ארכיב עבור 'דיוויד בואי: האזנה מודרכת'
פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז (חלק שני); דיוויד בואי
1. לפני הכל
עוד קצת קידום עצמי… במשך השנים שהייתי The Marching Band, הייתי צריך לצפות בעצב בכל מיני תזמורות מצעדים אמיתיות, וחנויות לציוד של תזמורות מצעדים, ורשתות חברתיות של תזמורות מצעדים, חוטפות לי את הדומיינים היותר הגיוניים, מה שהיה, באופן הגיוני, משאיר אותי עם www.themarchingband-music-il.biz כשכבר הייתי מגיע לארגן לעצמי אתר (אל תלחצו על הלינק הזה על אף הצבע הכחול המזמין, הוא לא מוביל לשום מקום). מה שהפך את השמחה שלי להרבה יותר גדולה, כשהחלטתי לקנות לעצמי דומיין ושטח אחסון ובדקתי מי מהדומיינים הרלוונטיים פנויים, לגלות שאמנם .com תפוס וגם .net תפוס, אבל! http://www.themarchingband.org הוא עכשיו לגמרי שלי. כרגע, אין שם יותר מדי, פרט לכמה מילים מתחילת האלבום הקרוב ולינקים למקומות אחרים, אבל בקרוב יהיה שם אתר פלאש יפה תואר. חדי ההבחנה מביניכם, דרך אגב, עשויים לשים לב שתאריך יציאת האלבום השתנה ואכן, דחיתי את תאריך היציאה בחודשיים בנונשלנטיות אקסל רוזית. אבל, כמו עם יין וגיטרות, הפרש הזמן יעשה רק טוב לאלבום הזה.
בדרך חזרה הביתה מההופעה של אטליז ביום חמישי (יותר לגבי זה בהמשך הפוסט), נתקלתי על אחת מהגדרות המגולוונות שמסתירות אתרי בניה שנזנחו פרסומת מעניינת להופעה, שעזרה לי לגלות כמה דברים. הדבר הראשון הוא שיש מרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. הדבר השני הוא שהולך להיות שם פסטיבל בחודש דצמבר הבא עלינו לטובה, ובפסטיבל הזה יהיו: Mouse on Mars, הטריו של פיטר ברוצמן, Whitehouse, ג'ון בוצ'ר ואדי פרווסט, פיליפ ג'ק, ו-Faust. וכנראה עוד רבים וטובים, מכאן וגם לא מכאן. זה כמו גליון של The Wire על הבמה. הכיתוב, בצד הפוסטר, שמתייחס למי שאחראי על כל הטוב הזה, לא מפתיע – לבונטין 7.
2. בכל דור ודור צריך לראות את עצמו אדם כאילו הוא היה בהופעה הראשונה של אטליז (פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז, חלק שני)
אטליז לא מופיעים הרבה. לא מפני שהם לא אוהבים את זה, אלא בעיקר בגלל כורח הנסיבות. כשמדובר בסופרגרופ שרוב החברים שלה עסוקים בלהיות חלק מלהקות אחרות או בלהיות נגני הליווי של אמנים אחרים (רשימה חלקית: אדם שפלן מנגן עם שלומי שבן,נועם רותם, רונה קינן, קוואמי, ובני בשן, והוא גם חלק מ-The Girls, אור בהיר מנגן ב-Caveman (שגם היא מיני סופרגרופ, בעיקר של להקות אינדי ישראליות מהעבר), וגם בלהקת הליווי של עמית ארז, שהוא אמן די עסוק בזכות עצמו, ועמרי הנגבי מנגן עם כל מה שעושה מוזיקה וחגי פרשטמן לא כבר מנגן בו), זה קשה לקבוע זמן לחזרות, שלא לדבר על זמן להופעות. לכן, אם אתם צריכים להשתמש באצבעות שתי הידיים בשביל לספור בכמה הופעות של אטליז הייתם, הייתם בהרבה הופעות. מדיון קצר שערכתי עם חברי הטוב עידו (שיש סיכוי סביר שכן היה בהופעה הראשונה שלהם) מחוץ ל"בארבי", אחרי שהסתיימה הופעת ההשקה לאלבום הבכורה שלהם ביום חמישי האחרון, הבנתי שאפילו לא הייתי קרוב להיות בהופעת הבכורה שלהם. הם הספיקו להחליף הרכב, ואני ראיתי אותם לראשונה כשמאיה דוניץ הופקדה על תפקיד הסולנית ושרית שצקי רק ניגנה קלידים בצד והשתדלה לא להפריע. ועדיין, לראות אותם מוציאים אלבום ומופיעים כדי לחגוג את זה, היה מעמד מרגש בשבילי, שלא לדבר על האנשים שליוו אותם מאז תחילת הדרך (והקפידו להיות צמודים ככל האפשר לבמה, וזכו להכרת תודה מהלהקה – לי טריפון ניצלה את ההפוגה בין שיר אחד לבא אחריו בשביל להודות להם על כל התמיכה מאז תחילת הדרך, "אני מכירה אותך, ואותך, ואותך, והבחור הזה נראה לי מוכר"), שלא לדבר על אלו שעמדו על הבמה.
ההופעה היתה מהוקצעת בצורה שמי שמכיר את אטליז ואת ההופעות שלהם יכל לצפות לה ולא לצפות לה. אחרי דברי הפתיחה, בערבית, מהקלידן שליווה את הלהקה במהלך הערב, הם עלו לבמה והתחילו לנגן. השיר הראשון היה "בולשביקים", שריד מהעבר הרחוק של הלהקה, והשיר האחרון היה "Mountain Top", תוספת חדשה שהיא עבודה משותפת של גיא בן שטרית ולי טריפון לרפרטואר הלהקה. בין שני השירים האלה הם ניגנו את כל שנים עשר השירים שמאכלסים את האלבום, מעין אלבום תמונות של כל תקופות הלהקה – היה שם את אחד השירים הכי וותיקים שלהם, "Mix Me" (אולי השיר הראשון שנכתב ע"י הלהקה, הם הודו), שלא זוכה ליותר מדי ביצועים בהופעות אחרות של הלהקה, ושירים חדשים כמו "Whore". היה שם את "Big Fish", הסינגל השני מתוך האלבום, שהוא, מסתבר, שיר על הכבד של אדם שפלן, הבסיסט. הוא גם זה ששר אותו. היה את "אום כולתום", שהחליט לשנות את השם שלו ל-"Be Invisible" לצרכי האלבום. היו את "Attractive" ו-"Hey", שני שירים שמופיעים דרך קבע בכל ההופעות שלהם, ואחד מהם אפילו נבחר להיות הראשון שייצא כסינגל מהאלבום והראשון שיזכה בקליפ (שמצורף, כקטע בונוס, לאלבום). בשביל "I Don't Care" הם העלו את ניר ווקסמן, ביטבוקסר אנושי, שהוסיף את הביטים שלו לתיפוף של עמרי הנגבי. "תם סדר פסח כהלכתו," הודיע גיא בן שטרית כשהסתיימו הצלילים האחרונים של "Mountain Top" – החלק הראשון של ההופעה, שכלל את נגינת האלבום מתחילתו ועד סופו, לפי הסדר, הסתיים. חברי הלהקה, בלי לי טריפון, המשיכו לקטע האינסטרומנטלי שבדרך כלל פותח את ההופעות שלהם או את הדרני ההופעות שלהם, ואחר כך גם שאר חברי הלהקה ירדו מהבמה.
בזמן שעבר בין החלק הראשון והשני של ההופעה הרכב הלהקה התנפח – משישה אנשים לעשרה. הוא כלל עכשיו, בנוסף לשלוש הגיטרות, התופים, הבס והזמרת, גם את הקלידן, ועוד שלושה אנשי נשיפה – טובי מ"בום פם" בטובה, חצוצרן וסקסופוניסט (שגם ליווה אותם ב-"Attractive", המחייב סקסופון, ובשיר נוסף שבו הוא הפליא בסולו אוונגרדי). בפעם הבאה שהלהקה עלתה לבמה, ההרכב הצטמצם – הפעם הוא כלל רק את לי טריפון ועמית ארז בגיטרה אקוסטית. הם העלו לבמה את יעל קראוס, שהיתה הסולנית הראשונה של ההרכב, כדי לבצע, שוב, את "Attractive". ההופעה, אם כן, הסתיימה בצורה מעגלית, כשהסולנית האחרונה והסולנית הראשונה של ההרכב ירדו ביחד מהבמה וחברי ההרכב עלו כדי להשתחוות (זה משהו שלהקות צריכות לעשות יותר בסוף הופעות).
את האלבום, שרכשתי ביחד עם כרטיס ההופעה בצעד מאד נוח (שגם אותו להקות צריכות לעשות יותר בהופעות), עדיין לא הספקתי לשמוע לגמרי – שמעתי רק חצי ממנו והרושם הראשון הוא שההרגשה שלי היא קצת כמו אצל ילידים של מדינות העולם השלישי שנבהלים כשמצלמים אותם, כי הם חוששים שהנפש שלהם תילכד בתוך המצלמה – קצת מוזר לשמוע את השירים בפורמט הדפיניטיבי שלהם, אחרי שהתרגלת לשמוע אותם כל כך הרבה בהופעות, בגרסאות קצת שונות אחת מהשניה. ועוד תובנה – אני כבר לא זוכר את הפורמטים השונים של דיסקים – ספר אדום, ספר כתום – מהלימודים שלי, אבל אני די בטוח שיש פורמט שמשלב מוזיקה עם קבצים כך שהקבצים לא מהווים חלק מהמסלול הראשי של קריאת הדיסק, מה שלא קורה בדיסק הזה. כך שאם אתם שומעים את הדיסק ואחרי השיר האחרון מפתיע אתכם פתאום קטע של Merzbow, אז זה לא. זה הקליפ. בשבוע הבא, אם כן, חלק שלישי של פסטיבל אלבום הבכורה של אטליז – על האלבום.
3. שובו של הדיוויד בואי
אחרי היעדרות ממושכת של ההאזנה הרצופה שלי לאלבומים של דיוויד בואי, הגיע הזמן לאלבום הבא. הפעם זה "Diamond Dogs". הנה עשר עובדות עליו:
1 האלבום התחיל את דרכו כנסיון של דיוויד בואי להעלות הפקה מוזיקלית-תיאטרלית של הספר "1984" של ג'ורג' אורוול. הוא התחיל לעבוד על קטעים להפקה הזאת בזמן העבודה על "Pin Ups", אבל היורשים של אורוול סירבו לאפשר לו להשתמש בתוכן הספר, והוא נאלץ לוותר על הרעיון. חלק מהקטעים מצאו את עצמם באלבום.
2 האלבום הזה הוא הראשון שלא מכיל אף אחד מחברי ה-Spiders from Mars (אם, לצורך ההגינות הטריוויאלית, אנחנו לא מתייחסים למייק גארסון כחבר הלהקה). במקום מיק רונסון בגיטרה, מנגן דיוויד בואי בעצמו (פרט ל"1984" שבו מנגן אלן פרקר). זה גם האלבום הראשון מאז Hunky Dory שלא מכיל אפילו גרסת כיסוי אחת.
3 אחרי ש"הילדים הרגו את הבנאדם", דיוויד בואי לובש באלבום הזה דמות חדשה – Halloween Jack, במסגרת סיפור הקונספט הזה שמתאר את מנהטן כעיר רפאים בעולם פוסט-אפוקליפטי. דיוויד בואי לא הציג חזות וויזואלית מיוחדת בהופעות הקשורות לאלבום הזה, והדמות שמיוחסת ל-Halloween Jack היא זו של חצי-אדם-חצי-כלב שמופיעה על עטיפת האלבום
4 "Rebel Rebel", שמופיע באלבום הזה, זכה להכי הרבה גרסאות כיסוי מכל השירים של דיוויד בואי – בין השאר בשוודית, יפנית ופורטוגזית, וע"י להקות כמו דוראן דוראן, Sigue Sigue Sputnik, דף לפארד, Dead or Alive, ו-Smashing Pumpkins
5 את השיר "Rock'n'Roll with Me" כתב דיוויד בואי ביחד עם וורן פיס (Warren Peace = War and Peace), כינוי במה לג'פרי מקורמק – גם הוא זמר אנגלי שעבד בעיקר עם דיוויד בואי, באלבומים "Pin Ups", "Diamond Dogs", ו-"Station to Station".
6 השיר "Diamond Dogs" מושפע, כנראה, מספר מדע בדיוני בשם "Dhalgren" שיצא באותה שנה מאת הסופר סמואל ר. דלייני, והמילים שלו מתארות סצינות מתוך הספר.
7 דיוויד בואי התכוון לסיים את האלבום בחזרה אינסופית על המילה "Brother", אבל במהלך המיקסים לשיר האחרון שבאלבום, "Chant of the Ever Circling Skeletal Family", הטייפ נתקע וחזר אינסופית רק על ההברה הראשונה, "bro". דיוויד בואי החליט שזה נשמע הרבה יותר טוב, והטעות נשארה באלבום.
8 בשנת 1990, כשהאלבום יצא ביחד עם כל שאר האלבומים של בואי בגרסאות הבונוס של רייקודיסק, הוא הכיל שתי גרסאות של "Candidate" – גרסת הבונוס היתה שונה לחלוטין, מבחינת המילים, מהגרסה שנמצאת באלבום ומפרידה בין החלק הראשון לחלק השני של "Sweet Thing".
9 את עטיפת האלבום עיצב גאי פילאיירט, אמן בלגי. הוא עיצב, בין השאר, גם את עטיפת האלבום "It's Only Rock'n'Roll" של ה-Rolling Stones, ואת כרזות הסרטים "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" של ווים וונדרס (וגם את הכרזה המקורית של "נהג מונית" של סקורסזה). העטיפה המקורית של האלבום כללה, לבקשת בואי, הצגה וויזואלית של העובדה שחצי-האדם-חצי-הכלב של העטיפה הוא "כלב זכר". כדי להימנע משערוריות, RCA בחרו להעלים את התצוגה הוויזואלית הזאת במהדורות הבאות של האלבום. התוצאה? עותק מהמהדורה הראשונה שווה היום כמה אלפי דולרים.
10 גם האלבום הזה, כמו "The Man Who Sold the World", מסתיים בשיר שמתייחס להומו סופיריור, האדם העליון לפי התפיסה הפילוסופית של ניטשה. גם הפעם ה-supermen הם הפתרון והתוצאה של סיטואציה הרבה יותר גרועה.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע עם פחות משחקי מילים על המילה "לוציפר".
נשלח: 10 בנובמבר, 2007. נושאים: דיוויד בואי: האזנה מודרכת, הופעות, להקות.
תגובות: אין
| טראקבק
El Ten Eleven; דיוויד בואי, פעם שישית
1. לפני הכל
הלם! תדהמה! אני מנסה משהו חדש בבלוג שלי. כדי לקרב אותו כדי דור אחד או שניים מאחורי איך שבלוג אמור להיראות ב-2007, אני מתכוון להתחיל לשלב תמונות של האמנים שאני מדבר עליהם. סתם, בשביל שתוכלו לדעת איך הם נראים. התמונה הפעם היא קצת לא מייצגת – אחרי הכל, צריך לראות את הגיטרה כפולת הצוואר כדי להאמין (תקראו הלאה כדי להבין על מה אני מדבר), אבל זה יספיק לבינתיים.
2. מה זה ההיפך מסינרגיה?
השבוע יצא לי להיתקל בשתי להקות שמכילות בדיוק חצי מכמות וסוג הכלים שאופייני למצוא בלהקה "נורמלית". אחת מהן, Om, מכילה בס ותופים, ואני לא ארחיב לגביהם את הדיבור בעיקר מפני שאין לי איך – לא יצא לי לשמוע עדיין שום דבר שהם הקליטו (אבל לפי מה שאני מבין מדובר ב-Sludge Metal מינוס גיטרות). על הלהקה השניה דווקא כן ארחיב.
קוראים להם El Ten Eleven. הם להקה אינסטרומנטלית שמורכבת משני אנשים: טים פוגארטי מנגן על תופים, כריסטיאן דאן מנגן על כל השאר. כל השאר, במקרה הזה, הוא בס וגיטרה. רק שבמקרה של הלהקה הזאת, הבס והגיטרה מנוגנים ביחד, באותו הזמן, על גיטרה אחת שמכילה שני צווארים. הספק שעולה בהקשבה למוזיקה המוקלטת שלהם לגבי היכולת שלהם לשחזר את אותה המוזיקה בהופעה עם ההרכב הקיים מתבדה כשמסתכלים על הופעות שלהם בסרטונים כמו זה וזה ב-Youtube. אני מנחש שהסוד שלהם כולל שימוש בדוושת Delay עם דעיכה מאד מאד ארוכה.
Spin מתארים אותם כ"סיגור רוס נוסח סילברלייק [פרבר של לוס אנג'לס שבו הם נוסדו]", ואף על פי שאני לא מצליח למצוא יותר מדי הקבלות לסיגור רוס (המוזיקה הזו מזכירה לי הרבה יותר אדמה ועפר ושורשים של עצים, לעומת המוזיקה של סיגור רוס שמזכירה לי עננים ושמש ופיורדים), אני יכול להבין פחות או יותר למה הם התכוונו – זו מוזיקה שנשמעת כאילו היא אמורה להיות הרקע לשיר, עם מילים, אבל מסתדרת טוב מאד גם בלעדיהן. השירים, כשמקשיבים להם בפעם הראשונה, הם די פשוטים. קווים מלודיים נעימים לאוזן שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב. אבל יש גם משהו מסובך בלנסות ליצור מוזיקה פשוטה ועושה רושם שבזה El Ten Eleven מתמחים. הקטעים המוצלחים יותר שלהם הם השקטים יותר (אף על פי שיש איזשהו פס של שקט גם בקטעים הרועשים שלהם), אבל גם הקטעים הרועשים, הדיסטורשניים, שלהם, עובדים איכשהו.
להרכב יש שני אלבומים, האחרון שבהם, "Every Direction is North", יצא ממש לפני חודש. אפשר לקנות אותו, ולשמוע חלקים נרחבים ממנו, ב-CDBaby. הם מופיעים כרגע בעיקר בלוס אנג'לס ובמדינות שכנות, אבל עשוי להיות נחמד לראות אותם מופיעים באיזשהו חלל אוהד בתל אביב. לבונטין 7, כפפה?
3. דיוויד בואי, בשישית
הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם זה אלבום גרסאות הכיסוי שלו, "Pinups". והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הזה:
1 זה האלבום האחרון שבו משתתף מישהו מהחברים ב"העכבישים ממאדים" – שניים מהם נמצאים כאן: מיק רונסון וטרבור בולדר, הבסיסט. זה גם האלבום האחרון של בואי שהפיק קן סקוט.
2 זה האלבום הראשון והיחיד בהסטוריה המוזיקלית של בואי (לא כולל הגיחה המוזרה ל-Tin Machine, שהיא להקה נפרדת ולא אלבומים של בואי, אבל אנחנו כן נעבור אותם במסגרת הפרויקט – גם את החלקים הכואבים צריך לעבור) שבו בואי לא מצולם לבדו על עטיפת האלבום. מי שמצולמת איתו היא הדוגמנית טוויגי.
3 האלבום מכיל גרסאות כיסוי רק ללהקות בריטיות, שהיו מצליחות בתקופה בה דיוויד בואי התחיל את דרכו המוזיקלית (חלק מהן נשארו מצליחות גם אחר כך). בואי תיכנן להקליט אלבום שלם נוסף, שמכיל גרסאות כיסוי לשירים אמריקניים, באותה תקופת הקלטות, אבל לא הספיק. שיר אחד מהסשן הזה צורף לגרסה האמריקנית, הזהה לזו הבריטית, של האלבום – "Growin' Up" של ברוס ספרינגסטין. שיר נוסף, "White Light/White Heat" של ה-Velvet Underground, יצא בסופו של דבר באלבום של מיק רונסון ב-1975, כאשר על ההקלטה המקורית נמצא קולו של רונסון ולא של בואי.
4 בואי מבצע באלבום שני שירים של המי, "I Can't Explain" ו-"Anyway, Anyhow, Anywhere". ב-2001 הוא יחזור ויבצע שיר נוסף של המי, "Pictures of Lily", באלבום מחווה להם שנקרא "Substitute".
5 האלבום יצא באותו היום שבו יצא האלבום "These FoolishThings" של בריאן פרי, גם הוא אלבום של גרסאות כיסוי. בריאן פרי, ששמע על תאריך ההוצאה של האלבום של בואי (שלו היה אמור לצאת בתאריך מאוחר יותר), איים בתביעה משפטית כדי למנוע מבואי להוציא את האלבום שלו בתאריך מוקדם יותר. פשרה משפטית מסוימת הושגה, כנראה, כי שני האלבומים יצאו באותו היום.
6 על אף הפוטנציאל הנוסטלגי\להיטי במקור של השירים באלבום הזה, רק סינגל אחד יצא ממנו – "Sorrow".
7 עשרים שנה מאוחר יותר הוציאה להקה בשם Human Drama אלבום שגם הוא נקרא "Pin Ups", גם הוא אלבום גרסאות כיסוי, וגם העטיפה שלו נראית בדיוק אותו הדבר (רק שאת בואי מחליף סולן הלהקה, ג'וני אינדובינה). בין השירים שזוכים לגרסאות כיסוי נמצאים שני שירים של דיוויד בואי – "Letter to Hermione" ו-"After All".
8 מפיו של דיוויד בואי לגבי האלבום: "האלבום הוא טחינת מים, אבל הוא אחד מהאלבומים האהובים עליי [שלי]"; "ידעתי שהלהקה ["העכבישים ממאדים"] נגמרה. זאת היתה סוג של פרידה מהם".
9 המגזין "Phonograph" ביקש מאיגי פופ לכתוב ביקורת על האלבום. איגי פופ כתב שישה עמודים שלמים.
10 בשביל אלבום שמכיל שירים שהשפיעו על בואי משנות ה-60, מפתיע שהאלבום לא כולל אפילו שיר אחד של ה-Rolling Stones. מצד שני, רון ווד מנגן בגיטרה בשיר "Growin' Up", שנכלל כשיר בונוס באלבום.
זה הכל השבוע. עד שבוע הבא, שיהיה לכולנו יום ראשון. ואחר כך שני, ושלישי, וכן הלאה.
נשלח: 10 באוגוסט, 2007. נושאים: דיוויד בואי: האזנה מודרכת, להקות.
תגובות: אין
| טראקבק
עשרה רגעים מוזיקליים מפתיעים; דיוויד בואי
1. עשרה רגעים מוזיקליים בלתי צפויים של אמנים
סתם, בלי קשר לשום דבר אחר, בא לי להכין רשימה של עשרה רגעים מוזיקליים – נאמר, עשרה שירים, אבל לא נתחייב שזה תמיד יקרה – מפתיעים בחייה של להקה. או אמן. מה אומר מפתיעים? מה שאני מתכוון להביא פה, הם עשרה רגעים, שלדעתי, מסמלים או שינוי בהלך הרוח היצירתי של אמן או להקה, או איזשהו יוצא דופן מטורף שלא חזרו אליו. בכל אופן – הנה, חמישה כאן וחמישה בשבוע הבא:
1 Blur – No Distance Left to Run
13, האלבום השישי של Blur, הוא לאורכו ולרוחבו רגע די מפתיע. אחרי ארבעה אלבומים שהלהקה התעקשה להיות בהם להקת בריט פופ קוקנית מלונדון, ועוד אלבום אחד שבו הלהקה התעקשה להיות Pavement, הגיע האלבום הזה שבו, כנראה, נמאס להם. הם החליטו פשוט לקחת את הדברים שהשפיעו באותו הזמן על שני האנשים המוכשרים שמובילים את הלהקה, ולכתוב לפיהם. אבל משום מה, רוב השירים באלבום עדיין נשמעים קצת כאילו שהם מנסים להוכיח משהו למישהו. מצד שני, מגיע השיר הלפני אחרון הזה (אחרון, אם לא מחשיבים את קטע הפסקול-לסרט-פורנו-משנות-ה-70 המסורתי, ש-Blur מתעקשים לא להיפרד ממנו, שמסיים את האלבום), והוא כל כך פשוט וכל כך יפה שהוא מצליח להעביר את כל הכאב של מי שכתב אותו למאזין, בבת אחת. השיר הזה, לדעתי, הוא הניצן של כל מה שיצמח אחר כך (למרבה הצער, לא בתוך הלהקה) מהכשרונות של שני האנשים האלה. זה הרגע שבו הם הפסיקו להיות להקה שמתיימרת להיות משהו והפכו להיות להקה שאומרת משהו.
ואם כבר מדברים על להקה שמתיימרת… עם כל העובדה שזו אחת מהלהקות הגדולות בהסטוריה של הרוק, ללא ספק, ועם הווירטואוזיות של ארבעת האנשים האלה, בכל זאת… בואו נאמר רק שקרוב לוודאי ש"ספיינאל טאפ" שאבו מהם הרבה השראה. אז אחרי ארבעה אלבומים בלי שם אבל עם הרבה פומפוזיות וסימבוליזם בכל מיני כיוונים, לד זפלין הוציאו את האלבום הזה. הוא נפתח לפי הנוסחה – "The Song Remains the Same" הוא ארוך, ומפותל, ופומפוזי כמו שרק הם יודעים לעשות אותו, ואחריו מגיעים "The Rain Song", "Over the Hills and Far Away" שממשיכים את המסורת. מדי פעם, הם מפתיעים באלבום הזה עם שירים שהם ממוקדים ומלאים בווירטואוזיות וכשרון ורגש בדיוק כמו השירים הארוכים יותר, אבל לקראת סוף האלבום, מגיעות שתי הפתעות. הראשונה – "The Crunge" – שאני מעדיף לקרוא לה "The Cringe" – היא לד זפלין מנסים לעשות פאנק בפ' רפה. התוצאות הן בדיוק כמו שניחשתם. ומיד אחר כך – שיר רגאיי. לד זפלין. רגאיי. מצד שני, כשנפטרים מהדחפים הלעגניים, זה שיר בכלל לא רע. הוא עשוי בדיוק כמו ששיר של להקה ווירטואוזית ופומפוזית נשמע, כשהם מחליטים להשיל מהם את השכבות האלה ופשוט לנגן משהו שבא להם לנגן, בשביל הכיף. אני לא יודע אם היתה כוונה מראש להקליט את השיר הזה, או שזה סתם משהו שהם השתעשעו בו בהפסקה בין הקלטה להקלטה שנתפס על הסליל והמפיק החליט להישאר, אבל טוב שהוא נמצא על האלבום. וזה רק גורם לי להעריך את הלהקה הזאת יותר – גם כשהם עושים שטויות, הם עושים את זה כל כך טוב.
3 Nick Cave and the Bad Seeds – Murder Ballads
כן, כל האלבום. האמת היא, שזו לא באמת הפתעה שניק קייב יבחר לכתוב אלבום שלם של שירים על רצח (או, יותר נכון, שירים על רצח ושיר של בוב דילן), אבל זה קצת כמו איזשהו בחור שקט, שגר לבד ואף אחד לא מכיר, שהשכנים פתאם מגלים שהוא רוצח סדרתי אכזרי – כמות הזעם והרשע הטהור שאגורים באלבום הזה הן די מפתיעות. מצד שני, בסך הכל אלבום של שירי רצח. כאלה קורים כל יום. מצד שלישי, יש שם את "O'Mally's Bar", יצירה מפחידה של 17 דקות, אולי השיר הכי ארוך שמישהו כתב אי פעם על רצח המוני.
4 Jeff Buckley – Everybody Here Wants You
זה, נדמה לי, הסינגל הראשון והיחיד שיצא מהאלבום השני של ג'ף באקלי, שהוא בעצם כל מה שנשאר מההכנות לאלבום הבא שלו. הוא מת לפני שהספיק לסיים את האלבום ולעולם לא נוכל לדעת אם השירים שבאלבום הזה הם מה שהיה אמור להיות באלבום או השבבים שנשארים אחרי שמגלפים את פסל העץ. גם קליפ יש לשיר הזה, וג'ף באקלי, שמת מזמן כשהשקליפ הזה צולם, מופיע בו באדים מקליפים אחרים. והשיר, וגם הקליפ, עושים בעצם סוג של עוול לסיבה שבגללה האיש הפך לסוג של אגדה אחרי אלבום אחד בלבד. זה בעצם שיר פופ די פשוט, עירום מכל המרקמים והפיתולים המלודיים המסובכים שמעטרים בדרך כלל שירים של באקלי, ואולי בזה היופי שלו. רק הקול של באקלי, והמילים, מקבלים את מרכז הבמה כאן. ובשיר שהוא מסע של שכנוע, אולי בעצם זה העיקר.
הנה הוכחה ניצחת לכך שלא כל הרגעים המפתיעים הם הפתעות טובות. Out of Time היה נקודת דרך משמעותית מהרבה בחינות – בשביל R.E.M., זה היה האלבום הראשון שבאמת הקפיץ אותם למגה-כוכבות-עולמית, ובמדינה קטנה במזרח התיכון, שיר אחד מהאלבום הזה הגיע למקום גבוה מאד במצעד, לפני כל שאר העולם, ואפילו גרם ללהקה להקדיש את השיר לישראל כשהם ביצעו אותו בהופעה האחת שלהם כאן, ב-1995 (עם חימום של להקה בריטית לא מאד מוכרת שבדיוק הוציאה את האלבום השני שלה). בשביל עולם המוזיקה – שגילה להקה שעד עכשיו היתה במרכז השוליים פתאום יכלה לזכות בכבוד שהם ראויים לו. ובשבילי – ש-"Low" גילה לי שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. אבל גם עכשיו, אחרי כמעט עשרים שנה (טוב, אני מעגל שנתיים קדימה), עדיין קשה לי להתמודד עם "Shiny Happy People". אני יכול לנחש שזאת נקודה כואבת להרבה אנשים שאוהבים את האלבום הזה, ואת REM בכלל. בתור נקודה מאנית אחת בתוך האלבום המאד דיפרסיבי הזה, השיר הזה די חורק, מכל מקום שלא תרצו להסתכל עליו. אפילו פיטר באק, הגיטריסט של הלהקה שעושה רושם שהצביע נגד כשהחליטו להכניס את השיר לאלבום, לא נראה מרוצה במיוחד בקליפ של השיר, ובטח לא כשהחליט מי שהחליט לקחת צעד אחד קדימה ולהפוך את השיר ל"Shiny Happy Monsters", כולל בובות של רחוב סומסום. מצד שני, להוסיף יצירים של ג'ים הנסון לקליפ של שיר זה אף פעם לא דבר רע. תשאלו את דיוויד בואי.
ואם כבר סיימנו בדיוויד בואי…
2. דיוויד בואי, פעם חמישית
הגיע הזמן לאלבום החמישי בפרויקט ההקשבה שלי, וזה אחד מהאלבומים האהובים עליי של דיוויד בואי – אלבום ההתפכחות של זיגי סטארדסט, או, כמו שדיוויד בואי מעדיף לקרוא לו, "זיגי סטארדסט באמריקה" – Aladdin Sane. הנה עשר עובדות מעניינות וחשובות, יותר או פחות, על האלבום:
1 שם האלבום הוא, כמובן, משחק מילים על "A Lad Insane". אחת מהאלטרנטיבות לשם היתה "Aladdin Vein", שהוא משחק מילים משולש – גם ההתיחסות לסמים באמצעות השימוש במילה "ווריד", וגם "A Lad in Vein" – בחור לשווא.
2 האלבום הוקלט במהלך חודש, בזמן הפנוי שהיה לבואי ולעכבישים בין חלק אחד של מסע ההופעות שבעקבות האלבום הקודם, לחלק הבא. רוב האלבום נכתב במהלך החלק האמריקני של מסע ההופעות. בגלל שחברת התקליטים (RCA) היתה כל כך להוטה להוציא את האלבום כדי שיספוג קצת מהיסטריית הקניה של האלבום הקודם, טוענים שהמיקסים של חלק מהשירים לא מוצלחים כל כך, וכלים מרכזיים בהם, כמו גם הקול של בואי, נבלעים בתוך המיקס בחלק מהשירים.
3 שיר הנושא מושפע חלקית מספר של אוולין וו, שעלילתו עסקה בקבוצה של אנשים לפני מלחמה גדולה. השנים המצוינות בסוגריים אחרי שם השיר בעטיפת האלבום הן השנים שלפני מלחמות העולם הראשונה והשניה, והצעה למלחמת עולם שלישית בשנות השבעים.
4 על עטיפת האלבום המקורי אפשר לראות, לצד שמות השירים (פרט ל-"Let's Spend the Night Together", כמובן), את המקומות שבהם נכתבו השירים. כמעט כולם בארה"ב, למעט שיר הנושא שנכתב באונייה בדרך חזרה לאנגליה בסיום החלק האמריקני של סיבוב ההופעות, והשיר הסוגר שנכתב בלונדון.
5 השיר הסוגר, "Lady Grinning Soul" [שהוא אולי אחד השירים הכי יפים של דיוויד בואי ובעיקר בזכות מייק גרסון], נכתב על זמרת שדיוויד בואי הכיר באופן אינטימי, או לא, בשם קלאודיה ליניאר. גם חברי ה-Rolling Stones הכירו אותה, באופן אינטימי, או לא, והם כתבו עליה שיר אחר – "Brown Sugar".
6 הדפסת עטיפת האלבום היתה כל כך מורכבת (היא כללה שבעה צבעים!), שלא היה ניתן לבצע אותה באנגליה באותו הזמן, וחברת התקליטים שלחה את האלבומים להיות מודפסים בשווייץ
7 השיר "Drive In Saturday" הוצע במקור ל-Mott the Hoople, כדי שיוכל להיות הסינגל השני שיבוא בעקבות הצלחת "All the Young Dudes", שבואי כתב בשביל הלהקה בשביל למנוע מהם להתפרק. חברי הלהקה העדיפו לוותר על השיר הזה ולבחור שיר אחר במקום.
8 המילים של "Panic in Detroit" נכתבו בהשראת סיפורים שסיפר לבואי איגי פופ על נעוריו במישיגן. המוזיקה תוארה כ"גרסת סלסה למקצבים של בו דידלי", וגם שאבה קצת השראה, לדעתי מ"Sympathy for the Devil" של ה-Rolling Stones.
9 "The Prettiest Star" הוקלט במקור ב-1970 בתור סינגל שני אפשרי אחרי "Space Oddity", עם מארק בולן בגיטרה. באופן אירוני, הגרסה שהוקלטה מחדש כדי להיכלל באלבום הזה נשמעת הרבה יותר גלאמית מזו שהוקלטה במקור. השיר נכתב, במקור, כהצעת הנישואים לאנג'י בואי, שגם לה ה-Rolling Stones הקדישו שיר. רק אני מזהה פה איזו תבנית שחוזרת?
10 ב-1993, כשדיוויד בואי הוציא את "Black Tie, White Noise", מגזין Q החליט לערוך איתו ראיון דווקא על העבר שלו – בעיקר על תקופת זיגי סטארדסט. הם בחרו לעטר את העטיפה של אותו האלבום בתמונה יוצאת דופן – בואי במראה המהוקצע של דמות נגן הג'אז שהוא עטה עליו באלבום הזה, עם הברק המפורסם מעטיפת "Aladdin Sane". התמונה, כמובן, לא צולמה כך. דיוויד בואי צולם כרגיל, והברק הוסף על ידי חברת תוכנה שהמגזין שכר, שהצליחה להוסיף תמונת מחשב כל כך משכנעת של הברק, שהרבה קוראים כתבו ושאלו איך המגזין הצליח לשכנע את בואי, שידוע בסירובו – לפעמים – להביט אחורה לא בזעם, לעשות את זה. גם דיוויד בעצמו שלח הודעה לעורך ואמר שזה היה "חצוף" – אבל אני בטוח שהוא קיבל את זה ברוח טובה.
[דרך אגב, עברתי פה כבר חמישה אלבומים והצלחתי ליצור בכם את האשליה שעשיתי תחקיר מקיף על דיוויד בואי ואני יודע את כל הדברים האלה בעצמי. אז לא. אני נעזר בוויקיפדיה, כמובן, וגם, בין השאר, בשני אתרים נפלאים על דיוויד בואי – Five Years ו-Teenage Wildlife]
זה הכל להשבוע. והנה, באדיבותו של גיאחה, דרך נפלאה להעביר את הזמן בצורה לא פרודוקטיבית בזמן שאתם צריכים ללמוד – ככה זה לחיות בסרט.
נשלח: 14 ביולי, 2007. נושאים: דיוויד בואי: האזנה מודרכת, רשימות.
תגובות: 1
| טראקבק
מארק אייצל; דיוויד בואי, פעם רביעית
1. שמיים מערביים, זמנית במזרח
הסיפור הוא בדרך כלל דומה (ואפילו מתחבר ל-Grant Lee Buffalo, שדיברתי עליהם כאן לא מזמן) – להקה אמריקנית, מצליחה בקנה מידה כזה או אחר, שהסולן שלה הוא כותב השירים העיקרי שלה, ושאין לה יותר מדי ערך מוסף מעבר לזה. הלהקה מתפרקת, הסולן נשאר וממשיך להוציא אלבומים – כי זה בעצם אותו דבר. המוזיקה היא די דומה, ברוב המקרים אפילו נוטה להפוך יותר אינטימית, גיטרתית ופסנתרית, המילים הן עדיין אותן מילים מבריקות – לא רע, נכון?
אז מסתבר שלפעמים אלבומי סולו הם געגועים ללהקות שהסולנים צמחו מהם. אבל מה יותר קל, לסולן של להקה, מלחזור לשירים של אותה להקה בהופעות, או אפילו להקים אותה מחדש? עושה רושם שזה קל, וזה מספיק בשביל להפיג את הגעגועים. אבל יש זמרים שבשבילם זה לא מספיק, כנראה.
אחד מהזמרים האלה הוא מארק אייצל. סולן לשעבר של American Music Clubֿ, שהקרעים בתוכה בין הכשרון של הסולן כותב המילים לבין שאר חברי הלהקה היו קיימים עוד הרבה לפני שהלהקה התפרקה רשמית (ומאז הספיקה להתאחד, דרך אגב). ב-2001 החליט מארק אייצל לקחת את עצמו ולחצות את האוקיינוס ליוון, ולהקליט שם אלבום עם נגנים מקומיים, על כלים מקומיים (כמעט), של שירים ישנים של הלהקה שלו.
לאלבום קוראים "The Ugly American", והוא מכיל עשרה ביקורים למחוזות העבר ושיר אחד חדש, שכתב מפיק הלהקה, ולא מארק אייצל בעצמו ("Love's Humming", השיר שסוגר את האלבום, והוא אפילו אחד מהמוצלחים שם). שם האלבום הוא משחק מילים מתוחכם שמכיל הרבה מאד התייחסויות בתוך שלוש המילים האלה – גם לעובדה שסולמות רבע-טוניים מזרחיים נשמעים "מכוערים" לאוזניים מערביות, גם ל-American Music Club, גם הומור עצמי של מארק אייצל, שהשמות של כמה מהאלבומים הקודמים שלו – The Invisible Man, Mean Mark Eitzel Gets Fat – מרמזים על הדימוי העצמי הלא גבוה במיוחד שלו. רק ברובד המקורי שלו, בלי משחקי המילים, השם יכול להגיד אחד משני דברים – ביטוי אמריקני להתנהגות המכוערת של תיירים אמריקניים בארצות אחרות, או שמו של סרט משנות ה-70 בעל אמירות פוליטיות לא חיוביות על הנשיא (האלבום הוקלט ב-2003, השנה שבה ארה"ב נכנסה בטעות לעיראק).
על השירים עצמם והיחס שלהם לגרסאות המקור (שנמצאות באלבומים של American Music Club ובאלבומי הסולו שלו) אני לא יכול להגיד הרבה, פרט לעובדה שהשילוב של כלים יווניים, שעצם העובדה שהם מנגנים בסולם רבע טוני והמנעד שלהם גורם להם להישמע בוכים ועצובים הרבה יותר מכלים מערביים, והקול של מארק אייצל כשהוא בא לידי ביטוי באלבום הזה בהדרכת המפיק היווני מנוליס פמלוס גורמים לשירים (שעושה רושם שנבחרו על פי מכנה משותף מסוים כי הם מציגים שיאים וגאיות שונים ברכבת הרים של פרידה ונטישה) להישמע הרבה יותר חסרי אונים, מבטים מהירים לפיות של תהומות שמארק אייצל כותב עליהן לעתים קרובות.
אחד השירים היפים פה (שׁאם תתנהגו יפה תוכלו לשמוע באחת מההופעות הבאות שלי, כשיהיו) נקרא "Anything", והוא מדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, או כאלו שהם על סף זוגיות. הפזמון, "You're not alone / You should know that by now / I'd give anything to be where you are / Right now", נשמע על פניו כמו איזו קלישאה זוגית הוליוודית, אבל בקולו של אייצל, עם העיבוד המיוחד שהשיר הזה מקבל, אפשר לשמוע את חוסר האונים בחוסר היכולת לומר את המילים האלה באמת, בכנות, במלוא העוצמה שלה. גם השירים האופטימיים, כמו "Take Courage", נצבעים בדרך קצת אחרת בעזרת העיבוד וקולו של אייצל – אפשר לשמוע בנסיון העידוד שבפזמון של השיר הזה את העייפות, את חוסר האמון המצטבר אחרי שנים שהמילים האלו לא עזרו.
"Love's Humming" הוא השיר הכי אופטימי באלבום – באופן לא מפתיע, כי לא מארק אייצל כתב אותו – והוא חותם את האלבום בהשלמה מלאה של העולם המוזיקלי של אייצל עם העולם המוזיקלי שמקיף אותו – המוזיקה היוונית. על אף שהשיר הוא בעל העיבוד הכי מערבי מכל האחד עשר, יש במילים של השיר הרבה מאד מוטיבים יווניים. האהבה המהמהמת חותמת את האלבום הזה, שיכול להגיע לעומקים של ייאוש, בצלילים חיוביים, וגם הים הגדול שמעטר את העטיפה מרמז על השורה התחתונה של האלבום הזה – בסופו של דבר, באיזשהו מרחק בלתי נתפס, התקווה נמצאת.
כאן אפשר למצוא אלבום שלם של American Music Club להורדה (חוקית; בחינם). אף לא אחד מהשירים שם נמצא ב-"The Ugly American", אבל זה שווה את הבדיקה – בכל זאת, אותו כותב שירים ואותו זמר.
וכאן אפשר לראות את מארק אייצל מבצע בהופעה את "Jenny", שגרסא שלו דווקא כן מופיעה באלבום.
2. דיוויד בואי ברביעית
ככה זה. לפעמים עוברים שבועות בין האזנה להאזנה, לפעמים הם באים שבוע אחרי שבוע. הפעם – יצירת המופת, עם ה', The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars:
1 האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא העמיד את כל הדברים הקודמים של דיוויד בואי באור חדש, והפך אותו לכוכב על, שלהגדרת מבקרים מוזיקליים מסוימים באותה תקופה, היה יכול למכור מאות אלפי עותקים מהקלטות של התעטשויות שלו. שניים משלושת האלבומים הקודמים יצאו בעטיפות חדשות כדי להזכיר לקונים את הקשר לאלבום המצליח החדש, ואפילו "The Laughing Gnome", שיר בדיחה מהאלבום שלפני Space Oddity, מכר רבע מיליון עותקים.
2 את השם לדמות החייזר שהופך לכוכב רוק שאל בואי מאמן נוסף שהיה חתום באותה חברת תקליטים, שנקרא Legendary Stardust Cowboy. שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר, דיוויד בואי ביצע גרסת כיסוי ל-"I Took a Trip on a Gemini Spacecraft" שלו.
3 ביולי 2003, במלאת 30 שנים לאלבום, נערך אירוע שבו שידרו ארבעה שירים מהאלבום בעזרת קרן לייזר אל החלל החיצון. החייזרים האמיתיים נהנים עכשיו מ-"Five Years", "Starman","Rock'n'Roll Suicide", ושיר הנושא.
4 גם באלבום הזה, כמו בקודם, דיוויד בואי עושה מחווה לאמנים שהשפיעו עליו. בין השאר, הוא פותח את "Star" כמו "Pinball Wizard" של המי, ומזכיר שם של שיר של ה-Small Faces ב-"Suffragette City"
5 האלבום הזה הוא בעצם לא אלבום קונספט. יש סיפור מאחורי האלבום, והשיר הראשון מכניס אותנו למעין עלילה, כשהשיר האחרון מסיים אותה בהתאבדות, אבל רוב השירים האחרים לא נכתבו בהקשר אחד של השני. חלק מהשירים נכתבו בשביל האלבום הקודם, Hunky Dory, וברובם אין ממש מילים שמקדמות את העלילה בצורה משמעותית לאיזשהו מקום
6 להקת הפאנק Crass קראה לעצמה על שם שורה מתוך שיר הנושא של האלבום הזה: "The kids was just crass"
7 כשדיברתי על האלבום הקודם, דיברתי על מערכת יחסי האהבה-שנאה של דיוויד בואי עם ג'ון לנון. שימו לב איך גם האלבום הזה מתחבר לג'ון לנון: ההשראה לשם האלבום, שהביאה גם להשראה לסיפור שמאחורי האלבום, באה משיר של להקה שהיה בה מיק רונסון לפני שהתחיל לנגן עם דיוויד בואי. הוא נקרא "The Rise and Fall of Bernie Gripplestone".את השם לשיר הזה שאב מתופף הלהקה (שגם היה מתופף של דיוויד בואי לתקופה מסוימת) מסרט שראה, "How I Won the War", שבו שיחק ג'ון לנון דמות בשם ברנרד גריפוויד. זהו.
8 המוזיקה והמראה של דיוויד בואי, ובמיוחד באלבום הזה, היוו השראה לסדרת המדע הבדיוני של הבי בי סי The Tomorrow People (ששודרה גם בישראל)
9 בתאילנד היה פעם מלון שנקרא "זיגי סטארדסט". הוא נסגר, לפי הדיווחים.
10 מאחר וזה אחד מהאלבומים שנמצאים בכל רשימות ה"אלבומים הכי טובים בהסטוריה" הקיימות, די ברור מאליו שלחלק גדול מהשירים כאן יהיו הרבה מאד גרסאות כיסוי – וזה באמת המצב. בין הגרסאות היותר מפורסמות, "Ziggy Stardust" עצמו בוצע על ידי Bauhaus. בין הגרסאות הלא יותר מפורסמות, "Moonage Daydream" בביצוע של איפה הילד?. לפני שנתיים, להקה ישראלית שהוקמה במיוחד בשביל האירוע, עם גיל נתנזון בתפקיד החייזר הכתום ושוקי מולק בתפקיד טרבור בולדר, ביצעה את כל האלבום מההתחלה ועד הסוף בהופעה מיוחדת ב"בארבי".
זהו להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיה לכם יום כתום אחד לפחות (בהשראת החייזר).
נשלח: 16 ביוני, 2007. נושאים: אלבומים - בתשומת לב, גרסאות כיסוי, דיוויד בואי: האזנה מודרכת, סינגר-סונגרייטרים.
תגובות: 2
| טראקבק
דיוויד בואי; Sparklehorse; Firewater
1. דיוויד בואי, פעם שלישית
הגיע הזמן להקשיב לאלבום השלישי של דיוויד בואי (ויצירת המופת הראשונה שלו) – Hunky Dory. והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, עליו. אז ככה:
1 דיוויד בואי שלח לאנדי וורהול את הסינגל של השיר שהקדיש לו – Andy Warhol – עם הקדשה אישית. הסינגל נמצא היום במוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, ובפתק שליד טוענים שוורהול לא שמע מעולם את הסינגל, אבל מאד אהב את המחווה וכתב בחזרה מכתב תודה. ב-1995, בסרט "בסקיאט", דיוויד בואי גילם את אנדי וורהול.
2 אם השיר "Queen Bitch" מזכיר לכם מאד משהו של הוולווט אנדרגראונד, זה כנראה לא במקרה – בהערות בכתב יד שדיוויד בואי השאיר ליד שמות השירים בעטיפה האחורית של התקליט, השיר הזה מוקדש ללהקה, בתוספת הכיתוב: "האור הלבן מוחזר בתודה".
3 האלבום כולו הוקלט מבלי שלדיוויד בואי יהיה חוזה בחברת תקליטים כדי להוציא אותו בה. RCA החתימו אותו על חוזה לשלושה אלבומים אחרי ששמעו את ההקלטות המלאות של האלבום.
4 להקת ה-Replicants, מעין סופר-להקה שמכילה חברים מ-Failure ומלהקות אחרות, הוציאה אלבום של גרסאות כיסוי לשירים, ביניהם "The Bewlay Brothers" מהאלבום הזה. הגרסא שלהם, אמנם, היא כיסוי לגרסא האלטרנטיבית של השיר שמופיעה בהוצאה המחודשת עם שירי הבונוס, ולא לגרסה המקורית של השיר שחותמת את האלבום.
5 "Kooks" הוא שיר שנכתב בשביל הבן הצעיר של בואי, שזכה לשם חסר המזל זואי בואי. השם בתעודת הזהות שלו הוא דנקן.
6 "?Life on Mars", הלהיט הגדול של האלבום הזה, זכה להמון גרסאות כיסוי, ביניהם (גולפ) אניפריד לינגסטד מאבבא וברברה סטרייסנד. למיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי בתקופה הזו, יש שיר שנקרא "?Life on Mars" באלבום משנת 1997 שהוא לא גרסת כיסוי לשיר הזה. מצד שני, הקרמה מחייבת שיהיו לו גם כמה גרסאות טובות – ולכן, ניל האנון (מ-Divine Comedy) ויאן טירסן (שכתב את הפסקולים לרוב הסרטים של ז'אן פייר ז'נה), יוריתמיקס, סאו ז'ורז' (בפסקול הנפלא של The Life Aquatic), הדרזדן דולז, Flaming Lips וזהו, בעצם.
7 בשיר "?Life on Mars" (כן, שוב) מתחילה הסאגה הלירית הקצרה של יחסי אהבה-שנאה בין דיוויד בואי לג'ון לנון. כאן, הוא לועג לו ( "Lennon's on sale again" ). בהמשך, ב-"Young Americans", הוא מצטט אותו ( "I heard the news today, oh boy" ) ואחר כך הוא גם שר איתו ( "Fame" ).
8 גם מבוב דילן הוא לא חוסך מילים חמות בשיר שהוא מקדיש לו ( "Song for Bob Dylan" ) ומגדיר את הקול שלו כ"חול וזכוכית".
9 המילים לשיר "The Bewlay Brothers", שחותם את האלבום, הן אולי הכי לא מובנות בכל הקריירה של דיוויד בואי. הרבה תיאוריות עלו בקשר לשיר זה, אחת מהן היא שהשיר נכתב על טרי, אחיו חולה הנפש של דיוויד בואי שאחרי שהתאבד בואי כתב עליו את "Jump, They Say"; אחת מהן היא שמדובר בסיפור על חוויה הומוסקסואלית של בואי. בואי עצמו טוען שלשיר אין שום משמעות בכלל, ואני, בתור מישהו שלפעמים משתמש בטכניקה הזאת בכתיבת שירים (לכתוב קודם כל את המוזיקה ואחר להתאים מילים שכביכול לא אומרות שום דבר אבל נשמעות נכון בתוך המלודיה), מאמין לו
10 בניגוד לשני האלבומים הקודמים, לאלבום הזה יש רק עטיפה אחת. האספנים נושמים לרווחה.
2. אלבום הדרכים של מרק לינקוס
השבוע יצא לי להקשיב שוב, באופן מרוכז, לאלבום הראשון של Sparklehorse – שהם בעיקר מרק לינקוס. זה קרוב לוודאי האלבום עם השם שהוא המילה אחת הכי ארוכה שיש לי באוסף – "Vivadixiesubmarinetransmissionplot", ואולי אפילו בעל השם השני הכי ארוך, בכלל, באוסף שלי (אחרי "I Ought to Give You a Shot to the Head for Making Me Live in This Dump" של Shivaree). את מרק לינקוס, שהתחיל את דרכו בתור טכנאי הגיטרות של Cracker (שהסולן שלה, דיוויד לואורי, הפיק את האלבום בשם בדוי) ובילה חלק מהמשך הקריירה שלו בכסא גלגלים אחרי שנרדם על ברכיו והתעורר אחרי כמעט יממה בלי הרגשה ברגליים, אני מגדיר באיזושהי קטגוריה משלי שאני קורא לה "זמרים עם קולות של עננים" – מארחים לו לחברה בקטגוריה הזו וויין קוין מ-Flaming Lips, ג'ייסון ליטל מ-Grandaddy ז"ל, ג'יי מסיס מ-Dinosaur Jr ואולי אפילו, בגרסה חצצית וניו יורקית, מארק אוליבר אוורט מ-Eels. המוזיקה באלבום היא כל כך מושלמת בעיניי דווקא בגלל שהיא לא מושלמת – השירים לא משויפים ומהוקצעים כמו באלבומים "רגילים", אלא מכילים את השאריות של קטעים שהוקלטו לפניהם ואחריהם. בחלק מהם ערוצים פתאום נעלמים, וחוזרים. יש שם כל מיני גרסאות לשלווה האמצע-מערבית האמריקנית, מוזיקה של מדשאות, וילדים על אופניים, ומדרכות שרחוקות מהכביש, ומכוניות מושבתות במגרשים ריקים, ועיירות עם תחנת דלק אחת וזהו. הקול של מרק לינקוס, באלבום הזה לפחות (אני לא מכיר את האלבומים האחרים עדיין), נשמע שברירי כל כך שכשהאלבום מסתיים אני מוריד את האוזניות בעדינות, כדי שלא יתפורר שם בפנים. חלק מהשירים כבר הפכו למיני קלסיקות של דכאון – "Homecoming Queen", "The Most Beautiful Widow in Town", "Saturday" – שירים אחרים נוטפים דיסטורשן, ולא דיסטורשן נקי ומגוהץ כמו אצל רוב הלהקות שבאו אחר כך, אלא דיסטורשן מלוכלך, מלא בגריז – "Rainmaker", למשל, או "Someday" – סוג של סינגל מתוך האלבום הזה. ובאמצע, כמו כל דבר שיודע שהכי טוב זה לשבת באמצע, יש את השיר שאני מאמין שאי אפשר להרוס אותו בגרסת כיסוי (אני מתכוון לנסות את זה ביום מן הימים), "Spirit Ditch". כשהאלבום מסתיים (בשיר שמתחיל כמו השיר הראשון וממשיך בכיוון אחר, ובכך סוגר, אולי, איזשהו מעגל), קשה להאמין שהוא מאד ארוך, יחסית – 16 שירים שלמים. אבל המסע לאורך המערב הלא פרוע של ארה"ב הושלם, ואנחנו זכינו בקצת יותר חוכמה וקצת יותר שלווה מפיו של לינקוס. או, כמו שהוא מעדיף לסכם: "It's a sad and beautiful world".
זה האתר של Sparklehorse
זה דף החללשלי שלהם – "Cow" ו-"Hammering the Cramps" הניתנים להאזנה, הם מתוך האלבום
זה "Spirit Ditch" בהופעה ממילאנו השנה, ביחד עם פנז, שהולך להופיע מחר עם מייק פאטון ב"בארבי" (ואני לא אהיה שם. ראסן פאסן.)
3. חדשוטובות
לאנשים שאוהבים את Firewater, להקה ניו יורקית עם שלושה נציגים ישראליים (אורן קפלן, תמיר מוסקט ואורי קפלן) – הלהקה מוציאה את האלבום הבא, שייקרא "The Golden Hour", באוקטובר. הוא יכיל, בתוך השירים, הקלטות שטוד איי, סולן הלהקה, עשה במהלך הטיול שלו במזרח הרחוק, ואומרים לי שהוא יהיה מאד מעניין. תישארו מכוונים.
זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע הבא מוצלח, ובו כדאי שתבררו – האם אתם מכירים כל מה שצריך להכיר ברשת 2.0?
נשלח: 9 ביוני, 2007. נושאים: אלבומים - בתשומת לב, דיוויד בואי: האזנה מודרכת, להקות, סינגר-סונגרייטרים.
תגובות: 2
| טראקבק
Traveling Wilburys; דיוויד בואי, חלק שני; Cold War Kids
1. Handle with Care
חמישה חברים נפגשים בבית קפה ומחליטים להקים להקה. עד כאן נשמע די סטנדרטי, לא? גם המסלול שבא אחר כך – לכתוב שירים, קצת חזרות, קצת הופעות, נסיון לקבל חוזה בחברת תקליטים, תהילת עולם. זה לא כזה פשוט כשחמישה החברים האלה הם חלק מאושיות הרוק'נ'רול ומהסיבה שהמוזיקה הפופולרית היא כמו שהיא – בוב דילן, רוי אורביסון, ג'ורג' הריסון, טום פטי וג'ף לין. זה עוד יותר לא פשוט כשהגורם המניע של חברות תקליטים להוציא אלבומים הוא בעיקר עסקים, ופחות מוזיקה. ובמקרה הזה, זה אפילו יותר בעייתי, מכיוון שכל אחד מהאמנים האלה חתום בחברת תקליטים אחרת. אבל מה? איחוד של חמשת השמות הגדולים האלה בלהקה אחת נשמע כמו החלטה עסקית טובה מדי מכדי לטבוע בקנטרנות משפטית, ולכן חברות התקליטים של החברים הנ"ל הגיעו להסכמה משותפת – הלהקה החדשה, Travelling Wilburys שמה בישראל, תחתום על חוזה של חמישה אלבומים – ואחד מכל האלבומים האלה ייצא בחברת התקליטים של כל אחד מהאמנים, בתורו. הבעיה היתה שאחרי שהוקלט האלבום הראשון, ובמהלך העבודה על האלבום השני, רוי אורביסון נפטר – בקליפ הראשון של הלהקה הוא השתתף, בקליפ השני הוא כבר היה תמונה על כסא נדנדה. וחברת התקליטים של רוי אורביסון, שתורה עדיין לא הגיע, עשתה שרירים וגרמה לשני האלבומים של הלהקה שיצאו להיגנז, לרדת מעל מדפי חנויות התקליטים ולהיעלם מההסטוריה של הרוק. עד כאן האגדה. האמת, כמו ברוב המקרים האחרים, היא קצת יותר משעממת, ומה שמתנגש עם האגדה הוא העובדה שהלהקה, מינוס רוי אורביסון, הוציאו עוד אלבום אחד אחרי שהוא נפטר. על אף שאין ביסוס רשמי לעובדה ששני אלבומים של איחוד של מספר כזה של חברים מוכשרים, נעלמו יום אחד ממדפי חנויות התקליטים והפכו לפריט אספנים די מבוקש, הם תוצאה של התכתשות משפטית של גורמים עסקיים, הסברה הרווחת היא שמי שעשתה שרירים היא דווקא אלמנתו של רוי אורביסון, שלא הסכימה שהאלבומים ימשיכו לצאת בלי המעורבות של בעלה.
כל זה לא משנה עכשיו בכל מקרה, מאחר וסוף סוף, אחרי הבטחות בראיונות של טום פטי ושל ג'ף לין, האלבומים האלה יוצאים מחדש למכירה – בגרסאות מיוחדות, עם קטעי בונוס וקטעי די ווי די, כמו שצריך. זה יקרה ב-12 ביוני (עד אז נצטרך להתאזר בסבלנות) – אז ייצאו החלק הראשון והחלק השלישי של הקווינטולוגיה של ה-Traveling Wilburys. חלק שני אין, דרך אגב, מכל מיני סיבות. עוד אגדה מספרת שהחלק השני הוא בעצם אלבום סולו של טום פטי – Full Moon Fever, שבו השתתפו בכל מקרה ארבעת החברים האחרים.
הסיפור האמיתי על ה-Traveling Wilburys הוא כזה- חמשת החברים לא נפגשו ממש בבית קפה, אלא באולפן של בוב דילן, שם הם הקליטו בי סייד לשיר של ג'ורג' הריסון שיצא באותו זמן, מתוך אלבום שהפיק ג'ף לין. מה שיצא היה שיר שנקרא Handle with Care (שג'ני לואיס עושה לו ביצוע נפלא ומאד נאמן למקור באלבומה האחרון) וחברות התקליטים החליטו שזה יהיה רעיון טפשי במיוחד לקחת חמישה אנשים כל כך מכובדים ולהשאיר אותם בתור בי סייד. לכן הוחלט על הקלטת אלבום אחד (שהושלם תוך 10 ימים), ואחרי מותו של רוי אורביסון, על הקלטה של עוד אלבום.
שני האלבומים האלה ייצאו, כאמור, בגרסת שני דיסקים שמכילה גם די ווי די ושירי בונוס, על ידי Rhino, שעושים הרבה מצוות להרבה אלבומים שכוחי אל ובימים אלה גם מוציאים אוסף של Afghan Whigs עם עוד שני שירים חדשים.
2. דיוויד בואי, חלק שני
הגיע הזמן להמשיך את המסע לאורך ההסטוריה של דיוויד בואי והפעם אני מקשיב לאלבום השני – The Man Who Sold the World. הנה עשר עובדות מעניינות, יותר או פחות, לגבי האלבום הזה:
1 אם לאלבום הקודם היו שלוש עטיפות שונות, לאלבום הזה יש ארבע עטיפות שונות: העטיפה המקורית, שיצאה באנגליה ב-1970, היתה קונטרוברסיאלית מסיבות מובנות (עוד לגבי זה בעובדה מס' 2), והוחלפה בארה"ב בעטיפה מצוירת המציגה בוקר מצויר (המעצב הוא מייקל ג'יי וולר, חבר נוסף של דיוויד בואי). כשהאלבום יצא מחדש, בצילה של ההצלחה הגדולה של זיגי סטארדסט ב-1972, הוא יצא עם תמונה בשחור לבן של זיגי סטארדסט. בגרמניה יצא האלבום עם עטיפה המציגה ציור פסיכדלי של דיוויד בואי בפרסונה של אותו הזמן.
2 העטיפה המקורית של האלבום היתה הנסיון הראשון של דיוויד בואי לזעזע את העולם עם האנדרוגניות שלו – הוא מצולם שרוע על ספה, לבוש בשמלה, ואם כל זה לא היה רמז מספיק עבה לקהל המאזינים, הוא גם מחזיק את קלף המלכה (queen).
3 אף לא סינגל אחד יצא מהאלבום הזה. האלבום גם לא נכנס למצעד בהוצאותו הראשונית, אבל כן הגיע למקום ה-27 בהוצאתו המחודשת ב-1972. אולי כתוצאה מכך, ואולי בגלל האווירה הכבדה יותר (מבחינה מוזיקלית) של האלבום הזה לעומת האלבום הקודם והאלבומים שיבואו אחריו, אין אף שיר נחשב ממש ללהיט של דיוויד בואי באלבום הזה, על אף ש-The Man Who Sold the World, שיר הנושא, הוא הידוע ביותר מתוכו (ועוד על זה בעובדה מס' 4).
4 שיר הנושא זכה לכמה וכמה ביצועים במהלך השנים. הראשון שבהם היה של זמרת הפופ הסקוטית לולו, ואחר כך היו גם מידג' יור (הסולן של Ultravox) והביצוע המפורסם ביותר – זה של נירוונה, בהופעת האנפלאגד שלהם בשנת 1993. דיוויד בואי עצמו עדכן את השיר הזה, כמו שהוא נהג לעשות עם שירים שונים במהלך הקריירה שלו, במהלך מסע ההופעות שאחרי האלבום "1.Outside" ב-1995. בגרסה החדשה שלו, השיר, שבו מנגן רק הקלידן מייק גרסון, נשמע הרבה יותר אפל. בראיונות באותה תקופה סיפר דיוויד בואי על כמה הוא מתעצבן על העובדה שילדים שפוגשים אותו אחרי הופעות אומרים "כמה מגניב שאתה מבצע שיר של נירוונה בהופעה שלך".
5 מאחר ודיוויד בואי היה עסוק באותו הזמן בדברים אחרים (אשתו החדשה, שעתידה להיות נושא לשיר של האבנים המתגלגלות), השמועות באותם זמנים אמרו שדיוויד בואי לא היה מעורב בשום שלב של האלבום – כולל כתיבת השירים. דיוויד בואי הכחיש בתוקף.
6 האלבום הזה מכיל – לכל אורכו – את האנשים שעתידים להיות "העכבישים ממאדים" – מיק רונסון, וודי וודמנסי, טוני וויסקונטי, ורלף מייס.
7 בסרט "Velvet Goldmine" הופעתו הראשונה של בריאן סלייד, שדמותו בנויה בצורה חופשית על דיוויד בואי באותן שנים, היא בשמלה, בהשראת עטיפת האלבום הזה.
8 בגרסה המחודשת של האלבום בסדרת הגרסאות המחודשות הראשונה של אלבומי דיוויד בואי (זו עם התמונות המוזרות בשחור לבן על גבי הדיסק), מופיעים שני שירי בונוס – Moonage Daydream ו-Hang Onto Yourself – שניהם יצאו במקור, בתקופת הוצאת האלבום, כסינגל בשם של להקה שנקראת Arnold Corns – בהשראת פינק פלויד והשיר שלהם האהוב על דיוויד בואי. הלהקה כמובן לא היתה קיימת והסולן, לפי מה שהיה כתוב בקומוניקטים שצורפו לסינגל ונשלחו לתחנות הרדיו, היה האיש שעיצב את השמלה בה לבוש דיוויד בואי בעטיפת האלבום – פרדי בורטי.
9 שיר הנושא מבוסס, באופן חלקי, על סיפור של רוברט היינלין שנקרא "The Man Who Sold the Moon", על אדם בשם דלוס ד. הרימן שמעוניין לרכוש את השליטה על הירח בצילה של הנחיתה הראשונה של אדם על הירח, ב-1978 (האמת הקדימה את הבדיון בסיפורו של היינלין שנכתב ב-1949, בכמעט עשר שנים).
10 הביצוע הראשון של שיר הנושא של האלבום הזה בהופעה חיה היה בתכנית Saturday Night Live עם קלאוס נומי – זמר פופ אופראי גרמני, שדיוויד בואי אימץ את המראה שלו כשיצר את הפרסונה שלו ב-Scary Monsters (שאפשר לראות כאחת משלוש הדמויות בקליפ ל-Ashes to Ashes)
3. Cold War Kids
את השיר שמלווה את הפרסומת החדשה (המזוויעה מכל בחינה אחרת) של רשת האופנה פוקס, גלגל"צ כבר יהרסו לכם בהשמעה של יותר משמונה פעמים ביום, אתם יכולים לסמוך על זה. בינתיים, אתם יכולים ליהנות ממנו במידה – הוא נקרא Hang Me Up to Dry והוא שייך ללהקה שנקראת Cold War Kids, ועל אף שהם נשמעים בריטים משהו (לי הם מזכירים קצת את The Music), הם מלונג ביץ'. בינתיים יש להם רק שני אי פיים – Hang Me Up to Dry לקוח מתוך השני שלהם, Up In Rags, אבל אני צופה להם עתיד מזהיר. אני גם צופה שהם בטח לא יראו יותר מדי כסף מהעובדה שהשיר שלהם מושמע בפרסומת שמשודרת בכל מקבץ פרסומות, כי קרוב לוודאי שהם עוד לא יודעים מזה אפילו. אתם יכולים, בכל מקרה, ליהנות מהופעה אקוסטית שלהם, שהם מציעים לגמרי בחינם, כאן.
זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – פסח שמח וביעור חמץ זהיר.
נשלח: 31 במרץ, 2007. נושאים: דיוויד בואי: האזנה מודרכת.
תגובות: 3
| טראקבק
בואי; עוד על פולקל'ה; Stars; אוסקר
1. יומולדת לדיוויד בואי – חלק 1
לפני כמעט חודשיים (בשמיני לינואר) דיוויד בואי חגג יום הולדת 60. אני נזכרתי מאוחר קצת, אמנם (וחודשיים זה לא מאד מאוחר בשבילי), אבל החלטתי לציין את סימן הדרך החשוב הזה באיזושהי צורה (מאחר ודיוויד בואי, שחגג את יום ההולדת העגול האחרון שלו במדיסון סקוויר גארדן עם שורה ארוכה של אמנים אורחים, בחר לא לעשות השנה שום דבר מיוחד לגבי זה) – ומה שאני מתכוון לעשות הוא לשמוע את כל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, באינטרוולים שונים של זמן ככל שיאפשר לי האיי פוד שלי. ובכל פעם שיגיע הזמן להקשיב לאחד מהאלבומים האלו, אני גם אמצא עשר עובדות – מעניינות יותר ומעניינות פחות – לכתוב עליו כאן.
זה לגבי האלבום הראשון, "Space Oddity":
1 זה לא האלבום הראשון, זה האלבום השני. האלבום הראשון, שנקרא "David Bowie", יצא ב-1967 ומכיל את רוב השירים שנמצאים בכל האוספים של "השנים המוקדמות של דיוויד בואי" שאפשר למצוא, אבל חברת התקליטים הרגישה שהאלבום (כמו הרבה אלבומים בעשור שקדם לו) היה בעצם אוסף של סינגלים והתייחסה רק לאלבום השני בתור האלבום ה"אמיתי" הראשון שלו.
2 לאלבום יש שלוש גרסאות שונות ושלוש עטיפות שונות (לא בהתאם). כשהוא יצא בפעם הראשונה ב-1969 הוא נקרא "David Bowie", מה שהיה מאד מבלבל מכיוון שגם לאלבום הראשון קראו באותו השם (מצד שני, לארבעה האלבומים הראשונים של פיטר גבריאל קראו גם באותו השם וזה לא הפריע אף פעם לאף אחד); כשהוא יצא בארה"ב שנה מאוחר יותר, הוא נקרא "Man of Words, Man of Music"; הגרסא השלישית יצאה ב-1972 ועל העטיפה התנוססה תמונה של דיוויד בואי בדמות הזיגי סטארדסט שלו.
3 העטיפה של הגרסא המקורית של האלבום, מ-1969, עוצבה ע"י ג'ורג' אנדרווד, חבר ילדות של דיוויד בואי שאחראי לעובדה שיש לדיוויד בואי עין אחת בצבע כחול ואחת בצבע ירוק
4 סדר השירים באלבום – ואני לא יודע אם זה תוכנן או יצא במקרה – מציג בהדרגה את המעבר של דיוויד בואי מאמן סולו (בשיר Space Oddity בגרסתו המקורית מנגן רק דיוויד בואי) לאמן שנמצא בקדמת להקה (בשלושת השירים האחרונים מנגנים, בקומבינציות שונות, רוב האנשים שניגנו עם דיוויד בואי בהמשך הדרך בשנות השבעים – מיק רונסון, וודי וודמנסי וטוני וויסקונטי)
5 גם ריק ווייקמן, הקלידן של Yes, מנגן באלבום הזה
6 על אף שהשיר "Space Oddity", שנבחר להיות הסינגל הראשון באלבום ויצא בהתאמה לתאריך נחיתת האדם הראשון על הירח, מתאר את מסעו של מייג'ור טום, אסטרונאוט, אל החלל ואת התוצאה הטראגית של המסע הזה, רבים טוענים שהשיר הוא בעצם אלגוריה למנת יתר של סמים. הדקדקנים והמכורים יותר לקונספירציות גם אומרים שהספירה לאחור בתחילת השיר היא הזמן המדויק שעובר מרגע שמזריקים הרואין עד לרגע שהוא מתחיל להשפיע
7 דיוויד בואי המשיך את סיפורו של מייג'ור טום ב-Ashes to Ashes, שלקוח מתוך האלבום האהוב עליי של דיוויד בואי, Scary Monsters; החלק השלישי בטרילוגיה נכתב ע"י בחור גרמני בשם פיטר שילינג, נקרא (Major Tom (Coming Down והיה להיט בינוני בשנות ה-80.
8 רוב השירים באלבום מתארים חוויות אוטוביוגרפיות של דיוויד בואי: אם הולכים לפי התיאוריה שהשיר Space Oddity מתאר חוויה של לקיחת סמים, דיוויד בואי מודה שהתנסה בזה ב-1968; Letter to Hermione הוא מכתב לחברתו לשעבר של דיוויד בואי; God Knows I'm Good מספר את סיפורו של בחור שגנב מחנות, עוד התנסות של דיוויד בואי בימי צעירותו, ו-Memory of a Free Festival מתאר פסטיבל לאמנויות שדיוויד בואי אירגן.
9 טוני וויסקונטי הפיק את כל האלבום פרט לשיר הראשון, שטען שהוא "שיר בדיחה". פרט לשלושת האלבומים המפורסמים מברלין (שבאחד מהם הוא היה טכנאי), הוא הפיק כמעט את כל האלבומים של דיוויד בואי מאז. וויסקונטי הוא מפיק שידוע בשיטות הלא שגרתיות שלו להשיג את את הסאונדים הרצויים לו בשירים. במהלך הפקת האלבום "ברלין" של לו ריד, כשעבדו על השיר The Kids, וויסקונטי רצה להשתמש בהקלטה של ילדים בוכים בתחילת השיר (שמספר על אמא מכורה לסמים שהשירות הסוציאלי לוקח את הילדים שלה למשפחות אומנות), אך לא הצליח למצוא הקלטה מוכנה כזאת – ולכן הביא את הילדים שלו לאולפן, סיפר להם שאמא שלהם נהרגה בתאונת דרכים, והקליט אותם.
10 כלי המוזיקה שעושה את הרעשים המוזרים בשיר Space Oddity נקרא סטיילופון.
2. פסטיבל פולקל'ה השני – שתי תוספות
אחרי שכתבתי בשבוע שעבר על פסטיבל פולקל'ה ש(לא) השתתפתי בו, ופירטתי לגבי האמנים שהרשימו אותי יותר, ואחרי שקראתי קצת מהרשמים של אנשים אחרים שהיו בפסטיבל, שמתי לב ששכחתי להקה אחת: Mad Bliss. מצד שני, אין לי יותר מדי מה להגיד עליהם – רק מילה אחת: וואו. אני בהחלט מחכה לאלבום.
וכמו שהבטחתי – הנה תמונות. איתי, שצילם אותן, נשאר לראות את כל ההופעות, כולל את שלי (יש שם הוכחות), וגם צילם הרבה, ועל כך יבורך.
3. מקוריות
כנסיית השכל מוציאה אוסף, שכל השירים בו הוקלטו מחדש והם בגרסאות, כנראה, שונות. אור ברנע כתב בזמנו ב-Ynet שזה אחד מהדברים המקוריים ביותר שנעשה במוזיקה הישראלית בזמן האחרון ויש בזה משהו אירוני.
מצד שני, להקה אחרת – להקה קנדית בשם Stars – עשתה דבר אפילו מקורי יותר. הם לקחו את האלבום האחרון שהם הוציאו, "Set Yourself on Fire", ונתנו לאמנים חברים – רובם גם הם קנדים – להתעלל בו. כל להקה עשתה גרסת כיסוי לשיר אחד, סדר השירים נשמר כמו שהיה, והתוצאה היא "Do You Trust Your Friends?" שיוצא בסוף חודש מאי השנה. בין הלהקות שישתתפו בפרויקט הזה יהיו Metric, Final Fantasy, The Dears, Minotaur Shock וקווין דרו, שהוא אחד מתשעת חברי Broken Social Scene.
אני לא מכיר את האלבום הקודם – אבל כשייצא הפרויקט החדש בסוף מאי אני מתכוון להאזין לשניהם ולנסות להחליט מה יותר טוב. הישארו מכוונים.
4 . כמה מילים על אוסקר
החיים שלי בשנה האחרונה ניהלו את עצמם בצורה כזו שההזדמנות הראשונה שהיתה לי להתעדכן בכל המוזיקה החדשה והמעניינת של 2006, היתה כשנגמרה 2006 והיו סיכומים בכל מיני מקומות.
גם הצפייה בסרטים שלי במהלך השנה האחרונה נעה בקווים דומים, וכשהגיע הזמן לאוסקרים השנה, לא ראיתי אפילו אחד מהסרטים שהיו מועמדים. אפילו לא את הסרט עם הפינגווינים שרוקדים. לכן, במהלך הסופשבוע החלטתי להתעדכן בשניים מהסרטים שהיו מועמדים – Babel ו-Flags of our Fathers. שניהם סרטים מצוינים, שניהם, עושה רושם, נכתבו, בוימו והופקו כשהמנטרה "אוסקר" נלחשת שוב ושוב על ידי כולם. שניהם מכילים קומבינציות של אנשים שכבר זכו באוסקר על כל מיני דברים בכמה השנים האחרונות, ואף אחד מהם לא הצליח יותר מדי באוסקר. חלק מהאנשים שהיו צריכים להיות מועמדים מהסרטים האלו, לדעתי, לא היו מועמדים – אדם ביץ', ששיחק את הנחת האינדיאני, נתן הופעה שמגיעה לה לפחות מועמדות באוסקר. ואני חושב שריאן פיליפה היה צריך לזכות באוסקר – אולי בקטגוריה נפרדת, פרס האקדמיה לשחקן הטוב ביותר באנסמבל של שלושה שחקנים ראשיים, רק כדי שגם הוא יוכל לשכוח להזכיר את אשתו בנאום התודה. Babel היה, כשמו כן הוא, מערכת של אי הבנות שמבוססת על התרבויות השונות – ובאיזשהו מקום בסרט טמונה אלגוריה על איך מדינות לא מבינות אחת את השניה, לא ברמה הלאומית ולא ברמה האנושית, אבל הוא רצוף מדי בפרטים וסיפורים שמתערבבים אחד בשני מכדי שיהיה אפשר לזהות את האלגוריה הזו. הדבר היפה ביותר בשני הסרטים האלה – וגם הדומה ביותר, בזכות השימוש האינטנסיבי בגיטרה ספרדית – היה הפסקול (של קלינט איסטווד ושל גוסטבו סנטאוללה, בהתאמה).
זה הכל להשבוע. פורים שמח, התחפשות מוצלחת ואל תתעדכנו ביותר מדי חדשות (אלא אם כן הן על מוזיקה) – זה הורס את התאים האפורים.
נשלח: 3 במרץ, 2007. נושאים: אלבומים - ברפרוף, דיוויד בואי: האזנה מודרכת, סרטים.
תגובות: 7
| טראקבק