The gospel according to whom

1.  לפני הכל

האוסף שאני והגוספל נתנו במתנה בשבוע שעבר הושם ב-Rapidshare, שם יש, מסתבר, הגבלה של 10 הורדות ומעבר לזה שולחים אתכם אל הדלת.  לכן, שמתי את האוסף שוב במקום אחר, שם לא נראה שיש איזושהי הגבלה של הורדות, ושם האוסף יישאר בשבועיים הקרובים כדי שתוכלו לקחת אותו ולהקשיב לו.

בשורה משמחת שנתקלתי בה ב"עונג שבת" היום – ג'יימי ליידל מגיע לארץ! זה אמור לקרות ב"זאפה", ב-15 למאי. אמנם, כסימוכין, יש רק כתבה ב"עכבר העיר" המקוון, ובאתר של ליידל עצמו כתוב שהוא אמנם מופיע בתורכיה במאי, אבל לא כתוב שום דבר על הארץ, אבל אני בכל מקרה אמשיך להחזיק אצבעות.

ב"לבונטין 7" קורים שני דברים מעניינים החודש:  ביום שלישי, ה-17 בחודש, בשעה 21:00, תתרחש שם מסיבת "Super Furry Animals" לרגל הוצאת האלבום החדש של הלהקה (עכשיו שגראף ריס פנוי מהפרויקטים הצדדיים שלו).  בנוסף לדברים הרגילים (השמעות, קליפים, כל הג'אז הזה), מה שיהיה שם מעניין במיוחד היא הנוכחות של אמנים כמו שי נובלמן, שיבצעו גרסאות כיסוי לשירים של החיות הפרוותיות.  וגם, ב-20 בחודש יופיעו שם "קרוזנשטרן ופרוחוד" ביחד עם להקה אוקראינית בשם "חברי המשאית" – בהרכב משותף שהם יקראו לו, כנראה, "קרוזנשטרן ומשאיתו". כל זה לכבוד הוצאת אלבום משותף של שתי הלהקות שנקרא "מלך", ובהסתמך על המוזיקה המטורפת של הלהקה, על גבי אלבומים ובהופעות, זה צריך להיות מאד מעניין.

2. יום הולדת שמח לגוספל: מה שיהיה

בשבוע שעבר בילינו, הגוספל ואני, בהסתכלות אחורה, על פוסטים נבחרים ושירים נבחרים שקשורים אליהם מהשנה האחרונה.  הפעם, לסיום הפסטיבל הקטן הזה של יום הולדת לבלוג, אני רוצה להסתכל על מה שהולך לקרות בשנה הקרובה.  תכנון, אחרי הכל, זה חשוב, ולעמוד בתכנון הזה זה אפילו עוד יותר חשוב – מה שאומר שאם אתם רואים שאני לא עומד באיזו מההבטחות שלי במהלך השנה הקרובה, אתם מוזמנים לבעוט בי, פיגורטיבית, בתגובות.

אז הנה שלושה מהדברים שהולכים להיות כאן במהלך השנה הקרובה:

ברוס ספרינגסטין: האזנה מודרכת – כמעט מרגע שהגוספל פתח את שעריו לקוראים מסוקרנים, התחלתי בפרויקט של האזנה מודרכת, בערך, לאלבומים של דיוויד בואי.  זה קרה קצת אחרי יום ההולדת ה-60 שלו, שהוא עצמו לא ציין בצורה מיוחדת, ואני החלטתי שכן צריך.  השנה (ב-<> ביוני) ברוס ספרינגסטין הולך לחוות את נקודת הציון הגילאית הזאת, ומאחר ואני חושב שגם לברוס ספרינגסטין מגיע הכבוד המגיע לו, וגם מפני שלברוס ספרינגסטין יש רפרטואר אלבומי מפואר לא פחות משל דיוויד בואי (אם כי בהרבה פחות דמויות), אני מתכוון להתחיל אז להקשיב לאלבומים של הבוס אחד אחרי השני, ולכתוב עליהם עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות.

עשרה דברים ש – מדי פעם (אני לא מתכוון להתחייב על לוח זמנים, אמנם), אני מתכוון לפרסם רשימה של עשרה דברים מוזיקליים במסגרת פינה שתיקרא, בצורה מאד מרומזת ולא קשורה לנושא עצמו, "עשרה דברים ש".  למשל – עשרה שירים שאמנים צריכים להקליט להם גרסאות כיסוי ועוד לא עשו את זה, עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים, עשר מיתות מוזיקליות יוצאות דופן, עשרה דברים שיום השנה שלהם קורה השנה ואף אחד לא יודע מזה.

אוסף מתנה! – על אף שעוד לא החלטתי איך אני אקרא לו, כן החלטתי שהיה לי כיף להכין את האוסף שנתתי מתנה לרגל יום ההולדת של הגוספל בשבוע שעבר.  ומאחר ודי הפסקתי עם התחביב שלי של הכנת אוספים, אני חושב שזה עשוי להיות רעיון טוב בשבילי, ובשביל כל מי שירצה לשמוע, לאסוף כמה מהשירים שהקשבתי להם במהלך חודש כזה או אחר, בסוף אותו חודש.  יהיו שם שירים חדשים ושירים ישנים, שירים בעברית ושירים באנגלית (אולי גם בשפות אחרות), שירים שאתם מכירים ושירים שאתם לא מכירים.  זה יתחיל כבר בסוף החודש הקרוב, ואני מקווה שעד אז כבר יהיה לאוסף הזה שם, ואולי גם עטיפה מרהיבה ביותר משני צבעים.

בנוסף לדברים החדשים האלה, קרוב לוודאי שיהיו דברים חדשים שאני עדיין לא יודע עליהם, ובנוסף לדברים החדשים האלה שאני עדיין לא יודע עליהם, יהיו כאן גם הדברים הישנים – אני אמשיך לכתוב על מוזיקה, סרטים וספרים שמעניינים אותי, גם (ובעיקר) אם הם לא חדשים ועטורי הייפ.   אני אמשיך את המסע המוזיקלי עם דיוויד בואי, שייכנס אל שנות ה-90 של היצירה של בואי בקרוב, ועושה רושם שיסתיים כשבואי יחגוג 63.   ואני אמשיך להפנות את תשומת לבכם לטריילרים של סרטים שאני חושב שהם מעניינים (גם אם הסרטים, בסופו של דבר, הם לא).

3. ועוד משהו

מעבר לאהבה שלי לאוספים של גרסאות כיסוי, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שיש מטרה מיוחדת מאחוריהם.  ומעבר לזו, יש לי אהבה מיוחדת לאוספים של גרסאות כיסוי שלצורך המטרה המיוחדת הזו מגדירים שיטה מעניינת לבחור אילו גרסאות כיסוי יהיו באוסף, ומי יבצע אותן.  ארגון War Child, שהוקם במקור כדי לתמוך בילדים שהיו צריכים לעבור את המלחמות בבלקן, ועכשיו הוא מתפרס לכל המקומות בעולם שבהם יש מלחמות וילדים, פועל כדי להגן על ילדים מזוועות המלחמה ומהתוצאות שלה – גם כשהם קורבנות שתקועים בין שני הצדדים, וגם כשהם חיילים שנאלצים להשתתף במלחמה בעצמם.

חלק גדול מהמימון לפעולות של הארגון נעשה על ידי מוזיקה – הארגון מוציא אוספים מדי פעם, לפעמים בשיתוף עם מגזינים, כמו NME ו-Mojo, לפעמים בכוחות עצמו, עורך הופעות וזוכה לתמיכה, גם כספית וגם מילולית, של מוזיקאים, בעיקר בבריטניה.  באוסף הראשון שהוציאו, ב-1995, בכירי האמנים של הבריטפופ התבקשו לתרום שיר.  חלק מהם הקליטו גרסאות כיסוי – Suede, למשל, הקליטו את "Shipbuilding" של אלביס קוסטלו, Manic Street Preachers הקליטו את "Raindrops Keep Falling on My Head", נואל גלאגר ופול וולר הקליטו ביחד עם פול מקרתני את "Come Together" – חלק מהם תרמו שירים מקוריים משלהם שלא ראו אור עדיין בשום מקום – "Lucky" של Radiohead, למשל, הופיע כאן לפני שלקח חלק ב-"OK Computer".   מאז הארגון הוציא עוד אוספים, שבהם אמנים שונים, בעיקר בריטיים, בעיקר מהתקופה שבה יצא האוסף, תרמו שירים.  הפעם החליט הארגון להשתמש ברעיון מקורי – הם פנו  לחמישה עשר אמנים שאחראים על כמה מהקלאסיקות של המוזיקה המודרני: פול מקרתני, בוב דילן, דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין, איגי פופ, ליאונרד כהן, למשל, וביקשו מהם לבחור שיר אחד מהרפרטואר שלהם, ואת האמן או הלהקה שהיו רוצים שיבצעו גרסת כיסוי שלו.  פול מקרתני, למשל, בחר שדאפי תבצע את "Live and Let Die" שלו.  דיוויד בואי נתן ל-TV on the Radio לבצע את זממם ב-"Heroes", שיר הנושא.  ליאונרד כהן נשאר קרוב אל העץ, ובחר שהבן שלו, אדם כהן, יבצע את "Take This Waltz". בספרדית.

את האלבום אפשר להשיג, וגם אפשר להקשיב לו, באתר הארגון.  אם התלהבתם אפילו מאחד מחמישה עשר השירים שמופיעים פה, שמונה עשר הדולרים שהאוסף הזה עולה יכולים לשנות את החיים של איזשהו ילד באיזשהו מקום בעולם שלא זוכה להכיר את האמנים שמשתתפים באוסף הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא  – כולנו חיים בעולם הזה. אבל ג'ים ג'רמוש חי בעולם משלו. ומדי פעם, הוא מצלם שם סרטים.

1.   לפני הכל

קורט ווגנר, הסולן של Lambchop, הולך להגיע לבדו לארץ להופעה אקוסטית, שזה גם משהו.  זה הולך לקרות ב-6 לאפריל ב"בארבי".

ו-Faith No More הודיעה על איחוד לצורך סיבוב הופעות קצר, באירופה. אין עוד תאריכים או מקומות, או פרטים אחרים מעבר לעובדה שההרכב המופיע יכלול את ג'ון הדסון, שהיה הגיטריסט של הלהקה באלבום האחרון שלהם, "Album of the Year", ב-1997.  אמנם מייק פאטון כבר התוודה בראיונות שאיחוד של Faith No More הוא לא משהו שהוא מעביר לילות בלי לישון בגללו, והדברים שהוא עשה אחרי, ובלי, הלהקה הם הרבה יותר מעניינים, אבל בכל זאת – בואו נקווה שישראל נחשבת לחלק מאירופה לצורך העניין.

2.  יום הולדת (שני) שמח לגוספל:  מה שיש

לכבוד יום ההולדת השני של הגוספל, החלטתי להכין מתנה קטנה בשבילכם, האנשים שקוראים את הבלוג – אוסף של חמישה עשר שירים של אמנים שכתבתי עליהם במהלך השנה האחרונה."Songs Scattered on the Doorstep vol. 1", הוא נקרא, ואם אני אזכור, ואם הגוספל יחזיק מעמד, ואם העולם ימשיך לעמוד על תילו, תהיה מהדורה חדשה של האוסף הזה בכל שנה.  זה מה שיש בו:

1   Ben Folds – Still Fighting It

מתוך "Rocking the Suburbs"

בן פולדס נותן כמה עצות לחיים לבנו הקטן, באחד מהשירים היותר מרגשים והיותר מעניינים באלבום הבכורה שלו כאמן סולו.  "ואתה כל כך כמוני," הוא שר. "אני מצטער."

2    Unbelievable Truth – Covers

מתוך "SorryThankYou"

בזמן שהלהקה של אחיו הגדול הפכה מהר מאד מהאאוטסיידרית של הבריט פופ לאחת מהתקוות הגדולות של החיים שאחרי הבריט פופ, בזמן שאחיו הגדול כתב כמה שירים שיהפכו להיות קלאסיקות מודרניות של שנות ה-90, אנדי יורק ניסה לנצל את המרחב המוגבל שהיה לו בתוך הצל שנשאר לו כדי להקים להקה, מוצלחת לא פחות בהרבה מובנים, שכשנגמר לה המומנטום של הלהקה-של-אח-של, לא נשאר לה יותר מדי מומנטום משל עצמה, ואחרי האלבום הזה, המוזר והמעניין אבל הפחות מוצלח מקודמו, הם התפרקו.  עכשיו, בזמן שאחיו הגדול מנסה להמציא מחדש את עסקי מכירת האלבומים, אנדי יורק מנצל את הצל כדי להתחיל בקריירת סולו.

3    Queen – Mother Love

מתוך "Made in Heaven"

השיר האחרון שפרדי מרקורי כתב והקליט.  הוא לא הספיק אפילו לסיים את השיר, ואת הבית האחרון שר בריאן מיי.  לקראת הסוף, אפשר למצוא רסיסים של הקריירה של פרדי מרקורי והלהקה שהוא הנהיג במשך עשרים שנה – "One Vision", נסיון שלו לדרבן את הקהל לשיר באחת מההופעות, וגם "Goin' Back" שיר שכתבו סטולר וקינג בשנות ה-60 והוא חידש בתחילת דרכה של הלהקה, תחת השם לארי לורקס.

4    U2 – Night and Day

מתוך "Red Hot and Blue"
בין אלבום אחד שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית לאלבום אחר שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית,  ארגון Red Hot היה עסוק בלהוציא סדרה של אלבומים בנושאים שונים.  באחד מהם, שעסק בשירים של קול פורטר, U2 חידשו את השיר הזה ובזקו עליו קצת ממה שהפך את האלבום הבא שלהם, "Achtung Baby", לאבן דרך בקריירה המוזיקלית שלהם.

5   Donald Fagen – Walk Between Raindrops

מתוך "The Nightfly"

השיר שמסיים את אלבום החצי-קונספט הזה של שירים מתוקים-חמוצים, הוא יותר מתוק מחמוץ.  הוא נזכר בעבר שדונלד פייגן, ושותפו ליצירה עד לא הרבה לפני כן, וולטר בקר, היו שמחים מאד להחזיר.

6    Arrested Development – Tennessee

בהופעה חיה ב"תיאטרון פוקס", 2.7.03

להקת הראפ המוצלחת שלא זכתה להכרה שהיא היתה צריכה לזכות לה, בגרסת הופעה ארוכה של הלהיט הכי גדול שלהם.

7  Alejandro Escovedo – Wave

מתוך האלבום "A Man Under the Influence"

אלחנדרו אסקובדו, הטרובדור הבלתי נלאה שמשרטט את הקו הבלתי נראה בין מקסיקו לארצות הברית, מציג את הסיפור הפשוט ורב המשתתפים של הגירה, כל הגירה, למקום אחר – "חלק הלכו צפונה, חלק הלכו דרומה, חלק הלכו מזרחה, חלק פשוט עזבו".

8   טאנארא – הו אלי

        מתוך האלבום "טאנארא"
בתוך שלל הלהקות המוצלחות שצמחו בשדרות בשנות ה-90, טאנארא היו אחת מאלה שלא זכו לתשומת הלב שלהקות אחרות זכו לה, וחבל.  האלבום האחד שלהם, שיצא ב-1997, היה אחד מהאלבומים שהצליחו לשלב את הרוק'נ'רול המערבי עם ההווי המוזיקלי המזרחי בצורה הטובה ביותר.  מיכה ביטון, הסולן וכותב השירים, שהתחיל את דרכו כנותן ההשראה לציון כהן מ"אל עצמי" של גלילה רון פדר והמשיך את דרכו כאמן סולו, פתח את האלבום הזה וסגר אותו בתפילה פשוטה.

9   Japan – Ghosts

Remix 2000, לקוח מתוך "Everything and Nothing" של דיוויד סילוויאן

שנות ה-80 היו עידן של סינתיסייזרים, יותר מהכל.  היו האמנים והלהקות שהשתמשו בסינתיסייזרים בשביל ליצור מוזיקה בעלת זוויות ישרות, שהולכת ומתקדמת בכיוונים מוכרים.  היו גם כאלה שיצרו יצירות משוננות, תזזיתיות, שהשתמשו בכל היכולות הנסיונות של סינתיסייזרים, בכל הדברים שכלים מסורתיים לא יכלו לעשות.  Japan היתה אחת מהלהקות האלה, ו-"Ghosts", שמובא כאן בגרסה מאוחרת ונטולת התרומה של שאר חברי הלהקה, הוא דוגמא טובה לכך

10 Joni Mitchell – The Circle Game

מתוך "Travelogue"
ב-2002, ג'וני מיטשל, בעזרתו של לארי קליין, חזרה לכמה משיריה הישנים וביצעה אותם בגרסאות רחבות, עשירות, תזמורתיות.  השיר שסוגר את האלבום היפהפה הזה, "Travelogue", מראה את היופי שבמבט הזה לאחור.  32 שנים אחרי שהקליטה את השיר הזה במקור, ג'וני מיטשל חוזרת ובוחנת את המילים שכתבה מחדש – "אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו רק יכולים להביט לאחור, בזמן שאנחנו מסתובבים, סביב, סביב, סביב, במשחק העגול הזה".

11 Fennesz – Perfum for Winter

מתוך "Black Sea"

אם מצמידים את האוזן לשיר הזה, אפשר לשמוע, ממש מרחוק, את הים.

12   The Cure – Want

הוקלט בהופעה חיה ב-Royal Elizabeth Theater, וונקובר, 1.8.96

השיר המצוין שפותח את "Wild Mood Swings" שימש גם בתור שיר פתיחה במסע ההופעות של הלהקה בעקבות האלבום הזה – ומוכיח את עצמו בתור שיר פתיחה אידיאלי.  כל אחד מחברי הלהקה מוסיף את עצמו למרקם ההולך ומתעבה של השיר, ועוברת כמעט דקה עד שרוברט סמית' עצמו מתחיל לשיר.

13  David Bowie – Moss Garden

מתוך "Heroes"

מבין שלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית, האלבום האמצעי כולל את מאזן השירים-קטעים אינסטרומנטליים הנמוך ביותר, ומבין שני הקטעים האינסטרומנטליים שבאלבום, הקטע הזה, שעושה את המסע בין גרמניה ליפן לקצר במיוחד, הוא הרבה יותר מהורהר ומעורפל מהקטע שבא אחריו, נקרא על שם ומבקש להציג את האווירה של שכונה בברלין שבה מתגוררים מהגרים טורקיים היום.

14   Grant Lee Buffalo – Happiness

מתוך "Mighty Joe Moon"

אפשר לשמוע את הייאוש וחוכמת החיים בקול של גרנט לי פיליפס, והאירוניה במרחק בין שם השיר לתוכן שלו ולרגש שהוא רוצה להעביר נמתחת בצורה ברורה יותר עם כל אחת מהמילים. "אושר," הוא שר. "קשה למצוא את זה, אני מודה.  אני לא טוב בלחפש [אושר] – אם אתם מוצאים את זה, חלקו את זה עם כולנו."

15   The Feeling – Do I Miss You

מתוך "Twelve Stops and Home"

אחרי שמסתיימים שנים עשר השירים המרומזים בשמו של אלבום הבכורה, וחברי הלהקה עוזבים אחד אחד את האולפן, הסולן, דן גילספי סלס, נשאר מאחור, ניגש אל הפסנתר ומנגן את השיר הזה, שמתחבא מאחורי השיר האחרון.  שיר האהבה הפשוט והמושלם הזה הוא אפילו לא שיר אהבה טיפוסי – הוא מושר, כך נראה, לבחורה שעזבה, וכל מה שסלס מבקש בשבילה הוא שתהיה בטוחה ומאושרת, עם מי שזה לא יהיה.

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן.  השירים מוצעים כאן כרוכים ביחד, ולא בנפרד, מכיוון שצריך לחוות אותם ביחד.  האוסף, כהרגלם של אוספים שאני שם במקומות לשיתוף שירים, יהיה שם במשך שבועיים ואז ייעלם, אז קחו אותו כל עוד הוא חם.  האוסף לא מכיל אביזרים עיצוביים מיוחדים כמו עטיפה בגלל חוסר זמן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טוני סקוט מציע את הגרסה שלו ל"חטיפת פלהאם 123", שבה דנזל וושינגטון מחליף את וולטר מת'או, ג'ון טרבולטה מחליף את רוברט שאו, וכדורים, פיצוצים ומכוניות מתהפכות מחליפים את הדיאלוגים.

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

ל"מונוקרייב",  חברת ההפקה החביבה שכבר הביאה לנו את חוזה גונזלס והוברפוניק לארץ ועוד ידם נטויה, יש משהו להראות לכם.

מבולבלים?  גם אנחנו.   מחר הדברים צריכים להתבהר.

1. לפני הכל

הגוספל חוזר מן הכפור (באמת כפור.  היה מאד קר ברמת הגולן) לבינתיים – פוסטים יהיו כאן היום, ביום רביעי וביום שבת הקרוב.  אחר כך ביום שבת הבא, ואחר כך כרגיל.  במהלך הפוסטים האלה נציין גם שנתיים לגוספל, ונציג מה הולך להיות כאן בשנה הקרובה.  הישארו מכוונים.

לכל חובבי הסולואים הארוכים של גיטרה או קלידים והמילים שנועדו למלא את הרווחים בין לבין:  Dream Theater יגיעו להופעה בארץ ב-16 ביוני, אחרי מסע שכנועים ארוך של מועדון המעריצים שלהם.  זה יקרה בגני התערוכה, ויעלה 289 שקלים.

וה-Yeah Yeah Yeahs יחממו את דפש מוד בהופעה שלה ב-10 במאי באיצטדיון רמת גן.  כמיטב המסורת של הודעות מהסוג הזה, אין אישור של אף אחד מהגורמים הרשמיים המעורבים בדבר, אבל בתור אופציה, זאת בהחלט אופציה יותר טובה מהרבה אפשרויות אחרות.

את החלק הראשון של הפסטיבל הזה (אתמול) פספסתי אני ואולי גם אתם, אבל החלק השני של פסטיבל Contempo שחלק ממנו נערך בלבונטין 7 יתרחש ביום שישי הבא, ה-27 לחודש, בשעה 20:30.  הוא יכיל, בין השאר, את אדם בוהמן ודניאל פאדן הבריטיים, את ארנו ריבייר הצרפתי ויצירות של לוצ'יאנו בריו. כרטיס יעלה לכם 75 שקלים.

My Second Surprise, אחת מהלהקות הישראליות האהובות עליי (ולא רק בגלל שגם פה מדובר בלהקה של איש אחד), מוציאים אלבום חדש במהלך החודש הקרוב.  אתם יכולים לשמוע שלושה שירים מתוך האלבום באתר שלהם, או להשאיר פרטים כמו כתובת אי מייל, שאליה ישלחו אליכם לינק מיוחד שיאפשר לכם להקשיב לכל האלבום, כשהוא ייצא, בתחילת מרץ.  תוכלו גם לרכוש אותו בהנחה מיוחדת.

2.   שתים עשרה תחנות והביתה

להקות נעלמות לפעמים.  משהו בדינמיקה של הלהקה, או של הלהקה עם חברת התקליטים שלה, או של הלהקה עם הקהל שלה, גורם ללהקה לקחת הפסקה ארוכה ולהיעלם.  לפעמים הן חוזרות, פוסעות בדרך חדשה או חוזרות לדרך הישנה והמוכרת שלהן.  לפעמים הן לא חוזרות, והמעריצים, שרוצים להמשיך ולשמוע דברים חדשים של הלהקה הזאת, צריכים לחזור לחומרים הישנים, או לחפש דברים חדשים שנשמעים אותו דבר.

The Bluetones, למשל, היו אחת מהלהקות שצעדו במעגל השני של הלהקות המוכרות בתקופת הבריטפופ של אמצע שנות ה-90.  כשלהקות כמו Blur, Oasis, Pulp ו-Supergrass היו שמות מוכרים בכל בית, The Bluetones, שהיו מייצגים של הווי החיים והתרבות הלונדוניים יותר מכל להקה אחרת שאני מכיר, היו קצת פחות מוכרים.  הם היו נחלתם של האנשים שלמדו להכיר אותם ולהעריך אותם באלבום הבכורה בעל עטיפת הטווס שלהם, "Expecting to Fly", באלבום שבא אחריו ונשמע אחרת לגמרי, "Return to the Last Chance Saloon", או באלבום השלישי שלהם והאחרון לאותה התקופה, "Science and Nature".  אחר כך הבריטפופ הלך ודעך וה-Bluetones  הלכו ודעכו ביחד איתו.  הם חזרו והמציאו את עצמם מחדש בשתי הזדמנויות – שלוש שנים אחרי האלבום השלישי שלהם הם הוציאו את "Luxembourg", אלבום מוצלח אבל הרבה פחות מוערך, ושלוש שנים אחר כך את האלבום האחרון שלהם בינתיים, שנקרא בשם הלהקה.  מאז הלהקה הזו, שיש בה שני אחים, חמישה נגנים, מלודיות מוצלחות ומוכרות, מילים שנונות ואווירה לונדונית שנושבת מכל אחד מהשירים שלהם, כמעט, לא הוציאה שום דבר חדש.  כמה טוב, אם כן, שבדיוק באותה השנה שבה יצא האלבום האחרון בינתיים של הלהקה הזו, יצא האלבום הראשון של להקה אחרת, שנשמעת מאד דומה ועונה כמעט לכל הקריטריונים של להקה שיכולה להחליף את ה-Bluetones בחומרים חדשים בזמן שזו עסוקה בעיקר בהופעות חיות שמכילות חומרים ישנים.   The Feeling, הלהקה הזו, מכילה גם היא שני אחים, חמישה נגנים, וגם הם מקליטים שירים שהמלודיות שלהם מוכרות ונעימות, המילים שלהם שנונות ומגוונות, והאווירה הלונדונית של השירים באלבום הבכורה שהשם שלו לקוח מתוך שיר שמתאר את עשר התחנות שנמצאת בקו הרכבת התחתית בין התחנה בלונדון שבה עלה הסולן כל יום לבין התחנה שבה הוא ירד, במעגל החיצוני של לונדון, שם הוא גר, מורגשת בכל אחד מהשירים.

גם הלהקה הזו, כמו ה-Bluetones, צברה לעצמה קהל מעריצים לא מבוטל שמלווה אותה בדרכה המוזיקלית המתפתלת.  האלבום הראשון, "Twelve Stops and Home", מכיל בדיוק את המספר הזה של שירים, ומקדימים אותו כמה שירים שהפכו להיות להיטים במצעד הבריטי – "Sewn", שנשמע כמו שיר נשכח של פול מקרתני, "Never be Lonely", שנשמע כמו שיר נשכח של סטיב מילר מהתקופה המאוחרת והפחות רוקית שלו, ו-"Fill My Little World" – הסינגל הראשון שלהם בעצם, שנשמע כמו שילוב של תזמורת אורות החשמל וה-Bluetones.   שאר השירים שבאלבום מובילים אתכם במסלולים מוכרים, צבעוניים, מנחמים, ולמשך חמישים ושש הדקות שבהן האלבום הזה מתנגן, אתם נמצאים במקום שאתם מכירים ומרגישים בטוחים בו.  כל צעד מוזיקלי הוא הצעד המוזיקלי הנכון, כל מילה בשיר היא המילה שציפיתם שתגיע, כל שינוי בגוון הקול של הסולן, דן גילספי סלס, הוא שינוי לטובה.

The Feeling הם אחת מהלהקות האלה שלא מסוגלות להפסיק לנגן, להקליט, ליצור דברים חדשים.  הם התחילו את דרכם בתור להקת גרסאות כיסוי במהלך חופשות הסקי שלהם.   כל ערב, הם הלכו וניגנו בשני מועדונים שונים, שבהם השיגו את המשרה הנכספת של להקות גרסאות הכיסוי של המקום כשטענו שהם יכולים לנגן 50 שירים שונים, בזמן שהם בעצם ידעו לנגן רק שישה.  הם למדו לנגן עוד שירים במהלך הזמן שעבר – דברים מגוונים כמו "Video Killed the Radio Star" של הבאגלס, ו-"Raining Blood" של Slayer.  בין לבין, הם התחילו להכניס עוד ועוד שירים מקוריים, של עצמם.  הזמן עבר והם מצאו את עצמם מקליטים כמה מהשירים, מאגדים אותם באי. פי. אחד, ומוכרים אותם בהופעות.  כל השירים שבאי. פי. ימצאו את דרכם לאלבומים או לסינגלים הבאים שלהם.  בסוף 2005, הלהקה הפסיקה לנגן במועדונים באלפים, והוחתמה על ידי חברת Island. הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם שם, אלבום צבעוני מבפנים ומבחוץ שלא חלק את הספיין הייחודי של Island עם האלבומים האחרים במכלול האלבומים של החברה.  הלהקה התחילה מסע הופעות מתמשך, בארה"ב, באירופה ובאנגליה עצמה, והחליטה בתחילת השנה הזאת, כשהוא הסתיים, לקחת חופש כדי לטעון את המצברים המוזיקליים ולהתכונן לאלבום הבא.  החופש הזה נמשך בדיוק שנים עשר ימים.  אחר כך הלהקה החליטה לחזור לאולפן ולהתחיל לעבוד על אלבום חדש.  הם החליטו, בין השאר, שהם רוצים לשלב עיבודי כלי מיתר באלבום החדש הזה, והתחילו לחשוב על עיבודי המיתר שהם אוהבים.  "Sowing the Seeds of Love" של Tears for Fears, או "Left to My Own Devices" של Pet Shop Boys, או "Slave to the Rhythm" של גרייס ג'ונס, צצו כשירים בעלי עיבודי מיתר מועדפים על הלהקה, וכשהם חיפשו מי היו המעבדים בכל השירים האלה הם שמחו לגלות שמדובר באדם אחד – ריצ'רד ניילס.  הם מצאו את מספר הטלפון שלו, כמו גם את המידע הדרוש, בגוגל, והוא הגיע לאחוזה המפוארת בווילטשייר שבה הם הקליטו ועזר להם ליצור עיבודים נפלאים לשירים שבאלבום האחרון.  האלבום השני של הלהקה, "Join with Us", יצא ביום רביעי האחרון, ולסינגל הראשון מתוכו, "I Thought It Was Over", כבר צפויה הצלחה דומה לשלושת הסינגלים מהאלבום הראשון – כולם הגיעו לעשרה המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הדבר האופנתי האחרון בהוליווד הוא לעשות סרטים על מלחמת העולם השניה ועל השואה.  עכשיו קוונטין טרנטינו קופץ על העגלה עם סרט על יחידה של חיילים יהודיים בצבא האמריקני.

1. לפני הכל

לפינת המתים המוזיקליים השבועית מתווסף גם לקס אינטיריור, סולן ה-Cramps, שנפטר בגיל 62 ממום בלב.  וגם, בכתבה תמימה על תקליטים ועל איפה לקנות אותם קראתי שהחנות שאולי הופעתי בה הכי הרבה מכל מקום אחר בתל אביב שהיה אפשר להופיע בו, הקומה ה-13, נסגרה.

אם תשימו לב, בצד ימין, ברשימת התגיות של פוסטים בבלוג, תוכלו לזהות שהתגית "כללי" המאד ממצה, שכל כך הרבה פוסטים היו מתויגים בה, נכחדה כלא היתה, ובמקומה כל פוסט מתויג עכשיו בדיוק ברשימת הנושאים שלו, כך שיהיה קל הרבה יותר להתמצא במרחב הבלתי מחופש כאן.  hooray וכל זה.

וגם, בשבוע הבא אני שם עליי מדים ויוצא לשמור על מה שזה לא יהיה, ובזמן הזה הגוספל ייצא לחופשה של כמה שבועות.  כשאני אחזור והגוספל יחזור נחגוג ביחד באופן מסודר שנתיים באוויר.

2.  Tin Machine

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם לא בדיוק אלבום של דיוויד בואי.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ומעניינות פחות לגביו:

1   דיוויד בואי הקים את Tin Machine ביחד עם ריווס גברלס, גיטריסט שניגן אותו גם בכמה אלבומים הבאים, ועם האחים סאלס, לאחר הכשלון המסחרי של האלבום הקודם שלו, "Never Let Me Down", וכנסיון להרחיק את עצמו מקהל המעריצים המיינסטרימיים שצבר במהלך העבודה שלו על אלבומים בשנות ה-80.  המוזיקה הנסיונית שרצה לעשות ביחד עם גברלס הפכה להיות רוק כבד סטנדרטי במהלך ההקלטות.

2   בואי עשה כל מה שיכל, חוץ מלשים על עצמו פאה ושפם ולקרוא לעצמו בשם אחר, כדי למנוע מהלהקה להתפרסם רק בזכות השם שלו.  לפני ההוצאה מחדש של האלבומים שמכילה תמונות קטנות של בואי בחלק העליון של הספיין, האלבום הזה נקרא בשם הלהקה, בלי שום אינדיקציה – אפילו לא מדבקה – שאומרת שבואי הוא חלק מהלהקה.  על עטיפת האלבום הלהקה מסודרת בשורה כשבואי הוא האחרון, והרחוק ביותר, מהמצלמה (אם כי סדר חברי הלהקה בתמונה שונה בכל פורמט שהאלבום יצא בו, ובקלטת, דיוויד בואי הוא זה שעומד הכי קרוב למצלמה).  בראיונות שנערכו כדי לקדם את האלבום בואי כמעט ולא דיבר בכלל.  עטיפת האלבום בהוצאה מחדש מציגה את דיוויד בואי במקום השני מהמצלמה.

3   דיוויד בואי הכיר את חברי הלהקה השונים לראשונה במהלך סיבוב ההופעות שליווה את "Never Let Me Down".   את ריווס גברלס הכיר באופן עקיף – אשתו של גברלס, שעבדה כאשת יחסי ציבור בצוות ההפקה של סיבוב ההופעות, נתנה לבואי קלטת של גברלס מנגן את הפיוז'ן החללי המוזר שלו, בואי התלהב, יצר קשר עם גברלס והזמין אותו לעבד מחדש ולנגן איתו גרסה חדשה של "Look Back in Anger" כליווי למופע מחול.

4   טוני והאנט סאלס, הבסיסט והמתופף של הלהקה, הם שני הבנים של סופי סאלס, קומיקאי אמריקאי מפורסם שהיה מנחה של תכנית ילדים בשנות ה-60 וה-70 והוא הסיבה העיקרית לעובדה שאנשים חושבים שכשמישהו מקבל עוגת קצפת בפרצוף זה מצחיק.  בואי הכיר אותם כנגני ההופעות של איגי פופ במסע ההופעות שלו ל-"Nightclubbing".
5   דיוויד בואי הקליט מחדש את "I Can't Read", אחד מהשירים באלבום, הפעם רק עם ריווס גברלס, בשביל פסקול הסרט "סופת קרח" של אנג לי.

6   Tin Machine  הוא גם שם של שיר, גם של אלבום, וגם של להקה.  השיר בא קודם, והלהקה קרויה על שמו.  האחים סאלס הם אלו שהציעו את השם, לטענתם מפני שזה כאילו שיש להם שיר נושא.

7    ההקלטות הראשונות לאלבום – שהושלם בנסאו, קליפורניה, היו במונטריי שבשווייץ, באותו האולפן שפרנק זאפה ואמהות ההמצאה הקליטו בו כשמישהו הבעיר משהו בטעות והעלה אותו באש (את ההמשך אתם קרוב לוודאי מכירים – עשן על המים, אש בשמיים, וכו' וכו').

8     את הקליפ ל-"Under the God", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, ביים ג'וליאן טמפל, שבין השאר ביים את "תרמית הרוק'נ'רול הגדולה", את הסרט "Absolute Beginners" שדיוויד בואי שיחק בו וכתב שיר לפסקול שלו, ואת הסרטון הארוך שמלווה את "Blue Jean" של דיוויד בואי.

9     להקה של בואי או לא להקה של בואי, הוא לא מוותר גם כאן על גרסת הכיסוי הכמעט מסורתית.  הפעם זה "Working Class Hero" המכוסה עד אין קץ של ג'ון לנון, והמנוגן בדרך כלל בשלושה רבעים – בעוד שהגרסה של Tin Machine היא בארבעה רבעים.

10    בין השירים של הלהקה שלא הצליחו למצוא את דרכם לאלבום, אפשר למצוא את "Now", שהם ביצעו בהופעות, ואחר כך הפך ל-"Outside", שיר הנושא של האלבום של בואי מ-1995.

זה הכל להשבוע.  הגוספל, כאמור, יוצא לחופשה של כמה שבועות עד שאני אחזור, ובינתיים – "כח המחץ" בגרסה קולנועית.  איזה מזל שלא עשו את זה ב-stop motion.

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – נסים אליעז, שהיה חלק מ"Subway Suckers", להקה שגידלה כמה מהאמנים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית (אביב מארק ועמי שליו מה-Monotonics, למשל), נפטר בגיל 43 מהתקף לב.

2.  בשמונה בערב אמרנו שלום
פעם סרטים היו הרבה יותר פשוטים.  היתה עלילה, היו שחקנים – בדרך כלל שחקן ושחקנית – שעבדו קשה מאחורי הקלעים על הכימיה שלהם מעל הקלעים, היתה מוזיקה מרקיעת שחקים ברגעים הדרמטיים יותר כדי לסמן לכם שאלו הקטעים שאותם כדאי לזכור, היו מצלמות – כשהיתה הטכנולוגיה – שיכלו להתקרב כדי לראות את הדמעה הנוצצת ולהתרחק כדי לתפוס את כל המרחב המוריק שבו מתחבקים הגיבור והגיבורה.  היום, סרטים כרוכים בהרבה פיצוצים, ובהרבה דברים מהירים, וקולניים, שמנצלים את מערך הרמקולים החזקים מדי תמיד שיש בבתי הקולנוע.

גם מוזיקה עובדת באותה צורה.  היום זה צריך להיות שונה, מיוחד, מעניין, חורג לגמרי מכל המוסכמות וגם אז לא מובטח שנזכור בעוד חודש או חודשיים מי אותה להקה שחשבנו שהולכת לשנות לחלוטין את עולם המוזיקה היום.  פעם, כל מה שהיה צריך היתה מלודיה יפה וקליטה, מילים שיש בהן מסר קצת יותר עמוק מהרגיל, ואווירה מוזיקלית של בתי הקולנוע הישנים שבהם הוקרנו הסרטים הישנים, עם הכסאות האדומים והמסכים שנמשכים למעלה באיטיות אצילית [בעצם, גם בתי הקולנוע של היום הם קצת ככה], ושחוויית צפיית הסרט, עם רמקול אחד או שניים בווליום סביר לחלוטין, היתה בהם חוויה יוצאת דופן שמשמרים אותה עד כמה שאפשר להרבה שבועות אחר כך.  אבל גם פעם, בעשור הרחוק ההוא של שנות ה-90, כל הדברים האלו – מלודיה יפה, קליטה ופשוטה, מילים שמספרות סיפור מוכר בצורה יוצאת דופן, אווירה מוזיקלית תזמורתית שמזכירה את בכארך, את לויד קול, את המוזיקה לסרטים של ג'ון בארי ושל אניו מוריקונה – לא היו מספיקים כדי שלהקה כמו "Rialto" תזיז משהו לקהל הבריטי, רווי הלהקות הטובות בסוף שנות ה-90.  אפילו העובדה שזו הלהקה היחידה שאני מכיר שהסולן שלה הוא בן אצולה כנראה לא השפיעה עליהם יותר מדי.

Rialto היתה להקה שצמחה מתוך להקה אחרת, Kinky Machine, שהקדימה את זמנה במה שהוגדר אחר כך כגל החדש האלקטרו-רוקי [או לפחות, ככה אני מגדיר את זה] – המוזיקה שלהקות כמו Elastica, Sleeper, Republica עשו אחר כך ודחקו את הלהקה החלוצה אחורה, אל הצללים.  הקשיים הפיננסיים העמיסו על חברת התקליטים וחברת התקליטים העמיסה על הלקה, ואחרי הפירוק נשארו הסולן וכותב השירים, והגיטריסט והמפיק, והחליטו שהם רוצים להקים להקה חדשה.  את הגרסאות הראשונות של השירים שלהם, הם הקליטו בעזרת טייפ שמונה ערוצים, דבר שקרוב לוודאי תרם לסאונד המאד ייחודי, והמאד לא אופייני לתקופה, שלהם – מוזיקת פופ שעטופה בגוונים המוזיקליים הניתנים בקלות לזיהוי של שנות ה-60.  אחר כך הם אספו עוד שני נגנים להשלמת הרכב הלהקה, ועוד שני נגנים להשלמת הרכב ההופעות, והתחילו לנסות להוציא אלבומים.  שני השירים המוכרים יותר שלהם, "Monday Morning 5:19" ו-"Untouchable", לקוחים מהאלבום הראשון שנושא את שם הלהקה.  וזאת הנקודה שבה הם נבלעו בתוך כאוס חברות התקליטים:  את האלבום הראשון, שהם סיימו להקליט, היתה אמורה להוציא חברת התקליטים East/West שכחלק מסדרת החלטות פוליטיות החליטה לזרוק את הלהקה, ביחד עם להקות אחרות.  מאוחר יותר Rialto מצאו חברת תקליטים שתוציא את אלבום הבכורה שלהם, בשם China, אבל זו נקנתה זמן קצר אחר כך על ידי Warner Brothers, חברת התקליטים שהיא הבעלים של East/West.  האמנים סודרו מחדש בין חברות התקליטים ו-Rialto מצאו את עצמם שוב עובדים בשביל אותה חברת תקליטים שזרקה אותם פעם אחת – והחליטה שוב לזרוק אותם.  את האי.פי. הבא שלהם, Girl on a Train, הם הקליטו בחברת תקליטים אינטרנטית בשם GimmeMusic שפשטה את הרגל תוך זמן קצר.  המחשבה שאולי זה הסגנון המוזיקלי הייחודי והלא מקובל שלהם שגורם להם לכל כך הרבה צרות עם חברות התקליטים גרמה להם כנראה לשנות כיוון באלבום השני שלהם, "Night on Earth", שהיה אלקטרוני הרבה יותר, ותזמורתי הרבה פחות, מהאלבום והאי.פי. שקדמו לו.  הדעיכה האיטית וההיעלמות שלהם בסוף שנות ה-90 הוכיחה שהם כנראה טעו – זו המוזיקה התזמורתית הייחודית שלהם, זו שאפשר לשמוע ב"When We're Together" או ב-"Dream Another Dream", שהיתה גורמת להם להישאר ולהצליח גם בעשור הזה.

Rialto לא היו מקוריים. הם לא חידשו שום דבר בנוף המוזיקלי וההיעלמות שלהם משם מזכירה לנו אולי את הפוטנציאל שהיה יכול להיות להם אם הם היו ממשיכים לאלבום שלישי ורביעי.  אבל לפעמים, לא צריך לחדש בשביל לגרום לדברים להישמע טוב.  לפעמים, אנחנו לא רוצים לראות את האמנות המודרנית המלאה במשמעויות נסתרות מאחורי סמלים סתורים.  לפעמים, אנחנו רוצים לראות את הציור שמזכיר לנו את החיים האמיתיים.

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית: זה היה שבוע עתיר מיתות מוזיקליות – פרט לג'ון מרטין, שעליו אני כותב למטה, עזבו את העולם שלנו, רובם במפתיע: צ'רלי קופר, חלק מ-Telefon Tel Aviv, שהם דווקא משיקגו, נפטר בגיל 31 מסיבות שלא מספרים לנו עדיין;  ה-Silver Jews, שזה בעיקר דיוויד ברמן, מתפרקים;  וגם הבלוג של רנן סולצ'ינר, Citymule, סוגר את שעריו בזמן שרנן מתפנה לעבודה המבורכת של להביא לנו עוד אמני חו"ל מוצלחים כחלק מ-Monocrave.

השנה החדשה הגיעה, ולבונטין 7 פינו את ערימות הקונפטי מחגיגות ראש השנה האזרחית, שאני מניח שהיו שם, והתפנו להמשיך לעשות את מה שהם עושים הכי טוב:  לתת במה למוזיקה מצוינת שאין לה בדרך כלל במה – ביום רביעי הקרוב, למשל, שבעה נגני ג'אז מצוינים יעלו מחווה לאלברט איילר, הרוח הקדושה של עולם הג'אז, שטבע בניו יורק לפני 39 שנים;  בוב אוסטרטג, אמן אלקטרוני נסיוני וותיק, יגיע להופעה ב-7 בפברואר;  פיטר ברוצמן יגיע לכאן שוב ב-23 בחודש; וגם Zu, הרכב מסקרן שאני לא מכיר, ב-21.

2.  פרידה: ג'ון מרטין
ג'ון מרטין, שנפטר אתמול בגיל 60, ישב בשקט בשולי דפי ההסטוריה המוזיקלית.  הוא לא זכה להילה שמקיפה את ניק דרייק, חברו הטוב, כזמר וכותב שירים, במיוחד אחרי שמת ב-1974, אבל הוא כתב עליו שיר לא פחות יפה מהשירים שלו עצמו, שגם העניק את הכותרת לביוגרפיה שנכתבה על דרייק;  הוא המציא את טכניקת הנגינה הייחודית הזו, אבל הם מילאו איתה איצטדיונים;  הוא הוגדר על ידי מבקרי אלבומים והסטוריוני מוזיקה כאלה ואחרים כ"אבי הטריפ הופ" כשהוציא את "One World" ב-1977, אבל רוב האנשים שהכניסו את מרטין לחייהם עשו את זה אחרי ששמעו אותו מבצע גרסת כיסוי, בדרך שלו, ל-"Glory Box" של פורטיסהד, 20 שנה אחר כך.

הוא התחיל את דרכו המוזיקלית ב-1967 – בן לשני זמרי אופרה שהעביר את חייו הצעירים במעבר בין הוריו הגרושים – אחד באנגליה, אחת בסקוטלנד.  אחרי שחתם על חוזה הקלטות ב-Island, חברת תקליטים שרגאיי, פולק, רוק ורוק מתקדם שילבו בה ידיים, הוא הוציא את האלבום הראשון שלו, "London Conversation", שהיה אלבום פולק סטנדרטי שהציג ג'ון מרטין בעל קול צלול ובטוח, ומילים מבטיחות.  בשנתיים שעברו אחר כך הוא הספיק להכיר את אשתו ושותפתו ליצירה למשך עשר השנים הבאות – בוורלי מרטין, להפוך את הנגינה שלו לג'אזית וקופצנית יותר ואחר כך גם להפריד את הגיטרה האקוסטית שלו מהמגבר שלו בשלוש דוושות אפקטים שהפכו את הנגינה שלו לייחודית ורחבה הרבה יותר ממה שנשמע שגיטרה אחת, לבד, יכולה להפיק.  גם דיוויד גילמור, חבר, התרשם מסגנון הנגינה החדש הזה ושילב אותו בנגינה שלו עצמו, בעיקר בהקלטות "The Wall" בסוף אותו עשור.  אחרי שני האלבומים שהוציא עם אשתו, הוא התפנה להקליט, הפעם לבד, שניים מהאלבומים הכי מוכרים שלו – "Bless the Weather" ב-1971, ו-"Solid Air", שנתיים אחר כך.  השיר היפהפה שפותח את האלבום האחרון נכתב לניק דרייק, חברו הטוב של מרטין – קינה על אדם שבאותו הזמן הלך ודעך, טובע בתוך מערבולת של שדים עצמיים, ובסופו של דבר נפטר, אולי התאבד, ב-1974.   ארבע שנים אחר כך, ב-1977, מרטין נסע לג'מייקה וחזר עם עוד כמה השפעות מוזיקליות להוסיף למרקחת ששינה ושיפר לאורך כל השנים שבהן הקליט.  הוא הקליט את "One World" ברובו מחוץ לאולפן, כשרעשי הרקע של הטבע שמסביב הוכנסו להקלטה והפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. במהלך השנים שעברו עד לסוף העשור, הנישואים שלו לבוורלי מרטין הלכו והתפוררו, לטענתה בעיקר מפני שהוא הציף את השירים שלו באלבומים מאותה תקופה בכל כך הרבה רגש, שלא נשאר יותר מדי רגש בשביל מערכת היחסים שלהם.  מרטין היה שבור אחרי הגירושין.  הוא הטביע את עצמו באלכוהול ובסמים ובסופו של דבר סיים להקליט את "Grace and Danger", אלבום פרידה שלא נופל מהקלאסיקות של הז'אנר המוזר הזה – "In the Wee Small Hours" של פרנק סינטרה, "Shoot Out the Lights" של ריצ'רד ולינדה תומפסון (שהוקלט בעצם לפני שנפרדו, אבל לפעמים האגדה עדיפה על האמת), או "Sea Change" של בק.   כריס בלקוול, הבעלים של Island, סירב להוציא את האלבום במשך תקופה ארוכה אבל נכנע ללחצים מצד מרטין, בעיקר מפני שחשש שמרטין עלול לפגוע בעצמו אם האלבום לא ייצא לאור.  העשור שבא אחר כך היה עטור באלבומים של מרטין, בשתי חברות תקליטים, שלא השאירו חותם על ההסטוריה המוזיקלית שלו או של העולם, אבל בשנות ה-90' הוא המציא את עצמו מחדש, בצעדים זעירים וזהירים – "And" כלל בתוכו את סגנון השירה המוכר והמנחם של מרטין ואת סגנון הנגינה הייחודי שלו אבל שילב בתוכו מקצבי היפ הופ, ו-"Glasgow Walker" היה האלבום הראשון שבו מרטין ניגן בקלידים, ולא בגיטרה.  על עטיפת האלבום מרטין מצולם כשהוא מחייך, והאלבום כולו נשמע כך.  היו לו מספיק סיבות טובות לחייך בתקופה הזאת של חייו – שנתיים לפני כן, אלבום גרסאות הכיסוי שלו, "The Church with One Bell", גרם לו לחזור ולהיות אחד מהאמנים שכולם מדברים עליהם, בעיקר בזכות הגרסה ההיא של "Glory Box".  העשור האחרון של חייו הכיל רק אלבום אחד, אחרון, "On the Cobbles", שהוקלט אחרי שבילה זמן ניכר בבית החולים לאחר שסיבוכים בריאותיים גרמו לכריתת רגלו ולהעברת שארית חייו בכיסא גלגלים.  ג'ון מרטין, גדול יותר, חייכני יותר ומפויס יותר, צולם לסרט התיעודי "Johnny Too Bad" שליווה את התלאות הבריאותיות של השנים שלפני כן ואת הקלטות האלבום האחרון שלו.  לפני שנפטר, הוא הספיק לקבל את הכבוד שמגיע לו בתור אמן שהשפיע על כל כך הרבה אמנים אחרים – הוא קיבל פרס על מפעל חיים בטקס פרסי הפולק של BBC 2, ובתחילת השנה הנוכחית קיבל תואר כבוד של מסדר האבירות הבריטי (כמעט אביר, אבל לא בדיוק).

פרט לדורות המוזיקאים שמרטין השפיע עליהם, המוזיקה שלו מחלחלת במורד ההסטוריה המוזיקלית כדי למלא גם את השירה שלהם והנגינה שלהם בתוכן, מרטין השפיע גם על דורות של מאזינים.  הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין.  ג'ון מרטין לקח שירים והעניק להם את הטיפול המיוחד הזה לעתים קרובות – אם באלבום גרסאות הכיסוי השלם, או במספר הבודד של גרסאות כיסוי לשירים, בדרך כלל שירי בלוז, פולק וג'אז ישנים, שפיזר באלבומים השונים שלו, כמו "Cry Me a River", לדוגמא, או "One for the Road", או "Spencer the Rover".   ג'ון מרטין יכול בקלות לעצב, בפסקול שהוא מעניק לך בכל אחד מהאלבומים שלו, את הדרך שבה אתה מסתכל על העולם – כשהוא שמח, גם אתה שמח.  כשהוא עצוב, גם אתה עצוב.  כשהוא משוכנע שהעולם יהיה מקום טוב יותר, קשה שלא להשתכנע גם.  בסופה של הדרך, אני מקווה שהוא הסתכל אחורה וראה שכל מה שהשאיר אחריו הוא זכרונות טובים, של אדם עם קול שהוא כמו רוח נעימה על עיניים עצומות, גיטרה שממלאת את האוויר בעשרות צלילים שנלחמים אחד בשני או נאחזים באחד שני, ושירים שיכולים לשבור באותה המידה שהם יכולים לאחות.  אני מקווה שהלכת בשלום אל האור, ג'ון.  החיים אולי לא היו קלים בשבילך כמו שקיווית בתחילת הדרך.  אבל האהבה לא פסחה עליך. והיא נשארת איתנו עכשיו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טקס האוסקר עשוי להיות מעניין יותר עם יו ג'קמן ינחה אותו עם ציפורניים שלופות.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – בילי פאוול, הקלידן שאחראי על קטע הפסנתר שפותח את "Free Bird" של Lynyrd Skynyrd בהופעות, ששרד את תאונת המטוס ב-1977, נפטר הבוקר, כנראה מהתקף לב.

להקת "שקר לבן" מחפשת בסיסטים. אם אתם בסיסטים, או מכירים בסיסטים, ואוהבים את הסאונד של הלהקה, אתם מוזמנים לשלוח אליי פרטי התקשרות בתגובות או במייל ואני אעביר אותם לאנשים הנכונים.

2. אנחנו, המרחפים בחלל

יש שירים שמתחילים בריק.  המשתתפים הראשונים שבהם הם שקטים ורחוקים, נקודות אפורות קטנות וחסרות משמעות שהולכות ומתגבשות לצורות, לצלילים, ואחר כך למלודיות, בית, פזמון, שיר.  יש שירים שהמרחב המוזיקלי שבהם מתמלא מיד בצלילים, כאילו שהשיר כל הזמן היה שם ואנחנו הגענו מאוחר.  האמנים שבוחרים בדרך הזו או בדרך האחרת עושים את זה מכל מיני סיבות.  יש כאלו שבוחרים בשירים המהירים, הדחוסים, כדי להעביר את המסר שיש להם – לצעוק אותו, ברוב המקרים – ולהמשיך הלאה למסר הבא.  יש כאלו שבוחרים בשירים האיטיים והמלכותיים בגלל שזו גם הדרך שבה הם בוחרים מילים, כמו אבנים יקרות בודדות שנוצצות בתוך ערימה של חצץ.  ג'ייסון פירס בוחר בדרך השניה פשוט מפני שהוא לא רוצה להישאר לבד בתוך הריק, ממתין שהשיר יתגבש מסביבו.  "I Didn't Mean to Hurt You" הוא אחד מהשירים האלה.  הוא נפתח, כמעט מיד, בקטע פסנתר שחוזר על עצמו, רגל אחת אנושית ופגיעה, ורגל אחת מכנית.  ג'ייסון פירס עצמו מצטרף בשירה, ואחריו ממלאים את החלל גם התופים, כלי המיתר, כלי הנשיפה, עד שכמעט ולא נשאר מקום בלב לכל המוזיקה הזו.

Spiritualized התחילה בתור להקה של חמישה אנשים ומהר מאד הפכה להיות להקה של איש אחד – ג'ייסון פירס, שאחרי האלבום השלישי והמוצלח מבין שלושת הראשונים של הלהקה, החליט לפרק אותה כמעט לגמרי, להשאיר איתו שניים מחברי הלהקה – ולא אלו המקוריים, ולהמשיך הלאה בכיוון חדש לחלוטין.  את השירים שבאלבומים של הלהקה, שהוא כותב, מלחין ומבצע, הוא דולה מההריסות של חלקים מהחיים שלו – אין כמעט אלבום, מהשלישי, "Ladies and Gentlemen, We Are Floating in Space" והלאה, שלא כרוך באיזושהי טרגדיה אישית או מאבק אישי של פירס.  השלישי, למשל, שבו פירס והלהקה החדשה שהקים נטשה לחלוטין את הצליל המרחף והמאולתר של האלבומים הראשונים והגדירה את עצמה מחדש כגרסה מחודשת של פיל ספקטור וחומת הסאונד שלו, נכתב בעקבות הפרידה מאשתו הראשונה, קייט ראדלי (שהלכה והתחתנה עם ריצ'רד אשקרופט, סולן The Verve. הנקמה של פירס, שמבחינתי היא הרבה יותר ראויה מפני שהיא מוזיקלית ולא אישית, היתה לזכות בתואר אלבום השנה של NME באותה השנה שבה יצא "Urban Hymns" המופתי).   את האלבום הרביעי הוא כתב אחרי נסיונות להיגמל משתיה.   האלבום השישי, "Songs in A&E", שיצא במאי השנה, הוקלט אחרי שג'ייסון פירס החלים ממחלה שכמעט הרגה אותו.

"Let It Come Down", האלבום הרביעי, הוקלט בארבע השנים שעברו, כמעט, מאז האלבום השלישי.  הוא נשמע קשה לעיכול כמעט באותה מידה שהוא היה קשה להקלטה, על אף שהשירים עצמם הם מאד מלודיים ונעימים, ומושפעים מאד מגוספל ומבלוז מצד אחד, ומההקלטות של פיל ספקטור וה-Beach Boys, מצד שני.   העיבוד והתזמור הייחודיים של הלהקה מבוססים על העובדה שפירס לא יודע לכתוב תווים ולא מבין בתיאוריה של מוזיקה. לכן, הוא מקליט את עצמו מזמזם את המנגינות – החלקים השונים שכל אחד מהכלים בשיר מסוים צריך לנגן, מוצא את המנגינות שהוא מקליט בפסנתר ומדגים אותן לנגנים.  רוב השירים נשמעים פשוטים בזכות שיטת הכתיבה הזאת, פאזלים מסודרים של מלודיות שחוזרות על עצמן, מדי פעם ממסגרות את המילים בצורה כזאת שאפשר להבין אותן, וגם את המילים שחבויות מתחתיהן, מחוקות על הדף. יש 100 נגנים שונים באלבום הזה, ובחלק מהשירים כמעט כל הנגנים מתאחדים על רצפת האולפן ומאפשרים לג'ייסון פירס, חסר הידע המוזיקלי, להדגים מה זה קרשנדו לדעתו.  על אף שרוב השירים הם אישיים וחושפניים במידה כזאת או אחרת, ובקולו השבור של פירס הם כולם נשמעים עצובים ורצוצים, הם רק סודקים את הלב, מכינים אותו לשיר האחד שמיועד לשבור אותו לגמרי.  באלבום השלישי, זה היה, באופן מילולי למדי, "Broken Heart".  כאן זה "I Didn't Mean to Hurt You", אחד מהשירים האלה שמשאירים אותי פעור פה וחסר יכולת להגדיר במילים איך השיר הזה נשמע, או מרגיש.  אז אני לא אנסה. אני אתן לכם להקשיב לו כמו שהוא.

גבר וולשי, במיטב שנותיו, מתיישב ליד פסנתר בחדר לא גדול במיוחד, מול קהל לא גדול במיוחד, לבדו, וחותר דרך הים הסוער של הדיסקוגרפיה שלו.  על גבו, כמו אטלס, הוא סוחב הסטוריה מוזיקלית בזעיר אנפין של כל הדברים הטובים שקרו למוזיקה בין אמצע שנות ה-60 לתחילת שנות ה-80:  הוא היה האיש הגבוה עם הוויולה שעמד בצילו של האיש האחר, הניו יורקי המריר והמוכשר, כשהקימו את The Velvet Underground וסדקו סדקים במיינסטרים המוזיקלי של אמצע שנות ה-60, עד שהצליח להוכיח את כשרונו, ולהכעיס את לו ריד, ונאלץ לעזוב את הלהקה.  אחר כך, הוא הפיק את האלבום הראשון של ה-Stooges, של פטי סמית' ושל ה-Modern Lovers, כתב ביחד עם ניק דרייק את "Northern Sky", הוא המציא את מסיכת ההוקי כגורם מסתורי ומאיים (על העטיפה של Guts) כמה שנים שלמות לפני שהעולם הכיר את ג'ייסון וורהיס, והמציא את עצמו שוב ושוב, כמוזיקאי וכיוצר – הוא היה סינגר-סונגרייטר, כוכב רוק, מוזיקאי אקספרימנטלי, מלחין סרטים, מלחין מופעי מחול, משתף פעולה עם מוזיקאים אחרים, מפיקים אחרים, אמנים, כוריאוגרפים.

ב-1992, במהלך מספר שנים של מבט לאחור ותכנונים מוצלחים קדימה, הוא מתיישב ליד פסנתר ב-Palais de Beaux Arts בבריסל, מביט על כל הקטלוג שלו ולוקח כמה מהשירים המוצלחים יותר ומסיר מהם את כל השכבות המערפלות, את כל מה שמונע מהשיר להישאר בדיוק מה שהוא.  כשהפסנתר נמאס לו, הוא עוזב את הפסנתר ותופס גיטרה.  מישהו נמצא שם בשביל להקליט את זה, מישהו אחר נמצא שם בשביל לצלם את זה, ואנחנו מקבלים את "Fragments of a Rainy Season", אלבום בהופעה חיה שהאריזה שלו היא כל כך חרישית – דף לבן, נקי לחלוטין מכל דבר אחר פרט לשם האמן, שם האלבום וציטוט מהמערכה הראשונה של "המלט".

לבד, מול פסנתר או מאחורי גיטרה, יש אמנים שבוחרים להיצמד לשיר שלהם ולדרך שבה הוא מבוצע, להיאחז בו כאילו שהם בלב סערה ושהפסנתר, או הגיטרה, הם הדברים היחידים שיצילו אותם מטביעה.  אצל ג'ון קייל, התקופות המעניינות ביותר שלו הן אלו שבהן הוא מצא את עצמו בלב סערה – אישית, בדרך כלל, מלווה בכל מיני חומרים כימיים שלא תמיד עוזרים לחלקים הטובים באישיות של בן אדם לבלוט החוצה – אז, השירים היו טעונים במשהו מאיים שמבצבץ בדיוק בקצה הלא נראה של התמונה, משהו שמרפד את המוזיקה מלמטה וגורם לתחושה לא נעימה, תחושה של אלימות שנבלעת בתוך החזות הרגילה הזו ועלולה לבקוע ולהתפרץ בלי התרעה, בכל רגע.  דווקא במקרים האלה ריבוי הכלים, שיטות ההפקה והאפקטים הם אלו שעזרו לקייל להסתתר עד שוך הסערה.  המוזיקה היתה מאיימת רק בפוטנציה, אבל בהופעות הוא בדרך כלל פרק כל עול – חתך ראשים של תרנגולות מתות על הבמה, למשל.  כאן, כשהוא חמוש בפסנתר בלבד מול קהל של חובבי אמנות ומוזיקה טובה, הרוגע שלו הוא אפילו יותר מאיים.  ובשירים כמו "Guts" והגרסה שלו ל-"Heartbreak Hotel" – גרסה שמתחילה במחשבה ההגיונית לחלוטין, "מה היה קורה עם המלון המטאפורי ב-Heartbreak Hotel היה בעצם המלון מ"פסיכו"?",  הנגינה היא רגועה והשירה היא בדיוק בגוון הנכון, אבל ככל שהשירים הולכים ומתמשכים (ו-"Heartbreak Hotel" במיוחד, הולך ומתמשך), המוזיקה מתחילה לבעבע, השירה מתחילה להיות יותר ויותר מאוימת ומפוחדת עד שבסופו של דבר, המילים מתחילות להיעלם ולהפוך לצרחות חסרות זהות, והנגינה הופכת למכות על קלידי הפסנתר. אבל המיקום, ארמון האמנויות הקלאסיות בבריסל, מונע מהטירוף להימשך יותר מדי זמן והשיר נפסק, תחום במחיאות הכפיים ההמומות של הקהל.  שני השירים מסתיימים בדיוק באותה הצורה, אבל ההפתעה בכל אחד מהם – לפחות בשמיעה הראשונה של האלבום – היא מושלמת.

בחלקים אחרים של ההופעה קייל מעדיף להיות רגוע יותר.  הוא עובר בין שירים מוקדמים של מחתרת הקטיפה שלקח בה חלק ("Style it Takes"), שירים וותיקים שלו, כמו "Paris 1919" או "Darling I need You", שירים מאוחרים יותר מאלבומי קונספט שלקח בהם חלק, כמו הגרסה שלו ל-"Do Not Go Gentle Into That Good Night" של דילן תומס.  הוא מנצל את ההזדמנות לקחת בחזרה שירים שלו שכוסו, כמו "I Keep a Close Watch", ובסופו של הערב, אחרי תשעה עשר שירים שונים, אחרי שהעניק תשומת לב שווה, כמעט, לכל אחת מהתקופות השונות של הקריירה שלו, הוא חוזר לשיר אחד, לא שלו, שגרסת כיסוי שלו הקליט שנה מוקדם יותר לאלבום מחווה.  גם אז, רק הוא ופסנתר, אבל אז, הוא הקליט את הגרסה מתוך איזושהי תחושת מחויבות, ואפשר לשמוע, עמוק בתוך ההקלטה, את הפחד שלו, את הרצון שלו לא לפשל באחד מהשירים היפים ביותר, והמכוסים ביותר, של הכהן הגדול.  כאן, בהופעה הזאת, הוא רגוע יותר, אחרי שסיים תראפיה מוזיקלית מול הקהל הבלגי, והוא מבצע את השיר לאט יותר, מדוד יותר, מעניק את חכמת החיים שלו כמו גם זאת של ליאונרד כהן למילים של "Hallelujah".  "שמעתי שיש איזשהו אקורד סודי," הוא שר, אחרי שהקלידים שלו מסמנים את האקורדים הסודיים האלה, אולי, "שדוד ניגן ואלוהים הקשיב, אבל לך הרי לא ממש אכפת ממוזיקה."  קייל מסתת מתוך המילים מחדש את השיר, בונה ממנו משהו מוחשי, רחוק מאיתנו וקרוב אלינו בבת אחת. כאן, ברגע הזה, נולדו שתי הגרסאות הכי טובות והכי מדויקות של השיר הזה – שתיהן יותר טובות מהשיר המקורי.  זו של ג'ון קייל, על פסנתר, שימשה מפת דרכים בשביל ג'ף באקלי, כשהוא בחר להקליט את הגרסה שלו – ובכל זאת, הוא הצליח להעניק הרבה משלו לשיר הזה, ולהפוך אותו בחזרה לתפילה.

כשג'ון קייל סיים את ההופעה שלו, קם מהפסנתר ונפרד מהקהל, הוא לא היה צריך להביט אחורה בזעם על הקריירה המפוארת והמאד מפותלת שלו.  קרוב לוודאי שהוא הביט עליה בתהייה.  כשהם מופרדים מהשכבות העבות של הפקה שהושמו עליהם במהלך השנים, או כשהם מופרדים מהיוצרים והמבצעים המקוריים שלהם, השירים שבחר לנגן באותו ערב היו סימני דרך מאד ברורים במסע שהתחיל עם הוויולה שלו, צעיר וולשי באמצע שנות ה-60 בניו יורק, ושהוא ממשיך עכשיו, כמעט ארבעים שנה בתוך העסק הזה, וכל דבר שהוא יוצר הוא שונה כמעט לחלוטין מהדבר הקודם.  רק שמדי פעם, זה מועיל לעצור את הכל ולהסתכל אחורה, להפשיט את השירים לחלוטין מכל מה שעיצב אותם אז ומכל מה שכבל אותם לתקופה בה הם נכתבו, הוקלטו והושרו, ולבחון את מה שהפך אותם אז, והופך אותם גם היום, לכל כך מיוחדים.  מי יודע איפה האמת המוזיקלית שלך נמצאת – לפעמים היא גם ניצבת במרווח שבין האמן לקהל, בחדר הופעות באמצע בריסל.

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא, הנה ניסוי סוציולוגי מעניין – יותר משלושים וחמש שנה אחרי סרט הבכורה הזה, ווס קרייבן חוזר לסרט הראשון שלו, הפעם כמפיק. בין הגרסה ההיא לגרסה הזו, מה נראה אז מזעזע והיום נדוש?  ומה נראה היום מזעזע ואיך זה ייראה בעוד שלושים וחמש שנה?