The gospel according to whom

1. לפני הכל

גיאחה מציע ב"עונג שבת" את המהדורה הרביעית של "תקשיבו רגע", אוסף ששלוש המהדורות הקודמות שלו היו משובחות במיוחד. אתם מוזמנים להקשיב ל, ולהוריד את השירים כדי להחליט בעצמכם – אבל לא הרבה יכול להשתבש באוסף שיש בו שיר חדש של בק, לדוגמא, או שיר עלום של לורה ווירס, או שיר של Death Cab for Cutie. הנה.

2. קרני ירח בלב הערבה
אי שם בערבות לואיוויל, קנטאקי (אני לא לגמרי בטוח שיש ערבות בלואיוויל. אני אפילו לא בטוח לגמרי איפה זה. אבל נלך על זה, בשביל ההגינות הספרותית) רוחו של סרז' גינסבורג נדדה, בחום השרבי, ולא הצליחה למצוא מנוח. במקרה היא הצליחה להיכנס לאולפן ממוזג (זה קורה בשיקגו, אמנם, אבל נתעלם מזה), והשתרבבה אל תוך סולן של להקה שהקליטה שם. לשיר, בסופו של דבר, קראו "Emp. Man's Blues", והוא שייך ללהקה בשם The For Carnation. ובמשך 8 הדקות שבהן השיר הזה, שפותח את האלבום באותו השם של הלהקה, מתרחש, פיסות קטנות של מוזיקה – מלבד המצילות שמעטרות את כל השיר, יש שם גם גיטרות, מדי פעם, משפטים מזעריים של קלידים ואת כלי המיתר שמייצגים את רוחו של סרז' גינסבורג, כנראה – מרחפות בתוכו, באופן נאמן ולא נאמן לסגנון המוזיקה המוזר בעל ההגדרה המאד רחבה הזאת, פוסט רוק, שסולן הלהקה הזו, בריאן מק'מהן, היה בעבר בלהקה שעזרה להמציא אותו. ללהקה ההיא, שנקראה Slint, יש חלק די נרחב גם בדרך שבה התפתח האלבום הזה, שיצא בשנת 2000 אבל הוקלט, במרווחים של זמן ובשישה אולפנים שונים, לאורך ארבע השנים שקדמו לו.

בין השאר, בגלל שהמוזיקה שנפרשת על פני האלבום הקצר הזה – שישה שירים שחלק מהם, כמו הראשון, מתמשכים באיטיות, מוסיפים עוד כלי ועוד כלי לבליל של כלים שיוצרים רשת מוזיקלית חזקה מאחורי הסיפור שמספר בריאן מק'מהן. חלק מהם, כמו "A Tribute To", הם שירי רוק שמתעתעים בנו כמו ציורים אימפרסיוניסטיים מורכבים – פשוטים מרחוק, מאד, מאד מורכבים מקרוב. חלק מהם, כמו "Being Held" – שהוא בעצם סדרה של צלילים אחידים של פעמון עב קול, שעליו מולבשים עוד צלילים, פעמוניים יותר ופעמוניים פחות, שיוצרים את המקצב המיוחד והלא שגרתי של השיר הזה – הם נסיוניים מאד.

בין השאר, בגלל שאת השירים אסף בריאן מק'מהן במהלך השנים מאז שעזב את Slint, והן מכילות אורחים מכל מיני להקות שמק'מהן היה מעורב בהן. למשל, ג'ו מקינטייר מ-Tortoise. למשל, בריט וולפורד, המתופף של Slint. למשל, קים דיל מה-Breeders שבריט וולפורד היה המתופף גם בלהקה שלה, שמתארחת ב"Tales (Live from the Crypt)". כל שיר הוקלט בהזדמנות אחרת, במקום אחר ובזמן אחר, עם קבוצה אחרת של אנשים שכללה בעיקר את אחיו, מייקל, הבסיסט טוד קוק, ובשלב מסוים גם את דיוויד פאחו, שבימים אלה הוא בעיקר Papa M.

השיר האחרון באלבום, "Moonbeams", מלווה באפקט קלידים שמשנה את המהירות והעוצמה שלו, ואת המקום שממנו הוא מגיע, כמו מלאך אפל מסתובב בשמיים שמגיח מכל מיני מקומות ומרחף רחוק מכדי השגה, משלב שוב את הגיטרות, הקלידים, והתופים העצלים, ואת כלי המיתר, וקולו של בריאן מק'מהן, שמלווה את רוחו של סרז' גינסבורג אל הדלת. סרז' גינסבורג פוסע לאט, במרכז הכביש שנראה כאילו הוא מוביל לשום מקום, לאט מכדי שיוכל לחשוב לאן הוא רוצה להגיע. גבו מופנה אל לואיוויל, שמתרחקת במורד הגבעה לאט לאט. פניו אל השמש ששוקעת, כדור אש גדול במרכז האופק, מעבר לכביש שמתעקל ומתפתל עד אינסוף. במרחק, במרכז לואיוויל או אולי אפילו בשיקגו, התופים ממשיכים בסימון המרחק בין תיבה לתיבה, המלאך האפל ממשיך להסתובב והמוזיקה ממשיכה לערפל את האוויר כמו עננים של עשן.

1. לפני הכל

ראיתי את זה קודם בעונג שבת ואחר כך גם בספינר: ג'ארוויס קוקר הולך לכתוב את המוזיקה לסרט החדש של ווס אנדרסון, שהוא גרסת אנימציה ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאל. זה מגניב בכל כך הרבה רמות, שאני הולך לכתוב את זה עוד פעם: ג'ארוויס קוקר הולך לכתוב את המוזיקה לסרט החדש של ווס אנדרסון, שהוא גרסת אנימציה ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאל. אז זהו.

כדי שלא תגידו שלא ידעתם, אני מזכיר – מחר. ומחרתיים. Firewater באים להופיע בארץ – בלבונטין 7, בשעה 21:30, כש-Plastic Peacocks מחממים אותם בלילה הראשון ו-Panic Ensemble בלילה השני, בהרכב שהייצוג הישראלי בו כולל כרגע את אורי כנרות ורעות רגב. לא יהיו הרבה שירים מהעבר של הלהקה, אבל תהיה מוזיקה מגניבה וחדשה, יהיו על אותה הבמה אנשים מ-Cop Shoot Cop ומ-Skeleton Key (וגם מישהו שניגן עם אלניס מוריסט, אבל אני משתדל להתעלם מזה), ויהיו חולצות כתומות. לא רק על טוד.

והגוספל יוצא, ממש אחרי שאני מסיים לפרסם את הפוסט הזה, לחופשה קצרה של שבוע. ביום שלישי הבא (בתקווה) אני אחזור לכאן, אדם נשוי, והכל יהיה בסדר. אולי אפילו אכתוב פה משהו על הסצינה האלטרנטיבית המשגשגת בצ'כיה. או שלא.

2. איזור הדמדומים

יש משהו מאד עצוב בלהיות להקה מתחילה וחסרת פרסום בחברת תקליטים שמתבססת על המכירות של אמן אחד או שניים (רק חברת תקליטים אחת משלוש הגדולות לשעבר שלנו הודתה בזה, אבל אני מאמין שכל השלוש מכוונות את עצמן לפי המודל העסקי המאד מוזר הזה). מה שזה אומר, בעצם, זה שכל עוד האמן האחד הזה מוציא אלבום, קרוב להוציא אלבום, בדיוק הוציא אלבום או לפני חג, הסיכוי שאותה להקה מתחילה תקבל משהו מיכולת הפרסום ויחסי הציבור של החברה, ואת הדחיפה המשמעותית שחברת תקליטים גדולה יכולה לתת לה, הוא שואף לאפס. מה שמיתרגם בעיני החברה לחוסר יכולת למכור תקליטים (או להזיז יחידות, אם נקרא לזה בשם המקצועי של זה), ולחוסר רצון של החברה להשקיע כספים בפרסום ויחסי ציבור בשביל הלהקה. המעגל הזה ממשיך ומתגלגל עד שהלהקה מוצאת את עצמה במקום שבו רוב הלהקות שלא צולחות את מחסום האלבום השני מוצאות את עצמן: המחסן הגדול והאפל של ה-Cut out. טוב, אולי אין מחסן כזה. אני משתדל להמציא. המונח Cut out (למי מבינינו שהמסלול המקצועי שלו לא עבר דרך חנות דיסקים או חברת תקליטים) מתייחס לאלבום שנמחק, סמלית ומילולית, מהקטלוג של החברה. זה אומר שאי אפשר להזמין עותקים מהאלבום עצמו מהחברה, כי אין, וברוב המקרים זה גם אומר שהחברה מוחקת את המאסטרים של האלבום כדי לפנות מקום למאסטרים אחרים.

"טאנארא" היא אחת מהלהקות, בשנות ה-90 המוקדמות, שנאלצה לסבול את הגורל הזה. הסיבה להחתמתם, מאד בדומה לסיבה שחברות תקליטים בארצות הברית התחילו להחתים להקות קצב שהיה להם "The" בתחילת השם בשנות ה-60 כאילו אין מחר ברגע שהחיפושיות והאבנים המתגלגלות התחילו להראות סימני הצלחה, היא כי הם באו משדירות. "כנסיית השכל", "שפתיים" ו"טיפקס" כבר היו חתומות בכל מיני מקומות אחרים ושתיים מהלהקות שנשארו, והראו סימנים כאלה או אחרים של כשרון – "טאנארא" ו"האצולה" של שמעון אדף – הוחתמו בבת אחת על ידי אותה חברה, פונוקול.

ללהקה היתה איזושהי חותמת אמינות – גם מוזיקלית, גם אישית. לבסיסט של הלהקה קראו יוסי אנקרי, ולאחותו קראו אתי, והיא כבר היתה זמרת מפורסמת באותה תקופה. לסולן של הלהקה קראו מיכה ביטון, אבל את חייו שלפני הלהקה הוא בילה בעיקר בלהיות מי שסיפור החיים שלו יצר את ציון כהן, הדמות הראשית בספרי "אל עצמי" של גלילה רון פדר. הוא גם כתב ושר את שיר הנושא של שני הסרטים שצולמו בעקבות הספרים האלה.

התקופה ההיא – בין החצי הראשון לחצי השני של שנות -90, היתה תקופה מעניינת בשביל התרבות הישראלית. אחרי שני עשורים של קיפוח ושני עשורים של התמרמרות, כולנו הבנו שמתפתחות פה בישראל שתי תרבויות שונות, שתיהן עשירות בתוכן, שתיהן לגיטימיות. אבל רק בשנות ה-90, כשכבר היינו בשלים להתעסק בזה וה"מצב הבטחוני" האלמותי שמנע מכל סוגיה חברתית מרכזית אחרת לקבל את קדמת הבמה בארץ קצת שכך, עם הסכמי השלום והתקווה והמזרח התיכון החדש, יכלו היוצרים – המוזיקאים, הקולנוענים, הסופרים – להתחיל לחשוב על לבנות גשר בין שתי התרבויות האלה. בעולם המוזיקה, הרוק הישראלי הצליח להתגלגל בכל מיני גלגולים ובסופו של דבר מצא את עצמו תחום בקטגוריה מסוימת שבנו לעצמם מוזיקאים צעירים, תל אביבים, שבנו ביחד, בלי תיאום אחד עם השני, יכולת הבעה מוזיקלית חדשה. ומצד שני, לא היה ברוק הישראלי הזה שום דבר שהזכיר את מה שקורה מדרום לתל אביב – הרבה מדרום לתל אביב. אהוד בנאי קרוב לוודאי היה המוזיקאי היחיד בתקופה המוקדמת הזו שהצליח להכניס משהו מהמסורת שלו ומהתרבות שלו לתוך הרוק הישראלי, אבל הוא היה צריך את "אהוד בנאי והפליטים", האלבום הראשון הבועט, שכלל מעט מאד מן הרמזים של מה שיבוא אחריו, בשביל להצליח לבסס את עצמו בפנתיאון. ואז משהו בשדירות התפוצץ.

להקה, ועוד להקה אחת, הפכו למאד מצליחות – לא למרות ששילבו בין רוק ישראלי לבין המוזיקה המסורתית יותר שהביאו מהבית, לא למרות ששיתפו את שרית חדד בשירים וחידשו שירים של זהבה בן, אלא בזכות העובדות האלה. חברות התקליטים התעוררו קצת מאוחר, אבל התעוררו – והתחילו לחפש מתחת לכל אבן בשדירות את הדבר הגדול הבא. הם גילו את מה שאנחנו גילינו באותם זמנים – יש הרבה מאד להקות מוכשרות בשדירות. וחלק מהן פשוט נשארו שם, שיכללו את הצליל שלהם וקיוו שיום אחד, במעבר חד לתל אביב, הם יוכלו להצליח. "טאנארא" היתה אחת מהלהקות האלה, שחברות התקליטים אספו אליהן בנסיון לתפוס קצת מההצלחה של "טיפקס" ושל "כנסיית השכל". אבל בניגוד ל"טיפקס", שנשענו מאד על הפן העממי והמסורתי יותר של המוזיקה והאלבום הראשון שלהם היה כמעט כולו על טהרת הצחוק, ול"כנסיית השכל", שהאלמנטים המרוקניים במוזיקה שלהם היו בעיקר טבועים בתוכם, ופחות שולבו שם בכוונה תחילה, "טאנארא" היתה להקה שמלכתחילה החליטה לקחת את שני המאפיינים הכל כך מרכזיים בחיים המוזיקליים שלהם, ולשלב אותם לאחד.

זה מתחיל בתפילה הזאת, "הו אלי", שפותחת את האלבום הראשון והיחיד שלהם וגם סוגרת אותו. בפעם הראשונה היא מקדימה שיר, שמציג בבת אחת את כל האלמנטים המוזיקליים שהם הולכים להשתמש בהם – הרוק הישיר והנקי והאלמנטים האתניים השזורים בו. האיטיות שבמוזיקה שהופכת להיות יותר ויותר מהירה ככל שהשיר ממשיך. בפעם השניה זה מיכה ביטון לבדו, באולפן שהוא מערה, חוזר שוב על התפילה הזו. בין לבין, האלבום הזה מתמקד בעיקר בחיפושים. חיפוש של אהבה, חיפוש של משמעות, חיפוש של עבר שטבע את עצמו חזק מדי באישיות של מי שכתב את השירים. ובכל השירים יש את ההרגשה הזו, של הפשטות והישירות, שמשהו חדש קורה פה. סגנון מוזיקלי חדש שצומח ומתפתח והולך לשנות את הדרך שבה אנחנו כותבים, ושומעים, ביחד שירים.

באתר של מיכה ביטון, סולן הלהקה, כתובה על האלבום הזה שעל הלהקה אמרו בזמנו שהיא הקדימה את זמנה. אני נוטה להסכים – ולא רק זה, אלא שלא נראה שאף להקה אחרת לקחה את מקומה מאז, בנישה הקטנה הזו שהלהקה תפסה, ושלא גדלה מאז. הדבר הטוב הוא, שמיכה ביטון לא נעלם. או יותר נכון להגיד, הוא נעלם לתקופה מסוימת, שבה הוא היה מורה ומחנך של דורות של ילדים, ואחר כך חזר, כדי להוציא אלבום סולו אחד, ועוד אלבום סולו לאחרונה. והוא אפילו מופיע, ביום שני הקרוב, בצוותא, ביחד עם אהוד בנאי, בהופעת בכורה של האלבום הזה.

את האלבום הראשון של טאנארא, שסביר להניח שיהיה קשה להשיג בחנויות, אפשר לשמוע במלואו באתר של מיכה ביטון.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זהו. נגמרו הרעיונות. בהוליווד מוציאים סרט על מגבי שמשות לרכב.

1. לפני הכל

הגענו לשלב בתחילת הקיץ שבו העיתונאים מתחילים לזרוק שמות של אמנים שעשויים להגיע הקיץ ולקוות שמשהו מהם יתפוס. בהתאם למסורת, השמות רדיוהד, ניל יאנג וברוס ספרינגסטין נזרקו וקרוב לוודאי ימצאו את דרכם בחזרה לרצפה בלי שאיזשהו מפיק הרים את הכפפה. דבר אחד בטוח, והשני כמעט בטוח: ליאונרד כהן לא מגיע בסופו של דבר לארץ, מפני שאי אפשר לעשות רינגטון קליט מ"There Ain't No Cure for Love", ופול מקרתני כנראה כן מגיע לארץ – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. חצי נחמה?

The Verve מתאחדים מחדש. שוב. הפעם הם מוציאים גם אלבום, ואם להסתמך על תיאוריית המחזוריות של ההסטוריה, קרוב לוודאי שהם יתפרקו שוב אחרי האלבום הזה. לאלבום קוראים "Forth", הוא ייצא באוגוסט ושיר ראשון מתוכו כבר אפשר לשמוע כאן.

אחד מהדברים היותר מוצלחים שיצאו ממהפכת האינטרנט הוא שידע הופך להיות, יותר ויותר, דבר חופשי וקל להשגה. זאת אומרת שבניגוד למה שאני הייתי צריך לעשות, נאמר, בשביל ללמוד גיטרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד היום (או כל כלי אחר, עד האקזוטי שבהם), צריך רק לחפש בגוגל – אולי אפילו ביוטיוב. קסטה אוספת כמה מקורות מעניינים להתחיל מהם.

2. הריקנות הבלתי נסבלת של אמנות אחזקת האופנוע

השנה היא 1992. עוד מעט, ישראל תמצא את עצמה בפני מהפכת גלובליזציה מטורפת, וזה קורה בעיקר מפני שקלינטון אמר שזה בסדר, ומפני שישראל בפני הסכמי שלום עם כל שכנותיה הערביות ומזרח התיכון המשומש הופך להיות מזרח תיכון חדש. אחד מהיתרונות של מהפכת הגלובליזציה הזאת, שבאה במקביל למהפכת התקשורת הישראלית, היא ערוץ אחד חדש שלפני כן יכולנו רק לשמוע עליו, ועכשיו יכולנו גם לצפות בו, כל יום. כל היום.

אבל בנקודת הזמן הספציפית הזאת בישראל עוד לא היו כבלים בצורה נרחבת כל כך, לא כל אחד יכל לראות את MTV אירופה מתי שהוא רק רצה, ואני נחשפתי למנות הראשונות של הרשת עתירת המוזיקה הזאת רק בטיול הראשון שלי באירופה. וכך, בכל עיר שביקרנו בה, בכל חדר מלון, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם אחד הערוצים המוצעים בטלוויזיה הוא MTV אירופה. ואם כן, הייתי מתיישב לבהות בטלוויזיה לשעה קלה. נחשפתי להרבה מאד מוזיקה חדשה בטווח הזמן הקצר הזה, בעיקר מפני שבהיעדר MTV אירופה או איזושהי אוטוריטת מוזיקה אלטרנטיבית בחיי, ובעיקר מפני שלא חיפשתי, המוזיקה העיקרית שמצאה אותי היתה מוזיקה מיינסטרימית, כזאת שתמיד היתה שם. אחד מהדברים שגיליתי היה ווידאו קליפ של להקה מטיילת ביפן. הנה הסולן עושה פרצופים קשוחים למצלמה על רקע צומת סואן בטוקיו. הנה המתופף, ארוך שיער וחמוש במשקפי שמש. הנה הגיטריסט והבסיסט, שניהם נראים כמו העתקים, אחד גבוה ואחד נמוך יותר, של השני. הנה אחד מהם מנסה לתקשר עם צב, על גשר באיזשהו מקדש יפני. "כל מה שאנחנו רוצים מכם זה הכיף שנתתם לנו," הסולן חוזר שוב ושוב, ואז הגיטרה הנוסקת הזאת, והפסנתר. לשיר קראו "Motorcycle Emptiness", ללהקה קראו Manic Street Preachers. אז, ב-1992, הם עדיין היו בתחום האפור הזה של מוזיקה אלטרנטיבית שרק אנשים שיכלו להגיד איינשטורצנדה נויבאוטן (כשהייתי צעיר יותר, זה היה מבחן בר סמכא לרמת הידע שלך במוזיקה אלטרנטיבית) בלי להתבלבל, הכירו. באותו הזמן, נחשפתי לעוד דבר שלא היה כל כך קיים בישראל עד אז – אני יכול להיכנס לחנות דיסקים, לחפש את הדיסק האזוטרי ביותר שאני יכול לחשוב עליו, וקרוב לוודאי גם למצוא אותו.

את "Generation Terrorists", דיסק הבכורה של Manic Street Preachers, זאת לא היתה ממש בעיה למצוא. במיוחד בזכות העובדה שהשיר הזה, "Motorcycle Emptiness", היה כבר להיט לא קטן בשבילם. ללהקה היו ציפיות די צנועות מעצמם, עם הוצאת האלבום הזה – למכור יותר עותקים מ-"Appetite for Destruction", למלא את אצטדיון וומבלי, ולהתפרק. בינתיים, הם לא עשו אף אחד מהדברים האלה, אף על פי שהעובדה שהם עדיין מוציאים אלבומים בהפרשי זמן קבועים יחסית, ושד"ר פפר לא מאיימים להפסיד עליהם הרבה כסף, היא לפחות דבר אחד להתגאות בו.

Manic Street Preachers קמו לפני 22 שנה, ובמשך תקופה לא קצרה הם היו בדיוק באותו הרכב שהם נמצאים בו היום. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, החבר הרביעי בהרכב, הספיק לעשות כמעט הכל בשביל הלהקה – להסיע אותם להופעות ומההופעות בחזרה הביתה, לעצב את הפליירים ואת עטיפות הסינגלים שלהם, לייעץ לגבי החזות והאמירה האמנותית שלהם – חוץ מלהיות ממש חלק מהלהקה. הסיבה לכך, שנפתרה באמצעות גיטרה שלא מחוברת למגבר, או שמונמכת מאד בהופעות, היא שהוא לא ידע לנגן בגיטרה. אחר כך, הוא הודה, הוא יכל לנגן קצת יותר טוב, אבל לא בשום צורה טוב כמו הסולן, ג'יימס דין ברדפילד, שהוא גם נגן הגיטרה העיקרי של הלהקה. את האלבום הראשון שלהם הם הוציאו כבר בחברה גדולה יחסית, קולומביה, אחרי כמה אי.פי.יים וסינגלים בחברות אחרות ואחרי שביססו את המעמד שלהם בסצינה האלטרנטיבית כלהקה פרועה – גם בהופעות, גם מחוץ להופעות, גם בראיונות. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, שאולי לא תרם יותר מדי מבחינה מוזיקלית (ניקי ווייר, הבסיסט, בדרך כלל כתב את המילים, ג'יימס דין ברדפילד בדרך כלל כתב את המוזיקה), תרם הרבה לאופי הלהקה בגלל האופי הפרוע והלא יציב שלו. באחת מההזדמנויות – במהלך שהפך את הלהקה למאד מפורסמת למשך 15 דקות – הוא הגיב לטענות של עיתונאי מוזיקה שהחזות הפרועה, המרדנית והאינטלקטואלית שלהם היא הצגה מחוכמת, באמצעות חריטת המילים For Real (המילה For מיוצגת באמצעות מספר) בעזרת סכין גילוח על הזרוע שלו. הוא נזקק ל-17 תפרים, העיתונאי בטח נזקק לאיזשהו טיפול פסיכולוגי, אבל הלהקה זכתה לתהילת עולם.

האלבום היה קשה לתפיסה, בלשון המעטה. בניגוד לאלבומים הראשונים הצנועים יחסית של להקות אחרות, המאניקס החליטו להשתמש בכל התותחים שיש להם, ולהציג אותם בצורה הבולטת ביותר – המוזיקה הכבדה והמהירה, כל ההשפעות המוזיקליות שלהם, בבת אחת, לפעמים מספר השפעות מוזיקליות באותו השיר; אינטלקטואליות (לפעמים יותר מדי אינטלקטואליות) – הלהקה ליוותה כל שיר בציטוט של איזושהי אישיות ספרותית או הגותית; והנטיה המוזרה של בראדפילד לעוות מילים ולשנות הטעמות כדי שיתאימו למוזיקה. האלבום הכיל 18 שירים – כל אחד מהם ייחודי וקליט בדיוק כמו השיר שקדם לו, ונמשך קצת יותר מ-70 דקות. הרבה מוזיקה כבדה ורעיונות טקסטואליים מורכבים – יותר מדי, לפחות, בשביל לממש את המשאלה שלהם למכור יותר עותקים מאלבום הבכורה של להקה קצת יותר גדולה, עם שאיפות קצת יותר נמוכות. האלבום מכר, אמנם, 250 אלף עותקים, אבל רובו היה מורכב מפשרות של הלהקה, לעומת השאיפות הקצת גבוהות יותר שלהם – למשל, כשכתבו את השיר "Little Baby Nothing", הם תיכננו שקיילי מינו תשיר את החלק הנשי בו. אבל קיילי מינו היתה כוכבת פופ גדולה באותם זמנים, והמאניקס לא היו, והם הסתפקו בטרייסי לורדס. מאוחר יותר, כהוכחה שההתמדה משתלמת, שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה מצאו את עצמם כותבים חלק מהשירים לאלבום הקאמבק של קיילי מינו – ומשכנעים אותה להגשים את החלום שלהם ולשיר איתם את השיר בהופעה. עכשיו, למשל, הלהקה נמצאת במעמד שמאפשר לה לשכנע את נינה פירסון, הסולנית של ה-Cardigans, לחלוק איתם שיר – מה שמסתבר כרעיון לא מוצלח במיוחד בכל מקרה. שישה סינגלים שיצאו מהאלבום לא הגיעו רחוק מדי במצעדים – למעשה, השיר היחיד שעבר את מחסום עשרת הגדולים במצעד היה גרסת כיסוי שהם הקליטו, ל"Suicide is Painless", שיר הנושא של MASH.

ההסטוריה של הלהקה אחרי האלבום הראשון הזה היתה מעניינת אפילו יותר – אחרי שני אלבומים בתור רביעיה, "Gold Against the Soul" ו-"The Holy Bible", שנחשב ליצירת המופת שלהם, אבל הוא אלבום כבד מדי בהרבה מאד מובנים ולא מוערך מספיק, כנראה – ורגע לפני סיבוב הופעות גדול, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט שהוא לא יכול להתמודד עם ההצלחה ועם כל מה שכרוך בה, ומאד בדומה למישהו אחר, בזמן אחר וצפונה משם, הוא החליט לוותר על הכל. אחרי שכל הכסף מחשבון הבנק שלו הוצא באותו הבוקר, והמכונית שלו נמצאה נטושה ליד גשר שהיה מאד פופולרי בקרב מתאבדים, הספקולציות ריחפו באוויר לגבי הקבלה יותר צמודה לאותו הסולן ממנצ'סטר. אבל הגורל של ריצ'י ג'יימס אדוארדס נותר בערפל – אף אחד לא יודע ממש איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, ואם הוא מעריך את מה שחבריו ללהקה עשו עם המשך הקריירה שלהם. הלהקה הודיעה בעבר שתתפרק אם תקבל ידיעות מובהקות לגבי מותו של אדוארדס, ומאחר והם עדיין ממשיכים, קרוב לוודאי שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. הקריירה שלהם בהמשך, כשלישיה, כללה עוד חמישה אלבומים, אוסף ואוסף של בי-סיידים, חלקם קרובים יותר למקורות הפאנקיסטיים שלהם וחלקם רחוקים יותר, וקרובים יותר למיינסטרים. עכשיו, אולי כסוג של סגירת מעגל, Manic Street Preachers עובדים על אלבום חדש. אנשים ששמעו חלק מהשירים אומרים שזה הדבר הכי קרוב ל"The Holy Bible" שהלהקה עשתה עד עכשיו.

שש עשרה שנים אחרי האלבום ההוא, שנחתם במילים "אין שום דבר שאני רוצה לראות, אין שום מקום שאני רוצה ללכת אליו", עושה רושם ש-Manic Street Preachers המשיכו וראו, והלכו, והפרו את השקט בכל מקום שבו יכלו למצוא סיבה למרוד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – עכשיו זה רשמי. כל אחד יכול להיות כוכב אקשן.

1. לפני הכל

אני ראש-מק מוצהר, אז תרשו לי לכמה רגעים: אייפון חדש! אייפון חדש! זהו. אפשר לחזור לענייננו.

בשקט בשקט, בין דינוזאור ג'וניור לשאר המטעמים שהולכים לנחות עלינו בספטמבר, אנדי טומא, שהוא חצי מ-Mouse on Mars, יגיע לפה כדי לתקלט בלבונטין 7 – ב-12 וב-13 ביוני, ימים חמישי ושישי, בשעה 24:30. זה עשוי להיות מעניין.

ואטליז, מהבכירות והמעניינות יותר בלהקות ארצנו, מתחרה על מקום ברשימת הלהקות המכובדת שהולכת להופיע בפסטיבל לולהפלוזה הקרוב. אתם יכולים להצביע להם, ולקדם אותם מהמקום השמונים-ומשהו שבו הם נמצאים למקום הראשון. הם צריכים רק עוד 3000 קולות.

2. בזמן שישנתי: South ו-Starsailor מוציאות אלבום חדש

כבר הכנתי מראש את הטיעון שלי. הוא היה די מוצלח. שתי להקות, שתיהן בריטיות, שתיהן הצליחו במידה כזו או אחרת בתחילת שנות התשעים ונעלמו. ועכשיו שתיהן מוציאות אלבום חדש, בהפרש של כמה חודשים אחת מהשניה. הדבר האחר המשותף לשתי הלהקות האלה, הסתבר לי באמצע התחקיר, הוא שבזמן שהסטתי את מבטי מהאלבום הראשון שלהן, שתיהן הלכו והוציאו עוד שלושה אלבומים. ואלבום הופעה. ועכשיו, האלבום הרביעי, הלא כל כך מעניין בתור רעיון ייחודי לפוסט. אבל בכל זאת.

הסיפור של Starsailor מתחיל היום, לפני 28 שנים, כשהסולן שלהם, ג'יימס וולש, נולד. או אולי אפילו לפני זה, כשטים באקלי הוציא את האלבום שנתן את ההשראה לשם שלהם, או אולי מאוחר יותר, כשהבן שלו הוציא אלבום שנתן השראה לקריירה המוזיקלית שלהם. האלבום הראשון שלהם, "Love is Here", היה מבוסס על המתכונת הבריטית המקובלת באותם הזמנים – אי פי קצר של שלושה שירים מהפכניים (לפחות בהשוואה למוזיקה של אותם הזמנים) מוביל לחוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה. אחד מהשירים הראשונים, Fever, הפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים באלבום ושירים אחרים כמו Poor Misguided Fool תרמו להצלחה של הלהקה, ששילבה רוק פשוט ובסיסי עם מאפיינים מוזיקליים אמריקניים של רית'ם-אנד-בלוז.

האלבום הראשון שלהם קיבל את תשומת הלב של פיל ספקטור, האיש שהמציא את "חומת הצליל". הוא גויס להפיק את האלבום השני שלהם, "Silence is Easy", אבל האישיות הבעייתית המפורסמת שלו צרמה לחברי הלהקה והם החליטו לשמור רק שניים מהשירים שהוא הפיק – "Silence is Easy" עצמו ו-"White Dove", שניהם נשמעים כמו הפקות מאד אופייניות של ספקטור, ולעבור דרך ארסנל לא קטן של מפיקים – ביניהם ג'ון לקי, שהפיק כמה מהאלבומים של Blur. שיר הנושא באלבום השני שלהם הגיע למקום הגבוה ביותר בשבילם במצעד – המקום התשיעי, וצנח משם למקומות שבהם לא מדרגים שירים. האלבום הבא, השלישי, כבר יצא באלמוניות יחסית. הוא נקרא "On the Outside" ויצא ב-2005, כשהמוזיקה הבריטית, או לפחות זו שהיתה פופולרית בעיני המבקרים והעיתונאים, היתה כבר חסרת מעוף ושבלונית. בחודש ספטמבר הקרוב הם הולכים לנסות שוב, עם אלבום שעדיין אין לו שם רשמי, שהושלם בפברואר האחרון וכולל 12 שירים חדשים.

South, לעומתם, התחילו את הדרך כבר בנקודה שבה Starsailor סיימו. ב-1998, השנה שבה הוקמו, בריטניה ושאר העולם כבר היו רוויים במוזיקה בריטית. המצב חסר המעוף והשבלוני של היום היה קיים גם אז, בתקופה שאחרי מדצ'סטר, הבריט פופ, הטריפ הופ וכל שאר הסגנונות המוזיקליים הייחודיים שבריטניה הרעיפה עלינו בשנות ה-90. נוסיף על זה את העובדה שהלהקה, בניגוד ל-Starsailor, בחרה בשם מאד לא ייחודי (כל כך לא ייחודי, שיש כבר להקה בארה"ב שיש לה את השם הזה), ונגיע למצב מאד עגום בשביל להקה כמו South – להקה מבריקה מוציאה אלבום מבריק ולא טיפוסי בלייבל ששווה להקשיב לכל מה שיוצא ממנו, ואף אחד לא שם לב.

את South גילה איאן בראון, עובדה לא מפתיעה כשמקשיבים לקול של הסולן, ג'ואל קאדבורי. הוא הסב אליהם את תשומת לבו של ג'יימס לאוול – מפיק, מוזיקאי אלקטרוני והבעלים של הלייבל Mo'Wax, שהוא גם החבר הקבוע הבודד ב-U.N.K.L.E, ולאוול החליט להפיק את האלבום הראשון שלהם ולהחתים אותם בלייבל שלו – שתי החלטות, שלא היו בלתי מתקבלות על הדעת בהתחשב בסגנון המוזיקה שהלהקה עשתה עד אז – מוזיקה פופית אלקטרונית. אבל כשהתחילו להקליט את האלבום, הלהקה החליטה ללכת בכיוון אחר לגמרי, ולהתבסס בעיקר על בלדות אקוסטיות. הצעד הזה הסתבר כצעד נכון, מפני שהוא הבדיל את הלהקה כלהקה האקוסטית היחידה החתומה ב-Mo'Wax. אבל זה לא עזר ללהקה במיוחד לזכות בעדת המעריצים הגדולה שמגיעה לה.

הייחודיות באלבום הראשון שלהם, "From Here On In", מתבססת בעיקר על חוסר המחויבות השיטתי שלהם למוסכמות מוזיקליות של להקה שמנגנת מוזיקה אקוסטית. האלבום נפתח בראשון מבין שלושה חלקים של קטע אינסטרומנטלי, "Broken Head", ו-"Paint the Silence", הסינגל הראשון מתוך האלבום, עוקב מיד אחריו. השיר הזה קירב את הלהקה לעדת המעריצים שמגיעה לה, אבל זה היה רק שנים אחר כך, ובעיקר בזכות "The OC" (וזה גם סיפור אחר). האלבום הראשון (שהוא בעצם אלבום שני) כולל בתוכו עוד שירים אקוסטיים יפהפיים כמו "By the Time You Catch Your Heart", "Keep Close" ו-"Live Between the Lines", והוא בנוי באותה מלאכת מחשבת שמאפיינת רמיקסים של Filla Brazillia או Tin Tin Out – כשכל צליל תופס את מקומו בדיוק בשניה בה הוא אמור להופיע, ואף צליל לא מיותר.

אחרי האלבום הזה הגיעו עוד שלושה – "With the Tides", שיצא שנתיים מאוחר יותר והכיל את "Loosen Your Hold", האלבום "Adventures in the Underground Journey to the Stars", והאלבום האחרון "You Are Here", שיצא בסוף אפריל השנה, והסינגל הראשון מתוכו הוא חזרה לסגנון האקוסטי והקליט שאפיין חלקים מהאלבום הראשון שלהם.

שתי הלהקות האלה היו רוצות שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלהן (ככה, לפחות, אומר הסולן של אחת מהלהקות). שתי הלהקות ראויות שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלהן. לשתי הלהקות יש הזדמנות עכשיו, לאפשר לאנשים לשמוע את האלבום החדש ולחלחל דרכו לכל החומר המוקדם יותר של הלהקות. לכם יש הזדמנות להקשיב לשתי להקות בריטיות מעניינות, שעשויות לטבוע בים של להקות בריטיות לא מעניינות. אם תרצו, אתם יכולים להרוויח שני חברים נאמנים לדרך. אם לא, ההפסד עשוי להיות כולו שלכם.

1. לפני הכל

לייבל חדש בישראל – "Lonely Boy Records" קוראים לו, כבר יש להם בלוג ומערכת שיווק מתהווה והם כבר הספיקו להחתים את האמן הראשון שלהם – זמר הפולק רוק המצוין עומר לשם, שבעברנו אנחנו חולקים חברות בארגון-הלהקות-הישראליות-ששרות-באנגלית Misc. צפו לגדולות ונצורות מהם.

2. אנדי יורק והאמת שלא תיאמן

כמה קשה, אני מתאר לעצמי, להיות אח של כוכב רוק. מה היה עולה בגורלו של אארון המת אם היה נשאר בחיים והופך להיות האח של אלביס פרסלי? מה חושב האח של פול מקרתני? או של ג'ון לנון? ומה היה קורה אם הם היו מחליטים להגדיל את סכום ההימור ולנסות להפוך להיות כוכבי רוק בעצמם? אדם אחד, לפחות, יכול לתת להם את התשובה – אנדי יורק הוא אח של אחד, ת'ום, שבמשך תקופה לא קצרה בשנות ה-90 הפך על פניה את המוזיקה הבריטית, וזו של כל העולם, כמו שאנחנו מכירים אותה, שממשיך לעשות שמות בעולם מוזיקת הרוק כמו שאנחנו מכירים אותה ביחד עם הלהקה שלו, ושעכשיו החליטו גם לשנות את חוקי המשחק של עסקי המוזיקה עם האלבום האחרון שלהם, "In Rainbows".

לקראת סוף שנות ה-90, אחרי שרדיוהד ביססו את הגאונות שלהם עם יצירת המופת "OK Computer" והתכוננו ללכת בכיוון מוזיקלי שונה לגמרי עם סוף המאה, אנדי יורק הקים להקה משלו, עם השם היומרני The Unbelievable Truth (היומרנות, אגב, היא לא שלהם, אלא של האל הארטלי, שהלהקה קרויה על שם סרט שלו). יורק, שנולד עם שתי העיניים פקוחות באותה המידה, אמנם לא ראה את העולם בדרכו המיוחדת של ת'ום יורק, אבל היכולות המוזיקליות שלו ושל הלהקה שלו הוכיחו את עצמן, או שאולי זה היה שם המשפחה הנכסף ששיכנע את Virgin להחתים אותם. האלבום הראשון שלהם, שזכה לשם האירוני "Almost There" ויצא ב-1998, הכיל כמה שירים נפלאים – כמו "Solved" או "Higher Than Reason" – אבל הלהקה מצאה את עצמה בזמן המאד פורה בשביל מוזיקה בריטית של סוף שנות ה-90, והם נבלעו בכמות המוזיקה המצוינת האדירה שיצאה מהאי הזה אז, ונזרקו מהלייבל. למזלם, לייבל אחר ולא פחות טוב בשם Shifty Disco אסף אותם לחיקו ושם הם הוציאו אלבום נוסף – "SorryThankYou", לא פחות מוצלח מקודמו, אבל גם לא יותר מצליח מקודמו. אנדי יורק, שההצלחה הגדולה של הלהקה של אחיו בטח לא גרמה לו לישון יותר טוב בלילה, החליט לעזוב את הלהקה, ובלי הקול המיוחד שלו והשירים שהוא כתב, לא היה טעם להחזיק את הלהקה בחיים והיא התפרקה, ב-2001.

עכשיו, כשעושה רושם שרדיוהד נעלמו בתוך ענני התהילה של עצמם ומבליחים רק מדי פעם כדי להוציא אלבומים גאוניים, בחינם, באינטרנט, וכשהסצינה המוזיקלית הבריטית מסתכמת בהרבה להקות שהשם שלהן מתחיל אותו דבר כמו The Unbelievable Truth, אבל היכולת המוזיקלית שלהן פחותה בהרבה, בדרך כלל, אנדי יורק החליט לחזור ולנסות את מזלו שוב. הפעם לבד, כשהוא לוקח איתו שניים מחברי הלהקה כנגני ליווי, הוא מוציא אלבום בשם "Simple". האלבום עצמו ייצא ביולי, אבל סינגל ראשון מתוכו כבר ניתן לקנות ב-iTunes, ושלושה מתוך השירים שיהיו שם אפשר כבר לשמוע בדף החללשלי שלו.

1. לפני הכל

קודם כל, התנצלות על ההיעלמות הבלתי מוסברת שלי בשבוע שעבר. כמות אדירה של עבודה גרמה לכך שהבלוג נדחה מיום שבת ליום ראשון, מראשון לשני, משני לשלישי, ומשלישי לבכלל לא. מצד שני, אתם מרוויחים היום גם את הפוסט הכמעט גמור של שבוע שעבר וגם את זה של השבוע – שני פוסטים במחיר של אחד.

בדיקות מקריות באתרים לא קשורים הביאו לי חדשות מעניינות שאני יכול לחלוק איתכם: גם ל-Del tha Funky Homosapien (שאתם עשויים להכיר בתור מי שאחראי לקטעי הראפ באלבומים של Gorillaz) וגם ל-James, שחזרו מתרדמת חורף של 10 שנים, ייצאו אלבומים חדשים בקרוב. האלבום של James, שנקרא Hey Ma, עורר את תשומת לב התקשורת עוד לפני שהם השמיעו אפילו צליל אחד ממנו, בזכות העטיפה – שמראה תינוק יושב על הרצפה ולידו אקדח.

העובדה שיש לי חיבה לדברים שהם די שכיחים, בנפרד, גורמת לסיכויים הרבה יותר טובים לכמה דברים שכיחים כאלה להתנגש אחד בשני באיזשהו שלב. כמו, למשל, U2, להקה שלפחות שני שליש מהקריירה שלה חביבה עליי, והיא להקה שכיחה למדי, ואלבומי מחווה: בעיקר בזכות המעורבות של בונו במיגור העוני בעולם וכאלה, ייצא ב-1 באפריל "In the Name of Love", אלבום מחווה לשירים של U2 בביצועים של מוזיקאים אפריקניים, כמו אנג'ליק קידג'ו וולדמר באסטוס, ומוזיקאים בעלי נטיות מוזיקליות אפריקניות, כמו טוני אלן. יש מעט מאד ייצוג לתקופה המביכה של U2 (שזה, פחות או יותר, עכשיו), ויש כמה וכמה שירים שלא הייתם מצפים למצוא שם – כמו, נאמר, "Bullet the Blue Sky". ההכנסות מהאלבום הזה הן קודש לארגון צדקה.

ב"ספירת העונג" של "עונג שבת" השבוע – Butthole Surfers, דאוס, Stone Roses, Portishead ו-Animal Collective.

במסגרת ההצטיידות ההופעתית לקראת הקיץ: דיוויד סילוויאן סיים את סיבוב ההופעות העולמי שלו ולא עבר בארץ, בניגוד לשמועות העיקשות. התקווה עוברת עכשיו לליאונרד כהן, שייצא לסיבוב הופעות בחודש הבא ויגיע עד יוון, אבל לא לישראל – זאת אמנם רק הרגל הראשונה של מסע ההופעות, והוא עשוי לחזור ולהופיע בארץ בסיבוב השני. שמועות לא רציניות (בהתחשב בעובדה שהן מגיעות משוקי ווייס) מדברות גם על ניל יאנג, ומהבארבי לא מוכנים למסור יותר מידע מ-10 הרכבים מחו"ל שיבואו להופיע במהלך החודשים הקרובים.

2. שום דבר רציני לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן

דמיינו לעצמכם ספר שלא מדבר על שום דבר. זה לא קשה עכשיו – כשאחד מתוך עשרה ספרים, נאמר, לא באמת מדבר על שום דבר. אבל ב-1759, כשהסטנדרט הספרותי היה אפוסים כפריים על אנשים חסרי מזל ועל הצרות שלהם, ספר על שום דבר היה דבר די ייחודי. "החיים והדעות של טריסטראם שאנדי, ג'נטלמן", שנכתב על ידי לורנס סטרן ויצא במקור לראשונה באותה שנה, ובחלקים במשך עשר השנים הבאות, לא אמור להיות ספר על שום דבר. אבל בזה הוא מסתכם. לורנס סטרן לא נתפס בעיני הקהילה הספרותית המכובדת של התקופה כסופר רציני במיוחד. הציטוט שפותח את הקטע הזה מגיע מד"ר סמואל ג'ונסון, האיש מהמילון, והוא ציטוט של התגובה שלו לספר.

הספר, באופן די מילולי, עוסק בחיים ובדעות של טריסטראם שאנדי, שהוא ג'נטלמן אנגלי מכובד בגיל העמידה שמאד מעוניין שהעם האנגלי יתעניין, ילמד וישכיל מהחיים שלו. הבעיה היא שהוא לא מגיע לספר על החיים שלו, כמעט, מכיוון שכל דבר מסיח את דעתו וגורם לו לכתוב על דבר אחר, ובדרך כלל, לא קשור. כמו למשל, אפים. או החשיבות של שם ואיך העובדה שהוא כמעט לא נקרא טריסטראם היתה משנה את החיים שלו. או המלחמות השונות שהדוד טובי, הדוד חובב משחקי המלחמה שלו, השתתף בהן וכיצד הן השפיעו על ההסטוריה של אירופה וכיצד הפציעה חסרת המזל שלו, במקום קריטי להמשך השושלת המשפחתית , השפיעה עליו. כמות הסחות הדעת היא כל כך גדולה שאחרי ששלושה רבעים מהספר עברו, אנחנו עדיין בנקודה הכרונולוגית שבה טריסטראם שאנדי נולד. הוא לא מגיע הרבה יותר רחוק מזה.
הספר עצמו לא מסתפק בלהיות מאורגן מבחינה ספרותית בצורה יוצאת דופן, יחסית לתקופה שבה יצא. הוא גם משתדל להיות יוצא דופן במראה שלו – למשל, טריסטראם שאנדי מחליט שדפים ריקים מתארים הרבה יותר טוב פסקה מסוימת מהפסקה עצמה, ולכן הוא משאיר דפים ריקים. או, שהוא רוצה לדבר על חתיכת שיש, ולכן העמוד הבא נראה כמו חתיכת שיש. דפדוף קצר בספר מראה שקרוב לוודאי שזה מסוג הספרים שהיו גורמים להרבה כאב ראש למוכרים בחנויות ספרים, שהיו צריכים לנסות לשכנע את הקונים שהספר באמת אמור להיראות ככה.

המחשבה הראשונה שלי אחרי שקראתי את הספר הזה, היתה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יצליח לעשות מזה סרט. למזלי, מייקל ווינטרבוטום, במאי של סרטים בריטיים לא-תמיד-מעניינים, חשב בדיוק אותו דבר, ולכן ב-2006 הוא ביים את A Cock and Bull Story, סרט שמדבר בדיוק על כמה בלתי אפשרי לעשות סרט מהספר הזה. את טריסטראם שאנדי משחק בסרט הזה סטיב קוגאן, שהוא בדיוק האדם הבריטי המתאים לשחק בתפקיד, אם רואן אטקינסון, למשל, לא היה מבוגר מדי לתפקיד (וכרוך מדי בתפקיד מיסטר בין מכדי שאי פעם אוכל לדמיין אותו בתפקיד משמעותי אחר). לצידו משחק, את הדוד טובי בעיקר, רוב בריידון, חבר של קוגאן וקומיקאי מוצלח בזכות עצמו. בתסריט שרק ספר כזה יכול להפיק, הסרט מתחזה לסרט תיעודי ומנסה לתאר מה קורה כששחקן שאפתן, שמשחק את עצמו כמו גם את הדמויות שהוא משחק בסרט, מנסה ליצור סרט ממשהו שברור לגמרי שהוא לא ניתן להמחשה בשום צורה. כל השחקנים משחקים את עצמם בסרט, וגם את הדמויות שהם משחקים. נשמע מבלבל? זה אפילו עוד לא קרוב למה שיש לספר, או לסרט, לצורך העניין, להציע.

והיות וזה ספר ממש ישן, שהזכויות עליו פגו כבר, אפשר לקרוא את כולו, בחינם, באינטרנט. כאן. הגרסה הזו יעילה במיוחד (ומנצלת את האינטרנט בשביל כל מה שהוא היה צריך להיות, בניגוד ל, נאמר, פייסבוק) – זו גרסת הייפרטקסט של הספר כולו, שמסבירה לגבי כל מיני אזכורים של טריסטראם שאנדי לגבי הספרות, האמנות, המוזיקה והפילוסופיה של אותה תקופה ושל התקופות שקדמו לה.

או לחילופין, אפשר לקנות אותו במחיר נמוך למדי באיזושהי חנות ספרים – הוא שווה את זה (ותזכרו לא לעשות יותר מדי צרות למוכרים בחנויות – הספר אמור להיראות ככה).

3. עצמים דרך שקית פלסטיק נוטים להיראות גדולים מכפי שהם באמת

גילוי נאות: רוב רובם של זבוב עם גרוב הם חברים. להגנתי, אני יכול לומר שאהבתי את המוזיקה שלהם, כיוצרים נפרדים, לפני שהכרתי את הלהקה – והחיבור של כל הגורמים האלה ביחד ללהקה אחת רק גרם להם להישמע טוב יותר. הגורמים, במקרה הזה, הם אור קורט, נועם ששון ורועי אברהם, שהגיעו מ-Coral Valley, אחת מהלהקות המוצלחות יותר בסצינת המוזיקה-הישראלית-באנגלית, שמתה בטרם עת, עדי מהלר, שיצר והקליט והופיע בזכות עצמו לפני שהלהקה התחילה להופיע במרכז, ויהונתן לייבוביץ', שגם הוא הקליט ויצר והופיע בזכות עצמו לפני תחילת ההופעות שלהם במרכז. תחילת הדרך שלהם היא בצפון, שם הם היו מפוזרים, כל אחד בקיבוצו או מושבו הוא, והתאספו כדי לנגן ביחד, בדרך כלל לא למטרות של קידום או פרסום או עושר ואושר גלובליים. באחת מהפעמים, כשהתאספו לנגן ביחד וישבו על הדשא באחד מהקיבוצים (כפר בלום, לצורך העניין), זבוב התיישב על האגודל של יהונתן כשניגן, ולא הסכים לרדת גם כשהוא עבר לאקורדים אחרים. "וואלה, זה זבוב עם גרוב," היתה התגובה שלו, והלהקה נולדה שם.

על אף הקשיים הלוגיסטיים בחזרות והופעות (אחד מחברי הלהקה עדיין חי בכפר בלום, שניים חיים בירושלים, שניים חיים בתל אביב, וכולם עובדים במגוון עבודות שלא בהכרח קשורות למוזיקה), הלהקה מצליחה להופיע בכל מיני מקומות, בכל מיני זמנים (כמו למשל, במקום שנקרא "הקרפיון השיכור", בנקודת ציון בלתי ידועה בגליל, ב-2 באפריל), להקליט מיני אלבום נוסף ולהיכנס לרשימת ההשמעה של גלגל"צ פעמיים (פעם אחת בלילה, פעם אחת ביום. מסתבר שאלו רשימות השמעה שונות). פורים הוא זמן מצוין לדבר על המיני אלבום הזה, שנקרא בפשטות "0.6" (מפני שיש בו רק שישה שירים), מכיוון שעל אף שהלהקה לוקחת את עצמה מאד ברצינות מבחינה מוזיקלית והפקתית – כמו שאפשר לשמוע בקלות באלבום – השירים עצמם רוויים בהומור. כך, למשל, השיר הפותח, "A Girl from Peru", חוזר שוב ושוב על המנטרה שחברי הלהקה מאמצים, לפחות בהתנהגותם על הבמה ובאווירה שהשירים שלהם מייצרים – "You've got to be glad". או ב-"King of the Road", שיר שמספר על החיבה הגדולה של מי שמספר אותו לנהיגה מהירה (בתקווה במסלולים סגורים ומוגדרים באירופה), ומלווה בקטעים שנשמעים כמו פרשנות למירוצי מכוניות. או ב-"Supa Turtle", שמספר על אדם שדורס צב, ועל הנקמה שמחכה לו מ"יצור גדול וירוק עם גלימה". "Pet Thing", שבמקור מלווה בשירתה של מתנדבת שוודית מאחד הקיבוצים בצפון שמהם הגיעו חברי הלהקה, וכאן מסתפק בקולותיהם של שאר חברי הלהקה, מספר על התגובה הלא שגרתית לנסיון נפנוף של בחורה – "אתה נחמד מכדי להיות החבר שלי / האהבה שלי אליך היא כמו לאח".

כאן, בדף החללשלי שלהם, אפשר לשמוע כמה מהשירים שלהם – שלושה מתוך המיני אלבום, וגם את "Furry Belly Mary", שיר בגוון אירי שמספר על הנזק האפשרי שאלכוהול יכול לעשות. וגם אפשר לראות את הקליפ המאד מושקע לקליפ שפותח את האלבום, "A Girl from Peru".

[ממש כמו המעבר בין גבעתיים לרמת גן, המעבר בין הפוסט של שבוע שעבר, לבין הפוסט של השבוע הזה, הוא בלתי מורגש. אבל הוא קורה כאן]

4. הצתה מאוחרת, חלק ראשון

מגזין Uncut ואני הפכנו להיות חברים טובים מאד מהר. בעיקר בזכות העובדה שגם הטעם המוזיקלי שלנו וגם הטעם שלנו בסרטים הוא מאד דומה (שלא לדבר על זה ש-Uncut יכול לדבר איתי גם על ספרים, וש-Uncut יכול להכיר לי כל מיני אמנים, כל מיני אלבומים, כל מיני סרטים וספרים, שלא חשבתי שיכולתי להכיר לפני כן). מכיוון שמלכתחילה Uncut זרק כל מיני שמות של אמנים, ושל אלבומים, וסרטים וספרים, ומכיוון ש-Uncut הכיר לי את הספר האהוב עליי – Ghostwritten של דיוויד מיטשל, וגרם לי לשנות את דעתי לגבי הרבה אלבומים בעזרת כתבות ארוכות דפים שמספרות על תהליך היצירה שלהם ועל המשמעות העמוקה יותר של המילים ושל העיבודים (כמעט הלכתי וקניתי אלבום של פליטווד מק בגללם), כש-Uncut אומרים לי שיוצר מסוים הוא מצוין, אני מקשיב. בדרך כלל אני הולך וקונה אלבום, לפעמים זה לוקח לי קצת יותר זמן. במקרה של ריי למונטיין, למשל, זה לקח לי כמעט ארבע שנים שלמות.

האלבום הראשון של למונטיין, "Trouble", יצא ב-2004 ונכתבו עליו רק מילים טובות בכל המקומות האפשריים. הוא היה אלבום החודש של Uncut באיזשהו שלב, שזאת תמיד אינדיקציה טובה, ואפילו היה מועמד לפרס Shortlist בשנה שלאחר מכן (אבל הפסיד). האלבום עצמו, ששמעתי רק שיר אחד ממנו לפני כן וציפיתי שיהיה בעל גוון אלט-קאנטרי, אקוסטי, דרומי, היה קצת מאכזב בשמיעה הראשונה. לא היה יותר מדי מיוחד במילים של למונטיין, וגם לא הרבה יותר מדי במוסיקה. העיקר באלבום הזה היה הקול המיוחד של למונטיין – קול של וורדים על חצץ. שמיעה שניה ושלישית של האלבום מילאו את הקווים בצבעים והפכו את האלבום הזה להרבה יותר מעניין. האלבום הוא די מינימליסטי – יש שם כמעט רק את הקול של למונטיין והגיטרה האקוסטית שלו. שירי הקאנטרי, האלט-קאנטרי, או הפולק שלו, מתחפשים שם לשירי נשמה, והמילים של השירים מתחברות אחת לשניה – "Trouble", שיר הנושא, נרדף על ידי "Shelter", לא רק בהתאם למיקום שלו באלבום אלא גם במה שנאמר במילים. "Narrow Escape" – השיר האחד ש- Uncut איפשרו לשמוע באוסף שהוציאו בתחילת אותה שנה, הוא סיפור דרום-מערב-אמריקני – בחור המבוקש על רצח מתחבא בבית החברה (או האשה) שלו, והתוצאות הרות האסון של ההחלטה הזו. חלק מהשירים באלבום הם אבסטרקטיים ולא סיפוריים, והם דווקא אלו שנשמעו יותר כלליים ופחות מעניינים. דווקא השירים של למונטיין שמספרים סיפור, אלה שצובעים משהו מתוך העלילה של החיים שלמונטיין חי בהם, הם אלו המעניינים יותר. הסיפור של למונטיין עצמו מתאים במיוחד לסוג השירים שהוא שר – הוא נולד בניו המפשייר וגדל בצפון ארה"ב, ורגע לפני שהתחיל לכתוב שירים הוא עבד במפעל לנעליים. הוא התחיל לכתוב שירים אחרי ששמע שר של סטיבן סטילס ששינה את חייו. מלבד השירים שלו יש מעט מאד שמקשר בינו לבין עולם יצירת המוזיקה – הוא אדם פרטי מאד, לפי מה שאומרות כתבות עליו, והוא כמעט ואינו מתראיין. בהופעות הוא בדרך כלל עולה, מנגן את המוזיקה שלו ויורד. לפעמים בחושך מוחלט.

מאד בדומה ללהקה אחרת שכתבתי עליה כאן בעבר, למונטיין שומר את שני השירים הכי טובים שלו לסוף האלבום – "Jolene" מספר על סופו הבלתי נמנע של מסע של מכור לסמים, שיר יפהפה שהוא אחד מהשירים הבודדים באלבום שיש בו יותר מכלי אחד – כינורות ופסנתר מלווים את השירה של למונטיין. אחריו, השיר המסיים של האלבום, "All the Wild Horses", נפתח בצלילים של צ'לו אחד (ככה זה נשמע, לפחות), שנשמע כמו תזמורת שלמה של כלי מיתר, רווייים ברוורב. ההמשך, רק ריי למונטיין והגיטרה שלו, סוגרים את האלבום בצורה הכי מתאימה שאפשר.

האלבום השני של למונטיין, "Until the Sun Goes Black", נשמע די שונה מהאלבום הראשון – הוא מכיל הרבה יותר כלים, ועיבודים עשירים יותר, לשירים, והוא נשמע, ולו רק במעט, יותר אופטימי מהאלבום הראשון. בקרוב, באוגוסט, ייצא האלבום השלישי שלו, ממנו כבר אפשר לשמוע את הסינגל הראשון, "Three More Days", בדף החללשלי שלו. גם הוא נשמע מעובד יותר, אופטימי יותר ועשיר יותר מהשירים של האלבום הראשון – והוא קרוב הרבה יותר לצד שירי הנשמה של למונטיין מלצד האלט-קאנטרי שבו התחיל.

5. הצתה מאוחרת, חלק שני

מה קורה כשלוקחים ילד שוודי תמים וכולאים אותו בחדר למשך עשרים ומשהו שנה, והאפשרות היחידה שלו לבידור היא אלבומים של ברט בכרך, ואלבומים מוקדמים של סקוט ווקר? אפשרות אחת היא שבאיזשהו שלב הוא ייצא מהחדר ויהפוך לרוצח סדרתי פסיכופטי, כך שיהיה אפשר לכתוב עליו סדרה של סרטי אימה מצליחים. אפשרות אחרת היא שייצא ממנו ינס לקמן. שכרנו יהיה איתנו אם זאת האפשרות השניה, בכל אופן, מפני שלקמן הוא קרוב לוודאי כותב שירי הפופ הכי מושלמים ששמעתי בינתיים (וטוב שפעם בכמה זמן מישהו בא ומעלה את הרף וגונב את הכתר ממישהו אחר).

במקרה הזה, ההצתה המאוחרת שלי לא היתה מאד רחוקה. השם של ינס לקמן צץ מדי פעם בפרסומות של Secretly Canadian, החברה שמפיצה את האלבומים שלו בארה"ב, והשמות של האלבומים ושל ה-EPיים שהוא הוציא היו מסקרנים – "When I Said I Wanted to be Your Dog", עם העטיפה המלווה אותו המציגה את פרצופו המבועת של לקמן כשהוא מבין את המשמעות האמיתית של מה שהציע, או "You're So Silent, Jens", האלבום האמיתי והשלם הראשון שלו. אחר כך באו ההמלצות, מכל מיני מקומות, לשמוע את האלבום הראשון שלו, כמעט בדיוק מאותה סיבה מתומצתת בשלוש מילים שאני מצאתי בשבילו – הוא כותב "שירי פופ מושלמים". הם מושלמים, מכיוון שאין שם צליל אחד שהוא לא במקום, ואין שם צליל אחד שמנוגן בכלי הלא נכון. ועל פני כל הצלילים האלה, המילים של לקמן, שמתארות סיפורים שלמים על החיים שלו ושל אנשים אחרים, בשכונה האפורה בגטנבורג שעל שמה נקראה האלבום השני – "Night Falls on Kortedala", מסתדרות בדיוק במקומות שבהן הן אמורות להישמע, כמו אבני חן שמשובצות בתוך איזשהו תכשיט מאד יקר.

לקמן עוזב כבר אחרי השיר הראשון את ההשפעה של סקוט ווקר – שהיא מאד בולטת, בעיקר בזכות השירה שלו, המיתרים והטימפני הגואים ועולים במהלך השיר, ומעדיף להיצמד לבכרך. ולא רק לבכרך, אלא למה שהייתי מגדיר בתור פופ שוודי. המדינה שאחראית לאבבא ולקרדיגנז השפיעה את השפעתה גם על לקמן, שהוא עדיין בחור צעיר והחיים שלו, עד כמה שהם משתקפים בשירים שהוא כותב ושר, מעניינים מספיק בשביל לכתוב עליהם שירים. כל השירים, שנכתבו, לפי כותרת המשנה של האלבום, בין 2004 ל-2007, הם נקודות מבט על מערכות יחסים – הראשונה שלו, למשל, בשיר הפותח את האלבום, "And I Remember Every Kiss", או בחורה גרמניה בשם נינה שגורמת לו להעמיד פנים שהוא החבר שלה כדי להמשיך להסתיר מהמשפחה שלה את מערכת היחסים הלסבית שלה. או בחורה עירקית בשם שירין שגוזרת את השיער של לקמן במספרה מאולתרת בדירה שלה ("ומה אם הממשלה תגלה," הוא שואל בשיר. "שיש לך סלון יופי בתוך הדירה שלך? אני לא אגלה לאף אחד."). או על ההחלטה שלו לא לדבר אפילו מילה אחת בגיל 17, ושרשרת הבחורות שמנעו ממנו לעמוד בהחלטה הזאת (באחד מהשירים הכי יפים באלבום, "It Was a Strange Time In My Life", שאפילו כולל, נדמה לי, סמפול של אנשים מדברים בעברית). על הסיבה למרחק הגדול בין האלבום הראשון לשני – 2004 ל-2007, בהתאם לשנים שבהם נאספו השירים – אפשר לשמוע בשיר שסוגר את האלבום, שנבחר להיות הסינגל הראשון מהאלבום, ושלא ממש נשמע כאילו הוא מתאים לאלבום. השיר נקרא "Friday Night at the Drive In Bingo", הוא נשמע כמו שיר פופ שוודי משנות ה-70, והוא מתייחס לאתר הבינגו במכוניות (לשוודים זה כנראה עושה יותר שכל) שמחוץ לעיר שבו החליט ינס לקמן לעבוד, כשסיבובי ההופעות וההקלטות התישו אותו והוא החליט לנהל חיים רגילים עם עבודה רגילה ומשעממת – באולם בינגו. אני אישית מקווה שלקמן ממש גרוע בלהיות מנחה בינגו, מפני שאנחנו צריכים אותו ככותב שירים. המילים שלו והמוזיקה שלו הם בין המרכיבים הכי טובים לשיר פופ מושלם ששמעתי בזמן האחרון, ואנחנו צריכים עוד כאלה – עוד ינס לקמנים, עוד ניל האנונים, עוד ג'ון דרניאלים ועוד סטפין מריטים, כדי שימשיכו ויאפשרו לנו להסתכל בצורה קצת צינית על עולם הפופ, בדרך הכי מחתרתית שאפשר – בעשייה מדויקת שלו, לפי החוקים.

זה הכל להשבוע. ביום חמישי אתם מוזמנים לכבות את כל האורות בבית למשך שעה בשביל לשנות במשהו את המצב העגום של כדור הארץ שלנו, ואנחנו כולנו יכולים לעשות פחות זבל, כדי שלרובוטים יהיה פחות מה לאסוף בסופו של דבר.

Firewater, שהיא אחת מהלהקות האהובות עליי, יוצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש שלהם באפריל. שלושה מתוך חברי הלהקה שהקליטו את האלבום הזה לא יהיו שותפים להופעות – תמיר מוסקט, אורי קפלן ואורי כנרות. זה לא מפני שהיו אי אלו ריבים בתוך הלהקה, אלא בעיקר מפני שהם עסוקים בלהיות הלהקה הישראלית המצליחה ביותר בעולם. ככה, לפחות, מגדירה אותם כתבה מפרגנת של שני עמודים שלמים ב"תרבות מעריב" של סוף השבוע הזה. ביום שבת הם הולכים להופיע ב"האנגר 11", עוד דרגה אחת מעל המקום שבו הופיעו בפעם האחרונה (בארבי). ואני יכול להצטרף לשורותיהם של ג'יימס מרפי וקוואמי ולהגיד, שהייתי בהופעה הראשונה שלהם (ובניגוד למה שכתוב בכתבה, לא היו שם 10000 אנשים. לא נכנסים עשרת אלפים אנשים בג'ה פן). היא היתה, למרבה האירוניה, תחומה בין שתי הופעות של Firewater בפסטיבל סופשבוע שאירגן הג'ה פן, והיא כללה, בין השאר, מופע קרקס באמצע המועדון, זמרת רוסיה שרקדה על הבאר, איש מערות מזמר בשם אושר, את וויקטוריה חנה וסרטי ווידאו מאד מוזרים, בנוסף לחברי הלהקה המלאים באנרגיות. הפעם, עושה רושם, ההופעה תהיה קצת יותר מרוסנת, אבל יהיו שם ברי סחרוף, צדיק זכריה ולהקת כליזמרים מפולין. אם הכרטיסים עדיין נמכרים, ואם אתם מוצאים שאתם יכולים, אני מציע להגיע להופעה הזאת – זה משהו שלא תתחרטו עליו בזמן הקרוב. אפילו להיפך – כשהם יגיעו לכאן בפעם הבאה להופיע בפארק הירקון, אתם תשמחו שהלכתם על מקום ההופעה הקטן יותר.

דגימות ממה שהם עושים אתם יכולים למצוא כאן.

1. לפני הכל

לפני הכל, התנצלות על ההיעלמות בשבועיים האחרונים. זמנים דחוקים מובילים לבלוגים לא כתובים. אני בטוח שיש איזה חוק פיזיקלי שמוכיח את זה. בעוד שבועיים, מצד שני (או, מנקודת מבט אחרת, בלי שום קשר), הבלוג הזה חוגג שנה להיווסדו. קרוב לוודאי שיהיה כאן משהו מיוחד ולא שגרתי.

ב-7 במרץ, שזה עוד קצת פחות מחודש, יקרה פסטיבל South by Southwest באוסטין, טקסס. אם הצלחתם או תצליחו להשיג כרטיסים לפסטיבל, זה שקול בקהילה המוזיקלית הנרחבת ללהרוג דוב בידיכם בשבטים מסוימים במקומות אחרים בעולם. יופיעו שם, כמו בכל שנה, עשרות להקות, מכל העולם. את ישראל מייצגים נאמנה קטאמין והמונוטוניקס, שהופעות בחו"ל לא זרות להן, ובין שאר הדברים שאפשר לראות שם זה את REM באווירה אינטימית יותר מבדרך כלל (ההופעות בפסטיבל מפוזרות ברחבי אוסטין ונמצאות בדרך כלל במועדונים ופאבים), את בילי בראג אחרי זמן ממושך ללא הופעות, את דויד גארזה, שכתבתי עליו כאן לא מזמן (אבל הוא חי בטקסס, כך שזו לא חכמה), וגם להקה מרייקיאוויק שקוראים לה רייקיאוויק!, שתי להקות מטהרן, זמר בשם רובין וויליאמס שהוא לא רובין וויליאמס (לא רובין וויליאמס ההוא, בכל מקרה), וכמות כל כך גדולה של להקות שיהיו, או לא יהיו, הדבר הבא, שקשה לעקוב אחריהן. אבל אם אתם רוצים, כאן המקום להתחיל.

מונוטוניקס גם מצטרפים לנועה בביוף במועדון המוזיקאים הישראליים ב-Drag City.

זוכרים את היום ההוא, לפני שנתיים, שבו הייתם צריכים להחליט איזו הופעה מבין השתיים אתם לא רוצים לראות ואיזו הופעה אתם ממש לא רוצים לראות, מבין Black Eyed Peas וריקי מרטין? אז ההזדמנות להחלטה שוב מגיעה, אם כי הפעם זה הפוך – הפעם אתם צריכים להחליט על אילו מההופעות אתם רוצים לוותר, כי אין ברירה, אי אפשר להיות בשתיים בבת אחת: ב-1 וב-2 לאפריל יהיו שניים מתוך ארבעה הימים של פסטיבל ג'ון זורן. עד כאן לא קשה להחליט. קצת יותר קשה, כשמוסיפים למשוואה את מדסקי, מרטין וווד, שמגיעים לשתי הופעות ב"זאפה" בדיוק באותם הימים. מבחינתי זה לא-ממח. אבל יש אלו מכם שימצאו שיהיה להם קשה יותר לעמוד בפני שלישיית ההאמונד-בס-תופים המגניבה הזאת. אם הם היו מביאים גם את ג'ון סקופילד, אז זה היה כבר סיפור אחר. ג'ון זורן, להזכירכם, מביא איתו את מייק פאטון, דייב דאגלס, מארק ריבו, וטרבור דאן.

במהלך החודש האחרון, גיאחה מ"עונג שבת" איפשר לכל מי שהיה מעוניין לכתוב על השיר-הראשון-מתוך-אלבום האהוב עליהם, ועכשיו הוא מפרסם אותם, אחד בכל יום. אני, למשל, כתבתי על השיר שפותח את האלבום האהוב עליי. עוד השבוע היו שם Five Years של דיוויד בואי, "מחפש תשובה" של היהודים, I'm a Fool to Want You של בילי הולידיי ו-Sweet Adeline של אליוט סמית'. אם תבקרו שם בשבוע הבא, תוכלו לקרוא על אחד נוסף כזה כל יום. וגם, אם עדיין לא הורדתם לעצמכם עותק מהמהדורה השלישית של "תקשיבו רגע" – למה?

2. מהפכה של הגיון צרוף

הפעם, שני מקרים שבהם ה-Beach Boys הם השראה – להקה אחת ואמן סולו אחד – וכל אחד מהם לקח את ההשראה הזאת לכיוון אחר, ומפתיע, מאד.

Pure Reason Revolution היא להקה שמגיעה מרידינג, אנגליה (ממנה מגיעה עוד אחת מהלהקות עם השמות שצריך להכיר מפני שהן יהיו הדבר הבא, או לא – Does it Offend You, Yeah?). היא כוללת שישה חברים, לשירים שלה יש שמות כמו "The Bright Ambassadors of Morning" ובחלק מהשירים שבמיני אלבום שהוציאו לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם ב-2003, "Cautionary Tales for the Brave", יש שירים שמחולקים לחלקים, שמסומנים באותיות רומיות. כן, זה אומר בדיוק מה שאתם חושבים. אם נוסיף לכל זה את העובדה שאת האלבום ואת המיני אלבום הפיק פול נורת'פילד – שהפיק בעבר בין השאר את Rush ואת Porcupine Tree – אפשר להבין שהלהקה הזאת היא אחת מכמה להקות שמאז תחילת המאה הנוכחית עבדו קשה על החייאת הרוק המתקדם. עטיפת המיני אלבום שלהם מציגה שני אלים לוחמים יווניים ומגוון של קרניים שמקיפות אותם. בתוך העטיפה הזאת, הקופסה שמכילה את הדיסק היא שחורה לחלוטין, קצת יותר שחורה מהאלבום של ספיינל טאפ. בתוך הקופסה הזאת נמצא דיסק שמכיל רק ארבעה שירים – רק אחד מהם, "In Aurelia", נמשך פחות מחמש דקות, והוא מהווה מעין הקדמת פופ למתקפה הפרוגרסיבית שבאה אחריו. במהלך המתקפה הזאת, שמכילה שלושה שירים שמחולקים, כל אחד מהם, לכמה חלקים, מבליחות השפעות של כל מיני אמנים אחרים – Pink Floyd, למשל, ששם השיר "The Bright Ambassadors of Morning" לקוח מתוך השיר "Echoes" שלהם; Rush, למשל – בעיקר מפני שהשירה של סולן הלהקה, ג'ון קורטני, מזכירה את זו של ג'די לי; King Crimson, למשל, בעיקר בהרמוניות הקוליות. ההגדרה של אחד מהמגזינים ללהקה הזו – "ה-Beach Boys מנסים לנגן שירים של Nirvana" – מתבררת כמאד מדויקת במהלך השירים האלו, כשאריגים רחבים של שירה – קולות על גבי קולות, גם של הסולן וגם של נגנית הבאס והקלידים, קלואי אלפר, מציפים את הרמקולים. הם חוזרים על משפטים, שהם כנראה חשובים להבנת העלילה, ומדי פעם הופכים בחזרה להיות להקת רוק שגרתית. באחד מהשירים הם אפילו נשמעים כאילו הגמדים הקטנים מ"ווילי וונקה" של טים ברטון החליטו להמשיך בקריירה מוזיקלית אחרי שיר הרוק הכבד האחד שהם שרו בסרט.

המיני אלבום הזה, "Cautionary Tales for the Brave", הצטרף לשני סינגלים כדי להקדים אלבום שאיחר לצאת – "The Dark Third". מאז שהאלבום הזה יצא, והכיל בתוכו, בנוסף למחזור השירים הסיפורי שמכיל המיני אלבום הזה, שירים חדשים שהם הספיקו להקליט בתקופה שעברה מאז צאת הסינגלים הראשונים, הם הספיקו לחמם מספר להקות בסיבובי הופעות ברחבי העולם – ביניהן גם Blackfield השלוש-חמישיות ישראלית, להחליף חברי להקה ולהתחיל לעבוד על האלבום הבא. האלבום, שעדיין אין לו שם, אמור לצאת במרץ, ודמואים לשירים שיהיו בתוכו אפשר לשמוע כבר עכשיו בדף החללשלי שלהם.

זה "The Bright Ambassadors of Morning", אחד מהשירים במיני אלבום – סינגל באורך של 12 דקות שהצליח, איכשהו, להתברג ל-75 המקומות הראשונים במצעד הבריטי.

וזה "The Intention Craft".

וזה "Twyncyn Willows", שיר מתוך האלבום שלהם, בהופעה.

3. הטון האנושי

לא קשה לנחש את מידת ההשפעה של בריאן ווילסון בפרט, ושל ה-Beach Boys בכלל, על Panda Bear, שזה השם שבו בוחר נואה לנוקס להשתמש כשהוא מקליט את אלבומי הסולו שלו, בתקופות שהוא לא מנגן בהן ב-Animal Collective. במיוחד לאור העובדה שעטיפת האלבום מכילה את שם הלהקה הזו כהשפעה, ביחד עם עוד 101 להקות ואמנים אחרים, מגוונים כמו קייטנו וולוסו, אפקס טווין, החיפושיות ומייקל ג'קסון. האלבום המדובר, "Person Pitch", יצא השנה והספיק כבר להיות אלבום השנה שעברה גם של Pitchfork וגם של Tiny Mix Tapes.

קשה מאד לתאר את האלבום הזה בצורה מדויקת מבלי לגלוש לקלישאות. אי אפשר, למשל, לומר שהשירים שם נשמעים כמו שירי ילדים מכוכב אחר. כמו ה-Beach Boys דרך ערפל הזייתי מאד סמיך. כמו שירי הלל של כת ששתתה קצת יותר מדי קול אייד. כמו שירי קליפסו מיקום מקביל, שבו מעולם לא היו מלחמות ואף אחד לא יכול להיהרג.

מה שכן אפשר לומר על האלבום הזה, הוא שהוא עשוי מאריחים קטנים של צלילים, פסיפס של קטעים שהקליט לנוקס לתוך סמפלר וערך אותם – עשרות, אם לא אלפים, מהקולות שלו ושל אחרים, חוזרים על עצמם שוב ושוב, מרכיבים איזושהי מנטרה שנקטעת והופכת להיות, מהר מאד, משהו אחר לגמרי. השמות שמופיעים על עטיפת האלבום הם רק ציוני דרך, מכיוון שבתוך השירים יש עוד שירים וחלקיקי שירים, וכשהם מתחלפים אחד בשני, כמעט ואי אפשר לשים לב שלא מדובר עדיין באותו השיר, או בארבעה שירים שונים. הבלבול לא מסתיים כאן. הוא ממשיך אל העובדה שהמילים בשירים הן מעורפלות, לא מובנות, לא תמיד משרות בטחון שהשפה שהוא שר בה היא אנגלית (ואולי היא פורטוגזית, בכלל). שבעת השירים שבאלבום הזה, חמישה מתוכם כבר ראו אור בכל מיני מקומות ובכל מיני גרסאות, מוצאים את החיבור ביניהם מאד טבעי ומשתלבים אחד בתוך השני כאילו הם שריגים של צמח שגדל מסביב לבית שאף אחד לא השתמש בו כבר הרבה זמן. הקולות שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב, הם אולי רוחות בתוך הבית הזה, כלואות עד שמישהו יוכל לשחרר אותן לאוויר הפורטוגזי. גם במבט על עטיפת האלבום, קשה למצוא איזושהי נקודת אחיזה במשהו מציאותי – הרבה ילדים והרבה חיות (גם דוב פנדה), חולקות בריכה מתנפחת אחת. הצבעוניות הזו היא דרך טובה להדגים את הדרך שבה האלבום יישמע – כמו הרבה צבעים והרבה המולה. כמו ששיר של ה-Beach Boys היה צריך להישמע אם רק היו נותנים לבריאן ווילסון לא לקחת את התרופות שלו.

זה "Comfy in Nautica", השיר שפותח את האלבום.

זה "Bros", גם הוא מתוך האלבום.

וזה אותו השיר בהופעה מ-2005. הלהקה Bros, אגב, לא מסומפלת בשיר אפילו פעם אחת.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע אהבה. לא רק יום אחד.

1. לפני הכל

אמנם הבטחתי שינויים טכנולוגיים כאלה ואחרים בצידי הדף, אבל גם זה סוג של שינוי: הפעם, שני פוסטים השבוע – אחד היום ואחד מחר, בשני חלקים. גם זה משהו.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על יום ההולדת ה-20 ל"פלונטר" של רמי פורטיס. סטיבי תיקנה אותי, שמדובר ב-30 שנים ולא 20, כמובן. אבל הוא נראה צעיר לגילו.

והשבוע, אחרי שבשבוע שעבר כתבתי על דיוויד בואי ואלבומו "Station to Station", בואי חגג את יום ההולדת ה-61 שלו. גם הוא נראה צעיר לגילו. במקרה, באותו היום, רק 12 שנים מוקדם יותר, גם אלביס פרסלי נולד.

ב-2003, ג'ון זורן היה אמור להגיע לארץ כדי לנצח בעצמו על המשחק המוזיקלי "קוברה" שהוא המציא, בהשתתפות נגנים ישראליים, ביניהם אדם שפלן, מאיה דוניץ, ורן סלבין. הוא ביטל ברגע האחרון, מסיבות השמורות לו. אנחנו בכינו, צעקנו, אמרנו שהוא לא יהודי טוב, אבל זה לא עזר. אבל עכשיו – חמש שנים אחר כך – ג'ון זורן מחליט לפצות אותנו, ולפצות אותנו מאד. בין ה-30 למרץ ל-2 לאפריל, הוא מגיע לכאן לארבע הופעות, בארבעה מקומות שונים – הסינמטק, היכל התרבות, בארבי ולבונטין 7, ועם ארבעה הרכבים שונים: מצדה, מצדה החשמלית , Cinema Essentials ן-Moonchild. שזה אומר שלא רק ג'ון זורן מגיע, אלא גם: מייק פאטון, סירו בפטיסטה, דייב דאגלס, איקואה מורי, גרג כהן, ג'ואי ברון, טרבור דאן וג'יימי סאפט. לא הצלחתי למצוא אישור רשמי לזה, בעיקר מפני שלג'ון זורן אין ממש אתר משלו ובשום מקום רשמי אחר לא כתוב שום דבר לגבי זה, אבל אני הייתי מעדיף לחשוב שזה נכון. אז מבחינתי, זה נכון. זהו.

2. הכל מתפורר וקר ומר לכולנו בפה

ייש מעט מאד בשורות מוזיקליות מקומיות שיכולות לגרום לכולנו לחשוב על שירים מ"פרפר נחמד". או, לחילופין, רק לי. אבל כשהתבשרתי, ביום שלישי האחרון, על כך ש"הבילויים" התפרקו, לא יכולתי שלא לחשוב על השיר ההוא, שבו ארבעה חברים במיטה אחת (נעזוב לרגע את כל התסבוכת הפסיכולוגית של למה שני אנשים בוגרים ישנים במיטה אחת עם שתי בובות) מחליטים להתגלגל, כי ממש ממש משעמם להם, ומי שנופל נופל. מוסר ההשכל, העקום קצת, של השיר הזה, הוא שכשכולם נופלים מהמיטה ונשאר רק אחד, הוא מרגיש בודד ולכן הם לא היו צריכים לשחק במשחק הזה מלכתחילה (וזה אפילו טיפה יותר מתוחכם, מבחינה מתמטית, מ"חשבון פשוט"). למה דווקא "הבילויים" מזכירים לי את זה? מפני שאני יכול לדמיין, אם כי אני לא יודע, שהסיבה העיקרית לפירוק "הבילויים" היא בגלל חילוקי דעות כאלה ואחרים בין שני חברי הלהקה העיקריים, נועם ענבר וימי וויסלר. בתקופת האלבום הראשון, הם היו שלושה – וכשהשלישיה לא הסתדרה, שלומי "כרובי" לביא התגלגל מחוץ למיטה. עכשיו, כשהם שניים (בעיקר) ואחד מתגלגל מחוץ למיטה, השני נשאר שם לבד. ובן אדם אחד לבד (פרט למקרים מאד קיצוניים שלא נדון בהם כאן) זה לא ממש להקה.

נתחיל, אם כן, בהודעת הפירוק: חברי "הבילויים", כך אומרת ההודעה שמולנקת למעלה, "לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת" אחרי סיום מסע ההופעות הנוכחי שלהם – בעוד שלוש הופעות וחודש. קודם כל – בואו נודה בזה – איזו הודעה פולנית. מה היה רע בלכנס מסיבת עיתונאים קטנה, ושנועם ענבר יקפוץ על השולחן ויזעק: "אין שלום! אין בטחון! אנחנו מתפרקים!". אבל לא. הם לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת. הם פשוט יישבו כאן, בשקט, בחושך. הם לא רוצים להפריע. לנוח הם ינוחו כשימותו.

ובכל זאת: באחת עשרה השנים שהם היו קיימים, וכמו שמעידים שני האלבומים המצוינים שהם הוציאו, יש מעט אמנים מוכשרים כמו נועם ענבר וימי וויסלר (וכל האנשים שליוו אותם במהלך השנים). הם גם, בכל זאת, אחת מלהקות המחאה הבודדות הקיימות בארץ, בתקופה שבה אנחנו צריכים הרבה יותר להקות מחאה, והם עושים את זה בצורה הרבה יותר שנונה ומדויקת מכל אחד אחר.

כאן זה נגמר, בכל אופן: אחרי האלבום השני שלהם, "שכול וכשלון", שהצליח במידה מסוימת אבל גם נכשל במידה מסוימת; אחרי שיתוף הפעולה הבלתי נמנע עם שלומי שבן; אחרי ההופעה האחרונה בתל אביב (שהיתה אמש) ושלוש ההופעות האחרונות באמת – ב-17 לחודש, ב"ביט" בחיפה, ב-24 ב"דארלינג" בכפר עזה (באמת. כפר עזה), וב-28 ב"ברקה" בבאר שבע – יפנו כל אחד מהם לדרכו הנפרדת. נועם ענבר ימשיך עם "אוי דיוויז'ן" שלו, ימי וויסלר ימשיך עם מה שזה לא יהיה שהוא יבחר לעשות בהמשך, ואנחנו נקווה שיום אחד, במורד הדרך – בעוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים, הם יתגעגעו ויחליטו שהם רוצים לחזור ולהופיע ביחד. אבל, כשזה יקרה, אני פונה אליכם כאן, נועם ענבר וימי וויסלר, ומבקש: אם וכאשר "סלקום" יתקשרו ויציעו משהו עם שש ספרות ופסיק, פשוט תגידו לא.

מחר, החלק השני של הפוסט הזה. כשקניתי את "שכול וכשלון", אז, חשבתי שיהיה לי מספיק זמן לכתוב עליו כאן, כי מה כבר יכול לקרות. אבל. ולכן, מחר, בחלק השני, אני אכתוב עליו. במקרה הזה, באמת מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

1. לפני הכל

הבלוג מאחר קצת הפעם בגלל ריבוי של דברים שהיו לי לעשות במהלך סוף השבוע, ביניהם להופיע (כמעט) על אותה במה כמו האדונים הנכבדים האלה.

סוף השנה הגיע ואיתו סיכומים כאלה ואחרים, שאפשר למצוא בכל מיני מגזינים, בלוגים ואתרים, ואפשר למצוא גם כאן – ב"עונג שבת" של גיא חג'ג' – שם דירגו הקוראים הנאמנים את 243 האלבומים הטובים ביותר של השנה האחרונה (אבל רק לגבי 50 מהם יש פירוט אמיתי) – ועושה רושם, מהסתכלות ראשונית, שהרשימה באמת מכילה את המיטב שהיה לעולם האלטרנטיבי (קרי: המעניין) להציע השנה. אני בוש ונכלם לומר שיש מעט מאד אלבומים ברשימה הזאת ששמעתי השנה, אם כי יש כמה שמחכים לי עדיין.

עיקר המתים המוזיקליים השבוע הוא כמעט אחרון הפסנתרנים הגדולים של הג'אז, ובהחלט הוותיק מאלו שנשארו, אוסקר פיטרסון. עכשיו נשאר רק קית' ג'ארט, יבדל"א וכאלה.

וגם, סוף סוף יש לנו Deluxe Edition עברי, ומי אם לא מתאים יותר לקבל אותו מאבי הזמר האלטרנטיבי העברי – אהוד בנאי. במלאת 20 שנה לאלבום הבכורה המופתי שלו ושל הפליטים, מוציאה NMC את האלבום בגרסה כפולה – האלבום, ועוד דיסק המכיל הופעה מאותה תקופה ועוד כמה שירים נדירים ודמואים, ביניהם גם הקלטה נדירה של אהוד בנאי מנגן את "זמנך עבר" בפעם הראשונה ליוסי אלפנט כשיוסי אלפנט רץ מסביבו וצועק: "משוגע! זה גדול! זה גדול!" (אם כי אני לא בטוח שממש שומעים את זה בהקלטה). עוד פרטים כאן, באדיבות חברי הטוב עידו.

2. שלושה אמנים מתחת לשטיח: פרחי החממה

הפעם, שלושה אמנים – זמר ושתי להקות, שלא קיבלו את תשומת הלב הראויה ומאז די נעלמו, ולמה.

הראשונה שבהם היא להקה שזכתה, לזמן קצר, ובתקופה שהתעקשו לקרוא בארץ ללהקות בשמות עבריים, בשם "פרחי החממה". בשאר העולם המתוקן קוראים להם Hothouse Flowers והם רביעיה (בדרך כלל) אירית. הם התחילו את דרכם כבאסקרים – אנשים שמנגנים באמצע הרחוב בדבלין, תופעה די נפוצה באירלנד, ובמקומות אחרים בעולם, ואת עיקר ההצלחה שלהם הם קצרו עם האלבום הראשון שלהם, "People", שהיה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בהסטוריה של אירלנד, והכיל את "Don't Go", שהיה להיט בכל מיני מקומות בעולם – ביניהם גם בישראל. מאז, מלבד כמה שירים שהצליחו יותר ופחות באירלנד אבל לא בהרבה מקומות אחרים. הפעם הבאה שבה נצפו Hothouse Flowers על רדאר המוזיקה העולמי היתה עשר שנים אחר כך, ב-1998, עם שיר שנקרא "You Can Love Me Now" – להיט גלגל"צי לא קטן שאפילו תפס את המקום הראשון במצעד הלועזי של גל"צ לזמן קצר. השיר הזה הוא חלק מאלבום – הרביעי שלהם – שנקרא "Born". ו-"You Can Love Me Now", על אף שהוא השיר הראשון בו, הוא אפילו לא נקודת האור הבהירה ביותר בו. הכבוד הזה נשמר לשני השירים האחרונים באלבום – "I Believe" ו-"Learning to Walk" שבהם ליאם או'מואונליי, הסולן, שנשמע לפעמים כמו ריצ'רד אשקרופט אירי ולפעמים כמו בונו פחות פומפוזי, חושף את נשמתו ואת מיתרי הקול שלו בצעקות מקפיאות דם. בין ההתחלה המוכרת יותר לשני השירים יוצאי הדופן האלה שחותמים את האלבום, Hothouse Flowers מגדירים מחדש – כשלישיה הפעם, את דרכם המוזיקלית. הם זונחים את הכינור והפסנתר שאפיינו את המוזיקה שלהם – פופ עם השפעות עממיות איריות – ומנסים כלים אחרים, כמו בוזוקי. בין השירים אפשר למצוא למשל את " At Last" מרומם הרוח, ואת " Find the Time", שנשמע כאילו הוא נלקח ממאגר השירים הלא מוקלטים של ה-Blue Nile.

האלבום הזה, כדרכן של להקות שמעט מדי אנשים זכו להכיר, הוא לא האחרון של Hothouse Flowers. הם לא נעלמו – הם ממשיכים ליצור ולפעול, לבד וביחד, והוציאו לפני שנתיים אלבום נוסף, "Into Your Heart". הם ממשיכים להופיע, גם בשנה הקרובה, ואם יהיה לנו מזל, אולי נזכה לראות אותם כאן בישראל, ביום מן הימים.

זה This Is It

2ב. הדי ג'יי לא ינגן את השיר שלך: דוויד גארזה

דוויד גארזה הוא רופוס וויינרייט ההיספני. עכשיו אחרי שהשגתי את תשומת הלב שלכם – דוויד גארזה (דוויד, כמו בעברית, ולא דיוויד. הוא מתעקש) הוא אמן שגיליתי בעזרת חבר מדטרויט, שבעצתו קניתי את האלבום השני של גארזה, "Overdub", מה שמאד לא איכזב אותי. לגארזה יש סגנון מיוחד שמתבסס בעיקר על נגינה אקוסטית קצבית ומסתמך על כלים ביתיים – מכונת תופים, קלידים, וגיטרה אקוסטית אחת. בוויקיפדיה, למשל, משווים אותו לפרדי מרקורי, לג'ף באקלי, לרוברט פלאנט. אני חושב שהוא מזכיר בעיקר את פרינס, את אד הארקורט ואת רופוס וויינרייט, כמו שכבר אמרתי. עוד אחד מהדברים שמיוחדים בדוויד גארזה, הוא שהוא העדיף להוציא ולקדם את המוזיקה שלו לבדו, למרות כל מיני הצעות מחברות תקליטים בתחילת דרכו. את האלבום הראשון שלו בחברת תקליטים, "This Euphoria", הוא הוציא ב-1998 אחרי תשעה אלבומים שהוציא, מכר וקידם לבד, בעשרות הופעות ברחבי ארה"ב, בדרך כלל רק בליווי הגיטרה האקוסטית שלו. האלבום השני שלו, "Overdub", מוסיף הפקה אולפנית לרשימת הדרכים לתאר את השירים של גארזה, והוא מכיל שירים כמו "Say Baby", שמדבר על הקושי שבלהיכנס לפלייליסט של תחנת רדיו ועל איך שצריך לכתוב שיר כדי להצליח (מיותר לציין שכל אחד מהשירים של גארזה יותר מראוי להיכנס לפלייליסט בכל תחנה שמכבדת את עצמה), או כמו "Too Much" הקליט, שמזכיר יותר מכל שיר אחר באלבום את פרינס, או כמו "Let Me", השיר היפהפה שסוגר את האלבום, ושכשהתחלתי להופיע בעצמי כ-The Marching Band והתחלתי במסורת של נגינת גרסאות כיסוי בסיום כל הופעה, זה היה השיר הראשון שניגנתי. את האלבום האחרון בחברת תקליטים הוא הוציא ב-2005, ומאז הוא כבר הוציא עוד ארבעה אלבומים ומיני אלבומים עצמאיים, והספיק לקחת חלק בסיבוב ההופעות האחרון של פיונה אפל. והוא ממשיך לעשות ולהפיץ את המוזיקה שלו בדרך שהוא בוחר בה. באתר שלו, למשל, אין שום דבר – רק תמונה שמציינת שהוא מופיע בשלושת החודשים הקרובים – בכל יום שלישי, במועדון בלוס אנג'לס. אם במקרה אתם שם.
2ג. מה מזג האוויר שם למטה?

הדבר הראשון שיתפוס אתכם כשתשמעו את המוזיקה של Geneva – להלן ג'נבה, כי באמת יש גבול לכל האופשן רווח האלה – הוא הקול הצלול, הפעמוני, הגבוה, של אנדרו מונטגומרי, הסולן. זה עיקר מה שמאפיין את המוזיקה של ג'נבה. רוק אלטרנטיבי אינטיליגנטי, עם שירה של מלאכים. הם הספיקו להוציא רק שני אלבומים, ואז התפרקו, כך שאתם יכולים לסלוח לעצמכם ולהבין למה לא גיליתם אותם עד עכשיו. אבל שני האלבומים האלה מכילים מקצת ממה שמוזיקת פופ בריטית משובחת, באמצע שנות ה-90 הכל כך פרודוקטיביות למוזיקה בריטית, מסוגלת לעשות. מפתיע לגלות כמה העטיפות של האלבומים מתאימות לאלבומים עצמם – "Further", האלבום הראשון, הוא אפור, מינימליסטי ומורבידי בצורות שרק להקה אחרת, ממנצ'סטר, עם זמר בעל קול של מלאך שיכור, יכולה להגיע אליהן. האלבום השני – בוהק, גלוסי, צבעוני, נשמע כאילו הוקלט באיזשהו מקום בקליפורניה (בודק. דווקא לא, הוקלט בסאריי). העטיפה מציגה תמונה של מכונית שהתפוצצה אולי, ועולה בלהבות שרחוקות ממנה וקרובות אלינו – דימוי יפה למוזיקה הבריטית בתקופה שבה האלבום הזה יצא. השיר הכי יפה באלבום, "If You Have to Go", נמצא דווקא בתחילת האלבום, מיד אחרי השיר הראשון, אבל זה לא אומר ששאר האלבום נמצא במגמת ירידה. האלבום הזה, "Weather Underground", הוא יותר מופק, יותר מהוקצע ויותר מלוטש מהאלבום הראשון שלהם, ואפשר לראות את הכיוונים החדשים שהם מנסים ללכת בהם, כמו הקטע האינסטרומנטלי "Morricone", למשל. מה שגורם לי להצטער שהם לא זכו להקליט אלבום שלישי. אולי זה היה יכול להיות ה-"OK Computer" שלהם. ובכל זאת.

זה הכל להשבוע. ולהשנה – זה יהיה הפוסט האחרון ל-2007. להתראות בשנה הבאה.