Watchmen
1. לפני הכל
האלבום החדש של "My Second Surprise" יצא – אפשר להשיג אותו כבר עכשיו באתר של הלהקה, תמורת עשרה דולרים (או חמישה, אם אתם לא צריכים את החוברת והפלסטיק שמקיפים את הדיסק), ובעוד שבועיים יהיה אפשר להשיג אותו גם ברוב החנויות בישראל.
2. שש מחשבות על Watchmen
יש הרבה נקודות משיקות בין "האביר האפל", שיצא בשנה שעברה, לבין "Watchmen" שיצא בשבוע שעבר (ואני אימנע מהשם העברי הנכון, אמנם, אבל הדי דבילי שנתנו לו המפיצים הישראליים). שניהם סרטים ארוכים באופן יוצא דופן לז'אנר שלהם. שניהם סרטים שתרמו לסלילת הדרך לדור חדש של סרטי קומיקס. ושניהם סרטים שנדמה שכותבים עליהם יותר אנשים מאלו שרואים אותם. אז גם אני אתרום את 8.34 האגורות שלי.
דיסקליימר אחד: בעוונותיי, לא קראתי עדיין את הספר שעליו מבוסס הסרט. כך שבאתי אל הסרט עם שולחן נקי, ומצד אחד, אולי זה דבר טוב, אבל מצד שני, אולי אם הייתי קורא את הספר הייתי מתרעם על יותר דברים שלא התרעמתי עליהם מלכתחילה. כך שכל מה שכתוב כאן על הספר מבוסס על דברים שקראתי עליו, לא בו.
דיסקליימר שתיים: מטבעם של דיונים כאלה על סרטים לגלות קצת או הרבה מהסרט וממה שמתרחש בו כדי להעביר את המסר. לכן, אם עדיין לא ראיתם את הסרט או לא קראתם את הספר ואתם מתכוונים לעשות אחד או שניים מהדברים האלה, ואם אתם לא אוהבים שמגלים לכם את הסוף, או כל חלק אחר במהלך הספר או הסרט שלא הייתם עולים עליו לבד ומהר, עדיף שתפסיקו לגלל למטה ותחזרו רק אחרי שקראתם או ראיתם.
לא, באמת. אל.
1. היומרה
כל כך הרבה מקלות היו בגלגלים של הסרט הזה, עוד לפני שצויר בו סטוריבורד אחד אפילו. Watchmen, סדרת הקומיקס שהפכה לרומן גרפי, היא אחת מהיצירות הכי מוערכות בהסטוריה של הקומיקס ה"רציני". Time אפילו הרחיקו לכת והזכירו את הספר כאחד מ-100 הספרים הטובים ביותר של המאה ה-20. זה הרומן הגרפי היחיד שם. אחת מהסיבות שהספר הזה הוא כל כך מוערך, היא שהוא לוקח את אחת מהפרות הכי קדושות של עולם הקומיקס – הסופר גיבור – ושוחט אותה בהתפרצות דם כל כך צבעונית וחדה, שהיא מכריחה אותנו לחשוב. כל סיפור קומיקס, במיוחד אלה שמדברים על סופר גיבורים, יש בו קצת מן המשל. והסיפור הזה הוא משל על עצמנו. על החברה שהפכנו להיות, עם או בלי סופר גיבורים. וכנתינים נאמנים של העולם הפוסט-מודרני הזה, אנחנו מחכים בסבלנות וברגשות מבעבעים כדי שיהפכו את הספר הזה לסרט, כדי שנוכל לדעת על מה היינו אמורים לחשוב. ובמקרה הזה, יש כל כך הרבה על מה לחשוב, והעושר הוויזואלי של הקומיקס הזה הוא כל כך רחב, שהסרט הזה נדון לכשלון כמעט מרגע שהוכרז שהוא הולך לצאת. כמה פרטים סטטיסטיים: הסרט, שיצא בסוף השבוע שעבר בארצות הברית, הרוויח יותר כסף בסוף השבוע הזה משבעה עשר הסרטים שאחריו ברשימה ביחד. הוא הסרט השלישי הכי רווחי בסוף השבוע הספציפי הזה לאורך השנים (מקום אחד מעליו נמצא הסרט הקודם של אותו במאי). הוא הרוויח כמעט את אותו הסכום בסוף השבוע הראשון שלו כמו הסרט הראשון בסדרת "X-Men" והסרט הראשון בסדרת "ארבעת המופלאים", שחלק מהמאוכזבים השוו אותו אליהם בציפיותיהם. בסוף השבוע הראשון, הסרט עשה יותר מחצי ממה שעלה ליצור אותו. ועדיין, יש כאלה שחושבים שזאת התחלה מאד מאכזבת. מסכן הבמאי שצריך להתמודד עם כל זה.
2. הבמאי
…והבחירה בבמאי דווקא היתה, לדעתי, די מוצלחת. כל מיני שמות עלו במהלך השנים בהקשר לסרט הזה. בדרך כלל, אלה היו הבמאים שהפגינו יצירתיות וויזואלית יוצאת דופן בעבודות הקודמות שלהם – טרי גיליאם, למשל, שהשתעשע בקניית הזכויות בסוף שנות ה-80, או ריצ'רד קלי, שאחראי על "דוני דארקו". בסופו של דבר, וורנר הפקידו את הסרט בידיו של במאי צעיר, עם נסיון מוגבל – הוא עשה רק שני סרטים לפני כן: "שחר המתים", חידוש לסרט הזומבים של רומרו, ו-"300", גם הוא עיבוד לרומן גרפי. סניידר הוא תלמיד חרוץ באסכולת הלמה-לעשות-את-זה-במחשב-כשאפשר-לצלם-את-זה-עם-360-מצלמות, מה שהפך להיות יעיל בסצינות האקשן הבודדות בסרט, והפגין בשני הסרטים הקודמים שעשה כבוד ניכר ליוצרים המקוריים – ג'ורג' רומרו במקרה הראשון, פרנק מילר במקרה השני. במקרה הזה, מתוך הבנה למה הוא נכנס, הוא עשה הרבה מאד מאמצים לא לצאת מהקווים בגרסת הקומיקס שהוא צייר לרומן הגרפי הזה. בתור התחלה, הוא השתמש בקומיקס עצמו כסטוריבורד של הסרט. מעבר לזה, הוא השתדל לשמר את האווירה המקורית של מה שעמד מאחורי הרומן הגרפי – שנות ה-80 על הנושאים החברתיים והמדיניים שעמדו על הפרק בהן, ושנות ה-70 שקדמו להן, לפחות בעולם המקביל שבו הסרט הזה מתרחש. האחים וורנר ידעו מה הם עושים כשהחליטו לבחור בבמאי צעיר ולא מנוסה מדי גם מנקודת המבט ההוליסטית יותר: בהתחשב ברמת הציפיות ורמת האכזבה המוכנה מראש של כל מי שחיכה לראות את הסרט הזה, בימוי של הסרט הזה על ידי מישהו כמו טרי גיליאם או ריצ'רד קלי היה יכול להיות התאבדות מקצועית. במקרה של זאק סניידר, שזה רק הסרט השלישי שלו, הוא עדיין יכול להוכיח את עצמו במידה והדעה הרווחת היא שהוא שחט את המקור.
3. המוזיקה
בהאזנה ראשונה, זה נשמע כאילו האנשים שיצרו את הסרט, והאדם שהיה אחראי לבחור את המוזיקה שמלווה את הסרט (והיא לא ה-score המקורי שנכתב בשבילו), עבדו בחדרים שונים, אולי ביבשות שונות, קרוב לוודאי בזמנים שונים ומתוך הבנה שהם עובדים על סרטים שונים. אבל כשחושבים על השירים, על המשמעות האמיתית שלהם, על מה שהמילים אומרות, על המטען התרבותי שמקיף את השירים האלה, ועל איך כל אלה מתכתבים עם העלילה והאמירה של הסרט, אפשר להבין בעצם למה "Hallelujah" של ליאונרד כהן (ודווקא הגרסה של כהן עצמו) נמצא בסצינה שבה הוא נמצא; למה "Neunundneunzig Luftballons" החביב והקופצני מצא את דרכו לסרט כל כך אפל; למה המוזיקה שמתנגנת בסצינה שבה שליח מנסה להתנקש באדריאן ווייט היא גרסה אינסטרומנטלית של "Everybody Wants to Rule the World". גם השירים שבחרו להשתמש בהם בטריילרים לסרט יש בהם משהו מעבר לרק מוזיקה שנועדה ללוות את האמצעים הוויזואליים. "The Beginning is the End is the Beginning" של Smashing Pumpkins, שמלווה חלק מהטריילר הראשון, לקוח מתוך הפסקול של הסרט האחרון והזוועתי בסדרה הקודמת של סרטי באטמן. השימוש שלו בטריילר הזה כאילו בא לומר – הגיע זמנו של הדור החדש של סרטי קומיקס, סרטים שהם לא מלאים בפעלולים וקאמפ אלא בנושאים פילוסופיים, חברתיים, פסיכולוגיים עמוקים ומשחק משובח (לפחות של חלק מהאנשים), והסרט הזה הוא אחד מהחלוצים של הדור החדש הזה.
גם המוזיקה של טיילר בייטס, שמלווה את הסרט במקומות שבהם אין בחירות תמוהות של שירים מוכרים, עשויה בצורה מעניינת ויוצאת דופן. בייטס החליט לא ללכת בעקבותיהם של האנס צימר וג'יימס ניוטון הווארד, שעיטרו את "האביר האפל" במוזיקה בומבסטית ותזמורתית ורוויה בחשיבות עצמית, ולתת לסצינות ולמה שקורה בהן להכתיב את המוזיקה. ומפני שהסרט הוא כל כך מגוון, כך גם המוזיקה. מדי פעם, המוזיקה היא באמת בומבסטית ותזמורתית ורוויה בחשיבות עצמית, אבל במקרים אחרים, מתוך הבניינים האפורים ופתחי הביוב מפעפעת מוזיקה אחרת – גיטרה אקוסטית שברירית ברגע אחד, תופים מאיימים בסצינות שבהן הרבה אנשים מקבלים הרבה מכות (ואף פעם לא קמים בחזרה אחר כך, משום מה), מוזיקה ערפילית ברגעים שבהם הסרט עוזב את כדור הארץ ועובר למאדים.
4. הסוף
כחלק מההכנה שלי לסרט, כדי לדעת למה לצפות ואם להכין את עצמי לאכזבה גדולה או אכזבה קטנה (שתמוזער אפילו עוד יותר בזכות העובדה שלא קראתי את הספר עדיין), קראתי כל מה שיכולתי על הסרט המתוכנן ועל המסע הארוך שהוביל את הספר לסרט. בין שאר הדברים, קראתי שהמחלוקת הכי גדולה בין מי שחשב שהסרט לא יצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהספר מציב, לבין מי שחשב שהסרט יהיה ממש זוועתי, היא העובדה שהסוף של הסרט הולך להיות שונה מהסוף של הספר. בסופו של דבר, מה שעומד מאחורי הסוף הוא אותו הדבר – אוזימנדיאס, האיש החכם ביותר בעולם, מגיע למסקנה שהדרך היחידה שבה האמריקאים יפסיקו לריב עם הרוסים ועם כל שאר העולם, היא לאחד את העולם נגד משהו גדול יותר, קרוב לוודאי משהו שהם לא יכולים להבין או משהו שהם לא יכולים להתמודד איתו בכל מקרה. בספר, זה איזשהו תמנון ענקי שהאמריקאים מאמינים שהגיע מהחלל החיצון; בסרט, זה ד"ר מנהטן, שהצליח לשכפל קצת מהכוח שלו לטובת אוזימנדיאס, שהטמין פצצות שמכילות את הכוח הזה במספר ערים ברחבי העולם והשמיד את הערים האלה לחלוטין. בסופו של דבר, אני חושב שההחלטה לבחור בסוף אחר מהספר היא נכונה. לא רק שההבנה של סוף הספר תלויה בהבנה של קווים סיפוריים קודמים, שבסרט לא התייחסו אליהם בכלל, כל סוף אחר היה עשוי להפוך את הסרט הארוך והמסובך הזה, שכבר במתכונתו הנוכחית משמיט הרבה מאד מסיפורי הרקע של הדמויות שלוקחות בו חלק, לאפילו ארוך יותר ומסובך יותר.
5. המסר
מעבר למסר שסוף הסרט (וגם סוף הספר, בדרך אחרת) מציג לנו, הסרט מציג מסר יותר עמוק, והוא מבליח כבר באמצע הסרט, בדבריו של הקומיקאי. בסופו של דבר, סופר גיבורים הם לא שונים מאיתנו בהרבה. היכולות הפיזיות שלהם הן טובות יותר, ברוב המקרים (ולרוב הדמויות ב-"Watchmen" אין כוחות על יוצאי דופן, בעצם). החולשות שלהם הן אנושיות מאד. לפעמים, הם יכולים לראות אותנו טוב יותר משאנחנו יכולים לראות את עצמנו. מהבחינה הזאת, "Watchmen" ו"האביר האפל" הם מאד דומים – מפני שהם מציגים שלוש מחשבות חדשות על הז'אנר הזה, של הסופר גיבור, שלא חשבנו עליהן עד עכשיו, ובצירוף מקרים מעניין (או לא), מי שמציב בפנינו את המחשבות האלו הם ג'וקר בסרט אחד, וקומיקאי בסרט האחר – אחת, העולם שלנו לא בהכרח ראוי שיצילו אותו, וברוב המקרים, העולם שלנו גם לא רוצה להיות מוצל. שתיים, הגיבורים שלנו, והנבלים שלנו, ואנחנו, הם בעצם אותם אנשים. לאף אחד אין את היכולת להבדיל בין טוב ורע בצורה מובהקת יותר רק מפני שהוא עטוי גלימה ומסתתר מאחורי מסיכה, ובמקרים מסוימים, אלו שיכולים להבדיל בין טוב לרע מאבדים את האנושיות שביכולת לראות את כל הגוונים שבין לבין. שלוש, אנחנו חיים עכשיו בעולם שבו לנבלים יש מקום, מטורפים, אכזריים, וברוטליים ככל שיהיו, ולסופר גיבורים אין מקום, גם לא אם הם הדבר היחיד שיכול למנוע מאיתנו להישמט למטה לתוך העיר ולדם שלנו להישטף אל תוך הביוב, ובשלב מסוים, הם גם לא מחפשים מקום. "כל הזונות והפוליטיקאים יביטו למעלה ויצעקו: תציל אותנו," רורשך אומר באחד מהמונולוגים הבלייד-ראנריים שלו בתחילת הסרט (והספר), "ואני אסתכל למטה ואלחש: לא."
6. אחרי הסוף
אחרי שהסרט יצא, אחרי הביקורות המפולגות, אחרי האכזבה הצפויה והרגשת הכשלון שקרוב לוודאי שהסרט לא היה יכול להימלט ממנה, אחד מתסריטאי הסרט, דיוויד הייטר (שאלן מור הודה בראיון שהתסריט שכתב לסרט הוא הדבר הכי קרוב שסרט קולנוע יוכל להציע בשביל "Watchmen"), פנה במכתב פתוח לצופי הסרט שיצאו ממנו מאוכזבים – לכו וצפו בו עוד פעם, הוא ביקש. אפשר להבין את אלו שלא רוצים. מצד אחד – הצופים הרגילים, אלו שלא קראו את הספר והסרט לא מציג בפניהם שום ערך מוסף מלבד העובדה שהטריילר שלו מרמז עליו שהוא סרט מעניין, רב אקשן ופעלולים, שיש באווירה האפלה שלו משהו מושך מבחינה וויזואלית. מצד שני – אלו שכן קראו את הספר ומבינים שבעוד שהוא מציג ארבע או חמש דרכים שונות להסתכל על הסיפור ועל התוצאה שלו, ומאפשר להם, כקוראים, להחליט אם הם רוצים לתמוך באחת מנקודות המבט האלה או לחשוב על נקודת מבט משלהם, הסרט עצמו, מעצם היותו סרט, מציג רק נקודת מבט אחת ומכריח את מי שצופה בסרט לקבל אותה, או לא לקבל אותה.
בסופו של דבר, אלו שהגיעו לסרט בלי הכנה מוקדמת ויצאו ממנו מאוכזבים קרוב לוודאי שלא ביזבזו את הכסף שלהם על הסרט הזה, כמו ששמעתי חלק מהם אומרים כהשסרט נגמר – אחרי הכל, זה סרט מושקע מבחינה וויזואלית, מבחינת האפקטים ומבחינת הרמזים התרבותיים הקטנים, של העולם שלנו ושלהם, שהוחבאו בכל פינה בסרט, שמכיל כמות מספיקה של סצינות אקשן מתוכננות ומצולמות בקפידה, ושיש לו סיפור מעניין, שאפשר לחשוב עליו (ולנסות להבין אותו) גם אחרי שיוצאים מאולם הקולנוע. ואם מי מאלו שהגיעו לסרט בלי הכנה מוקדמת ולא בהכרח יצאו ממנו מאוכזבים, כמוני למשל, יהיו מסוקרנים עכשיו לקרוא את הספר ולהבין במה הסרט נגרע ממנו ומה הם פיספסו – דיינו.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הנה משהו שלא רואים כל יום: סרט מדע בדיוני מקסיקני.
נשלח: 14 במרץ, 2009 נושאים: כללי.
תגובות: אין
| טראקבק