תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

שלוש שלשות: חלק ראשון

1. לפני הכל

שתי תוספות מבורכות לרשימה ההולכת ומתגבשת של אמנים לועזיים שמגיעים לישראל בזמן הקרוב (יחסית):  ג'סטין הייוורד, הסולן של ה-Moody Blues, יגיע לארץ להופעה אחת באמפי ווהל, ב-24 לאוקטובר (השאלה הנשאלת היא למה הוא מגיע לבד ולא עם כל הלהקה, אבל – עדיף לבד על פני בכלל לא); ו-Unknown Mortal Orchestra, הרכב ניו זילנדי שאני מגדיר בתור פרנק זאפה על אסיד, זאת אומרת על עוד אסיד,  יופיעו ב-18 בנובמבר ברידינג 3 בתל אביב.

 

2.  אם אדם נופל על במה באמצע הלילה

Morphineאדם נופל על במה ומתמוטט מול קהל של אלפי אנשים, בלילה חם של יולי לא רחוק מרומא.  הקהל מביט לעבר הבמה, לא יודע בדיוק איך לעכל את זה.  זה לא מסוג הדברים שהלהקה הזו צפויה לעשות.  תיאטרליות על הבמה היא לא בדיוק הקטע שלה.  הם מחכים.  אחרי כמה שניות, שבשביל הקהל ובשביל כל הנוגעים בדבר בטח נדמו הרבה יותר ארוכות, הסקסופוניסט זורק את הכלי שלו ומזנק מצד אחד של הבמה והמתופף מגיח מאחורי סט התופים עטור הפרחים שלו באחורי הבמה ושניהם מסתערים על הסולן ומנסים לברר מה הבעיה איתו.  האנשים הבאים שמקיפים אותו הם פרמדיקים, והוא נלקח בזריזות לאמבולנס, שצופר את דרכו לרומא, ונעלם מהבמה.  הקהל ממשיך לחכות שם, לא בטוח מה צריך לעשות במקרים כאלה.  מקרים כאלה בדרך כלל לא קורים בהופעות.  באיזשהו שלב מישהו עולה על הבמה ואומר באיטלקית לקונית שההופעה מבוטלת.  הקהל מתחיל להתפזר.  על קצה הבמה נותר דף מיותם עם מילות קוד לשמות השירים שהם עמדו לבצע.  את "You Look Like Rain" הם שמרו לסוף.

מארק סנדמן היה הסולן והבסיסט של Morphine, טריו לא שגרתי שכלל בנוסף אליו – שבמילה בסיסט אני משתמש בצורה קצת רופפת מאחר והבאס שלו כלל רק שני מיתרים בניגוד לארבעה המקובלים – כלל גם את דנה קולי, סקסופוניסט שבחר לנגן בעיקר בסקסופון באריטון – גדול וכבד הרבה יותר מסקסופון האלט או הטנור שאתם רגילים לראות, וג'רום דופרי, מתופף שניגן על סט תופים רגיל לחלוטין, עד כמה שאני יודע.

הלהקה הוקמה על חורבות כמה להקות אחרות שצצו ונעלמו בקיימברידג', מסצ'וסטס, שגם בהן ההרכבים וכלי הנגינה היו לא שגרתיים.  באותה תקופה (וגם לאחר מכן, כשרצה לגוון) מארק סנדמן ניגן באמצעות סלייד על גיטרה שהיה לה רק מיתר אחד, בלהקה שהיה בה גם נגן מפוחית, שהשתדל לנגן בקצה המרוחק ביותר האפשרי של הספקטרום מנגינת בלוז.

Morphine בנו את עצמם לאט, לאורך חמישה אלבומים שיצאו בין 1993 ל-1999.  חמישה אלבומים בעלי שמות לקוניים שחשפו את חוש ההומור היבש, שניכר גם במילות השירים, של מארק סנדמן.  "Good", הראשון, כלל בתוכו את "You Look Like Rain" ואת "The Saddest Song", בין עוד הרבה שירים, ואחריו הגיע אלבום הרמז התשבצי "Cure for Pain", שהכיל את "Thursday"  ואת "Mary Won't You Call Me Name".   אחרי שבנו לאט וביסודיות את הקהל שלהם, קהל שהבין את הייחודיות שבצליל שלהם ואת העובדה שהכלים שלהם, שטוו צלילים נמוכים במיוחד וגרמו לקול של סנדמן, שהיה נמוך לכשלעצמו להיות מקור הצליל הגבוה ביותר בשירים שלהם, יצרו את המקבילה הסונית לערפל, לריח של אדמה אחרי הגשם, לשורות של עצים צבועים באפור של כמעט לילה, הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם בלייבל מיינסטרימי וגדול – "Like Swimming" יצא ב-Dreamworks, לייבל מקביל לחברת הפקות הסרטים שהוקמה באותו זמן על ידי סטיבן ספילברג וטיטאנים קולנועיים אחרים.  בשנתיים שלאחר מכן Morphine בילו בעיקר בלהופיע, ולוח הזמנים שלהם מצא אותם שמים פעמיהם לפסטיבל באיטליה, מקום שבו הם בנו לעצמם קהילת מעריצים די גדולה ושבו לו הופיעו מעולם.  הם הוזמנו להופיע בלילה השני של פסטיבל קיצי בפלסטרינה, עיירה קרובה לרומא (את הפסטיבל סגרה בלילה השלישי להקה חדשה בעלת השם הארוך והמוזר Queens of the Stone Age) ולאחר שבעה שירים שביצעו, קצת אחרי שמארק סנדמן התפנה לברך את הקהל שהגיע וקצת לפני שהתכוון להתחיל לנגן את "Supersex" הוא התמוטט וסגר את הפרק הזה של הלהקה.   "The Night", האלבום החמישי והאחרון שלהם, יצא כבר אחרי שהוא מת.

דנה קולי וג'רום דופרי המשיכו, עם נגנים אחרים, בגלגולים אחרים של הלהקה שהקפידו להזכיר, באמצעות שמות ודרכים אחרות, שהלהקות האלה נועדו לזכור ולהזכיר את מארק סנדמן ולא להחליף אותו.  האחרונה שבהן בינתיים, "אדים של מורפין", הופיעה באחד הלילות של המהדורה העשרים של אותו פסטיבל, שהתרחשה ב-2 ביולי 2009, לילה אחד לפני יום השנה העשירי לאותה הופעה שנקטעה באיבה.  הפעם, הם שיחררו את "You Look Like Rain" לתוך האוויר הקיצי של פלסטרינה וסיימו את מה שנותר קטוע, עשר שנים לפני כן.

[פרטים חיוניים שהיו חסרים לי לגבי הלילה ההוא מצאתי בפוסט של צלם ועמית לכתיבת בלוגים מוזיקליים בשם וולריו ברדיני, שהיה בהופעה ההיא.]

 

זה הכל להפעם.  עד השבוע הבא – ב-Entourage, סדרה שאני רואה בה לאחרונה סצנה כזו או אחרת מדי פעם, מדברים הרבה (בהרבה מהסצינות שאני רואה, בכל אופן), על תסריט לסרט דמיוני בשם "מדיין", על ההסטוריה של ברון הסמים פאבלו אסקובר.  בפורמט של "שניים רבים והשלישי לוקח", בניסיו דל טורו, שהוא כמו אדריאן גרנייר אבל שחקן אמיתי, מגלם אותו בסרט חדש.

תגובה אחת ל“שלוש שלשות: חלק ראשון”

תגובה