תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

Tags

בלוגרול

שלולית במובן ירח

שלוש מחשבות על סוף

*

כמעט מיד כשיצא האלבום התשיעי של רדיוהד, ביום ראשון האחרון, אחרי מגוון פעילויות שיווק תמוהות כהרגלם של רדיוהד ושני סינגלים מהירים, שיצאו יום אחרי יום, החלו התגובות של אתרים, של מגזינים באינטרנט, של כותבי בלוגים פרטיים – חלקן היו רק דיווח לקוני על יציאת האלבום, חלקן היו ביקורות זריזות וחלקן היו כתבות שנשאו ווריאציות על הכותרת "האם זה האלבום האחרון של רדיוהד?".  במידה מסוימת, אפשר להבין את כל אלו שיזמו כתבות מהסוג הזה – השנה הזו היתה שנה לא רחמנית בכל מה שקשור להסטוריה של המוזיקה.  היא כבר הספיקה להלום בפרצופנו עם דיוויד בואי, מת, ועם פרינס, מת, וגרמה לכולנו לגשת בזהירות לאירועים הסטוריים קטנים בעולם המוזיקה מתוך חשש שהם מסתירים מאחוריהם אירועים הסטוריים גדולים.  כובד הראיות שעמד לרשות אלו שכתבו את המאמרים האלו נשען על שתי עובדות עיקריות – האחת היא שרוב השירים, תשעה מתוך האחד עשר שמאכלסים את האלבום, הם לא שירים חדשים.  לרדיוהד יש נטיה לגרור איתם שירים ישנים לאורך השנים ולנסות להקליט אותם, שוב ושוב, מתוך תקווה שעיבוד אחר או הלך הרוח הכללי של אלבום חדש יתאימו להם, וכמעט בכל אחד מהאלבומים שלהם מאז "Kid A" וצפונה היה לפחות שיר אחד ישן שהוקלט בגרסה דפיניטיבית.  תשעה כאלה באלבום אחד נשמע כמו מכירת חיסול; השניה היא שהשיר האחרון באלבום, הבולט ביותר מבין אלו שרדיוהד בחרו להעניק להם גרסאות אולפן שמקבעות אותם בבטון, הוא "True Love Waits".

**

"True Love Waits" הוא שיר שמערכת היחסים בינו לבין המעריצים של רדיוהד לאורך השנים היא מוזרה במיוחד.  אפשר לראות את זה בסוג הרביעי של מאמרים שהחלו להופיע במגוון מקומות באינטרנט אחרי שהאלבום יצא, ולמאזינים היתה הזדמנות להקדיש לו את הזמן ותשומת הלב הראויים – מאמרים של מעריצים, בעיקר, שסיפרו על הקשר שלהם לשיר הזה, המקום שבו היו בחיים כששמעו את השיר לראשונה ואיך הוא ליווה את החיים שלהם לאורך השנים (את הסיפור שלי אני יכול לתמצת בשתי שורות:  זה אחד משלושה שירים שניגנתי בהופעה הראשונה של ה-Marching Band. אחרי ההופעה מספר די גדול של אנשים באו ואמרו לי שהם אהבו במיוחד את השיר האחרון.  אתה כתבת? הם שאלו.  לא, זאת גרסת כיסוי, אמרתי, מקלל בלב את ת'ום יורק וחבריו).  לעובדה שהשיר הזה מצא מקום, אחרי יותר מעשרים שנה, באלבום של רדיוהד, עם עיבוד שכהרגלם של רדיוהד הוא שונה לחלוטין ממה שציפינו לו, מרגיש לחלק מהאנשים שהאזינו לאלבום כמו כמה מילים אחרונות מצד הלהקה, במיוחד לאור המילים האחרונות מצד הלהקה בשיר הספציפי הזה.

***

שיר אחד שרדיוהד גוררים איתם כבר עשרים שנה ומנסים להקליט בגרסאות שונות בשלבים שונים של ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה, הוא "Lift" (שלדברי ג'וני גרינווד גם לקראת האלבום הנוכחי הלהקה ניסתה אותו שוב), שבו ת'ום יורק, כותב השירים הבלעדי של הלהקה, מזכיר את השם שלו עצמו, וכשגרסאות בוטלג של השיר מצאו את דרכך לרשת, הרשת געשה כאילו היה מדובר בגילוי מדעי חדש שמשנה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם. במידה מסוימת היה איזשהו צדק ברעש הזה – רדיוהד התחילה לבסס את עצמה, כבר אז, כאחת מהלהקות שכותבות את מילות השירים הכי מנוכרות בנוף המוזיקה העולמית.  בתחילת הדרך אלה היו מילים מבוססות ומהוקצעות שמספרות סיפור, אבל כזה שמסופר מנקודת מבט שמעל כל מה שמתרחש.  אחר כך, בצמד האלבומים שהגדירו מחדש את הדרך שבה מוזיקה צריכה להיעשות, "Kid A" ו-"Amnesiac", ת'ום יורק שכלל את שיטת כתיבת השירים שלו, שמבוססת על הרכבת משפטים שונים מתוך רשימה ארוכה, שלכאורה נראה שאין ביניהם קשר מיוחד, אבל כל מאזין יכול להרכיב מהן את המשמעות שהוא רוצה להרכיב מהן.  עם השנים והאלבומים רדיוהד התחילו, לטעמי, לפקפק בעצמם גם מבחינה ליריקלית וגם מבחינה מוזיקלית.  אפשר להבין אותם – קשה מאד להמשיך אחרי שלישיה של אלבומים מושלמים כמו שהם הוציאו בשנים האחרונות של העשור האחרון של המאה ה-20, ובתחילתה של המאה ה-21 – אבל זה גם אומר שהם הסתכנו בלאבד הרבה מאד מעריצים שלא נאחזו בנלהבות בכל דבר שהיה להם להקליט. האלבום הזה, במיוחד אחרי הפעולות השיווקיות המוזרות שהקדימו אותו, שכללו מחיקה של כל הזהות הדיגיטלית של הלהקה מהאינטרנט, מרגיש כמו נסיון של הלהקה להתחיל את הכל מחדש. או במילים אחרות:  לא סוף.

 

A Moon Shaped Pool: א ביקורת

A Moon Shaped Pool אלבום של רדיוהד הוא לא דבר שאפשר להאזין לו רק פעם אחת. לפחות, לא להאזין לו ואז לחוות עליו דעה.  אלבום של רדיוהד הוא אלבום שצריך לקלף ממנו רבדים. ברובד הראשון מנסים לסמן את הגבולות שלו – איפה הוא מתחיל, איפה הוא נגמר, במה מהפלטה המוזיקלית הנרחבת של הלהקה הם החליטו להשתמש הפעם.  ברובד השני מתחילים להאזין לשירים בנפרד, להבין איך הם מתחברים אחד לשני, מה הם אומרים אחד על השני, מה הרצף שלהם מספר.  ברובד השלישי מתחילים להבין את הגאונות בשירים שקודם לכן נשמעו סתמיים, או ככאלה שמנסים יותר מדי.  לפעמים עוברות שנים עד שמגיעים לרובד השלישי, מפני שאלבום של רדיוהד צריך לייצר איזושהי משיכה מגנטית בין הרבדים השונים שלו – המאזין צריך לצלוח אותו פעם אחת, ולרצות להאזין שוב, ושוב, ושוב, כדי להעמיק בין הרבדים עד ללב של האלבום.

את השינוי ש-"A Moon Shaped Pool", האלבום החדש והתשיעי של רדיוהד, מביא איתו, אפשר היה לקלוט כבר בשיר הראשון, "Burn the Witch", שיצא מלווה בקליפ שתוחב אצבע במקום הכואב ביותר במצפון שלנו מספר ימים לפני שהאלבום יצא.  בפעם הראשונה האזנתי לשיר בחשדנות מסוימת, כזו שמלווה אותי באלבומים האחרונים של רדיוהד, שבהם השירים, לפחות בהאזנה ראשונה, נשמעים כמו פיגומים רעועים לכל מיני אפקטים מוזיקליים מרחיקי לכת שהלהקה רוצה להציג.  הרגעים הראשונים לא היו שונים מאלו של השירים הקודמים.  יש שם משהו שנשמע כמו גיטרה חשמלית, מאחורי עננים של אפקטים, ואולי גם תזמורת מיתרים,  שמעבירות את המשקל בין הרגליים של השיר מאקורד אחד, לאקורד השני, דרך סדרה של פסגות הרים מוזיקליות משוננות.  אחר כך ת'ום יורק מצטרף, מנסה שורה כזו ושורה אחרת, כהרגלו, ואחר כך הפזמון, שבו ת'ום יורק חוזר על שם השיר שוב ושוב, כאילו מנסה לפלס דרך באפשרויות השונות של המבוך שהמוזיקה שמאחוריו בונה.  כשהשיר הסתיים היתה אכזבה קלה שמילאה את האוויר.  זה לא "Paranoid Android". אבל מצד שני, כמעט מיד כשהשיר נגמר רציתי להאזין לו שוב.  זה לא קרה בשירים מהאלבומים האחרונים של רדיוהד – זה בטח לא משהו שקרה עם "Lotus Flower", שבכמה האזנות האחרונות שלי לאלבום שקדם לזה עקפתי אותו בנימוס בדרך לשירים מעניינים יותר, מבחינתי.  ואחר כך האזנתי שוב, ושוב, וכבר לא יכולתי לחכות שהאלבום ייצא, אם זה איך שהוא הולך להישמע.  זה היה סיפור של אהבה מחודשת.

אחר כך, יום או יומיים אחר כך, יצא "Daydreaming", וזה היה המסמר האחרון בכל מה שרדיוהד עשו, או לא עשו, בעשר השנים האחרונות מבחינתי.  השיר הזה, והקליפ שביים לו פול תומס אנדרסון, שהוא אחד מהקליפים הכי יפים ושוברי לב שרדיוהד אי פעם התאימו לשירים שלהם, גילה לנו איך האלבום באמת הולך להישמע.  מפני שלא משנה איך המוזיקה הולכת לעטוף את השירים שבאלבום, הלב שלהם הולך להיות בדיוק כמו של זה – חשוף, כואב, ופגיע.

האלבום נפתח בשני השירים האלה – אחד אחרי השני, כמו שיצאו כדי להקדים את האלבום.  "Burn the Witch" בגרסת האלבום שלו הוא אפילו ישיר ומאיים יותר מזה של הקליפ, מאחר וציוץ הציפורים שפותח את השיר, והוא בעצם חלק מהסרט ולא חלק מהשיר, לא נמצא כאן כדי לחצוץ בין העולם החיצוני לבין מה שלרדיוהד יש להגיד. שני השירים האלה נמצאים בתחילת האלבום כי הם מבטאים את שני הקטבים של האלבום – מצד אחד, שירים קצביים ומהירים שמסתתרים בתוכם מסרים מעטים ומחודדים.  מצד שני, שירים מהורהרים ומרחפים, שחלקם מתפרסים על פני יותר משש דקות מפני שזה פרק הזמן שהם צריכים כדי להביע את מה שיש להם לומר.

שני דברים בולטים במיוחד בהאזנה לאלבום הזה בפעם הראשונה.  הדבר הראשון הוא שרדיוהד חזרו לכתוב שירים, כאלה שיש בהם בתים, וסי פארט, ופזמון.  הם עדיין לא כתובים במקצב מקובל והמילים בהם עדיין נשמעות לפעמים כאילו החיבור ביניהן הוא משהו שהמוח שלנו מתעקש לעשות, אבל מאחר ששני אלו הם מאפיינים של מוזיקה מיינסטרימית שרדיוהד מעולם לא שאפו לשמר, הם לא חסרים. הדבר השני הוא שכאשר רדיוהד מפנה את מרכז הבמה לשירים אמיתיים, כאלה שיש להם בתים ופזמונים, ומלודיה מובנת וברורה, ומילים שברוב המקרים באמת מספרות סיפור קוהרנטי מההתחלה ועד הסוף, וכשרדיוהד עדיין רוצה להשתמש במגוון הכלים, האפקטים והטריקים המוזיקליים, שיש באמתחתה, הם משרתים בצורה הטובה ביותר את השיר, ומחזירים אלינו את רדיוהד של פעם, שלא יכלה לכתוב שיר משעמם גם אם היתה ממש, ממש מנסה.

אחרי שני השירים הראשונים, שעושים שימוש נרחב ב-London Contermporary Orchestra שג'וני גרינווד הביא איתו מהקלטת הפסקולים לסרטים האחרונים של פול תומס אנדרסון, רדיוהד חוזרת לכור מחצבתה – יש פה גיטרות, ותופים, ובאס שאפשר לשמוע!  ב-"Decks Dark" הם מאתגרים את עצמם בלנסות להתרכז רק בכלים הבסיסיים ביותר שחברי הלהקה יכולים לנגן עליהם – פסנתר, שתי גיטרות, באס ותופים, והם מצליחים להפוך את השיר להרבה יותר אפקטיבי מאשר אם היה טובע בערימות האלקטרוניקה והאפקטים שהיו יכולים לטבול אותו בהן.  בשיר שמיד אחר כך, "Desert Island Disk", יש אפילו גיטרה אקוסטית שקטה שמלווה כמעט את כל השיר, בשלושה אקורדים והופכת אותו למעין מנטרה מוזיקלית, כשת'ום יורק מדמה את עצמו למחשב שמתעורר לחיים אחרי אלף שנים ולא מוצא שום ממשק עם העולם שמסביבו.

המשך השיטוט במורד האלבום מניב עוד כמה מפגשים מפתיעים. "Ful Stop" הוא השיר הזה שמבקרים הולכים לזרוק עליו כל מיני מילים כמו קראוט רוק, ו-"Glass Eyes", שמשאיר את ת'ום יורק לבד עם פסנתר ותזמורת.  אחר כך מגיע "Identikit", שהוא השיר הכי מורכב באלבום מבחינה מוזיקלית על אף שהוא כולו מסתובב, כמו קבוצה של פלנטות מסביב לכוכב, סביב אותו רעיון מוזיקלי.  כשהבתים מפנים את מקומם למה שבהיעדר מבנה מחייב יותר נקרא לו פזמון, הרעיון המוזיקלי הזה מתגבש לשורה שת'ום יורק חוזר עליה שוב ושוב, "Broken hearts make it rain", שאחר כך מחוזק על ידי מקהלה שלמה.

את השיר הבא, "The Numbers", מקדימים פסנתרים ופיסות של קולות על פני האתר, שעד מהרה נדחקים אל מאחורי הקלעים על ידי גיטרות שמאד מזכירות לי שיר אחר של רדיוהד, שעדיין לא הצלחתי לשים עליו את האצבע.  השיר הזה הוא הקרוב ביותר לשיר "נורמלי" שיש באלבום הזה.  יש בו את הגיטרות והפסנתר, ואת ת'ום יורק מוחה בצורה קוהרנטית ומדויקת על ההתעללות של בני האנוש בטבע, ויש בו גם מקהלה ותזמורת שלרגעים נדמה כי היתה אמורה לנגן באלבום של בק והגיעה לאולפן הלא נכון.  וכשהפסנתר והגיטרות מטפסות שניים וחצי טונים למעלה כדי למצוא את עצמן בסולם אחר, זה לא נשמע כמו התחכמות מוזיקלית של גרינווד וחבריו אלא כמו הכיוון הטבעי ביותר שהשיר הזה יכול ללכת בו.

אחר כך באים שני שירים חדשים יחסית, "Present Tense", שהוא דואט בין ת'ום יורק והאפקטים שהוא שם על הקול שלו, ו-"Tinker Tailor Soldier Sailor Rich Man Poor Man Beggar Man Thief", שמסתיים לפני שהשם שלו מסתיים, והוא מעין גרסה ארוכה יותר ומתוחכמת יותר לשיר שהם תרמו לסרט האחרון של ג'יימס בונד.  ואז מגיע הרגע שכל שאר השירים היו מופעי חימום בשבילו – הרגע שבו רדיוהד מקבעת בתודעה שלנו את הדרך שבה צריך להישמע שיר שעד עכשיו שמענו רק גרסאות מהוססות, לא מוחלטות שלו.

הפסנתר נשען על מקצב תופים ג'אזי שאנחנו לא שומעים, ובתחילת הדרך אלו רק הפסנתר וקולו של ת'ום יורק שמפלחים את השקט שנוצר בציפיה.  את ארפג'יו הקלידים האיטי המקורי מחליף ארפג'יו מהיר הרבה יותר, שרק עוזר להרים את השיר הזה לגבהים שהוא ראוי להם.  ומיד אחרי שת'ום יורק שר את שתי השורות שחותמות את השיר – "Just don't leave, don't leave", השיר מסתיים והקלידים מתאדים אל האוויר, מכינים את השקט שמגלגל בתוכו את האלבום מחדש.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הזמן הגיע לגרסה אמיתית של "העי"ג" וכעת, כשסטיבן שפילברג התפנה לזה, היא בטח תהיה מוצלחת במיוחד.

תגובה