תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

Tags

בלוגרול

The Lamb Lies Down on Broadway

לפני הכל

כשקיבלתי בשבוע שעבר, משתי רשימות תפוצה שונות כנראה, את ההודעה המשמחת שגרג דולי יוצא לסיבוב הופעות סולו, השאלה הראשונה שלי כשעברתי על רשימת המקומות שהוא הולך לגעת בהם, היתה:  "למה לא ישראל?"  במקרים אחרים, של אמנים אחרים, זו שאלה שהיא לרוב מגוחכת.  לא בהכרח מסיבות פוליטיות – זה פשוט לא הגיוני מבחינה לוגיסטית שאמנים מסוימים שיוצאים לסיבוב הופעות באירופה, אפילו אם הם מגיעים למקומות קרובים כמו יוון או טורקיה, יעברו גם פה.  אבל אצל גרג דולי, שמבחינתו ישראל היא סוג של בית שני להופעות ומבחינתנו הוא כבר בן משפחה, זו שאלה לגיטימית.  ואכן, הטעות הזו תוקנה היום – גרג דולי מגיע לכאן ב-26 לפברואר, והוא יסיים את סיבוב ההופעות שלו כאן.  ההופעה תהיה בבית "מיומנה", שהייתי בו רק פעם אחת, על הבמה, בנסיבות אחרות לגמרי, והכרטיסים הם כאן.

עוד ידיעה משמחת אבל מעט אמורפית יותר שקראתי השבוע היא שפיל קולינס סיים את הפרישה שלו ממוזיקה והוא מוכן להקליט ולהופיע שוב.  פיל קולינס, לפחות על סמך סיבובי ההופעות הקודמים שלו, אמנם נכלל בקטגוריה של אמנים שהשאלה למה הם לא מגיעים לישראל היא מעט מגוחכת, אבל אנחנו יכולים לקוות ואנחנו בהחלט נקווה.

 

אתם יכולים לשמור את הדברים שלי, הם באו לקחת אותי הביתה

The Lamb Lies Down on Broadwayפיטר גבריאל טוען שההארה הגיעה אליו על גבעה בסומרסט.  הוא אפילו כתב על זה שיר – הסינגל הראשון בקריירת סולו מפוארת שבמסגרתה הוא עשה הרבה מאד נסיונות מוזיקליים שרק אחר כך הפכו לסגנונות מוזיקליים לגיטימיים.  זה נשמע טוב, בראיונות ובסיפורים שאחרי, וזה עוטף את המעבר של גבריאל מסולן של אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות ביותר בהסטוריה לאחד מהזמרים הכי מצליחים בהיסטוריה באיזושהי הילה מיתולוגית, אבל בתקופה שבה גבריאל חכך בדעתו מה הצעד האמנותי הבא שהוא צריך לעשות, בשלהי 1974, הוא היה צריך להיות בקצה השני של אנגליה, בבית תמחוי שהוסב לאחוזה בשם האדלי גראנג', וגם שם הוא לא ממש היה.

את גבעת סולסבורי, מעין בליטה קטנה וירוקה מעל הקרקע בסומרסט, פיטר גבריאל ביקר רק ב-1977, בזמן שעבד על אלבום הסולו הראשון שלו.  אבל אנחנו רוצים לחזור שלוש שנים אחורה, לאירועים שהביאו את אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות בהסטוריה להפוך מחמישיה לרביעיה.

ג'נסיס סיימו סיבוב הופעות ארוך ומייגע במטרה לתמוך באלבום החמישי שלהם, "Selling England by the Pound", שזכה לאהבה מקיר לקיר ממבקרים וממעריצים לא צפויים כמו ג'ון לנון.  רוב סיבוב ההופעות עבר בתסכול הולך וגובר מצד הלהקה מאחר ופיטר גבריאל, על התיאטרליות והתלבושות המוזרות שהחליף לאורך ההופעה, זכה למלוא תשומת הלב של הקהל והמבקרים, וחברי הלהקה התחילו להרגיש כמו להקת ליווי.   הם החליטו להתכנס ולהתחיל לעבוד על האלבום השישי כמעט מיד לאחר שסיימו את התחייבויות ההופעות שלהם, ולצורך זה החליטו לעבור ולגור ביחד באחוזה אחת – האדלי גראנג', ולהתחיל לכתוב ולהקליט את האלבום בעזרת האולפן הנייד שהביאו לשם.  אבל לפיטר גבריאל היו רעיונות אחרים.

הבמאי וויליאם פרידקין, שהסרט האחרון שלו, "מגרש השדים", זכה להצלחה עצומה באותה השנה (וגם תרם להצלחה העצומה העתידית של מוזיקאי אחד ויזם אחד), קרא את הסיפור הקצר שפיטר גבריאל כתב על העטיפה האחורית של אלבום ההופעה החיה שג'נסיס הוציאו לפני "Selling England by the Pound" והתלהב ממנו עד כדי כך שפנה לגבריאל במטרה לעשות ממנו סרט.  פיטר גבריאל נעדר מתחילת העבודה על האלבום החדש לאורך הזמן שבו פיתח את הרעיון ביחד עם פרידקין, אבל בהתאם להרבה רעיונות אחרים של הרבה במאים אחרים בהוליווד, הרעיון הזה התמסמס ופרידקין עבר לעבוד על פרויקט אחר שבסופו של דבר הפך להיות "Sorcerer", שלצורך הפסקול שלו גייס את טנג'רין דרים.  גבריאל חזר עם הזנב בין הרגליים ללהקה, שבינתיים הספיקה לכתוב ולהקליט הרבה מהתוכן המוזיקלי של האלבום.   במקביל, גבריאל היה צריך להתמודד עם בעיות בריאותיות בבית הרחוק מהאחוזה שבה הקליטו את האלבום – אשתו היתה בהריון קשה ובעייתי והבת הבכורה שלו נולדה פגה, והוא נסע הלוך וחזור כדי לבלות כמה שיותר זמן עם בתו החדשה בבית החולים.  כשהצליח לבלות מספיק זמן באחוזה שבה שאר הלהקה שהתה, הוא כתב את כל המילים לשירים שבאלבום כסיפור סוריאליסטי, רחוק ככל האפשר מהחומרים הקודמים של הלהקה, בעיקר בהשראת סרט צ'יליאני שצפה בו בשם "החפרפרת" (וקצת בהשראת "מסע על מרכז כדור הארץ" של ז'ול וורן). הסיפור שמלווה את האלבום, והופך אותו בעצם לאלבום קונספט (או אולי אפילו אופרת רוק – אף פעם לא הבנתי באמת את ההבדל בין שניהם), הוא של רעאל, פרחח פורטוריקני צעיר שחי בניו יורק, ופניה לא נכונה במנהרה של רכבת תחתית מוביל אותו למסע עמוק יותר ויותר בתוך אדמת ניו יורק ובתוך הנפש שלו, תוך כדי שהוא מנסה להציל את האח שלו, שהוא אולי הוא עצמו.  תוך כדי המסע הזה ג'נסיס מגלה עולמות מוזיקליים חדשים שלא התנסתה בהם, שבמסגרתם גם המילים וגם המוזיקה הופכות את האלבום הזה לקשה ומהודק יותר מהאלבומים הקודמים שלהם.  "הרעיון של להמשיך ולפזז בארץ הפיות הפך להיות יותר ויותר חסר משמעות," פיטר גבריאל נימק מאוחר יותר את השינוי הזה בסגנון הליריקלי והמוזיקלי של הלהקה.

את מייק ראת'רפורד, הבסיסט של הלהקה באותם זמנים (שתפס את מקומו של סטיב האקט כגיטריסט כשזה עזב את הלהקה בשלב מאוחר יותר), הסיפור הזה לא שיעשע.  לפני שפיטר גבריאל הצטרף ללהקה בהאדלי גראנג', בזמן שהם עבדו על המוזיקה של האלבום, לראת'רפורד היה רעיון לעשות אלבום שמבוסס על "הנסיך הקטן" – אלבום קצר ואוורירי יותר שהיה דומה לדברים הקודמים שג'נסיס עשתה.

כשהאלבום היה גמור, והפך להיות "The Lamb Lies Down on Broadway", האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס בעיניי ואחד מאלבומי הקונספט המרהיבים ביותר שזכינו בהם כציוויליזציה, וחברי הלהקה יכלו לראות את המילים לשירים ואת הדרך שבה האלבום והסיפור שהאלבום סיפר התפתחו, הם ידעו בדיוק למה כל זה הולך להוביל בסיבוב ההופעות המתבקש שיגיע לאחר הוצאת האלבום – עוד תלבושות, עוד תיאטרליות, עוד אפקטים מוזרים על הבמה.  והם צדקו לחלוטין.  בין הדברים שהתרחשו על הבמה בסיבוב ההופעות הארוך שליווה את האלבום – שבו הלהקה ביצעה, כל ערב, את האלבום מתחילתו ועד סופו, כמעט ללא שירים אחרים מהרפטואר שלה, היה שיר שבו פיטר גבריאל ובובה לבושה בדיוק כמוהו ניצבו על הבמה, ספוט על כל אחד מהם, והקהל היה צריך לנסות ולהבין מי מאלו הוא הזמר ומי מאלו הוא סתם בובה (פיטר גבריאל כמובן עשה להם את החיים יותר קשים);   בשיר אחר גבריאל עטף את עצמו בקונוס עטור בנחשים, שקרס אל רצפת הבמה בסוף השיר וחשף את גבריאל בבגד גוף שנצץ באורות שבהקו מתחתית הבמה;  והחוויה הקשה ביותר – בשביל הלהקה ובשביל הצופים, חיכתה להם כשגבריאל עטה על עצמו את הדמות של הסליפרמן, ועטף את עצמו בבגד עטור בבליטות שלא השתמעו לשתי פנים, שאמורות להופיע רק במקום אחד בגוף אבל הופיעו על כל הגוף, תוך שהוא עולה בחזרה על הבמה בזחילה אחרי שהוא יוצא מצינור בעל מאפיינים פאליים מובהקים.   המבקרים והצופים קרסו מהתרגשות לאור ההפקה המרשימה הזו, שכללה גם שלושה מסכים מאחורי הלהקה, מסודרים כמו עטיפת האלבום, שבחלק מהמקרים הציגו שקופיות מתוך עטיפת האלבום וברוב המקרים לא, וייחסו את הכל – המילים, המוזיקה, ההפקה, הסיפור – לפיטר גבריאל עצמו, תוך שהם מתעלמים לחלוטין משאר חברי הלהקה.

את שתי ההופעות האחרונות בסיבוב ההופעות, חברי הלהקה היו צריכים לבטל מפני שלא נמכרו מספיק כרטיסים.  אני בטוח שהם נשמו נשימת רווחה בשלב הזה, מאחר וקרוב לוודאי שהם היו רוצים וצריכים לבטל את ההופעות האלה בכל מקרה.  פיטר גבריאל הבין לאן הרוחות נושבות והודיע לחברי הלהקה שהוא לא מתכוון להישאר אחרי שסיבוב ההופעות ייגמר, מספר שבועות לפני כן, אבל הנהלת הלהקה שכנעה אותם לדחות את ההודעה לעיתונות ולשאר העולם וזו קרתה רק באוגוסט 1975, שלושה חודשים אחרי שסיבוב ההופעות הסתיים.

התקופה שלאחר מכן היתה טראומטית לכל הנוגעים בדבר.  חברי הלהקה הנותרים התעקשו להתכנס ולהתחיל להקליט את האלבום הבא שלהם, "A Trick of the Tail", כמעט מיד, כשפיל קולינס נוטש את התופים ועובר לקדמת הבמה, כדי להוכיח לעצמם ולעולם שהם עדיין יכולים לכתוב ולהקליט מוזיקה מוצלחת ומצליחה גם בלי פיטר גבריאל, ולגבריאל עצמו לקחו כמעט שנתיים נוספות עד שמצא את הקול המוזיקלי החדש שלו והוציא את אלבום הבכורה שלו, הראשון מבין השלושה שנושאים רק את שמו ומכונה "מכונית".

ב-1999, ואחר כך שוב ב-2004, אחרי שהאבק שכך מעט וכל חברי הלהקה המשיכו והצליחו, ביחד ולחוד, חמשת חברי הלהקה המקוריים השתעשעו ברעיון של להתאחד לצורך סיבוב הופעות שבו יבצעו, שוב, את "The Lamb Lies Down on Broadway" במלואו.  הרעיון לא נשא פרי בגלל התחייבויות קודמות של גבריאל, אבל לפחות שיר אחד – ביצוע מחודש ל-"Carpet Crawlers"', יצא מזה – והוא אפילו יפה יותר בעיניי מהשיר המקורי, מכיוון שאלו פיטר גבריאל של ההווה ופיל קולינס של ההווה, מכניסים את כל ההוויה המוזיקלית שלהם כאמני סולו וכסולנים לאחד מהשירים הנגישים יותר מהאלבום הזה.

את המחשבה שג'נסיס יתאחדו שוב, יום אחד, בהרכב המקורי שלהם, ישאירו מאחר את חילוקי הדעות של העבר וינגנו שוב את כל האלבום המפואר הזה, מההתחלה ועד הסוף, פיל קולינס ביטל בצורה מאד אפקטיבית בראיון לאחרונה.  "אני חושב שהמעריצים לא חושבים על זה עד הסוף," הוא אומר.  "אם נתאחד, פיטר גבריאל לא יהיה מוכן לשיר את "Invisible Touch" ו-"I Can't Dance".  אנחנו נצטרך לעשות דברים ישנים כמו "The Lamb Lies Down on Broadway". ואני כבר לא יכול לתופף."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לוק סקייווקר? דארת' ויידר? שטויות.  הנה עשרה אנשים שכיכבו ב"מלחמת הכוכבים" ואפילו לא ידעתם.

 

 

תגובה אחת ל“The Lamb Lies Down on Broadway”

תגובה