The gospel according to whom

1. לפני הכל

עוד כמה בשורות טובות לחורף הבא עלינו לטובה: הבילויים חוזרים להופיע – ארבע הופעות מתוכננות בינתיים ל-26 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב, ה-1 לנובמבר ב"ביט" בחיפה, ה-7 בנובמבר ב"החלוץ 33" בבאר שבע, וה-8 לנובמבר ב"צוללת צהובה" בירושלים. פרטים וכרטיסים אפשר למצוא בפייסבוק, אם מחפשים את מונוקרייב.

2. צלילי פתיחה על רגל שמאל

הנה כמה מספרים בשביל התחלה: באוסטרליה, לפי סקר האוכלוסין האחרון שנערך שם, חיים 22,620,600 אנשים. הרבה, לפי כל קנה מידה שאפשר לחשוב עליו, אמנם מפוזרים על פני שטח גדול מאד – מספיק בשביל שלכל אחד מהתושבים יהיו שלושה או ארבעה קילומטרים מסביבו שבהם אין אף אחד אחר. בארצות הברית, שהיא צפופה בהרבה וגם מכילה, בכללותה, הרבה יותר אנשים, יש שתי מדינות שהאוכלוסייה שלהן גדולה משל אוסטרליה – בקליפורניה, המדינה הכי מאוכלסת בארצות הברית, יש יותר מ-37 מיליון תושבים. טקסס משתרכת מאחוריה עם יותר מ-26 מיליון תושבים.
אם תעצרו אדם אקראי באחד מהרחובות המאוכלסים יותר באוסטרליה ותבקשו ממנו לזמזם את "Kookaburra Lives in the sold Gum Tree", קרוב לוודאי שהוא יהיה מסוגל למשימה. זה שיר ילדים ידוע באוסטרליה, מספיק ידוע כדי שכל ילד שגדל באוסטרליה קרוב לוודאי שמע אותו פעם אחת. אבל, אם תעצרו אדם ברחובות ההומים יותר של אחת משתי המדינות האלו בארצות הברית שבהן יש יותר תושבים, ותבקשו ממנו לזמזם את אותו השיר, קרוב לוודאי שהוא ישאל אתכם מאיפה נפלתם וכמה תנופה אתם צריכים בשביל לחזור לשם. אלא אם כן הוא תייר מאוסטרליה. אם תשאלו, לעומת זאת, את אותו אדם אקראי באחת מהערים האמריקניות האלה, אם הוא יכול לזמזם את "Down Under" של Men at Work, אחוזי ההצלחה קרוב לוודאי יהיו יותר גבוהים. ובחלק מהזמן, במקומות המזוהים יותר של השיר, אותו אדם ימצא את עצמו מזמזם את שיר הילדים האוסטרלי ההוא.
זה לא קל לזהות את שיר הילדים העממי בשיר הפופ המוכר בכל העולם של אחת מהלהקות הכי אוסטרליות שאני מכיר. האשה שהלחינה את השיר, מריון סינקלייר, הספיקה לחיות עוד שש שנים מאז שהשיר יצא, ב-1982, אבל כנראה שלא שמעה את השיר מעולם או לא זיהתה את השיר שלה בשיר שלהם, או שלא היה לה אכפת. החברה שקיבלה את הזכויות לשיר כשזו נפטרה, היתה צריכה שעשועון טלוויזיה אמריקני שישאל את השאלה שתחבר בין שני השירים, וכמה וכמה חורשי רעות שיתקשרו אליהם ויבדקו מה דעתם על הנושא. את דעתם הם הביעו בבית המשפט, שם הם תבעו מחברי הלהקה 60% מכל רווחי השיר מאז ומעולם. בתי המשפט באוסטרליה הם כנראה רחומים וחנונים וכנראה גם חובבי מוזיקה, והשופט שבפניו הובא המקרה החליט שכן, אפשר לשמוע בבירור את שיר הילדים בשיר של Men at Work, וכן, הדמיון מספיק ברור כדי לקבוע שיש פה איזשהו סוג של גניבה, אבל בכל זאת – הרבה אנשים ברחבי העולם, בקליפורניה ובטקסס ובכל שאר המדינות, יאמרו שמדובר בפתיחה של "Down Under", ושאין להם מושג מה זה קוקברה (זו ציפור אוסטרלית שהציוץ שלה נשמע כמו צחוק). השופט קבע שהלהקה צריכה לשלם רק חמישה אחוזים, רק מזכויות הביצוע ורק משנת 2002 והלאה. עונש קל יחסית, אבל מספיק משמעותי בהתחשב בעובדה שהשיר הזה הוא אחד משני שירים – זה בעל כובד המשקל הגדול יותר – שמספקים את רוב ההכנסה של חברי הלהקה הזו.
את השיר עצמו אתם קרוב לוודאי מכירים. הוא נפתח בכמה מכות על בקבוקים ובארבעה משפטים מוכרים במיוחד של חליל צד – שניים מתוכם שאולים משיר אחר, ומיד אחר כך נפרש סיפור, בקולו המיוחד והמוכר מיידית של קולין היי, על אוסטרלים בחוץ לארץ שמתגעגעים הביתה ופוגשים סימנים למולדת שלהם בכל מקום שהם מציבים בו רגל. כשהלהקה הקליטה את השיר, כחלק מהאלבום ״Business as Usual" מ-1981, הם היו מתודלקים בעשבים מסוימים. הרבדים האחרונים בשיר הוקלטו באחד מהלילות האחרונים של הקלטת האלבום, ולפחות לפי מה שסיפרו בבית המשפט כשהיו צריכים להגן על השיר שלהם, הם לא זכרו באיזה שלב התווספו לשיר קטעים משיר הילדים שהעתיקו ממנו. זה היה אלתור – זה כל מה שנגן החליל, גרג האם, זכר.
החברה שקנתה את הזכויות לשיר, Larrikin Music, לא עשתה את זה בתום לב. בראיונות לאחר החלטת בית המשפט הם הודו שהמטרה העיקרית של קניית השיר, שהמחברת שלו לא טרחה לדרוש עליו זכויות יוצרים עד 1975, ושהם קנו ב-1990, ארבע שנים אחרי שנפטרה, תמורת קצת יותר מששת אלפים דולר אוסטרלי, היתה כלכלית – הם ידעו שרוב האנשים באוסטרליה חושבים שזה שיר עם או, לכל הפחות, שיר מספיק ישן כדי שזכויות היוצרים עליו יפוגו. הם מחכים בסבלנות ברוב המקרים האלה ובזמן הנכון, הם פונים אל האנשים שמשתמשים בשיר ומבקשים שיפסיקו את השימוש בו או שיחתמו איתם על חוזה רשיון לשימוש בשיר. הגילוי שלהקה בעלת שם עולמי כמו Men at Work השתמשה בשיר הזה היה, קרוב לוודאי, האוצר שהם חיכו לו כל השנים.
החלק העצוב הראשון בסיפור הזה הוא שהחברה הזו היא לא בודדה במערכה. חברות גדולות ומסודרות ממנה – וורנר צ׳אפל, למשל, שהיא אחת מחברות ניהול הזכויות הגדולות בעולם, ניסתה, אחרי שקנתה את חברת ניהול הזכויות שרכשה את ״יום הולדת שמח״, לאכוף את הזכויות של השיר הזה – מהלך, שאם היה מצליח, היה מכניס מיליונים לכיסי החברה. למזלו של העולם החופשי, פרופסורים למשפט שעוסקים בזכויות יוצרים הזכירו להם בעדינות שיש דבר כזה, רשות הציבור, ושהשיר הזה הוא חלק ממנו.  המרדף של חברות לניהול זכויות ושל מנהלי זכויות אחרי מה שמגיע להם מגיע לפעמים למימדים מגוחכים.  ג'ון פוגרטי, מנהיג וסולן Creedence Clearwater Revival, למשל, נתבע פעם על גניבה מוזיקלית משיר שהוא עצמו כתב.  כש-The Verve הוציאו את "Bittersweet Symphony" שלהם וזכו להצלחה מפתיעה, הם זכו ליהנות ממנה מעט מאד זמן לפני שהמנהל האישי של הרולינג סטונס תבע אותם על הפרת זכויות יוצרים.  קטע המיתרים שמלווה את השיר לכל אורכו הוא עיבוד ל-"You Can't Always Get What You Want", מסתבר, והמנהל האישי של הרולינג סטונס הוכיח את זה ללהקה בצורה הטובה ביותר בבית המשפט.  וג'אגר וריצ'רדס, שבאמתחתם יש כמות לא מבוטלת של להיטים לגיטימיים כדי לדלות מהם תמלוגים, הרוויחו את התמלוגים שלהם בחינם הפעם.  הייתם חושבים שלהקה כזו, שחיה בבית מזכוכית, תנקוט במשנה זהירות בכל מה שקשור לזכויות יוצרים של אמנים אחרים.  אבל כשהרולינג סטונס עצמם הקליטו את "Anybody Seen My Baby", האנשים שמטפלים בזכויות היוצרים של קיי.די. לאנג היו צריכים להזכיר להם שהיא כתבה כבר את השיר הזה פעם אחת, ובמהלך המשפט, מיק ג'אגר נזכר שכן, במהלך הקלטת האלבום שממנו לקוח השיר שלהם, הוא והבנות שלו באמת הקשיבו ל-"Ingenue", האלבום שממנו לקוח השיר הזה של קיי.די.לאנג,  הרבה במהלך נסיעות ממקום אחד למקום אחר.

יש אמנים שמתייחסים בצורה סלחנית מעט יותר לאמנים אחרים שלוקחים חלק מהיצירה שלהם בלי רשות.  כשחברת התקליטים של אניה תבעה את ה-Fugees על השימוש ללא רשות בשיר שלה – "Boadicea" – בתוך שיר שלהם – "Ready or Not", אניה ביקשה מהם בעדינות לבטל את התביעה ולהפסיק עם השטויות האלה, וה-Fugees זכו לא לשלם תמלוגים בכלל על אחד מהשירים הידועים ביותר שלהם.  מוירה ברנן, סולנית Clannad ואחותה של אניה, הגדילה לעשות – כשהיא שמעה שאמן אלקטרוני בשם צ'יקיין סימפל קטעים מהשיר "Theme from Harry's Game" של הלהקה שלה בשביל שיר שלו בשם "Saltwater", היא הציעה להיכנס לאולפן ולהקליט מחדש את הקטעים האלה, ולהוסיף עליהם גם קטעים מיוחדים לשיר.

ברוב המקרים, הפרשות האלה מסתיימות במעט עוגמת נפש כלכלית לאמנים שהפרו את זכויות היוצרים, והם בדרך כלל ממשיכים הלאה, מי מהם מצליחים יותר ומי מהם מצליחים פחות, ומוסיפים ומקליטים שירים מקוריים יותר, והופכים להיות ידועים גם בזכותם.  אבל הסוף היה פחות שגרתי בשביל גרג האם, החלילן של Men at Work ומכותבי השיר, שהתאבד באפריל השנה בגיל 58.  הוא לא השאיר אחריו מכתב התאבדות והמשטרה האוסטרלית, כמנהגה, לא מיהרה להסיק מסקנות, אבל קרובים אליו מספרים שמאז החלטת בית המשפט ב-2010 הוא הלך ושקע עמוק יותר ויותר בדיכאון, ובראיון לעיתון מעט לאחר המשפט הוא הביע חשש שזו תהיה המורשת המוזיקלית שלו – השיר שהוא תרם לכתיבתו, שכל מה שהוא ייזכר בשבילו הוא העובדה שהוא גנב חלק מהשיר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דארן ווילסון מתחיל בקטן:  סרט תיעודי על אלוהים.

1. לפני הכל

פינת המתים המוזיקליים השבועית היתה ריקה בשבועות האחרונים וטוב שככה, אבל אז בא השבוע הזה, הלא חביב למוזיקאים באשר הם:  ביל דוס,  הסולן והמנהיג של Olivia Tremor Control, נפטר ביום שלישי האחרון מסיבות שלא פורסמו לציבור, בגיל 44;  וטוני סליי, הסולן של להקת הפאנק No Use for a Name, נפטר יום לאחר מכן, גם הוא מסיבות שלא פורסמו, בגיל 41, יומיים אחרי הופעת סולו בפלורידה.

אני מפריד את זה מרחק פסקה אחת שלמה ומקווה שזה יספיק כדי לשמור על שני הנושאים נפרדים:  ג'ז קולמן, הסולן של Killing Joke, נעלם לאחר שמישהו פירסם בשמו בפייסבוק שהלהקה לא הולכת לצאת לסיבוב ההופעות המתוכנן בספטמבר עם The Cult ו-The Mission.  יש סיכוי מאד סביר שכל מה שזה אומר זה שהוא יושב בחושך בבית ולא עונה לטלפונים, אבל בכל זאת, הגוספל שולח את תקוותיו שקולמן יימצא בריא ושלם ופחות עצבני בזמן הקרוב.

2.  הגלאם מת, והוא חי בשוודיה

בשנות השבעים והשמונים, למילה "גלאם" היתה משמעות די ברורה.  בהתחלה זה היה "גלאם רוק".  מבחינה אמנותית, פלטפורמות, בגדים צעקניים בצבעים לא נכונים ועם זיזים במקומות הלא נכונים, תסרוקות צעקניות לא פחות, ואיפור – וכל זה על גברים, שלא היו אמורים להיראות ככה בתקופה העדיין מעט פוריטנית ההיא.  מבחינה מוזיקלית, רוק טהור.  רוק של רקיעות ברגליים ושל אקורדים גדולים, של קולות ניחרים ואגרופים מונפים באוויר.  אחר כך באו שנות השמונים וזה הפך להיות "גלאם מטאל", ומבחינה וויזואלית, לא השתנה הרבה.  השיער של הרבה מהאמנים שעסקו בז'אנר הזה הפך להיות צעקני יותר ומנופח יותר ובלונדיני באופן לא פרופורציונלי לאוכלוסיית המוזיקאים, השמות שלהם הפכו להיות מוזרים יותר ומגוחכים יותר (וגם מרילין מנסון, אחרי הכל, זה סוג של גלאם מטאל), והמוזיקה – גם היא נשארה פחות או יותר אותו דבר.  הגיטרות, שגילו את הדיסטורשן המפותח, הקר והאלקטרוני יותר, הפכו להיות יותר נושכות ואת מקומם של ההמנונים תפסו שירים מהירים יותר, עם סולואים ועבודה מורכבת יותר של גיטרות, אבל האווירה נשארה, פחות או יותר, אותה אווירה.

ואז הגיעו שנות התשעים, ולעולם, לפחות לזה המוזיקלי, היו דברים חשובים יותר לעשות.  ונדמה היה שהמילה הזו, "גלאם", שהתאימה את עצמה לז'אנר העל הפופולרי של אותה תקופה, נעלמה מן העולם סופית. אבל מסתבר שהיא עדיין מסתובבת שם, במחוזות מסוימים, מתברגת לתת-ז'אנרים שנוח לה בהם, והמשמעות שלה, לפחות בהתייחס למוזיקה ולמראה הוויזואלי, השתנתה מעט – לפחות בשוודיה.

The Ark היא להקה שוודית שמגדירה את עצמה "גלאם רוק".  לגיטימי.  אמנם, במקרה שלהם, לפחות לפי מה שאפשר לראות מהקליפים השונים שלהם, גלאם רוק בגרסתו הוויזואלית הוא פשוט חבורה של בחורים שמקפידים מאד על המראה שלהם, כל אחד מהם עטוף ומסופר וממונקר ומטופח במידה הנכונה, אבל כשהם מגיעים לשלב שבו הם עושים מוזיקה, הם עושים אותה בצורה מרהיבה כמו להקות אחרות שלא רואות צורך בפלטפורמות כדי להגיע למקום גבוה יותר במצעדים.   ההיכרות הראשונה שלי איתם היתה בשלהי המאה הזאת, כשקליפ שלהם, לשיר מהאלבום הראשון, הבליח ב-MTV.  זה היה, קרוב לוודאי, באחת מתכניות הקליפים האלטרנטיביים יותר, מכיוון שהמוזיקה שלהם, שאמנם הפכה להיות פופית יותר ויותר עם השנים, לא היתה מספיק פופית כדי להתברג לקליפים שהיו משודרים בשעות היום באותה תקופה.  קלידים ובס ותוף בודד פתחו את השיר הזה ושלושה צלילים של פסנתר סימנו את ההתחלה האמיתית שלו, ומיד אחר כך סולן, שנשמע (וגם נראה, בעצם) כמו מארק אלמונד, פתח בקינה על התרבות הצעירה שהלכה והתמסמסה והשיר פשוט המשיך והמריא ושיגשג משם.  חברי הלהקה המוקפדים הציגו את עצמם, בזה אחר זה, אחרי הסולן, כשכל אחד מהם צעד בהחלטיות לעבר איזשהו מקום שבו היו אמורים לנגן.  המקום הזה, הסתבר למי מאיתנו שצפה בקליפ עד סופו, היה גג של איזה בניין, שבו היה אפשר לצלם אותם מנגנים בחצי מעגל ומפגינים גם את הצד הוויזואלי של המוזיקה של הגלאם – אקורדים גדולים מלווים בהנפת היד למעלה והנחתתה באופן מסוכן בכיוון הגיטרה, תופים רועמים וסאונד שמתגלגל ומתגלגל קדימה.  השיר הזה, שהבליח ונעלם, ואולי שודר מאז מעט פעמים, לא מצא את דרכו אל המסך שלי שוב אבל נשאר בזכרון שלי, ובאיזשהו שלב, מסיבה שאני כבר לא זוכר, החלטתי לחפש אותו ביוטיוב.  הוא מצא את דרכו לרשימת השמעה שם, ונשאר שם, בודד לעתים, מלווה בשירים אחרים בזמנים אחרים, למשך תקופה.  אחר כך חזרתי והקשבתי לשיר הזה, "It Takes a Fool to Remain Sane", ונזכרתי כמה הוא מוצלח.  "מעניין," אמרתי לעצמי כמו שאני נוהג לעשות כשאני חושב שאף אחד אחר לא מקשיב, "מי הלהקה הזו."  התרבות הצעירה של עכשיו, למזלי, עסוקה בלא להתמסמס ותחת זאת ממלאת את עצמה במידע ובחינם, וטיול קצר לוויקיפדיה נתן לי את כל המידע שהייתי צריך – כולל את העובדה שהלהקה מגדירה את עצמה בתור "גלאם רוק".  "מעניין," אמרתי לעצמי שוב.  "איך נשמעת להקה שמגדירה את עצמה גלאם רוק ועושה מוזיקה כזאת."

שניים או שלושה קליפים אחר כך, הלהקה כבר קיבלה רשימת השמעה משלה ביוטיוב.  מסתבר, על אף הנישה המוזיקלית שהם החליטו להכניס את עצמם אליה, שהם עושים פופ.  ופופ מוצלח במיוחד.  כל שיר שלהם, עד כמה שהוא נשמע נדוש וקליט באופן מיידי, היה מוצלח יותר מהקודם (מלבד השיר האחד ששרו כשהיו הנציגים של שוודיה באירוויזיון.  בכל זאת – אירוויזיון).  "Calleth You, Cometh I", על אף השם המפוצץ שלו, מכיל בדיוק את האלמנטים הנכונים של שיר פופ מדבק – מוזיקה שמתגלגלת קדימה במהירות הנכונה, בית מסקרן מבחינה מוזיקלית ופזמון שהוא מספיק פשוט כדי שייתקע באוזניים ויסרב לצאת ומספיק מורכב כדי לא להיות נדוש מדי.  מאחורי הפופ המהוקצע מסתתרות המילים, שבהרבה מהמקרים הציגו שאלות מעניינות ומנוסחות – כמו "Breaking Up with God", שמדבר על משבר אמונה, ו-"Father of a Son", שמצדד בזכות של הומוסקסואלים לאמץ ילדים – משהו שכנראה היה נתון למחלוקת בשוודיה בתקופה שבה השיר הוקלט.

בתקופה שבה יצא האלבום הראשון של הלהקה, שהיתה אותה התקופה שבה הכרתי אותם לראשונה, הם כבר צברו וותק של עשר שנים בעולם המוזיקה השוודי.  חברי הלהקה נאספו לאט לאט – הגיטריסט, יפסון, והבסיסט, לארס ליונגברג, היו הראשונים – הם הכירו והקימו את הלהקה כשהיו בני 14, בתחילת שנות ה-90, והוציאו EP ראשון שכבר אז זכה להצלחה מסוימת.  אחר כך הצטרף אולה סאלו, הסולן וכותב השירים, שגם הוא היה באותו גיל.  גיטריסט נוסף, מרטין אקסן, הצטרף לקראת סוף שנות ה-90 והאחרון להצטרף היה סילבסטר שלגל, המתופף.  רק כשהרכבת הלהקה הושלמה, פחות או יותר, הם התפנו להקליט את האלבום הראשון, שזכה להצלחה בשוודיה אבל לא בשום מקום אחר.  כל האלבומים שבאו אחריו גם הם תפסו את המקומות הראשונים של המצעדים בשוודיה, אבל היכו גלים במעט מאד מקומות נוספים.  באמצע העשור הראשון של המאה היתה להם הזדמנות להציב רגל בארצות הברית, אבל בדיחה לא מוצלחת שהתייחסה למתקפת הטרור ב-11 בספטמבר (בהופעה בוושינגטון – הראשונה שלהם בארצות הברית – סאלו הבחין במטוס שלדעתו טס נמוך מדי ואמר שהוא מקווה שהמטוס יגיע לאן שהוא צריך להגיע, ואחר כך מילמל: "…לבית הלבן.") אילצה אותם לבטל את כל ההופעות שהיו מתוכננות לסיבוב ההופעות האמריקני שלהם, והם לא חזרו מאז להופיע בארצות הברית.  הצלחה צנועה יותר הציגה את עצמה באנגליה ובשאר היבשת האירופית, בייחוד כש-The Ark נבחרו כדי לחמם את The Darkness, עוד להקה שעשויה להרגיש בנוח תחת מטרית הז'אנר של גלאם רוק, בסיבוב ההופעות שלהם.  אבל, אף על האלמוניות היחסית שלהם מחוץ לשוודיה ועל אף העובדה שבשביל רובכם, קרוב לוודאי שזו הפעם הראשונה שאתם שומעים על הלהקה הזו, הם החזיקו מעמד עשרים שנה, ונחשבים ללהקה השניה הכי מצליחה בהסטוריה של שוודיה.  ללהקה הראשונה קוראים אבבא.

ב-2010, אחרי רק חמישה אלבומים, הלהקה החליטה לתלות את הבגדים המנצנצים ולפרוש בשיא יחסי.  הם הוציאו אוסף ומיהרו לחזק אותו בסיבוב הופעות ארוך ובספטמבר 2011, אחרי שנשמעו הצלילים האחרונים של השיר האחרון בהדרן בהופעה שלהם בלונה פארק בסטוקהולם, הם ירדו מהבמה ולא חזרו להופיע ביחד.  אבל אין צורך לדאוג יותר מדי לרווחתם העתידית – סאלו, הסולן, וליונגברג, הבסיסט, השתתפו בהפקה המקומית של "ישו כוכב עליון" מעט לפני שהלהקה התפרקה – סאלו גילם את ישו,  וכמה מחברי הלהקה המשיכו בפרויקטי צד שהתחילו את דרכם במקביל לפעולת הלהקה – ארבעה מחברי הלהקה הקימו את Stereo Explosion הפופי מעט פחות וכבד מעט יותר, והמתופף, סילבסטר שלגל, הפך להיות סולן של להקה חדשה בשם The Guild – אחרי שמיצה את דרכו בתת ז'אנר הקודם, הוא פנה לתת ז'אנר חדש לגמרי:  פולק מטאל.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לא רק שזה סרט שמבוסס על ספר, מורכב, של הסופר שכתב את הספר האהוב עליי (לא הספר הזה), זה גם הסרט הראשון של האחים ווקובסקי מאז "V for Vendetta".  לפחות שתי סיבות טובות לראות אותו.   הנה עוד כמה.

1. לפני הכל

בריטים יודעים שכל דבר צריך לעשות בסטייל. כמו למשל, האולימפיאדה.  שבה, השיר הרשמי, זה שרשתות הטלוויזיה מתעלמות ממנו בדרך כלל ובוחרות שיר אחר לגמרי, הוא של Muse.

2.  קחו אותי לאנשהו מעניין

זה כבר משהו שלמדתי לקבל, בגילי הכמעט מופלג. העולם המוזיקלי שלי מלא במיכלים ריקים, נישות מוזיקליות של ז׳אנרים ואמנים שמחכים שאמלא אותם. הם מחכים בסבלנות, יודעים שבסופו של דבר הדרך שלי תמצא את עצמה פוגשת בהם, והם לא ממהרים לשום מקום. כנראה שגם אני לא.
לפעמים, האמנים האלה לא הופכים להיות חלק מאוצר המילים המוזיקלי שלי בשלב מוקדם יותר כי הנסיבות לא מאפשרות. הנה, קחו לדוגמא את Mogwai. הלהקה הסקוטית הזאת, שנקראת על שם יצור דמיוני קצר ושעיר, היתה בכל מיני מקומות מסביבי כבר לפני שנים, אבל בתקופה שבה הכרתי אותה לראשונה הידע המוזיקלי שלי הוזן בעיקר על ידי NME, שהיה, התבהר לי מעט אחר כך, יותר עיתון רכילות מעיתון מוזיקה. וככזה, הוא הקדיש יותר תשומת לב לריבים של סטיוארט בריית׳ווייט, סולן הלהקה, עם מובילים נבחרים של הסצינה המוזיקלית של התקופה, שהגיעה לשיאה בפסטיבל שבו הלהקה הציגה חולצה חדשה לרכישה שהיה כתוב עליה ״Blur: are Shite".
מעט השירים שלהם שכן שמעתי, באדיבות מגזין אחר שכן העדיף להתמקד במוזיקה, חשפו עולם מגוון יותר, צבעוני יותר וחולמני יותר ממה שדמיינתי שהלהקה עשויה להישמע לפי המראה שלהם – "Dial: Revenge" מתבסס על תובנה בין שפתית פשוטה: בוולשית, המילה לנקמה היא אותה המילה שמשתמשים בה באנגלית כדי לומר ״חייג״. לכן, כל בחור וולשי שנכנס לתא טלפון ברחבי בריטניה ומרים את השפופרת רואה, בתור הדבר הראשון על המסך – נקמה. גראף ריס, הסולן של Super Furry Animals, מספק את השירה בשפה שקרוב לוודאי שגם חברי הלהקה עצמם לא הבינו; ו-״Friend of the Night", חולמני ואצילי ומדוד לאורך כל החמש וחצי דקות שבהן הוא מתרחש.
אל המוזיקה האחרת שלהם עוד לא היה לי האומץ להתוודע. חששתי, מצד אחד, ממוזיקה כוחנית והרסנית, אולי מלווה במילים שלא יסייעו לה, דומה לתקופה המוקדמת של Mercury Rev ושל The Flaming Lips. ומצד שני, חששתי שהמוזיקה שלהם תתגלה כנוכחת בצד הרחוק של הפוסט-רוק, הצד הלא קליט והארוך באופן יוצא דופן. רק כשהגיע הזמן הנכון – במהלך השנה הזו – גיליתי שהתבדיתי בשני המקרים.
הנה כמה דברים שלמדתי בעת האחרונה, בזמן שגיליתי שכמו איזה שק קסמים של אפונים – כל שיר שלהם שאבחר ביוטיוב יצמח לעץ מפואר של רעש ששזורים בו הרבה קווים מלודיים קטנים: הם חמישה אנשים. מאז ומתמיד היו. שלוש גיטרות, בס ותופים. שלושת נגני הגיטרה גם מנגנים בכלים אחרים כשהם צריכים. לוק סאת׳רלנד, שבימים כתקנם הוא מקים להקת הטריפ הופ האדירה Bows, שהאלבום השני שלה, ״Cassidy", הוא בין האלבומים האהובים עליי, ונושא בתואר, קרוב לוודאי, נגן הכינור הסקוטי-אפריקני היחיד בעולם, הוא מעין חבר שלא מן המניין, בעיקר בהופעות. סטיוארט בריית׳ווייט, שהכרנו קודם בתור עושה הצרות העיקרי של הלהקה, הוא הסולן שלהם. זאת אומרת, בשירים שבהם יש צורך בשירה ואין שום דרך להתחמק מזה, הוא ממלמל מעט מעל למוזיקה שהולכת ונטווית מתחתיו. בשירים שבהם ממש יש צורך בשירה, הם פשוט מגייסים אנשים אחרים שיותר מנוסים בזה. באלבום הראשון שלהם, "Mogwai Young Team", זה היה איידן מופט, סולן Arab Strap, להקה שהמתופף הראשון של Mogwai, ברנדן או׳הייר, פוטר בגלל יחס מזלזל אליה. באלבום מאוחר יותר, "Happy Songs for Happy People", גראף ריס, שפגשנו קודם, משרת בתפקיד.
את השם הם בחרו מתוך הסרט שגיבורו הוא היצור הפרוותי עם הבעלים חסר האחריות, ולטענתם זה היה שם זמני, משהו שהם יכולים להשתמש בו כדי לשים את עצמם מתחת לאיזו מטריה. אבל השם נשאר, וכשגילו שמשמעות השם בסינית היא ״רוח מרושעת״, בטח שלא היתה להם סיבה להיפטר מהשם ולבחור חדש. מיד אחרי האלבום הראשון הם התפצלו לשתי דרכים מקצועיות שונות: באחת, הם המשיכו להקליט מוזיקה אינסטרומנטלית בעיקר, כזו שצריך להקשיב לה בתשומת לב מיוחדת ולנסות לזהות את האניצים הרופפים המעטים של מלודיה שמסתתרים מאחורי קירות הדיסטורשן;  בשניה, הם פירקו שירים של אמנים אחרים – Manic Street Preachers למשל – כדי להפוך אותם לדברים אחרים לגמרי שלא האמנים ולא המאזינים שלהם היו מצפים להם.  ואם כבר לפרק – הם איפשרו לאמנים אחרים, כבר אחרי האלבום הראשון, לפרק ולהרכיב מחדש את השירים שלהם, ולהפוך אותם למעט שונים, לעולמות מקבילים של העולם שהם עצמם יצרו.

את השירים של Mogwai, אם זה אחד מהקטעים הראשונים שלהם שנקרא "Mogwai Fear Satan", או אם זאת היצירה המלווה את אחד מהאלבומים שלהם ויצאה בנפרד ואחריו, קטע מוזיקלי לא פשוט בן עשרים דקות בשם "My Father My King" (אבינו מלכנו, זאת אומרת), או אם זו יצירה פשוטה יחסית, שיר שאפשר, אם ממש רוצים, למצוא בו משהו שמזכיר בתים ופזמונים וקטעי מעבר, כמו "Travel is Dangerous", אפשר לתאר כאיזושהי מלודיה שמנסה לחמוק בין קירות אדירים של סלע.  מבעד לקירות האלה אפשר להרגיש תנועה, זרם אדיר של מים שמאיים לפרוץ, ומדי פעם אפשר אפילו לראות מעט מהמים האלה עושים את דרכם מטה, בונים לעצמם מפלים ונחלים ובריכות.  אבל בדרך כלל זו רק המלודיה הזו, נסתרת וממהרת להתחמק, וההרים האדירים של הסאונד שגם בתוכם אפשר למצוא עוד עשרות קווים קטנים של מלודיה, כאלו שהלהקה התכוונה שיהיו שם וכאלו שנוצרים שם בגלל החוקים המוזרים של מערכת היחסים בין הצלילים.

מחזורי היצירה שלהם מרמזים שאלבום חדש לא יכול להיות רחוק מאד, והם כבר מכינים אלבום רמיקסים נוסף, בן לוויה לאלבום האחרון שהוציאו, "Hardcore Will Never Die But You Will", ומופיעים לאורך הקיץ – בעיקר בפסטיבלים, שהם, בחוץ ובאוויר הפתוח, המקום היחיד שיכול להכיל את פרץ האנרגיה השקט והמבוקר שהם מוציאים.   גם האלבום הבא, אפשר להניח, יכיל הרבה מאד מאותם האלמנטים שמאפיינים את המוזיקה שלהם לאורך הקריירה הארוכה שלהם בינתיים.  הם לא אנשים של הפתעות, אבל גם המוזיקה שהם עושים עכשיו היא מעניינת, וממכרת, ומפתה מספיק, בשביל להישאר ולתהות מה עוד הם מסתירים מאחורי קירות הסלעים שלהם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – ערפדים, צ'ק.  אגדות, צ'ק.  זומבים, צ'ק.  הנה הטרנד הבא – פוסט אפוקליפטיקה.

1. לפני הכל

אם הצלחתם לעבור את משוכות השיחים הגבוהות שגוגל הניחו לפני הגוספל, אז קודם כל – כל הכבוד לכם על שהצלחתם.  גוגל מצליחים להסתיר את הלינק שמאפשר לכם להתעלם מהודעות האזהרה המפחידות שלהם די טוב, אולי בצדק.   גיאחה הצליח ברוב תושיה למצוא את רכיבי הספאם שגרמו להודעה הזאת, להוציא אותם מהמחבוא שלהם ולהכריח אותם להתנצל.  אמנם ייקח מעט זמן עד שגוגל יאנדקסו מחדש את האתר ויגלו שהכל שוב בסדר ויורידו את המסך האדום מעל פני הגוספל, אבל עד אז אתם יכולים להיות רגועים ובטוחים שהכל עכשיו בסדר ואין שום תוכנות שמנסות לרדת מהאתר ולהתמקם במחשב שלכם ולשלוח את כל המיילים שלכם למישהו אחר, נאמר.

2. שנים עשר רגעים מוזיקליים

בהופעה הבאה עלינו לטובה יהיו, אני מקווה, יותר משנים עשר שירים.  וגם במקרה הזה, אני בטוח שלדולי, ולמק'קולום, ולקרלי, ולכל מי שהיתה יד בבחירת השירים, היתה עבודה מאד קשה.  זה קשה לבחור בדיוק את מספר השירים הנכונים מתוך תקופה כל כך עניפה, שמכילה כל כך הרבה דברים שונים שמעבירים כל כך הרבה מסרים.  אבל ההופעה תהיה בנויה בצורה מסוימת שתכיל בתוכה כמות מסוימת של כל אחד מהמאפיינים שהופכים את הלהקה הזו למה שהיא, וגם הרשימה ההתחלתית הזו שפה למטה מתיימרת להצליח בתחום הזה.  הנה:

אחד.  Rebirth of the Cool

בסוף האלבום השלישי של Afghan Whigs (או השני אם נוקטים בשיטה שלהם ומתעלמים לחלוטין מאלבום הבכורה שלהם) מסתתר שיר בונוס שחברי הלהקה החליטו לקרוא לו "Miles iz Ded".  אף על פי שכבר אז, באי.פי.ים שהוציאו באותם זמנים ואפילו באלבום עצמו, הם כבר נתנו את אותות האמנים המשפיעים עליהם ושילבו במסגרת הזו גם סול, גם רית'ם אנד בלוז וגם שירי מחזמר כאלה ואחרים, הם לא התקרבו לעתים קרובות למחוזות הפאנק.  אבל כשהם החליטו לעשות את זה, הם עשו גם את זה בדרך האופיינית להם.  התופים והגיטרות היו מהירים מבדרך כלל, השירה, וגם המילים, היו רוויות אלכוהול, וכל הסיפור היה הרבה יותר מקפיץ ובר-ריקוד מהשירים האחרים שלהם.  אבל זה לא היה, כנראה, מספיק מהיר, או מקפיץ, או רקיד, מפני שכשהלהקה הוציאה את הפריט המוזיקלי האחרון שלה ב-Sub Pop, האי.פי. "Uptown Avondale", הוא הכיל ארבע גרסאות כיסוי ועיבוד מחודש לשיר הזה.  אפשר היה לקרוא לזה רמיקס, בעצם, מפני שחברי הלהקה לא עשו שום דבר מיוחד או חדש כדי לתרום לשיר הזה, וגם מפני שהתופים המקוריים הוחלפו בביט אלקטרוני שאיכלס באותו הזמן גם את מיטב השירים שהגיעו ממנצ'סטר.  השירה של גרג דולי הוטבעה בריוורב, מהירות השיר הוגברה מעט והשיר שינה את עורו לחלוטין והפך ל-"Rebirth of the Cool" – גם הוא קטע נסתר.  היו אחראים עליו, בעצם, שני אנשים שהיו בזמנו החברים העיקריים בלהקה שנקראה Pigeonhed – סטיב פיסק ושון סמית'.  האחרון הפך להיות, עם הזמן, חבר גם בגלגול הראשון של Twilight Singers (הוא זה שאחראי לקולות הגבוהים בשירים כמו "The Twilght Kid" או "Into the Street").

שניים.  What Jail is Like

רוב השירים באלבום הבכורה של Afghan Whigs בחברת תקליטים גדולה, "Gentlemen", היו מפתיעים בעצם הביקור שלהם במחוזות אפלים ואישיים שבדרך כלל אמנים, אפילו לא אמני רוק אלטרנטיבי, לא איפשרו למאזינים שלהם לבקר בהם.  חלק מהשירים הפגינו את העליבות של דמות המספר, שמאחוריה מסתתר דולי עצמו.  וחלק אחר מהשירים הפגין זעם עצור שהיה נדמה לאורך כל השיר שהוא הולך להתפרץ ולגרום לנזק בלתי הפיך לאנשים שמאזינים לו.  גם השיר הזה, על הפידבק המתגבר שפותח אותו ועל הפסנתר שממשיך ונשמע כאילו הוא מנוגן באגרופים ולא באצבעות, הוא כמה דקות מזוככות של זעם אצור כזה.  כשהמילים מגיעות, לא הרבה אחרי המוזיקה הפותחת, הן לא עוזרות הרבה בריכוך האווירה:  "אני מזהיר אותך, אם דוחקים אותי לפינה, אני אשרוט את דרכי החוצה מהכלוב.  בעצבים דרוכים, חית פרא, הקלסטרופוביה מתחילה."

שלושה.  Debonair

בראיון שערך עינב שיף עם גרג דולי, לקראת ההופעה, בוואלה, הוא שאל אותו בתור שאלה אחרונה, האם הם מתכוונים לבצע את "Debonair" בהופעה כאן.  מבעד לדף, היה נדמה כאילו גרג דולי מהסס קצת, חושב, לפני שהוא עונה שכן, הם יבצעו את השיר.  לי זה נראה מוזר – לא היה לי שום ספק עד אותה נקודה שהשיר הזה ימצא את מקומו בסטליסט שלהם כי, אחרי הכל, זה השיר הכי מפורסם שלהם.  זה קרוב לוודאי השיר שהכניס אותי בנבכי Afghan Whigs וקרוב לוודאי שגם הרבה מאד אנשים אחרים שהקשיבו לשיר הזה, שמצד אחד הוא פשוט, ומצד אחר אפשר לפרוש אותו לשלושה-ארבעה שירים פשוטים כאלה, בבת אחת.  מצד אחד הוא מעין שיר רוק סטנדרטי כזה, ומצד שני הוא מכיל מילים שבקצה של כל אחת מהן יש כמוסה של רעל.

ארבעה.  Crazy

Afghan Whigs תמיד היו להקה של גרסאות כיסוי קלאסיות.  קלאסיות, זאת אומרת, כאלה שבוצעו בפעם האחרונה אי שם בשנות השבעים.  אבל כל גווני הרית'ם אנד בלוז, לאורך כל העשורים, השפיעו עליהם ובמיוחד על גרג דולי, ובעוד שבלהקת האם שלו הוא לא הרשה לעצמו להיות עדכני עד כדי כך עם גרסאות הכיסוי, בלהקה הנוכחית שלו, Twilight Singers, הוא נוהג לבצע לפחות שיר אחד עדכני – בהופעה האחרונה שלהם בארץ, למשל, "All of the Lights" של קניה ווסט קדם ל-"Candy Cane Crawl" – וכאן, בשיר שהיה לו את הפוטנציאל להיות הסינגל, והלהיט, אם שני הדברים האלה היו מעניינים את Afghan Whigs, מתוך האלבום האחרון שלהם, יש רמז קטן לקרבה הזאת של דולי למוזיקה השחורה החדשה, בציטוט מתוך שיר של Notorious BIG שפותח את השיר הזה.

חמישה.  Congregation

בפנתיאון הפרטי שלי של מוזיקה של Afghan Whigs, האלבום השלישי שלהם, "Congregation", שוכב קצת מיותם.  אמנם השני שלהם, "Up In It", שוכב אפילו מיותם ממנו, אבל האלבום הזה לא זכה מעולם לאותה האהבה ממני כמו שזכו בה האחים המאוחרים יותר שלו – "Gentlemen" נוטף היזע והדמעות, "1965" המקהוקצע ו-"Black Love", שהוא הדובדבן בקצה של הקצפת מעל הגלידה שהיא המוזיקה של הלהקה הזו. לא, גלידה זה לא דימוי טוב.  אבל עכשיו כשהם מגיעים לארץ אני מוצא את עצמי רוצה להתפייס איתו ובכל זאת – הוא מיותם כל כך על לא עוול בכפו.  יש בו הרבה שירים נפלאים, את ניצני ופיגומי היצירה של Afghan Whigs שעליה הם יבנו את מה שיהפוך להיות שלושה אלבומים מאד מוצלחים, ואפילו מסתיים, בלי להודיע, ב-"Miles iz Ded", שהוא המקור לשיר שפותח את האסופה הזו.  השיר שנושא על כתפיו את שם כל האלבום הזה הוא מעין מייצג של האלבום, של הסאונד, של התקופה – המוזיקה מחוספסת ומלוכלכת, המילים נושאות בתוכן משמעות, מעל משמעות, מעל משמעות, כשדולי מנסה לפענח את התווים המיוחדים של מערכת יחסים, של דינמיקה של תקופה, של קהילה שלמה.

שישה.   Step into the Light

אף על פי ש-Afghan Whigs התחילו את דרכם, והחלק הגדול של המוזיקה שלהם שכן, במחוזות הרועשים יותר של התפוקה המוזיקלית האפשרית, הרגעים השקטים והמדודים שלהם, אלה שמאכלסים בתוכם כמות קטנה של כלים, שבוחרים את הצלילים הנכונים,  ומהיותם הצלילים הנכונים הם גם צלילים מעטים ורחוקים אחד מהשני, משאירים מספיק מקום במרחב הריק לקול השבור של דולי לסדוק את הלב שלנו, הם הרגעים היפים ביותר.  "Black Love", בזכות האווירה המיוחדת שהוא נועד להשרות, מכיל כמה וכמה קטעים כאלה והקטע הזה, שנע ונד כמו משהו שלא מצליח לגמרי להחזיק את עצמו ברוח, הוא אחד מהיפים שבהם.

שבעה.  I am the Sticks

אם נחזור לרגע לתקופה המוקדמת במיוחד של הקריירה של Afghan Whigs, בה הם מצאו את עצמם ב-Sub Pop, מנגנים מוזיקה שמתקרבת עד כמה שהיא יכולה לגראנג' בלי להיבלע על ידי הז'אנר הזה, הנה דוגמא אחת לשיר שמצד אחד הוא סטנדרטי יחסית – הוא לא מכיל כמעט שום דבר מהמאפיינים המיוחדים שקירבו את המוזיקה של הלהקה למוזיקה השחורה שהשפיעה עליה, והוא נשמע גיטרתי במיוחד ומחוספס במיוחד ומתאים להלך הרוח המוזיקלי ששרר באותה תקופה ובאותו איזור גיאוגרפי, ועדיין יש בו את טביעת הקול והאוזן הספציפית של Afghan Whigs, שגורמת לו לעמוד כתף וחצי מעל שאר השירים של התקופה ההיא.

שמונה. Be For Real

אם יצא לכם לשמוע, מתישהו בעבר הקרוב או הרחוק, את "The Future" של ליאונרד כהן, יכולתם לשמוע שם גרסת כיסוי שלו לשיר נשכח משנות השבעים בשם "Be For Real". אחרי מספר דקות שבהן הוא שוטח את הגרסה המהוקצעת והמסוגננת שלו לשיר הזה, הוא מסיים אותו במסר, "תודה על השיר, מר דמי".  מר דמי, במקרה הזה, הוא ג'ונתן דמי, במאי וחבר קרוב של גרג דולי, שביים את הסרט "נערות יפות", שליאונרד כהן בטח הצליח לתפוס בשיטוט לילי לאורך הערוצים, שבו גרג דולי היה אחראי על המוזיקה שמלווה את הסרט, ובין השאר גם גייס את הלהקה שלו כדי לגלם שם להקת בארים עלומה שמבצעת, לפחות במהלך הסרט עצמו, שני שירים – ביניהם השיר הזה, שהוא במקור של פרדריק נייט, והגרסה שלהם ספוגה יותר באלכוהול ומתאימה הרבה יותר לפאב מואר וחמים במיניאפוליס (שם הם מצולמים).  כהן הצליח לקחת את השיר, להחיות אותו ולתת לו את הכבוד הראוי לו, אבל Afghan Whigs הצליחו לחדור ללשד הרגש שהשיר הזה מנסה לעטוף במילים.

תשעה.  Fountain and Fairfax

השנה היתה 1995.  אולי 1996 – סדרות לא זכו להיות משודרות בארץ באותו הזמן כמו ששודרו בארצות הברית אז, ואנחנו היינו רק שלוש או ארבע שנים אחרי הולדתו הרשמית של הערוץ המסחרי הראשון. הדבר הנכון,  המעט מעניין, בטלוויזיה, היה לעקוב אחרי קורותיהם של קלייר דיינס, לפני יוליה, לפני שהתחילה לרדוף אחרי הגרסה האמריקנית לאסי כהן, ושל ג'ארד לטו, לפני שהפך לכוכב רוק ולפני שאיפשר לבראד פיט להרוס משהו יפה.  המוזיקה שליוותה את הסדרה, כמות מדודה ומחושבת של שירים במקומות הנכונים, היתה מוזיקה נכונה – בדיוק השירים שהייתם מצפים לשמוע, או שחברות התקליטים בשיתוף עם אחראי המוזיקה של הסדרה היו מצפות שתשמעו, מהדהדים בין הלוקרים במסדרונות בית הספר המצולם ההוא.  אבל אז, באחד מהפרקים, פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת – "Fountain and Fairfax", ששוכן בלב "Gentlemen".  זה אחד מהשירים הקליטים יותר באלבום, אחד המזמינים יותר להתעמק במה שקורה בתוכו, ושמעתי אותו בתכנית הזו לא הרבה אחרי שלמדתי להכיר את הלהקה לראשונה.  על סמך הלהיטים היחסיים שלה, ועל סמך השיר הזה, נדמה היה שחוויית ההיכרות עם הלהקה הזו תהיה משהו מאד מעניין.  ואולי סדר האלבומים שבהם למדתי להכיר את Afghan Whigs – קודם "Gentlemen", אחר כך "Black Love", אחר כך כל השאר, עזרה להבין את העולם שלהם טוב יותר.

עשרה.   Somethin' Hot

וככה נפתח האלבום האחרון שלהם (בינתיים), "1965".  הצהרת כוונות מדויקת לגבי האופי של המוזיקה, של כתיבת השירים ושל העברת השירים לאורך כל האלבום הזה.  נשמע גם כמו שיר מצוין לפתוח בו הופעה. ואולי.

אחד עשר.   I Hear a Symphony

חלק ניכר ממערכת היחסים המורכבת של Afghan Whigs עם האמנים שהשפיעו עליהם היו גרסאות כיסוי למגוון רחב של שירי מוטאון.  ב-EP שהקליטו אחרי שסיימו להקליט את "Gentlemen", שנועד ללוות את צאתו של הסינגל האחרון מהאלבום, "What Jail is Like", הם בחרו לכלול שבעה שירים – כמות יוצאת דופן ל-EP, ששלושה מתוכם (בנוסף לשיר שלשמו התכנסנו) הם גרסאות כיסוי מהוקצעות ומוקלטות באולפן, ושלושת הנותרים הם שירים מהופעות – אחד מהם הוא מחרוזת צנועה של גרסאות כיסוי לשני שירים של ה-Supremes, שנשמעים, אחרי הכל, מאד דומים.  הנה אחד מהם בגרסה מוקדמת יותר, בהקלטה לתחנת רדיו.

שנים עשר. Faded

אם תחזרו בזמן לרגע לשבוע שעבר ולמהדורה הקודמת של האנציקלופדיה הזעירה הזו, תוכלו למצוא שם בתגובה מאת דוד לינק להופעה המלאה של Afghan Whigs בפסטיבל פרימוורה לאחרונה.  הוא מציין שהם לא סיימו שם את ההופעה עם "Faded", כמו שקיוויתי בקול בפוסט שמעל.  אני לא מעריץ גדול של Afghan Whigs עד כדי שאני יודע את כל הסטליסטים של ההופעות שלהם בעל פה, אבל עד כמה שאני יודע הם לא נוהגים לבצע  לעתים קרובות בהופעות פסטיבלים שלהם (שהסטליסט שלהן בדרך כלל שונה, בהתאם לנסיבות, מסטליסט של הופעה רגיל) את "Faded".  אולי זה בגלל ההופעה הזו, בפסטיבל ביזאר בגרמניה ב-1995 שבה הם היו צריכים להפסיק את השיר כדי שכוחות האבטחה של הפסטיבל יפנו מהקהל צופה צעיר שהחליט להתפרע ולעשות לא שמח לכל הנוכחים.  גרג דולי הציע לו לעלות על הבמה ולסיים את זה כמו גברים.  כוחות האבטחה בחרו לא לאפשר לו את התענוג.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שבו תושלם האנציקלופדיה הקטנה הזו עם רשמים מההופעה – מסע אל הכלא שהיה אחד מכורי המחצבה של הבלוז.

1. לפני הכל

בעיתוי טוב עם מורה הנבוכים שמתחיל להיפרש למטה, Afghan Whigs מוציאים שיר חדש ומאפשרים להוריד אותו, חינם אין כסף, מהאתר שלהם.  הוא נקרא "See and not See", הוא גרסת כיסוי נוספת שמעלה באוב שיר נשכח, אולי אפילו לא ידוע, משנות השישים, והוא לא פאר היצירה שלהם או משהו שיגרום לכם ליפול מהכיסא ואז לקום ולהקיף את החדר בצעקות שמחה ואגרופים באוויר, אבל הוא שיר חדש של Afghan Whigs ובזמנים הטרופים האלה גם זה משהו.  (באותה הזדמנות הם גם ביצעו את השיר, לראשונה בתכנית טלוויזיה מאז לפני הרבה מאד זמן, אצל ג'ימי פאלון, וגם ניערו את האבק מעל "I'm Her Slave").

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מיני-אלבום יצירות הקסיו של יאיר קז, ופרנק זעתר העיר בתגובות שגם מורפלקסיס הוציא אלבום על טהרת הקסיו לאחרונה, שאפשר למצוא כאן, ושגם הוא ראוי לאזכור ולהאזנה. אז הנה – אזכור עכשיו, האזנה – כדרכי עם אלבומים חדשים כמו גם ישנים, אחר כך.

אני אודה – אני מציץ ב-Tiny Mix Tapes וב-Pitchfork מדי פעם, כשאני כותב את המהדורה ה(לא מאד) שבועית (בזמן האחרון), רק כדי לדעת אם יש לי משהו לכתוב בפינת המתים המוזיקליים השבועית.  אבל הפעם מצאתי שם חדשה משמחת ולגמרי לגמרי לא קשורה למתים מוזיקליים שבועיים:  ביל פיי הולך להוציא אלבום חדש, הראשון שלו מזה ארבעים שנה, באוגוסט. אם המילה העיקרית שלכם בתגובה על החדשה הזו היא "מי?", אתם חייבים לעצמכם לסור ליוטיוב לרגע, לכתוב שם "bill fay" בתיבת החיפוש ולתת האזנה בכמה מהתוצאות.  ואתם יכולים להחשיב את עצמכם ברי מזל – בתור הכנה לאלבום הקודם שלו הייתם צריכים ללכת כל הדרך לחנות התקליטים.

2. the Afghan Whigs – מורה נבוכים

קרוב לוודאי שלאלו מכם שהולכים לצפות ב-Afghan Whigs מתאחדים בהפגנתיות על במת ה״בארבי״, פעמיים באמצע החודש הבא – בשישי ה-15.6 ושבת ה-16.6, יש כבר כרטיסים לאחת מההופעות או לשתיהן. קרוב לוודאי שרובכם התכוננתם לקנות את הכרטיסים האלה כבר אחת עשרה שנים. ובכל זאת, עצם העובדה ש-Afghan Whigs החליטו לכבד אותנו ולאפשר לישראל להפוך להיות המקום היחיד בינתיים מחוץ לארצות הברית שיש בו יותר מהופעה אחת בסיבוב האיחוד הזה, פותחת פתח – קטן, אבל קיים – למי מכם שרוצים להתנסות בהיכרות עם להקה שפספסתם בשנות התשעים, ואולי חלק מכם כבר הספיקו לשכוח ורוצים להכין את עצמם בצורה הראויה למפגש עם גרג דולי וחבר מרעיו – ובשבילכם הגוספל הופך להיות אנציקלופדיה קטנה ל-Afghan Whigs למשך שלושת השבועות הבאים. נתחיל, לפי הסדר, בעבר:

3. תשומת הלב שלכם, בבקשה – עכשיו כבו את האור

אם תשאלו את גרג דולי, והיו כבר הרבה עיתונאים ששאלו אותו את השאלה הזאת לאורך השנים, הוא יגיד לכם שהוא לא מאד מרוצה מההכללה הגורפת שמכניסה, בתנועת יד זלזלנית משהו, את הלהקה שלו לתוך מכלול הלהקות שמרכיבות את הז׳אנר שהיה מי שהחליט לקרוא לו גראנג׳. הרי גראנג׳, הוא יגיד לכם, הוא סגנון מוזיקלי ייחודי כמעט באופן בלעדי לסיאטל, וושינגטון, והם בכלל מסינסינטי, אוהיו. אבל העובדות הן שם: את האלבום השני של הלהקה, ״Up In It", הם הוציאו ב-Sub Pop, הלייבל המזוהה ביותר עם גראנג׳ (אולי זה שהמציא אותו, בעצם). הם היו הלהקה הראשונה והיחידה שלא מדרום-מזרח ארצות הברית שהוחתמה בלייבל, ועד שהם עברו לחברת תקליטים גדולה יותר, הם הספיקו להקליט שם שני אלבומים ואי. פי., שהניב כמה מהניצנים הראשונים של הדברים שהבדילו אותם מלהקות אחרות של התקופה.  האלבום הראשון שלהם ב-Sub Pop, שנקרא "Up In It", ניסה, אולי בהוראות הלייבל ואולי לא ברצון רב מדי של חברי הלהקה, ליישר קו עם שאר התוצרת של להקות אחרות של הלייבל באותה תקופה.  היה בו הרבה דיסטורשן והרבה רעש,  השירה הצועקת שבו אמנם הפרידה את עצמה מהנהמות המקובלות על שאר הזמרים של הז'אנר אבל התוצאה הכוללת עדיין היתה מעורבלת ובוצית מספיק כדי להיחשב לגראנג', אם כי בשוליים הרכים של הגראנג'.  אבל כבר באלבום השני שלהם בלייבל, "Congregation", הם הדגימו שלושה מהמאפיינים שהפכו אותם ללהקה כל כך שונה וכל כך ייחודית בנוף של הלהקות שאיכלסו את עולם המוזיקה באותה תקופה – הראשון היה הנטייה המוחלטת שלהם להשקיע ברגש ובמהות של השירים שהקליטו ופחות בנכונות הטכנית שלו.  אז הקול של דולי הצליח לפגוע בסולם שהוא ניסה לשיר בו רק פעם בכמה צלילים, במיוחד כשהוא המריא למחוזות הגבוהים יותר של המנעד שלו;  אז הגיטרה של מק'קולום לפעמים יצאה לסולואים שהיא לא יכלה לחזור מהם, בעיקר כשהסולואים האלה היו כרוכים בשימוש בסלייד.  אבל כשהיינו לוקחים כמה צעדים אחורה מהמוזיקה הזו ומביטים בריכוז ממש, כמו בתמונות התלת ממדיות שאיכלסו גם הן את התקופה ההיא, היינו מצליחים לראות למה הם התכוונו ומה שהם התכוונו אליו היה בדרך כלל ראוי הרבה יותר מהתוצר הקל יותר לעיכול של הרבה להקות אחרות.  השני היה השימוש המדוד ויוצא הדופן שלהם בגרסאות כיסוי – ובין גרסאות הכיסוי שהחליטו לבצע, שהיו בדרך כלל של שירים, אמנים ולהקות שהשפיעו עליהם, היו גם גרסאות יוצאות דופן ולא צפויות:  באלבום הזה, למשל, הם בחרו לבצע את "The Temple" מתוך המחזמר "ישו כוכב עליון".  בהופעות שלהם, במיוחד מתקופת "Black Love" המאוחרת יותר, הם עלו לצלילי גרסת כיסוי ל-"Heaven on Their Minds" שפותח את המחזמר.  והשלישי היה הנטיה שלהם לשלב את ההשפעות שלהם – בעיקר בלוז, סול ורית'ם אנד בלוז ישן – במוזיקה שלהם.   השילוב הזה היה אמנם מרומז ולא מאד נרחב באלבום השני, אבל הוא הלך והתרחב לאורך הקריירה שלהם (והגיע לשיא באלבום האחרון שלהם, ששמו הוא כשם השנה שמבחינתם היתה בעלת המשמעות הרבה ביותר על המוזיקה שהשפיעה עליהם).

האלבום השני הצליח במידה לא מועטה ולא ברורה מאליו ללהקה שחתומה ב-Sub Pop.  על אף ההצלחה של גראנג' כז'אנר בתחילת שנות ה-90, לא כל הלהקות שהיו חתומות בלייבל הזה הצליחו במידה שווה – להקה שיכולה לתת עדות מוצלחת במיוחד לחוסר התיאום של הצלחה לעומת כשרון היא להקה שהנהיג חבר טוב של דולי, Screaming Trees, שזכתה גם היא ללהיט בינוני אחד או שניים בתקופת פעולתה אבל דעכה כשהעולם הפסיק להתעניין בצלילים שיצאו מסיאטל.  את ההצלחה הזו, שהתחילה לתת אותות בשוליים של רדאר המיינסטרים של אלו שמביטים ברדאר המיינסטרים ומחפשים בו נקודות קולניות, הם תירגמו לחתימה בחברת תקליטים גדולה יותר – אלקטרה – שגם, בכוונה או שלא בכוונה, היתה מקפצת הקריירה של הרבה מהאמנים ש-Afghan Whigs החשיבו כהשראה.   בחסות החברה הזו הם הוציאו את "Gentlemen", שבו לא רק שיכלו להשתמש בקנווס רחב יותר – כל האלבום – למוזיקה שלהם ולמה שרצו להגיד, אלא גם יכלו לעשות זאת מול קהל מאזינים הרבה יותר רחב.  "Gentlemen" היה סוג של אלבום קונספט – לא רק מהסיבה הבנאלית (השיר הפותח הוא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת [תיקון טעות: מסתבר שאני לא זוכר את "Gentlemen" כמו שהייתי רוצה לזכור – השיר הפותח הוא לא גם השיר הסוגר בווריאציה מוזיקלית אחרת – השיר הסוגר הוא כמובן קטע אינסטרומנטלי.  השיר הפותח, "If I Were Going", חולק כמה שורות עם "Debonair" שמופיע מספר שירים אחריו]), ולא רק מבחינת הסאונד והאווירה שנשמרו לאורך כל האלבום והפכו אותו לייחודי יותר, אלא גם מפני שנראה שכל שיר בו משלים את השיר הקודם ומוסיף לו, מפשיל רבדים נוספים מהאישיות של המספר – שהוא כל התחנות לאורך הספקטרום בין מפלצת לבין ג'נטלמן.  דולי לבש את הדמות הזו ולא פשט אותה עד תום האלבום, ובעיקר, אולי רק, בזכות הדרך שבה הוא לקח את ידו של המאזין והוביל אותו לאורך האלבום, האלבום הזה הוא כל כך ייחודי.

אחר כך בא האלבום האהוב עליי של Afghan Whigs – אני נוטה לזכור שהוא גם האהוב על גרג דולי, לפי תשובות שלו בראיונות, אם כי יכול להיות שזה רק מה שאני רוצה לזכור – "Black Love".  את מה שהאלבום הקודם הציב בתור עיצוב מוזיקלי ייחודי בפנים, ועיצוב וויזואלי ייחודי בחוץ, האלבום הזה קיבע כדרך שבה Afghan Whigs עושים עסקים.  על העטיפה תמונה שאומרת הרבה יותר מאלף מילים.  במקרה הזה זו מאפרה ומעליה קיסם מעלה עשן בגווני ספיה.  על גבו של הדיסק אין זכר לשמות השירים או לשום מידע אחר.  רק תמונה נוספת, שאומרת גם היא יותר מאלף מילים, ומילים אחרות, שאמורות להוסיף לחוויית ההאזנה.   בפנים מילות השירים מלוות בתמונות שיש בהן רמז למה שמועבר בשיר.  ב-"Black Love" אלו תמונות בשחור-לבן, שמרמזות ברוב המקרים על החיבור שאי אפשר לנתק בין הייאוש לתקווה, בין הלילה שבעיר לבין הלילה שבנפש.  האלבום הזה מתחיל בצלילים מרחפים, לא קשורים, שחלקם מגיעים מכלי נגינה וחלקם מגיעים מהאוויר הלילי הקר של העיר – רעשים רחוקים, שקשה לשייך אותם לגורם מסוים, ורעשים קרובים יותר, חריקות שנשמעות כמו הצלילים של רכבת תחתית מתקרבת לתחנה ועוצרת בה.  בתוך כל זה, אחרי שהגיטרה מגלגלת את השטיח האדום, גרג דולי מתחיל לפרוש את משנתו: "הלילה, הלילה, אני נפרד מכל אלה שאוהבים אותי. זורק תנועה מגונה לאויבים שלי, ואני כבר לא כאן," והמשנה הזו תיקח אותנו למחוזות רועשים יותר ולמחוזות שקטים יותר, כאלו שיגרמו לנו לכעוס וכאלו שיגרמו לנו להרהר, ובסופו של דבר, דולי מניח אותנו בחזרה על המדרכה שטופת מי הביוב והזיעה והדם של המחוזות האפלים של העיר שבהם ביקרנו עד עכשיו, עם אחד מהשירים הכי יפים של Afghan Whigs, שהם נהגו לסיים בו הופעות שלהם מאז ימי "Black Love", ואני מקווה שהם יסיימו בו גם את ההופעות שלהם כאן – "Faded".

האלבום הבא שלהם, "1965", היה הרבה יותר משויף ומהוקצע, כיאות לאלבום של להקה שחתומה בחברת תקליטים גדולה, ושהאלבום הראשון שלה תחת מטריית חברת התקליטים הזו היה הצלחה גדולה והאלבום השני היה הצלחה קצת פחות גדולה.  הלהקה ניסתה לשלב את הרצון להתקרב להצלחה מסחרית עם הרצון לשמר את כל מה שהיה ייחודי להם מבחינה מוזיקלית, והאלבום הזה הוא מוצלח – ויש בו רגעים טובים יותר ורגעים פחות טובים, והוא נשען הרבה יותר על היסודות המוזיקליים של הלהקה מאלבומים קודמים – אבל בסופו של דבר הוא הביא לפירוק הלהקה.  הם יצאו לסיבוב הופעות, מאולץ מעט, על גבי האלבום הזה, ובסופו של דבר החליטו שהם לא יכולים להמשיך ביחד.

על תעודת הפטירה, הזמנית, מסתבר, של Afghan Whigs, כתוב שהם נפרדו בגלל מרחק גיאוגרפי גדול מכדי שיהיה אפשר לגשר עליו באמצעות מעט מוזיקה פשוטה – ובזמן שבו התפרקו זה באמת היה נכון:  ריק מק'קאלום עבר לגור במיניאפוליס;  גרג דולי עבר ללוס אנג'לס;  וג'ון קרלי נשאר בסינסינטי.  דולי המשיך את החזון המוזיקלי שלו, זה שרצה להתחיל מיד אחרי "Black Love" ונאלץ לוותר עליו ולהיענות לדרישות חברת התקליטים (האלבום הראשון של Twilight Singers, הלהקה הנוכחית שלו, היה אמור להיות האלבום הבא של Afghan Whigs.  השם המקורי של השיר "Love", שנמצא במרכז האלבום, הוא "Black Love", והוא תוכנן להיות חלק מהאלבום שחולק איתו את שמו).  מק'קאלום וקרלי המשיכו כל אחד בלהקה משלו.  (ל-Afghan Whigs היה, כמובן, מתופף מאז תחילת דרכה, אבל הוא היה יציב – סטיב ארל – רק עד "Gentlemen", ואחרי שעזב, הלהקה נהגה כמנהג "ספיינל טאפ" והחליפה מתופף כל ארבע דקות.  הם הקפידו, אמנם, על כלל מוזר שבמסגרתו אף אחד מהמתופפים שלהם הוא לא מתופף בתור הכלי הראשון שהוא מנגן בו, ואכן כל המתופפים בעברם, כולל סטיב ארל, המשיכו לנגן בכלים אחרים לגמרי בלהקות אחרות לגמרי בהמשך).

המהדורה הנוכחית של Afghan Whigs, שכוללת את שלושת החברים המייסדים, את דייב רוסר, הגיטריסט של Twilight Singers, בתור גיטריסט חיזוק, את ריק נלסון על הקלידים (והוויולה, בשירים הנכונים) ואת קאלי סימינגטון על התופים, נולדה בתור סיבה חד פעמית ראויה במיוחד ללכת ולבקר בפסטיבל I'll Be Your Mirror, שאותו אוצר גרג דולי השנה, ונדמה שהרעיון לאחד את הלהקה לא היה נולד אם Guided By Voices, שהיו אמורים להיות הלהקה שסוגרת את הפסטיבל השנה, לא היו מבטלים את ההופעה שלהם.  הצדק בעולם המוזיקה הוא צדק אכזר – חוסר האיחוד של להקה אחת מוביל לאיחוד של להקה אחרת [בירור מאוחר יותר מעלה שהאיחוד של Guided by Voices נמשך כמתוכנן, אבל לא בפסטיבל שאותו אוצר גרג דולי. אז יש מקום לאיחוד לכולם, מסתבר].  יש שיר חדש, שמרמז על אלבום חדש, ויש רצון, לפחות אצלי ואני כמעט בטוח שאצל כל שאר האנשים שחיכו בסבלנות אחת עשרה שנים לתחייתה המחודשת של הלהקה הזו, שסיבוב ההופעות הקטן הזה יצמיח אצלם איזשהו רצון לחזור ולעבוד כלהקה מתפקדת.  זה יהיה אתגר לא קטן בשביל גרג דולי, ש-Twilight Singers שלו מצליחה ומשגשגת מעט יותר עם כל אלבום שהיא מוציאה, ושיש לו מדי פעם פרויקטים אחרים שהוא נותן בהם סימנים, אבל כמו תמיד – האתגר שלו הוא הרווח שלנו.

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא ימשיך מורה הנבוכים הזה עם דגימה של מספר שירים ראויים, ובינתיים – רגע אחד מכל מדינה בעולם. ומזגן.

1. לפני הכל

תרשו לי כמה סימני קריאה לפני, וכמה אחרי:  פאקו דה לוצ'יה! מגיע להופעה בארץ, עם להקה מלאה – שזה לפחות שניים, שלושה אנשים יותר מדי – ב-29 לאוקטובר ב"האנגר 11".

וגם, Sun Ra Arkestra מגיעים לארץ להופעה אחת ב"בארבי" ב-1 לדצמבר ואני לא בטוח אם זה דבר טוב או רע.  סאן רה עצמו נפטר כבר לפני 8 שנים, ואף על פי האקסצנטריות המחושבת שלו, הוא היה נגן ג'אז נפלא שנתן הופעות מרהיבות.   הלהקה שליוותה אותו אז ממשיכה גם היום ומבצעת את מה שהיא קוראת לו מחווה – מה שנשמע לי כמו היצמדות ככל האפשר ל-head והימנעות כמעט מוחלטת מאלתורים.  או במילים אחרות, לא ג'אז.

2. יום אחד של שלום

ג'רמי גילי התחיל את דרכו בעולם בתור שחקן, בעיקר.  הוא שיחק במעט דברים, בעיקר פרקים בודדים של סדרות בריטיות (הוא שיחק את פרסאוס בעונת המיתולוגיה היוונית של "Storyteller", וזה פחות או יותר המקום היחיד שאני זוכר אותו ממנו), ולא הצליח מאד – מה שהשאיר לו הרבה זמן לחשוב, ובאחת מהפעמים שבהן היה לו זמן לחשוב הוא ניסה להבין למה העולם מלא במדינות שנלחמות אחת בשניה, ואיך אפשר להפסיק את זה.  ההארה באה ברגע אחד, כמו שהרבה הארות באות – אף אחד לא מפסיק את זה כי אין נקודת התחלה.  מאותו הרגע הוא החליט להפיץ, ולקדם, ולהילחם בשביל, רעיון שנשמע בבת אחת גם דבילי וגם מהפכני:  יום אחד שבו אף אחד לא נלחם באף אחד, וכולם, רצוי, משקיעים את האנרגיה המבוזבזת הזאת במשהו אחר, מועיל יותר.  את ה"יום האחד של שלום" שלו הוא החליט להציב ב-21 בספטמבר.  הוא התעקש והשקיע, דפק על דלתות ושיכנע אנשים והחתים אנשים וזכה בליבם של אנשים, ובסופו של דבר הצליח, בהצבעה אחת גורלית, להביא את כל 193 המדינות החברות באו"ם – אפילו ישראל – להצביע פה אחד על המחויבות ליום האחד של שלום הזה.  אבל ההצבעה הזו קרתה ב-9 בספטמבר 2001, ויומיים אחר כך העולם כולו השתנה.  גילי לא וויתר והצליח להגיע להישגים מרשימים והוא ממשיך לחלום, ביחד עם יותר ויותר אנשים, על היום האחד של שלום הזה.  והוא יתרחש, אם לא יקרה שוב שום דבר קטסטרופלי, ב-21 בספטמבר 2012.  אתם יכולים להמשיך ולקרוא על ג'רמי גילי, ועל הארגון שהקים, ועל היום הזה ומה שאתם יכולים לעשות בשבילו, כאן.  וגם אפשר לראות את שני הסרטים התיעודיים שגילי ביים והפיק (שבאחד מהם לפחות מככב שמעון פרס), כאן וכאן.

3.  מיד מתיקות

א.  הסוף

R.E.M. סיימו את החיים המוזיקליים המשותפים שלהם מאד בדומה לדרך שבה הם חיו אותם – בשקט,  רחוק מהאורות הבוהקים של ההצלחה הגדולה.  הם לא כינסו מסיבת עיתונאים, לא הודיעו על מסע הופעות של פרידה, לא יזמו בוקס סט מפואר (אם כי קרוב לוודאי שוורנר ידאגו לזה בעצמם), ואפילו האוסף המקיף שמתוכנן לצאת בנובמבר, שעליו הלהקה שקדה לפני שהודיעה על הפירוק, נראה כאילו הוא יוצא בדרך אגב.  הם פרסמו הודעה – פסקה אחת, שאם לא קוראים אותה לאט ובזהירות, ואם מתעלמים מהכותרת – "R.E.M. סוגרים את הבסטה" – אפשר לפספס את העובדה שהם מתפרקים.  מאוחר יותר, כשהיה לכל העולם זמן לחשוב ולעכל, כל אחד משלושת החברים הנותרים הוסיפו דברים משל עצמם.   בסופו של דבר, אלו לא היו R.E.M. שהתפתחו וגדלו והפכו להיות מפלצת המיינסטרים שהיו בסופו של דבר, זה היה העולם שהלך והרגיל את עצמו אליהם.  הם המשיכו לעשות את המוזיקה שלהם, בדרך שלהם, להופיע על במות קטנות במועדונים קטנים באת'נס, ג'ורג'יה, אבל הבמות הלכו וגדלו, והקהלים הלכו וגדלו ומהר מאד אנשים בכל מיני חלקים רחוקים של העולם ידעו את השמות של השירים שלהם, לפעמים לא בצורה הנכונה.

ובכל זאת, היו מעטים שהופתעו מההודעה הצנועה הזו של R.E.M.  האגדה האורבנית ששררה מסביבם סיפרה שיש מספר שמופיע באיזשהו מקום על עטיפת האלבומים שלהם שהובילו ל-"Green", וכשהספירה הזו תגיע לאפס, הלהקה תתפרק.  הספירה לאחור הזו הגיעה בדיוק עד לרגע שבו הלהקה הפכה להיות סיפור ההצלחה שהיא היתה אמורה להיות כל אותו הזמן, אבל בעצם, ספירה לאחור אמיתית התחילה אחרי שביל ברי עזב את הלהקה.   שמונים מיליון דולר, היה הסכום שוורנר מיוזיק נקבה בו כדי שהלהקה תמשיך ותקליט ותוציא אלבומים ותופיע ותמשיך להיות סיפור ההצלחה שהיתה עד אז, ו-R.E.M. לא יכלו שלא להרשות לעצמם לא להיענות.  הם הוציאו את "Up", שהיה מבריק, ואת "Reveal", שהיה שונה לחלוטין ונשמע כמו בהיה ארוכה מאד בשמש.  ואחר כך הם הוציאו את "Around the Sun", שהיה אנמי וחיוור כמו משהו שלא היה קרוב בשום שלב לשמש, ואת "Accelerate", שנשמע כמו אחיו הגדול והמופרע של "Monster", ואת "Collapse Into Now", שאני עדיין מחפש איפה מסתתר בו הדבר שכולם מתלהבים ממנו.  ועם חמשת האלבומים האלה הגיע הזמן של R.E.M. להביט אחורה, שם ניצבת קריירה מפוארת שלהם שגם הרגעים הנמוכים שבה הם רגעים שצריך להתגאות בהם.  ולהביט קדימה, שם, אולי – יש עוד כמה אלבומים ועוד כמה סיבובי הופעות, אבל אין את חדוות היצירה שניפחה את המפרשים שלהם לאורך כל הדרך הזו, ופיטר באק, בפסקה שכתב הוא על פירוק הלהקה, היה מעדיף לפנות את הבמה ולעמוד בחושך, נגד הקיר בחלק האחורי של המועדון, ולהקשיב ללהקות של בני 19 על הבמה שמנסות לעצב את העולם מחדש.  עכשיו תורן.

ב.  ההתחלה

R.E.M. ואני נולדנו באותה שנה, אבל אני לא ליוויתי אותם מהרגעים הראשונים שלהם. גם במקרה של R.E.M., היו להם חיים מוזיקליים שלמים לפני האלבום שבו אני למדתי להכיר אותם – אותו אלבום שחשף את הלהקה, בעצם, לכל מי שלא הכיר אותה עד אותו הרגע, וגם במקרה של R.E.M., החיים המוזיקליים האחרים האלה, בחברת התקליטים IRS, היו בארץ אחרת, כזו שהמעבר אליה כרוך בסיכון שצריך לחשוב ולהתלבט ולהחליט אם לקחת אותו.  בסופו של דבר, הקפיצה היתה קלה ולא רחוקה במיוחד.  האלבום שבחרתי להתחיל בו היה "Lifes Rich Pageant", עם חצי פניו של ביל ברי מציצים מהעטיפה, ואני אפילו כבר לא זוכר למה.  על הצד האחורי של העטיפה היתה רשימת שירים מנותקת כמעט לחלוטין מהמציאות שהתנגנה בדיסק כשהוא הונח על המגש ונדחף אל תוך המערכת, ואני כתבתי בפתק קטן, אחרי ההאזנה הראשונה, את רשימת השירים האמיתית והדבקתי אותה מהצד השני.  "Superman", גרסת הכיסוי שמשלבת בצורה אולטימטיבית את הקול הנמוך יחסית של סטייפ וזה הגבוה יחסית של מייק מילס, והקטע האינסטרומנטלי ששנים אחר כך למדתי ששמו "Underneath the Bunker", נעלמו לגמרי מהרשימה ההיא.  כל שאר השירים היו מבולגנים ככל שאפשר היה לבלגן אותם.  לחלק משמות השירים לא היה מקום במלבן הצר שהוקדש לרשימת השירים, וחלק מהקסם של האלבום הזה – ושל כל האלבומים האחרים של R.E.M. מאותה תקופה – היה חוסר הסדר הבולט בכל מה שהיה קשור בעטיפה ובעיצוב, כאילו שהלהקה לא יכלה לחכות שהשירים ימצאו את דרכם אל אוזניהם של המאזינים, ותוך כדי נסיונות העיצוב והאריזה המזורזים עשתה כמה טעויות שלא היה אפשר לתקן אחר כך.   מאוחר יותר באו אלבומים משני הצדדים הכרונולוגיים של האלבום הזה, וגם אחרי שראיתי אותם, סוף סוף, בהופעה חיה, ארבעה אנשים קטנים במיוחד במרחק גדול ממני עושים רעש נפלא שלא כל האנשים בקהל ידעו איך לעכל, וגם אחרי, שנתיים אחרי, שביל ברי החליט שיהיה לו יותר קל ויותר רגוע להיות חקלאי, בעצם, מלהיות מתופף של להקת רוק שמכירים בכל העולם, וגם אחרי שהלהקה המשיכה בלעדיו והוציאה חמישה אלבומים נוספים – חמישה שעליהם התחייבה ועליהם קיבלה את הסכום הכי גדול מראש שלהקה יכולה היתה לקבל מחברת תקליטים עד אז, ורק לקראת סוף הדרך החלטתי לעזוב את היד שלהם ולנסות להמשיך בעצמי אל תוך הסבך הזה של עולם מוזיקלי שהוא לא R.E.M..  הם לא התפשרו בשום שלב.  הם לא עשו מוזיקה שנעימה בהכרח לאוזן ולא מוזיקה שהייתי מצפה מהם שיעשו.  הם היו יכולים להמשיך ולשחזר את ההצלחה שלהם, להוציא פעם אחת תואם "Out of Time" ופעם אחת "Automatic for the People", לסירוגין, עד שהיו פורשים בשיבה טובה, וכולנו היינו מכירים להם תודה כי כל מה שהם עשו בעצם מילא את החיים שלנו בעוד מוזיקה מהסוג שצריך לשמור, אבל הם העדיפו להתפתח ולהתפרץ לכל מיני דלתות שהיו כביכול נעולות בשבילם – גראנג', באלבום אחד;  סדרה של שירים כמעט מאולתרים, שביבים של הופעות מרחבי העולם שלוטשו והפכו ליהלומים באולפן אחר כך;  אלבום נסיוני מעט יותר אחד, ואחר כך עוד אחד, וחזרה לנתיב המיינסטרימי המנחם והבטוח, ואחר כך עוד אלבום אחד, אחרון, שבו הם חזרו בדיוק למקום שבו הם התחילו, והנה הם שוב יכולים להרגיש בבית על במה קטנה, באיזה מועדון באת'נס, ג'ורג'יה, ממצמצים נגד האורות הבוהקים כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן.

ג.  האמצעים

בסופו של דבר,  מסלול החיים של להקות כמו R.E.M., שממשיכות ועושות בשקט ובדבקות את מה שאמרו שיעשו כל הזמן הזה, הוא לא מאד מעניין.  להקות כמו R.E.M. עושות מוזיקה נפלאה, לא ביוגרפיות נפלאות.  ולמעט גביע יוגורט אחד שנזרק על דיילת לא מוכנה, ולמעט פרשת היעלמות קצרה בתל אביב, ולמעט אירוע רפואי חמור על במה, באמצע הופעה (ועוד אחד, ועוד אחד, בעצם), לא קרה הרבה בחיים הכרונולוגיים של R.E.M.  אבל בחיים המוזיקליים, קרה המון, כל הזמן.  הנה עשר נקודות פתיחה טובות למי שרק עכשיו, כשהמים שקטים ואפשר להיכנס, רוצה להתחיל:

1   Fretless – הלהיטים הם לא חכמה.  כל אחד מהם הוא עוגן למשהו מוכר ואהוב באלבום שיש בו הרבה מה להציע מעבר לשירים האלה, אבל שיר כמו Fretless הוא בדיוק האבן הלא יציבה שעליה כדאי לשים את הרגל כדי לנסות לאמוד את יכולת המעבר בנהר הקוצף הזה.  שיר שהוקלט בין התקופה של "Out of Time" לתקופה של "Automatic for the People" ומסמל בדיוק את הגשר המוזיקלי בין שני האלבומים האלה, הוא מין נווד כזה שלא נמצא בשום אלבום פרט לפסקול הסרט שלו תרמה הלהקה את השיר – "עד סוף העולם" – שהבמאי שלו, ווים וונדרס, הוא מין קוסם בכל מה שקשור בפסקולים ובאספקטים המוזיקליים של הסרטים שלו, מפני שהוא מצליח, שוב ושוב, לגרום למוזיקאים שברומו של עולם, כמו R.E.M. ושותפיהם לסופרסטאריות וֹוֹU2, להעניק לו שירים בלעדיים שלא נמצאים (לפחות בנקודה שבה הסרט יוצא), בשום מקום אחר.

2   Diminished – אנחנו קופצים קדימה, הרבה קדימה, לאלבום הראשון שהלהקה מוציאה בתור שלישיה, בלי המתופף ביל ברי שפרש. "אני מרגיש כמו אידיוט," הוא אמר בתגובה על האלבום הזה.  "אני עוזב והם מוציאים את האלבום הכי טוב שלהם."  ו-Up הוא באמת אלבום יוצא דופן.  לא הכי טוב, לדעתי, אבל עדיין כזה שמכיל כמות נדירה של שירים מצוינים, ושונים, כאלה שלא בהכרח הייתם מצפים מ-R.E.M. להקליט.  אפילו השיר הכי בנאלי באלבום, בעיניי, שכשהיה גמור נשמע כל כך דומה לשיר של לאונרד כהן שהלהקה היתה חייבת לתת לו קרדיט על הכתיבה, מחזיק בתוכו קסם מסוים שאי אפשר להסביר.  השירים של R.E.M. שמדברים על אנשים שנמצאים באיזשהו שפל בחיים שלהם הם אלו שמהדהדים הכי רחוק, ולאורך הזמן הרב ביותר, וזה, אולי על מישהו שניצב בפני משפט לא צודק על פשע שלא ביצע, מהדהד יותר מהרבה דברים אחרים שעשו באותה תקופה.

3   Country Feedback –   השיר הזה, שמתנהל בקצב ובמהירות של הדרום האמריקני, יכול, אולי צריך אפילו, להימשך לנצח.  ומי יודע – אולי אנחנו מצטרפים באמצע וגם הרבה אחרי שנעזוב ונמשיך לשירים אחרים, השיר הזה ימשיך להתנגן באיזשהו יקום מקביל שבו R.E.M.  לא התפרקה מעולם.

4   So Fast, So Numb –  כש-R.E.M. היו כבר מספיק גדולים כדי להשפיע על הדעה המוזיקלית של מי שהקשיב להם, הם דאגו לאסוף אל מתחת לכנפיים שלהם להקות אחרות, מצליחות אבל לא מאד מצליחות, שהן חשבו שכדאי שיצליחו יותר.  אחת מהלהקות האלה היתה רדיוהד, ש-R.E.M. לקחו איתם לסיבוב ההופעות של "Monster", ושאיתם רדיוהד ביקרו גם כאן ברמת גן.  בתמורה, הם קיבלו מרדיוהד את הרעיון להקליט, לפחות את החלקים הבסיסיים, של האלבום החדש שלהם, בדרכים, בין הופעה להופעה, ולהשלים אותם באולפן.  התוצאה של זה היתה האלבום האהוב עליי של R.E.M. – אולי למרות ואולי בזכות העובדה שהוא הכי פחות משויף ומהוקצע מכל האלבומים שלהם.  זה לא בהכרח השיר הכי טוב באלבום, יש הרבה שירים אחרים שיש להם את טביעת האוזן הטבעית יותר של R.E.M. מבחינתי, אבל זה שיר שמושך אותי כמו מגנט כל פעם שאני מתקרב לאלבום.  אין הסבר – ולא צריך.

5   Feeling Gravitys Pull –  השיר הזה נמכר לי בתור שיר שאפשר לשמוע בתוכו את השם שלו.  ומה, צדקו.  שם השיר, אגב, הוא לא טעות כתיב מצידי.  ל-R.E.M. היתה בעיה לאורך כל הקריירה שלהם עם הפסיק הזה שמפריד בין מילים לבין ה-s שלהן.

6   Boxcars (Carnival of Sorts) – ועכשיו בחזרה לתחילת הדרך שלהם.  האי.פי. הראשון, שכל מי שרכש אותו, והניח אותו על הפטיפון, הרגיש את הרוח הרעננה שמנשבת ברחבי החדר, ברחבי העיר, ברחבי העולם.  אפשר לשמוע ניצוצות של זה בשירים המאוחרים שלהם – אבל אף פעם לא בדיוק את אותה הרוח.

7   Funtime –  ל-R.E.M. היה מאז ומתמיד טעם מצוין בכל מה שקשור לגרסאות כיסוי, אבל חוסר מזל משווע בכל מה שקשור לבלעדיות על גרסאות הכיסוי האלה.  אחרי שהקליטו את "Love is All Around" ואפילו ביצעו אותו בהופעת ה-"Unplugged" שלהם, Wet Wet Wet הפכו אותו ללהיט.  אחרי שהקליטו את "I Will Survive" בשביל סינגל חג המולד המסורתי שלהם, Cake הוציאו גרסה מוצלחת יותר.  ואחרי (הרבה אחרי, למעשה), שהקליטו את גרסת הכיסוי הזו, לאיגי פופ, בוי ג'ורג' הוציא גרסה מעט יותר מוזרה ומעט יותר חללית.  ומעט יותר מצליחה, כמובן.

8   I'll Take the Rain – בנוסף לכל שאר הדברים שהם עשו בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, R.E.M. גם היו סוג של חלוצים בהרבה דברים שהיו קשורים ביכולת לתקשר מבחינה מוזיקלית עם קהל המעריצים בעולם שבו האינטרנט הוא דרך התקשורת המועדפת.  האתר שלהם, שבו היתה להם, לפעמים, אינטראקציה ישירה עם הקהל שלהם, ושבו מישהו מטעמם, לפחות, טרח לעדכן ולשנות ולהוסיף ולהרחיב כל הזמן, היה קיים כמעט מרגע שהיה אפשר ליצור אתר בסדר גודל כזה.  וכשיצא האלבום השני שלהם כשלישיה, בזמן שמעט אמנים אחרים עשו את זה, R.E.M. נתנו את כל האלבום להאזנה באתר, מעט לפני שיצא באופן רשמי.  אני, כמעריץ ממושמע, הלכתי והקשבתי.  פעם אחת, ואז עוד פעם, ועוד פעם.  נדהם שגם אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה אלבומים הם עדיין מסוגלים להוציא משהו כל כך שונה שכל כך עשוי במקשה אחת בתור עצמו.

9   Low – נקודת ההתחלה שלי עם R.E.M.   עד אותה הנקודה, R.E.M. היו רק איזשהו שם אמורפי של להקה אלטרנטיבית שאנשים הזכירו.  מרגע ששמעתי את השיר הזה, לא רק ידעתי שאני אוהב את R.E.M., ידעתי גם שאני הולך להיות מוזיקאי.

10  The Unseen Power of the Picket Fence – יש מעט מאד להקות, אחרי הכל, שיכולות לומר שכתבו עליהן שירים.  Pavement, באחד מהשירים המוצלחים יותר שלהם, מתוודים על האהבה שלהם ל-R.E.M. ועל חוסר החיבה שלהם לשיר מ-"Reckoning".

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  על שבט של פיגמים עם שמיעה יוצאת דופן ועל חלק פחות נעים של הקדמה שמפריע להם.

1. לפני הכל

אני שמח לספר שרוב הסיבות שבגללן הגוספל קירטע בשבועות האחרונים (ואפילו נעלם מכאן לחלוטין בשבוע שעבר בלי שום הסבר), הסתיימו והגוספל יחזור להתפרסם בזמנים הקבועים שלו, שזה משהו כמו עכשיו.

בראיון הקצר הזה עם גרג דולי, שהוא תמיד דבר טוב, טמונה פנינה – תאריך היציאה של האלבום הבא של Twilight Singers, וגם השם שלו – "Dynamite Steps", ב-15 בפברואר.  אני כבר לא יכול לחכות.

שני אירועים שעשויים להשפיע קצת על ההסטוריה הדיגיטלית המוזיקלית (זו שעובדת בקבצים, לא בדיסקים) קרו השבוע.  על אחד אני כותב יותר בהרחבה למטה, על השני לא:   eMusic החליטו שהם רוצים לעבור לשחק במגרש הגדול יותר והמואר יותר של iTunes, והוסיפו השבוע כמה עשרות אלפי שירים חדשים, מאמנים מוכרים יותר ומיינסטרימיים יותר מאלו שהם בדרך כלל מציעים.  הבעיה, כמו בכל מקום שבו זה קורה, היא שהמוזיקה הזו זמינה רק למי שהוא תושב ארצות הברית.  באותו הזמן, eMusic  החליטו לשנות את הדרך שבה הם מתמחרים דברים מקרדיטים לדולרים וסנטים, מה שפוגע באיזשהו אופן (לא התעמקתי בדיוק איך) בחברות התקליטים העצמאיות הגדולות, שחלקן הגדול החליט לאסוף את כל הקטלוג שלהן ולעזוב את האתר.   eMusic, במכתב למנויים שלהם, טענו שהמעבר לשיטת תמחור כזו נועד בשביל שהם יוכלו לאפשר למנויים (כמוני) בכל העולם להיות מסוגלים להוריד את כל השירים שהם רוצים, של כל האמנים שהם רוצים.  בתשובה לשאלתי איך דבר אחד מוביל לדבר השני, הם ענו:  " ".

2.  תפוחים ותפוחים

אפשר להגיד הרבה דברים נגד Apple, אפשר גם לא.  אבל דבר אחד חייב להיאמר לזכותם:  הם יודעים להרים שואו.  הפעם הוא היה צנוע, הודעה קריפטית עם ארבעה שעונים, בארבעה אזורי זמן שונים, בדף הראשי של האתר שלהם, ויום אחר כך ארבעת חברי הלהקה הכי חשובה בהסטוריה עומדים מדושני עונג במקום שכל כך רצה לארח אותם כבר שנים.

לטובת אלו שחזרו הרגע משהות ארוכה בסיביר, אני אגש להתחלה של הסיפור הזה.  ב-1968,  אחרי שחברה מסחרית שעמדה מאחורי כל העניינים הכספיים של הביטלס לא הצליחה להכיל את כל מה שרצו לעשות עם הקריירה שלהם ועם השם שלהם, הביטלס הקימו חברה חדשה.  הם קראו לה Apple Corps, ומתוקף מעמדם קנו בניין שלם, שעל הגג שלו הם נתנו הופעה מפורסמת ואחרונה, ונתנו למנהלי החברה – אנשים עסקים, רואי חשבון ועורכי דין – יד חופשית בניהול הכסף שלהם.  החברה עשתה הרבה טעויות פיננסיות, חלקן בכוונה וחלקן לא, ולא באמת הרוויחה בשביל ארבעת חברי הלהקה את הכסף שהם ציפו שתרוויח בשבילם, וגם אם כן, הר של ביורוקרטיה הפריד בין חברי הלהקה לבין הכסף הזה (בעיה שפול מקרתני הנציח ב-"You Never Give Me Your Money").  אבל חברי הלהקה היו כבר מולטי מיליונרים ולא היה להם באמת אכפת.  החברה קיימת עד היום ואחראית על כל האספקטים הפיננסיים של כל מה שקשור בביטלס, וחברי הלהקה שנותרו הם עדיין מולטי מיליונרים, גם בזכות דברים שעשו בעצמם, ועדיין לא אכפת להם.

ב-1976, שני חברים שהחליטו להפסיק ללמוד בסטנפורד וחלקו את אותו השם, הקימו חברת מחשבים והחליטו לקרוא גם לה Apple.  כשהחברה הבריטית שמעה על החברה האמריקנית, היא עשתה מה שכל חברה בריטית שמכבדת את עצמה היתה עושה ותבעה.  הם דרשו שחברת המחשבים החדשה תשנה את שמה ותשלם להם פיצויים על הפרת הסימן השמור הזה. חברת המחשבים החדשה התנגדה.  שתי החברות עשו מה שחברות עושות והגיעו להסדר מחוץ לבית המשפט.  Apple Corps קיבלה פיצויים סמליים והבטחה מ-Apple Computer שזו לא תנסה להיכנס לעולם לשוק המוזיקה.  החלטה הוגנת וטובה לכל הצדדים כשמדובר בחברה שמייצרת מחשבים עם מערכת הפעלה ייחודית, אבל ב-2001 חברת המחשבים החליטה לא להיות רק חברת מחשבים יותר והוציאה נגן MP3 שיכל להכיל בתוכו כמות יפה של שירים, ובמקביל השיקה חנות מוזיקה מקוונת, כדי שלאנשים יהיה מה לשים על הנגן הזה בקלות.  Apple Corps תבעו אותם על ההפרה הזו של ההסכם, והעניין התגלגל בבתי משפט במשך שש השנים שאחר כך (וכדי להדגים את האבסורד של מערכת המשפט העסקית, Apple Computer זכתה, והחברה שקראה לעצמה בשם הזה ובחרה לעצמה את הלוגו הזו קודם, צריכה עכשיו לשכור את השם ואת הלוגו מחברת המחשבים).  תוצר לוואי של כל ההתכתשות המשפטית הזו היה שבחנות המוזיקה המקוונת הגדולה ביותר בעולם, לא היה ולו שיר אחד של הלהקה הגדולה ביותר בעולם, דבר שמאד הפריע ל-Apple (אבל לא בהכרח ל-Apple האחרים).   עכשיו, שתי החברות בעלות השם הזהה ו-EMI, שהיא החברה שמוציאה את הקטלוג הפיזי של הלהקה, הגיעו לאיזשהו הסדר ביניהן ו-Apple, זו של המחשבים, יכולה להציג בגאווה ובשחור לבן מהוקצע (נושא לדיון אחר:  איך זה שכמעט כל דבר שקשור בביטלס נראה יותר טוב בשחור לבן?) באתר הבית שלה ובחנות המקוונת שלה, את כל הקטלוג של הלהקה, וכל חובב מוזיקה (שהוא לא מישראל, זאת אומרת) יכול לרכוש עכשיו את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית ופשוטה יחסית.

זה השלב שבו רוב מי שקורא את זה, כולל אלו מכם שחזרו משהות ארוכה בסיביר, שואל את עצמו למה זה צריך לעניין אותנו אם אנחנו לא יכולים לרכוש את המוזיקה שלהם, או מוזיקה של כל אמן אחר, ב-iTunes, בכל מקרה.  הנה, אם כן, שלוש סיבות שבגללן ההודעה הצנועה הזאת של Apple היא כן קמט קטן בהסטוריה של המוזיקה:

1 הביטלס היו, בעל כורחם, המגינים הגדולים האחרונים של הצד האנלוגי בוויכוח של אנלוגי נגד דיגיטלי.  רק בשנתיים האחרונות הקטלוג שלהם מוצע בצורה דיגיטלית (בקבצים ולא בדיסקים), ועד השבוע, הדרך היחידה שבה היה אפשר לרכוש את המוזיקה שלהם בצורה דיגיטלית היה אם החלטתם לשים את הגאווה בצד ולרכוש דיסק-און-קי בצורה של תפוח.  זה לא קרה מסיבות אידיאולוגיות, אלא מפני שגם Apple Corps וגם EMI הן חברות שעובדות מאד מאד לאט, בכל מה שקשור בניצול ההזדמנויות החדשות הכרוכות במוזיקה.  במקרה יצא שחלק מהדברים ששתי החברות החליטו לערב את עצמן בהן עכשיו, כמו הגרסה המיוחדת של Rock Band של שירי הלהקה, הם דברים חדשים יחסית, אבל זה רק מפני שכל הדברים האלה קורים במקרה באותו הזמן שבו נוסעות פה עגלות אחרות כבר שנים, ושתי החברות האלה מחליטות לטפס עליהן רק עכשיו.  יש עוד אמנים שמדירים את רגליהם מ-iTunes.  הוויכוח במקרה שלהם הוא על החשיבות של האלבום כמקשה אחת לעומת אוסף של שירים – מאחר ו-iTunes מאפשרת לכל משתמש להוריד אילו שירים שהוא רוצה מאלבום, שהאמנים שהקליטו אותו אולי מעדיפים שישמעו את השירים בו בקונטקסט מסוים.  ועכשיו, גם אחת מהלהקות הגדולות ביותר ששכנו בעיקר בתקליטים ובדיסקים מוצאת את עצמה בעולם הדיגיטלי הרשמי (ולחבריה שנשארו בחיים בעצם לא אכפת.  אחד מהם אפילו אימץ את העידן הדיגיטלי כשקרא לאלבום האחרון שלו "Memory Almost Full" ואיפשר לחנויות כמו iTunes ו-eMusic למכור אותו באותו היום שבו יצא בחנויות הפיזיות), ואמנים שנמנעים מלאפשר לאלבומים שלהם להימכר, לעתים בחתיכות, בחנויות הדיגיטליות, עלולים למצוא את עצמם בצד הלא נכון של מבטים מוזרים.

2 זה דווקא כן משהו שיכול להיות רלוונטי אלינו, ארץ קטנה מוקפת אויבים ונטולת iTunes שאנחנו:  נוכחות הקטלוג המלא של הביטלס ב-iTunes, שהיא בטח הפרי הפתאומי של הרבה מאד מאמצים שנעשו מאחורי הקלעים, היא המסמר האחרון בארון של מה שנחשב הגיוני ונכון מבחינה עסקית בכל מה שקשור בסכסוך ארוך הימים הזה של אפל נגד אפל.  ובעקיפין, היא גם אחד המסמרים האחרונים בארון של מה שמונע מאפל, זו של המחשבים, לעשות מה שהיא רוצה.  זה כולל, בין השאר, להכתיב תנאים לחברות תקליטים ובעלי זכויות בכל מיני מקומות בעולם, ואף על פי שישראל היא שוק קטן ולא משמעותי בשביל אפל, אם הם יחליטו יום אחד שזו מטרה חשובה במיוחד בשבילם לפתוח את חנות המוזיקה המקוונת שלהם בכל העולם, בלי יוצא מן הכלל, אני בטוח שהם ימצאו דרך להתגבר על הסבך הביורוקרטי והעסקי שהוא תעשיית המוזיקה הדיגיטלית כאן.

3 ההכרזה הזו, והקמפיין התקשורתי היעיל שבא בעקבותיה, שכולל אפילו פרסומות בטלוויזיה, דבר שאפל לא עושה לעתים קרובות כל כך, מחזירים את עולם המוזיקה לפרופורציות.   כשאמן כמו ליידי גאגא, נאמר, מצטרף לשורות iTunes, או מוציא אלבום חדש, הוא מקבל מלבן, גדול יותר או קטן יותר, מעל ל-fold או מתחת לו, בדף הראשי של iTunes, וזה הכל.  כשאמן כמו הביטלס מצטרף ל-iTunes הם מקבלים את הדף הראשי של האתר של אפל למשך שבוע, פרסומות בטלוויזיה וסרטונים שהוכנו במיוחד בשבילם.  זה גורם לי להאמין שיש כאלה, עדיין, שמקומם בסולם החשיבות של  ההסטוריה המוזיקלית מובטח, וגבוה.  ובעצם, להקה כמו הביטלס יכולה להרשות לעצמה איחור אופנתי למסיבה שהיא iTunes.

3.   שומרים על מלאי של נשק למקרה שהחברה תתמוטט

יש משהו בווידאוקליפ של "Charlie Darwin", הראשון בקריירה של The Low Anthem – קריירה ששמה באמתחתם כבר שלושה אלבומים, כשזה הסינגל הראשון מהאלבום האחרון שבהם, שמשקף בדיוק את הלהקה שעומדת מאחוריו.  גם הוא איטי, מהורהר, אמיתי מהשורשים שחפורים בתוך האדמה אל השמיים הכחולים שמקיפים את הים, שהולך וממלא את הכל, וגם הוא בעצם מזויף, עשוי מתמונות סטילס של דמויות ותפאורה מפלסטלינה.  The Low Anthem עצמם הם אמנם לא מפלסטלינה, אבל הם גם לא בדיוק מי שהייתם מאמינים שהם, אם הייתם לוקחים רק את המוזיקה שלהם ומנסים להרכיב את ההסטוריה של הלהקה לפיה.  והם אמיתיים מפני שהם בונים כל שיר בקפדנות, כאילו הם מדביקים שביבים של תמונות לכדי תמונה אחת גדולה שמרמזת על משהו גדול הרבה יותר מאחוריה.  והם מזויפים מפני שזה נשמע כאילו שהם הגיחו מאיזה יער, שם הם חיים חיים של קיום בסיסי, ומנגנים את מה שהם שומעים בטבע.  אבל הם לא, מפני שההסטוריה המוזיקלית שלהם התחילה באוניברסיטה.

בראון היא אחת מהאוניברסיטאות ששרכים עוטפים את אחד הקירות של אחד מהבניינים בהן כדי לציין שהוא בניין ההנהלה, והיא נמצאת בפרובידנס, רוד איילנד, עיר ששוכנת כמעט על החוף המזרחי של ארצות הברית, ואמנם לא מגיעה אל האוקיינוס, אבל האוקיינוס מגיע אליה.  שני סטודנטים של האוניברסיטה,  בן נוקס מילר וג'ף פריסטובסקי, קיבלו משימה להגיש תכנית ג'אז לילית בתחנת הרדיו המקומית של האוניברסיטה.  הם למדו להכיר אחד את השני בלילות שבהם שידרו את התכנית – שהיתה צריכה להימשך עד הבוקר, חלקו אחד עם השני טיפים מוזיקליים, לא בהכרח בנושאי ג'אז, והפכו לחברים.  הם גם התחילו לנגן במגוון להקות ביחד, רק האחרונה שבהן, ב-2006, היתה The Low Anthem, שאותה הקימו עם חבר שלישי, נווד ונגן בלוז בשם דן לפקוביץ, שהצטרף ללהקה, הפקיד בידיה את אחד השירים הכי יפים שלה, "This God Damn House", ועזב.  מאוחר יותר, הם צירפו לשורותיהם חברה שלישית אחרת, ג'וסי אדאמס, שהיתה גם היא סטודנטית בבראון ולפני כן עבדה בשביל נאסא.  זה סוג הלהקה שזו.

האלבום הראשון והשני – הראשון נשא את שם הלהקה בלבד, השני נקרא "What the Crow Brings" – נוצרו בעבודת יד על ידי חברי הלהקה, שהשתמשו בקופסאות ריקות של דגני בוקר כדי ליצור את עטיפות הדיסקים, והדפיסו את החותמת שבה השתמשו כדי להטביע את הטקסט של העטיפה בעצמם.  אפילו עטיפות האלבומים – השני מכיל את שם הלהקה והאלבום, יחד עם צללית שחורה של עורב וזה הכל, והשלישי, האחרון שלהם בינתיים, מכיל רק את שם הלהקה והאלבום בכיתוב מסוגנן אבל מינימליסטי – מרמזות על המוזיקה שהולכת להימצא בפנים.   The Low Anthem מציגים מוזיקה מאובקת מכמות השנים שבהן לא נוגנה, מוזיקה שכל תו בה מכיל מאחוריו מכלול של תמונות הסטוריות ורגעים הסטוריים שעיצבו את אמריקה. הם מנגנים במגוון של כלים שמכיל בתוכו גם את העבר של ארצות הברית וגם, אולי, את העתיד שלה – פרט לקונטרבאס, לגיטרה שכמעט ולא משתמשים בה, להרמוניום ולתופים הקבועים, הם מנגנים גם על קרן יער, קלרינט, מסור, על כלי נגינה שנקרא קרוטאל – מערכת של מצילות קטנות, שמנגנים עליהן באמצעות מעבר על צידן עם מקל תופים, ועל קבוצה קטנה של טלפונים סלולריים.   השירים עצמם הם כל כך מהוקצעים וכל כך פשוטים מבחינה מלודית, ברוב המקרים, שקל לבלבל שירים מקוריים של הלהקה עם שירי עם אמריקניים עתיקים שהיא מבצעת להם גרסאות כיסוי, ושירי עם אמריקניים שכאלה עם שירים מקוריים של הלהקה.  דייוויד ווקס, סולן להקה בשם David Wax Museum, סיפר בהופעה בפסטיבל ניופורט שאנשים שהשקיבו לאחד מהשירים שלהם, גרסת כיסוי לשיר עם, חשבו שמדובר בגרסת כיסוי לשיר של The Low Anthem מכיוון שגם להם יש גרסה לשיר הזה. וכשהלהקה ההיא, David Wax Museum, מתחילה לבצע את השיר הזה, אפשר להבין למה.  למוזיקה של The Low Anthem יש איזושהי איכות שגורמת גם לשירים שהם מבצעים להם גרסאות כיסוי – ביניהם "Don't Let Nobody Turn You Around" העממי או "Home I'll Never Be", אחד מהיתומים הנפלאים של טום ווייטס – להיות מזוהים מיידית עם הלהקה.  וכשמסיטים הצידה את הפשטות והעושר המוזיקליים, שמובאים ביחד בכל אחד מהשירים שלהם, נשארים עם המילים.  והמילים שלהם גם הן מתוחכמות ומעניינות ומעוררות מחשבה – שניים מהשירים היותר מעניינים שלהם עוסקים במבול, האחד מהצד של איזושהי אפוקליפסה, שהיא בעצם מטאפורה לאיזשהו משבר אישי (זה "Charlie Darwin", אותו סינגל שכמעט נושא את שם האלבום שהוא לקוח מתוכו), השני מהצד של אפוקליפסה קדומה, זו שבה נח היה צריך להכניס זוגות זוגות מכל חיה בטבע לתוך התיבה שלו ("Ticket Taker", גם הוא מאותו אלבום).

דרך העפר הארוכה של ההופעות שבה הלכו חברי הלהקה בשנתיים האחרונות פילסה את עצמה אל מפעל רוטב לפסטה נטוש ברוד איילנד, שם הלהקה מקליטה את האלבום הבא שלה, "Smart Flesh", שייצא ב-22 בפברואר.  אז הם ייצאו שוב לאוויר העולם, לעולם ששונה מעט מוזיקלית ממה שהיה כשנכנסו והשאירו אותו מאחוריהם, וגם, בעיקר, בזכותם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עוד מעט אני כבר לא אצטרך לומר את זה.  אבל בינתיים – את הסרט הזה ביים הבן של דיוויד בואי.  מספיק?

1.  לפני הכל

לפני לפני הכל – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה טובה, ומקווים שהשנה הזו תהיה מלאה במוזיקה חיובית ולא צורמת בשבילכם, שתגלו דברים חדשים ותמשיכו ליהנות מהדברים הישנים ולאלו מכם שיוצרים – תמשיכו ליצור, תמשיכו להפתיע ותמשיכו לא להיות שקטים עד שתמצאו את הצליל המושלם שלכם.

אני אנצל גם השבוע את הגוספל כדי לבקש עזרה – בחיים האחרים שלי אני מסיים את התואר הראשון שלי שבמסגרתו אני כותב שתי עבודות סמינריונית, האחת עוסקת בטקסי נישואין (יש לה שם ארוך יותר ומפוצץ יותר, אבל היא עוסקת, בעקרון, בטקסי נישואין), והשניה עוסקת בהשפעה של פורומים מוזיקליים על רכישת מוזיקה, לעומת בלוגים או מגזינים מקוונים אחרים.  בשביל השאלון הראשון אני מחפש אנשים שהתחתנו בשנתיים האחרונות או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה.  בשביל השני אני מחפש אנשים שפעילים (בקריאה או בכתיבה) בפורומים מוזיקליים וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בלוגים מוזיקליים (מה שקרוב לוודאי שנכון, כי אתם קוראים את זה) או מגזינים מקוונים מוזיקליים.  אם אתם מתאימים לענות לאחד משני השאלונים, או מכירים מישהו או מישהי שמתאימים לענות לאחד משני השאלונים, כתבו תגובה ואני אשלח לכם את השאלון הרלוונטי.  נועה, עמית וספי שכבר הרימו את הכפפה בשבוע שעבר וענו לשאלונים – תודה רבה, אני מעריך את זה מאד.

[זה באדיבות גיאחה בעונג שבת]  The Quietus, שסימנתי כבר בתור מגזין שיש בו תכנים מעניינים יותר מהממוצע בכל מה שקשור למוזיקה, ערך רשימה של שירים מוצלחים במיוחד של דיוויד בואי, שהם לא הלהיטים שלו.  בזמנו, כשסיימתי את המסע המוזיקלי המודרך באלבומי דיוויד בואי, גם אני ערכתי רשימה של השיר האהוב עליי, אישית, בכל אחד מהאלבומים.  בחלק מהמקרים, טעמינו קלעו.  בחלק לא, ול-Quietus יש את הפריווילגיה של להתייחס לפסקולים בתור אלבומים נוספים, כך ש-Absolute Beginners ו-Lost Highway (שלו תרם דיוויד בואי את "I'm Deranged" בגרסה אחרת, קצת אחרי ש-"Outside" יצא) נכנסו לרשימה גם הם.

יונתן קוטנר, מנהל להקות ובנשל, התחיל לכתוב גם הוא בלוג, ויריית הפתיחה שלו היא רשימה בת 3000 מילים על מצב המדיה שנותנת במה למוזיקה בארץ.  אני מציע לקרוא את הכל, גם את כמות התגובות הנכבדת שבאה אחרי המאמר הזה, מפני שזה אחד מהדברים הכתובים הכי מרתקים לגבי מוזיקה ישראלית שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

2.   מה שעושים כשהחיים נותנים לימונים

אם דברים היו מתגלגלים אחרת, מידת ההצלחה של Talk Talk בשנות השמונים היתה יכולה להיות זהה או רבה יותר מזו של להקה אחרת עם שם כפול מאותה התקופה.  אחרי הכל, הם חלקו ביניהן מפיק משותף (קולין ת'רסטון, שהפיק את שני האלבומים הראשונים של הלהקה), חברת תקליטים משותפת (EMI) ונקודת פתיחה משותפת – ההשפעות המוזיקליות של דור הגלאם הבריטי בסוף שנות ה-70, ובייחוד ההרפתקנות המוזיקלית המעודנת של Roxy Music.  כבר בתחילת הדרך, אולי אפילו לפני שהלהקה עצמה הוקמה, בגלגול מוקדם יותר שבו מארק הוליס היה חבר – להקה בשם The Reaction שהורישה ל-Talk Talk גם את שמה וגם את אחד הלהיטים הראשונים שלה, באותו השם, הוליס התוודה על ההשפעות המוזיקליות האחרות שלו – מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, קלוד דביוסי ובלה ברטוק, אבל ההשפעות האלה היו צריכות להישאר מחוץ לאולפן כשהלהקה כתבה והקליטה פופ עתיר סינת'יסייזרים שהיה יכול להתמודד במצעדים מול הלהקות האחרות של אותה תקופה.  Talk Talk סיפקו את הסחורה, שהיתה איכותית יותר מזו של להקות אחרות (אבל זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, משהו שהיה אפשר לזהות רק הרבה אחרי שהלהקה עצמה התפרקה) – "Today", "Such a Shame", "Dum Dum Girl" והשיר שקרוב לוודאי מכניס הכי הרבה כסף לחשבונות הבנק של חברי הלהקה היום, "It's My Life" (בעיקר בזכות גרסת הכיסוי המפורשת, קרוב לוודאי, לא בזכות זו המרומזת של Weezer).

אחרי האלבום השני הרביעיה המקורית ספגה הפסד כשסיימון ברנר, נגן הקלידים של הלהקה ושותף לכתיבת השירים ולכיוון המוזיקלי, החליט לעזוב את הלהקה, אבל הרוויחה חבר להקה משמעותי הרבה יותר בדמות נגן קלידים חדש, שהתפתח להיות גם מפיק, אבל נשאר חבר להקה לא רשמי במשך כל תקופת החיים הנותרת של הלהקה – טים פרייס-גרין, שהפך להיות שותף כמעט בלעדי לכתיבת השירים, ביחד עם מארק הוליס, וניתב את הלהקה לכיוון רחוק הרבה יותר מזה שהתחילו בו.  האלבום הבא של הלהקה, "The Colour of Spring", היה צעד קטן בכיוון.  הלהקה לא רצתה לזעזע את חברת התקליטים, שרצתה מאד עוד שירים קליטים, מוצלחים ועתירי סינת'יסייזרים.  אבל פרייס-גרין עידן את כמות הסינת'יסייזרים, האט את המקצבים והפך את הבליל המוזיקלי להרבה יותר הדוק והרבה יותר מגוון,  והאלבום הזה הכיל שירים שגם הם זכו להצלחה צנועה, כמו "Happiness is Easy" ו-"Living in Another World", וגם אחד שזכה להצלחה קצת פחות צנועה, "Life's What You Make It".   בתוך האולפן, בזמן שהשירים האלה נוצרו (מפני שחלקם לא היו קיימים עדיין, לפחות לא בגרסתם המלאה, כשהלהקה נכנסה לאולפן בפעם הראשונה כדי להקליט את האלבום), נולדה שיטת העבודה המוזיקלית של הוליס ופרייס-גרין שתשתלט על הקלטות שני האלבומים הבאים ותלד ז'אנר מוזיקלי חדש.

במהלך הקלטות האלבום הבא, "Spirit of Eden", הלהקה עברה לעבוד כמעט באופן בלעדי בשיטה של אלתור חופשי.  הם הקליטו סשנים ארוכים, בחושך מוחלט או באור נרות, שהכילו בתוכם רוק, ג'אז, אמביינט וצלילים נסיוניים אחרים, ופלו מתוכם את החלקים שהיה אפשר להדביק אותם אחד לשני על מנת ליצור קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו כיוון – משהו שמזכיר התחלה, משהו שמזכיר אמצע ומשהו שמזכיר סוף.  כשהאלבום היה גמור, הלהקה שלחה את המאסטרים ל-EMI ו-EMI שלחו אותם בחזרה עם בקשה מנומסת להקליט במקום משהו שהם יוכלו לשווק בתור סינגל.  אף אחד מהשירים באלבום, אפשר להבין, לא היה משהו שאפשר לזמזם אחרי ששומעים אותו פעם אחת ברדיו.   הלהקה סירבה, ובמקביל החליטה לנסות ולהיאבק כדי להיפטר מחוזה ההקלטות שלה עם חברת התקליטים, ש-EMI החליטו שהם רוצים לשמר, גם אחרי שיוציאו את האלבום הלא קליט הזה. Talk Talk הצליחו, בסופו של דבר, ו-EMI עשתה את מה שהחברה תמיד עושה כשאמנים מוצלחים עוזבים אותה – תבעה אותם, בחוסר הצלחה, הוציאה את האלבום המצליח ביותר של הלהקה מחדש, והוציאה אוסף מהשירים שלהם.  שניים, בעצם. אחד הכיל את הלהיטים שיצאו מארבעת האלבומים שהלהקה הקליטה, אחד הכיל רמיקסים שלהם, שנעשו ללא ידיעת הלהקה וללא הסכמתה (האירוניה היא, לפחות מבחינתי, שזו נקודת הכניסה שלי ל-Talk Talk – אלבום שהלהקה לא רצתה שייצא).

כשהלהקה הוציאה את האלבום האחרון שלה, "Laughing Stock", בחברת תקליטים אחרת, לא נשאר הרבה מהלהקה כדי להשתמש בשם הזה באופן ראוי.  מארק הוליס וטים פרייס-גרין המשיכו להקליט את האלבום הזה, באותה שיטה, עם אותן תוצאות, ללא חברי הלהקה האחרים, ואחר כך גם השותפות הזו התפרקה.  הוליס הספיק להוציא אלבום סולו אחד מאז, ונעלם – סוגר מאחוריו את דלת הבית הכפרי שלו ומשאיר עולם מוזיקה נדהם.  הוא הסכים לצאת, אמנם, ולחזור לחיק עולם המוזיקה בשתי הזדמנויות, כדי לשתף פעולה בשתי יצירות מוזיקליות שאני אוהב במיוחד – האלבום הראשון של UNKLE, והאלבום של אניה גרברק, "Smiling and Waving".

בלי להתכוון, בשני האלבומים האחרונים שלה Talk Talk הצליחה להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש.  זה קרה בשלב מאוחר יותר, כשסיימון ריינולדס כתב ב-Mojo על האלבום הראשון של Bark Psychosis, שנקרא "Hex", והגדיר אותו, לראשונה בדפוס, כפוסט-רוק.  הוא השווה אותו ל-"Spirit of Eden", והיקש אחד פשוט משם – ו-Talk Talk הפכו להיות ממציאי הפוסט-רוק.  גם בלי להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש לחלוטין, הם השפיעו על כמות נכבדה של אמנים שהמשיכו את דרכם בצורה כזו או אחרת.  Elbow, שהסולן שלהם, גאי גארווי, הצהיר על אהבתו ללהקה בראיונות בכמה הזדמנויות.  Shearwater ו-Bon Iver שחתמו הופעות בסיבובי ההופעות האחרונים שלהם בשירים של הלהקה.  Catherine Wheel שאספו אליהם את טים פרייס-גרין כדי להפיק את האלבום "Ferment" ולהמיר את סאונד הקלידים הכנסייתיים של Talk Talk לאחד מהשירים של הלהקה שאני הכי אוהב, "Heal".

הפעם האחרונה שבה הוליס חזר מהחיים המבודדים שלו אל הלהקה שהשאיר מאחור היתה כדי לקבל פרס ב-2004 על השיר המצליח ביותר שכתב, "It's My Life".  זה היה שבע שנים אחרי שהקליט את אלבום הסולו שלו ופרש כמעט לחלוטין מכתיבת מוזיקה.  חישוב זהיר אומר שהפעם הבאה שאנחנו צריכים לצפות לראות אותו תהיה בשנה הבאה, ב-2011.  אז, הוא אולי יקבל שוב פרס על שיר שיצר בעבר.  או שייצור מחזור חדש של שירים כדי שיוכל לקבל גם עליהם פרסים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שחקן אחד, עם יד אחת תקועה בין שני סלעים במשך 127 שעות. מצד שני, ראינו את טום הנקס לבד על אי עם כדורעף במשך יותר משעתיים, אז אני לא פוסל את זה על הסף.

1. לפני הכל

לפני שבועיים כתבתי כאן על וועידת המוזיקה של הייניקן, זו שמתרחשת ביומיים שמקיפים את הפסטיבל שהולך להכיל את PIL, LCD Soundsystem ו-The Drums, ועכשיו גם נודעו לי שמות חלק מהאנשים שהולכים להתארח בפאנלים, מה שהופך את הוועידה הזו לאפילו עוד יותר מעניינת.  הנה הם:  משה מורד, שהוא איש רדיו וותיק שהפך כמעט לגמרי לבדו את היורודאנס לכל כך פופולרי בישראל בתחילת שנות ה-90, ינחה פאנל שבו ידברו פאנוס פאנאי, מייסד Sonicbids (אתר שמאפשר למוזיקאים יצירה של תיק עיתונות מבוסס מולטימדיה – זאת אומרת, לא ביוגרפיה ותמונה אלא סרט תיעודי קצר וכמה קליפים, מה שנקרא בעגת המקצוע EPK), בן מנדלסון, ממנהלי פסטיבל וומקס, שהוא פסטיבל מוזיקת עולם לאנשי תעשיית המוזיקה, ופיטר שמידט, ממנהלי יורוסוניק, שהוא פסטיבל אירופאי לאנשי תעשיית המוזיקה, על פלטפורמות שמאפשרות לאמנים מכל העולם לחשוף את עצמם לתעשיות מוזיקה בכל העולם;  איתי מאוטנר, עורך המגזין "360 מעלות" ובעברו ממקימי רדיו ירושלים, מנחה טלוויזיה, אוצר ובעל מועדון, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו דוד טרטקובר, שאין צורך להציג אותו, והמעצבים דורון עדות, להב הלוי ו-JewBoy על התוספת של קונספטים וויזואליים למוזיקה – איך הופכים עטיפה של אלבום, נניח כזו שיש בה פריזמה, לאלמותית?  ואיך מחברים שפה מוזיקלית לשפה גרפית?;  צ'רלי פרסבורג, עורך המהדורה הבריטית של Pollstar, שהוא מגזין שעוסק באמנים מופיעים ובעסקי ההופעות, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו פרנק טקשיטה, מחברת ההפקות היפנית Creativeman, פרוז'ינה ז'פ, מפסטיבל Sziget ההונגרי, וסוזאן ברנטנר מסוכנות וויליאם מוריס, על פסטיבלי מוזיקה – איך יוזמים אותם, איך מביאים אותם לפועל ואיך גורמים להם להצליח;  בועז כהן, שגם אותו אין צורך להציג, ינחה פאנל שבו ידברו זוסה סלאי מ-MTV, אורי סלעי מערוץ 24 וירון טן-ברינק, מבקר תקשורת, על המקום שיש לערוצי מוזיקה בעולם עסקי המוזיקה היום;  חיים אתגר, איש טלוויזיה, ידבר עם אנשי עסקים כמו שוקי גולדווסר, הבעלים של Anova, והדר גולדמן, לשעבר חצי מהצמד Siam ביחד עם ג'ף שפירו, והיום מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן DDB", על המקום שיש למוזיקה בעסקים שלהם;  וחיים שמש, לשעבר מפיק ומנהל ב"הד ארצי" והיום מפיק עצמאי ויועץ מוזיקלי, ינחה פאנל שבו ידברו אסף אבידן, פאנוס פאנאי, וסוזאן ברנטנר, על המקום שיש לקריירה עצמאית לאמנים בעולם העסקים המוזיקלי של היום – האם יש עדיין צורך בנסיון לחתום בחברת תקליטים גדולה?  איך אמן עצמאי יכול לקדם את עצמו בהצלחה?   עוד לגבי הפאנלים האלה אפשר למצוא באתר של הוועידה.

סופיאן סטיבנס הוציא מיני אלבום חדש – או לפחות כך הוא מכנה אותו – בשם "All Delighted People".  הוא מאפשר לשמוע אותו, בחינם, ב-Bandcamp, וגם מוכר אותו בכל מיני מקומות, ביניהם eMusic.  האתר מציע את האלבום, שמכיל שמונה שירים, למכירה תמורת שנים עשר קרדיטים (eMusic, לאלו מכם שחדשים לעניין, הוא אתר שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים ב-mp3 לפי מנוי שמכיל מספר קרדיטים מסוים, שמתחדש כל חודש.  קרדיט אחד, כמעט בכל המקרים, זהה לשיר אחד), נושא שגרם לוויכוח בתגובות הגולשים לאלבום באתר שהעלה שתי שאלות מעניינות – האם אלבום שנמכר בעולם המוזיקה הדיגיטלי, זה שמתבסס על היכולת להוריד ולקנות שירים בודדים, יכול להיות שווה יותר מסכום השירים שלו?  והאם ההגדרה של מיני אלבום, או אלבום, מתבססת על ההגדרה של האמן, או ההגדרה של משך הזמן הכולל של האלבום ("All Delighted People", לצורך העניין, מכיל שני שירים ארוכים במיוחד, אחד מהם – שיר הנושא – הוא בן 17 דקות.  אם סוכמים את כל השירים שבמיני אלבום הזה, האורך שלו הוא כשל אלבום מלא)? [מאז שבדקתי בפעם האחרונה מסתבר ש-eMusic שינו את מחיר האלבום ל-8 קרדיטים, כמספר הקטעים באלבום.  כך שאני לא יודע אם זו היתה טעות מלכתחילה או שהם נכנעו ללחץ הקהל.  אבל זאת סוגיה מעניינת בכל מקרה.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ורג' דיוויד ווייס, שכתב את הלחן של השיר "It's a Wonderful World", נפטר בגיל 89 משיבה טובה;  וגם (כבר בעבר הרחוק, בעצם, לא השבוע – אבל שכחתי לכתוב על זה עד עכשיו) – קטפיש קולינס, שנולד בשם פלפס קולינס, הוא אולי מוכר יותר בתור אחיו הגדול של בוטסי קולינס, בסיסט ומחלוצי הפי-פאנק,  אבל הוא זה ששם באס בידיים של בוטסי קולינס (או יותר נכון, גיטרה עם מיתרים של באס), והיה גורם משפיע במיוחד על התת-ז'אנר הזה – גם ובעיקר מפני שהוא ניגן בשני שירים מרכזיים שעיצבו אותו, "Get Up (I Feel Like Being) A Sex Machine" של ג'יימס בראון ו-"Flash Light" של פרלמנט.  הוא נפטר מסיבות שקשורות בסרטן בגיל 66.

2.  צעדים זהירים

אם דברים היו מתנהלים בסדר אחר, יש סיכוי סביר שמרכיב גדול במיוחד של הדיאטה המוזיקלית שלי בשבועיים האחרונים היה גרסאות אינסטרומנטליות, עטורות בגיטרה וחליל וקלידים, וחפות מכל מאפיין מוזיקלי מעניין, של יצירות קלאסיות של מוצרט, בטהובן ("Ode to Joy".  מי שם את "Ode to Joy" במובייל לתינוק בן שבוע?) ושירי ערש ("ABC" הוא גם שיר ערש, מסתבר), מכיוון שזו המוזיקה שבוקעת מתוך המובייל של הבן שלי, עופרי, כשלוחצים על הכפתורים שלו או כשעופרי בוכה לפרק זמן שהוא בלתי סביר מבחינת המובייל.  המוזיקה אמורה להרגיע את התינוק, אבל אני חושב שבעצם המוזיקה אמורה להרגיע את ההורים, ובזה היא מצליחה לא רע.  תופעת הלוואי הבעייתית פה היא שאני מוצא את עצמי מזמזם קטעים של מוצרט ובטהובן, וגם את "ABC", באופן בלתי רצוני, בכל מיני שעות של היום שבהן המובייל לא פועל.  היה יכול להיות יותר גרוע, אמנם.

אבל דברים התנהלו בסדר הנכון, לפחות מבחינתי, ובימים האחרונים לפני הלידה לאשתי נתקע בראש שיר ספציפי משנות השמונים.  בחדר הלידה, גילינו, יש אינטרנט אלחוטי, והאייפון שלי מצא את השיר ביוטיוב גם שם והשמיע את השיר, ועופרי נולד כשהוא כבר מכיר שיר אחד לפחות בעולם – "The Safety Dance" של Men Without Hats.

יש משהו בקרבה ללידה, או לכל מה שהיה לפני הלידה, שמרגיע תינוק.  אני לא יודע למה זה, אבל חלק גדול מהעצות שאנחנו מקבלים מתייחסות ללעטוף אותו, ולחבק אותו, ולנענע אותו אבל לא חזק מדי, כדי שהוא ייזכר ברחם ויירגע.  ומכיוון שהשיר הזה כלול בחבילה של כל מה שהיה לפני הלידה, גם השיר הזה מרגיע אותו (בגרסה המקורית ובשלל הגרסאות עם מילים אלטרנטיביות שהמצאנו כדי לשכנע אותו לעשות דברים שתינוקות אמורים לעשות אבל לא רוצים באמת).  אז לפחות מהבחינה הזו אני יכול להוריד את הכובע, שאין לי, בפני שני האחים האלה, שגם להם אין כובעים.

לשני האחים קוראים איוון וסטפן דורושצ'וק, והם נולדו בארצות הברית להורים, שכמו שהשמות הפרטיים שלהם ושם המשפחה שלהם מרמזים, לא נולדו שם בעצמם, ועברו בגיל צעיר למונטריאול.  הלהקה שלהם, שהיתה מורכבת בעיקר מהם ומעוד חברים מזדמנים שהתחלפו מאלבום לאלבום, והכילו בין השאר את קולין, אח שלישי למשפחה, ונגנים כמו טרייסי האו, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב אחרת שנקראה Rational Youth, או ז'אן-מארק פיסאפיה, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב פחות מצליחה בשם The Box.  את הלהקה הם הקימו ב-1977, ועברו שלוש שנים לפני שהתחילו את דרכם הרשמית והוציאו EP בשם "Folk of the '80's" שהכיל ארבעה שירים ואת סמל הלהקה, לראשונה, על עטיפת האלבום.  התקופה היתה תקופה של שינוי, לפחות מבחינה מוזיקלית.  עידן מוזיקלי שהרבה אנשים מעדיפים לשכוח שהיה אי פעם קיים הלך ודעך ופינה את מקומו לעידן מוזיקלי אחר שהרבה אנשים היו מעדיפים לשכוח שאי פעם היה קיים, וכמו רוב העידנים המוזיקליים האחרים בהסטוריה המודרנית של העולם, הוא כרך בתוכו, בנוסף לסגנונות המוזיקה הייחודיים שלו, גם אופנה משלו, התנהלות משלו וריקוד משלו.  בניגוד לדיסקו ונגזרותיו, שהיו סוגי מוזיקה שעודדו ריקודים זוגיים, על אף המונולוגים הכוריאוגרפיים הכרוכים בהצבעות לא מפורשות למעלה ולמטה, הניו ווייב, והפאנק שהקדים אותו, היה סגנון מוזיקה שליווה דרך מחשבה מיוחדת, שבבסיסה עמד האינדיבידואליזם.  אני מביע את עצמי בדיוק בדרך שאני רוצה, לכן אני קיים, גרס האידיום הפאנקי (וגם הניו ווייבי שאחריו) – בסגנון המוזיקה הקודם, ההבעה העצמית היתה כרוכה לרוב בוולגריות בוטה. בסגנון המוזיקה האחרון, היא היתה כרוכה באופנתיות שגבלה בגיחוך (דוגמא). הריקוד שליווה את הפאנק, ואחריו את הניו ווייב, ואחריו את סגנונות המטאל הקלים יותר, נקרא פוגו.  בבסיסו, מחזיקים את פלג הגוף העליון יציב ומזיזים את הרגליים בצורה תזזיתית לכל מיני כיוונים, לא כולם נראים בריאים לרוקד או לסביבתו.  המהדרין גם משתדלים להיכנס אחד בשני, רצוי עם פלג הגוף העליון היציב, במהלך הריקוד.

שומרים בכניסה למועדונים הם, ברוב המקרים, אנשים שאוהבים יציבות.  בתקופה ההיא, אולי גם היום, התפקיד שלהם לא היה רק למנוע מאנשים להיכנס למועדון אם בעלי המועדון לא היו רוצים אותם בו, אלא גם להבטיח שההתנהגות בתוך המועדון לא מסכנת את החוגגים בו.  דיסקו, מבחינתם, היה ריקוד אידיאלי.  אנשים רקדו ונראו שמחים כשהם רוקדים, הם הזיזו את הידיים והרגליים לכיוונים צפויים. אם היו צרות, הם יכלו לראות אותם מקילומטרים.  פוגו, לעומת זאת, לא כל כך אידיאלי.  האנשים שרקדו נראו בעיקר זועמים או מלאי אדרנלין.  הם זזו בכיוונים לא צפויים, בזמנים לא צפויים, ובהרבה מהמקרים נכנסו אחד בשני – אבל לאף אחד, עושה רושם, לא היה אכפת.  הם עדיין נראו שמחים כשהם רוקדים.  הבאונסרים לא אהבו את זה, ובמהלך השנים הראשונות שבהן סגנון המוזיקה הזה התפשט ברחבי קנדה, הם השתדלו לגרום לרוקדים להפסיק.  מי שייתפס רוקד בצורה הזאת, הם אמרו, ייזרק מהמועדון.   איוון וסטפן דורושצ'וק היו חלק מבני הנוער שניסו את סגנון הריקוד החדש הזה וחלק מבני הנוער שזעמו על התנהגות הבאונסרים, וזו התופעה שהשיר "The Safety Dance" נכתב עליה.  "אתה יכול להתנהג בגסות רוח ולהיות מנותק לחלוטין מהכל," הם כותבים. "ואני יכול להתנהג כמו אידיוט."  גרעין השיר, לפחות לדברי הסולן באחד מהראיונות שנערכו איתו, היה הרצון, והצורך, והזכות, להבעה עצמית, גם בכל מה שקשור לריקוד בתגובה למוזיקה שמושמעת במערכת הכריזה.  "אנחנו להקת פאנק עם להיט אחד, בעצם," הוא אמר בראיון הזה.  "אז אנחנו אנטי כל דבר."

למזלם של שני האחים וחברי הלהקה האחרים באותו זמן, השיר הפך להיות להיט כלל עולמי מאד במהירות.  הוא נכנס לעשרת המקומות הראשונים במצעדים בקנדה, בארצות הברית ובאנגליה.  הוא היה אחד מעשרים הסינגלים הנמכרים ביותר בדרום אפריקה באותה שנה.  הוא הצליח להיכנס למקומות גבוהים במצעדים ברוב מדינות אירופה האחרות וגם בישראל הוא זכה להצלחה לא קטנה בזמנו.  הקליפ הימי-ביניימי המוזר של השיר, שצולם באנגליה, זכה גם הוא (עד היום, בעצם) לכמות יפה של הקרנות בערוצי המוזיקה השונים.  לצערם של שני האחים, זה היה פחות או יותר השיר האחרון שזכה לכזו הצלחה בקריירה שלהם.  שני אלבומים מאוחר יותר, הם הקליטו אלבום ששיר הנושא שלו, "Pop Goes the World", שיר ילדים במסווה, היה גם הוא להיט קטן (ונמצא אצלי, עד לא מזמן, ובטח גם אצלכם, במגירת ה"הכרתי-את-זה-אבל-לא-ידעתי-שזה-שלהם").  אחר כך הם הקליטו עוד שני אלבומים, האחרון שבהם הוא כמעט אלבום גראנג', חצי שנה לפני שהז'אנר הזה הפך להיות פופולרי (אבל לא הצליחו לשכנע את חברת התקליטים שלהם שזה הולך להיות הדבר הגדול הבא, ולכן להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה מסיאטל גנבה להם את התהילה), והתפרקו.  מאוחר יותר, שני האחים חזרו כדי להקליט אלבום אחד אחרון, "No Hats Beyond This Point", שהיה עטור סינתיסייזרים כמו האלבומים הראשונים שלהם, ונעלמו סופית.

אין צורך להצטער בשבילם, אמנם.  איוון דורושצ'וק הוא אבא במשרה מלאה לילד בן שבע, שאולי גם הוא הורגע בינקותו עם השיר הזה של אבא שלו, וחי עדיין בקנדה, אם כי בצד האנגלי שלה עכשיו, והוא מתפרנס, פחות או יותר, מהתמלוגים של השיר האחד הזה, שהוא אולי כבר לא להיט בזכות עצמו, אבל הוא עדיין פיסת תרבות הסטורית שאפשר למצוא אזכורים לה במקומות כמו "Scrubs" ו-"Family Guy".  סטפן דורושצ'וק חי עדיין בקוובק ומתפרנס מדברים שהם לא מוזיקה, אבל גם הוא נהנה מהפופולריות הקיימת עדיין של השיר הזה.

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא יהיו כאן שני פוסטים – אחד ביום הבלוג הבינלאומי ואחד בסוף השבוע, כרגיל.  עד אז – אליס קופר. איגי פופ. דיוויד בואי. אלקס לייפסון. מובי. הנרי רולינס. וערפדים. מה יכול להיות רע?

באחד מהפרקים של סדרת המדע הבדיוני המוצלחת אך הנשכחת ״Odyssey 5", טייס (אם אני זוכר נכון) שהתנדב להשתתף בניסוי שבו הוא הועבר למימד אחר, נתקע במימד הזה. בעולם הפיזיקלי שהסדרה המציאה, כל המימדים נמצאים מסביבנו אבל אנחנו לא יכולים לקלוט אותם עם החושים שלנו, ולכן הטייס נמצא באותו מקום כמו האנשים שהשאיר מאחור, רואה ושומע אותם בזמן שהם לא רואים או שומעים אותו, נמצא במרחב ובזמן שהם מוסטים רק מעט מהמרחב והזמן שאנחנו מאכלסים.
מבחינה מוזיקלית, The Crimea בטח מרגישים כמו הטייס הזה. פרט למוזיקה שלהם, שהיא מעניינת וראויה לתשומת לב בזכות עצמה, הם גם חשבו על כמה רעיונות שיווקיים שהקדימו את זמנם, ונדמה שכשהגיע הזמן לרעיונות האלה ולהקות אחרות, בריטיות גם הן אבל מצליחות יותר, הציעו את הרעיון באלבום משלהם המהלך הוכרז כמהפכה בעולם העסקי של המוזיקה, אבל The Crimea נשארה באיזשהו מרחב אחר, נידונה לצפות ולהקשיב אבל לא נראית, לא נשמעת ולא מורגשת.
דוגמא אחת: אחרי שעברו את דרך החתחתים הרגילה של חתימה על חוזה הקלטות עם חברה גדולה ופיטורין מהחברה הזו כשמכירות האלבום לא היו פנומנליות כמו שהחברה ציפתה (ול-The Crimea זה קרה פעמיים, תחת שני שמות להקות שונים), ואחרי המסלול הרגיל השמור ללהקות מוכשרות במיוחד באנגליה – ג׳ון פיל, הקדוש המגן של להקות שמגיעה להן הצלחה רבה יותר ממה שהן מקבלות, השמיע כל אחד מהשירים באלבום הראשון שלהם בגרסאות הדמו שלהם בתכניתו ודירג אותם ברשימת השירים החגיגית שלו בחג המולד במקום גבוה יותר מלהקות כמו The White Stripes, הם זכו לתמיכה והצהרת נאמנות מלהקות ואמנים אחרים, מצליחים יותר ואפילו זכו להופיע פעם אחת ב-Top of the Pops – הם החליטו להציע את האלבום הבא שלהם, לפחות למשך החודש הראשון של חייו, להורדה חינם באתר שלהם. התכנון המקורי שלהם היה להציע את האלבום שלהם להורדה באתר מסוף חודש אפריל 2007, שבועיים לפני תאריך יציאת האלבום הרשמי, ועד סוף חודש מאי, ואז למכור את האלבום בצורה הרגילה. על אף שהאלבום עדיין מוצע בגרסת הפלסטיק והאלומיניום שלו, ובתשלום, הגרסה החינמית עדיין מוצעת באתר. The Crimea חשבו באותה דרך עסקית שבה חושבים הרבה אמנים שמציעים את המודל הזה היום – הכסף האמיתי נמצא בהופעות, בכל מקרה, ולכן אלבום שלם בחינם יכול להיות פרסומת מצוינת להופעה. אני מקווה ש-111 אלף האנשים שכבר הורידו את האלבום מצאו את עצמם, באיזשהו שלב, בהופעה של The Crimea, אבל הלהקה הצליחה לפחות לתפוס את תשומת ליבם של כמה מהאנשים הנכונים – רג׳ינה ספקטור התאהבה כבר באלבום הראשון, ושיר של הסולן, דייבי מק׳מנוס, בהקראתה, היה אמור לפתוח את האלבום אבל לא יכל להיכנס מהסיבות המשפטיות והעסקיות שבגללן הלהקה החליטה להוציא את האלבום בחינם מלכתחילה, אבל היא צירפה את הלהקה כמופע החימום שלה בסיבוב ההופעות שלה באנגליה. הם גם חיממו את Stereophonics, ששלושת חברי הלהקה הם מעריצים מוצהרים, ושהמתופף המקורי והמנוח של הלהקה, סטוארט קייבל, אירח אותם במספר הזדמנויות בתכניות שלו כשהפך ממתופף לכוכב טלוויזיה וולשי. השיר הקליט במיוחד מהאלבום, ״Loop a Loop", נבחר כשיר לפרסומת של מסטיק נמכר למדי.
כשמקשיבים לאלבום עצמו, קשה להאמין שמדובר במשהו שלא נמכר במאות אלפי עותקים. כל אחד מהשירים מכיל רעיון מוסיקלי שלא שמעתם קודם, חלקם מכילים אפילו כמה מהם. הקשר בין המילים לא תמיד מובן, אבל ההרגשה שמועברת, התמונה שנצבעת בעזרתן, היא מובנת כמעט מיד. אפשר למצוא בתוך עצמנו את מקומו של המוזיקאי המתוסכל, שמוצא את עצמו עובד ב״דומינו׳ס״, לא מצליח להיות מקודם למשרת מנהל מפני שהוא מסרב להתמסד, ומסתפק בשירה מול המראה עם מברשת בתור מיקרופון של ״Ever Fallen in Love"… של הבאזקוקס. אפשר להבין, אף כל פי שהדימוי הוא מעורפל וסבוך, למה מתכוון מק׳מנוס כשהוא אומר שהגיהנום הוא אגם קפוא שמפשיר באביב. או כשהוא שר ביחד עם אנני מיי מ-Paris Motel את השורות האלה: ״אני צריכה אותך כמו תאום סיאמי / אני מרגיש אותך כמו כנף שבורה״.
מבחינה מוזיקלית, The Crimea עושים את כל מה שהם יכולים וצריכים במסגרת לוח הצבעים הרחב שיש להם – רגל אחת של הלהקה עומדת יציב בתוך עולם הצלילים של הרוק האלטרנטיבי הבריטי, אבל הרגל השניה מרחפת בחלל, עוברת בדרך גלקסיות רועשות יותר ופחות, כאלה שהפאנק שולט בהן וכאלה שגיטרה ספרדית מחושבת מעצבת את השמיים שלהם.
האלבום הזה הוא קצר יחסית – אחד עשר שירים מתחילים ומסיימים את דרכם בפחות מארבעים וחמש דקות, ול-Crimea יש בטח עוד כמה רגעים מוזיקליים מדויקים שהם היו מעוניינים לנצל, אבל הם דואגים גם לבעיה הזאת, ואחרי שלוש שנים של שתיקה יחסית, הם מתכוונים ללכת נגד הכיוון שרוב העוסקים בעסקים מוזיקליים טוענים שאנחנו הולכים בו -מעבר משוק של אלבומים לשוק של שירים בודדים – ולהוציא אלבום כפול, שהם מסיימים לעבוד עליו בימים אלה. אני, למשל, מוכן לשלם הפעם כל מחיר שהם ידרשו. אני בטוח שהאלבום הזה יהיה טוב לפחות פי שתיים.

את האלבום השני, ״Secrets of the Witching Hour", אפשר להוריד בחינם מכאן.

ובדף החללשלי שלהם אפשר למצוא כמה שירים שכנראה ימצאו את דרכם לאלבום החדש.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא –  לא דברים שקרו באמת.  לא מבוסס על סיפור אמיתי.