תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

נובמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

Tags

בלוגרול

רובן נלסון, לא רוג'ר נלסון*

  1. לפני הכל

הנה פרטים על ההופעה של  וויליאם בנט וההרכב הנוכחי שלו, "Cut Hands" – לא חלום אחרי הכל.   ההרכב יופיע ב"פאפאיתו" שבתל אביב, ב-3 לספטמבר (יום חמישי הבא).  אז זהו.

שמועות מדברות גם על הופעה נוספת של קלקסיקו בארץ.  עוד פרטים כשיהיו לי (ולכולם, אני מניח).

 

2.  לא נודע ולא במקרה

Unknown Mortal Orchestraניו זילנד היא ארץ רחוקה וקסומה מלאה בגבעות מוריקות, מפלים שוצפי מים צלולים, עמקים מלאי פרחים והרים מסותתים.  במקומות מסוימים, כשמסתכלים בזווית הנכונה ומצמצמים את העיניים בדיוק לחרך הנכון, אפשר לראות שם הוביטים.  וגם אנשים שכשהם אומרים שהם מרגישים יותר טוב, זה נשמע כאילו שהם אומרים שהם מרירים. מובן לחלוטין, אם כן, שהמוזיקה שתצא משם תהיה גם היא מיוחדת ומלאת תכונות קסם כאלה ואחרות.  למשל, "Crowded House", שניחנה בכוח העל של לקחת כל סוג של מילים ולמצוא בדיוק את ההרמוניות הנכונות כדי להרעיד את מיתרי הלב.  חברי הלהקה נכנסו בזהויות בדויות לאוסטרליה, חלקם אפילו השיגו אזרחויות אוסטרליות, והצליחו לשכנע את אוסטרליה ואת כל שאר העולם שהם בעצם להקה אוסטרלית.  תוך כדי כך הם המשיכו, מחד, ליצור את המוזיקה האהובה בצורה כמעט אוניברסלית שלהם, ומצד שני, להניע בצד האוסטרלי את המלחמה העקובה מדם בין ניו זילנד לאוסטרליה, שהיא כל כך סודית שהיא מעולם לא קרתה.

ומצד שני יש את "Unknown Mortal Orchestra", להקה שהיא ניו זילנדית לחלוטין, לכל דבר ועניין, בעיקר מפני שהיא מורכבת מחבר מרכזי אחד – רובן נילסון, שהוא יליד ניו זילנד.   הוא התחיל את דרכו המוזיקלית בצורה הכי אפקטיבית שיכולה להיות כדי לייצר נוכחות בעולם הדיגיטלי שמקיף אותנו – להוציא שיר לאינטרנט בעילום שם.  אין דבר שיכול לעורר יותר מוטיבציה באנשים לגבי למצוא מידע על אמן כמו ההיעדרות המוחלטת של מידע לגבי אותו אמן מהאינטרנט.  נילסון חיכה בסבלנות כדי שכל בלוגר וחובב מוזיקה באינטרנט יקבל את ההזדמנות למרוט את השערות בעצבנות ולשקול מחדש את כישורי החיפוש באינטרנט, ואז חשף את השם שבמסגרתו הוא יוציא את שלושת האלבומים שלו – שניים מהם חמושים בשני חברי להקה נוספים ובית חדש בפורטלנד, אורגון, מדינה לכשלעצמה יכולה לתת לניו זילנד את התמורה המלאה לכספה בלהיות מדינה קסומה ומוזרה.

לשיר ההוא קראו "Ffuny Ffriends" והוא נשמע כמו זאפה על אסיד.  עם שם שהראה גם הוא נטיות התחכמות זאפאיות, ריף גיטרה שהולך בכיוון מסוים ואז מסתובב ובורח בכיוון האחר וקול מוכפל ומעוות שנשמע כמו זמר אוקיאני אחר, לוק סטיל, לרובן נילסון היו את כל הנתונים ההתחלתיים הנכונים בשביל לגרום לכל האנשים הנכונים להקשיב למה שיש לו לשיר.

מיד אחר כך באו אלבום אחד, ללא שם, שיצא בחברת תקליטים אחת, ועוד שניים בחברת תקליטים אחרת, ובכל אחד מהם כמות של רעיונות מוזיקליים שהיתה יכולה להעסיק להקה אחרת במשך שנים.  נדמה שלרובן נילסון וחבר מרעיו יש יכולת תשומת לב קצרה במיוחד לז'אנרים מוזיקליים וכשהם מזהים אחד שהם רוצים לעסוק בו הם תופסים אותו ומנערים אותו מכל המאפיינים המוכרים שלו, מתעללים בו מעט עם רעיונות מוזיקליים משלהם ומציגים את הגרסה המיוחדת שלהם לאותו סגנון.  כך מוצאים את עצמם שירי גראג' רוק עם קטעי סולו באפקט גיטרה מוזר שמדמה קול אנושי, ושירים אחרים נשמעים כמו משהו שהיה יכול להיות של רדיוהד אם רק היה לו קו מוזיקלי שאפשר לעקוב אחריו לאורך כל הדרך.

כשהגיע הזמן לאלבום השלישי, "Multi-love", נילסון והלהקה גילו שיש כבר אמן אחר שנמצא בעסק הזה כבר די הרבה זמן – גם הוא עושה דברים עם גיטרה שאמנים אחרים בדרך כלל לא עושים, גם הוא נע בתזזיתיות מז'אנר מוזיקלי אחד לאחר תוך כדי שהוא גורם לכולם להישמע כמו סגנונות שהוא המציא בעצמו.   לא עוד זאפה על אסיד.  מעכשיו – פרינס על אסיד.  משיר הנושא שנשמע כמו השלב הטבעי הבא באבולוציה אחרי סטיבי וונדר ופרינס, דרך "Can't Keep Checking My Phone" שמתאר באופן מדויק את הסטרס התמידי שכולנו נמצאים בו כל הזמן, מחכים לצפצופים ולצלצולים שמרמזים שמשהו בעולם שמסביבנו קורה ושאנחנו צריכים להגיב, ועד לשיר הכמעט סוגר, "Necessary Evil", על ריף כלי הנשיפה שמלווה אותו לאורכו, שכתב אביו של נילסון ועל האווירה הג'אזית המקרטעת שלו.    כל אלה, אף על פי שהאלבום יצא רק במאי השנה, מעוררים רצון לשמוע מה עוד יש ל-"Unknown Mortal Orchestra" באמתחתם.

וכל זה כדי לומר שני דברים. אחד, "Unknown Mortal Orchestra" באים להופיע בארץ ב-18 בנובמבר, ב"רידינג 3".  והשני, הם הופכים להיות, לאט לאט, מתחת לאף שלנו, יותר ויותר מפורסמים.  מה שאומר שכדאי להצטייד בכרטיסים כבר עכשיו.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מייקל קיין.  הארווי קייטל. מארק קוזלק.  צריך יותר מזה?

 

* אני יודע, אני יודע. נילסון, לא נלסון. אבל חופש אמנותי וכל זה.

תגובה