El Ten Eleven; דיוויד בואי, פעם שישית
1. לפני הכל
הלם! תדהמה! אני מנסה משהו חדש בבלוג שלי. כדי לקרב אותו כדי דור אחד או שניים מאחורי איך שבלוג אמור להיראות ב-2007, אני מתכוון להתחיל לשלב תמונות של האמנים שאני מדבר עליהם. סתם, בשביל שתוכלו לדעת איך הם נראים. התמונה הפעם היא קצת לא מייצגת – אחרי הכל, צריך לראות את הגיטרה כפולת הצוואר כדי להאמין (תקראו הלאה כדי להבין על מה אני מדבר), אבל זה יספיק לבינתיים.
2. מה זה ההיפך מסינרגיה?
השבוע יצא לי להיתקל בשתי להקות שמכילות בדיוק חצי מכמות וסוג הכלים שאופייני למצוא בלהקה "נורמלית". אחת מהן, Om, מכילה בס ותופים, ואני לא ארחיב לגביהם את הדיבור בעיקר מפני שאין לי איך – לא יצא לי לשמוע עדיין שום דבר שהם הקליטו (אבל לפי מה שאני מבין מדובר ב-Sludge Metal מינוס גיטרות). על הלהקה השניה דווקא כן ארחיב.
קוראים להם El Ten Eleven. הם להקה אינסטרומנטלית שמורכבת משני אנשים: טים פוגארטי מנגן על תופים, כריסטיאן דאן מנגן על כל השאר. כל השאר, במקרה הזה, הוא בס וגיטרה. רק שבמקרה של הלהקה הזאת, הבס והגיטרה מנוגנים ביחד, באותו הזמן, על גיטרה אחת שמכילה שני צווארים. הספק שעולה בהקשבה למוזיקה המוקלטת שלהם לגבי היכולת שלהם לשחזר את אותה המוזיקה בהופעה עם ההרכב הקיים מתבדה כשמסתכלים על הופעות שלהם בסרטונים כמו זה וזה ב-Youtube. אני מנחש שהסוד שלהם כולל שימוש בדוושת Delay עם דעיכה מאד מאד ארוכה.
Spin מתארים אותם כ"סיגור רוס נוסח סילברלייק [פרבר של לוס אנג'לס שבו הם נוסדו]", ואף על פי שאני לא מצליח למצוא יותר מדי הקבלות לסיגור רוס (המוזיקה הזו מזכירה לי הרבה יותר אדמה ועפר ושורשים של עצים, לעומת המוזיקה של סיגור רוס שמזכירה לי עננים ושמש ופיורדים), אני יכול להבין פחות או יותר למה הם התכוונו – זו מוזיקה שנשמעת כאילו היא אמורה להיות הרקע לשיר, עם מילים, אבל מסתדרת טוב מאד גם בלעדיהן. השירים, כשמקשיבים להם בפעם הראשונה, הם די פשוטים. קווים מלודיים נעימים לאוזן שחוזרים על עצמם שוב, ושוב, ושוב. אבל יש גם משהו מסובך בלנסות ליצור מוזיקה פשוטה ועושה רושם שבזה El Ten Eleven מתמחים. הקטעים המוצלחים יותר שלהם הם השקטים יותר (אף על פי שיש איזשהו פס של שקט גם בקטעים הרועשים שלהם), אבל גם הקטעים הרועשים, הדיסטורשניים, שלהם, עובדים איכשהו.
להרכב יש שני אלבומים, האחרון שבהם, "Every Direction is North", יצא ממש לפני חודש. אפשר לקנות אותו, ולשמוע חלקים נרחבים ממנו, ב-CDBaby. הם מופיעים כרגע בעיקר בלוס אנג'לס ובמדינות שכנות, אבל עשוי להיות נחמד לראות אותם מופיעים באיזשהו חלל אוהד בתל אביב. לבונטין 7, כפפה?
3. דיוויד בואי, בשישית
הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – הפעם זה אלבום גרסאות הכיסוי שלו, "Pinups". והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הזה:
1 זה האלבום האחרון שבו משתתף מישהו מהחברים ב"העכבישים ממאדים" – שניים מהם נמצאים כאן: מיק רונסון וטרבור בולדר, הבסיסט. זה גם האלבום האחרון של בואי שהפיק קן סקוט.
2 זה האלבום הראשון והיחיד בהסטוריה המוזיקלית של בואי (לא כולל הגיחה המוזרה ל-Tin Machine, שהיא להקה נפרדת ולא אלבומים של בואי, אבל אנחנו כן נעבור אותם במסגרת הפרויקט – גם את החלקים הכואבים צריך לעבור) שבו בואי לא מצולם לבדו על עטיפת האלבום. מי שמצולמת איתו היא הדוגמנית טוויגי.
3 האלבום מכיל גרסאות כיסוי רק ללהקות בריטיות, שהיו מצליחות בתקופה בה דיוויד בואי התחיל את דרכו המוזיקלית (חלק מהן נשארו מצליחות גם אחר כך). בואי תיכנן להקליט אלבום שלם נוסף, שמכיל גרסאות כיסוי לשירים אמריקניים, באותה תקופת הקלטות, אבל לא הספיק. שיר אחד מהסשן הזה צורף לגרסה האמריקנית, הזהה לזו הבריטית, של האלבום – "Growin' Up" של ברוס ספרינגסטין. שיר נוסף, "White Light/White Heat" של ה-Velvet Underground, יצא בסופו של דבר באלבום של מיק רונסון ב-1975, כאשר על ההקלטה המקורית נמצא קולו של רונסון ולא של בואי.
4 בואי מבצע באלבום שני שירים של המי, "I Can't Explain" ו-"Anyway, Anyhow, Anywhere". ב-2001 הוא יחזור ויבצע שיר נוסף של המי, "Pictures of Lily", באלבום מחווה להם שנקרא "Substitute".
5 האלבום יצא באותו היום שבו יצא האלבום "These FoolishThings" של בריאן פרי, גם הוא אלבום של גרסאות כיסוי. בריאן פרי, ששמע על תאריך ההוצאה של האלבום של בואי (שלו היה אמור לצאת בתאריך מאוחר יותר), איים בתביעה משפטית כדי למנוע מבואי להוציא את האלבום שלו בתאריך מוקדם יותר. פשרה משפטית מסוימת הושגה, כנראה, כי שני האלבומים יצאו באותו היום.
6 על אף הפוטנציאל הנוסטלגי\להיטי במקור של השירים באלבום הזה, רק סינגל אחד יצא ממנו – "Sorrow".
7 עשרים שנה מאוחר יותר הוציאה להקה בשם Human Drama אלבום שגם הוא נקרא "Pin Ups", גם הוא אלבום גרסאות כיסוי, וגם העטיפה שלו נראית בדיוק אותו הדבר (רק שאת בואי מחליף סולן הלהקה, ג'וני אינדובינה). בין השירים שזוכים לגרסאות כיסוי נמצאים שני שירים של דיוויד בואי – "Letter to Hermione" ו-"After All".
8 מפיו של דיוויד בואי לגבי האלבום: "האלבום הוא טחינת מים, אבל הוא אחד מהאלבומים האהובים עליי [שלי]"; "ידעתי שהלהקה ["העכבישים ממאדים"] נגמרה. זאת היתה סוג של פרידה מהם".
9 המגזין "Phonograph" ביקש מאיגי פופ לכתוב ביקורת על האלבום. איגי פופ כתב שישה עמודים שלמים.
10 בשביל אלבום שמכיל שירים שהשפיעו על בואי משנות ה-60, מפתיע שהאלבום לא כולל אפילו שיר אחד של ה-Rolling Stones. מצד שני, רון ווד מנגן בגיטרה בשיר "Growin' Up", שנכלל כשיר בונוס באלבום.
זה הכל השבוע. עד שבוע הבא, שיהיה לכולנו יום ראשון. ואחר כך שני, ושלישי, וכן הלאה.
נשלח: 10 באוגוסט, 2007 נושאים: דיוויד בואי: האזנה מודרכת, להקות.
תגובות: אין
| טראקבק