תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

Traveling Wilburys; דיוויד בואי, חלק שני; Cold War Kids

1. Handle with Care

חמישה חברים נפגשים בבית קפה ומחליטים להקים להקה.  עד כאן נשמע די סטנדרטי, לא? גם המסלול שבא אחר כך – לכתוב שירים, קצת חזרות, קצת הופעות, נסיון לקבל חוזה בחברת תקליטים, תהילת עולם.  זה לא כזה פשוט כשחמישה החברים האלה הם חלק מאושיות הרוק'נ'רול ומהסיבה שהמוזיקה הפופולרית היא כמו שהיא – בוב דילן, רוי אורביסון, ג'ורג' הריסון, טום פטי וג'ף לין.  זה עוד יותר לא פשוט כשהגורם המניע של חברות תקליטים להוציא אלבומים הוא בעיקר עסקים, ופחות מוזיקה.  ובמקרה הזה, זה אפילו יותר בעייתי, מכיוון שכל אחד מהאמנים האלה חתום בחברת תקליטים אחרת. אבל מה? איחוד של חמשת השמות הגדולים האלה בלהקה אחת נשמע כמו החלטה עסקית טובה מדי מכדי לטבוע בקנטרנות משפטית, ולכן חברות התקליטים של החברים הנ"ל הגיעו להסכמה משותפת – הלהקה החדשה, Travelling Wilburys שמה בישראל, תחתום על חוזה של חמישה אלבומים – ואחד מכל האלבומים האלה ייצא בחברת התקליטים של כל אחד מהאמנים, בתורו.  הבעיה היתה שאחרי שהוקלט האלבום הראשון, ובמהלך העבודה על האלבום השני, רוי אורביסון נפטר – בקליפ הראשון של הלהקה הוא השתתף, בקליפ השני הוא כבר היה תמונה על כסא נדנדה.  וחברת התקליטים של רוי אורביסון, שתורה עדיין לא הגיע, עשתה שרירים וגרמה לשני האלבומים של הלהקה שיצאו להיגנז, לרדת מעל מדפי חנויות התקליטים ולהיעלם מההסטוריה של הרוק.  עד כאן האגדה.  האמת, כמו ברוב המקרים האחרים, היא קצת יותר משעממת, ומה שמתנגש עם האגדה הוא העובדה שהלהקה, מינוס רוי אורביסון, הוציאו עוד אלבום אחד אחרי שהוא נפטר.  על אף שאין ביסוס רשמי לעובדה ששני אלבומים של איחוד של מספר כזה של חברים מוכשרים, נעלמו יום אחד ממדפי חנויות התקליטים והפכו לפריט אספנים די מבוקש, הם תוצאה של התכתשות משפטית של גורמים עסקיים, הסברה הרווחת היא שמי שעשתה שרירים היא דווקא אלמנתו של רוי אורביסון, שלא הסכימה שהאלבומים ימשיכו לצאת בלי המעורבות של בעלה.

כל זה לא משנה עכשיו בכל מקרה, מאחר וסוף סוף, אחרי הבטחות בראיונות של טום פטי ושל ג'ף לין, האלבומים האלה יוצאים מחדש למכירה – בגרסאות מיוחדות, עם קטעי בונוס וקטעי די ווי די, כמו שצריך.  זה יקרה ב-12 ביוני (עד אז נצטרך להתאזר בסבלנות) – אז ייצאו החלק הראשון והחלק השלישי של הקווינטולוגיה של ה-Traveling Wilburys.  חלק שני אין, דרך אגב, מכל מיני סיבות.  עוד אגדה מספרת שהחלק השני הוא בעצם אלבום סולו של טום פטי – Full Moon Fever, שבו השתתפו בכל מקרה ארבעת החברים האחרים.

הסיפור האמיתי על ה-Traveling Wilburys הוא כזה- חמשת החברים לא נפגשו ממש בבית קפה, אלא באולפן של בוב דילן, שם הם הקליטו בי סייד לשיר של ג'ורג' הריסון שיצא באותו זמן, מתוך אלבום שהפיק ג'ף לין.  מה שיצא היה שיר שנקרא Handle with Care (שג'ני לואיס עושה לו ביצוע נפלא ומאד נאמן למקור באלבומה האחרון) וחברות התקליטים החליטו שזה יהיה רעיון טפשי במיוחד לקחת חמישה אנשים כל כך מכובדים ולהשאיר אותם בתור בי סייד.  לכן הוחלט על הקלטת אלבום אחד (שהושלם תוך 10 ימים), ואחרי מותו של רוי אורביסון, על הקלטה של עוד אלבום.

שני האלבומים האלה ייצאו, כאמור, בגרסת שני דיסקים שמכילה גם די ווי די ושירי בונוס, על ידי Rhino, שעושים הרבה מצוות להרבה אלבומים שכוחי אל ובימים אלה גם מוציאים אוסף של Afghan Whigs עם עוד שני שירים חדשים.

2. דיוויד בואי, חלק שני

הגיע הזמן להמשיך את המסע לאורך ההסטוריה של דיוויד בואי והפעם אני מקשיב לאלבום השני – The Man Who Sold the World.  הנה עשר עובדות מעניינות, יותר או פחות, לגבי האלבום הזה:

      1   אם לאלבום הקודם היו שלוש עטיפות שונות, לאלבום הזה יש ארבע עטיפות שונות: העטיפה המקורית, שיצאה באנגליה ב-1970, היתה קונטרוברסיאלית מסיבות מובנות (עוד לגבי זה בעובדה מס' 2), והוחלפה בארה"ב בעטיפה מצוירת המציגה בוקר מצויר (המעצב הוא מייקל ג'יי וולר, חבר נוסף של דיוויד בואי). כשהאלבום יצא מחדש, בצילה של ההצלחה הגדולה של זיגי סטארדסט ב-1972, הוא יצא עם תמונה בשחור לבן של זיגי סטארדסט.  בגרמניה יצא האלבום עם עטיפה המציגה ציור פסיכדלי של דיוויד בואי בפרסונה של אותו הזמן.

2   העטיפה המקורית של האלבום היתה הנסיון הראשון של דיוויד בואי לזעזע את העולם עם האנדרוגניות שלו – הוא מצולם שרוע על ספה, לבוש בשמלה, ואם כל זה לא היה רמז מספיק עבה לקהל המאזינים, הוא גם מחזיק את קלף המלכה (queen).

3  אף לא סינגל אחד יצא מהאלבום הזה.  האלבום גם לא נכנס למצעד בהוצאותו הראשונית, אבל כן הגיע למקום ה-27 בהוצאתו המחודשת ב-1972.  אולי כתוצאה מכך, ואולי בגלל האווירה הכבדה יותר (מבחינה מוזיקלית) של האלבום הזה לעומת האלבום הקודם והאלבומים שיבואו אחריו, אין אף שיר נחשב ממש ללהיט של דיוויד בואי באלבום הזה, על אף ש-The Man Who Sold the World, שיר הנושא, הוא הידוע ביותר מתוכו (ועוד על זה בעובדה מס' 4).

4   שיר הנושא זכה לכמה וכמה ביצועים במהלך השנים.  הראשון שבהם היה של זמרת הפופ הסקוטית לולו, ואחר כך היו גם מידג' יור (הסולן של Ultravox) והביצוע המפורסם ביותר – זה של נירוונה, בהופעת האנפלאגד שלהם בשנת 1993.  דיוויד בואי עצמו עדכן את השיר הזה, כמו שהוא נהג לעשות עם שירים שונים במהלך הקריירה שלו, במהלך מסע ההופעות שאחרי האלבום "1.Outside" ב-1995.  בגרסה החדשה שלו, השיר, שבו מנגן רק הקלידן מייק גרסון, נשמע הרבה יותר אפל. בראיונות באותה תקופה סיפר דיוויד בואי על כמה הוא מתעצבן על העובדה שילדים שפוגשים אותו אחרי הופעות אומרים "כמה מגניב שאתה מבצע שיר של נירוונה בהופעה שלך".

  מאחר ודיוויד בואי היה עסוק באותו הזמן בדברים אחרים (אשתו החדשה, שעתידה להיות נושא לשיר של האבנים המתגלגלות), השמועות באותם זמנים אמרו שדיוויד בואי לא היה מעורב בשום שלב של האלבום – כולל כתיבת השירים. דיוויד בואי הכחיש בתוקף.

  האלבום הזה מכיל – לכל אורכו – את האנשים שעתידים להיות "העכבישים ממאדים" – מיק רונסון, וודי וודמנסי, טוני וויסקונטי, ורלף מייס.

בסרט "Velvet Goldmine" הופעתו הראשונה של בריאן סלייד, שדמותו בנויה בצורה חופשית על דיוויד בואי באותן שנים, היא בשמלה, בהשראת עטיפת האלבום הזה.

  בגרסה המחודשת של האלבום בסדרת הגרסאות המחודשות הראשונה של אלבומי דיוויד בואי (זו עם התמונות המוזרות בשחור לבן על גבי הדיסק), מופיעים שני שירי בונוס – Moonage Daydream ו-Hang Onto Yourself – שניהם יצאו במקור, בתקופת הוצאת האלבום, כסינגל בשם של להקה שנקראת Arnold Corns – בהשראת פינק פלויד והשיר שלהם האהוב על דיוויד בואי.  הלהקה כמובן לא היתה קיימת והסולן, לפי מה שהיה כתוב בקומוניקטים שצורפו לסינגל ונשלחו לתחנות הרדיו, היה האיש שעיצב את השמלה בה לבוש דיוויד בואי בעטיפת האלבום – פרדי בורטי.

9   שיר הנושא מבוסס, באופן חלקי, על סיפור של רוברט היינלין שנקרא "The Man Who Sold the Moon", על אדם בשם דלוס ד. הרימן שמעוניין לרכוש את השליטה על הירח בצילה של הנחיתה הראשונה של אדם על הירח, ב-1978 (האמת הקדימה את הבדיון בסיפורו של היינלין שנכתב ב-1949, בכמעט עשר שנים).

10    הביצוע הראשון של שיר הנושא של האלבום הזה בהופעה חיה היה בתכנית Saturday Night Live עם קלאוס נומי – זמר פופ אופראי גרמני, שדיוויד בואי אימץ את המראה שלו כשיצר את הפרסונה שלו ב-Scary Monsters (שאפשר לראות כאחת משלוש הדמויות בקליפ ל-Ashes to Ashes)

3.   Cold War Kids

את השיר שמלווה את הפרסומת החדשה (המזוויעה מכל בחינה אחרת) של רשת האופנה פוקס, גלגל"צ כבר יהרסו לכם בהשמעה של יותר משמונה פעמים ביום, אתם יכולים לסמוך על זה.  בינתיים, אתם יכולים ליהנות ממנו במידה – הוא נקרא Hang Me Up to Dry והוא שייך ללהקה שנקראת Cold War Kids, ועל אף שהם נשמעים בריטים משהו (לי הם מזכירים קצת את The Music), הם מלונג ביץ'.  בינתיים יש להם רק שני אי פיים – Hang Me Up to Dry לקוח מתוך השני שלהם, Up In Rags, אבל אני צופה להם עתיד מזהיר.  אני גם צופה שהם בטח לא יראו יותר מדי כסף מהעובדה שהשיר שלהם מושמע בפרסומת שמשודרת בכל מקבץ פרסומות, כי קרוב לוודאי שהם עוד לא יודעים מזה אפילו.  אתם יכולים, בכל מקרה, ליהנות מהופעה אקוסטית שלהם, שהם מציעים לגמרי בחינם, כאן.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – פסח שמח וביעור חמץ זהיר.

3 תגובות ל“Traveling Wilburys; דיוויד בואי, חלק שני; Cold War Kids”

תגובה