The gospel according to whom

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – בילי פאוול, הקלידן שאחראי על קטע הפסנתר שפותח את "Free Bird" של Lynyrd Skynyrd בהופעות, ששרד את תאונת המטוס ב-1977, נפטר הבוקר, כנראה מהתקף לב.

להקת "שקר לבן" מחפשת בסיסטים. אם אתם בסיסטים, או מכירים בסיסטים, ואוהבים את הסאונד של הלהקה, אתם מוזמנים לשלוח אליי פרטי התקשרות בתגובות או במייל ואני אעביר אותם לאנשים הנכונים.

2. אנחנו, המרחפים בחלל

יש שירים שמתחילים בריק.  המשתתפים הראשונים שבהם הם שקטים ורחוקים, נקודות אפורות קטנות וחסרות משמעות שהולכות ומתגבשות לצורות, לצלילים, ואחר כך למלודיות, בית, פזמון, שיר.  יש שירים שהמרחב המוזיקלי שבהם מתמלא מיד בצלילים, כאילו שהשיר כל הזמן היה שם ואנחנו הגענו מאוחר.  האמנים שבוחרים בדרך הזו או בדרך האחרת עושים את זה מכל מיני סיבות.  יש כאלו שבוחרים בשירים המהירים, הדחוסים, כדי להעביר את המסר שיש להם – לצעוק אותו, ברוב המקרים – ולהמשיך הלאה למסר הבא.  יש כאלו שבוחרים בשירים האיטיים והמלכותיים בגלל שזו גם הדרך שבה הם בוחרים מילים, כמו אבנים יקרות בודדות שנוצצות בתוך ערימה של חצץ.  ג'ייסון פירס בוחר בדרך השניה פשוט מפני שהוא לא רוצה להישאר לבד בתוך הריק, ממתין שהשיר יתגבש מסביבו.  "I Didn't Mean to Hurt You" הוא אחד מהשירים האלה.  הוא נפתח, כמעט מיד, בקטע פסנתר שחוזר על עצמו, רגל אחת אנושית ופגיעה, ורגל אחת מכנית.  ג'ייסון פירס עצמו מצטרף בשירה, ואחריו ממלאים את החלל גם התופים, כלי המיתר, כלי הנשיפה, עד שכמעט ולא נשאר מקום בלב לכל המוזיקה הזו.

Spiritualized התחילה בתור להקה של חמישה אנשים ומהר מאד הפכה להיות להקה של איש אחד – ג'ייסון פירס, שאחרי האלבום השלישי והמוצלח מבין שלושת הראשונים של הלהקה, החליט לפרק אותה כמעט לגמרי, להשאיר איתו שניים מחברי הלהקה – ולא אלו המקוריים, ולהמשיך הלאה בכיוון חדש לחלוטין.  את השירים שבאלבומים של הלהקה, שהוא כותב, מלחין ומבצע, הוא דולה מההריסות של חלקים מהחיים שלו – אין כמעט אלבום, מהשלישי, "Ladies and Gentlemen, We Are Floating in Space" והלאה, שלא כרוך באיזושהי טרגדיה אישית או מאבק אישי של פירס.  השלישי, למשל, שבו פירס והלהקה החדשה שהקים נטשה לחלוטין את הצליל המרחף והמאולתר של האלבומים הראשונים והגדירה את עצמה מחדש כגרסה מחודשת של פיל ספקטור וחומת הסאונד שלו, נכתב בעקבות הפרידה מאשתו הראשונה, קייט ראדלי (שהלכה והתחתנה עם ריצ'רד אשקרופט, סולן The Verve. הנקמה של פירס, שמבחינתי היא הרבה יותר ראויה מפני שהיא מוזיקלית ולא אישית, היתה לזכות בתואר אלבום השנה של NME באותה השנה שבה יצא "Urban Hymns" המופתי).   את האלבום הרביעי הוא כתב אחרי נסיונות להיגמל משתיה.   האלבום השישי, "Songs in A&E", שיצא במאי השנה, הוקלט אחרי שג'ייסון פירס החלים ממחלה שכמעט הרגה אותו.

"Let It Come Down", האלבום הרביעי, הוקלט בארבע השנים שעברו, כמעט, מאז האלבום השלישי.  הוא נשמע קשה לעיכול כמעט באותה מידה שהוא היה קשה להקלטה, על אף שהשירים עצמם הם מאד מלודיים ונעימים, ומושפעים מאד מגוספל ומבלוז מצד אחד, ומההקלטות של פיל ספקטור וה-Beach Boys, מצד שני.   העיבוד והתזמור הייחודיים של הלהקה מבוססים על העובדה שפירס לא יודע לכתוב תווים ולא מבין בתיאוריה של מוזיקה. לכן, הוא מקליט את עצמו מזמזם את המנגינות – החלקים השונים שכל אחד מהכלים בשיר מסוים צריך לנגן, מוצא את המנגינות שהוא מקליט בפסנתר ומדגים אותן לנגנים.  רוב השירים נשמעים פשוטים בזכות שיטת הכתיבה הזאת, פאזלים מסודרים של מלודיות שחוזרות על עצמן, מדי פעם ממסגרות את המילים בצורה כזאת שאפשר להבין אותן, וגם את המילים שחבויות מתחתיהן, מחוקות על הדף. יש 100 נגנים שונים באלבום הזה, ובחלק מהשירים כמעט כל הנגנים מתאחדים על רצפת האולפן ומאפשרים לג'ייסון פירס, חסר הידע המוזיקלי, להדגים מה זה קרשנדו לדעתו.  על אף שרוב השירים הם אישיים וחושפניים במידה כזאת או אחרת, ובקולו השבור של פירס הם כולם נשמעים עצובים ורצוצים, הם רק סודקים את הלב, מכינים אותו לשיר האחד שמיועד לשבור אותו לגמרי.  באלבום השלישי, זה היה, באופן מילולי למדי, "Broken Heart".  כאן זה "I Didn't Mean to Hurt You", אחד מהשירים האלה שמשאירים אותי פעור פה וחסר יכולת להגדיר במילים איך השיר הזה נשמע, או מרגיש.  אז אני לא אנסה. אני אתן לכם להקשיב לו כמו שהוא.