תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

ספיישל הבילויים דו-פוסטי: חלק ראשון (ובו יסופר על כמה חבל שנגמר)

1. לפני הכל

אמנם הבטחתי שינויים טכנולוגיים כאלה ואחרים בצידי הדף, אבל גם זה סוג של שינוי: הפעם, שני פוסטים השבוע – אחד היום ואחד מחר, בשני חלקים. גם זה משהו.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על יום ההולדת ה-20 ל"פלונטר" של רמי פורטיס. סטיבי תיקנה אותי, שמדובר ב-30 שנים ולא 20, כמובן. אבל הוא נראה צעיר לגילו.

והשבוע, אחרי שבשבוע שעבר כתבתי על דיוויד בואי ואלבומו "Station to Station", בואי חגג את יום ההולדת ה-61 שלו. גם הוא נראה צעיר לגילו. במקרה, באותו היום, רק 12 שנים מוקדם יותר, גם אלביס פרסלי נולד.

ב-2003, ג'ון זורן היה אמור להגיע לארץ כדי לנצח בעצמו על המשחק המוזיקלי "קוברה" שהוא המציא, בהשתתפות נגנים ישראליים, ביניהם אדם שפלן, מאיה דוניץ, ורן סלבין. הוא ביטל ברגע האחרון, מסיבות השמורות לו. אנחנו בכינו, צעקנו, אמרנו שהוא לא יהודי טוב, אבל זה לא עזר. אבל עכשיו – חמש שנים אחר כך – ג'ון זורן מחליט לפצות אותנו, ולפצות אותנו מאד. בין ה-30 למרץ ל-2 לאפריל, הוא מגיע לכאן לארבע הופעות, בארבעה מקומות שונים – הסינמטק, היכל התרבות, בארבי ולבונטין 7, ועם ארבעה הרכבים שונים: מצדה, מצדה החשמלית , Cinema Essentials ן-Moonchild. שזה אומר שלא רק ג'ון זורן מגיע, אלא גם: מייק פאטון, סירו בפטיסטה, דייב דאגלס, איקואה מורי, גרג כהן, ג'ואי ברון, טרבור דאן וג'יימי סאפט. לא הצלחתי למצוא אישור רשמי לזה, בעיקר מפני שלג'ון זורן אין ממש אתר משלו ובשום מקום רשמי אחר לא כתוב שום דבר לגבי זה, אבל אני הייתי מעדיף לחשוב שזה נכון. אז מבחינתי, זה נכון. זהו.

2. הכל מתפורר וקר ומר לכולנו בפה

הבילויים

ייש מעט מאד בשורות מוזיקליות מקומיות שיכולות לגרום לכולנו לחשוב על שירים מ"פרפר נחמד". או, לחילופין, רק לי. אבל כשהתבשרתי, ביום שלישי האחרון, על כך ש"הבילויים" התפרקו, לא יכולתי שלא לחשוב על השיר ההוא, שבו ארבעה חברים במיטה אחת (נעזוב לרגע את כל התסבוכת הפסיכולוגית של למה שני אנשים בוגרים ישנים במיטה אחת עם שתי בובות) מחליטים להתגלגל, כי ממש ממש משעמם להם, ומי שנופל נופל. מוסר ההשכל, העקום קצת, של השיר הזה, הוא שכשכולם נופלים מהמיטה ונשאר רק אחד, הוא מרגיש בודד ולכן הם לא היו צריכים לשחק במשחק הזה מלכתחילה (וזה אפילו טיפה יותר מתוחכם, מבחינה מתמטית, מ"חשבון פשוט"). למה דווקא "הבילויים" מזכירים לי את זה? מפני שאני יכול לדמיין, אם כי אני לא יודע, שהסיבה העיקרית לפירוק "הבילויים" היא בגלל חילוקי דעות כאלה ואחרים בין שני חברי הלהקה העיקריים, נועם ענבר וימי וויסלר. בתקופת האלבום הראשון, הם היו שלושה – וכשהשלישיה לא הסתדרה, שלומי "כרובי" לביא התגלגל מחוץ למיטה. עכשיו, כשהם שניים (בעיקר) ואחד מתגלגל מחוץ למיטה, השני נשאר שם לבד. ובן אדם אחד לבד (פרט למקרים מאד קיצוניים שלא נדון בהם כאן) זה לא ממש להקה.

נתחיל, אם כן, בהודעת הפירוק: חברי "הבילויים", כך אומרת ההודעה שמולנקת למעלה, "לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת" אחרי סיום מסע ההופעות הנוכחי שלהם – בעוד שלוש הופעות וחודש. קודם כל – בואו נודה בזה – איזו הודעה פולנית. מה היה רע בלכנס מסיבת עיתונאים קטנה, ושנועם ענבר יקפוץ על השולחן ויזעק: "אין שלום! אין בטחון! אנחנו מתפרקים!". אבל לא. הם לא צפויים להמשיך בפעילות משותפת. הם פשוט יישבו כאן, בשקט, בחושך. הם לא רוצים להפריע. לנוח הם ינוחו כשימותו.

ובכל זאת: באחת עשרה השנים שהם היו קיימים, וכמו שמעידים שני האלבומים המצוינים שהם הוציאו, יש מעט אמנים מוכשרים כמו נועם ענבר וימי וויסלר (וכל האנשים שליוו אותם במהלך השנים). הם גם, בכל זאת, אחת מלהקות המחאה הבודדות הקיימות בארץ, בתקופה שבה אנחנו צריכים הרבה יותר להקות מחאה, והם עושים את זה בצורה הרבה יותר שנונה ומדויקת מכל אחד אחר.

כאן זה נגמר, בכל אופן: אחרי האלבום השני שלהם, "שכול וכשלון", שהצליח במידה מסוימת אבל גם נכשל במידה מסוימת; אחרי שיתוף הפעולה הבלתי נמנע עם שלומי שבן; אחרי ההופעה האחרונה בתל אביב (שהיתה אמש) ושלוש ההופעות האחרונות באמת – ב-17 לחודש, ב"ביט" בחיפה, ב-24 ב"דארלינג" בכפר עזה (באמת. כפר עזה), וב-28 ב"ברקה" בבאר שבע – יפנו כל אחד מהם לדרכו הנפרדת. נועם ענבר ימשיך עם "אוי דיוויז'ן" שלו, ימי וויסלר ימשיך עם מה שזה לא יהיה שהוא יבחר לעשות בהמשך, ואנחנו נקווה שיום אחד, במורד הדרך – בעוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים, הם יתגעגעו ויחליטו שהם רוצים לחזור ולהופיע ביחד. אבל, כשזה יקרה, אני פונה אליכם כאן, נועם ענבר וימי וויסלר, ומבקש: אם וכאשר "סלקום" יתקשרו ויציעו משהו עם שש ספרות ופסיק, פשוט תגידו לא.

מחר, החלק השני של הפוסט הזה. כשקניתי את "שכול וכשלון", אז, חשבתי שיהיה לי מספיק זמן לכתוב עליו כאן, כי מה כבר יכול לקרות. אבל. ולכן, מחר, בחלק השני, אני אכתוב עליו. במקרה הזה, באמת מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

תגובה