צ'אק אי ווייס
באחד מהמערכונים של הגשש החיוור, שני טבחים וותיקים במילואים שמספרים על השירות הסדיר שלהם לחייל צעיר, מראים לו תמונה שיש בה את כל המפקדים הבכירים של הצבא בקום המדינה וטוענים שגם הם נמצאים שם בתמונה. "איפה?" שואל החייל הצעיר שלא רואה אותם. הם מצביעים על הקצה השמאלי של התמונה, שם, מאחורי עץ שנמצא מעבר לגבולות התמונה, הם עומדים.
ההסטוריה המוזיקלית של צ'אק אי. ווייס דומה מאד – הוא נמצא מחוץ להרבה מאד מהתמונות שמתארות אותה. "Chuck E.'s in Love" של ריקי לי ג'ונס, למשל, נכתב עליו. באותו הזמן, חיו שניהם ביחד עם טום ווייטס במלון שנקרא "מלון טרופיקנה", שהרבה מוזיקאים קליפורנים אחרים חיו בו. בין השאר, ה-Eagles, שכתבו בהשראת המלון הזה את "Hotel California". באלבום "Blue Valentine" של ווייטס, צ'אק אי ווייס מתארח בתמונות שבתוך התקליט (בחוברת של הדיסק, עכשיו, אני מניח), ואחר כך מתארח במילים של אחד השירים המאוחרים יותר שלו, "I Wish I Was in New Orleans". מאוחר יותר, בשנות ה-90, ווייס החליט לקנות מועדון שהופיע בו פעם בשבוע באחד עשר השנים הקודמות, שעמד בסכנת סגירה. הוא החליט לגייס חבר קרוב שלו, ג'וני דפ, וביחד הם פתחו מחדש את המועדון בתור ה-Viper Room. באחד מהלילות ריבר פניקס יצא מהמועדון, התמוטט ומת והמועדון הפך להיות הרבה יותר מפורסם.
אבל כשהוא נכנס לתמונה, בכל אחד משלושת האלבומים שהוציא עד היום, ווייס מוכיח בכל צעד גם את המורשת המוזיקלית שלו וגם את הדברים שחיפש, כל לילה, במכשיר הרדיו שלו כשהיה ילד. או בחנות התקליטים של ההורים שלו, כשגדל בקולורדו. או במועדון הבלוז המקומי, שם לייטנינג הופקינס שמע אותו מתוף והחליט לקחת אותו איתו לסיבוב הופעות – משם דילג לסיבובי הופעות נוספים כמתופף של מאדי ווטרס ושל האולין וולף. גם ההסטוריה המוזיקלית שבאה אחר כך, זו ששמה אותו תחת גג אחד עם טום ווייטס, עם פרנק זאפה ועם וורן זיבון, עיצבה את האישיות המוזיקלית שלו.
ארבעה עשר השירים שב-"Old Souls and Wolf Tickets", השני מבין שלושת האלבומים שהוציא עד היום, הם מסע מסחרר בין כל ההשפעות המוזיקליות של ווייס. השיר הראשון, "Congo Square at Midnight", נפתח במה שנשמע כמו תפילה אפריקנית, שלתוכה משתרבבים כל הכלים האחרים – הגיטרה, שמשמיעה את קולה בחרכים שבין המילים והתופים, ואורגן הג'אז שמבליח ונעלם מדי פעם. טום ווייטס, חברו הטוב של ווייס, לא מוזכר ברשימת האנשים שמשתתפים באלבום, אבל בכל זאת אפשר לשמוע בבירור את הקול החצצי שלו כחלק מהמקהלה שמזמרת את התפילה האמריקנית הזאת. השיר האחרון, "Dixieland Funeral", מסתיים בדיוק במה שכתוב על הצנצנת – מוזיקת תזמורת דיקסי שמלווה את צ'אק אי ווייס בהלוויה שהוא מתאר שהוא מבקש שיערכו בשבילו, בדרך אל השקיעה. ביניהם, יש את "Piggly Wiggly", שבו ווייס לובש את דמותו של קפטן ביפהארט לזמן מאד קצר, או את "No Hep Cats", שבו ווייס, מתעד הדברים הגזעיים האולטימטיבי, חושף רשימה ארוכה של דברים שכבר אין להם משמעות בעולם של היום – בראש ובראשונה העובדה שאף אחד לא יודע מה "Hep Cats" אומר, או את "Jollie's Nightmare", שיר משעשע שמבוסס, אולי, או לא, על סיפור אמיתי – ומספר על אל ג'ולסון, שבליל הכלולות שלו החליט להפתיע את כלתו הצעירה ולעטות על פניו את האיפור השחור שהיה לו ב"זמר הג'אז", ואת התגובה המפתיעה לא פחות של כלתו: "בלש-מלון, בלש-מלון," ווייס שר בשמה. "יש שוורצע בחדר שלי." או "Blood Alley", שנשמע כאילו נלקח מתוך רפטואר הבלדות של טום ווייטס כשווייטס לא הסתכל. או "Down the Road a Piece", שהוקלט שלושים ושתיים שנים קודם לכן ביחד עם ווילי דיקסון.
ווייס, שמגביל את עצמו להופעות רק במקומות שהוא חי בהם (קולורדו, ניו אורלינס, קליפורניה) מכיוון שהוא שונא לטוס ("אני כמו זה מ"איזור הדמדומים" שרואה את המפלצת על הכנף של המטוס ונכנס לפאניקה," הוא אמר פעם בראיון), שפעם חי בחדר אחד במשך שמונה שנים ולא יצא ממנו (או כך, לפחות, הוא טוען) ושלא מגביל את עצמו לאורח חיים שמחייב תפוקה קבועה של אמנות, מוציא אלבומים לעתים רחוקות – שלושה אלבומים בעשר שנים אחרי שלושה עשורים בלי אלבומים בכלל – אבל האלבומים האלה עטורים בכל כך הרבה השפעות מוזיקליות, כל כך הרבה סיפורים על סמטאות אפלות והאנשים שמעדיפים ללכת בהן, כל כך הרבה מגניבות (לא לשווא קוראים לאלבום הראשון שלו "מגניב לחלוטין"), שכשאלבום כזה מסתיים, אתם עשויים להרגיש שצ'אק אי ווייס הוא לא מישהו חדש שלמדתם להכיר אלא מישהו שהיה שם איתכם כל החיים, לכל אורך ההסטוריה המוזיקלית שלכם. ואתם צודקים – הוא באמת היה שם, לאורך כל הדרך. הנה כאן, מאחורי העץ.
נשלח: 27 במרץ, 2009 נושאים: אלבומים - ברפרוף.
תגובות: 2
| טראקבק
כתיבה מלאת חיים, מעניינת ומסקרנת. כמעט אפשר להיות בנאליים ולכתוב "כתמיד".
אני כבר מוריד את האלבום.
בפעם האחרונה שכתבת ככה, ג'והן קייל לא ירד לי מהמערכת שבועיים.
נקווה לטוב
תודה
נשמע מרתק, בהחלט אבדוק אותו!
תודה!