תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'דיוויד בואי: האזנה מודרכת'

דיוויד בואי – "Tin Machine"

1. לפני הכל

לפינת המתים המוזיקליים השבועית מתווסף גם לקס אינטיריור, סולן ה-Cramps, שנפטר בגיל 62 ממום בלב.  וגם, בכתבה תמימה על תקליטים ועל איפה לקנות אותם קראתי שהחנות שאולי הופעתי בה הכי הרבה מכל מקום אחר בתל אביב שהיה אפשר להופיע בו, הקומה ה-13, נסגרה.

אם תשימו לב, בצד ימין, ברשימת התגיות של פוסטים בבלוג, תוכלו לזהות שהתגית "כללי" המאד ממצה, שכל כך הרבה פוסטים היו מתויגים בה, נכחדה כלא היתה, ובמקומה כל פוסט מתויג עכשיו בדיוק ברשימת הנושאים שלו, כך שיהיה קל הרבה יותר להתמצא במרחב הבלתי מחופש כאן.  hooray וכל זה.

וגם, בשבוע הבא אני שם עליי מדים ויוצא לשמור על מה שזה לא יהיה, ובזמן הזה הגוספל ייצא לחופשה של כמה שבועות.  כשאני אחזור והגוספל יחזור נחגוג ביחד באופן מסודר שנתיים באוויר.

2.  Tin Machine

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם לא בדיוק אלבום של דיוויד בואי.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ומעניינות פחות לגביו:

1Tin Machine   דיוויד בואי הקים את Tin Machine ביחד עם ריווס גברלס, גיטריסט שניגן אותו גם בכמה אלבומים הבאים, ועם האחים סאלס, לאחר הכשלון המסחרי של האלבום הקודם שלו, "Never Let Me Down", וכנסיון להרחיק את עצמו מקהל המעריצים המיינסטרימיים שצבר במהלך העבודה שלו על אלבומים בשנות ה-80.  המוזיקה הנסיונית שרצה לעשות ביחד עם גברלס הפכה להיות רוק כבד סטנדרטי במהלך ההקלטות.

2   בואי עשה כל מה שיכל, חוץ מלשים על עצמו פאה ושפם ולקרוא לעצמו בשם אחר, כדי למנוע מהלהקה להתפרסם רק בזכות השם שלו.  לפני ההוצאה מחדש של האלבומים שמכילה תמונות קטנות של בואי בחלק העליון של הספיין, האלבום הזה נקרא בשם הלהקה, בלי שום אינדיקציה – אפילו לא מדבקה – שאומרת שבואי הוא חלק מהלהקה.  על עטיפת האלבום הלהקה מסודרת בשורה כשבואי הוא האחרון, והרחוק ביותר, מהמצלמה (אם כי סדר חברי הלהקה בתמונה שונה בכל פורמט שהאלבום יצא בו, ובקלטת, דיוויד בואי הוא זה שעומד הכי קרוב למצלמה).  בראיונות שנערכו כדי לקדם את האלבום בואי כמעט ולא דיבר בכלל.  עטיפת האלבום בהוצאה מחדש מציגה את דיוויד בואי במקום השני מהמצלמה.

3   דיוויד בואי הכיר את חברי הלהקה השונים לראשונה במהלך סיבוב ההופעות שליווה את "Never Let Me Down".   את ריווס גברלס הכיר באופן עקיף – אשתו של גברלס, שעבדה כאשת יחסי ציבור בצוות ההפקה של סיבוב ההופעות, נתנה לבואי קלטת של גברלס מנגן את הפיוז'ן החללי המוזר שלו, בואי התלהב, יצר קשר עם גברלס והזמין אותו לעבד מחדש ולנגן איתו גרסה חדשה של "Look Back in Anger" כליווי למופע מחול.

4   טוני והאנט סאלס, הבסיסט והמתופף של הלהקה, הם שני הבנים של סופי סאלס, קומיקאי אמריקאי מפורסם שהיה מנחה של תכנית ילדים בשנות ה-60 וה-70 והוא הסיבה העיקרית לעובדה שאנשים חושבים שכשמישהו מקבל עוגת קצפת בפרצוף זה מצחיק.  בואי הכיר אותם כנגני ההופעות של איגי פופ במסע ההופעות שלו ל-"Nightclubbing".
5   דיוויד בואי הקליט מחדש את "I Can't Read", אחד מהשירים באלבום, הפעם רק עם ריווס גברלס, בשביל פסקול הסרט "סופת קרח" של אנג לי.

6   Tin Machine  הוא גם שם של שיר, גם של אלבום, וגם של להקה.  השיר בא קודם, והלהקה קרויה על שמו.  האחים סאלס הם אלו שהציעו את השם, לטענתם מפני שזה כאילו שיש להם שיר נושא.

7    ההקלטות הראשונות לאלבום – שהושלם בנסאו, קליפורניה, היו במונטריי שבשווייץ, באותו האולפן שפרנק זאפה ואמהות ההמצאה הקליטו בו כשמישהו הבעיר משהו בטעות והעלה אותו באש (את ההמשך אתם קרוב לוודאי מכירים – עשן על המים, אש בשמיים, וכו' וכו').

8     את הקליפ ל-"Under the God", הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, ביים ג'וליאן טמפל, שבין השאר ביים את "תרמית הרוק'נ'רול הגדולה", את הסרט "Absolute Beginners" שדיוויד בואי שיחק בו וכתב שיר לפסקול שלו, ואת הסרטון הארוך שמלווה את "Blue Jean" של דיוויד בואי.

9     להקה של בואי או לא להקה של בואי, הוא לא מוותר גם כאן על גרסת הכיסוי הכמעט מסורתית.  הפעם זה "Working Class Hero" המכוסה עד אין קץ של ג'ון לנון, והמנוגן בדרך כלל בשלושה רבעים – בעוד שהגרסה של Tin Machine היא בארבעה רבעים.

10    בין השירים של הלהקה שלא הצליחו למצוא את דרכם לאלבום, אפשר למצוא את "Now", שהם ביצעו בהופעות, ואחר כך הפך ל-"Outside", שיר הנושא של האלבום של בואי מ-1995.

זה הכל להשבוע.  הגוספל, כאמור, יוצא לחופשה של כמה שבועות עד שאני אחזור, ובינתיים – "כח המחץ" בגרסה קולנועית.  איזה מזל שלא עשו את זה ב-stop motion.

דיוויד בואי – האזנה כמעט כפולה: "Labyrinth" ו-"Never Let Me Down"

1. לפני הכל

הגוספל חוזר לפעילות אחרי שבועיים של הפסקה בזמן שהייתי בסן חוזה, ואחד מהדברים שיצא לי לעשות שם הוא לבקר בחנות דיסקים עצומה שנקראת "Amoeba Records" בסן פרנסיסקו.  במקרה שלמישהו מכם יוצא להיות שם בזמן הקרוב, החנות נמצאת בקצה הרחוק של רחוב Haight (ששווה ללכת לכל אורכו בכל מקרה – זה הרחוב שבו, כך טוענים בכל מקרה, התחילו כל הפסיכדליה, האהבה החופשית והסמים שאפיינו את סוף שנות השישים).

2.  דיוויד בואי – האזנה כפולה: Labyrinth ו-Never Let Me Down
הפעם הגיע הזמן להקשיב לשני אלבומים במקביל, בערך.  מכיוון שהראשון מביניהם הוא לא לגמרי של בואי, הנה חמש עשרה עובדות מעניינות פחות או יותר, על שני אלבומים שונים, ביחד.  ולגבי הראשון, אני קצת מרמה – חלק מהעובדות הן דווקא על הסרט ולא על האלבום.  אבל דיוויד בואי משחק בו בתפקיד הראשי, אז גם זה תופס.

Labyrinth

 1  דיוויד בואי, שבדיעבד נראה כאילו הוא הבחירה המתאימה ביותר לתפקיד ג'ארת' ב"המבוך", לא היה הבחירה הראשונה של ג'ים הנסון.  לפניו הציעו את התפקיד לסטינג ולמייקל ג'קסון.

2    מצד שני, הבחירה בדיוויד בואי התבררה כמשתלמת, לפחות מבחינה וויזואלית – חלק מהיצורים שאפשר לראות בסדר, וחלק מהנופים, מבוססים על סיוטים שהיו לדיוויד בואי בילדותו ושהוא זוכר עד היום (כך הוא טוען, לפחות).

3    הסרט כולו מבוסס על הנסיון של בחורה צעירה להציל את אחיה התינוק ממלך הגובלינים שחטף אותו.  אבל לפי ההתנהגות של התינוק ששיחק בסרט, עושה רושם שהיה עדיף להשאיר אותו עם מלך הגובלינים.  הוא לא היה מוכן להגיב לשום שם אחר חוץ מהשם שלו, ולכן שינו את שם התינוק מפרדי לטובי (שהוא גם שם השחקן). הוא גם לא היה מוכן לעשות שום קול במהלך הקלטת "Dance Magic" – את קולות התינוק ששומעים בהקלטה עושה דיוויד בואי בעצמו.

4    ב-"Underground", השיר שפותח וסוגר את הסרט, דיוויד בואי חוזר לעולם הגוספל שבו התנסה ב"Young Americans".  הוא מצרף אליו גם את הגיטריסט אלברט קולינס.

5    רק שיר אחד מתוך הסרט – "Dance Magic" – יצא כסינגל, ורק בארה"ב, באיטליה ובספרד.  באנגליה, למשל, לא היה אפשר להשיג את השיר לבדו, שלא כחלק מאלבום הפסקול, עד 2007.  "As the World Falls Down" היה אמור לצאת גם הוא בחג המולד של 1986, וצולם בשבילו קליפ שנגנז, והשיר מעולם לא יצא.

6   דיוויד בואי כתב רק את השירים בסרט – חמישה במספר.  את שאר המוזיקה כתב טרבור ג'ונס, שבין השאר כתב גם מוזיקה ל-"In the Name of the Father", וגם ל-"Dark City", שכתבתי עליו כאן בעקיפין בעבר.

7   לחלק מהתסריט (החצי הראשון, בערך), אחראי טרי ג'ונס, איש Monty Python.

Never Let Me Down

8   אין דרך בטוחה להימלט מזה – "Never Let Me Down" הוא אחד האלבומים הכי גרועים בהסטוריה המוזיקלית של דיוויד בואי.  עובדה – הוא הודה בזה בעצמו בראיון שערך מאוחר יותר.  הוא טען שהמוזיקה שלו הפסיקה לעניין אותו בשנות ה-80 ובעוד ש-"Let's Dance" היה נסיון מעניין בז'אנר מוזיקלי חדש, האלבומים הבאים כבר לא היו מעניינים בשבילו וכשהוא מקשיב ל-"Never Let Me Down", למשל, הוא לפעמים לא מאמין שהוא זה שהקליט את האלבום.

9   ועוד פרט משכנע לגבי התואר המפוקפק של האלבום הזה – בעוד שהאלבום המקורי הכיל אחד עשר שירים, רוב הסיכויים שהאלבום שאתם תוכלו להשיג בחנויות הדיסקים מכיל עשרה שירים.  למה?  מפני שהשיר הלפני אחרון באלבום המקורי, "Too Dizzy", היה כל כך סקסיסטי, שחברת התקליטים היתה צריכה להוריד אותו.  זאת הטענה הרשמית, בכל אופן.  מבט חטוף על המילים, מראה שהן לא טובות במיוחד, אבל לא קיצוניות.

10   פיטר פרמפטון ניגן בחלק מהשירים באלבום, וגם היה נגן הגיטרה בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום, "Glass Spider".  הוא מופיע גם בקליפ לשיר "Time Will Crawl", על אף שבשיר הספציפי הזה הוא לא מנגן.  פרמפטון, במקרה הזה, לא בא כדי לנגן באלבום של דיוויד בואי.  הוא בא כדי לנגן באלבום של חבר מבית הספר התיכון.

11   כמו כל אחד מאלבומי שנות השמונים של דיוויד בואי, גם האלבום הזה מכיל גרסת כיסוי לשיר של איגי פופ.  הפעם, זה השיר שסוגר את האלבום, "Bang Bang".

12   את שיר הנושא של האלבום, דיוויד בואי כתב והקדיש לעוזרת האישית שלו, קורין שוואב.

13   מצד שני, יש מקורות אחרים שלפיהם השיר הזה הוא שיר מחווה לג'ון לנון, שנרצח שבע שנים לפני שהשיר נכתב.  זה הסינגל המקורי האחרון של דיוויד בואי כאמן סולו בשנות ה-80 – הסינגל הבא אחריו, ב-1990, יהיה גרסה חדשה ל-"Fame", שהוקלט עם ג'ון לנון.
14   ושיר הנושא של האלבום, באופן מפתיע, כמעט לא היה חלק מהאלבום.  הוא הוקלט ברגע האחרון, בסשן נפרד מאלו שהפיקו את שאר השירים באלבום – וגם נשמע אחרת לגמרי משאר שירי האלבום, שבסופו של דבר מצא את עצמו נקרא על שם השיר יוצא הדופן.

15   דיוויד בואי הקליט גרסה ספרדית לשיר הפותח את האלבום, "Day In, Day Out" בשם "Al Alba", אבל לא טרח ללמוד ספרדית לפני כן.  הגרסה עצמה, שיצאה בסינגל, נגנזה מהמדפים די מהר ודי קשה להשיג אותה היום.

דיוויד בואי – "Tonight"

1.  לפני הכל

בועז כהן מציע בבלוג שלו שני שירים מהאלבום השני הגנוז של הלהקה הנפלאה והמוערכת מעט מדי "החשמליות", שהוא היה חלק ממנה.  אף על פי שמזג האוויר לא ממש מסכים איתנו, עכשיו בדיוק הזמן לשירים של "החשמליות".

בלום בר, אחד המקומות הראשונים שהופעתי בהם, ומקום שנותן מוזיקה איכותית בחינם לכל מי שמוכן לבוא ולהקשיב, נאלץ לסגור את שעריו בגלל הקשיים הביורוקרטיים של להיות פאב, במיוחד פאב מוזיקלי, באמצע תל אביב.  במהלך החודש הקרוב, עד הסגירה ב-6.12, יופיע כל ערב – ולפעמים אפילו גם בצהריים – הרכב שגדל ב"בלום בר", וחודש הפרידה הזה יסתיים בהופעת איחוד של להקת "הכובעים", שהופעה שלה פתחה את הפאב.

2.  דיוויד בואי, האזנה מודרכת – "Tonight"

הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי.  הפעם, האלבום השני בשלישיית אלבומי הפופ של שנות ה-80 שלו, "Tonight".  הנה עשרה דברים מעניינים יותר ומעניינים פחות לגביו:


Tonight 1  רק סינגל אחד, "Blue Jean", יצא ביחד עם האלבום עצמו.  האלבום נתקל בביקורות קשות, שטענו בעיקר שבואי מנסה למחזר את ההצלחה של האלבום הקודם שלו עם חומר לא מקורי ולא מעניין.  הסינגל הבא מתוך האלבום, "Loving the Alien", יצא תשעה חודשים אחרי האלבום, וגם זה רק מפני שבואי קרא באחת מהביקורות על האלבום שהשיר יכול היה להיות סינגל מוצלח.  מי שכתב את הביקורת צדק – הסינגל הגיע למקום ה-19 במצעד.

2  האלבום עצמו הוקלט, כך אומרים, תוך חוסר עניין בולט מצד בואי, שהקלטות האלבום נמאסו עליו די מהר – והושלמו בתוך שבוע.

3   את העטיפה של האלבום אפשר לראות בקליפ לשיר "Loving the Alien".  אבל מאחר והשיר יצא כסינגל, וכתוצאה מכך צולם בשבילו קליפ, רק תשעה חודשים אחרי שהאלבום יצא, עטיפת האלבום היא לא צילום של קטע מתוך הקליפ אלא להיפך – הקליפ הוא שחזור של עטיפת האלבום.

4   הקליפ המוכר ל-"Blue Jean", זה שמוקרן מדי פעם ב-VH1 ומקומות כאלה, הוא רק חלק קטן מתוך סרט של 20 דקות שצולם בשביל השיר – דיוויד בואי מגלם בו שני תפקידים: אחד של בחור לא יוצלח שמנסה לשכנע בחורה לצאת איתו להופעה של זמר בשם סקרימינג לורד ביירון, שגם אותו מגלם דיוויד בואי.  הבחורה מסכימה לאחר שהבחור מצליח לשכנע אותה שהוא מכיר את ביירון ושהוא יפגיש ביניהם, ועיקר הסרט מתרכז בנסיון שלו לשכנע את ביירון להיפגש איתם אחרי שהוא מסיים את ההופעה שלו.

5   מאחורי דיוויד בואי בסצינת ההופעה בסרט הקצר הזה אפשר לראות שני שחקנים בתור נגנים בלהקה שלו.  קוראים להם ריצ'רד ופרד פיירברס, הם אחים, ובעשור שיבוא אחר כך הם יהיו מוכרים יותר בתור שני שליש מהלהקה Right Said Fred.

6   הצרות הכלכליות של איגי פופ שבגללן דיוויד בואי הקליט מחדש את "China Girl" לא דעכו, עושה רושם – באלבום הזה יש חמישה שירים שונים שנכתבו על ידי איגי פופ, שניים מהם כבר ראו אור באלבום "Lust for Life" מ-1977 ובשניים מהם הוא שר בעצמו.   באחד אחר, "Tonight", שרה דווקא טינה טרנר.

7   האלבום מכיל שתי גרסאות כיסוי (אם לא סופרים את השירים של איגי פופ, שדיוויד בואי עזר לכתוב מלכתחילה) – "God Only Knows" של ה-Beach Boys ו-"I Keep Forgetting" של זמר נשכח בשם צ'אק ג'קסון – שיר שכתבו ליבר וסטולר.  השיר נבחר על ידי מעריצים של דיוויד בואי לשיר הכי גרוע שהקליט אי פעם.

8 "Blue Jean" הוא הסינגל האחרון של דיוויד בואי שזכה להיכנס בארצות הברית לעשרה המקומות הראשונים.

בגרסה המקורית של "Tonight" מופיע בית נוסף בתחילת השיר, שנותן לשיר משמעות שונה לחלוטין – המילים של השיר, לפי הבית הראשון, הן תגובה של איגי פופ לבחורה שמתה ממנת יתר של הרואין.  דיוויד בואי השמיט את הבית הנוסף, לטענתו, כי לא רצה לגרום לטינה טרנר להצטרך לשיר אותו.

10  גרסה מחודשת של האלבום שיצא ב-1995 הוסיפה לו שלושה שירים של דיוויד בואי מסרטים – "This Is Not America" מתוך "הבז ואיש השלג", "As the World Falls Down" מתוך "המבוך" ו-"Absolute Beginners" מתוך הסרט בעל אותו השם, בגרסה המלאה שלו, שנמשכת שמונה דקות שלמות – שני האחרונים היו גם סרטים שדיוויד בואי שיחק בהם.

דיוויד בואי – Let's Dance

1. לפני הכל

זמנים עמוסים מכל מיני כיוונים, גרמו לכך שנאלצתי לפספס גם את ההופעות של Gutter Twins וגם את ההופעה של Low (כן, אני יודע שזאת ההופעה הכי טובה שהיתה פה עד עכשיו).   אז רשמים לגביהן לא תמצאו כאן בעתיד הקרוב. מצד שני, מי שיכול ורוצה לפרסם בתגובות רשמים, מחשבות, מצבי רוח מההופעות האלה, כמו גם תשובה לשאלה אם הם (ה-Gutter Twins) ניגנו את "The Lure Would Prove Too Much" הכל כך מאד יפה, תבוא הברכה על ראשו וכאלה.
2.  בואי נרקוד

Let's Danceהגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי.   שנות ה-70 הסתיימו ודור חדש, ושונה לגמרי מבחינה מוזיקלית, מתחיל בשביל דיוויד בואי במסע המפרך להתקבל אל תוך המועדון האקסקלוסיבי של מוזיקת הפופ הנעימה שגם סבתות אוהבות (תלוי אילו סבתות, בעצם).  הנה עשרה פרטים מעניינים יותר או פחות לגבי "Let's Dance":

1   את שלוש השנים שעברו בין האלבום האחרון של שנות ה-70 שלו, "Scary Monsters (And Super Creeps)", לבין האלבום הזה, דיוויד בואי העביר בעיקר בנסיונות גמילה מסמים ובמאבק גירושים משפטי – בין לבין, הוא גם פצח בקריירת משחק, בין השאר בסרט "חג שמח, מר לורנס" שיצא באותה שנה.  האלבום הוא בעיקר חגיגת השחרור של בואי מהדברים שכבלו אותו לעבר, החיבור שלו מחדש עם הבן שלו, בעל השם חסר המזל זואי (הבן עשה צעד חכם מאז ושינה את השם שלו לג'ואי, אף על פי שאני לא יודע כמה שיפור אפשר למצוא בג'ואי בואי – מחשבה שכנראה עלתה גם בראשו, מכיוון שמאז הוא שינה את השם שוב, הפעם לדנקן ג'ונס, המכובד יותר), והפסקת הנסיונות להיות האמן הכי מצליח והכי פורץ דרך, באותו הזמן.  התוצאה, אמנם, היא לא מפסגות הקריירה של בואי.

2    מצד שני, גם כשבואי לא באמת מתכוון הוא הופך להיות השראה למהפכים מוזיקליים – ההפקה של האלבום, של נייל רודג'רס, סגנון הלבוש וסגנון הביצוע של בואי באלבום ובקליפים שליוו אותו, שיכנעו את דוראן דוראן, למשל, לקחת את רודג'רס להפיק את הסינגל הבא שלהם, "The Reflex", ודיוויד בואי, אחרי ההשראה שנתן ל-New Romantics בסוף שנות ה-70, עזר להם עכשיו לעשות את הצעד הבא בדרך למיינסטרים המוזיקלי.

3   האלבום "Let's Dance", ובמיוחד שיר הנושא והשיר "China Girl", איפשרו לעולם לשמוע גיטריסט בלוז חדש ומבטיח שעד עכשיו היה סוד שמור של הטקסנים – סטיבי ריי ווהן, שדיוויד בואי ראה מופיע בפסטיבל הג'ז במונטריי – ההופעה הראשונה של הלהקה שלו מחוץ לטקסס – והחליט בו במקום לקחת אותו להיות נגן הגיטרה הראשי באלבום שהקליט.  בואי רצה שסטיבי ריי ווהן גם יתלווה למסע ההופעות שנועד לתמוך באלבום הזה, אבל ווהן העדיף להמשיך ולהופיע עם הלהקה שלו, "Double Trouble".  מערכת היחסים ביניהם התערערה כשווהן גילה שבקליפ ל"Let's Dance", דיוויד בואי מעמיד פנים שהוא מנגן את סולו הגיטרה שלו. באופן אירוני, גיטרה מובילה היא פחות או יותר הכלי המוזיקלי היחיד שבואי לא יודע לנגן בו.
4   "Modern Love" הוא אחד מהרבה שירים של דיוויד בואי ששימשו לפרסומות – אבל רק אחד מתוך שניים שדיוויד בואי עצמו מופיע בפרסומת ביחד איתם.  במקרה הזה, מדובר בפרסומת לפפסי עם טינה טרנר.  המקרה השני הוא "Never Get Old" מאלבום הרבה יותר מאוחר, ועם פרסומת הרבה יותר מגניבה.

5    "China Girl" הוא גרסת כיסוי לשיר שכתב בואי עצמו לאיגי פופ, שהופיע לראשונה באלבום "The Idiot" של פופ.  בואי החליט להקליט את השיר שוב, הפעם בגרסה הרבה יותר פופית ונעימה לאוזן מהמקור, כדי לאפשר לאיגי פופ, שהיה מכור לסמים ומרושש כמעט לחלוטין באותה תקופה, להרוויח חצי מהתמלוגים על השיר שהוא חתום ככותב עליו.

6     על "Cat People (Putting Out Fire)" חתום מפיק אגדי אחר משנות ה-70 וה-80, ג'ורג'יו מורודר.  דיוויד בואי עצמו לא תרם יותר מדי לשיר הזה מעבר למילים ולשירה, והגרסה שבאלבום היא הקלטה חדשה של גרסה שהוקלטה בשביל הסרט "Cat People" שנה קודם לכן – גרסה שרבים טוענים שהיא הרבה יותר טובה מהגרסה הזו.

7   שיר הנושא של האלבום הוא השיר היחיד בקריירה של בואי שהגיע למקום הראשון במצעדים גם באנגליה וגם בארצות הברית.  זה גם השיר השני בקריירה של בואי שהגיע למקום ראשון באיזשהו מקום. באוסטרליה, שם צולם הקליפ לשיר, הוא הגיע רק למקום השני.
8   את גיטרת הליווי הייחודית בתחילת השיר "Modern Love" (ולאורך כל השיר, בעצם), מנגן מפיק האלבום, נייל רודג'רס, בעצמו.

9    הוא מספר על תקופת המוזיקה המיינסטרימית שלו, שהתחילה באלבום הזה: "הייתי מסתכל על הקהל שהיה בא להופעות שלי, והייתי חושב – אתם כולכם צריכים ללכת להופעות של פיל קולינס.  ואז הייתי חושב, אבל רגע – אני נשמע כמו פיל קולינס עכשיו."

10    את שני הקליפים לשירים העיקריים באלבום, שיר הנושא ו"China Girl", ביים דיוויד מאלט, שביים גם את הקליפ ל-"Ashes to Ashes" מהאלבום הקודם, כמו גם הרבה קליפים לשירים אחרים של דיוויד בואי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה סרט שיש לו פוטנציאל להיות מעין ג'ונו קטן.  ולו רק בגלל מייקל סרה.

דיוויד בואי: Scary Monsters

הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי, והפעם הגענו, לשמחתי, לאלבום האהוב עליי של דיוויד בואי – "Scary Monsters (and Super Creeps)" – שמכיל גם את השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, "Ashes to Ashes". הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ומעניינות פחות, עליו:

1Scary Monsters (and Super Creeps) אחרי הביקורות המצוינות והאכזבה המסחרית של טרילוגיית ברלין שלו, דיוויד בואי ניסה מאד, והצליח, לשלב בין העליונות האמנותית וההצלחה המסחרית שרצה להשיג באלבום. כמה מצליח? האלבום נכנס ישר למקום הראשון במצעד הבריטי. כמה אהוב על מבקרים? המגזין Record Mirror נתן לאלבום שבעה כוכבים. הדירוג המקסימלי במגזין הוא חמישה.

2 עטיפת האלבום האחורית מציגה ציורים שנראים כמו שרטוטים לקראת העיצוב הסופי של עטיפות שלושת האלבומים של טרילוגיית ברלין – "Low", "Heroes" ו-"Lodger", והאלבום "Aladdin Sane" מ-1973. בואי הסביר שהם נמצאים שם כחלק מתהליך שלו של "השלת הפרסונות הקודמות שלו". דיוויד בואי השתמש באותה הטכניקה הוויזואלית גם באלבום "Hours", שבו הפרסונה החדשה של בואי מחזיקה את גופתו של הפרסונה של בואי מ-"Earthling".

3 הסאונד המיוחד, והמשונן, של רוב השירים באלבום, הוא תרומה של שני אנשים: רוברט פריפ, הגיטריסט והסולן של King Crimson שחזר לאלבום הזה אחרי שהשתתף גם בהקלטת "Heroes", וצ'אק האמר – האיש שאחראי על הפתיחה של "Ashes to Ashes" על גיטרה-סינתיסייזר. שני הגיטריסטים האלה, ביחד עם אלן הולדסוורת', הם החלוצים של הסינתי-גיטרה.

4 המוזיקה שאפשר לשמוע בפתיחת ההופעות של Nine Inch Nails – גם ההופעה שהיתה כאן אצלנו – היא סמפול הפוך של המוזיקה הפותחת את האלבום – הצלילים הראשונים של "It's No Game (part 1)". עד כמה האלבום השפיע על התפוקה המוזיקלית של טרנט רזנור אני לא יודע – אבל הוא החזיר את הטובה, גדולה ככל שתהיה, בקונצרט יום ההולדת ה-50 של דיוויד בואי כששר איתו את שיר הנושא של האלבום הזה.

5 "Ashes to Ashes" הוגדר, כשיצא, בתור השיר עם הכי הרבה מסרים לשניה. המסר העיקרי שלו, לדברי דיוויד בואי, הוא "סיכום של שנות ה-70 בשבילי". הפזמון – "Strung out in heaven's high, hitting an all time low" – מתייחס גם לתקופת ההתמכרות לסמים המסיבית שלו שלפני הטרילוגיה הברלינאית, גם לטרילוגיה הברלינאית עצמה וגם לחוסר ההצלחה המסחרית שלה, בבת אחת, למשל. את החשיפה של מייג'ור טום כמכור לסמים – מין הודאה בתיאוריה של הרבה אנשים למשמעות האמיתית של "Space Oddity" – דיוויד בואי הודה במספר מקרים שהוסיף כבדיחה.

6 הנה פרט טריוויה שאתם בטח מכירים, אבל לא: האשה המבוגרת שמטיילת עם דיוויד בואי בתלבושת פיירו שלו על חוף הים, בסוף הקליפ ל"Ashes to Ashes", היא לא באמת אמא שלו. היא סתם שחקנית.

7 אחרי הפסקה של שלושה אלבומים – הטרילוגיה הברלינאית – דיוויד בואי חוזר למסורת של גרסת כיסוי אחת לפחות בכל אלבום, ומבצע את "Kingdom Come" של טום וורליין, הסולן והגיטריסט של Television. השיר שבא מיד אחריו – "Because You're Young" – הוא דווקא לא גרסת כיסוי, על אף שהוא נשמע ככה. פיט טאונסנד מנגנן בו בגיטרה.

8 האלבום הזה הוא עוד אחד בשרשרת של אלבומי חצי-קונספט שבואי התחיל, בבניית קשר עלילתי מעורפל בין השירים, וזנח בסופו של דבר. הקשר העלילתי שאפשר למצוא כאן, שמשרטט תמונה של עתיד טוטליטרי, קר וטכנולוגי, בא לידי ביטוי בעיקר ב-"Ashes to Ashes", "Fashion" וב-"Scream Like a Baby". אם מאד מתאמצים, אפשר למצוא הקשרים גם בשירים אחרים.

9 קיימות עוד שלוש גרסאות של "`Ashes to Ashes" – בבוטלגים ובסינגלים שיצאו במקביל להוצאת הסינגל הראשי – אבל אף אחת מהן היא לא הגרסה-הארוכה-יותר המיתולוגית, שהאגדה מספרת שהיא באורך של 12 דקות ומכילה עוד מספר בתים. גרסאות הבוטלגים הן מזויפות, וגרסת הסינגל, שזכתה לשם "The Continuing Story of Major Tom", היא השיר "Space Oddity" – בגלגולו החדש, מחובר בקרוספייד ל-"Ashes to Ashes", בלי שום שינוי לאף אחד מהשירים.

10 אחד מהאנשים שצועדים מאחורי דיוויד בואי בתלבושות דתיות מוזרות בקליפ ל-"Ashes to Ashes" הוא סטיב סטריינג', הסולן של Visage, אחת מהלהקות שהושפעו מהמוזיקה ומהדימוי הוויזואלי של בואי באלבום הזה – כמו שאפשר לראות ולשמוע בסינגל שלהם שיצא מאוחר יותר באותה שנה, "Fade to Gray".

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – איך אפשר שלא ללכת לראות סרט, שזה מה שה-villain בו עשה פעם?

דיוויד בואי: Lodger

דיוויד בואי: סופה של טרילוגיה מופלאה

Lodger

הגיע הזמן להקשיב לאלבום נוסף של דיוויד בואי, והמסורת מכתיבה – הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות על האלבום הזה:

1 אף על פי שהוא חלק מה"טרילוגיה הברלינאית", גם האלבום הזה, כמו Low, לא הוקלט באמת בברלין. הוא הוקלט בחלקו בניו יורק ובחלקו באולפני Mountain במונטריי שבשווייץ. הבעלים של האולפנים, בתקופת הקלטת האלבום, היו להקת Queen (היום יש מחוץ לאולפנים, שהם כבר לא בבעלותם, פסל של פרדי מרקורי שאפשר לראות על העטיפה של Made in Heaven, שגם הוא הוקלט שם). הלהקה עצמה הקליטה שישה אלבומים באולפנים, ובזמן שדיוויד בואי הקליט את Lodger, הם הקליטו שם את Jazz. גם דיוויד בואי וגם Queen חלקו את האולפנים עוד מספר פעמים בהמשך – ושם גם נוצר והוקלט, ביום אחד, "Under Pressure", שמופיע בחלק מהגרסאות של Hot Space אבל לא באף אחת מהגרסאות של אלבומים של דיוויד בואי.

2 האלבום מראה דעיכה במערכת היחסים המוזיקלית בין דיוויד בואי לבריאן אינו (אולי הסיבה שזו רק טרילוגיה), אבל עדיין מכיל רעיונות יצירתיים בשפע מבית בריאן אינו. למשל: בשיר "Boys Keep Swinging" כל אחד מהנגנים מנגן בכלי שהוא לא מכיר. הטייק הראשון של ההקלטה היה הפעם הראשונה שהנגנים ניגנו על הכלים שלהם; בחלק מהשירים, אדריאן בליו, הגיטריסט (שהיה עד הקלטת האלבום הגיטריסט של פראנק זאפה), ניגן על ערוצים שהוקלטו קודם, כשהוא לא יודע לא את הסולם, לא את מהלכי האקורדים ולא את המבנה של השיר; בשיר "Repetition", שמדבר על הנושא המאד טעון של נשים מוכות מהצד של הבעל המכה, השירה היא אדישה וחסרת רגש, על מנת להדגיש את המילים והנושא.

3 את "Fantastic Voyage", השיר שפותח את האלבום, חידש נועם רותם באלבום הבכורה שלו, "חום אנושי" (ואם הוא ימשיך במסורת, באלבום השלישי הוא צריך לחדש שיר של איגי פופ).

4 האלבום נחשב לאחד מהכשלונות המסחריים של דיוויד בואי – הוא הצליח להשיג "רק" אלבום זהב בבריטניה. אבל בתוך פחות משלושה שבועות.

5 השיר "Move On" מכיל את המבנה ומהלך האקורדים של "All the Young Dudes", אבל הפוך. הלהקות הבאות שיאמצו את הרעיון הזה: רדיוהד ("Like Spinning Plates" ) וה-Stone Roses (ב-"Elephant Stone").

6 הקליפ של "Look Back in Anger" מציג גרסה הפוכה ל"תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר וויילד. בקליפ, התמונה הולכת והופכת יותר ויותר צעירה ודיוויד בואי עצמו מזדקן ומתעוות.

7 השיר "African Night Flight", שהוא מחווה למוזיקה ולתרבות של המרחבים הדרום אפריקאיים, מקדים את "My Life in the Bush of Ghosts" של אינו ודייוויד ביירן בתור השיר החלוצי שהתחיל את הז'אנר של "מוזיקת עולם".

8 שירים מהאלבום הזה לא בוצעו בהופעות עד למסע ההופעות של Outside ב-1995.

9 ל-"Look Back in Anger" יש גרסא מאוחרת יותר שהוקלטה עם ריבס גאברלס, שותפו ל-Tin Machine והגיטריסט באלבומים ובהופעות עד לשנת 1999. הגרסא הוספה בתור קטע בונוס להוצאה המחודשת של האלבום על ידי רייקודיסק ב-1991.

10 מאפיין נוסף שמפריד את האלבום הזה מהמבנה של שני הקודמים לו בטרילוגיה הוא היעדר הקטעים האינסטרומנטליים. כמה מהשירים באלבום, כמו "Fantastic Voyage", "Red Sails" ו-"Yassasin" היו אמורים להיות קטעים אינסטרומנטליים עד שדיוויד בואי כתב להם מילים במהלך הקלטת האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הנה הגדרה חדשה של להמתיק את הגלולה: להפסיד את הכל במהלך הבועה – לדיוויד בואי.

כמעט פוסט כפול: יום חנויות הדיסקים; דיוויד בואי; יום כדור הארץ

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

חנות דיסקים, או משהוביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

Heroes

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

עצים, נו

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.

The Mighty Boosh; דייוויד בואי – תחילתה של טרילוגיה מופלאה

1. לפני הכל

האנשים הטובים שמביאים לנו את ג'ון זורן וחבר מרעיו, לסדרת הופעות שכבר כתבתי עליהן כאן, פתחו אתר לצורך העניין, שבו אתם יכולים לקרוא עוד על כל הפסטיבל ולהזמין כרטיסים. הוא נמצא כאן.

כשהייתי ילד התחפשתי בפורים, לפחות שנתיים ברציפות, לקומנדו. קומנדו, למי שלא גדל בשנות ה-80, זה ארנולד שוורצנגר כשהוא מתעצבן על סוחרי סמים שחטפו את הבת שלו. כשהייתי ילד, שש שנים לפני שהתגייסתי לצבא, זה היה מגניב לעטות עליך נשק ותחמושת בכמויות לא הגיוניות ולהעמיד פנים שאתה לוחם ללא חת שכרגע ירד מהמטוס מוויאטנם. ילדים אחרים שרצו לגוון באותו נושא היו מתחפשים לקוברה, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחת, או לרמבו, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחרת. אף אחד, עד כמה שאני זוכר, לא התחפש לאינדיאנה ג'ונס באותה תקופה. זה לא שהוא לא היה מגניב. אבל הוא היה ארכיאולוג, לא לוחם, ובאותה תקופה זה היה נראה הרבה יותר מעניין להרוס דברים מלאסוף את הדברים אחרי שהם נהרסו ולנקות מהם את האבק. עכשיו, במרחק של כמה שנים מאז, אפשר לראות באמת את רמת הגיחוך בכל אחד מהמקרים – והשנה, יותר מבכל שנה אחרת, יש לנו אפילו את היכולת האמפירית לעשות את זה. ארנולד שוורצנגר, למזלנו, החליט לא לעשות סרט המשך ל"קומנדו", אבל לסילבסטר סטלון יש יועצים פחות טובים, כנראה, והוא עשה את "ג'ון רמבו", שזה שם מסווה ל"רמבו 4". ומול זה- ב-22 במאי ייצא הסרט הרביעי בסדרת "אינדיאנה ג'ונס" ובאינטרנט יש כבר טריילר ואז נוכל לראות באמת מי נראה יותר מגוחך כשהוא מתרוצץ ומקפץ ורודף אחרי דברים בגיל 60.

ב"עונג שבת" של גיאחה ממשיכים עם פרויקט "ספירת העונג" ששופך אור על שירים ראשונים מתוך אלבומים. השבוע דיברו שם על Spoon, ג'ואנה ניוסום, ברי סחרוף, פיון ריגן ופטי סמית'.

לפני כמה שנים קיבלתי מצרפת אלבום של זמר בשם אנרי סלוודור, אלבום של שירים צרפתיים נעימים אפופים בבוסה נובה בשם "Chambre Avec Vue ", שאת השיר הראשון בו, Jardin D'Hiver, כתבה הזמרת העכשיו-ישראלית-לגמרי קרן אן. אז לא ידעתי, אבל עכשיו כשהוא נפטר אני יודע, שהוא היה אחד מגדולי הזמר הצרפתי.

2. הטירוף נעשה יותר נוח

The Mighty Boosh

לבריטים תמיד היתה את היכולת לקחת את ההומור שלהם למקומות מאד קיצוניים. אולי זה משהו במים שלהם. זה התחיל ב-Goon Show שלקחו בה חלק פיטר סלרס וספייק מיליגן, זה המשיך במונטי פייטון, ואפשר לראות את זה אפילו בעת האחרונה במגוון הדמויות המוזרות (אבל האפשריות) של Little Kingdom ובעיירה הבדיונית (או, לפחות, אני מאד מקווה שהיא בדיונית) רויסטון וואסי של A League of Gentlemen.

כשהייתי באנגליה לכמה ימים בחודש שעבר ניצלתי את הזמן כדי להתעדכן, באחד מהערוצים של הבי בי סי, באיזו קומדיה טלוויזיונית בריטית חדשה קיימת אצלם, ולמרבה הצער, בעיקר בגלל הגלובליזציה והקרבה של בריטניה לארה"ב בשנים האחרונות, הקומדיה הבריטית הטלוויזיונית הכי נפוצה שם היא "Family Guy". אבל בשעת לילה מאוחרת, באחד מהערוצים, נתקלתי בסדרה, קומית, בריטית, שהדרך היחידה לתאר אותה בצורה שתעשה לה איזשהו צדק, היא לומר שזו סדרה פסיכית. לגמרי.

קוראים לה "The Mighty Boosh". שני האנשים שאחראים על הדבר המטורף הזה נקראים נואל פילדינג (משמאל) וג'וליאן באראט (מימין), שמשחקים שתי דמויות עיקריות – בשם ווינס נואר והווארד מון, ועוד הרבה דמויות קטנות ומזדמנות, בנוסף לצוות של שחקנים אחרים – חלק מהם משחקים גם הם מספר דמויות במקביל. הסדרה התחילה את דרכה כמופע, שהפך להיות תכנית רדיו ואחר כך תכנית טלוויזיה (תחשבו על "עלילות טל ומשה בעיר הגדולה" עם תחנה ברדיו), והיא מספרת את סיפורם של שני החברים, ווינס נואר והווארד מון, שאחד מהם הוא מין נרקיסיסט שמושפע מסגנון מוזיקלי אחר בכל אחת מהעונות (בעונה שפרק אחד ממנה ראיתי, למשל, הוא מכתיר את עצמו "King of the Mods"), והשני הוא בחור שמשוכנע שחכמת החיים שלו יכולה לגבור על כל מכשול. בדרך כלל, יש הרבה מכשולים ומעט חכמת חיים. הסדרה מתחילה כששניהם עובדים בגן חיות, ממשיכה אחרי שגן החיות נסגר והם מקימים להקה ואחר כך ממשיכה בחנות שמקימה אחת מדמויות המשנה שבסדרה, שאמאן בשם נאבו האניגמה (שמשחק אחיו של נואל פילדינג, מייקל). העונה הראשונה של הסדרה, זו שמתרחשת בגן חיות (וגם שודרה, וויקיפדיה מספרת לי, ב"אקסטרה הוט"), היא העתק מדויק של תכנית הרדיו (מזכיר סדרה אחרת?), ושתי העונות שבאו אחר כך נכתבו במיוחד לטלוויזיה ומשתמשות בדרך יותר מוצלחת באלמנט הוויזואלי שהאמצעי המדיה הזה מוסיף. אחרי עונה שלישית פחות מוצלחת (לדעת המבקרים והמעריצים) ואחרי מסע הופעות נוסף, הם מתכוונים לחזור לעונה רביעית, שעשויה להיות יותר מטורפת, או פחות מטורפת, משלוש הקודמות.

הסוד של התכנית, לפחות כמו שאני רואה אותו, הוא שילוב בין הדמיון המופרע והמאד מפותח של שני הקומיקאים האלה (שיש מי שמגדיר אותם בביקורות בתור וויק ריבס ובוב מורטימר החדשים. הם אפילו דומים להם קצת), ובין העובדה שכדי לממש את הדמיון הזה ולהפוך אותו לתכנית טלוויזיה, יש להם את התקציב של Doctor Who משנות ה-60, ולא מהשנים האחרונות. מה זה אומר? בעיקר הרבה תלבושות מופרכות, תפאורות מאולתרות ושימוש מאד יצירתי באביזרי במה רגילים לחלוטין. חלק גדול ממה שקורה בפרקים השונים מבוסס על אלתורים ועל היכולות הקומיות של שני המשתתפים העיקריים – היכולת של נואל פילדינג למבטאים מוזרים, ושל ג'וליאן באראט להגיד הרבה מאד מילים בזמן קצר (אל תזלזלו ביכולות האלה. אתם לא יודעים מתי הן עשויות להועיל). ובנוסף להכל, לעתים קרובות הם עוזבים את הכל ופוצחים בשיר.

הנה כמה דוגמאות לדמויות שמאכלסות את הסדרה הזאת, כדי שתוכלו להבין את עומק הבעיה:

זה Old Gregg, יצור שהוא לא-גבר-ולא-אשה, שחי במערה לצד האגם, אוהב לשתות אייריש קרים מתוך נעל, כותב שירי דיסקו ומתאהב בהווארד מון.

זה Crack Fox, שחי בתוך ערימת זבל ומוצא שימושים מקוריים לכל מה שמקיף אותו.

וזה הירח.

3. דיוויד בואי – עם הכניסה לטרילוגיה הברלינאית

Low

הגיע הזמן לשמוע את האלבום הבא של דיוויד בואי לפי הסדר, ועם תחילתה של הטרילוגיה הברלינאית של בואי, הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות על האלבום הזה:

1 על אף שהאלבום הזה הוא הראשון בשלושת האלבומים שמוכרים כ"טרילוגיה הברלינאית" של דיוויד בואי, הוא לא הוקלט בברלין. רק "Heroes", האלבום השני מבין השלושה, הוקלט שם. בואי תיכנן להקליט את האלבום בגרמניה ואפילו נסע לקלן כדי להיפגש עם המפיק קוני פלאנק ולהציע לו להפיק את האלבום שלו, אבל פלאנק סירב אפילו לתת לו להיכנס לאולפן שלו ובואי חזר לארה"ב והקליט את האלבום שם.

2 עטיפת האלבום מעוצבת כך ששם האלבום וצדודיתו של דיוויד בואי מסמנים ביחד "Low Profile".

3 במילים "Don't Look at the Carpet/I Drew Something Awful on It" שבשיר "Breaking Glass", דיוויד בואי מתייחס למנהג שלו באותה תקופה לצייר על הרצפה את עץ החיים הקבלי בכל מקום שהיה בו.

4 את "Sound and Vision", הסינגל הראשון מתוך האלבום, ביצע דיוויד בואי בהופעה בין השנה שהאלבום יצא בה, לשנה שבה התחיל בסיבוב ההופעות שנקרא על שם השיר – מרחק של 12 שנים – רק פעם אחת. את "Always Crashing in the Same Car" שבא אחריו, דיוויד בואי ביצע רק פעמיים בהופעה – הראשונה שבהן בשנת 1997, שתיהן בגרסאות אקוסטיות.

5 במקור, "Always Crashing in the Same Car" הכיל שלושה בתים – הבית השלישי הוקלט בסגנון השירה של בוב דילן. מאחר ובוב דילן עבר תאונת דרכים מספר שנים לפני כן, ובגלל תוכן השיר והשם שלו, דיוויד בואי החליט שהבית הזה יהיה לא מתאים וביקש למחוק אותו מההקלטה הסופית.

6 "Be My Wife", אחד מהשירים האהובים על בואי, לטענתו, נכתב כנסיון להציל את הנישואים שלו לאנג'לה בואי, שהיו במשבר בזמן הקלטת האלבום מפני שבואי לא הסכים לעזוב את ברלין ולעבור לגור איתה בשווייץ. השיר לא עזר והנישואים הסתיימו שלוש שנים מאוחר יותר.

7 שמה המקורי של Joy Division היה Warsaw, על שם הקטע האינסטרומנטלי ברובו מתוך האלבום. הקטע מכיל 110 ערוצים של קולות, כולם מבוצעים על ידי דיוויד בואי ובריאן אינו.

8 הקטע החצי-אינסטרומנטלי "Subterraneans", שסוגר את האלבום, שימש כקטע הפותח במסע ההופעות של "Outside" ב-1995. גם הקטע הזה וגם השיר שבא מיד אחריו, "Scary Monsters", נוגנו ביחד עם Nine Inch Nails, שהופיעו עם דיוויד בואי במהלך סיבוב ההופעות.

9 ב-1992, המלחין הניו יורקי פיליפ גלאס כתב שתי סימפוניות לפי שניים מתוך שלושת האלבומים הברלינאיים של בואי, בשיתוף פעולה עם בואי עצמו ועם בריאן אינו, שהפיק את האלבומים. לסימפוניה "Low" הוא הלחין שלושה חלקים: "Warszawa", "Subterraneans" ו-"Some Are".

10 הגיטריסט באלבום, שצלילי הגיטרה החדים שלו מאפיינים את כל השירים הנורמליים באלבום וגם את הקטע האינסטרומנטלי הראשון, הוא ריקי גארדינר. הוא לא ניגן באף אלבום אחר של בואי, אבל הוא כן אחראי על עוד אחד מהריפים המאפיינים של הרוק בשנות ה-70 – "The Passenger" של איגי פופ.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע צבעוני.

פסקולים – לטובה ולרעה; דיוויד בואי

1. לפני הכל

כחלק מההחלטות לשנה החדשה (אתם מכירים – כל אלה שנעלמות כלא היו אחרי חודשיים שלושה), אני הולך לשפר קצת את הבלוג הזה. אז, כל חודש, אולי אפילו כל שבוע, אני מתכוון להוסיף משהו – מועיל יותר או פחות – באחד מהצדדים של הבלוג הזה, ולקרב אותו בעוד כמה צעדים אל המאה שאנחנו חיים בה.  הישארו מכוונים.  אבל, כמו שאומרים בשביל לבטל את כל מה שאמרתי עד עכשיו, בלי נדר.

מסתבר שההוצאה המחודשת של האלבום הראשון של אהוד בנאי היתה רק החלוץ בסדרה של הוצאות מחודשות, כולן, אולי לא במקרה, בחברה-שנקראה-פעם-NMC (עכשיו קוראים להם NMC יונייטד. הם כנראה חושבים שהם קבוצת כדורגל).  "פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס, גם הוא מתחרה על תואר ראשון המוזיקה האלטרנטיבית בישראל, חוגג עשרים שנה להיווסדו, ובנוסף להוצאת האלבום מחדש, עם כל מיני תופינים כתוספת, פורטיס גם מופיע – יומיים ברציפות, ועם כל מיני אורחים מיוחדים – כדי לחגוג את האלבום.  וכמו שנאמר באיזשהו מקום, בעוד כמה חודשים, באוגוסט 2008, יהיו חגיגות עשרים שנה ל"סיפורים מהקופסא", מה שדורש לפחות שבוע של הופעות.

לא חדש במיוחד, אבל סתם דוגמא לאיך להכניס משהו מגניב להופעה ולא רק בשביל להכניס אותו:  רובי וויליאמס, שמתחת לכל קליפות הפופ הוא זמר די מעניין, לא הסתיר אף פעם את חיבתו העזה לפרנק סינטרה.  באחת מההופעות שליוו את האלבום "Swing When You're Winning", אוסף של גרסאת כיסוי לשירים של פרנק סינטרה וחבר מרעיו משנות ה-50, הוא מבצע גרסת כיסוי ל-"It Was a Very Good Year", שבה פרנק סינטרה, במילותיו של ארווין דרייק, שר על כמה גיל 17, 21 ו-35 היו שנים טובות בשבילו.  אבל רובי וויליאמס עוד לא בן 35.  מה עושים?  מביאים את פרנק סינטרה שישיר את הבית האחרון בעצמו.

2.  איך להוציא פסקול מוצלח, ואיך לא להוציא פסקול מוצלח – בשני שיעורים פשוטים

אם נדלג לרגע על הוויכוח הפילוסופי, אם פסקול הוא ז'אנר או לא ז'אנר, פסקולים של סרטים הם אחד מהז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי.  מוזיקה, מיותר לציין, היא חלק חשוב מאד מסרט ובמיוחד מהאלמנט הרגשי שבו.  אתם יכולים לעשות ניסוי קצר ופשוט בשביל לראות אם אני צודק:  צפו בקטע שאמור להיות מרגש בסרט כרגיל, ואחר כך ב-mute.  הקו הדק שעובר בין סצינה מרגשת לסצינה מגוחכת הוא המוזיקה שהבמאי (או ה-music supervisor) בוחר להשתמש בה בקטע.  יש כמה במאים – קמרון קרואו, למשל (שאחד מהחלקים הכי טובים בסרט האחרון שלו, "Elizabethtown", הוא הקטע שבו הגיבור הראשי מאזין למיקסטייפ שהקליטה בשבילו הגיבורה הראשית ובו שיר רלוונטי לכל מקום שהוא עובר בו בנסיעה שלו חזרה הביתה מהעיירה הניו-אינגלנדית שהיה בה), או רוברט אלטמן (שהסרט האחרון שלו, "A Prairie Home Companion", מבוסס על תכנית רדיו ארוכת שנים שמשודרת מסיינט פול ועוסקת בין השאר במוזיקה אמריקנית שורשית) – שמייחסים חשיבות מיוחדת למוזיקה בסרטים שלהם, ולפסקולים שלהם יש בדרך כלל חשיבות מיוחדת כשהם יוצאים.  יש סרטים אחרים, שבהם הפסקול הוא עוד תירוץ לשים תמונות מהסרט על העטיפה ולמכור עוד משהו שקשור לסרט – בדרך כלל אלו סרטים צבעוניים והוליוודיים יותר.  כאן אני הולך לדבר על אחד כזה ואחד כזה.

עוד אחד מהבמאים מהזן הראשון הוא ווים וונדרס – הסרט הראשון שלו, "מלאכים בשמי ברלין", הציג את ניק קייב והזרעים הרעים וגם את Crime and the City Solution, לא רק כנציגים נכבדים בפסקול, אלא גם כמשתתפים בסרט.  את הסצינה הכי יפה, הסוגרת את סרטו המשותף עם מיכאלנג'לו אנטוניוני, "מבעד לעננים", מלווה שיר של ה-Passengers – שהם U2 ביחד עם בריאן אינו – "Your Blue Room", שהוא השיר היחיד, מתוך השירים באלבום שהקליטו שכולל שירים מסרטים שלא קיימים, שלקוח מסרט אמיתי.  בשביל סרטו "מלון מיליון הדולר" הוא דאג ש-U2 יקליטו שיר שכתב סלמן רושדי.  וגם הפסקול לסרטו "עד סוף העולם", שההשראה לשם שלו היתה או לא היתה שיר שהקליטו U2 באלבום "Achtung Baby" ב-1992, מכיל כמות נכבדת של אמנים שמבצעים שירים, ברובם במיוחד בשביל הפסקול ובהקשר ישיר לסרט.

Until the End of the World

את עיקר המוזיקה האינסטרומנטלית בסרט, ששלושה נציגים שלה אפשר למצוא בפסקול, הלחין גראם ראוול, מלחין של יותר סרטים מכדי לציין כמה מהם, חלק מהם בשיתוף עם מלחינים אחרים.  כאן הוא בחר לתאר באמצעות צ'לו את המדבר האוסטרלי רחב הידיים ואת הצחיחות הפנימית של הדמות שמשחק וויליאם הארט.   בין הקטע הפותח והקטע הסוגר שבאלבום אפשר למצוא עוד הרבה שירים שמנסים למפות את המרחב הזה בצורה מוזיקלית – גם ניק קייב והזרעים הרעים, וגם Crime and the City Solution חוזרים כאן לשירותו של ווים וונדרס – האחרונה בשיר אפל ואורבני, כמעט מנוגד לחלוטין לרוב המטען הוויזואלי של הסרט, בשם "The Adversary";  למשל דפש מוד, בשיר מאד לא אופייני להם – קטע מורבידי, אפל ואקוסטי לגמרי בשם "Death's Door"; למשל, REM בשיר שנלקח מתוך ההקלטות לאלבום "Out of Time" (וגם הוא מארח את קייט פירסון מה-B52's) אבל לא נכנס לאלבום – "Don't talk to me about being alone", הם שרים שם, בשורה שמייצגת בצורה מאד נאמנה את רוח הסרט.  לא כל השירים שם נשמעים כאילו נכתבו במיוחד בשביל הסרט – כמה מהשמות הצפויים בפסקולי סרטים – דניאל לנואה, טי בון ברנט (שהוא האחראי העיקרי לפסקול של "O Brother, Where Art Thou?"), אלביס קוסטלו (בקול הפסקולים הרועד שלו) – מופיעים כאן, וגם כמה שמות מפתיעים, זכר מהפוסט פאנק של שנות ה-80.  לו ריד, פטי סמית', Talking Heads, מרחפים מעלינו כחלק מהזכרון העמום של הסרט ולא משאירים את חותמם.  U2 הם אלו שסוגרים את החלק האסוף באלבום בשיר שהוקלט, ויצא, לפני שהפסקול נערך, ואחריהם רק קטע קצר, אינסטרומנטלי, של מיתרים וחליל שחותם את האלבום.

כל השירים באלבום, גם אם יש ביניהם פערים מסוימים של קשר יותר ופחות הדוק לסרט, מייצגים דרך אחת של עריכת פסקולים – הדרך המאפשרת דמיון של סרט אלטרנטיבי, אם לא ראיתם את הסרט המיוצג.  פסקול טוב אמור לתת לנו הרגשה שאנחנו יודעים על מה הסרט – אם לא את העלילה המדויקת, דבר שקשה לשרטט באמצעות פסקול, את הנופך של הסרט – ההילה שעוטפת את כל מה שמצולם בסרט אמורה להשתקף במוזיקה שממלאת את החללים שבו.  ווים וונדרס הוא אחד מהאנשים שיודעים את זה היטב, והוא גם משתמש במוזיקה במהלך צילומי הסרט כדי להשפיע על המשחק והצילום של הסצינות.  המוזיקה משפיעה על הסרט, ובתמורה, הסרט משפיע על המוזיקה.

יש פסקולים אחרים, שנאספים באותו הלך מחשבה, אך התוצאה שלהם היא אחרת לגמרי.  בדרך כלל, מדובר בפסקולים לסרטים יותר מצליחים, יותר נוצצים, שנכתבו מראש בשביל להיות משהו שיאגור רווחים גדולים וייעלם, סרט שלא ישאיר הרבה מקום למחשבה אצל הצופים, ממתק צלולוידי.  ברוב המקרים השירים שמלווים את הסרט משמשים כעוד חומר לקידום מכירות הסרט – הקליפים מכילים קטעים מהסרט והפסקול מיועד לאסוף עוד כסף לקופות האולפנים.  יש פסקולים שהם קיצוניים בחוסר הקשר שלהם לסרט (אות האזהרה מופיע, בדרך כלל, בכיתוב המלווה את שם הפסקול: "Music from and inspired by" ) – הפסקול של "גודזילה", למשל, על אף שהוא מכיל את "No Shelter" המצוין של Rage Against the Machine ועוד כמה פנינים, מכיל בדיוק שלושה שירים שהיו בסרט.  מתוך שמונה עשר בפסקול.  בפסקול של החלק הראשון של "משימה בלתי אפשרית" מסומן כל שיר שלא היה באמת בסרט בכוכבית.  יש שם הרבה מאד כוכביות.

סרטים אחרים מצליחים לעשות עבודה לא רעה גם כשלא כל השירים מופיעים בסרט.  קחו לדוגמא, את Batman Foreverהפסקול של "באטמן לנצח".  הסרט השלישי בסדרה שהסרט הרביעי בה היה כל כך גרוע, שהיו צריכים להתחיל את הסדרה מהתחלה, מראה ניצנים לסיבה שהסרט הרביעי יהיה כל כך גרוע בגללה, אבל עדיין משאיר אלמנטים מסוימים של כיף בתוכו.  במיוחד לאור העובדה שאף אחד מהשחקנים לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.  המוזיקה שבפסקול, לעומת זאת, לוקחת את עצמה מאד ברצינות.  ואולי טוב שכך. על אף שרק שלושה מהשירים בפסקול מופיעים ממש בסרט (אחד מהם לא נראה כאילו הוא קשור בשום צורה לסרט), נראה כאילו כל האמנים קיבלו איזשהו רעיון לגבי מה הולכת להיות העלילה של הסרט, וכתבו שירים בהתאם.  יש כאן כמה אמנים חופפים ל"עד סוף העולם" – בעיקר אמנים שמודעים לכוחו של שיר בסרט, ואוהבים לתרום משהו משלהם לסרטים בלי שיהיה לו קשר לעבודה המוזיקלית הרגילה שלהם.  ניק קייב והזרעים הרעים תורמים לכאן את "There is a Light",  עוד שיר שכתב ניק קייב במהלך הקורס בהתכתבות לכתיבת מילים לשירים אצל שלמה ארצי (אבל המוזיקה בו נפלאה).  U2 תורמים את "Hold Me, Thrill Me, Kiss Me, Kill Me" שהיה שיר הנושא של הסרט ולווה בקליפ שעושה שימוש נפלא בנגינת רביעיית המיתרים כמייצג מוזיקלי לעטלפים.   בין האמנים האחרים אפשר למצוא את האסכולה של "פסקול זו סיבה מצוינת לעשות גרסת כיסוי לשיר שלא ממש קשור לסרט" –  מייקל האצ'נס, בסיוע של גאווין פריידיי ומוריס סיזאר, שני אמנים מנוסים ביצירת פסקולים, עושה גרסת כיסוי ל-"The Passenger" של איגי פופ, Massive Attack בסיוע טרייסי ת'ורן, עושים גרסת כיסוי ל-"The Hunter Gets Captured by the Game" של סמוקי רובינסון, Offspring עושים גרסת כיסוי ל-"Smash it Up" של ה-Damned.    יש כאן כמה שירים שלא נראים כאילו הם מוצאים את מקומם בפסקול, ובכל זאת טוב שהם כאן – ה-Flaming Lips, למשל, בשיר שמשקף את הלך הרוח של הדמות שמשחק ג'ים קארי, לפני שהוא הופך לאיש החידות, או Sunny Day Real Estate, או פי ג'יי הארווי, או Mazzy Star.   ויש כאן אמנים, שעושה רושם שאפשר למצוא בעיקר בפסקולים, ואם לא בפסקולים בשידורי פרומו לתכניות טלוויזיה, והשירים שלהם רק מרוממים את רוחי כשאני רואה אותם בכל מקום – אדי רידר, למשל, שהיא זמרת נפלאה ולא מוערכת מספיק, וה-Devlins, שגם הם להקה מצוינת (והיו אחראים על השיר המתנגן בפרומו לשידורי העונה הראשונה של "הכל דבש").  כל השירים האלה גם הם משקפים, במידה מסוימת, את האווירה של הסרט, על אף שרובם לא קשורים אליו במיוחד.  לפעמים גם זאת סיבה טובה לפסקול – להמשיך את רוח הסרט במדיום אחר.

3.    דיוויד בואי – מנקודה א' לנקודה ב'

Station to Station

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי.  הפעם זה "Station to Station", מעין מיני אלבום שחוצץ בין תקופת מוזיקת הנשמה הקצרה לשלישיית אלבומי ברלין.  הנה עשרה דברים, מעניינים יותר ופחות, על האלבום הזה:

1 האלבום "Station to Station" הציג את ה"דמות" האחרונה של דיוויד בואי, הרוזן הרזה והלבן – דמות של אריסטוקרט בריטי משנות השלושים.  יבש, בריטי ופשיסטי – דמות שהושפעה במידה מסוימת מהדמות ששיחק בואי בסרט הראשון שהשתתף בו, "האיש שנפל אל כדור הארץ" של ניקולס רוג.  הדמות הזו נשארה, בעיקר בפורמט הוויזואלי שלה, גם באלבום הבא, "Low".   הרוזן הרזה והלבן גם היה מיועד להציג כלפי חוץ את מה שעבר על בואי מבפנים באותה תקופה – משבר פסיכיאטרי שהיה תוצאה של צריכה "אסטרונומית" של סמים, כדבריו.  לטענת אנשים שהיו מעורבים בהפקת הסרט, דיוויד בואי לא היה צריך לשחק את הדמות של ג'רום ניוטון, אלא רק להיות עצמו.

2 דיוויד בואי הסכים לשחק בסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" מתוך הבנה שהוא הולך גם לכתוב את המוזיקה לסרט, אבל הבמאי החליט לא להשתמש במוזיקה בסופו של דבר.  מי שכן כתב את המוזיקה היה פול באקמסטר, שכתב גם את המוזיקה ל"12 קופים" (אם כי לא את קטע האקורדיון שהוא מוטיב מרכזי בסרט – שנכתב ומנוגן על ידי אסטור פיאזולה).

3 השיר הפותח, "Station to Station", היה תוצאה של ההשפעה של להקות הרוק הגרמני – Can, Faust, Neu!, והלהקות האלקטרוניות הראשונות, כמו Kraftwerk, שבואי האזין להן באותה תקופה.  Kraftwerk עצמם החזירו לדיוויד בואי את המחווה בשיר "Trans-Europe Express", שמכיל את המילים "Station to Station…Meeting Iggy Pop and David Bowie".   זה גם השיר הכי ארוך שדיוויד בואי אי פעם הקליט – הוא נמשך קצת יותר מעשר דקות.

4 העטיפה המקורית של האלבום, על אף שהיא מאד דומה, היא לא מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על האלבום.  במקור, דיוויד בואי התנגד להדפסת העטיפה בצבע בטענה שה"שמיים נראים מלאכותיים".  העטיפה הודפסה, אם כן, בשחור ולבן.  בהוצאה המחודשת של האלבום בשנות ה-90, הוחזרו לו הצבעים, בתמונה שהיא סטיל מתוך הסרט בו השתתף בואי.  השמיים המלאכותיים מופיעים במלוא הדרם באלבום הבא, "Low".

5 את השיר "Golden Years" דיוויד בואי הציע לאלביס פרסלי.  פרסלי סירב לשיר אותו, ובואי החליט לשיר אותו בעצמו ולהכניס אותו לאלבום הזה.

6 במסורת שהתחיל בואי כבר באלבומים הראשונים שלו ודי דבק בה במהלך השנים, גם האלבום הזה מכיל גרסת כיסוי – הפעם לשיר ששר ג'וני מאת'יס, "Wild is the Wind", שלקוח גם הוא מסרט באותו השם.   דיוויד בואי החליט לבצע גרסה משלו לשיר אחרי ששמע גרסה של נינה סימון.  על אף שהשיר הוא קרוב לוודאי המצליח והמוכר ביותר באלבום, הוא יצא כסינגל רק חמש שנים אחרי שהאלבום יצא.

7 בשיר "Word on a Wing" מנגן בקלידים רוי ביטאן, שהוא בדרך כלל חלק מה-E Street Band.

8 דיוויד בואי טוען, שבעקבות ההתמכרות הקשה שלו לסמים באותה תקופה, הוא לא זוכר שום פרט מההקלטות לאלבום הזה.  הוא אומר שהוא יודע שהאלבום הוקלט בלוס אנג'לס רק מפני שהוא קרא את זה באיזשהו ספר.

9 השיר "TVC15" נכתב בהשפעה של קטע מהסרט "האיש שנפל לכדור הארץ" שבו השתתף בואי, בו הדמות שהוא משחק בסרט, ג'רום ניוטון, בוהה בקיר מלא במסכי טלוויזיה.  אותה הסצינה השפיעה גם על קטע קבוע בסיבוב ההופעות שבעקבות "Achtung Baby" של U2.    המילים, אומרים, מדברות על מקרה שבו הטלוויזיה אוכלת את החברה של איגי פופ באותם זמנים.   יכול להיות שזאת מטאפורה.  בהתחשב בעובדה שזו היתה התקופה ההיא בקליפורניה, יכול להיות גם שלא.

10 ב-2002, המגזין Rolling Stone בחר את האלבום כאלבום הכי טוב של בואי בשנות ה-70.  תואר מאד משמעותי בהתחשב בעובדה שגם "Low", "Heroes" ו-"Lodger" יצאו באותו עשור.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא,  שיהיה שבוע של היזון חיובי.

ג'וואנוטי; דיוויד בואי

1.  לפנות הכל

בנוסף לכל ההופעות שהזכרתי כאן בשבוע שעבר, שיתרחשו במסגרת פסטיבל "הפזורה" שיקרה כאן בשבוע הבא, יופיעו גם Mouse of Mars, ב-13.12, באצטדיון חולון. איך זה עובד – הרכב כמו Mouse on Mars שהוא לא עד כדי כך מוכר בארץ, ממלא אצטדיון – אני לא לגמרי בטוח.  אבל אם הם יתמקדו בפן היותר טכנואי של היצירה שלהם, זה עשוי לעבוד.

כבר דצמבר, מסתבר.  וכמו בכל דצמבר.  הגיע הזמן לסכם וכאלה.  כאן, כאמור, לא יהיו שום סיכומים.  אני מעדיף להתעסק במוזיקה מכל השנים ביחד במקום לנסות להסתכל אחורה על אילו אלבומים טובים היו ספציפית השנה.  ב"עונג שבת", מצד שני, כן מסכמים.  ואתם מוזמנים להקליק לשם ולבחור את עשרה האלבומים שעשו לכם את 2007 שונה מ-2006.  גיאחה מבטיח גם פרסים דיסקיים מתנת "התו השמיני".

2.   איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לחשוב חיובי

Jovanotti

היה היה פעם ערוץ שקראו לו MTV.  יש עדיין. אני יודע. אבל אז, בתקופה ההיא, הרחוקה, הוא גם שידר מוזיקה.  בעיקר מוזיקה.  היו שם בעיקר מגישים מעניינים, רובם הגדול בעלי עבר של יצירת מוזיקה, והיתה להם איזושהי חיבה מוזרה לישראל.  הם אפילו התעקשו לבקר פה, וגם לערוך אודישנים למגישה ישראלית.    אותו ערוץ, שפעל מלונדון ושידר לכלל אירופה, היה עסוק במשך שלוש שנים בשלהי שנות ה-90 בנסיון למצוא אלטרנטיבה שפויה למפגן הקיטש שנקרא האירוויזיון – הפתרון שלהם, שנקרא "MTV Grand Prix", היה להזמין את כל המדינות המשתתפות באירוויזיון לשלוח קליפים של שירים יותר עכשוויים ומעניינים ולשדר תחרות מקבילה לאירוויזיון, עם אותה שיטת ניקוד.  התוצאות שיקפו בצורה הרבה יותר נאמנה את פני המוזיקה שהתפתחה בכל מדינה – בתחרות הראשונה, למשל, זכתה להקה לא מוכרת מאד בשם Suede.   באותה תחרות, נציג איטליה היה ראפר איטלקי בשם ג'וואנוטי (בתרגום חופשי לעברית – בחורצ'יק).  זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי להיתקל בבחור הזה – לשיר שייצג את איטליה קראו "Penso Positivo" (לחשוב חיובי, באיטלקית) והוא אחד מהשירים הכי שמחים שיצא לי להיתקל בהם.  קטע ראפ איטלקי פאנקי, כולל כלי נשיפה וסימפולים של ג'יימס בראון.  באותו הזמן, קטע אחר שלו, שנקרא "Serenata Rap", מצא את דרכו לפלייליסט של MTV והוקרן שם לעתים קרובות.   כמה שנים מאוחר יותר, שיר אחר שלו, "L'Ombelico Del Mondo" (הפופיק של העולם, באיטלקית) הפך להיות להיט בלתי צפוי ברדיו הישראלי (לא מאד נכון, בעצם.  כל שיר שמכיל בתוכו תזמורת בטוקאדה שלמה לא יכול לא להיות להיט).  מעבר למערבולות הקטנות האלה בתוך השלולית המוזיקלית הישראלית, עושה רושם שג'וואנוטי, שהשם האמיתי שלו הוא לורנצו כרוביני,לא הצליח להפוך ליותר מדי מפורסם כאן. אבל הוא לא קפא על שמריו באיטליה, שם הוא, מן הסתם, הרבה יותר מפורסם מפה.

לאורך השנים גיליתי כמה דברים מעניינים לגבי ג'וואנוטי.  למשל, שבנוסף למועמדות של "Penso Positivo" ב-1994 בתחרות אלטרנטיבית לאירוויזיון, הוא ביצע שני שירים בשתי הזדמנויות שונות בפסטיבל סן רמו – באופן מסורתי, הפסטיבל במסגרתו נבחר המועמד של איטליה לאירוויזיון עצמו.  בשנת 2000, השיר שאותו ביצע בפסטיבל נקרא "Cancello Il Debito" – בטלו את החוב באיטלקית, שיר שמתייחס לפעילותו בארגון One שמטרתו לחסל את העוני בעולם בדורנו, בין השאר באמצעות ביטול החוב של מדינות העולם השלישי למדינות העולם הראשון.  למשל, שמעבר לשני האלבומים שהכילו את השירים המוכרים יותר – "Lorenzo 1994" והאוסף הראשון שלו, "Raccolto", שבשבילו הקליט את "L'Ombelico del Mondo", הוא הוציא עוד די הרבה אלבומים.  מספיק, בכל אופן, כדי לאכלס שלושה אוספים.  בשלוש השנים  האחרונות הוא הספיק להוציא אלבום, "Buon Sange",  ספר ציורים שהוא מעין יומן של הקלטות האלבום הבא, ולהקליט את האלבום הבא – שייצא ב-18 בינואר וייקרא "Safari 2008".  שהאלבום שחשבתי שהוא הראשון שלו – אותו "Lorenzo 1994" – הוא ממש לא הראשון, ושלפניו ג'וואנוטי יצר עוד חמישה אלבומים שגיבשו את המעמד שלו באיטליה ככוכב היפ הופ מקומי – הראשון שבהם, "Jovanotti for President",  בשנת 1988 (הוא גם זכה לעשות לפחות באופן סמלי את מה שהאלבום הזה הציע, ולשחק את הנשיא בסרט מוזיקלי איטלקי שנקרא "Jolly Blue", עשר שנים אחר כך.  בהמשך הדרך שלו, לעומת זאת, הוא הוכיח שהיפ הופ איטלקי הוא רק הקצה של הקרחון של מה שהוא מסוגל לעשות – והאלבומים הבאים הכילו בלדות אקוסטיות, מוזיקה ברזילאית, אפריקנית וקאריבית.

בינתיים, עד שייצא האלבום הבא שלו – שיכיל גם הוא, קרוב לוודאי, את המינון המדויק הזה של היפ הופ, מוזיקה אקוסטית ומוזיקה אופטימית ושורשית מרחבי העולם, אתם יכולים לקבל את ההזדמנות לדפדף, בצורה כזו או אחרת, בספר "Safari Jam" שיצא במהדורה מוגבלת – יומן המתאר את ההקלטות לאלבום הקרוב שלו – אפשר לצפות בכל 320 העמודים של הספר הזה, שכל עותק שנמכר ממנו חתום על ידי האמן, כאן.

והנה קורס למתחילים בג'וואנוטי:

זה Penso Positivo.   זה Serenata Rap.

וזה L'Ombelico del Mondo

ובאתר החללשלי שלו אפשר לשמוע שיר אחד מתוך האלבום הבא.

2.  דיוויד בואי – אמריקני צעיר

Young Americans

הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי, והפעם אני עוזב את תקופת זיגי סטארדסט ונגזרותיו ונכנס אל התקופה שמקדימה את תקופת מוזיקת הנשמה מפלסטיק של דיוויד בואי – עם האלבום "Young Americans".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, לגביו:

1 ארבע שנים אחרי שלעג לג'ון לנון ב-"Life on Mars?", דיוויד בואי מנצל את ההזדמנות להביע את ההערכה שלו למוזיקאי הגאון הבריטי האחר שהפך להיות אמריקני צעיר באותה תקופה – הוא מצטט משיר שלו ("A Day in the Life" – ברובו שיר של ג'ון לנון, בתוספת תרומה קטנה ממק'רתני) בשיר הנושא של האלבום, עושה גרסת כיסוי ל-"Across the Universe" (בסיוע של ג'ון לנון בגיטרה)  וגם משתף פעולה עם לנון ב-"Fame".

2 בשיר הנושא של האלבום אחד מהכלים המאד בולטים הוא הסקסופון – אף על פי שדיוויד בואי עצמו מנגן בסקסופון וניגן ברוב השירים הקודמים שלו שהכילו את הכלי הזה, כאן מנגן דווקא דיוויד סנבורן, מוזיקאי ג'אז אמריקני די מפורסם היום, שזאת היתה אחת ההקלטות הראשונות שלו.   את קולות הליווי הגוספליים הפיק לות'ר וואנדרוס, גם הוא בתחילת דרכו המוזיקלית כאן.

3 האלבום הזה הוא תחילת הדרך של שיתוף הפעולה בין בואי ובין שני גיטריסטים שעזרו לבואי לעצב את המוזיקה שלו בשנים הבאות – קרלוס אלומר – שניגן בכל האלבומים של בואי עד לטרילוגיית ברלין, ואחר כך באלבומי שנות ה-80 שלו, וארל סליק, שניגן עם בואי בכל האלבומים החל מסוף שנות ה-80 והוא חלק מרכזי מלהקת ההופעות שלו (אחרי עזיבתו של ריבס גברלס).

4 בנוסף להומאז' ל-"A Day in the Life" שבשיר "Young Americans", דיוויד בואי מציג גם מחווה לזהות אחרת של עצמו – קולות הליווי, ששרים "All Night / All Right", הם זהים כמעט לחלוטין ל-"Lady Stardust" שלו.

5 ג'יימס בראון סיפח לעצמו את השיר "Fame", בשינוי של המילים ושל חלקים מהמוזיקה.  לסינגל שלו, שיצא ב-1976, הוא קרא "Hot (I Need to be Loved, Loved, Loved)".

6 דיוויד בואי עצמו הוציא מחדש את "Fame" ב-1990 – בהקלטה מחודשת של הקולות כדי שיתאימו לגוון הקול שלו באותה שנה, ובלי התרומה של ג'ון לנון לקטע.

7 על אף שהשיר "Fame" הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני, כמעט מיד, בשנה שבה יצא, אף אחד מהסינגלים מהאלבום הזה לא הגיעו למקומות גבוהים במיוחד במצעד הבריטי.  מצד שני, באותה תקופה, "Space Oddity" חזר למקום הראשון במצעד הבריטי.  "Fame" הוא הראשון, מבין שני סינגלים בלבד בקריירה של בואי, שהגיע למקום הראשון בארה"ב.

8 לפני שהחליט לקרוא לאלבום על שם השיר הפותח אותו, שם האלבום היה "Dancin'".  לפני כן, דיוויד בואי שקל לקרוא לאלבום "Shillling the Rubes" – סלנג בריטי ל"לעבוד על הפראיירים".  השם התייחס לעובדה שהדמות שלבש בואי באלבום הזה היתה חופשיה, שמחה וחסרת דאגות – כמעט ההפך הגמור ממה שדיוויד בואי הרגיש במעמקי תהום ההתמכרות לסמים שלו.

9 ההוצאה המחודשת של האלבום (גם זו הראשונה של Rykodisc בשנות התשעים וגם הגרסה הכפולה במרץ האחרון) כוללת הקלטה מחודשת של השיר "John, I'm Only Dancing" – מהאלבום "Ziggy Stardust".  הפעם נקרא השיר "John, I'm Only Dancing (Again)".

10 מעבר לשורשים הראשונים לאלבום הזה, שאפשר למצוא ב"1984" באלבום הקודם, האלבום הזה נולד מההשפעה שהיתה למוזיקת הנשמה וה-R&B שדיוויד בואי הקשיב לה במהלך סיבוב ההופעות בארה"ב.  אחרי שסיבוב ההופעות עבר בפילדלפיה – המחוז העיקרי של המוזיקה שממנה הושפע בואי – הוא החליט לשנות את הרכב ההופעות שלו (עם קרלוס אלומר כגיטריסט העיקרי עכשיו ולות'ר וואנדרוס בקולות ליווי) ואת התפאורה של הבמה כולה.  מסע ההופעות (שנועד לקדם את האלבום Diamond Dogs) נקרא מעתה והלאה Philly Dogs.

עד כאן להשבוע.  עד שבוע הבא – הנה אלטרנטיבה מעניינת לתחבורה ציבורית.