תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

Tags

בלוגרול

The Mighty Boosh; דייוויד בואי – תחילתה של טרילוגיה מופלאה

1. לפני הכל

האנשים הטובים שמביאים לנו את ג'ון זורן וחבר מרעיו, לסדרת הופעות שכבר כתבתי עליהן כאן, פתחו אתר לצורך העניין, שבו אתם יכולים לקרוא עוד על כל הפסטיבל ולהזמין כרטיסים. הוא נמצא כאן.

כשהייתי ילד התחפשתי בפורים, לפחות שנתיים ברציפות, לקומנדו. קומנדו, למי שלא גדל בשנות ה-80, זה ארנולד שוורצנגר כשהוא מתעצבן על סוחרי סמים שחטפו את הבת שלו. כשהייתי ילד, שש שנים לפני שהתגייסתי לצבא, זה היה מגניב לעטות עליך נשק ותחמושת בכמויות לא הגיוניות ולהעמיד פנים שאתה לוחם ללא חת שכרגע ירד מהמטוס מוויאטנם. ילדים אחרים שרצו לגוון באותו נושא היו מתחפשים לקוברה, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחת, או לרמבו, שזה סילבסטר סטלון בתלבושת אחרת. אף אחד, עד כמה שאני זוכר, לא התחפש לאינדיאנה ג'ונס באותה תקופה. זה לא שהוא לא היה מגניב. אבל הוא היה ארכיאולוג, לא לוחם, ובאותה תקופה זה היה נראה הרבה יותר מעניין להרוס דברים מלאסוף את הדברים אחרי שהם נהרסו ולנקות מהם את האבק. עכשיו, במרחק של כמה שנים מאז, אפשר לראות באמת את רמת הגיחוך בכל אחד מהמקרים – והשנה, יותר מבכל שנה אחרת, יש לנו אפילו את היכולת האמפירית לעשות את זה. ארנולד שוורצנגר, למזלנו, החליט לא לעשות סרט המשך ל"קומנדו", אבל לסילבסטר סטלון יש יועצים פחות טובים, כנראה, והוא עשה את "ג'ון רמבו", שזה שם מסווה ל"רמבו 4". ומול זה- ב-22 במאי ייצא הסרט הרביעי בסדרת "אינדיאנה ג'ונס" ובאינטרנט יש כבר טריילר ואז נוכל לראות באמת מי נראה יותר מגוחך כשהוא מתרוצץ ומקפץ ורודף אחרי דברים בגיל 60.

ב"עונג שבת" של גיאחה ממשיכים עם פרויקט "ספירת העונג" ששופך אור על שירים ראשונים מתוך אלבומים. השבוע דיברו שם על Spoon, ג'ואנה ניוסום, ברי סחרוף, פיון ריגן ופטי סמית'.

לפני כמה שנים קיבלתי מצרפת אלבום של זמר בשם אנרי סלוודור, אלבום של שירים צרפתיים נעימים אפופים בבוסה נובה בשם "Chambre Avec Vue ", שאת השיר הראשון בו, Jardin D'Hiver, כתבה הזמרת העכשיו-ישראלית-לגמרי קרן אן. אז לא ידעתי, אבל עכשיו כשהוא נפטר אני יודע, שהוא היה אחד מגדולי הזמר הצרפתי.

2. הטירוף נעשה יותר נוח

The Mighty Boosh

לבריטים תמיד היתה את היכולת לקחת את ההומור שלהם למקומות מאד קיצוניים. אולי זה משהו במים שלהם. זה התחיל ב-Goon Show שלקחו בה חלק פיטר סלרס וספייק מיליגן, זה המשיך במונטי פייטון, ואפשר לראות את זה אפילו בעת האחרונה במגוון הדמויות המוזרות (אבל האפשריות) של Little Kingdom ובעיירה הבדיונית (או, לפחות, אני מאד מקווה שהיא בדיונית) רויסטון וואסי של A League of Gentlemen.

כשהייתי באנגליה לכמה ימים בחודש שעבר ניצלתי את הזמן כדי להתעדכן, באחד מהערוצים של הבי בי סי, באיזו קומדיה טלוויזיונית בריטית חדשה קיימת אצלם, ולמרבה הצער, בעיקר בגלל הגלובליזציה והקרבה של בריטניה לארה"ב בשנים האחרונות, הקומדיה הבריטית הטלוויזיונית הכי נפוצה שם היא "Family Guy". אבל בשעת לילה מאוחרת, באחד מהערוצים, נתקלתי בסדרה, קומית, בריטית, שהדרך היחידה לתאר אותה בצורה שתעשה לה איזשהו צדק, היא לומר שזו סדרה פסיכית. לגמרי.

קוראים לה "The Mighty Boosh". שני האנשים שאחראים על הדבר המטורף הזה נקראים נואל פילדינג (משמאל) וג'וליאן באראט (מימין), שמשחקים שתי דמויות עיקריות – בשם ווינס נואר והווארד מון, ועוד הרבה דמויות קטנות ומזדמנות, בנוסף לצוות של שחקנים אחרים – חלק מהם משחקים גם הם מספר דמויות במקביל. הסדרה התחילה את דרכה כמופע, שהפך להיות תכנית רדיו ואחר כך תכנית טלוויזיה (תחשבו על "עלילות טל ומשה בעיר הגדולה" עם תחנה ברדיו), והיא מספרת את סיפורם של שני החברים, ווינס נואר והווארד מון, שאחד מהם הוא מין נרקיסיסט שמושפע מסגנון מוזיקלי אחר בכל אחת מהעונות (בעונה שפרק אחד ממנה ראיתי, למשל, הוא מכתיר את עצמו "King of the Mods"), והשני הוא בחור שמשוכנע שחכמת החיים שלו יכולה לגבור על כל מכשול. בדרך כלל, יש הרבה מכשולים ומעט חכמת חיים. הסדרה מתחילה כששניהם עובדים בגן חיות, ממשיכה אחרי שגן החיות נסגר והם מקימים להקה ואחר כך ממשיכה בחנות שמקימה אחת מדמויות המשנה שבסדרה, שאמאן בשם נאבו האניגמה (שמשחק אחיו של נואל פילדינג, מייקל). העונה הראשונה של הסדרה, זו שמתרחשת בגן חיות (וגם שודרה, וויקיפדיה מספרת לי, ב"אקסטרה הוט"), היא העתק מדויק של תכנית הרדיו (מזכיר סדרה אחרת?), ושתי העונות שבאו אחר כך נכתבו במיוחד לטלוויזיה ומשתמשות בדרך יותר מוצלחת באלמנט הוויזואלי שהאמצעי המדיה הזה מוסיף. אחרי עונה שלישית פחות מוצלחת (לדעת המבקרים והמעריצים) ואחרי מסע הופעות נוסף, הם מתכוונים לחזור לעונה רביעית, שעשויה להיות יותר מטורפת, או פחות מטורפת, משלוש הקודמות.

הסוד של התכנית, לפחות כמו שאני רואה אותו, הוא שילוב בין הדמיון המופרע והמאד מפותח של שני הקומיקאים האלה (שיש מי שמגדיר אותם בביקורות בתור וויק ריבס ובוב מורטימר החדשים. הם אפילו דומים להם קצת), ובין העובדה שכדי לממש את הדמיון הזה ולהפוך אותו לתכנית טלוויזיה, יש להם את התקציב של Doctor Who משנות ה-60, ולא מהשנים האחרונות. מה זה אומר? בעיקר הרבה תלבושות מופרכות, תפאורות מאולתרות ושימוש מאד יצירתי באביזרי במה רגילים לחלוטין. חלק גדול ממה שקורה בפרקים השונים מבוסס על אלתורים ועל היכולות הקומיות של שני המשתתפים העיקריים – היכולת של נואל פילדינג למבטאים מוזרים, ושל ג'וליאן באראט להגיד הרבה מאד מילים בזמן קצר (אל תזלזלו ביכולות האלה. אתם לא יודעים מתי הן עשויות להועיל). ובנוסף להכל, לעתים קרובות הם עוזבים את הכל ופוצחים בשיר.

הנה כמה דוגמאות לדמויות שמאכלסות את הסדרה הזאת, כדי שתוכלו להבין את עומק הבעיה:

זה Old Gregg, יצור שהוא לא-גבר-ולא-אשה, שחי במערה לצד האגם, אוהב לשתות אייריש קרים מתוך נעל, כותב שירי דיסקו ומתאהב בהווארד מון.

זה Crack Fox, שחי בתוך ערימת זבל ומוצא שימושים מקוריים לכל מה שמקיף אותו.

וזה הירח.

3. דיוויד בואי – עם הכניסה לטרילוגיה הברלינאית

Low

הגיע הזמן לשמוע את האלבום הבא של דיוויד בואי לפי הסדר, ועם תחילתה של הטרילוגיה הברלינאית של בואי, הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות על האלבום הזה:

1 על אף שהאלבום הזה הוא הראשון בשלושת האלבומים שמוכרים כ"טרילוגיה הברלינאית" של דיוויד בואי, הוא לא הוקלט בברלין. רק "Heroes", האלבום השני מבין השלושה, הוקלט שם. בואי תיכנן להקליט את האלבום בגרמניה ואפילו נסע לקלן כדי להיפגש עם המפיק קוני פלאנק ולהציע לו להפיק את האלבום שלו, אבל פלאנק סירב אפילו לתת לו להיכנס לאולפן שלו ובואי חזר לארה"ב והקליט את האלבום שם.

2 עטיפת האלבום מעוצבת כך ששם האלבום וצדודיתו של דיוויד בואי מסמנים ביחד "Low Profile".

3 במילים "Don't Look at the Carpet/I Drew Something Awful on It" שבשיר "Breaking Glass", דיוויד בואי מתייחס למנהג שלו באותה תקופה לצייר על הרצפה את עץ החיים הקבלי בכל מקום שהיה בו.

4 את "Sound and Vision", הסינגל הראשון מתוך האלבום, ביצע דיוויד בואי בהופעה בין השנה שהאלבום יצא בה, לשנה שבה התחיל בסיבוב ההופעות שנקרא על שם השיר – מרחק של 12 שנים – רק פעם אחת. את "Always Crashing in the Same Car" שבא אחריו, דיוויד בואי ביצע רק פעמיים בהופעה – הראשונה שבהן בשנת 1997, שתיהן בגרסאות אקוסטיות.

5 במקור, "Always Crashing in the Same Car" הכיל שלושה בתים – הבית השלישי הוקלט בסגנון השירה של בוב דילן. מאחר ובוב דילן עבר תאונת דרכים מספר שנים לפני כן, ובגלל תוכן השיר והשם שלו, דיוויד בואי החליט שהבית הזה יהיה לא מתאים וביקש למחוק אותו מההקלטה הסופית.

6 "Be My Wife", אחד מהשירים האהובים על בואי, לטענתו, נכתב כנסיון להציל את הנישואים שלו לאנג'לה בואי, שהיו במשבר בזמן הקלטת האלבום מפני שבואי לא הסכים לעזוב את ברלין ולעבור לגור איתה בשווייץ. השיר לא עזר והנישואים הסתיימו שלוש שנים מאוחר יותר.

7 שמה המקורי של Joy Division היה Warsaw, על שם הקטע האינסטרומנטלי ברובו מתוך האלבום. הקטע מכיל 110 ערוצים של קולות, כולם מבוצעים על ידי דיוויד בואי ובריאן אינו.

8 הקטע החצי-אינסטרומנטלי "Subterraneans", שסוגר את האלבום, שימש כקטע הפותח במסע ההופעות של "Outside" ב-1995. גם הקטע הזה וגם השיר שבא מיד אחריו, "Scary Monsters", נוגנו ביחד עם Nine Inch Nails, שהופיעו עם דיוויד בואי במהלך סיבוב ההופעות.

9 ב-1992, המלחין הניו יורקי פיליפ גלאס כתב שתי סימפוניות לפי שניים מתוך שלושת האלבומים הברלינאיים של בואי, בשיתוף פעולה עם בואי עצמו ועם בריאן אינו, שהפיק את האלבומים. לסימפוניה "Low" הוא הלחין שלושה חלקים: "Warszawa", "Subterraneans" ו-"Some Are".

10 הגיטריסט באלבום, שצלילי הגיטרה החדים שלו מאפיינים את כל השירים הנורמליים באלבום וגם את הקטע האינסטרומנטלי הראשון, הוא ריקי גארדינר. הוא לא ניגן באף אלבום אחר של בואי, אבל הוא כן אחראי על עוד אחד מהריפים המאפיינים של הרוק בשנות ה-70 – "The Passenger" של איגי פופ.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיה שבוע צבעוני.

6 תגובות ל“The Mighty Boosh; דייוויד בואי – תחילתה של טרילוגיה מופלאה”

  • גיאחה הגיב:

    הירח של מייטי בוש! אח, איך אני אוהב אותו.

    ותראה איזה עולם קטן: מי תרגם לאקסטרה הוט את העונה הראשונה של מייטי בוש? עבדך הנאמן!

  • soothsayer הגיב:

    באמת עולם קטן. 🙂
    מהמעט שראיתי, עושה רושם שהיה קשה לתרגם את הסדרה הזאת, אבל בטח כיף חיים. אני צודק לגבי אחד מהם? שניהם?

  • ספי הגיב:

    בלוג מצוין, אני בהחלט אמשיך לקרוא.
    (למרות שהירח קצת מפחיד אותי)

  • אוריה הגיב:

    אחלה פוסט, אבל יש לי כמה תיקונים בקשר לדיוויד בואי:

    השיר sound and vision בוצע כ-10 פעמים בסיבוב ההופעות של 2002, בגירסה מדהימה עם פסנתר ג'אזי, ואפשר לצפות בגירסה הזו גם בטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=GYEOlxcirX0

    השיר always crashing in the same car בוצע גם בסיבוב ההופעות ב-2003/4, לפחות 7 פעמים.

    ועוד פרט, שאינו תיקון אלא הוספה:
    הצילום שעל עטיפת האלבום הוא מתוך הפקת הסרט The Man Who Fell To Earth, בכיכוכבו של בואי, משנת 1976. סרט מצוין ופסיכי, שזוכה להערכה היום, שנים רבות לאחר צאתו לאקרנים…

    בלי קשר, הפרוייקט מבורך. בתור תיכוניסט (שזה היה לא לפני כ"כ הרבה שנים, בעצם) קניתי את כל האלבומים של בואי בסדר יציאתם, וזו אכן הייתה חתיכתחוויהמעצבת שראוי להעבירה לכל חובב מוזיקה באשר הוא 🙂

  • אוריה הגיב:

    וכמובן שהתבלבלתי בקשר לשיר sound and vision, קראתי מהר מדי את מה שכתבת. עמך הסליחה 🙂

  • nop הגיב:

    לטל ומשה הייתה תוכנית מופרעת ברשת ב' במוצאי שבת בשם "יתושי לילה"
    שהכילה מעברונים כ"יתושי לילה מתרחצים בפיילה" וכדומה

תגובה