תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

נובמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'להקות'

איך להיעלם לגמרי ולא להימצא שוב לעולם

 

לפני הכל

הפור נפל.  כחלק מתהליך של צמצום לפני מעבר, אני מעביר את כל הדיסקים שלי לפורמט דיגיטלי, מאחר ואני בכל מקרה מאזין להם במדיות דיגיטליות כאלה ואחרות או לא בכלל, ואת הגרסאות הפיזיות שלהם אני מוכר.  כאן אפשר לראות את הרשימה של כל הדיסקים – הרשימה מתמלאת ככל שאני מעביר אותם לגרסתם הדיגיטלית ובסופו של דבר תגיע למשהו כמו אלפיים.  מי מכם שמעוניין לקנות משהו מהדיסקים, צרו איתי קשר דרך התגובות לפוסט.

אני חייב להגיד שאני מבין מעט מאד בכדורגל ומתעניין פחות או יותר באותה מידה, אבל קשה להתעלם מאליפות אירופה הזו שמתרחשת, כנראה, עכשיו. נבחרת וויילס הצליחה להגיע לאיזשהו מקום גבוה יחסית (רבע גמר?), שזה דבר טוב בשבילם ובשביל המדינה שלהם מפני ש-Manic Street Preachers השקיעו בהמנון בשבילם השנה.  חדי העין ביניכם יוכלו לזהות בקליפ, שמשובץ במשחקים של נבחרת וויילס נגד כל מיני נבחרות בהכנות לאליפות אירופה, גם משחק במגרש ישראלי.

אוקייפלייר מפרסמים סרטון תיעודי שהקליטו מאחורי הקלעים של שתי ההופעות בניו יורק לפני מספר חודשים בהן אמנים ביצעו שירים של דיוויד בואי – בסרטון חלק גדול מהאמנים שהשתתפו בהופעות מספרים על השירים של דיוויד בואי שהשפיעו עליהם.

 

החיים שאחרי בקרדיף

ריצ'י אדוארדס

ובכל זאת שמרתי על שתיקה

הזכרון שלך הוא עדיין רק שלי

לא, אני לא אחלוק אותם

קרבה דרך הכחשה

ביום רביעי, הראשון לפברואר 1995, ג'יימס דין ברדפילד, הסולן של Manic Street Preachers, נכנס ללובי של בית המלון "אמבסי" בלונדון כדי לחפש את חברו ללהקה, ריצ'י אדוארדס, שבמסגרת הלהקה כינה את עצמו ריצ'י ג'יימס אדוארדס.  שניהם היו אמורים לטוס באותו בוקר לארצות הברית כדי להתחיל מסע פרסום מייגע לאלבום החדש שלהם שיצא שישה חודשים לפני כן – אלבום בשם "The Holy Bible" שהיה הקשה ביותר להאזנה והקשה ביותר להסבר בהסטוריה של הלהקה.  לא היה קל למצוא את אדוארדס בקהל היושבים בלובי בבוקר אותו יום רביעי – זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-27, אחרי ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות המקומי של הלהקה, הוא גילח את שיער ראשו ובליווי העיניים הטרוטות והעיגולים השחורים שתחתיהן הוא נראה יותר כמו איזשהו עבריין זועם מאשר מלאך הגלאם המיוסר שהיה תוך כדי סיבוב ההופעות.  אבל אחרי מבט מדוקדק לאורך ולרוחב הלובי, ועוד אחד, ברדפילד לא הצליח למצוא את הגיטריסט השני שלו.  הוא ניגש לדלפק הקבלה, שם הודיעו לו שאדוארדס שילם את החשבון שלו ועזב את המלון מוקדם יותר באותו בוקר.

חקירת המשטרה שלאחר מכן תגלה שבשבועיים שלפני כן, אדוארדס משך כמות זהה של 2000 לירות שטרלינג מחשבון הבנק שלו כל יום, והתחנה הבאה שלו אחרי שעזב את המלון היתה הדירה שלו בקרדיף, שם השאיר את הדרכון שלו, את כרטיס האשראי שלו ואת הגלולות שלקח כדי לנסות לשמור על מצב רוח מתפקד. משם הוא המשיך במונית שנסעה עמוק אל תוך האיזורים הכפריים של וויילס, עד לבלקווד, שם אדוארדס נולד וגדל, ובסופו של דבר לתחנת דלק במקום שנקרא סברן.

מאחורי תחנת הדלק נמצא מפרץ בריסטול, ומעליו נמצא גשר סברן.  גשר גדול ומרשים, שמזכיר קצת את הגשרים שמעל המפרץ בסן פרנסיסקו, שמחברים בין העיר לבין הפרברים שלה.  שם נמצאה גם הווקסהול קוואליר שלו, שבועיים אחר כך, והשוטרים הצליחו להסיק מהמצב שבו המכונית הושארה, שאדוארדס ישן במכונית שלו במשך כל הזמן הזה, ושהוא כנראה לא מתכוון לחזור. גשר סברן היה מאז שהוקם נקודה פופולרית לקופצים.  הסברה הרשמית של המשטרה, אחרי החקירה הממושכת הזו, היתה שהוא כנראה קפץ מהגשר אל מותו, אבל גופתו לא נמצאה מאז.

עברו עשרים ואחת שנה מאז.  המשפחה נאבקה נגד עצמה ונגד הרשויות בנסיון לדחות את הזמן שבו יצטרכו להכריז עליו מת באופן חוקי, אבל הם שיכנעו את עצמם לעשות את זה ב-2008, שלוש עשרה שנים אחרי שריצ'י אדוארדס נעלם ולא השאיר אחריו זכר.  זה היה הליך פסיכולוגי באותה מידה שזה היה הליך משפטי, ובמסגרת האספקט המשפטי של ההליך, אדוארדס איבד את הזכויות לרכוש שלו, שכלל חשבון בנק מיוחד שחברי הלהקה החזיקו בשבילו ובו רבע מהתמלוגים על השירים שכתבו ביחד, וגם על אלה שלא הספיקו לכתוב ביחד, כשהפכו להיות להקה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מפורסמת בלעדיו.

אדוארדס עצמו קיבל מעמד של אלוויס של עולם האינדי.  מדי פעם היו צצות ידיעות לגבי אנשים שראו אותו – מישהו אמר שראה אותו עולה על אוטובוס בגואה שבהודו.  מלצרית סיפרה על לקוח בפאב בלנזרוטה, באיים הקנריים, שקם ממקומו ונמלט מהפאב כשמישהו אמר, "היי, אתה ריצ'י מהמאניקס!" אבל מעבר לזה – שתיקה.  מתחנת הדלק בסברן שבה מצאו השוטרים את הקשר הישיר האחרון לאדוארדס חי, הוא יכל להמשיך לכל מקום.  שני כבישים ראשיים מתחברים בפאתי הגשר שמאחורי התחנה, והוא יכל לתפוס טרמפ ולהמשיך איתם לכל מקום שירצה באנגליה.  הוא יכל גם לעזוב את הארץ ולעבור לארץ אחרת.  הוריו וחבריו, שהכירו אותו טוב מספיק כדי לדעת ממה לדאוג וממה לא לדאוג, היו בטוחים מספיק כדי לא לחשוד שהסברה הראשונה והאחרונה של המשטרה היתה נכונה.  חלקם, כולל חברי הלהקה, ממשיכים לחכות לאדוארדס שיחזור מהמתים, שירגיע אותם ויבטיח שעזב מפני שלא יכל להתמודד עם ההצלחה הממשמשת ובאה וכל מה שהוא רוצה היה חיים חדשים, אפורים, במקום אחר, עם שם אחר.

הלהקה שנותרה שלישיה אחר כך התחילה, בעצם, בתור שלישיה.  ריצ'י אדוארדס, שאז לא הצמיד לעצמו את השם השני, היה נושא הכלים שלהם – האיש שסחב להם את הגיטרות להופעות, שכיוון את הגיטרות, שהסיע אותם ממקום למקום.  אבל ה-Manic Street Preachers של אז היתה להקה שאפף אותה ענן של גלאם ופאנק, שהיה מגובה במוזיקה מצוינת, אבל לא הרבה מהפוליטיקה והתרבות שהיתה צריכה ללוות את הסגנונות המוזיקליים האלה.  הם הלכו את לה רמבלאס, כדברי ג'יימס דין ברדפילד באחד מהשירים שכתב אחר כך, אבל לא בכוונה אמיתית.  אדוארדס היה זה שהיתה לו כוונה אמיתית.  הוא התלבש בתור איש גלאם-פאנק אמיתי – כולל עיגולי איפור שחור מסביב לעיניים, תסרוקת של מישהו שעושה מאמץ גדול להראות שהוא לא הסתרק או חפף את השיער חודשים, ובגדים קרועים, מעוצבים באופן עצמאי. מהר מאד, אדוארדס התחיל להשפיע על הכיוון המוזיקלי ועל הכיוון הכללי של הלהקה, ואחר כך הצטרף בתור גיטריסט שני.  זה היה התפקיד הרשמי שלו, אבל בעצם, הוא היה האידיאולוג של הלהקה – קרל מרקס קטן לצרכי רוק'נ'רול.  המילים של הלהקה, שהוא כתב בדרך כלל, היו פוליטיות לפעמים,ולפעמים עסקו בנושאים יותר רמי מעלה מאלה שלהקות אחרות של אותה התקופה התעסקו בהם, ובעוד לקו המוזיקלי של הלהקה, שלו היה אחראי ג'יימס דין ברדפילד ככותב המוזיקה העיקרי, אדוארדס גיבש למילים אג'נדה משלהן, מגביר את האש מתחת לרגלי המאזינים כדי שלא ירגישו שהם נשרפים.  האלבום הראשון, מבחינה מוזיקלית, התרכז בלהיות טוב יותר מ-"Appetite for Destruction" של Guns'n'Roses, לפי דברי הלהקה, אבל נפתח בשיר על תאוות הבצע של הבנקים, המשיך לאחד מהלהיטים הצנועים של הלהקה שעסק בעולם הריק של כוכבניות והסתיים בנסיון להאניש את הפרצופים האלמוניים של המכורים לסמים.  האלבום השני היה מעט קופצני ואופטימי יותר מבחינה מוזיקלית, כראוי לאלבומים האחרים בבריטניה באותה תקופה, אבל עסק מבחינה ליריקלית בעיקר בהתחבטויות האישיות של אדוארדס עם הדכאון שנשא איתו לאורך הדרך, כשהוא קופץ לבקר בדרך את וואן גוך, שהמילים האחרונות שלו היוו את השם וההוק של אחד מהסינגלים מהאלבום, וכשהסינגל המצליח ביותר (למעשה לא) מהאלבום היה גרסת כיסוי לשיר מחאה נגד מלחמת קוריאה, שליווה את הסדרה "MASH" והילל את ההתאבדות כאופציה להתמודדות עם זוועות המלחמה.

באלבום השלישי אדוארדס השתלט על תדמית הלהקה כמעט לגמרי.  המראה שלהם, לפחות על פי הצילומים שליוו את האלבום, היה מאד מיליטנטי, על עטיפת האלבום היה ציור מתריס של ג'ני סאוויל וגם המילים היו לא מתפשרות, ועסקו בין השאר באנורקסיה של אדוארדס, בשואה ובמצב המידרדר של העולם. את המילים שהשאיר אחריו אדוארדס כשנעלם, ברדפילד לא הרגיש שהוא מסוגל להלחין – הן היו קשות מדי למצוא להן לחן ראוי לפי הקו המוזיקלי שבו הלכה הלהקה באלבום שהיה עוקב אחרי "The Holy Bible".  באופן אירוני, היעלמותו של אדוארדס והיעלמות הנטל הכבד של המילים מהצורך למצוא קו מוזיקלי מתאים איפשרו ללהקה להקליט את האלבום המצליח ביותר שלה עד אז, אלבום שאדוארדס לעולם לא היה מאפשר להקליט – "Everything Must Go".   אפשר לראות באלבום, שיצא כמעט שנה וחצי אחרי שהמשטרה החליטה שאדוארדס כנראה נטל את חייו, נסיון של הלהקה להתמודד עם האובדן – דרך הסינגל הראשון, "A Design for Life" ושיר הנושא, שאפשר לתרגם אותו כ"הכל חייב להימכר" (זאת אומרת כל התכולה של דירתו של אדוארדס, של חייו, של ההסטוריה שלו), ודרך השירים האחרים שאדוארדס כתב ומופיעים באלבום כמו הסינגל "קווין קרטר" או "No Surface All Feeling" שבו אדוארדס מנגן בגיטרה בפעם השניה בהסטוריה המוקלטת של הלהקה.

עברו תשע שנים ושני אלבומים לפני שניקי ווייר, שותפו העיקרי של אדוארדס לכתיבת המילים, הצליח לכתוב שיר פרידה מריצ'י אדוארדס – "Cardiff Afterlife".  "אני שונא לחלום," הוא אמר. "זה הורס לי עשר שעות של תענוג. אחרי ש[ריצ'י אדוארדס] מת היו לי הרבה חלומות מציקים.  הם עברו רק שישה חודשים אחר כך שכתבנו את "Design for Life"".

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה נשק חדש, שמרגע שהוצאנו אותו מהקופסא, אי אפשר להחזיר אותו אליה.

 

 

 

Guns N'Roses ושני נערים מתים

 

לפני הכל

חיפוש חסר תוחלת באתר של ה-Divine Comedy גילה לי שלא רק שהם מוציאים אלבום חדש, בשם "Foreverland", ב-2 בספטמבר, אלא גם יוצאים לסיבוב הופעות באירופה בהמשך השנה.  ומאחר ואירופה זה פה קרוב, אני פונה בקריאה נרגשת לנרנג'ה או חברה אחרת שמוכנה להרים את הכפפה – הביאו אותם לארץ! ויפה שעה אחת קודם.

 

איזה כיף כשאתה יודע שאתה הולך למות צעיר

The Dead Boysפאנק, בפ' דגושה, ואני לא היינו חברים טובים אף פעם.  בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים, שאף על פי שחלק מהם מקיפים את עצמם בתרבות שלמה, עדיין מתבססים על מאפיינים מוזיקליים דומים ומכנים משותפים אחרים של מה בדיוק עושים עם המוזיקה הזו, פאנק הוא סגנון מוזיקה עם אג'נדה. אג'נדה כבדה, שצריך לקרוא בשבילה ספר או שניים, מה שבא בניגוד מוחלט להווי של הלהקות שהרכיבו את הז'אנר הזה בתחילת דרכו.  ההיכרות המוקדמת שלי עם פאנק היתה תלויה בהרבה נטיפים תרבותיים, אלה שהיו נגישים לחובבי מוזיקה שלא רצו לקרוא את הספרים הנדרשים כדי ללמוד איך להתייחס למוזיקה הזו – הייתי צעיר מדי כשראיתי את סיד ווישס מסיים לשיר את "My Way", מוציא אקדח ומתחיל לירות ביושבי השורה הראשונה, כדי להבין שזה קליפ, האקדח לא אמיתי, הקהל לא אמיתי ומאחורי כל זה יש אמירה חדה יותר שווישס מנסה להגיד.  ואחר כך, כשראיתי את חברו ללהקה ג'וני רוטן מסנן את המילים לשירי הלהקה במבטא קוקני מוגזם ומתקרב תוך כדי כך קרוב מדי למצלמה בצורה מאיימת, הייתי צריך עוד כמה שנים, ועוד כמה ספרים שמסבירים את התופעה הזו, כדי להבין את המשמעות האמיתית שמאחורי המסרים שחברי הלהקה ניסו להעביר (או שהמנהלים של הלהקות ניסו להעביר, בכל אופן.  חברי הלהקות בדרך כלל לא היו מספיק בהכרה כדי להבין מה הם מנסים לומר).

השנים עשו מה ששנים עושות, ועברו.  ז'אנרים פופולריים של מוזיקה התחלפו בז'אנרים פופולריים אחרים.  הפאנק תמיד היה שם, בצד, מתוחזק על ידי להקות שתמכו באג'נדה שהיה צורך לתמוך בה כדי לקחת חלק בז'אנר הזה, ומאחר והאג'נדה הזו כללה את הצורך להיות כועסים ולא להתרחץ, פאנק איבד מעט מהפופולריות שהיתה לו פעם.  באיזשהו שלב הוא התחלף ברוק כבד.  כזה שמכיל כמות מספיקה של דיסטורשן כדי להיות רועש, ומהיר, וכועס גם כן, אבל לא ברמה כזו שמאיימת שמצילות יתחילו להיתלש מהכנים שלהן ולהתגלגל לאורך הבמה. הלהקות הפופולריות יותר של הז'אנר הספציפי הזה, לפחות לפי מה שהרדיו ידע לספר, היו אלה שנשענו ככל האפשר על הלהקות ששיטחו את הדרך לז'אנר הזה ושמו עליה אריחים – להקות כמו Black Sabbath ו-Deep Purple, שבעצם ניגנו רוק'נ'רול, רק מעט רועש יותר ומעט פחות מובן.   אחת מהלהקות האלה היתה Guns N'Roses, שב-1991 היתה בפסגת העולם – אחרי שני אלבומים שיצאו בדיוק באותו היום ורבו אחד עם השני מאז לגבי השאלה מי מהם טוב יותר, ופיצלו עמים שלמים סביב הסוגיה הזו, ואחרי סיבוב הופעות שכלל גם נחיתה בישראל בתקופה שבה היתה הופעה בסדר גודל כזה כמעט כל שבוע, יחסי האנוש הלא מאד מלבבים של סולן הלהקה, אקסל רוז, התחילו לגרום לסדקים עם שאר חברי הלהקה, שבסך הכל רצו לנגן ולא באמת היה להם אכפת להיות מפורסמים, או מה גודל הבמה שהם הולכים לנגן עליה.  הסדקים הלכו והתרחבו, נוצרו בהם ערים קטנות, בינתיים מתופף הלהקה החליט לתבוע את הלהקה בטענה שפיטוריו אחרי האלבום הראשון, ארבע שנים שלמות לפני כן, היו לא מוצדקים, והלהקה היתה במסלול מואץ להתרסקות רוק'נ'רולית מרהיבה.

משהו גרם להם לקבל את ההחלטה הנכונה לעצור לרגע, ולהסתכל מחדש על גרסאות הכיסוי שהקליטו בזמן העבודה על שני האלבומים הקודמים שלהם, בעיקר בשביל הכיף.  הגרסאות האלו הכילו קצת מחוברת ההוראות להרכבה של להקה כמו Guns N'Roses, ובאופן מעט מפתיע בשביל חובבי הלהקה הזו שאין להם דרך לקשר בינה לבין ההסטוריה שלה, הגרסאות כללו לא מעט שירי פאנק.  האלבום שיצא, ונקרא " The Spaghetti Incident?" וברובו היה סוג של בדיחה פנימית של הלהקה.  וכדרכן של בדיחות פנימיות, האנשים שהיו מיועדים לקנות את האלבום לא ממש הבינו אותו.   וכך נכתב אקורד הסיום של Guns N'Roses (בגרסה הזו שלה) בספרי ההסטוריה של המוזיקה – עמוק בתוך הפייד אאוט בנקודה שבה אנשים כבר לא מאזינים לשיר יותר.

משום מה מצאתי את עצמי רוכש את האלבום הזה.  בזמן שבו היה נחוץ לחובב מוזיקה מן השורה לחבב את Guns N'Roses במידה הבסיסית הנדרשת, זאת אומרת להכיר ולאהוב את השירים שהיו ברדיו וב-MTV, זה מה שעשיתי.  אהבתי את "November Rain", בתקופה שבה הוא שהה במקום הראשון במצעד כל כך הרבה זמן שהעורכים היו יכולים לשים חצי ראשון של השיר הארוך הזה בשבוע אחד ואת החצי השני בשבוע הבא אחריו, ואת "Civil War", אבל אף פעם לא הרגשתי צורך לקנות את האלבומים עצמם.  אבל את זה, שרק סינגל אחד יצא ממנו, גרסת כיסוי לארט גרפונקל, דווקא, הרגשתי צורך לקנות.

חברי הלהקה עשו עבודה טובה בלבחור את שירי הפאנק שיאכלסו את האלבום הזה.  הם מצאו את האנשים שבאמת יצרו את האג'נדה ואת ההווי של הז'אנר הזה – אלו שצירפו תו לתו ויצרו את הז'אנר המוזיקלי הזה מכלום בניו יורק, ואלו שעלו לרגל לשם מכל מיני מקומות מנומנמים ומשעממים יותר בארצות הברית ותרמו את מה שהיה להם להגיד ליצירה של ז'אנר שיש בו יותר משלושה אקורדים, סולנים שצועקים וקוד לבוש מפוקפק.  בין השאר היו שם שירים של הלהקה שהקדימה את ה-Buzzcocks (שהם בריטים ומעולם לא עלו לרגל לניו יורק, ובכל זאת), של ג'וני ת'אנדרס, של המיספיטס, של הניו יורק דולז ושל ה-Damned, ובמרכז האלבום היה את השיר שהכי משך את תשומת ליבי.  קראו לו "Ain't It Fun", ובעזרת מספר לא גדול של אקורדים ומלודיה שאפשר להקשיב לה, פרש את כל הסיפור של מה שעומד מאחורי הז'אנר הזה – הסיפור של הלהקה ש-Guns N'Roses בחרה לתת לה את הקרדיט לשיר הזה, ושל שניים מהאנשים שמעורבים בו, שלקחו על עצמם את אחד מהמרכיבים הבעייתיים ביותר באג'נדה של הז'אנר הזה – בשביל לעשות פאנק כמו שצריך, אתם מבינים, צריך למות צעיר.

הפאנק מתחיל, לפי חלק מהאנשים שעוקבים אחרי כאלה דברים, עם הלהקה שניגנה את השיר הזה לראשונה.  ללהקה קוראים "Rocket from the Tombs" והיא הוקמה באמצע שנות השבעים בקליבלנד, אוהיו.  קליבלנד היא עיר די משעממת, ולבני נוער שם קרוב לוודאי שלא היה יותר מדי מה לעשות עם הזמן הפנוי שלהם.  הם היו יכולים להפוך להיות מנהלים זוטרים בחנויות כלבו כמו דרו קארי, או להפוך להיות לאחת מהלקות הפאנק האמריקניות הראשונות.  הלהקה הספציפית הזו הכילה, בין השאר, את דיוויד ת'ומאס, שמאוחר יותר הפך להיות גם הסולן של Pere Ubu, ואת צ'יטה כרום, הגיטריסט, וגיטריסט נוסף בשם פיטר לאפנר.  כרום ולאפנר הם אלו שכתבו את השיר הזה, במקור בשביל "Rocket from the Tombs". כשהלהקה התפרקה וחלקים ממנה התפזרו לכל עבר, לאפנר המשיך לגרסה הראשונית של Pere Ubu אבל לא הסתדר שם ועזב כדי לזרוק את עצמו לספירלה של הרס עצמי, שהסתיימה במוות מדלקת הלבלב בגיל מאד צעיר, רגע לפני שהחליט, לפי מכתב ששלח לחבר, לעזוב את הכל ולהימלט לאיזושהי בקתה בעיירה באוהיו כדי להחלים ולכתוב שירים חדשים.

שלושת חברי הלהקה הנותרים החליטו לעבור לניו יורק בהזמנתו של ג'ואי ראמון, שחשב שיש להם הרבה מה לתרום לסצינה המוזיקלית המתפתחת בעיר.  הם מצאו סולן חדש – סטיב באטורס – שבמסגרת האסתטיקה של הז'אנר החדש שהלך והתהווה וויתר על שני ה-e שמקיפים את האות הלפני אחרונה בשם שלו באיותו המסורתי והסתפק ב-i אחד לפניו, והמציאו ביחד, כ-Dead Boys, הרבה מאד מהמאפיינים הוויזואליים של הז'אנר – אלימות על הבמה ומתחת לבמה, חלוקה של נוזלים גופניים ודברים אחרים לקהל, וביותר מהזדמנות אחת, התעללות עצמית של באטורס, שנהג ללכת בדרכו של איגי פופ ולחתוך את עצמו תוך כדי שירה.  כשהלהקה התפרקה, אחרי שלוש שנים של פעילות ורק אלבום אחד באמתחתם, באטורס ניסה את מזלו כזמר פופ, ואחר כך היגר לאנגליה כדי להיות הסולן של מספר להקות שם, כולל "Lords of the New Church", להקה שהורכבה מחברי להקות פאנק לשעבר אבל התאימה את עצמה לזמנים – אמצע שנות השמונים (כמו שאפשר לראות ולשמוע בשיר המוכר ביותר שלהם, "Dance With Me").   גם הפעם באטורס והלהקה שבחר להקים עזרו לאפיין את הדרך שבה נראה ז'אנר שלם – הם אלו שהתחילו להתלבש ולהתאפר בצורה שאחר כך נלקחה על ידי Adam and the Ants ו-Bow Wow Wow.  באטורס המשיך את דרכו בהופעות גם בלהקה הזו – באחת מההזדמנויות תלה את עצמו על הבמה וכמעט מת, בהזדמנות אחרת, כשגילה, תוך כדי שהוא מעיין באחד המגזינים המוזיקליים של התקופה, מודעה שמחפשת סולן חדש ללהקה, הוא העתיק את המודעה על חולצה, ועלה לבמה כשהוא לבוש בחולצה הזו, להופעה האחרונה שלו עם הלהקה.

באטורס הספיק לחיות מעט יותר מהאיש שהיה מהכותבים של השיר שהוא זה שמזוהה ביותר עם גרסה שלו.  ב-1990, כשגר בפריס, מונית פגעה בו בזמן שחצה את הכביש (האגדה מספרת שזו היתה משאית זבל.  כדרכן של אגדות, האמת קצת פחות יומרנית).  האגדה ממשיכה לספר שהוא קם אחרי שהועף למרחק של כמה מטרים, אמר שהכל בסדר והמשיך ללכת. מאוחר יותר החליט לגשת לבית חולים כדי להיבדק אבל אחרי שחיכה מספר שעות בתור הוא החליט לוותר – בלילה נפטר בשנתו.  יש כאלה שאומרים שנפטר כתוצאה מזעזוע מוח שלא אובחן וטופל, אחרים אומרים שסיבת המוות היתה דימום פנימי, שגם הוא לא אובחן וטופל.  באטורס מת, בכל אופן, באותה הדרך שבה חי – במשיכת כתפיים.  את בקשתו לשרוף את גופתו ולפזר את האפר על קברו של ג'ים מוריסון, גם הוא בפריז, חברתו מילאה לפי חובותיה כלפי דרך החיים של הפאנק, ושמרה לעצמה מעט מהאפר בצד כדי להתייחד עם זכרו בדרכה שלה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הגבר הזה הוא באמת ממאדים.

Husky Rescue

לפני הכל

אלו יכולות להיות חדשות טובות מאד או רעות מאד, זה תלוי בתוצאה:  רשת "פוקס" הולכת להעלות גרסה טלוויזיונית מחודשת ל"מופע הקולנוע של רוקי".  טים קארי בפנים, אמנם הפעם בדמותו של המספר.  לגבי ריצ'רד אובריאן עוד אין חדשות.

היום הבא

עוד מעט יעבור שבוע שלם מאז ההודעה ממוטטת העולמות הזאת, על מותו של דיוויד בואי, ובינתיים הספיקו להתקבץ ברחבי האינטרנט וגם מחוץ לו הרבה מאד מילים ומחוות.  אני מוצא את עצמי עוקב כמעט במדויק אחרי סולם חמשת השלבים של האבל של קיבלר-רוס.   בימים האחרונים, עושה רושם, אני בשלב המיקוח.  אחרי שאחת הכתבות שקראתי השתמשה בשם התואר "לפני אחרון" כדי לתאר את האלבום "Blackstar", מיהרתי לאינטרנט לחפש אם אמור לצאת אלבום נוסף.  גיליתי שם את הפרטים שהולכים ומתבהרים לגבי החודשים האחרונים של בואי.  היה אמור להיות אלבום נוסף, נאמר שם, כי דיוויד בואי חשב שיש לו עוד כמה חודשים, ואולי טעה, אולי החליט לוותר אחרי שהשלים את כל ההתחייבויות שלו לאלבום ולמחזמר.

מבין כל הדברים שאנשים כתבו וחלקו ברחבי האינטרנט, היו למשל מילים כמו של דן תורן, שהכותרת של מה שכתב ביטאה את מה שאני הרגשתי ביום שני האחרון, או כמו של בריאן אינו שחלק את המייל האחרון שבואי שלח לו, או כמו ריק ווייקמן, שניגן את החלק שלו ב-"Life on Mars" בלי שירה, כי אין יותר מי שישיר.

אבל שני הדברים שהכי נגעו בי היו דווקא לא ממוזיקאים או שותפים לשעבר של בואי – אחד מהם היה ציוץ של משתמש טוויטר אלמוני בשם דין פודסטה שכתב, "אם אתם עצובים, תזכרו  שהעולם קיים 4.543 מיליארד שנים ואתם איכשהו זכיתם להיות כאן באותו הזמן כמו דיוויד בואי."  החלק המעניין יותר לגבי הציוץ הזה הוא שהוא פורסם לפני שההודעה על מותו של בואי התפרסמה.   השני היה קומיקס שחלף על פניי בפייסבוק ואני כבר לא מצליח למצוא (ואם מישהו מכם יוכל להפנות אותי אליו בתגובות, אני אשמח), שמתאר כמעט במדויק את מהלך החיים שלי ביחד עם בואי, וגם אני מצאתי את עצמי באותו מקום כמו בריבוע האחרון – לך תסביר לבן שלך למה אתה עצוב היום.  לא נורא.  גם הוא יכיר את בואי בעצמו, בתנאים שלו, יום אחד, ואז הוא יבין.

 

לישון טוב בפינלנד

Husky Rescueהשנה היא 2002.  בארץ, בחור צעיר שעשה את כספו ותהילתו בתור נגן הקלידים של אמן מפורסם מקליט אמנים שונים ומגוונים בחדר השינה הישן שלו בבית הוריו והופך את זה לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר באותה שנה.  ובינתיים, בקצה השני של העולם, בחור פיני בשם מרקו נייברג שעיקר הקריירה המוזיקלית שלו היתה מורכבת מתכנון סאונד לסרטים ופרסומות, עשה פחות או יותר את אותו הדבר.  אחרי שנתיים וחצי שבהן הכניס לאולפן עשרים אמנים שונים – זמרים, גיטרות, חלילים, תופים, כינורות, וויברפון – את כולם הוא הקליט בנפרד, אף אחד מהאמנים לא נתקל באף אחד מהאמנים האחרים בתקופה הזו, ועומל במשך חודשים ארוכים על להדביק את החלקים אחד לשני ולהפוך אותם לאלבום קוהרנטי.

כשהוא מוציא את האלבום, "Country Falls", באוקטובר 2004, כבר יש למה שהוא עושה שם.  קוראים לזה פולקטרוניקה.  במקרה שלו מדובר במוזיקה אלקטרונית, מעט תזמורתית, שמכילה בתוכה הרבה אלמנטים של קאנטרי ופולק, בעיקר סליידים למיניהם.  התוצאה, ללא קשר לאיך קוראים לסגנון המוזיקלי הזה שיכול להיות שהוא המציא ושאמנים אחרים התגנבו וחטפו ממנו במשך שמונה עשר החודשים שבהם עבד על האלבום, היא יפהפיה.  מהשירים הקצביים והסינגליים יותר כמו "Summertime Cowboy", שההשפעה שלו על "Somebody That I Used to Know" של גוטייה מלפני כמה שנים היא כל כך ברורה שיוטיוב הציע לי את השיר האחרון בצד המסך כשהקשבתי לשיר הראשון, או "My World", שכבר הספיק לשמש רקע למספר פרסומות.

חלק מהקטעים שנייברג הכניס לאלבום נותרו אינסטרומנטליים – המילים לא תמיד הגיעו ממנו ולא תמיד הגיעו במקור, וכשנייברג הרכיב את הקטעים השונים שהוקלטו לקטע אחד, לא תמיד נותר בהם מקום למילים.  אבל גם הקטעים האינסטרומנטליים, כמו "Rainbow Flows", מעבירים את המסר שנייברג רוצה להעביר באלבום הזה בצורה בהירה – "כל קטע באלבום נועד לתפקד כמו רוח חמימה שנועדה להפיג מעט את הקור של החיים היומיומיים, בלי קשר למזג האוויר במקום שבו אתם חיים."  הוא אומר בנסיון להסביר את האלבום, "המוזיקה של Husky Rescue היא מלנכולית, אבל מלאה בתקווה.  כמו קרני השמש הראשונות אחרי חודשי החורף הארוכים והאפלים שאין בהם שמש בהלסינקי."

לאורך האלבום הזה, נייברג וחבריו מנסים למצוא את האיזון בין המוזיקה האלקטרונית, התזמורתית והילדותית מעט, להשפעה של מוזיקת הקאנטרי – גיטרות סלייד ופריטות קופצניות – ובחלק מהשירים זה עובד, ובחלק זה עובד פחות.  אבל בשיר אחד, לקראת סוף האלבום, כל האלמנטים האלה מתחברים ביחד למשהו שמתקרב ליצירת מופת.  יש שם פתיח חצי אלקטרוני וחצי ווקאלי שהופך בבת אחת למשהו אחר, לסט של גיטרות אקוסטיות שמנגנות קטע ליווי לא מתיימר ולגיטרת סלייד אחת, ולכלי המיתר שנייברג תיזמר, ולעוד גיטרות שמצטרפות וזמר אחד ששר (מחקר מקיף לא גילה לי מי הוא בדיוק הזמר, אבל נייברג עצמו לא שר באלבום ויש רק זמר אחד – סם שינגלר – שמקבל את הקרדיט של שירה באלבום, אז זה כנראה הוא).  המילים של השיר הזה, "Sleep Tight Tiger", מרמזות על כך שזה שיר ערש לילד, אולי הילד של האיש ששר, אבל בבת אחת מקבלות תפנית לכיוון מעט אפל יותר בסוף השיר.  זה שיר פשוט ויפהפה שכל מה שתרצו לעשות הוא לחזור ולשמוע אותו עוד פעמיים או שלוש לפני שממשיכים לשאר האלבום.

אחרי שהאלבום יצא ונייברג התחיל לפנות לכיוונים של הופעות חיות, הוא החליט לוותר על חוויית ההופעה שכרוכה בהעלאת לפטופ אחד לפחות על הבמה והתחבאות מאחוריו, ובחר לנסות לשחזר את החוויה של האלבום – הרבה נגנים בכלים שונים, הרבה זמרים, אבל הפעם כולם ביחד באותו המקום ובאותו הזמן.   עם הזמן, ועם האלבומים הנוספים, ההרכב התקבע על שישה אנשים, כשמרקו נייברג עצמו מסתפק בבאס. אחת עשרה שנים ושלושה אלבומים אחר כך, אחרי שחברי להקה באו והלכו, ההרכב התקבע על שלושה אנשים, כשנייברג מוסיף אליו את יוהנה קאלן בשירה ואת אנטוני בנטלי בגיטרה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – איך נראים ה-X Files אחרי 11 בספטמבר 2001?

 

 

 

אלו לא חיים נפלאים?

לפני הכל

בחוסר הפומפוזיות שכנראה הולכת לאפיין את האלבום כולו כשייצא בינואר, דיוויד בואי מוציא עוד סינגל מהאלבום בשם "Lazarus".  הסיפור הפעם מעט מורכב יותר מכיוון שזה לא רק הסינגל השני מהאלבום (שלפי שתי הדוגמאות הבודדות שמרמזות אליו כרגע מסתמן כאחד מהאלבומים הכי טובים שדיוויד בואי אי פעם הקליט) אלא גם שיר מתוך מחזמר שבואי אחראי על המוזיקה שבו, ושמבוסס באופן רופף על הסיפור שבסרט "האיש שנפל לכדור הארץ", שדיוויד בואי שיחק בו את התפקיד הראשי. מייקל סי הול, גם הוא דיוויד בעברו, משחק את התפקיד הראשי במחזמר.

הנה ידיעה משמחת – בעוד ש-Rdio סוגרת את הבסטה החודש, Columbia House, שהיה מעין שירות מנויים לדיסקים שבו יכולת לקבל דיסק שהם בחרו או דיסק אחר אחת לחודש, קם לתחיה בתור אותו הדבר, רק בתקליטים.

וזה גם קרה בזמן שכולנו ישנו – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  הפקת הסרט אמנם לא בחרה בסופו של דבר בשיר הזה, אבל בכל זאת – רדיוהד התבקשו לכתוב שיר לסרט האחרון של ג'יימס בונד.

 

אלו לא חיים נפלאים?

Blackפעם, כשהייתי צעיר יותר ולדברים כאלה היתה איזושהי משמעות, היה קונספט שנקרא מסיבות כיתה.  ילדים היו מזמינים ילדים אחרים מהכיתה שלהם לבית שלהם, בדרך כלל בערב שישי.  היתה מוזיקה, היו חטיפים, בגילאים מוקדמים יותר היו משחקים ובמאוחרים יותר בעיקר ריקודים, ובגלל האופי השבלוני של מסיבות כיתה, מצד אחד, ושל כל האספקטים החברתיים והפסיכולוגיים של ילדים בגילאים האלה, מצד שני, אחד הדברים העיקריים והחשובים שמארגן המסיבה היה צריך לדאוג לו הוא לכמות ואיכות מספקות של סלואים. סלואים הם ריקודים – וכתוצאה מכך גם שירים – איטיים מספיק ושקטים מספיק כדי לדרבן ריקודי זוגות בתקופה שבה ילדים בכיתות המאוחרות של בית הספר היסודי מנסים להבין מה הקונספט הזה, זוגות, בכלל אומר.

למי שהתקשה בלמצוא את השירים הנכונים בגלל חוסר ידע או חוסר נכונות נחלצה חברת הליקון עם אוסף בשם "Slow Motion".  היום, אפשר למצוא אותו, לפעמים, בדיסק, בגרסה לבנה ולא מתיימרת שכוללת תמונת סטוק של אשה עם מטריה וורודה, ואת הכיתוב שנראה כאילו שמישהו הדפיס את העטיפה במדפסת ביתית מעליה.  מאחר ואני הצטרפתי למשחק הדיסקים בשלב די מאוחר, אני הכרתי רק את גרסת הקלטת, שהיתה שחורה והכילה תמונת סטוק גשומה אבל אחרת, ואת הכיתוב בפונט לא יומרני דומה אבל, למיטב זכרוני, בצבע אחר.

בתוך האוסף היתה קבוצה של שירים, רובם לא מוכרים למאזיני הרדיו של אותם זמנים, שכל אחד ואחד מהם היה יכול להיות מוגדר בריש גלית סלואו. הראשון שבשירים האלה היה שיר יפהפה בשם "Wonderful Life" של אמן או להקה בשם בלאק, והוא מהר מאד הפך להיות השיר האהוב עליי בקלטת – עובדה מאד נוחה כשזה השיר הראשון בצד הראשון – קוראים זקנים כמוני שילדותם המוזיקלית עברה עליהם בלוויית קלטות יודעים כמה זה מסתכל כשהשיר האהוב עליך בקלטת, שאתה רוצה להריץ ולשמוע שוב ושוב ושוב, הוא באמצע.

לקהל המאזינים הישראלי באותה תקופה – סוף שנות השמונים – לא היו הרבה מקורות לקבל מהם עוד מידע על אמנים ולכן אותו בלאק נשאר כשהיה במשך שנים – אמן, אולי להקה, שיש לו שיר יפהפה אחד אבל לא יותר מזה, ומאחר ושנות השמונים הכילו כמות די גדולה של שירים בודדים של אמנים בודדים שמקומם באוספים של שנות השמונים ולא הרבה יותר מזה, לא השקעתי בשיר הרבה מחשבה מעבר לזה.   וויכוח עם חבר, שנים אחר כך, לגבי אם בלאק הוא זמר או להקה, הביא אותי לחפש ולמצוא עוד מידע לגבי האמן והשיר.

הזמר בעל הקול הייחודי ששר את השיר הזה, אם כן, הוא קולין וורנקומב, שעיר הולדתו היא אותו העיר שבה נולדו וגדלו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו.  מקורו של הבלבול לגבי אם זה זמר הוא להקה הוא בתחילת דרכה של הלהקה בשם הזה, שהכילה שלושה אנשים.  גם הסינגל הראשון שהלהקה הוציאה ושזכה להצלחה מסוימת היה בהשתתפות שלושת חברי הלהקה, אבל עם הזמן שני חברי הלהקה נשרו ונעלמו וקולין וורנקומב נותר לבדו, נושא את השם בלאק, וכשהגיעה ההצלחה הגדולה של "Wonderful Life", הוא כבר היה אמן סולו.

ההצלחה הגדולה לא הגיעה בקלות.  קודם כל יש את השנה שהביאה את השיר הזה – 1985, בה קולין וורנקומב עבר תהליך גירושים ארוך וכואב מאשתו, במסגרתו הוא היה צריך לוותר על הבית שלו והעביר את מרבית השנה בנדודים בין ספות של חברים.  אם נוסיף לזה את העובדה שהקריירה המוזיקלית שלו לא נסקה באותן השנים, אפשר להבין מאד בקלות את המילים המלנכוליות של השיר ואת הגוון המינורי שכל כך מנוגד לשם השיר.  וורנקומב כתב על הגירושים מאשתו שני שירים – את "Wonderful Life" ואת הסינגל השני שהוציא מהאלבום באותו השם, "Sweetest Smile", אבל רק כשהשיר מוקסס מחדש ויצא שוב בתור סינגל, מאוחר יותר בשנת 1987, הוא זכה להצלחה האדירה שכולנו היינו עדים לה.

ההמשך היה כמעט בדיוק מה שהייתם מצפים מאמן שאתם מכירים רק שיר אחד שלו.  בעקבות ההצלחה האדירה של השיר הזה, חברת A&M החתימה את וורנקומב לחוזה של שלושה אלבומים.  האלבום הבא שהקליט לא הצליח מסחרית באותה מידה שהאלבום הקודם הצליח בה, ואף אחד מהסינגלים שיצא מהאלבום לא הצליח כמו "'Wonderful Life".  החברה נבהלה והחליטה להוריד את מינון קידום המכירות של האלבום, וכשהאלבום הבא אחר כך הצליח אפילו פחות, הם החליטו לוותר על וורנקומב ושיחררו אותו לחופשי.  הוא, מצידו, הקים חברת תקליטים עצמאית שבה המשיך להוציא את האלבומים שלו (האלבום הבא והראשון בחברה הזו נקרא "Are We Having Fun Yet?" והכיל שיר שבו וורנקומב מתאר את ההתפכחות שלו מחיי הסופרסטאר שחווה אחרי הצלחת הסינגל) וממשיך במסלול העצמאי עד היום – לאחרונה הוא ביקש ממעריצים לממן את האלבום האחרון שלו, כמו שאמנים עושים בימים האלה, והאלבום המבוקש השיג, יחסית מהר, את סכום המימון המבוקש והרבה יותר מזה.  וורנקומב קרא לאלבום "אמונה עיוורת".

והנה עוד משהו מעניין כבונוס – במהלך התחקיר לפוסט הזה מצאתי את הטאמבלר המעניין הזה שבו מבקשת חברת התקליטים של וורנקומב מאנשים לשלוח את הסיפור של איך הם גילו את השיר הזה.  חלק מהסיפורים הם גם של האנשים שהחברה שצילמה את הקליפ תפסה באקראי בברייטון כשהקליפ צולם באחד מסופי השבוע של 1987 שם.  יכול להיות שבאיזשהו שלב בעתיד אתרגם את הפוסט הזה ואשלח אותו לשם – מי מכם שמרגיש פרץ של נדיבות ומוטיבציה לעשות את זה בעצמו, אתם מוזמנים.

 

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – אני לא מבין מספיק במיתולוגיה של אקס מן בפרט או מרוול בכלל, כדי לדעת למה דדפול של הסרט שבו הוא מככב הוא שונה כמעט לגמרי מהדדפול ששיחק ב"וולברין" – אבל, מדובר באותו שחקן שמשחק את אותה הדמות, והטריילר הזה, שבו ריאן ריינולדס מבקש רגע לפני שמגלגלים אותו אל חדר הניתוח שבו הולכים להשתיל לו את כל התכונות של המוטאנטים בבת אחת, שחליפת הסופרגיבור שלו לא תהיה ירוקה, הוא מאד משעשע.

The Lamb Lies Down on Broadway

לפני הכל

כשקיבלתי בשבוע שעבר, משתי רשימות תפוצה שונות כנראה, את ההודעה המשמחת שגרג דולי יוצא לסיבוב הופעות סולו, השאלה הראשונה שלי כשעברתי על רשימת המקומות שהוא הולך לגעת בהם, היתה:  "למה לא ישראל?"  במקרים אחרים, של אמנים אחרים, זו שאלה שהיא לרוב מגוחכת.  לא בהכרח מסיבות פוליטיות – זה פשוט לא הגיוני מבחינה לוגיסטית שאמנים מסוימים שיוצאים לסיבוב הופעות באירופה, אפילו אם הם מגיעים למקומות קרובים כמו יוון או טורקיה, יעברו גם פה.  אבל אצל גרג דולי, שמבחינתו ישראל היא סוג של בית שני להופעות ומבחינתנו הוא כבר בן משפחה, זו שאלה לגיטימית.  ואכן, הטעות הזו תוקנה היום – גרג דולי מגיע לכאן ב-26 לפברואר, והוא יסיים את סיבוב ההופעות שלו כאן.  ההופעה תהיה בבית "מיומנה", שהייתי בו רק פעם אחת, על הבמה, בנסיבות אחרות לגמרי, והכרטיסים הם כאן.

עוד ידיעה משמחת אבל מעט אמורפית יותר שקראתי השבוע היא שפיל קולינס סיים את הפרישה שלו ממוזיקה והוא מוכן להקליט ולהופיע שוב.  פיל קולינס, לפחות על סמך סיבובי ההופעות הקודמים שלו, אמנם נכלל בקטגוריה של אמנים שהשאלה למה הם לא מגיעים לישראל היא מעט מגוחכת, אבל אנחנו יכולים לקוות ואנחנו בהחלט נקווה.

 

אתם יכולים לשמור את הדברים שלי, הם באו לקחת אותי הביתה

The Lamb Lies Down on Broadwayפיטר גבריאל טוען שההארה הגיעה אליו על גבעה בסומרסט.  הוא אפילו כתב על זה שיר – הסינגל הראשון בקריירת סולו מפוארת שבמסגרתה הוא עשה הרבה מאד נסיונות מוזיקליים שרק אחר כך הפכו לסגנונות מוזיקליים לגיטימיים.  זה נשמע טוב, בראיונות ובסיפורים שאחרי, וזה עוטף את המעבר של גבריאל מסולן של אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות ביותר בהסטוריה לאחד מהזמרים הכי מצליחים בהיסטוריה באיזושהי הילה מיתולוגית, אבל בתקופה שבה גבריאל חכך בדעתו מה הצעד האמנותי הבא שהוא צריך לעשות, בשלהי 1974, הוא היה צריך להיות בקצה השני של אנגליה, בבית תמחוי שהוסב לאחוזה בשם האדלי גראנג', וגם שם הוא לא ממש היה.

את גבעת סולסבורי, מעין בליטה קטנה וירוקה מעל הקרקע בסומרסט, פיטר גבריאל ביקר רק ב-1977, בזמן שעבד על אלבום הסולו הראשון שלו.  אבל אנחנו רוצים לחזור שלוש שנים אחורה, לאירועים שהביאו את אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות בהסטוריה להפוך מחמישיה לרביעיה.

ג'נסיס סיימו סיבוב הופעות ארוך ומייגע במטרה לתמוך באלבום החמישי שלהם, "Selling England by the Pound", שזכה לאהבה מקיר לקיר ממבקרים וממעריצים לא צפויים כמו ג'ון לנון.  רוב סיבוב ההופעות עבר בתסכול הולך וגובר מצד הלהקה מאחר ופיטר גבריאל, על התיאטרליות והתלבושות המוזרות שהחליף לאורך ההופעה, זכה למלוא תשומת הלב של הקהל והמבקרים, וחברי הלהקה התחילו להרגיש כמו להקת ליווי.   הם החליטו להתכנס ולהתחיל לעבוד על האלבום השישי כמעט מיד לאחר שסיימו את התחייבויות ההופעות שלהם, ולצורך זה החליטו לעבור ולגור ביחד באחוזה אחת – האדלי גראנג', ולהתחיל לכתוב ולהקליט את האלבום בעזרת האולפן הנייד שהביאו לשם.  אבל לפיטר גבריאל היו רעיונות אחרים.

הבמאי וויליאם פרידקין, שהסרט האחרון שלו, "מגרש השדים", זכה להצלחה עצומה באותה השנה (וגם תרם להצלחה העצומה העתידית של מוזיקאי אחד ויזם אחד), קרא את הסיפור הקצר שפיטר גבריאל כתב על העטיפה האחורית של אלבום ההופעה החיה שג'נסיס הוציאו לפני "Selling England by the Pound" והתלהב ממנו עד כדי כך שפנה לגבריאל במטרה לעשות ממנו סרט.  פיטר גבריאל נעדר מתחילת העבודה על האלבום החדש לאורך הזמן שבו פיתח את הרעיון ביחד עם פרידקין, אבל בהתאם להרבה רעיונות אחרים של הרבה במאים אחרים בהוליווד, הרעיון הזה התמסמס ופרידקין עבר לעבוד על פרויקט אחר שבסופו של דבר הפך להיות "Sorcerer", שלצורך הפסקול שלו גייס את טנג'רין דרים.  גבריאל חזר עם הזנב בין הרגליים ללהקה, שבינתיים הספיקה לכתוב ולהקליט הרבה מהתוכן המוזיקלי של האלבום.   במקביל, גבריאל היה צריך להתמודד עם בעיות בריאותיות בבית הרחוק מהאחוזה שבה הקליטו את האלבום – אשתו היתה בהריון קשה ובעייתי והבת הבכורה שלו נולדה פגה, והוא נסע הלוך וחזור כדי לבלות כמה שיותר זמן עם בתו החדשה בבית החולים.  כשהצליח לבלות מספיק זמן באחוזה שבה שאר הלהקה שהתה, הוא כתב את כל המילים לשירים שבאלבום כסיפור סוריאליסטי, רחוק ככל האפשר מהחומרים הקודמים של הלהקה, בעיקר בהשראת סרט צ'יליאני שצפה בו בשם "החפרפרת" (וקצת בהשראת "מסע על מרכז כדור הארץ" של ז'ול וורן). הסיפור שמלווה את האלבום, והופך אותו בעצם לאלבום קונספט (או אולי אפילו אופרת רוק – אף פעם לא הבנתי באמת את ההבדל בין שניהם), הוא של רעאל, פרחח פורטוריקני צעיר שחי בניו יורק, ופניה לא נכונה במנהרה של רכבת תחתית מוביל אותו למסע עמוק יותר ויותר בתוך אדמת ניו יורק ובתוך הנפש שלו, תוך כדי שהוא מנסה להציל את האח שלו, שהוא אולי הוא עצמו.  תוך כדי המסע הזה ג'נסיס מגלה עולמות מוזיקליים חדשים שלא התנסתה בהם, שבמסגרתם גם המילים וגם המוזיקה הופכות את האלבום הזה לקשה ומהודק יותר מהאלבומים הקודמים שלהם.  "הרעיון של להמשיך ולפזז בארץ הפיות הפך להיות יותר ויותר חסר משמעות," פיטר גבריאל נימק מאוחר יותר את השינוי הזה בסגנון הליריקלי והמוזיקלי של הלהקה.

את מייק ראת'רפורד, הבסיסט של הלהקה באותם זמנים (שתפס את מקומו של סטיב האקט כגיטריסט כשזה עזב את הלהקה בשלב מאוחר יותר), הסיפור הזה לא שיעשע.  לפני שפיטר גבריאל הצטרף ללהקה בהאדלי גראנג', בזמן שהם עבדו על המוזיקה של האלבום, לראת'רפורד היה רעיון לעשות אלבום שמבוסס על "הנסיך הקטן" – אלבום קצר ואוורירי יותר שהיה דומה לדברים הקודמים שג'נסיס עשתה.

כשהאלבום היה גמור, והפך להיות "The Lamb Lies Down on Broadway", האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס בעיניי ואחד מאלבומי הקונספט המרהיבים ביותר שזכינו בהם כציוויליזציה, וחברי הלהקה יכלו לראות את המילים לשירים ואת הדרך שבה האלבום והסיפור שהאלבום סיפר התפתחו, הם ידעו בדיוק למה כל זה הולך להוביל בסיבוב ההופעות המתבקש שיגיע לאחר הוצאת האלבום – עוד תלבושות, עוד תיאטרליות, עוד אפקטים מוזרים על הבמה.  והם צדקו לחלוטין.  בין הדברים שהתרחשו על הבמה בסיבוב ההופעות הארוך שליווה את האלבום – שבו הלהקה ביצעה, כל ערב, את האלבום מתחילתו ועד סופו, כמעט ללא שירים אחרים מהרפטואר שלה, היה שיר שבו פיטר גבריאל ובובה לבושה בדיוק כמוהו ניצבו על הבמה, ספוט על כל אחד מהם, והקהל היה צריך לנסות ולהבין מי מאלו הוא הזמר ומי מאלו הוא סתם בובה (פיטר גבריאל כמובן עשה להם את החיים יותר קשים);   בשיר אחר גבריאל עטף את עצמו בקונוס עטור בנחשים, שקרס אל רצפת הבמה בסוף השיר וחשף את גבריאל בבגד גוף שנצץ באורות שבהקו מתחתית הבמה;  והחוויה הקשה ביותר – בשביל הלהקה ובשביל הצופים, חיכתה להם כשגבריאל עטה על עצמו את הדמות של הסליפרמן, ועטף את עצמו בבגד עטור בבליטות שלא השתמעו לשתי פנים, שאמורות להופיע רק במקום אחד בגוף אבל הופיעו על כל הגוף, תוך שהוא עולה בחזרה על הבמה בזחילה אחרי שהוא יוצא מצינור בעל מאפיינים פאליים מובהקים.   המבקרים והצופים קרסו מהתרגשות לאור ההפקה המרשימה הזו, שכללה גם שלושה מסכים מאחורי הלהקה, מסודרים כמו עטיפת האלבום, שבחלק מהמקרים הציגו שקופיות מתוך עטיפת האלבום וברוב המקרים לא, וייחסו את הכל – המילים, המוזיקה, ההפקה, הסיפור – לפיטר גבריאל עצמו, תוך שהם מתעלמים לחלוטין משאר חברי הלהקה.

את שתי ההופעות האחרונות בסיבוב ההופעות, חברי הלהקה היו צריכים לבטל מפני שלא נמכרו מספיק כרטיסים.  אני בטוח שהם נשמו נשימת רווחה בשלב הזה, מאחר וקרוב לוודאי שהם היו רוצים וצריכים לבטל את ההופעות האלה בכל מקרה.  פיטר גבריאל הבין לאן הרוחות נושבות והודיע לחברי הלהקה שהוא לא מתכוון להישאר אחרי שסיבוב ההופעות ייגמר, מספר שבועות לפני כן, אבל הנהלת הלהקה שכנעה אותם לדחות את ההודעה לעיתונות ולשאר העולם וזו קרתה רק באוגוסט 1975, שלושה חודשים אחרי שסיבוב ההופעות הסתיים.

התקופה שלאחר מכן היתה טראומטית לכל הנוגעים בדבר.  חברי הלהקה הנותרים התעקשו להתכנס ולהתחיל להקליט את האלבום הבא שלהם, "A Trick of the Tail", כמעט מיד, כשפיל קולינס נוטש את התופים ועובר לקדמת הבמה, כדי להוכיח לעצמם ולעולם שהם עדיין יכולים לכתוב ולהקליט מוזיקה מוצלחת ומצליחה גם בלי פיטר גבריאל, ולגבריאל עצמו לקחו כמעט שנתיים נוספות עד שמצא את הקול המוזיקלי החדש שלו והוציא את אלבום הבכורה שלו, הראשון מבין השלושה שנושאים רק את שמו ומכונה "מכונית".

ב-1999, ואחר כך שוב ב-2004, אחרי שהאבק שכך מעט וכל חברי הלהקה המשיכו והצליחו, ביחד ולחוד, חמשת חברי הלהקה המקוריים השתעשעו ברעיון של להתאחד לצורך סיבוב הופעות שבו יבצעו, שוב, את "The Lamb Lies Down on Broadway" במלואו.  הרעיון לא נשא פרי בגלל התחייבויות קודמות של גבריאל, אבל לפחות שיר אחד – ביצוע מחודש ל-"Carpet Crawlers"', יצא מזה – והוא אפילו יפה יותר בעיניי מהשיר המקורי, מכיוון שאלו פיטר גבריאל של ההווה ופיל קולינס של ההווה, מכניסים את כל ההוויה המוזיקלית שלהם כאמני סולו וכסולנים לאחד מהשירים הנגישים יותר מהאלבום הזה.

את המחשבה שג'נסיס יתאחדו שוב, יום אחד, בהרכב המקורי שלהם, ישאירו מאחר את חילוקי הדעות של העבר וינגנו שוב את כל האלבום המפואר הזה, מההתחלה ועד הסוף, פיל קולינס ביטל בצורה מאד אפקטיבית בראיון לאחרונה.  "אני חושב שהמעריצים לא חושבים על זה עד הסוף," הוא אומר.  "אם נתאחד, פיטר גבריאל לא יהיה מוכן לשיר את "Invisible Touch" ו-"I Can't Dance".  אנחנו נצטרך לעשות דברים ישנים כמו "The Lamb Lies Down on Broadway". ואני כבר לא יכול לתופף."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לוק סקייווקר? דארת' ויידר? שטויות.  הנה עשרה אנשים שכיכבו ב"מלחמת הכוכבים" ואפילו לא ידעתם.

 

 

רובן נלסון, לא רוג'ר נלסון*

  1. לפני הכל

הנה פרטים על ההופעה של  וויליאם בנט וההרכב הנוכחי שלו, "Cut Hands" – לא חלום אחרי הכל.   ההרכב יופיע ב"פאפאיתו" שבתל אביב, ב-3 לספטמבר (יום חמישי הבא).  אז זהו.

שמועות מדברות גם על הופעה נוספת של קלקסיקו בארץ.  עוד פרטים כשיהיו לי (ולכולם, אני מניח).

 

2.  לא נודע ולא במקרה

Unknown Mortal Orchestraניו זילנד היא ארץ רחוקה וקסומה מלאה בגבעות מוריקות, מפלים שוצפי מים צלולים, עמקים מלאי פרחים והרים מסותתים.  במקומות מסוימים, כשמסתכלים בזווית הנכונה ומצמצמים את העיניים בדיוק לחרך הנכון, אפשר לראות שם הוביטים.  וגם אנשים שכשהם אומרים שהם מרגישים יותר טוב, זה נשמע כאילו שהם אומרים שהם מרירים. מובן לחלוטין, אם כן, שהמוזיקה שתצא משם תהיה גם היא מיוחדת ומלאת תכונות קסם כאלה ואחרות.  למשל, "Crowded House", שניחנה בכוח העל של לקחת כל סוג של מילים ולמצוא בדיוק את ההרמוניות הנכונות כדי להרעיד את מיתרי הלב.  חברי הלהקה נכנסו בזהויות בדויות לאוסטרליה, חלקם אפילו השיגו אזרחויות אוסטרליות, והצליחו לשכנע את אוסטרליה ואת כל שאר העולם שהם בעצם להקה אוסטרלית.  תוך כדי כך הם המשיכו, מחד, ליצור את המוזיקה האהובה בצורה כמעט אוניברסלית שלהם, ומצד שני, להניע בצד האוסטרלי את המלחמה העקובה מדם בין ניו זילנד לאוסטרליה, שהיא כל כך סודית שהיא מעולם לא קרתה.

ומצד שני יש את "Unknown Mortal Orchestra", להקה שהיא ניו זילנדית לחלוטין, לכל דבר ועניין, בעיקר מפני שהיא מורכבת מחבר מרכזי אחד – רובן נילסון, שהוא יליד ניו זילנד.   הוא התחיל את דרכו המוזיקלית בצורה הכי אפקטיבית שיכולה להיות כדי לייצר נוכחות בעולם הדיגיטלי שמקיף אותנו – להוציא שיר לאינטרנט בעילום שם.  אין דבר שיכול לעורר יותר מוטיבציה באנשים לגבי למצוא מידע על אמן כמו ההיעדרות המוחלטת של מידע לגבי אותו אמן מהאינטרנט.  נילסון חיכה בסבלנות כדי שכל בלוגר וחובב מוזיקה באינטרנט יקבל את ההזדמנות למרוט את השערות בעצבנות ולשקול מחדש את כישורי החיפוש באינטרנט, ואז חשף את השם שבמסגרתו הוא יוציא את שלושת האלבומים שלו – שניים מהם חמושים בשני חברי להקה נוספים ובית חדש בפורטלנד, אורגון, מדינה לכשלעצמה יכולה לתת לניו זילנד את התמורה המלאה לכספה בלהיות מדינה קסומה ומוזרה.

לשיר ההוא קראו "Ffuny Ffriends" והוא נשמע כמו זאפה על אסיד.  עם שם שהראה גם הוא נטיות התחכמות זאפאיות, ריף גיטרה שהולך בכיוון מסוים ואז מסתובב ובורח בכיוון האחר וקול מוכפל ומעוות שנשמע כמו זמר אוקיאני אחר, לוק סטיל, לרובן נילסון היו את כל הנתונים ההתחלתיים הנכונים בשביל לגרום לכל האנשים הנכונים להקשיב למה שיש לו לשיר.

מיד אחר כך באו אלבום אחד, ללא שם, שיצא בחברת תקליטים אחת, ועוד שניים בחברת תקליטים אחרת, ובכל אחד מהם כמות של רעיונות מוזיקליים שהיתה יכולה להעסיק להקה אחרת במשך שנים.  נדמה שלרובן נילסון וחבר מרעיו יש יכולת תשומת לב קצרה במיוחד לז'אנרים מוזיקליים וכשהם מזהים אחד שהם רוצים לעסוק בו הם תופסים אותו ומנערים אותו מכל המאפיינים המוכרים שלו, מתעללים בו מעט עם רעיונות מוזיקליים משלהם ומציגים את הגרסה המיוחדת שלהם לאותו סגנון.  כך מוצאים את עצמם שירי גראג' רוק עם קטעי סולו באפקט גיטרה מוזר שמדמה קול אנושי, ושירים אחרים נשמעים כמו משהו שהיה יכול להיות של רדיוהד אם רק היה לו קו מוזיקלי שאפשר לעקוב אחריו לאורך כל הדרך.

כשהגיע הזמן לאלבום השלישי, "Multi-love", נילסון והלהקה גילו שיש כבר אמן אחר שנמצא בעסק הזה כבר די הרבה זמן – גם הוא עושה דברים עם גיטרה שאמנים אחרים בדרך כלל לא עושים, גם הוא נע בתזזיתיות מז'אנר מוזיקלי אחד לאחר תוך כדי שהוא גורם לכולם להישמע כמו סגנונות שהוא המציא בעצמו.   לא עוד זאפה על אסיד.  מעכשיו – פרינס על אסיד.  משיר הנושא שנשמע כמו השלב הטבעי הבא באבולוציה אחרי סטיבי וונדר ופרינס, דרך "Can't Keep Checking My Phone" שמתאר באופן מדויק את הסטרס התמידי שכולנו נמצאים בו כל הזמן, מחכים לצפצופים ולצלצולים שמרמזים שמשהו בעולם שמסביבנו קורה ושאנחנו צריכים להגיב, ועד לשיר הכמעט סוגר, "Necessary Evil", על ריף כלי הנשיפה שמלווה אותו לאורכו, שכתב אביו של נילסון ועל האווירה הג'אזית המקרטעת שלו.    כל אלה, אף על פי שהאלבום יצא רק במאי השנה, מעוררים רצון לשמוע מה עוד יש ל-"Unknown Mortal Orchestra" באמתחתם.

וכל זה כדי לומר שני דברים. אחד, "Unknown Mortal Orchestra" באים להופיע בארץ ב-18 בנובמבר, ב"רידינג 3".  והשני, הם הופכים להיות, לאט לאט, מתחת לאף שלנו, יותר ויותר מפורסמים.  מה שאומר שכדאי להצטייד בכרטיסים כבר עכשיו.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מייקל קיין.  הארווי קייטל. מארק קוזלק.  צריך יותר מזה?

 

* אני יודע, אני יודע. נילסון, לא נלסון. אבל חופש אמנותי וכל זה.

שלוש שלשות, חלק שלישי: מוזיקה עממית ממדינה לא קיימת

1.  לפני הכל

יש חלק רע במיוחד ביצר האנושי, שגורם לנו, בהינתן טרגדיה, במיוחד כזו של מישהו שאנחנו מרגישים שטרגדיות לא יכולות להיות מנת חלקו בעולם, לרצות לדעת הכל.  איך זה קרה, למה, מה אנשים ראו, וחשבו, והרגישו ומה הם חושבים ומרגישים ועושים עכשיו.  אבל כשמדובר במישהו כמו ניק קייב, שבנו ארתור נפל מצוק באנגליה בתחילת השבוע ונפטר בהמשך, שבמשך עשורים העניק לנו כל כך הרבה בעזרת המוזיקה שלו ואיפשר לנו להתחבר אליו בדרכים שאמנים אחרים לא מאפשרים, יש איזושהי הרגשה של חוב.  ומצד שני, הרגשה שאנחנו לא יודעים בדיוק איך אנחנו צריכים להתנהג בסיטואציה כזו.  העצב הוא, כראוי, אמיתי ואוניברסלי.  לא נתקלתי באף אדם ברשתות החברתיות שמקיפות אותי, שניק קייב נגע בחיים שלו והעצב שלו מהחדשות האלה לא היה אמיתי.  "בננו נפטר ביום שלישי האחרון," ניק קייב ואשתו פרסמו בהודעה הקצרה, היחידה, לתקשורת, שהוציאו מאז.  "הוא היה בננו היפהפה, האוהב והשמח.  אנחנו מבקשים שתתנו לנו להתמקד באבל שלנו בפרטיות כרגע."   והדבר היחיד שנותר לנו לעשות, כחלק מהחוב העצום שיש לנו אליו, הוא להיענות לבקשה שלו, ולקוות שיום אחד הוא ימצא איזושהי נחמה.

2. Tin Hat Trio:  מוזיקה עממית ממדינה לא קיימת

Tin Hat Trioההרכב השלישי והאחרון בטרילוגיית הרשימות הקצרות הזו הוא הרכב סטנדרטי הרבה יותר מהשניים האחרים.   באופן שנפוץ בקרב ההרכבים האחרונים שדיברתי עליהם, מדובר בשלושה אנשים.  אבל הפעם הם מנגנים על כלים די סטנדרטיים שמכילים את כל החלקים שהם אמורים להכיל:  רוב בורגר, שייסד את ההרכב, מנגן בעיקר באקורדיון אבל גם בפסנתר; רוב אורטון מנגן בגיטרות שונות; וקרלה קילשטדט מנגנת בכינור, שמדי פעם אפקטים גורמים לו להישמע כמו כלים אחרים ממשפחת המיתרים.

אבל – אני מרמה. קצת.  מפני שרוב בורגר, מייסד ההרכב המעט אמורפי הזה, עזב את ההרכב לפני יותר מעשר שנים, ואת נעליו הגדולות היו צריכים למלא שני אנשים – רוב רייך, גם הוא אחראי על האקורדיון והפסנתרים ברפרטואר הלהקה, ובן גולדברג, נגן קלרינט ששיתף פעולה עם ההרכב באופן לא רשמי לאורך השנים לפני כן באלבומים ובהופעות.  עכשיו, הם פשוט נקראים Tin Hat, כי הם ארבעה אנשים, שהיו פעם חמישה.  שהיו פעם שלושה.

טין האט, אם כן, מגדירים את עצמם כקולקטיב של מלחינים, לא כלהקה.  אם כי גם זאת הגדרה מעט רופפת, מאחר והם לא בדיוק מלחינים.  זאת אומרת, מאד בדומה לג'אז, הם הרכב שמתחיל כל קטע במבנה מוגדר מראש, לפחות איזו מפה שמשרטטת באופן פשטני וכללי את הכיוון שבו הם הולכים.  אבל הדרך שבה קטע שהם מנגנים מתחיל והדרך שבה הוא נגמר – בהקלטות ובמיוחד בהופעות – הן שתי דרכים שונות לחלוטין.  טין האט הם הרכב שמקדיש חשיבות יתרה לכל מה שכרוך באלתור, באותה מידה, או אפילו במידה גדולה יותר, מכל מה שכרוך בהלחנה מהוקצעת ודקדקנית של הקטעים שהם כותבים.

הם מגדירים את עצמם גם כהרכב קאמרי.  קאמרי, כמו בהגדרה המקורית של הרכב מהסוג הזה – הרכב של כלים שאפשר לקחת אותם בקלות ולהכניס אותם לחדר, ולבצע שם את סדרת הקטעים שהם רוצים לבצע לקהל של אנשים, או אפילו להקליט אותם, בלי מעורבות של מגברים או של גורמים אחרים. האקורדיון, הגיטרות, הכינור וכלים נוספים שמצטרפים להרפתקאה הזו מאפשרים להם ליצור מוזיקה שנשמעת כאילו היא מגיעה מזמן רחוק מאד, וממקומות אחרים מאד.

יש כמות מסוימת של מילים שאפשר להשתמש בהן כדי לתאר את המוזיקה שיוצאת מתוך הרמקולים כשאחד מארבעת האלבומים שהם הוציאו כטריו מונח במגש נגן הדיסקים ונשאב פנימה – מוזיקה מזרח אירופאית, צוענית, מוזיקה של המאה שעברה, מוזיקה של תחילת המאה שעברה בארצות הברית, אמריקנה, מוזיקת שורשים, בלוגראס.  וכל התיאורים האלה נכונים, ברגעים קצרים ובודדים של המוזיקה.  אבל מה שמיוחד במוזיקה שחברי ההרכב מבצעים, הוא שהיא מערבבת את כל הדברים האלה לכדי סגנון מוזיקלי חדש שנשמע קרוב וביתי ומנחם בבת אחת, בלי יכולת לדעת למה.  הרי זו לא המוזיקה שלנו.  לא מוזיקה שמגיעה מהמקום שעזבנו ושאנחנו מתגעגעים אליו, ולמרות זאת, זו בדיוק הדרך שבה אפשר לתאר את המוזיקה הזו – כמו מוזיקה עממית ממקום שמעולם לא ידענו שעזבנו.

ארבעת האלבומים שהם הוציאו כשלישיה מציגים כל אחד, על עטיפתו, בדיוק את מה שאפשר לצפות ממנו – "Memory is an Elephant", שחושף הרבה ערפל ועשן ופיל קטן במרכז, נשמע בדיוק ככה – מוזיקה שיש לה בסיס קבוע שאפשר להיאחז בו, שמוקף בהרבה מאד צלילים שלא בדיוק מתיישבים במקום הנכון מסביב לאוזניים;   "Helium", האלבום הנגיש ביותר שלהם מבחינה מוזיקלית, מארח את טום ווייטס באחד משני הקטעים שנושאים את שם האלבום, ונראה ונשמע כמו סצינה מאחד הסרטים של אמיר קוסטוריצה;  "The Rodeo Eroded", מציג איזשהו אלמנט מוזר של פרזול ממערב פרוע בעולם מקביל, בגווני ספיה, וחושף את האמריקנה המחודשת של טין האט, שמגייסת לשורותיה גם את ווילי נלסון, לצרכי חיזוק האותנטיות;   ו-"Book of Silk", על עטיפת הקרטון שלו וההדפס המציג אנשים בכובעים גבוהים ונשים בשמלות מאד לא נוחות מביטים לעבר עתיד שהם לא צפויים לחוות, והמוזיקה גם היא נמשכת אחורה לזמנים ולמקומות שהעין והאוזן לא מצליחים להשיג.

אחר כך ההרכב השתנה, והתרחב, וקטן שוב, והיו פסקולים ואלבומים נוספים, וסיבובי הופעות ואיחוד קצר של ההרכב המקורי, גם הוא בפסקול, וההרכב ממשיך, בינתיים במבנה הרביעיה שלו, להגדיר מחדש את הקו שמפריד בין המוזיקה של העולם הישן – היבשת שנשארה מאחור כשכל האניות חצו את האוקיינוס והגיעו אל הארץ החדשה והאופקים החדשים – ובין זו של העולם החדש והמופלא שגילה את עצמו, לאט לאט, מבעד לערפל.  הערפל, שהפסנתר, הגיטרה והכינור של Tin Hat Trio מקפידים לפזר גם עכשיו.

 

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא, חברים שמבינים בדברים מהסוג הזה מחכים בחוסר סבלנות ל-"Suicide Squad" שאמור לצאת ב-2016.  שלוש דקות וקצת בחברת הטריילר שיצא השבוע לסרט הזה, שכולל בתוכו את הגרסה הכי מטרידה ששמעתי אי פעם ל-"I Started a Joke"', בהחלט עוזר להבין למה.

שלוש שלשות, חלק שני

1. לפני הכל

קרוב לוודאי שכבר קראתם על זה באיזושהי חלקה של האינטרנט, אבל הנה זה גם כאן:  חנות תקליטים בשם "בי סייד" עומדת להוציא את הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת בוויניל.  חברי הלהקה נתבשרו על כך באופן עקיף, וכשיצרו קשר עם בעלי החנות, דין בראון, הם הבינו ממנו שהוא לא ידע שהגרסה הזו של הקלטת יוצאת בניגוד לידיעתם ולדעתם של חברי הלהקה, שההוצאה מתבססת על הסכם שיש לו עם מוטי שהרבני (מי שהיה המנהל של הלהקה ושמחזיק בזכויות של חלק מהחומר שלהם) וביקש ליישר איתם את ההדורים, אבל הודעה על הוצאת התקליט יצאה לעיתונות למחרת.  חברי הלהקה פירסמו פוסט משותף בפייסבוק, מתוך החשבון של אוהד פישוף, שבו הם טוענים שאין להם את היכולת הכלכלית ליישב את הנושא בצורה משפטית ואפילו לברר אם מדובר בנושא לא חוקי, או בנושא חוקי, אבל מסריח.  בכל מקרה הם מבקשים מכל מי שהלהקה יקרה לליבו, כמוני וכמוכם, לא לקנות את הוויניל הזה ולפנות, אם יש לנו צורך, להוצאה הדיגיטלית של הקסטה שהם כן היו מעורבים בה, על ידי Anova Music, שנה אחת קודם לכן.  אתם יכולים לקרוא את הפוסט המלא כאן.

 

2. הנשיאים, של ארצות הברית. של אמריקה.

The Presidents of the United States of Americaהסימן הראשון בשביל מנהיג להקה, או מי שאחראי על שיווק הלהקה, אם יש מישהו שמקדיש את זמנו רק לזה, שהשם שהלהקה בחרה לעצמה עשוי לא להיות מועיל במיוחד ללהקה, עשוי להיות כששם הלהקה מתפרש על שלוש שורות שלמות באלבום הבכורה של הלהקה. כמובן שאפשר להציל את המצב.  למשל, אם נמנעים מלחבר את כל האותיות של כל המילים בשם הלהקה כך שייראו כמו שורה ארוכה של אותיות מחוברות.  או למשל, לא להשתמש בפונט של מכונת כתיבה שהדיו בה מורח את האותיות על הדף.  אבל בשביל The Presidents of the United States of America, שיווק עצמי לא היתה אחת מהמטרות המרכזיות שלשמן הם התאגדו מלכתחילה.

בשביל לתאר את PUSA – אני אשתמש מכאן באותו אקרונים שכל הגורמים האחרים שכותבים עליהם משתמשים בו – כדאי להתחיל מהחלק הנורמלי, שמחבר את הלהקה עם להקות אחרות.  ג'ייסון פין, איש נמוך, שחור שיער ותזזיתי, הוא זה שמופקד על התופים (וההרמוניות) בלהקה – והוא מתופף, לרוב, על סט תופים נורמלי לחלוטין.  אבל מכאן הפנים המוזיקליים של הלהקה הולכים ומסתבכים. כריס בליאו ודייב דידרר, שהקימו את הלהקה, מנגנים על מה שמכונה "גיטבאס" (בשביל דידרר) ו"באסיטר" (בשביל בליאו).  אצל הראשון, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה שני מיתרי באס בלבד.  אצל השני, מדובר בגיטרה סטנדרטית שמורכבים עליה רק שלושה מיתרי גיטרה.  אם ניחשתם שההשראה לסידור הלא שגרתי הזה של מיתרי הגיטרות היא מארק סנדמן, ניחשתם נכון – כריס בליאו ניגן עם מארק סנדמן לפני שהקים את הלהקה.

בליאו ודידרר הכירו בבית הספר "בוש" בסיאטל (מכאן השם – אף על פי שלבית הספר אין קשר לאף אחד מהנשיאים בעלי אותו השם), והתחילו את דרכם כצמד – עם הגיטרות המוזרות ובלי תופים.  הם שינו את שמם לעתים תכופות, בצורה שהקשתה על המעריצים שלהם לדעת מתי הופעות מקומיות שלהם מתרחשות, אבל רק כשצירפו לשורותיהם את ג'ייסון פין עתיר המצילות והפכו לשלישיה, הם התפנו להקליט את הקלטת הראשונה שלהם – קלטת בת עשרה שירים שהוקלטה ביום אחד, ונמכרה מתוך הכיסים של חברי הלהקה ומשולחן המרצ'נדייז בהופעות שלהם.

סיאטל של תחילת שנות התשעים היתה עיר שהכילה בעיקר חברי להקות מגודלי שיער ועטויי חולצות פלאנל ומכנסי שלושת רבעי, וחברי הלהקה, שלא היו לא זה, לא זה ולא זה, התקשו למצוא חברת תקליטים שתתעניין במה שיש להם להציע.  כשהצליחו – וחתמו בסופו של דבר בחברת תקליטים קטנה ואלמונית בסיאטל, הצעד הזה התברר כמוצלח גם בשבילם וגם בשביל חברת התקליטים.  הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, זה שמכיל את שם הלהקה בשלוש שורות כמו גם צילום מכוער במיוחד של כמה פסלי חיות ממתכת מנגנים בשלל כלים מוזרים, והמתינו להפוך להיות סופרסטארים.

הם לא היו צריכים לחכות הרבה.  את הווידאו קליפ ל-"Lump", שיר שנכתב על גידול בראשו של כריס בליאו, ובו חברי הלהקה הרסו את נעליהם בביצה אמיתית תוך כדי שהם מנגנים את השיר בעוד מפלס המים מסביבם הולך ועולה, היה אפשר לראות ב-MTV לעתים קרובות, ואחריו הגיע "Peaches", שיר הלל לחיים בכפר ולאפרסקים (שצריך, כמובן, להגן עליהם מנינג'ות), שזכה אפילו ליותר זמן אוויר.   PUSA הפכו, כמעט בבת אחת, להצלחה מסחררת ברחבי העולם – וסיבובי הופעות עולמיים, כולל הופעה בהר ראשמור עם ארבעה נשיאים אמיתיים, כמו גם גרסת כיסוי סאטירית של ווירד אל ינקוביץ' לאחד מהשירים שלהם – ואין שום דבר שאומר שהגעת לפסגת העולם כמו גרסת כיסוי של ווירד אל ינקוביץ' לשיר שלך – הפכו למנת חלקם.   זמן לא ארוך במיוחד אחרי שהשירים התחילו להצליח ולצבור תאוצה, קולומביה קנתה את הזכויות לאלבום מחברת התקליטים האלמונית מסיאטל והוציאה את האלבום מחדש, מעוצב בצורה מעט אחרת, תוך כדי שהיא לוקחת את הזכויות לאלבום מהלהקה למשך כמעט עשר שנים.

אחרי האלבום הראשון, שיצא ב-1995 – שלהי תקופת הגראנג' בסיאטל וברחבי העולם, אבל תחילתו של הפרק המוזיקלי המעניין יותר של התקופה הזו – יצא האלבום השני, שזכה לשם הלא מחייב "II".   הוא הכיל להיטים שעשו מעט פחות גלים בבריכה המוזיקלית הקולקטיבית – בעיקר "Mach 5" ו-"Tiki God".   זמן קצר אחר כך הלהקה הוציאה אלבום-התחייבות-חוזית של קטעים נדירים, בי-סיידים וגרסאות כיסוי (ביניהן "Cleveland Rocks", השיר שמלווה את הפתיחה של התכנית של דרו קארי), והתפרקה.  סוף פרק ראשון.

בשנת 2000 חברת תקליטים אחרת, שהיתה אחת מהחברות החלוציות בתחום מכירת עותקים דיגיטליים של אלבומים (אבל לא שמעתם עליה מעולם, מה שאומר שהיא כנראה לא הצליחה), שכנעה אותם להקליט סינגל אחד נוסף ביחד, ואחר כך אלבום שלם.  אבל מאחר שאותה חברה פשטה את הרגל, וסגרה את האתר שמכר את השירים האלה בפורמט דיגיטלי, הנסיון הזה לא נמשך זמן רב מדי, וחברי הלהקה, שלא יצאו לסיבוב הופעות כדי לקדם את האלבום החדש הזה, התאיידו מהר מאד, איש איש לפרויקטיו השונים.

הלהקה התאחדה מאז פעם נוספת – שמחזיקה, למעט חבר הרכב אחד שהוחלף, עד היום, כמה שנים מאוחר יותר, וממש בשנה שעברה פנתה ישירות לקהל המעריצים שלה – כי זה מה שעושים היום, וביקשה לדעת אם יש להם את הרצון לממן אלבום אחד נוסף שלהם.  הקהל הגיב בהתלהבות, ו-PUSA אספו את כל הכסף שהיו צריכים בתוך שבוע – מספיק בשביל להוציא שני אלבומים.  האחד, "Kudos to you", הכיל שירי אולפן חדשים, והשני, "Thanks for the Feedback", הכיל הופעה חיה שלמה, שהוקלטה שלוש שנים לפני כן.

הדבר הייחודי בצליל של הלהקה, שנשמע פשוט ולא מיוחד בהתחלה ובגלל זה כל כך קשה לאתר אותו – צריך שמיעה אחת נוספת, אולי שתיים, של השירים שלהם כדי להבין עד כמה הסאונד שלהם ייחודי – הוא מגוון המגבלות שהם הטילו על עצמם תוך כדי שהם יוצרים את המוזיקה שלהם.  קודם כל, הם שלישיה שמורכבת מבס, גיטרה ותופים (בערך).  נוסיף לזה את העובדה שלבאס יש רק שני מיתרים, שמורכבים על גוף של גיטרה רגילה.  נוסיף לזה את העובדה שלגיטרה יש רק שלושה מיתרים.  ולכל אלה נוסיף את העובדה שלא תמיד חברי הלהקה נשארים בכיוון הסטנדרטי של גיטרות ובאסים (האלבום הראשון אפילו מכיל שיר שמתארח בו קים ת'אייל, הגיטריסט של Soundgarden ואיש שעוד לא פגש גיטרה שהוא לא רצה לכוון מחדש), ואנחנו מוצאים את עצמנו בטריטוריה מוזיקלית מאד בעייתית, שיכולה להישמע מאד ריקה ורחוקה.  אבל חברי הלהקה מצליחים למצוא דרך – באמצעות נגינה במהירות הנכונה, במקצבים הנכונים, ועם האפקטים הנכונים – לגרום לסאונד שלהם להישמע מלא וכוחני, ולדחוף את השירים שלהם במהירות קדימה.  רוב השירים שלהם הם קצרים, פשוטים ותמציתיים.  הקצרים יותר מתחילים מיד, כאילו לכריס בליאו, הסולן בדרך כלל, יש צורך להיות באיזשהו מקום אחר מיד עם תום השיר. הארוכים יותר מורכבים מרבדים שונים של שירים – שמתחילים בצורה מסוימת ומסתיימים כאילו היו שירים אחרים לגמרי.

PUSA ממשיכים להופיע, בפרופיל נמוך, ולעשות את המוזיקה שתמיד השכילו לעשות, שהיא שונה מכל דבר אחר ששמעתם, ושתמיד יהיה לה מקום בנוף המוזיקלי שרוחש וגועש מסביבה – הרי יש להם פחות משישה מיתרים ביניהם.

 

זה הכל להשבוע – עד השבוע הבא:   אנחנו אמורים לא לאהוב אותו. בכל זאת, הוא מדבר נגד ישראל בכל הזדמנות שהוא יכול ומנסה בכל כוחו למנוע מאמנים אחרים להגיע לארץ.  לפעמים הוא מצליח.  כשהוא כן הופיע כאן, הוא השתמש בהקלטה מראש של הקול שלו.  ובכל זאת, זה אחד מהאלבומים הכי אדירים בהסטוריה, עם אחת מההופעות הכי אדירות בהסטוריה, והוא הצליח, בסיבוב ההופעות בתחילת העשור הזה, שבו ניגן את כל האלבום בליווי כל האספקטים הוויזואלים הנדרשים, לעשות אותו אפילו יותר טוב – ועכשיו, סיבוב ההופעות של "The Wall" – הסרט.

שלוש שלשות: חלק ראשון

1. לפני הכל

שתי תוספות מבורכות לרשימה ההולכת ומתגבשת של אמנים לועזיים שמגיעים לישראל בזמן הקרוב (יחסית):  ג'סטין הייוורד, הסולן של ה-Moody Blues, יגיע לארץ להופעה אחת באמפי ווהל, ב-24 לאוקטובר (השאלה הנשאלת היא למה הוא מגיע לבד ולא עם כל הלהקה, אבל – עדיף לבד על פני בכלל לא); ו-Unknown Mortal Orchestra, הרכב ניו זילנדי שאני מגדיר בתור פרנק זאפה על אסיד, זאת אומרת על עוד אסיד,  יופיעו ב-18 בנובמבר ברידינג 3 בתל אביב.

 

2.  אם אדם נופל על במה באמצע הלילה

Morphineאדם נופל על במה ומתמוטט מול קהל של אלפי אנשים, בלילה חם של יולי לא רחוק מרומא.  הקהל מביט לעבר הבמה, לא יודע בדיוק איך לעכל את זה.  זה לא מסוג הדברים שהלהקה הזו צפויה לעשות.  תיאטרליות על הבמה היא לא בדיוק הקטע שלה.  הם מחכים.  אחרי כמה שניות, שבשביל הקהל ובשביל כל הנוגעים בדבר בטח נדמו הרבה יותר ארוכות, הסקסופוניסט זורק את הכלי שלו ומזנק מצד אחד של הבמה והמתופף מגיח מאחורי סט התופים עטור הפרחים שלו באחורי הבמה ושניהם מסתערים על הסולן ומנסים לברר מה הבעיה איתו.  האנשים הבאים שמקיפים אותו הם פרמדיקים, והוא נלקח בזריזות לאמבולנס, שצופר את דרכו לרומא, ונעלם מהבמה.  הקהל ממשיך לחכות שם, לא בטוח מה צריך לעשות במקרים כאלה.  מקרים כאלה בדרך כלל לא קורים בהופעות.  באיזשהו שלב מישהו עולה על הבמה ואומר באיטלקית לקונית שההופעה מבוטלת.  הקהל מתחיל להתפזר.  על קצה הבמה נותר דף מיותם עם מילות קוד לשמות השירים שהם עמדו לבצע.  את "You Look Like Rain" הם שמרו לסוף.

מארק סנדמן היה הסולן והבסיסט של Morphine, טריו לא שגרתי שכלל בנוסף אליו – שבמילה בסיסט אני משתמש בצורה קצת רופפת מאחר והבאס שלו כלל רק שני מיתרים בניגוד לארבעה המקובלים – כלל גם את דנה קולי, סקסופוניסט שבחר לנגן בעיקר בסקסופון באריטון – גדול וכבד הרבה יותר מסקסופון האלט או הטנור שאתם רגילים לראות, וג'רום דופרי, מתופף שניגן על סט תופים רגיל לחלוטין, עד כמה שאני יודע.

הלהקה הוקמה על חורבות כמה להקות אחרות שצצו ונעלמו בקיימברידג', מסצ'וסטס, שגם בהן ההרכבים וכלי הנגינה היו לא שגרתיים.  באותה תקופה (וגם לאחר מכן, כשרצה לגוון) מארק סנדמן ניגן באמצעות סלייד על גיטרה שהיה לה רק מיתר אחד, בלהקה שהיה בה גם נגן מפוחית, שהשתדל לנגן בקצה המרוחק ביותר האפשרי של הספקטרום מנגינת בלוז.

Morphine בנו את עצמם לאט, לאורך חמישה אלבומים שיצאו בין 1993 ל-1999.  חמישה אלבומים בעלי שמות לקוניים שחשפו את חוש ההומור היבש, שניכר גם במילות השירים, של מארק סנדמן.  "Good", הראשון, כלל בתוכו את "You Look Like Rain" ואת "The Saddest Song", בין עוד הרבה שירים, ואחריו הגיע אלבום הרמז התשבצי "Cure for Pain", שהכיל את "Thursday"  ואת "Mary Won't You Call Me Name".   אחרי שבנו לאט וביסודיות את הקהל שלהם, קהל שהבין את הייחודיות שבצליל שלהם ואת העובדה שהכלים שלהם, שטוו צלילים נמוכים במיוחד וגרמו לקול של סנדמן, שהיה נמוך לכשלעצמו להיות מקור הצליל הגבוה ביותר בשירים שלהם, יצרו את המקבילה הסונית לערפל, לריח של אדמה אחרי הגשם, לשורות של עצים צבועים באפור של כמעט לילה, הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם בלייבל מיינסטרימי וגדול – "Like Swimming" יצא ב-Dreamworks, לייבל מקביל לחברת הפקות הסרטים שהוקמה באותו זמן על ידי סטיבן ספילברג וטיטאנים קולנועיים אחרים.  בשנתיים שלאחר מכן Morphine בילו בעיקר בלהופיע, ולוח הזמנים שלהם מצא אותם שמים פעמיהם לפסטיבל באיטליה, מקום שבו הם בנו לעצמם קהילת מעריצים די גדולה ושבו לו הופיעו מעולם.  הם הוזמנו להופיע בלילה השני של פסטיבל קיצי בפלסטרינה, עיירה קרובה לרומא (את הפסטיבל סגרה בלילה השלישי להקה חדשה בעלת השם הארוך והמוזר Queens of the Stone Age) ולאחר שבעה שירים שביצעו, קצת אחרי שמארק סנדמן התפנה לברך את הקהל שהגיע וקצת לפני שהתכוון להתחיל לנגן את "Supersex" הוא התמוטט וסגר את הפרק הזה של הלהקה.   "The Night", האלבום החמישי והאחרון שלהם, יצא כבר אחרי שהוא מת.

דנה קולי וג'רום דופרי המשיכו, עם נגנים אחרים, בגלגולים אחרים של הלהקה שהקפידו להזכיר, באמצעות שמות ודרכים אחרות, שהלהקות האלה נועדו לזכור ולהזכיר את מארק סנדמן ולא להחליף אותו.  האחרונה שבהן בינתיים, "אדים של מורפין", הופיעה באחד הלילות של המהדורה העשרים של אותו פסטיבל, שהתרחשה ב-2 ביולי 2009, לילה אחד לפני יום השנה העשירי לאותה הופעה שנקטעה באיבה.  הפעם, הם שיחררו את "You Look Like Rain" לתוך האוויר הקיצי של פלסטרינה וסיימו את מה שנותר קטוע, עשר שנים לפני כן.

[פרטים חיוניים שהיו חסרים לי לגבי הלילה ההוא מצאתי בפוסט של צלם ועמית לכתיבת בלוגים מוזיקליים בשם וולריו ברדיני, שהיה בהופעה ההיא.]

 

זה הכל להפעם.  עד השבוע הבא – ב-Entourage, סדרה שאני רואה בה לאחרונה סצנה כזו או אחרת מדי פעם, מדברים הרבה (בהרבה מהסצינות שאני רואה, בכל אופן), על תסריט לסרט דמיוני בשם "מדיין", על ההסטוריה של ברון הסמים פאבלו אסקובר.  בפורמט של "שניים רבים והשלישי לוקח", בניסיו דל טורו, שהוא כמו אדריאן גרנייר אבל שחקן אמיתי, מגלם אותו בסרט חדש.

BADBADNOTGOOD

1. לפני הכל

עוד כמה שורות למטה תוכלו לקרוא משהו על העתיד של עולם הג'אז.  ובינתיים, חדשות עצובות על עוד משהו מהעולם הישן של הג'אז שנעלם.  אורנט קולמן כבר לא איתנו.

 

2. לא טוב. טוב מאד.

BADBADNOTGOOD

יש שמועה שעוברת במסדרונות של מכללת האמבר, בטורונטו, קנדה, שיש שלוש רוחות רפאים שרודפות את בניין B, הבניין שבו נמצאת מחלקת המוזיקה של המכללה, בבניין עשוי אבנים אדומות ואבק וזמן ששוכן לחופי אגם אונטריו.  אבל באחר צהריים אחד ב-2011 מי שטרד את מנוחתם של המורים לג'אז בבית הספר היו שלושה גורמים אחרים לגמרי.   המורים, שהיו בחדר כדי להעביר את התלמידים בחינה מעשית בעיבוד וביצוע, ישבו והקשיבו לקטע בן שמונה דקות בביצוע שלושה בחורים צעירים שלמדו במכללה – מת'יו טווארס, אלכסנדר סובינסקי וצ'סטר האנסן – גרסת כיסוי לקטע ראפ של הרכב בשם Odd Future.  לקטע קראו "Assmilk".  שום דבר מהדברים האלה לא הרשימו במיוחד את המורים, שחתמו את הרשמים שלהם מהמבחן המעשי בטענה שאין למה ששלושת הבחורים ניגנו שום ערך מוזיקלי.    שלושת הבחורים, כמו שעושים שלושה בחורים מהדור הנוכחי בסיטואציה כזאת, משכו בכתפיהם, חזרו לחדר אחרי שהמורים עזבו אותו וניגנו מחדש את הקטע, הפעם מצלמים אותו כשאלכסנדר סובינסקי עוטה עליו מסיכה של חזיר (שאני מקווה שהוא לא לבש בזמן המבחן), ואז העלו אותו ליוטיוב.  האינטרנט, כמובן, חשב אחרת מהמורים.   בין שש מאות שישים וששת אלף האנשים שראו את הקטע היה גם Tyler, The Creator, המנהיג של הקולקטיב שלצורך הקיצור והסדר הטוב נמשיך לקרוא לו כאן רק Odd Future.  הוא התלהב ממה ששמע וחלק את הלינק לקטע ביוטיוב עם כל העוקבים שלו בטוויטר.  וכשטיילר, היוצר, אומר לעוקבים שלו ללכת ולהקשיב למשהו, ומתבל אותו בטענות שהוא אוהב ג'אז ושהם נשמעים כמו דייב ברובק, העוקבים שלו הולכים ומקשיבים.

הצעד הבא היה, כמובן, להפוך את כל זה לפורמלי.  שלושה בחורים שלומדים בקולג' בטורונטו ומוצאים אחד את השני על סמך טעם דומה בנעליים ובמוזיקה צריכים להקים להקה כדי להמשיך ולנגן ביחד – או לפחות ככה זה עובד בקנדה – ובעקבות עצה של חבר, ובלי סיבה מיוחדת נראית לעין, הם החליטו לקרוא לעצמם BADBADNOTGOOD – או BBNG בקיצור.   שאר נקודות הציון בהסטוריה שלהם קרו בעיקר במקרה – הופעה ראשונה על במה זעירה בדרום טורונטו, מול חברים ומעריצים מוקדמים יודעי דבר, וגם מול ההורים של שלושתם,  ג'אם סשן משותף עם טיילר היוצר בעצמו, כשההרכב שלו הגיע לטורונטו להופעה, שצולם והועלה גם הוא ליוטיוב (הפעם צפו בסרטון הזה יותר ממיליון וארבע מאות אלף אנשים), הופעת חימום לרוי איירס, מסע ללונדון להופעה שאורגנה על ידי גיילס פיטרסון.

בשנה שלאחר מכן הם הצליחו להוסיף לחוויות המוזיקליות המקריות למראה שלהם, מעבר לשני האלבומים שהספיקו להקליט – בשניהם חלוקה כמעט שווה של קטעים מקוריים ושל גרסאות כיסוי למגוון אקלקטי של יצירות שנע בין ג'יימס בלייק, לקניה ווסט, לקטעים נבחרים מהמשחק האחרון בסדרת משחקי המחשב של זלדה – גם הקלטות לפסקול של הסרט "The Man with the Iron Fists" של ריזה, באולפן של ריזה בברוקלין, שם טווארס, שגם מתפקד כנגן הגיטרה של ההרכב בקטעים שנדרשת בהם גיטרה, מצא את עצמו מתחשמל לעתים תכופות ממגבר שלא היה מוארק כראוי ונהנה מזה, ועבודה כלהקת הליווי של  Odd Future וגם של פרנק אושן (שהתחיל את דרכו כחלק מההרכב של טיילר, היוצר) בפסטיבל קואצ'לה. ותוך כדי כל זה, הם המשיכו לצבור עדות של מעריצים, בעיקר באינטרנט, בעיקר כאלה שבאו בגלל הקשרים לעולם ההיפ הופ ונשארו בגלל היכולת הנדירה של הלהקה לקחת קטעים מגוונים מעולמות שמאד לא קשורים לג'אז ולהפוך אותם לקטעי ג'אז שנשמעים כמעט סטנדרטיים מרחוק, אבל כשמתקרבים אליהם יותר, אפשר לשמוע עד כמה הם שבורים ומאוחים, מחזיקים בתוכם רק הדים של הקטעים המקוריים שהם מהווים גרסאות כיסוי שלהם, כמו גם הדים של כל התיאוריה המוזיקלית שחברי הלהקה הספיקו לספוג במכללת האמבר.

את האלבום האחרון שלהם, "Sour Soul", הם הקליטו ביחד עם Ghostface Killah, שתמונה מהורהרת שלו מעטרת את העטיפה.  בהתאם לאווירה שבה צריך להיות מוקלט אלבום עם Ghostface Killah, הם זנחו מעט את האספקטים הג'אזיים יותר של המוזיקה שלהם והתמקדו בלתת ליווי לאונג'י, אמנם לא שגרתי, לקטעי הראפ שבחלקם מתארחים אמנים אחרים, וגולת הכותרת שלהם היא חיבור מוזיקלי בין Ghostface Killah, איש הברזל, לבין MF Doom, האיש במסיכת הברזל.

הדרך קדימה קרוב לוודאי תמשיך ותהיה אקראית ומרתקת לשלושת חברי הלהקה ולמעריצים שלהם.   הם ימשיכו למצוא את האיזון העדין בין גרסאות ג'אז ארוכות ומרתקות לקטעים שהקשר בין המקור שלהם לבין ג'אז הוא מקרי לחלוטין, ובין היכולת שלהם להיות הליווי המושלם לאמני הראפ שהם מעריצים.  הם ימשיכו לספק רמיקסים (או גרסאות מחוברות מחדש, בעגה שלהם), לשירים של אמנים שמתעניינים בלגלות מה יש ל-BADBADNOTGOOD לחדש במוזיקה שלהם.  והאלבום הבא שלהם, לטענתם, ייצא רק בתקליט.

אחת מהתחנות הקרובות יותר של הדרך הזו קדימה, בכל אופן, תהיה במועדון ה"בלוק" בתל אביב, שם יתארחו חברי הלהקה ב-30 ביוני ויתנו בנו את אותותיהם.  כרטיסים אפשר להשיג כאן.

כאן אתם יכולים להקשיב לאלבום השלישי שלהם, שמכונה בפשטות III, ולקבל את כל הסיבות שאתם צריכים ללכת להופעה הזו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, ביל מאריי הולך בעקבותיו של טוד אשלי ומוצא את עצמו באפגניסטן.