם לוקחים בחשבון גם את העובדה שהסיבה השלישית לשם האלבום הראשון האמיתי שלהם, "1977" (האלבום השני שלהם אם לוקחים בחשבון את "Trailer" הקצר יותר והנפוץ פחות, שיצא ב-1996), היא גם שנת היציאה של הסרט הראשון (או הרביעי, תלוי איך מסתכלים על זה) בסדרת "מלחמת הכוכבים", ושהאלבום מתחיל ומסתיים ברמיזות לסרט הזה (הוא נפתח בצליל של חללית הקרב המוזרה שלוק סקייווקר טס בה כשהוא מתגייס לעזרת מי שזה לא יהיה שהוא מתגייס לעזרתם, ונסגר בחברי הלהקה שרים את הצלילים הראשונים של נעימת הנושא של הסרט, בסוף שיר שנקרא בכל מקרה "Lightside Darkside"), אפשר לסכם את המיקום המוזיקלי המדויק של שלושת חברי הלהקה: חבורה של חנונים שעושים פאנק.  שזה בדיוק המקום שבו אני רוצה למצוא אותם.

כשמקשיבים לאלבום ונזכרים באותה התקופה של סוף שנות ה-90 שאפשר לכנות בשם בריטפופ, כמות השירים שהיו סינגלים, וסינגלים מוצלחים, מפתיעה – "Oh Yeah", "Girl From Mars", "Goldfinger", "Kung Fu", "Gone the Dream", "Angel Interceptor" – מה שמפתיע יותר, הוא שכל אחד מהשירים האחרים כמעט יכול היה להפוך להיות סינגל מצליח, אם חברי הלהקה היו מעדיפים להמשיך ולהוציא שירים מהאלבום הזה ולא להמשיך הלאה לאלבום הבא, המוצלח יותר והמצליח פחות.

האלבום מתחיל בצלילים הממהרים והרוחשים של "Lose Control", המלודיה מפלסת את דרכה מבין הררי הדיסטורשן ומפסלת שורות בתוך הרעש, ומהר מאד, כשהאוזן מתחילה להתרגל למלודיה, קל לזהות את שיר הפופ שמסתתר מאחורי המוזיקה המשוננת שמקיפה אותו.  מה שבא אחר כך – שורה של להיטים מוכחים או להיטים בהתהוות – שירים שעוסקים, בעיקר, בחוויות אהבה ראשונות או חוויות הרס ראשונות, לפעמים באותו השיר – מעלים מן האוזן שהדיסטורשן נעלם לאט לאט ומשאיר אותנו עם שירי פופ מלאים אופטימיות וכינורות – כמו "Oh Yeah" ו-"Angel Interceptor".

גם Ash בעצמם מבינים שהם בעצם להקה של סינגלים – להקה שמנסה ככל שהיא יכולה לעצב את שיר הפופ, הרועש, המושלם, ולשנות אותו ככל האפשר בכל פעם בשביל להישאר מעוניינים ומעניינים.  האלבום החמישי והאחרון שהם הוציאו עד כה, הם הודיעו, יהיה האלבום האחרון של הלהקה. מעכשיו, הם הולכים להוציא רק סינגלים מפני שזו הדרך שבה העולם בוחר להקשיב למוזיקה בימים האלה.  והם לא שוקטים על השמרים גם מהבחינה הזאת – הם מתכוונים להוציא חומר חדש בקרוב, ויש להם כבר עשרים ושבעה שירים מוכנים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – "מספיק," אמר ברט איסטון אליס. "מעכשיו אני כותב את התסריטים לספרים של עצמי."