תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

The Feeling

1. לפני הכל

הגוספל חוזר מן הכפור (באמת כפור.  היה מאד קר ברמת הגולן) לבינתיים – פוסטים יהיו כאן היום, ביום רביעי וביום שבת הקרוב.  אחר כך ביום שבת הבא, ואחר כך כרגיל.  במהלך הפוסטים האלה נציין גם שנתיים לגוספל, ונציג מה הולך להיות כאן בשנה הקרובה.  הישארו מכוונים.

לכל חובבי הסולואים הארוכים של גיטרה או קלידים והמילים שנועדו למלא את הרווחים בין לבין:  Dream Theater יגיעו להופעה בארץ ב-16 ביוני, אחרי מסע שכנועים ארוך של מועדון המעריצים שלהם.  זה יקרה בגני התערוכה, ויעלה 289 שקלים.

וה-Yeah Yeah Yeahs יחממו את דפש מוד בהופעה שלה ב-10 במאי באיצטדיון רמת גן.  כמיטב המסורת של הודעות מהסוג הזה, אין אישור של אף אחד מהגורמים הרשמיים המעורבים בדבר, אבל בתור אופציה, זאת בהחלט אופציה יותר טובה מהרבה אפשרויות אחרות.

את החלק הראשון של הפסטיבל הזה (אתמול) פספסתי אני ואולי גם אתם, אבל החלק השני של פסטיבל Contempo שחלק ממנו נערך בלבונטין 7 יתרחש ביום שישי הבא, ה-27 לחודש, בשעה 20:30.  הוא יכיל, בין השאר, את אדם בוהמן ודניאל פאדן הבריטיים, את ארנו ריבייר הצרפתי ויצירות של לוצ'יאנו בריו. כרטיס יעלה לכם 75 שקלים.

My Second Surprise, אחת מהלהקות הישראליות האהובות עליי (ולא רק בגלל שגם פה מדובר בלהקה של איש אחד), מוציאים אלבום חדש במהלך החודש הקרוב.  אתם יכולים לשמוע שלושה שירים מתוך האלבום באתר שלהם, או להשאיר פרטים כמו כתובת אי מייל, שאליה ישלחו אליכם לינק מיוחד שיאפשר לכם להקשיב לכל האלבום, כשהוא ייצא, בתחילת מרץ.  תוכלו גם לרכוש אותו בהנחה מיוחדת.

2.   שתים עשרה תחנות והביתה

The Feeling

להקות נעלמות לפעמים.  משהו בדינמיקה של הלהקה, או של הלהקה עם חברת התקליטים שלה, או של הלהקה עם הקהל שלה, גורם ללהקה לקחת הפסקה ארוכה ולהיעלם.  לפעמים הן חוזרות, פוסעות בדרך חדשה או חוזרות לדרך הישנה והמוכרת שלהן.  לפעמים הן לא חוזרות, והמעריצים, שרוצים להמשיך ולשמוע דברים חדשים של הלהקה הזאת, צריכים לחזור לחומרים הישנים, או לחפש דברים חדשים שנשמעים אותו דבר.

The Bluetones, למשל, היו אחת מהלהקות שצעדו במעגל השני של הלהקות המוכרות בתקופת הבריטפופ של אמצע שנות ה-90.  כשלהקות כמו Blur, Oasis, Pulp ו-Supergrass היו שמות מוכרים בכל בית, The Bluetones, שהיו מייצגים של הווי החיים והתרבות הלונדוניים יותר מכל להקה אחרת שאני מכיר, היו קצת פחות מוכרים.  הם היו נחלתם של האנשים שלמדו להכיר אותם ולהעריך אותם באלבום הבכורה בעל עטיפת הטווס שלהם, "Expecting to Fly", באלבום שבא אחריו ונשמע אחרת לגמרי, "Return to the Last Chance Saloon", או באלבום השלישי שלהם והאחרון לאותה התקופה, "Science and Nature".  אחר כך הבריטפופ הלך ודעך וה-Bluetones  הלכו ודעכו ביחד איתו.  הם חזרו והמציאו את עצמם מחדש בשתי הזדמנויות – שלוש שנים אחרי האלבום השלישי שלהם הם הוציאו את "Luxembourg", אלבום מוצלח אבל הרבה פחות מוערך, ושלוש שנים אחר כך את האלבום האחרון שלהם בינתיים, שנקרא בשם הלהקה.  מאז הלהקה הזו, שיש בה שני אחים, חמישה נגנים, מלודיות מוצלחות ומוכרות, מילים שנונות ואווירה לונדונית שנושבת מכל אחד מהשירים שלהם, כמעט, לא הוציאה שום דבר חדש.  כמה טוב, אם כן, שבדיוק באותה השנה שבה יצא האלבום האחרון בינתיים של הלהקה הזו, יצא האלבום הראשון של להקה אחרת, שנשמעת מאד דומה ועונה כמעט לכל הקריטריונים של להקה שיכולה להחליף את ה-Bluetones בחומרים חדשים בזמן שזו עסוקה בעיקר בהופעות חיות שמכילות חומרים ישנים.   The Feeling, הלהקה הזו, מכילה גם היא שני אחים, חמישה נגנים, וגם הם מקליטים שירים שהמלודיות שלהם מוכרות ונעימות, המילים שלהם שנונות ומגוונות, והאווירה הלונדונית של השירים באלבום הבכורה שהשם שלו לקוח מתוך שיר שמתאר את עשר התחנות שנמצאת בקו הרכבת התחתית בין התחנה בלונדון שבה עלה הסולן כל יום לבין התחנה שבה הוא ירד, במעגל החיצוני של לונדון, שם הוא גר, מורגשת בכל אחד מהשירים.

גם הלהקה הזו, כמו ה-Bluetones, צברה לעצמה קהל מעריצים לא מבוטל שמלווה אותה בדרכה המוזיקלית המתפתלת.  האלבום הראשון, "Twelve Stops and Home", מכיל בדיוק את המספר הזה של שירים, ומקדימים אותו כמה שירים שהפכו להיות להיטים במצעד הבריטי – "Sewn", שנשמע כמו שיר נשכח של פול מקרתני, "Never be Lonely", שנשמע כמו שיר נשכח של סטיב מילר מהתקופה המאוחרת והפחות רוקית שלו, ו-"Fill My Little World" – הסינגל הראשון שלהם בעצם, שנשמע כמו שילוב של תזמורת אורות החשמל וה-Bluetones.   שאר השירים שבאלבום מובילים אתכם במסלולים מוכרים, צבעוניים, מנחמים, ולמשך חמישים ושש הדקות שבהן האלבום הזה מתנגן, אתם נמצאים במקום שאתם מכירים ומרגישים בטוחים בו.  כל צעד מוזיקלי הוא הצעד המוזיקלי הנכון, כל מילה בשיר היא המילה שציפיתם שתגיע, כל שינוי בגוון הקול של הסולן, דן גילספי סלס, הוא שינוי לטובה.

The Feeling הם אחת מהלהקות האלה שלא מסוגלות להפסיק לנגן, להקליט, ליצור דברים חדשים.  הם התחילו את דרכם בתור להקת גרסאות כיסוי במהלך חופשות הסקי שלהם.   כל ערב, הם הלכו וניגנו בשני מועדונים שונים, שבהם השיגו את המשרה הנכספת של להקות גרסאות הכיסוי של המקום כשטענו שהם יכולים לנגן 50 שירים שונים, בזמן שהם בעצם ידעו לנגן רק שישה.  הם למדו לנגן עוד שירים במהלך הזמן שעבר – דברים מגוונים כמו "Video Killed the Radio Star" של הבאגלס, ו-"Raining Blood" של Slayer.  בין לבין, הם התחילו להכניס עוד ועוד שירים מקוריים, של עצמם.  הזמן עבר והם מצאו את עצמם מקליטים כמה מהשירים, מאגדים אותם באי. פי. אחד, ומוכרים אותם בהופעות.  כל השירים שבאי. פי. ימצאו את דרכם לאלבומים או לסינגלים הבאים שלהם.  בסוף 2005, הלהקה הפסיקה לנגן במועדונים באלפים, והוחתמה על ידי חברת Island. הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם שם, אלבום צבעוני מבפנים ומבחוץ שלא חלק את הספיין הייחודי של Island עם האלבומים האחרים במכלול האלבומים של החברה.  הלהקה התחילה מסע הופעות מתמשך, בארה"ב, באירופה ובאנגליה עצמה, והחליטה בתחילת השנה הזאת, כשהוא הסתיים, לקחת חופש כדי לטעון את המצברים המוזיקליים ולהתכונן לאלבום הבא.  החופש הזה נמשך בדיוק שנים עשר ימים.  אחר כך הלהקה החליטה לחזור לאולפן ולהתחיל לעבוד על אלבום חדש.  הם החליטו, בין השאר, שהם רוצים לשלב עיבודי כלי מיתר באלבום החדש הזה, והתחילו לחשוב על עיבודי המיתר שהם אוהבים.  "Sowing the Seeds of Love" של Tears for Fears, או "Left to My Own Devices" של Pet Shop Boys, או "Slave to the Rhythm" של גרייס ג'ונס, צצו כשירים בעלי עיבודי מיתר מועדפים על הלהקה, וכשהם חיפשו מי היו המעבדים בכל השירים האלה הם שמחו לגלות שמדובר באדם אחד – ריצ'רד ניילס.  הם מצאו את מספר הטלפון שלו, כמו גם את המידע הדרוש, בגוגל, והוא הגיע לאחוזה המפוארת בווילטשייר שבה הם הקליטו ועזר להם ליצור עיבודים נפלאים לשירים שבאלבום האחרון.  האלבום השני של הלהקה, "Join with Us", יצא ביום רביעי האחרון, ולסינגל הראשון מתוכו, "I Thought It Was Over", כבר צפויה הצלחה דומה לשלושת הסינגלים מהאלבום הראשון – כולם הגיעו לעשרה המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הדבר האופנתי האחרון בהוליווד הוא לעשות סרטים על מלחמת העולם השניה ועל השואה.  עכשיו קוונטין טרנטינו קופץ על העגלה עם סרט על יחידה של חיילים יהודיים בצבא האמריקני.

תגובה