תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

Spinal Tap

1.   לפני הכל

MGMT, ההרכב הניו יורקי שמה שאני מכיר ממנו זה "Kids" ולא הרבה מעבר לזה, מגיע לארץ להופעה ב-2 בספטמבר בגני התערוכה.  על אף שההופעה מבורכת, המחיר קצת לא פרופורציונלי (לצורך ההשוואה – הכרטיס להופעה יעלה 220 שקלים.   כרטיס להופעה של Depeche Mode, שאין להם פי שניים אלבומים, יעלה פחות מפי שתיים.  כרטיס לקורט ווגנר יעלה 150 שקלים).

2. הפוסט הזה מגיע עד 11

None More Blackבשביל לעשות סאטירה אמיתית, כזאת שמהדהדת גם ממרחק של שנים מהרגעים שבהם היא נוצרה, צריך ללכת מעבר לאמת שרוצים לצחוק עליה.  צריך לקחת את כל הסיטואציות המגוחכות שבנושא שרוצים לצחוק עליו ולהציג אותן בדיוק כמו שהן, בלי שום הערה נוספת.  "This is Spinal Tap," סרטו הראשון של רוב ריינר על להקת רוק כבד בדיונית, שהמציא את המושג "מוקומנטרי" (אבל לא את הקונספט – כאלה היו עוד משנות ה-50. זה אפילו לא המוקומנטרי המוזיקלי הראשון.  לכבוד הזה זוכה "All You Need is Cash", סרט על להקה בדיונית שמחקה את הכרונולוגיה של הביטלס, והוא הפרויקט הבא בתור של אריק איידל אחרי שמונטי פייטון הפסיקו לעבוד ביחד), הוא בדיוק סוג כזה של סאטירה.  אם מתחילים מהעובדה שרוב המבקרים של הסרט כשיצא במקור, ב-1984, לא הבינו שמדובר בסרט על להקה בדיונית, ולא בסרט תעודה.  אם ממשיכים מהעובדה שמוזיקאים שראו את הסרט – אדי וואן האלן וסטיבן טיילר, למשל – לא הבינו מה מצחיק בסרט.  ואם מסיימים בעובדה שמוזיקאים אחרים הודו בראיונות, עם השנים, באותנטיות של הסצינות בסרט, אף על פי שחברי הלהקה הבדיונית – האנשים שכתבו את הסרט, ביחד עם רוב ריינר, לא עשו כמעט שום תחקיר מיוחד על להקות רוק כבד לפני שעשו את הסרט. הם אפילו לא כתבו תסריט.  לד זפלין, למשל, הלכו לאיבוד מאחורי הקלעים של הופעה באולם צמוד לבית מלון בבולטימור בשנות ה-70.  Deep Purple היו צריכים לשנות מקום הופעה למקום גדול יותר כשדגם גדול של סטונהנג' שהזמינו הסתבר כהרבה יותר גדול ממה שתכננו (המידות, שנכתבו בתכנון ברגליים – אמנם קרוב לוודאי לא על מפית – היו אמורות להיות במטרים).

אבל העובדה שהופכת את הסרט הזה, ואת הלהקה הזאת, לאמיתיים, יותר מכל דבר אחר, היא המוזיקה שהם עושים. "רצינו לעשות רוק'נ'רול כמו שצריך," הארי שירר אמר בראיון על הסרט. "אנחנו שלושה אנשים מצחיקים, ולכן הסרט הוא סרט מצחיק, אבל רצינו שהרוק'נ'רול בו יהיה נכון."  כדי לממש את הרצון הזה שלהם, הם טוו הסטוריה שלמה ללהקה שלהם – הסטוריה שהולכת בקווים מקבילים להרבה מלהקות הרוק הכבד הקלאסיות שמהוות את הבסיס לסרט הזה.   שני חברי ילדות הקימו ביחד להקה ושינו את השם שלה, שוב ושוב, עד שהפכה להיות Spinal Tap.  הם התחילו בתור להקת רית'ם אנד בלוז, כי זה מה שכל הלהקות האחרות עשו.  אחר כך, כששנות ה-60 עטפו את עצמן בענן של שלום ואחווה וחופש, הם התאימו את עצמם לזמנים והפכו להיות להקה פסיכדלית.  אחר כך, הם התגלגלו להיות הרכב רוק כבד.  כשהסרט צולם, ימי התהילה שלהם כלהקת רוק כבד היו מאחוריהם, אבל התהילה האמיתית – הערצה פנומנלית שהם לא הכירו עד אותו הזמן, במדינה שלא הכירו עד אותו זמן – יפן.

הפסקול של הסרט, שמכיל, ללא קשר לסדר הכרונולוגי ה"אמיתי" של אלבומי הלהקה, את כל השירים שנכתבו בשביל הסרט בסדר שבו הם מוצגים, יכול לעמוד בגאווה ליד כמה מהאלבומים של הלהקות שהסרט הזה נועד לצחוק עליהן.  מהיצירה גדולת הממדים עם התפאורה קטנת הממדים, "Stonehenge", דרך "Heavy Duty" שמפרט, במילים ובמנגינה, את משנתם המוזיקלית של הלהקה, ועד ל-"Listen to the Flower People", שיר מהעבר המוזיקלי של הלהקה שמכיל בתוכו, בטווח שתיים וחצי הדקות שלו, כל כך הרבה מאפיינים מוכרים של המוזיקה של שנות ה-60, שהוא נשמע הרבה יותר ארוך.

ההצלחה של הסרט היתה איטית ומדודה.  מכמות הצופים המועטה יחסית, שראתה אותו בקולנוע, דרך המבקרים שלא הבינו שזה לא באמת סרט תיעודי, ועד לחברת ההפקה שלא חשבה שסרט על רוק'נ'רול יצליח באמת, היו הרבה הזדמנויות לסרט לא להצליח.  אבל עם השנים, הסרט הפך להיות סרט פולחן, וחלקים ממנו התחילו לתפוס את מקומם בלקסיקון התרבותי המוזיקלי.  למשל, מגברים שהווליום שלהם מגיע ל-11.  למשל, שם הלהקה הפך להיות מילה נרדפת לצד האפל, והמגוחך, של ההתנהלות של להקות מסוימות (בראיון בעקבות מסע ההופעות המשותף של מטאליקה ו-Guns and Roses ב-1992, לארס אולריך הודה שמסע ההופעות היה מאד "ספיינאל טאפי"). למשל, אחד מהשירים ה"מוקדמים" של הלהקה, "Gimme Some Money", נבחר ללוות פרסומת של אמריקן אקספרס.

עכשיו, עשרים וחמש שנה אחרי שהסרט יצא והלהקה הומצאה, שלושת הקומיקאים יכולים להרשות לעצמם לצאת מנקודת הנחה שהעולם הבין את הבדיחה ולתלות את הפאות.  הם יוצאים עכשיו למסע הופעות – בינתיים רק בארצות הברית – לא כדמויות חברי הלהקה אלא כעצמם, במופע שהם קוראים לו "Unwigged and Unplugged", ובמהלך השנה הם גם יוציאו אלבום נוסף – שלישי במספר – של הלהקה שהמציאו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מיתון או לא מיתון, יש אנשים שלא מסרבים לחדש להם את המשכנתא.

2 תגובות ל“Spinal Tap”

  • Shoegazer הגיב:

    אני לא בהכרח מסכימה שהמחיר של MGMT מוגזם
    אחרי הכל זו אולי ההופעה הכי חמה שהגיעה לפה מזה זמן רב

    ספיינל טאפ נפלא- ראית את הסרטים המאוחרים יותר שעשתה החבורה הזו ? למשל A Mighty wind?

  • soothsayer הגיב:

    אני חושב שזה יותר עניין של תמורה – סכום כזה הייתי מוכן לשלם בשביל להקה שאני מכיר, שיש לה רפרטואר שאני יודע שאני אוהב, ושההופעה שלה היא בסדר גודל כזה. מה שהמפיקים עושים במקרה של MGMT זה שהם חוסמים את ההופעה הזאת מאנשים כמוני, שלא ישלמו סכום כזה בשביל להקה שהם לא מכירים.

    עוד לא ראיתי את A Mighty Wind, אבל ראיתי את כל שאר הסרטים של ההרכב של גסט, והם גם מעולים (אם כי לא כמו This is Spinal Tap).

תגובה