The gospel according to whom

1. לפני הכל

אני ראש-מק מוצהר, אז תרשו לי לכמה רגעים: אייפון חדש! אייפון חדש! זהו. אפשר לחזור לענייננו.

בשקט בשקט, בין דינוזאור ג'וניור לשאר המטעמים שהולכים לנחות עלינו בספטמבר, אנדי טומא, שהוא חצי מ-Mouse on Mars, יגיע לפה כדי לתקלט בלבונטין 7 – ב-12 וב-13 ביוני, ימים חמישי ושישי, בשעה 24:30. זה עשוי להיות מעניין.

ואטליז, מהבכירות והמעניינות יותר בלהקות ארצנו, מתחרה על מקום ברשימת הלהקות המכובדת שהולכת להופיע בפסטיבל לולהפלוזה הקרוב. אתם יכולים להצביע להם, ולקדם אותם מהמקום השמונים-ומשהו שבו הם נמצאים למקום הראשון. הם צריכים רק עוד 3000 קולות.

2. בזמן שישנתי: South ו-Starsailor מוציאות אלבום חדש

כבר הכנתי מראש את הטיעון שלי. הוא היה די מוצלח. שתי להקות, שתיהן בריטיות, שתיהן הצליחו במידה כזו או אחרת בתחילת שנות התשעים ונעלמו. ועכשיו שתיהן מוציאות אלבום חדש, בהפרש של כמה חודשים אחת מהשניה. הדבר האחר המשותף לשתי הלהקות האלה, הסתבר לי באמצע התחקיר, הוא שבזמן שהסטתי את מבטי מהאלבום הראשון שלהן, שתיהן הלכו והוציאו עוד שלושה אלבומים. ואלבום הופעה. ועכשיו, האלבום הרביעי, הלא כל כך מעניין בתור רעיון ייחודי לפוסט. אבל בכל זאת.

הסיפור של Starsailor מתחיל היום, לפני 28 שנים, כשהסולן שלהם, ג'יימס וולש, נולד. או אולי אפילו לפני זה, כשטים באקלי הוציא את האלבום שנתן את ההשראה לשם שלהם, או אולי מאוחר יותר, כשהבן שלו הוציא אלבום שנתן השראה לקריירה המוזיקלית שלהם. האלבום הראשון שלהם, "Love is Here", היה מבוסס על המתכונת הבריטית המקובלת באותם הזמנים – אי פי קצר של שלושה שירים מהפכניים (לפחות בהשוואה למוזיקה של אותם הזמנים) מוביל לחוזה הקלטות בחברת תקליטים גדולה. אחד מהשירים הראשונים, Fever, הפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים באלבום ושירים אחרים כמו Poor Misguided Fool תרמו להצלחה של הלהקה, ששילבה רוק פשוט ובסיסי עם מאפיינים מוזיקליים אמריקניים של רית'ם-אנד-בלוז.

האלבום הראשון שלהם קיבל את תשומת הלב של פיל ספקטור, האיש שהמציא את "חומת הצליל". הוא גויס להפיק את האלבום השני שלהם, "Silence is Easy", אבל האישיות הבעייתית המפורסמת שלו צרמה לחברי הלהקה והם החליטו לשמור רק שניים מהשירים שהוא הפיק – "Silence is Easy" עצמו ו-"White Dove", שניהם נשמעים כמו הפקות מאד אופייניות של ספקטור, ולעבור דרך ארסנל לא קטן של מפיקים – ביניהם ג'ון לקי, שהפיק כמה מהאלבומים של Blur. שיר הנושא באלבום השני שלהם הגיע למקום הגבוה ביותר בשבילם במצעד – המקום התשיעי, וצנח משם למקומות שבהם לא מדרגים שירים. האלבום הבא, השלישי, כבר יצא באלמוניות יחסית. הוא נקרא "On the Outside" ויצא ב-2005, כשהמוזיקה הבריטית, או לפחות זו שהיתה פופולרית בעיני המבקרים והעיתונאים, היתה כבר חסרת מעוף ושבלונית. בחודש ספטמבר הקרוב הם הולכים לנסות שוב, עם אלבום שעדיין אין לו שם רשמי, שהושלם בפברואר האחרון וכולל 12 שירים חדשים.

South, לעומתם, התחילו את הדרך כבר בנקודה שבה Starsailor סיימו. ב-1998, השנה שבה הוקמו, בריטניה ושאר העולם כבר היו רוויים במוזיקה בריטית. המצב חסר המעוף והשבלוני של היום היה קיים גם אז, בתקופה שאחרי מדצ'סטר, הבריט פופ, הטריפ הופ וכל שאר הסגנונות המוזיקליים הייחודיים שבריטניה הרעיפה עלינו בשנות ה-90. נוסיף על זה את העובדה שהלהקה, בניגוד ל-Starsailor, בחרה בשם מאד לא ייחודי (כל כך לא ייחודי, שיש כבר להקה בארה"ב שיש לה את השם הזה), ונגיע למצב מאד עגום בשביל להקה כמו South – להקה מבריקה מוציאה אלבום מבריק ולא טיפוסי בלייבל ששווה להקשיב לכל מה שיוצא ממנו, ואף אחד לא שם לב.

את South גילה איאן בראון, עובדה לא מפתיעה כשמקשיבים לקול של הסולן, ג'ואל קאדבורי. הוא הסב אליהם את תשומת לבו של ג'יימס לאוול – מפיק, מוזיקאי אלקטרוני והבעלים של הלייבל Mo'Wax, שהוא גם החבר הקבוע הבודד ב-U.N.K.L.E, ולאוול החליט להפיק את האלבום הראשון שלהם ולהחתים אותם בלייבל שלו – שתי החלטות, שלא היו בלתי מתקבלות על הדעת בהתחשב בסגנון המוזיקה שהלהקה עשתה עד אז – מוזיקה פופית אלקטרונית. אבל כשהתחילו להקליט את האלבום, הלהקה החליטה ללכת בכיוון אחר לגמרי, ולהתבסס בעיקר על בלדות אקוסטיות. הצעד הזה הסתבר כצעד נכון, מפני שהוא הבדיל את הלהקה כלהקה האקוסטית היחידה החתומה ב-Mo'Wax. אבל זה לא עזר ללהקה במיוחד לזכות בעדת המעריצים הגדולה שמגיעה לה.

הייחודיות באלבום הראשון שלהם, "From Here On In", מתבססת בעיקר על חוסר המחויבות השיטתי שלהם למוסכמות מוזיקליות של להקה שמנגנת מוזיקה אקוסטית. האלבום נפתח בראשון מבין שלושה חלקים של קטע אינסטרומנטלי, "Broken Head", ו-"Paint the Silence", הסינגל הראשון מתוך האלבום, עוקב מיד אחריו. השיר הזה קירב את הלהקה לעדת המעריצים שמגיעה לה, אבל זה היה רק שנים אחר כך, ובעיקר בזכות "The OC" (וזה גם סיפור אחר). האלבום הראשון (שהוא בעצם אלבום שני) כולל בתוכו עוד שירים אקוסטיים יפהפיים כמו "By the Time You Catch Your Heart", "Keep Close" ו-"Live Between the Lines", והוא בנוי באותה מלאכת מחשבת שמאפיינת רמיקסים של Filla Brazillia או Tin Tin Out – כשכל צליל תופס את מקומו בדיוק בשניה בה הוא אמור להופיע, ואף צליל לא מיותר.

אחרי האלבום הזה הגיעו עוד שלושה – "With the Tides", שיצא שנתיים מאוחר יותר והכיל את "Loosen Your Hold", האלבום "Adventures in the Underground Journey to the Stars", והאלבום האחרון "You Are Here", שיצא בסוף אפריל השנה, והסינגל הראשון מתוכו הוא חזרה לסגנון האקוסטי והקליט שאפיין חלקים מהאלבום הראשון שלהם.

שתי הלהקות האלה היו רוצות שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלהן (ככה, לפחות, אומר הסולן של אחת מהלהקות). שתי הלהקות ראויות שיותר אנשים יכירו את המוזיקה שלהן. לשתי הלהקות יש הזדמנות עכשיו, לאפשר לאנשים לשמוע את האלבום החדש ולחלחל דרכו לכל החומר המוקדם יותר של הלהקות. לכם יש הזדמנות להקשיב לשתי להקות בריטיות מעניינות, שעשויות לטבוע בים של להקות בריטיות לא מעניינות. אם תרצו, אתם יכולים להרוויח שני חברים נאמנים לדרך. אם לא, ההפסד עשוי להיות כולו שלכם.