תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

Guns N'Roses ושני נערים מתים

 

לפני הכל

חיפוש חסר תוחלת באתר של ה-Divine Comedy גילה לי שלא רק שהם מוציאים אלבום חדש, בשם "Foreverland", ב-2 בספטמבר, אלא גם יוצאים לסיבוב הופעות באירופה בהמשך השנה.  ומאחר ואירופה זה פה קרוב, אני פונה בקריאה נרגשת לנרנג'ה או חברה אחרת שמוכנה להרים את הכפפה – הביאו אותם לארץ! ויפה שעה אחת קודם.

 

איזה כיף כשאתה יודע שאתה הולך למות צעיר

The Dead Boysפאנק, בפ' דגושה, ואני לא היינו חברים טובים אף פעם.  בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים, שאף על פי שחלק מהם מקיפים את עצמם בתרבות שלמה, עדיין מתבססים על מאפיינים מוזיקליים דומים ומכנים משותפים אחרים של מה בדיוק עושים עם המוזיקה הזו, פאנק הוא סגנון מוזיקה עם אג'נדה. אג'נדה כבדה, שצריך לקרוא בשבילה ספר או שניים, מה שבא בניגוד מוחלט להווי של הלהקות שהרכיבו את הז'אנר הזה בתחילת דרכו.  ההיכרות המוקדמת שלי עם פאנק היתה תלויה בהרבה נטיפים תרבותיים, אלה שהיו נגישים לחובבי מוזיקה שלא רצו לקרוא את הספרים הנדרשים כדי ללמוד איך להתייחס למוזיקה הזו – הייתי צעיר מדי כשראיתי את סיד ווישס מסיים לשיר את "My Way", מוציא אקדח ומתחיל לירות ביושבי השורה הראשונה, כדי להבין שזה קליפ, האקדח לא אמיתי, הקהל לא אמיתי ומאחורי כל זה יש אמירה חדה יותר שווישס מנסה להגיד.  ואחר כך, כשראיתי את חברו ללהקה ג'וני רוטן מסנן את המילים לשירי הלהקה במבטא קוקני מוגזם ומתקרב תוך כדי כך קרוב מדי למצלמה בצורה מאיימת, הייתי צריך עוד כמה שנים, ועוד כמה ספרים שמסבירים את התופעה הזו, כדי להבין את המשמעות האמיתית שמאחורי המסרים שחברי הלהקה ניסו להעביר (או שהמנהלים של הלהקות ניסו להעביר, בכל אופן.  חברי הלהקות בדרך כלל לא היו מספיק בהכרה כדי להבין מה הם מנסים לומר).

השנים עשו מה ששנים עושות, ועברו.  ז'אנרים פופולריים של מוזיקה התחלפו בז'אנרים פופולריים אחרים.  הפאנק תמיד היה שם, בצד, מתוחזק על ידי להקות שתמכו באג'נדה שהיה צורך לתמוך בה כדי לקחת חלק בז'אנר הזה, ומאחר והאג'נדה הזו כללה את הצורך להיות כועסים ולא להתרחץ, פאנק איבד מעט מהפופולריות שהיתה לו פעם.  באיזשהו שלב הוא התחלף ברוק כבד.  כזה שמכיל כמות מספיקה של דיסטורשן כדי להיות רועש, ומהיר, וכועס גם כן, אבל לא ברמה כזו שמאיימת שמצילות יתחילו להיתלש מהכנים שלהן ולהתגלגל לאורך הבמה. הלהקות הפופולריות יותר של הז'אנר הספציפי הזה, לפחות לפי מה שהרדיו ידע לספר, היו אלה שנשענו ככל האפשר על הלהקות ששיטחו את הדרך לז'אנר הזה ושמו עליה אריחים – להקות כמו Black Sabbath ו-Deep Purple, שבעצם ניגנו רוק'נ'רול, רק מעט רועש יותר ומעט פחות מובן.   אחת מהלהקות האלה היתה Guns N'Roses, שב-1991 היתה בפסגת העולם – אחרי שני אלבומים שיצאו בדיוק באותו היום ורבו אחד עם השני מאז לגבי השאלה מי מהם טוב יותר, ופיצלו עמים שלמים סביב הסוגיה הזו, ואחרי סיבוב הופעות שכלל גם נחיתה בישראל בתקופה שבה היתה הופעה בסדר גודל כזה כמעט כל שבוע, יחסי האנוש הלא מאד מלבבים של סולן הלהקה, אקסל רוז, התחילו לגרום לסדקים עם שאר חברי הלהקה, שבסך הכל רצו לנגן ולא באמת היה להם אכפת להיות מפורסמים, או מה גודל הבמה שהם הולכים לנגן עליה.  הסדקים הלכו והתרחבו, נוצרו בהם ערים קטנות, בינתיים מתופף הלהקה החליט לתבוע את הלהקה בטענה שפיטוריו אחרי האלבום הראשון, ארבע שנים שלמות לפני כן, היו לא מוצדקים, והלהקה היתה במסלול מואץ להתרסקות רוק'נ'רולית מרהיבה.

משהו גרם להם לקבל את ההחלטה הנכונה לעצור לרגע, ולהסתכל מחדש על גרסאות הכיסוי שהקליטו בזמן העבודה על שני האלבומים הקודמים שלהם, בעיקר בשביל הכיף.  הגרסאות האלו הכילו קצת מחוברת ההוראות להרכבה של להקה כמו Guns N'Roses, ובאופן מעט מפתיע בשביל חובבי הלהקה הזו שאין להם דרך לקשר בינה לבין ההסטוריה שלה, הגרסאות כללו לא מעט שירי פאנק.  האלבום שיצא, ונקרא " The Spaghetti Incident?" וברובו היה סוג של בדיחה פנימית של הלהקה.  וכדרכן של בדיחות פנימיות, האנשים שהיו מיועדים לקנות את האלבום לא ממש הבינו אותו.   וכך נכתב אקורד הסיום של Guns N'Roses (בגרסה הזו שלה) בספרי ההסטוריה של המוזיקה – עמוק בתוך הפייד אאוט בנקודה שבה אנשים כבר לא מאזינים לשיר יותר.

משום מה מצאתי את עצמי רוכש את האלבום הזה.  בזמן שבו היה נחוץ לחובב מוזיקה מן השורה לחבב את Guns N'Roses במידה הבסיסית הנדרשת, זאת אומרת להכיר ולאהוב את השירים שהיו ברדיו וב-MTV, זה מה שעשיתי.  אהבתי את "November Rain", בתקופה שבה הוא שהה במקום הראשון במצעד כל כך הרבה זמן שהעורכים היו יכולים לשים חצי ראשון של השיר הארוך הזה בשבוע אחד ואת החצי השני בשבוע הבא אחריו, ואת "Civil War", אבל אף פעם לא הרגשתי צורך לקנות את האלבומים עצמם.  אבל את זה, שרק סינגל אחד יצא ממנו, גרסת כיסוי לארט גרפונקל, דווקא, הרגשתי צורך לקנות.

חברי הלהקה עשו עבודה טובה בלבחור את שירי הפאנק שיאכלסו את האלבום הזה.  הם מצאו את האנשים שבאמת יצרו את האג'נדה ואת ההווי של הז'אנר הזה – אלו שצירפו תו לתו ויצרו את הז'אנר המוזיקלי הזה מכלום בניו יורק, ואלו שעלו לרגל לשם מכל מיני מקומות מנומנמים ומשעממים יותר בארצות הברית ותרמו את מה שהיה להם להגיד ליצירה של ז'אנר שיש בו יותר משלושה אקורדים, סולנים שצועקים וקוד לבוש מפוקפק.  בין השאר היו שם שירים של הלהקה שהקדימה את ה-Buzzcocks (שהם בריטים ומעולם לא עלו לרגל לניו יורק, ובכל זאת), של ג'וני ת'אנדרס, של המיספיטס, של הניו יורק דולז ושל ה-Damned, ובמרכז האלבום היה את השיר שהכי משך את תשומת ליבי.  קראו לו "Ain't It Fun", ובעזרת מספר לא גדול של אקורדים ומלודיה שאפשר להקשיב לה, פרש את כל הסיפור של מה שעומד מאחורי הז'אנר הזה – הסיפור של הלהקה ש-Guns N'Roses בחרה לתת לה את הקרדיט לשיר הזה, ושל שניים מהאנשים שמעורבים בו, שלקחו על עצמם את אחד מהמרכיבים הבעייתיים ביותר באג'נדה של הז'אנר הזה – בשביל לעשות פאנק כמו שצריך, אתם מבינים, צריך למות צעיר.

הפאנק מתחיל, לפי חלק מהאנשים שעוקבים אחרי כאלה דברים, עם הלהקה שניגנה את השיר הזה לראשונה.  ללהקה קוראים "Rocket from the Tombs" והיא הוקמה באמצע שנות השבעים בקליבלנד, אוהיו.  קליבלנד היא עיר די משעממת, ולבני נוער שם קרוב לוודאי שלא היה יותר מדי מה לעשות עם הזמן הפנוי שלהם.  הם היו יכולים להפוך להיות מנהלים זוטרים בחנויות כלבו כמו דרו קארי, או להפוך להיות לאחת מהלקות הפאנק האמריקניות הראשונות.  הלהקה הספציפית הזו הכילה, בין השאר, את דיוויד ת'ומאס, שמאוחר יותר הפך להיות גם הסולן של Pere Ubu, ואת צ'יטה כרום, הגיטריסט, וגיטריסט נוסף בשם פיטר לאפנר.  כרום ולאפנר הם אלו שכתבו את השיר הזה, במקור בשביל "Rocket from the Tombs". כשהלהקה התפרקה וחלקים ממנה התפזרו לכל עבר, לאפנר המשיך לגרסה הראשונית של Pere Ubu אבל לא הסתדר שם ועזב כדי לזרוק את עצמו לספירלה של הרס עצמי, שהסתיימה במוות מדלקת הלבלב בגיל מאד צעיר, רגע לפני שהחליט, לפי מכתב ששלח לחבר, לעזוב את הכל ולהימלט לאיזושהי בקתה בעיירה באוהיו כדי להחלים ולכתוב שירים חדשים.

שלושת חברי הלהקה הנותרים החליטו לעבור לניו יורק בהזמנתו של ג'ואי ראמון, שחשב שיש להם הרבה מה לתרום לסצינה המוזיקלית המתפתחת בעיר.  הם מצאו סולן חדש – סטיב באטורס – שבמסגרת האסתטיקה של הז'אנר החדש שהלך והתהווה וויתר על שני ה-e שמקיפים את האות הלפני אחרונה בשם שלו באיותו המסורתי והסתפק ב-i אחד לפניו, והמציאו ביחד, כ-Dead Boys, הרבה מאד מהמאפיינים הוויזואליים של הז'אנר – אלימות על הבמה ומתחת לבמה, חלוקה של נוזלים גופניים ודברים אחרים לקהל, וביותר מהזדמנות אחת, התעללות עצמית של באטורס, שנהג ללכת בדרכו של איגי פופ ולחתוך את עצמו תוך כדי שירה.  כשהלהקה התפרקה, אחרי שלוש שנים של פעילות ורק אלבום אחד באמתחתם, באטורס ניסה את מזלו כזמר פופ, ואחר כך היגר לאנגליה כדי להיות הסולן של מספר להקות שם, כולל "Lords of the New Church", להקה שהורכבה מחברי להקות פאנק לשעבר אבל התאימה את עצמה לזמנים – אמצע שנות השמונים (כמו שאפשר לראות ולשמוע בשיר המוכר ביותר שלהם, "Dance With Me").   גם הפעם באטורס והלהקה שבחר להקים עזרו לאפיין את הדרך שבה נראה ז'אנר שלם – הם אלו שהתחילו להתלבש ולהתאפר בצורה שאחר כך נלקחה על ידי Adam and the Ants ו-Bow Wow Wow.  באטורס המשיך את דרכו בהופעות גם בלהקה הזו – באחת מההזדמנויות תלה את עצמו על הבמה וכמעט מת, בהזדמנות אחרת, כשגילה, תוך כדי שהוא מעיין באחד המגזינים המוזיקליים של התקופה, מודעה שמחפשת סולן חדש ללהקה, הוא העתיק את המודעה על חולצה, ועלה לבמה כשהוא לבוש בחולצה הזו, להופעה האחרונה שלו עם הלהקה.

באטורס הספיק לחיות מעט יותר מהאיש שהיה מהכותבים של השיר שהוא זה שמזוהה ביותר עם גרסה שלו.  ב-1990, כשגר בפריס, מונית פגעה בו בזמן שחצה את הכביש (האגדה מספרת שזו היתה משאית זבל.  כדרכן של אגדות, האמת קצת פחות יומרנית).  האגדה ממשיכה לספר שהוא קם אחרי שהועף למרחק של כמה מטרים, אמר שהכל בסדר והמשיך ללכת. מאוחר יותר החליט לגשת לבית חולים כדי להיבדק אבל אחרי שחיכה מספר שעות בתור הוא החליט לוותר – בלילה נפטר בשנתו.  יש כאלה שאומרים שנפטר כתוצאה מזעזוע מוח שלא אובחן וטופל, אחרים אומרים שסיבת המוות היתה דימום פנימי, שגם הוא לא אובחן וטופל.  באטורס מת, בכל אופן, באותה הדרך שבה חי – במשיכת כתפיים.  את בקשתו לשרוף את גופתו ולפזר את האפר על קברו של ג'ים מוריסון, גם הוא בפריז, חברתו מילאה לפי חובותיה כלפי דרך החיים של הפאנק, ושמרה לעצמה מעט מהאפר בצד כדי להתייחד עם זכרו בדרכה שלה.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הגבר הזה הוא באמת ממאדים.

תגובה