תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'ברוס ספרינגסטין: האזנה מודרכת'

ברוס ספרינגסטין, האזנה מודרכת: The Rising

לפני הכל

לפני שהטפטוף ייהפך למבול:  המון הופעות טובות נוחתות עלינו מכל הכיוונים, ברמה כזו שאת חלק מהאמנים אני אפילו לא מכיר וקצת קשה לי לאמוד את מידת המהימנות של סימני הקריאה בקומוניקטים של חברות ההפקה שמביאות אותם.  אחת מההופעות שבעתיד הקרוב מכילה אמנם שני אמנים שהם לא זרים, כל אחד בעצמו ועם ההרכב שלו, לישראל, אבל השלישי, והחיבור בין השלושה, הוא מעניין במיוחד – ג'ון סקופילד וברד מלדאו הם השניים הראשונים, והם מגיעים לארץ בטריו עם מארק ג'וליאנה, שהוא מתופף ג'אז מהמוצדקים בעולם וגם היה חלק מהרכב הג'אז של האלבום האחרון של דיוויד בואי, "Blackstar".   ההופעה שלהם תהיה ב-18 ביולי באמפי שוני.

והנה עוד הופעה ממשמשת שהסיכוי שהיא תגיע לארץ הוא כמעט קלוש. אבל בנאדם יכול לקוות:  הרולינג סטונס, בוב דילן, פול מקרטני, המי, רוג'ר ווטרס וניל יאנג.  ביחד, בהופעה אחת.  זה כמו אנציקלופדיה של רוק, רק מנגנת נורא נורא בקטן על במה רחוקה מכם.

ורדיוהד מוציאים אלבום חדש ביוני, ואומרים שהוא לא הולך להישמע כמו שום דבר ששמענו מהם עדיין. מאחר ואלו רדיוהד, אני לא יודע אם זה טוב או רע.  נחכים עוד חודשיים.

הרוח של שנות התשעים

לקראת סוף שנות ה-90', ברוס ספרינגסטין עצמו היה מוכן להודות בפה מלא שהעשור הזה לא היה העשור החזק שלו.  העשור שהתחיל בפירוק הלהקה שלו, ה-E Street Band, בנישואין שניים ובילד חדש, ובמעבר לבית גדול כראוי למעמדו בלוס אנג'לס, הסתיים במעבר של ספרינגסטין ומשפחתו החדשה בחזרה לניו ג'רזי כשרק שני אלבומים מקוריים באמתחתו לאורך כל העשור.  בשאר הזמן הוא בעיקר עובד על שירים בודדים לסרטים – אחד מהם מזכה אותו באוסקר, אחד כמעט.

אבל אנחנו עדיין באמצע העשור, אחרי אלבום אוסף אחד, וברוס ספרינגסטין נכנס לאולפן, כמעט לבדו, ומקליט את האלבום השני שלו שמבוסס כמעט אך ורק על גיטרה אקוסטית.  אך במעט מהשירים יש לו נגנים אחרים שמלווים אותו, גם הם נגני סשנים שהוא שוכר ממגוון הנגנים שלוס אנג'לס יכולה להציע, וכשיש מקום וצורך בכלים נוספים, ברוב השירים הוא מנגן בהם בעצמו.  את האלבום הוא החליט להקליט אחרי שקרא שני ספרים – הראשון, "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק, העניק לאלבום את השם שלו.  טום ג'וד, שהרוח שלו שורה על האלבום, הוא דמות בספר.  השני, "Journey to Nowhere: The Saga of the New Underclass",  נשא מאמרים של דייל מהרידג' וצילומים של מייקל וויליאמסון ותיאר את הנוודים של שנות ה-30 שהיו תוצאה של השפל הכלכלי והמחסור במקומות עבודה.

ספרינגסטין מתחיל את האלבום בצורה דומה מאד לדרך שבה מתחיל "Nebraska" של שלוש עשרה שנים לפני כן, רק הוא והגיטרה האקוסטית באולפן, הגיטרה מכתיבה את הקצב בצלילים מדודים, בטוחים, וספרינגסטין נשען קדימה אל המיקרופון ופורט את משנתו.  זה שיר הנושא, וספרינגסטין מספר על מציאות חדשה, שרגל אחת שלה נטועה בעולם הישן של השפל הכלכלי של שנות ה-30, ורגל אחרת שלה כבר מורמת קדימה אל עתיד לא ידוע שבו המצב הזה יכול לקרות שוב – "משפחות ללא בית ישנות במכונית," הוא מפרט, מקדים ומגזים במעט את השפל הכלכלי הבא, שיקרה חמש עשרה שנים אחר כך.

בניגוד ל-"Nebraska", שבו ספרינגסטין היה ספון באולפן עם גיטרה אקוסטית ומפוחית בלבד, ספרינגסטין של שנות ה-90 משתמש בהרבה יותר כלים.  השיר הראשון מוסיף גיטרת לאפ סטיל וקלידים, והשיר שבא מיד אחריו, "Straight Time", מוסיף גם כינור ואקורדיון חרישיים, שבא והולך מאחורי המנגינה. הקול של ספרינגסטין, מוקף בהרבה ריוורב, נשאר כשהיה, אבל הסיפורים של כל אחד מהשירים מחזירים את מקום מגוריו החדש, החוף המערבי, לשנות ה-30, לחוות ולפרדסים ולנוודים שהיו צריכים לעלות בחשאי על רכבת ולנסוע אל לב ארצות הברית כדי לחפש עבודה אחרת שם.

נדמה שהקו שבין השירים האקוסטיים המינימליים לבין אלו שמכילים להקה גדולה יותר וצליל מלא יותר נשבר בדיוק באמצע השיר הרביעי, "Youngstown", שמספר על מפעל ברזל שנסגר בעיר שנושאת את שם השיר, ועל ההשפעה של האירוע הזה על התושבים.  אבל אחרי שיר נוסף אחד שנשמע כמו בלדה שמנגנת להקה בבר שרוקדים בו בוקרים עייפים עם הנשים שלהם, בלי לשים לב למוזיקה עצמה, ספרינגסטין חוזר אל האקוסטי והאינטימי ומשאיר בשיר הבא שלו, "The Line", רק גיטרה אקוסטית וקלידים.  וגם זה שבא אחריו, "Balboa Park", נצמד לאותו תזמור, והגיטרה בו מהוססת יותר.

כשמגיע השיר העשירי, אחרי עוד מספר שירים שהם על טהרת האקוסטי, ספרינגסטין מספר על אדם שמוכן, ער כל הלילה, יושב על מיטתו כשהתיקים שלו ארוזים, כדי לחצות את הגבול למחרת בבוקר.  הגבול הוא זה שבין ארצות הברית למקסיקו, אבל השיר כולו אפוף במסתורין שלא אומרים מאיזה צד של הגבול המספר הולך לחצות.  וזה היופי של האלבום הזה – כל אחד מהשירים בו מתאר מציאות שיכולה להיות קיימת, ושייכת לעבר, להווה או לעתיד, ויש בכל אחד מהמצבים האלה הגיון מסוים.

השיר שבא מיד אחריו, "Galveston Bay", מכיל פרטים ורמזים שקושרים אותו בחבלים עבותים לפרק זמן מסוים – שנות השבעים.  הוא מציע שם את סיפורו של אדם שחזר מהמלחמה ולא מצא את מקומו בעיירה הכפרית שחזר אליה בטקסס.

בשיר האחרון, שגם בו ספרינגסטין משתמש רק בגיטרה האקוסטית ובקלידים שלו, הוא זורע בצליל הקלידים שלו מעט תקווה כדי להוביל אותנו החוצה מהאלבום האפל הזה אל הרחוב ההומה שמחוץ לאולפן. בחוץ, אנחנו עדיין בהווה ושרדנו את השפל הכלכלי הזה, ונשרוד גם את זה שיבוא.  וספרינגסטין יהיה גם שם כדי לטוות את הסיפורים של האנשים הקטנים שבקושי הצליחו לשרוד לשירים שיהדהדו גם לעתיד הרחוק.

עשרה פרטים על The Rising

האלבום הבא של ברוס ספרינגסטין יצא רק בעשור שלאחר מכן, שהיה עשור שונה לחלוטין בשביל ספרינגסטין ובשביל שאר העולם.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

The Rising 1 אף על פי שהאלבום נושא את שמו של ברוס ספרינגסטין בלבד, זה האלבום הראשון בשמונה עשרה שנים שמכיל את כל חברי הלהקה שלו, ה-E Street Band.

2 האגדה מספרת שספרינגסטין החליט להוציא את האלבום, אחרי עשור דליל למדי של אלבומים מצדו, כאשר כמה ימים אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים והפנטגון ב-11 בספטמבר 2001, אדם זר עצר את מכוניתו ליד זו של ספרינגסטין כשזה היה בדרכו לחוף הים באסבורי פארק, ואמר לו מבעד לחלון הפתוח: "אנחנו צריכים אותך עכשיו." (ספרינגסטין מאשר, כך שזו לא אגדה).

3 לא כל השירים מדברים על ה-11 בספטמבר או נכתבו בעקבותיו.  אחד מהשירים, "My City of Ruins", מדבר על ההידרדרות הכלכלית של העיר שבה ספרינגסטין גדל והחל את הקריירה המוזיקלית שלו, אסבורי פארק. אבל אחרי שביצע את השיר בקונצרט המחווה שנערך לאחר ה-11 בספטמבר השיר קיבל משמעות אחרת.

4 במירוץ הבחירות הראשון לנשיאות של ברק אובמה, הוא השתמש בשיר הנושא מהאלבום כאחד מהשירים שהושמעו בעצרות שלו, באישורו ובתמיכתו של ברוס ספרינגסטין.

5 ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את הסינגל הראשון מהאלבום, "Lonesome Day", בכל אחד מהטייקים של הקליפ שצולם לשיר, במשך שש עשרה שעות שלמות.

6 עטיפת הסינגל "Waiting on a Sunny Day" מתארת את המצב המסורתי של השיר בהופעות של ספרינגסטין מאז שהשיר צורף לאלבום – את הבית האחרון שר הקהל, ואת הפזמון בדרך כלל ספרינגסטין נותן לילד שהוא מוצא בקהל לשיר.

7 חלק מהשירים באלבום הם שירים שספרינגסטין כתב או אפילו הקליט לפני ספטמבר 2001, אבל מאחר והמילים היו רלוונטיות במיוחד לנושאים שספרינגסטין רצה לדבר עליהם באלבום, הוא צירף אותם לראשונה לאלבום הזה.

8 השיר "Mary's Place" מבוסס על שיר של סם קוק בעל שם מאד דומה, "Meet Me at Mary's Place" (והשורה נמצאת גם בפזמון של שניהם).  בשני השירים מרי המדוברת היא אמו של ישו, והבית של מרי הוא הכנסיה.

9 זה האלבום הראשון של ספרינגסטין שבו המפיק הוא לא הוא עצמו וג'ון לנדאו, המנהל שלו.  לצורך האלבום הזה הוא בחר בברנדן או'בריאן, שהפיק סדרה של אלבומים מצליחים באותה תקופה, רובם של להקות בעלות צליל כבד יותר מזה של ספרינגסטין (אבל גם של להקות כמו Train).

10 בהרבה מהשירים באלבום יש דימויים דתיים של התעלות רוחנית.  ספרינגסטין סיפר בראיון טלוויזיוני באותה תקופה שהוא קיבל את ההשראה מסיפורים ששמע על אנשים שירדו במדרגות מגדלי התאומים במהלך ההתקפה, וראו כבאים ואנשי חילוץ מטפסים במדרגות בכיוון ההפוך.  "אתה יכול לדמיין אותם עולים במעלה גרם מדרגות אפוף עשן," הוא אמר בראיון. "ואתה יכול לדמיין אותם עולים ומטפסים לעולם הבא."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, אל תהיו להקת פאנק.  אבל אם אתם חייבים להיות להקת פאנק, אל תמצאו את עצמכם נעולים בחדר ההלבשה של מועדון הופעות בבעלות של ניאו נאצים שפטריק סטיוארט עומד בראשם.

ברוס ספרינגסטין, האזנה מודרכת: The Ghsot of Tom Joad

 

עיר עם ברוס ספרינגסטין היא עיר עם מזל

לאורך שתי התחנות האחרונות במסע המודרך שלנו בין אלבומיו של ברוס ספרינגסטין, שמעתם יותר מפעם אחת על שני האלבומים שיצאו באותו הזמן, ועל כמה שהאלבום האחד – זה שנדבר עליו עכשיו – הוא יותר מוצלח מקודמו, ועל כמה שהיה כדאי יותר (לדעתי ולדעתם של מבקרים אמיתיים) לקחת את השירים החזקים יותר משני האלבומים ולעשות מהם אלבום אחד, ועל כמה זה בעצם אומר שרוב האלבום היה האלבום הזה, "Lucky Town", ומעט מאד ממנו היה מהאלבום הקודם, "Human Touch".  אבל בימים האחרונים, בזמן שהתחלתי לתכנן את הפוסט הזה, משהו היכה בי, שלא חשבתי עליו עד עכשיו.  שני האלבומים האלה מתארים את המאבק שברוס ספרינגסטין נאבק בעצמו בתקופה הזו של החיים שלו.  "57 Channels", קלטתי פתאום, הוא לא שיר שמבקר את המבחר המיותר של ערוצים בטלוויזיה, אלא שיר שמבקר את האדם שיש לו את היכולת להשיג חמישים ושבעה ערוצים בטלוויזיה ואת הזמן לצפות בהם.  ברוס ספרינגסטין, הבוס, מלך המעמד הבינוני של אמריקה, העביר את עצמו ואת אשתו החדשה לקליפורניה כדי לחיות חיים של כוכב רוק בבית גדול, והחשש הגדול ביותר שלו – חשש שהסתבר כמופרך לאורך השנים, אחרי הכל ברוס ספרינגסטין הוא עדיין הבוס – היה שהוא יצטייר כ-sell out, ולכן שני האלבומים האלה, עם רגל אחת בכל עולם שבו ברוס ספרינגסטין רוצה להיות:  אחת, עם נגני סשנים באולפן מהוקצע בקליפורניה, והשניה, עם עצמו וטייפ ארבעה ערוצים, מקליט עשרה שירים במקום שבו שיר אחד היה צריך להספיק.

ואילו שירים – השיר שהאלבום נפתח בו, "Better Days", הוא שיר טיפוסי של ספרינגסטין במוד של רגל רוקעת על הרצפה ואגרוף מונף באוויר, והוא מקבע את האלבום באווירה מסוימת שבה האלבום צריך להתנהל, ביחס לאלבום הקודם שיצא באותו היום.  אבל השיר הזה מושר בחיוך גדול, כזה שאפשר לשמוע בשירה של ספרינגסטין ובהפקה של השיר.  אלו ימים טובים יותר, אחרי הכל, וגם הקליפ מועבר בצורה מבודחת, שחושפת את ספרינגסטין מתבדח עם הנגנים שלו לפני תחילת השיר עצמו.   אחר כך מגיע "Lucky Town" עצמו, שיר שלא היה מרגיש לא במקום באלבומים מוקדמים יותר של ספרינגסטין, ועל אף הטמבורין שמלווה אותו ברקע והופך אותו לגרסה גרוטסקית מעט של השירים החצי פולקיים, חצי המנוניים שספרינגסטין התמחה בהם בעבר, הוא נשמע כמו משהו שספרינגסטין היה יכול להוציא מ-"Nebraska", ולתת לו הפקה מודגשת ומהוקצעת יותר.

אחר כך ספרינגסטין מספר סיפור בתחינה, שמנסה לחבר את מי שהוא עכשיו – כוכב ענק שיכול להרשות לעצמו לחיות בהוליווד ולהתרועע עם כוכבי הרוק והקולנוע הגדולים ביותר – עם המקום שבא ממנו.  סיפור על סיור בעיירת הולדתו, שם הוא נתקל בתמונה של עצמו בחנות של דברים בשקל, ונכנס כדי לברר בכמה הם מוכרים אותה.

השיר שבא אחר כך הוא אחד מהשירים האהובים עליי של ברוס ספרינגסטין, שיר שהוא כתב כמתנה לאשתו החדשה – "If I should Fall Behind".  גם ספרינגסטין אוהב אותו, מסתבר, מפני שהוא ביצע אותו בכל הופעה שלו עם האי סטריט בנד מאז, בביצוע מיוחד שבו כמעט כל אחד מחברי הלהקה שר בית אחד מהשיר.  "בואי נהיה ברורים לגבי הצעדים שלנו, כדי שהשני יוכל לראות.  ואני אחכה לך – אם ייקח לי זמן, חכי גם לי,"  הוא שר לאשתו החדשה.

בשירים הבאים שבאלבום ספרינגסטין מלווה גם צעדים אישיים – כמו הולדת בנו ב-"Living Proof", וגם דברים גדולים יותר שהוא רוצה להביע עליהם דעה, כמו מלחמת המפרץ (הראשונה) ב-"Souls of the Departed", וספרינגסטין מסיים את האלבום בעוד אחד מהשירים היפים ביותר שלו, "My Beautiful Reward".

כשהאלבום הזה מסתיים, הוא משאיר הרבה תקווה לגבי הדרך המוזיקלית של ברוס ספרינגסטין ואיך הוא הולך להתקדם בה.   אמנם, יעברו עוד שלוש שנים עד שהוא יוציא את האלבום האמיתי הבא שלו, והוא יישמע אחרת לגמרי ממה שהדרך המוזיקלית הזו מרמזת עליה.

 

עשרה פרטים על The Ghost of Tom Joad

שלוש שנים, אלבום הופעה אחד ואוסף ראשון אחד אחרי האלבום הקודם, אנחנו מוצאים את עצמו בתחנה הבאה במסע המודרך שלנו עם ברוס ספרינגסטין, עם "The Ghost of Tom Joad" – הנה עשרה פרטים מעניינים לגבי האלבום הזה:

The Ghost of Tom Joad1 אף על פי שהרפרטואר המוזיקלי של ברוס ספרינגסטין נשמע אחרת, זה רק האלבום האקוסטי השני שלו (הקודם היה "Nebrsaka").  גם כאן, כמו ב-"Nebraska", כשלספרינגסטין יש דברים חשובים יותר להגיד, הוא אומר אותם הרבה יותר בשקט.

2 טום ג'וד, ששמו מוזכר בשם האלבום ובשיר הנושא שפותח אותו, הוא דמות בספר "ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק, והוא דמות שהרשימה יותר מאגדת פולק אחת – הוא מככב בשיר נוסף שנקרא "The Ballad of Tom Joad" שכתב וודי גאת'רי.

3 Rage Against the Machine מבצעים גרסת כיסוי לשיר הנושא של האלבום הזה באלבום "Renegades", אם כי יש מעט מאד שמחבר בין השיר המקורי לשיר שמכסה אותו מלבד השם. הלהקה הקליטה למעשה גרסה אחרת לשיר הזה, שדומה יותר לשיר המקורי, אבל את זו אפשר למצוא רק באוסף שנקרא "No Boundaries", שמכיל עוד כמה שירים מעניינים (כמו שתי גרסאות כיסוי של פרל ג'ם לשירים משנות ה-50 שהם נוהגים לבצע בהופעות).  ספרינגסטין עצמו הקליט את השיר מחדש ביחד עם גיטריסט הלהקה, טום מורלו, וכלל אותו באלבום המאוחר יותר "High Hopes".

4 ברוס ספרינגסטין הקליט יותר מעשרים שירים לקראת האלבום הזה.  מתוכם נכנסו לאלבום רק שנים עשר.  ארבעה מהשירים – אף אחד מהם לא נכנס לאלבום – נכתבו לראשונה בשיתוף עם מוזיקאי אחר, ג'ו גרושקי, שכלל אותם באלבום סולו שלו בשם "Coming Home".

5 שיר הנושא של האלבום היה אמור להיות אחד משלושה שירים חדשים שייכללו באוסף הראשון של ספרינגסטין שיצא מוקדם יותר באותה שנה.  הגרסה, שהוקלטה ביחד עם ה-E Street Band, לא מצאה חן בעיני ספרינגסטין, והוא החליט לוותר עליה ולהקליט אותה מחדש בגרסה האקוסטית שמופיעה באלבום.

6 ספרינגסטין קיבל את ההשראה לשיר "Youngstown" שבאלבום מספר שקרא בשם "Journey to Nowhere: The Saga of the New Underclass", שסיפר את סיפורם של עובדים במפעלי ברזל במערב ארצות הברית שפוטרו והתחילו לנוע ולנוד ברחבי ארצות הברית ברכבות, כמו הנוודים של שנות ה-30.  ג'ני שמוזכרת בפזמון של השיר היא לא אשה, אלא אזכור לאחד מהמפעלים הגדולים לברזל ביאנגסטאון, שנקרא ג'נט בלאסט פורנייס [תרגומים ל-blast furnace יתקבלו בברכה.  אני לא מבין בייצור ברזל].

7 שיר נוסף שספרינגסטין כתב אחרי שקרא את הספר הוא "The New Timer", שבו מספר ספרינגסטין את סיפורו של אדם שאיבד את עבודתו בפנסילבניה והתחיל לנדוד ברחבי ארצות הברית בחיפוש אחרי עבודה מזדמנת.  אחת מהעבודות שמצא היתה קטיף אפרסקים, אותה עבודה שמצאה משפחת ג'וד בספר "ענבי זעם".

8 אחד מהשירים שספרינגסטין כתב במהלך הקלטות האלבום הזה – אבל לא נכנס לאלבום – הוא "Dead Man Walking", שנכתב לבקשת חברו טים רובינס, שביים את הסרט.  השיר קיבל מועמדות שניה רצופה של ספרינגסטין לאוסקר, אבל הפעם הוא לא זכה.

9 האלבום הוא הראשון של ספרינגסטין שמכיל הקדמה כתובה מאת ספרינגסטין.  הוא גם מכיל תמונות שצילמה אחותו, פמלה ספרינגסטין.

10 האלבום זיכה את ספרינגסטין בגראמי הראשון שלו (מתוך שניים) לאלבום פולק.  כל הפרסים האחרים שקיבל לאורך הקריירה שלו היו בקטגוריות הרוק.

 

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  בכל עיר שיש בה סצינה מוזיקלית ענפה, יש כמה להקות שמצליחות וכמה שלא.  הנה סרט שמספר על מה שקורה ללהקות שלא מצליחות בעיר שהלהקות המצליחות בה הן רדיוהד, סופרגראס ורייד.

 

 

ברוס ספרינגסטין, האזנה מודרכת: Lucky Town

1. לפני הכל

Chance the Rapper, שאני רואה את השם שלו בכל מיני מקומות אבל לא מכיר, הוציא שיר בשם "ישראל (מאבק)".  מבט חטוף על עטיפת הסינגל מלמד שמדובר כנראה בשם השני של אחד מאבות האומה ובמאבק שלו במלאך, ולא במשהו בעד או נגד המדינה שלנו, אבל זה עדיין שיר טוב.

2. תקציר הפרקים הקודמים

אחרי מסע מוזיקלי מוצלח לאורך הכרונולוגיה האלבומית של דיוויד בואי, בחרתי להתחיל ולעקוב בפרוטרוט אחרי האלבומים של אמן פורה אחר שאני מאד אוהב, ברוס ספרינגסטין – משימה שמסתברת יותר ויותר כמו מרדף ופחות כמו מסע, כי בניגוד לדיוויד בואי, שמלבד ההפתעה שהעניק לנו בשנה שעברה די פרש מעולם המוזיקה, ברוס ספרינגסטין ממשיך להוציא אלבומים בקצב של, פחות או יותר, אלבום לכל פוסט שלי במסע המוזיקלי הזה.  התחלתי עם האלבום הראשון לפני שש שנים וכשהגוספל יצא לחופשה ארוכה מאד עצרנו ב-"Human Touch" שיצא ב-1992, והנה אנחנו מצטרפים אליו שוב.

3.  עשרים וחמישה שירים ושום דבר לראות

[כמה תיקונים שלאחר פוסט באדיבות צפריר, כאן ובחלק הבא]

שנות ה-80 הסתיימו בשביל ברוס ספרינגסטין המוזיקאי בלי תכניות מיוחדות.  אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש שליווה את האלבום הקודם, "Tunnel of Love", ספרינגסטין פירק את הלהקה שלו, ה-E Street Band, בפעם הראשונה מתוך כמה בקריירה הארוכה שלו, והתרגל לחיים החדשים שלו בקליפורניה.  החיים האישיים של ספרינגסטין, לעומת זאת, ידעו כמה סערות פומביות בשנים האחרונות של העשור השמיני – במהלך סיבוב ההופעות של "Tunnel of Love" ספרינגסטין וזמרת הליווי שלו, פטי סקאלפה, הספיקו להתאהב, והרומן, שקיעקע מעט את התדמית הכל-אמריקאית השמרנית של ספרינגסטין הנשוי, הפך להיות פומבי ובעייתי.  ספרינגסטין התגרש מאשתו, השחקנית ג'וליאן פיליפס, התחתן עם סקאלפה ורכש בית שמתאים למידותיו של בוס בקליפורניה, והעולם המוזיקלי נאלץ להסתדר בלעדיו מספר שנים.

מאחורי הקלעים, כבר בסוף 1989, ספרינגסטין כבר התחיל לחשוב על האלבום הבא.  הוא הקשיב וחזר והקשיב לשלושה קטעים מוזיקליים שנתן לו רוי ביטאן, אחד מהקלידנים של ה-E Street Band, ובשלב מסוים החליט להתיישב ולכתוב להם מילים.  המילים האלו פתחו פתח להשראה ולפרץ של שירים נוספים, וספרינגסטין אסף אליו קבוצה של נגני אולפן, ביניהם הבסיסט רנדי ג'קסון, שידוע יותר היום בתור אחד מהשופטים של American Idol, והמתופף ג'ף פורקארו, ממקימי Toto ואחד ממתופפי האולפן הפוריים ביותר בהסטוריה המוזיקלית, והקליט איתם יותר מעשרים וחמישה שירים חדשים.

שנה וחצי של הקלטות עברו על ספרינגסטין והזמן להוציא את האלבום הגיע, אבל ספרינגסטין בחר לשים את האלבום כולו בצד ולעבור לעבוד על אלבום אחר, אישי יותר, שייקרא בשם "Lucky Town" כשייצא (ועוד מספר רגעים נגיע גם אליו).   האלבום חיכה בסבלנות מעט יותר משנה עד שיצא, באותו היום כמו "Lucky Town", במהלך שהסתבר כגימיק לא מוצלח, מאחר ו-Guns and Roses הקדימו אותו עם הרעיון בחצי שנה.   ציבור המאזינים, והמבקרים המוזיקליים, משכו בכתפיהם.  לספרינגסטין לא היה שום דבר לחדש באלבום הזה שהם לא שמעו קודם, והאופי של האלבום, במיוחד בניגוד לאופי של האלבום המלווה אותו, חילק באופן מוגדר יותר ומשמעותי יותר את שני סוגי האלבומים שספרינגסטין הולך להוציא מעתה ואילך – אלו המלווים בלהקה מלאה ובסאונד מוגדר יותר, מכילים שירים קצביים יותר ומדברים על נושאים מגוונים ונרחבים שספרינגסטין רוצה לתת עליהם את דעתו, ואלו שבדרך כלל מכילים רק או בעיקר את ספרינגסטין והגיטרה והמפוחית שלו, וחושפים טפח לאישיות של ספרינגסטין, ללבטים שלו ולפחדים שלו.

הבעיה העיקרית של "Human Touch", שמצטלצלת ממנו גם אחרי עשרים ושלוש שנים, היא שהוא נשמע באופן מובהק כמו אלבום שהוקלט על ידי נגני אולפן.  ההקלטה היא כל כך נקיה ומסודרת שאפשר לשמוע את האוויר באולפן.  אין שום כלי שמנגן צליל אחד שלא נמצא בדיוק במקום, מבחינת הזמן שבו הוא מנגן והמקום שלו על השדה הסטריאופוני.  כל שיר מתחיל ונגמר באופן מדויק במקום שבו הוא צריך להתחיל ולהיגמר והכל נשמע כמו איזושהי גרסה מסחרית ושבלונית יותר של ספרינגסטין.    האלבום השני שיצא בדיוק באותו היום, "Lucky Town", נשמע הרבה יותר כמו שאלבום של ספרינגסטין אמור היה להישמע, אבל מאחר והוא יצא באותו היום ונתפס כאלבום מלווה (אף על פי שהוצאו ממנו יותר סינגלים והוא הציג את דמותו המלאה של ספרינגסטין בניגוד לאלבום הזה שהעטיפה שלו הכילה ברמז רק את ידו עטוית הגורמט של ספרינגסטין וחלק מהגיטרה שלו), הוא נשאר בצל של האלבום הזה וגם הוא היה מעט פחות מוערך ממה שהיה צריך להיות. אבל זו עשויה להיות הזדמנות טובה לדבר עליו.  אם כן:

4. עשרה פרטים על Lucky Town

המסע המוזיקלי לאורך האלבומים של ברוס ספרינגסטין מוצא את עצמו מן הצד השני של שני האלבומים שיצאו באותו היום -21 במרץ 1992, והנה עשרה פרטים, מעניינים יותר או פחות, על האלבום הזה:

Lucky Town1 מאד בדומה לאלבום המקביל שלו, "Human Touch", האלבום הזה הוא גם תוצאה של פרץ של השראה שנולד מתוך שיר אחד, "Living Proof", שהיה אמור להיכלל במקור ב-"Human Touch".  ספרינגסטין החליט במקום לגנוז את "Human Touch" לתקופה מסוימת ולהתמקד בתשעת השירים הנוספים ש-"Living Proof" הביא בעקבותיו.

2 אחת מההופעות הראשונות של ברוס ספרינגסטין במסע ההופעות שליווה את האלבום הזה (והאלבום המקביל שלו) הוקלטה באולפני MTV לטובת התכנית "Unplugged".  זאת היתה ההופעה הראשונה והיחידה בסדרת ההופעות האלה שמפיקי התכנית הסכימו שתהיה חשמלית ולא אקוסטית – ההופעה עצמה לא היתה מוצלחת במיוחד ולא התקבלה בחיבה מיוחדת על ידי המעריצים, מה שגורם להאמין שההחלטה של המפיקים לאחר מכן היתה נכונה.

3  את "Living Proof", השיר שהתחיל את העבודה על כל האלבום הזה, הוא כתב על הבן שלו, אוון ג'יימס, שנולד שנתיים לפני שהאלבום יצא.

4 בבית הראשון של "Local Hero" ספרינגסטין מתאר נסיעה ברחובות עיר הולדתו פריהולד שבניו ג'רזי, שבמהלכה הוא זיהה תמונה במשי שחור של מישהו שנראה לו מוכר.  לטענתו, הבית הראשון מבוסס על סיפור אמיתי – הוא ראה תמונה שלו במשי שחור בחלון הראווה של חנות של דברים בשקל, ליד תמונה דומה של ברוס לי.  כשנכנס לחנות כדי לקנות את התמונה, המוכר אמר לו שזו תמונה של גיבור מקומי.  ספרינגסטין לא סיפר אם המוכר זיהה אותו או לא.

5 את "Souls of the Departed", ספרינגסטין כתב אחרי שצפה במלחמת המפרץ הראשונה ובמהומות בעיר מגוריו באותו הזמן, לוס אנג'לס, בטלוויזיה. גם השיר הזה, בדומה ל-"Born in the USA", נתפס בטעות כשיר פטריוטי אבל מסתיר בתוכו ביקורת על החברה האמריקנית.

6 מלבד תופים בכל האלבום ובאס בחלק מהשירים, שהיו שאריות מההקלטות של "Human Touch", ברוס ספרינגסטין מנגן לבדו בכל הכלים באלבום.

7 האלבום (והאלבום המקביל, "Human Touch"), יצאו בתקופה שבה ספרינגסטין ניסה להסביר לעצמו ולמעריצים שלו את המעבר ללוס אנג'לס ואת פירוק הלהקה שלו, והשיר הפותח את האלבום, "Better Days", מתייחס לזה בשורה, "זה סוף עצוב מצחיק למצוא את עצמך מעמיד פנים, איש עשיר בחולצה של איש עני".

8 את "If I Should Fall Behind" ספרינגסטין כתב כמתנת חתונה לאשתו הטריה בתקופה שעבד על האלבום, זמרת הליווי שלו, פטי סקאלפה.

9 על אף שהאלבום הושלם באולפן בעזרתו של המתופף גארי מלאבר ושחלק מהשירים עובו על ידי זמרות ליווי ובאס, ברוס ספרינגסטין הקליט את האלבום כולו באולפן הביתי שלו בשלושה שבועות – מאד בדומה לשיר שהעניק לו אוסקר שלוש שנים אחר כך.

10 הדעה הרווחת בקרב כמעט כל המבקרים המוזיקליים שביקרו את האלבום, ושל הרבה מהמעריצים שלא התלהבו משני האלבומים שיצאו באותו היום, היא שספרינגסטין היה צריך לבחור את השירים הטובים יותר משני האלבומים (הדעה האישית שלי היא שכל השירים מהאלבום הזה היו נכנסים) ולהוציא אלבום כפול, במקום שני אלבומים רגילים במחיר מלא.

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הבא בתור ברשימה של אנשים שקוונטין טרנטינו בוחר להחזיר להם את הקריירה שלהם: קורט ראסל.

Human Touch

1. לפני הכל

קודם Afghan Whigs, עכשיו Blur – עוד מעט Firewater.  הקיץ הזה הולך להיות שמח במיוחד.

ועוד אורחים מכובדים שמגיעים אלינו – The Jesus and Mary Chain בגרסתם המאוחדת יכבדו אותנו בשתי הופעות, ב-18 וב-19 באוקטובר, ב"בארבי" בתל אביב.

2.  עוד צעד מהוסס אל תוך מנהרת האהבה

דמיינו חדר. חדר אפל שאין בו הרבה רהיטים. למעשה, אם מסתכלים בו מהזווית הנכונה, נדמה שהוא כולו ריק, שרצפת העץ שלו משתרעת לאורך קילומטרים. השמש, שמדברת כבר על לשקוע, לא ממש מגיעה אל החדר הזה בכל מקרה ולכן, הוא נמצא במין אפילה כזו של בין הזמנים של היום. החדר לא ריק. אם מסתכלים מספיק טוב, מצמצמים את העיניים, מתרכזים בחושך, אפשר לראות דמות יושבת על כסא פשוט, רגליים פשוטות קדימה כאילו שהוא מכיר את התנוחה הזאת, את הבדידות הזאת, היטב. כאילו שהוא יושב שם כבר הרבה זמן. הוא מחזיק גיטרה אקוסטית, פורט בה, נושא את קולו לאוויר, אבל משהו באוויר של החדר עובד אחרת משאר העולם, ואת הגיטרה אי אפשר לשמוע בכלל, רק את הקול, מהדהד ברחבי החדר הריק כאילו החדר רק חיפש כל הזמן הזה משהו להתמלא בו.
ברוס ספרינגסטין מתחיל את האלבום השמיני שלו, ״Tunnel of Love", בשיר שמכיל רק את הקול שלו למשך זמן מה. "Ain't Got You" מתמלא בסופו של דבר, לאט, בכלים אחרים ובקווים מלודיים אחרים שהופכים את השיר הזה לדבר השלם שהוא בסופו של דבר, אבל הבחירה של ספרינגסטין להתחיל את האלבום בקול הערום שלו, על אף ההד האדיר שעוטף אותו, אומרת משהו על הסיפור שהולך להיפרש כאן. בהמשך, מיד בשיר הבא בעצם, ימלאו קלידים בחום את החדר – השמש, שהאור שלה נעלם מהחדר, לפחות לא נוטשת אותו בקור.
גם התופים של האלבום הזה עטופים בהד, ונדמה שספרינגסטין לקח את כל הדברים הטובים, אבל המוגזמים, מהסאונד של המוזיקה המיינסטרימית של שנות ה-80, ושייך אותם כדי שייכנסו כראוי לעולם שלו. הלהיט הראשון של האלבום הזה, השיר הראשון של ברוס ספרינגסטין שהכרתי, למעשה, בזמן אמת, נמצא שם כבר בהתחלה – "Tougher Than the Rest", על הגיטרות והקלידים האופייניים אבל לא אופייניים לעולם של ספרינגסטין, על הבס הבולט מאד, על המלודיה הצנועה, עוזר גם הוא להצהיר על הכוונות של ספרינגסטין.
הזמנים האלה, שבהם הוא מקליט את האלבום, מוצאים אותו בתקופה קשה ומבלבלת – שנתיים לפני כן ספרינגסטין התחתן עם ג׳וליאן פיליפס, שחקנית ובאותו הזמן אחת מרביעיית אחיות מפורסמת בסדרת טלוויזיה פופולרית. בעיניים המעוותות משהו של החוגים שמוצאים את זה חשוב, הם היו מתאימים מאד בתור זוג – ברוס ספרינגסטין היה מפורסם, וגם ג׳וליאן פיליפס היתה מפורסמת, ולכן היה צידוק שיהיו ביחד. לא רק זה – מכיוון ששניהם היו מפורסמים היה להם לפחות את זה כדי לחבר ביניהם, כדי ליצור ביניהם שפה משותפת. אבל זה לא עבד. ברור, יאמרו אנשים אחרים בחוגים אחרים שרואים את התמונה בצורה קצת יותר שפויה – הם היו אנשים שונים מאד שבאו מרקעים שונים מאד, ועצם העובדה שספרינגסטין היה כמעט כל הזמן רחוק מהבית בסיבובי הופעות לא עזרה להם לגשר על הפער הזה.  אף אחד מהם לא היה מאושר במיוחד בזוגיות הזאת ובבוא הזמן הם הצליחו להתרחק ולהתנתק מספיק כדי להחליט להתגרש.  בערך באותו הזמן הצטרפה ללהקה של ברוס ספרינגסטין, ה-E Street Band, זמרת ליווי אדמונית בשם פטי שיאלפה.  היא היתה קרובה הרבה יותר למסלול החיים של ברוס ספרינגסטין – בעברה אפשר היה לנחש עיירה קטנה, חיים פשוטים, מלצרות באיזה דיינר מאובק לצד דרך שלא הרבה עוברים בה.  רק את המאורעות הקונקרטיים שבאו אחר כך אפשר לתעד – ספרינגסטין התגרש מג'וליאן פיליפס ב-1988 ושנה אחר כך היה נשוי לזמרת הליווי שלו.  מה קדם למה, ובאילו נסיבות הכל קרה – כל הדברים האלו הם לא דברים שבאמת לוקחים חלק בהוויה הציבורית של ברוס ספרינגסטין.  הוא לא איש של רכילויות, הוא אדם פרטי מאד בכל מה שקשור בדברים שאינם מוזיקה והוא לא נראה כמו בחור שכדאי להתעמת איתו בנושא הזה.  כלי התקשורת של אותה התקופה רתחו מזעם.  הם לא ידעו בדיוק למה, אבל הם הרגישו שמשהו לא בסדר והם היו צריכים לשים רק את האצבע על זה.  רצוי, בליווי איזשהו ראיון חושפני, מתנצל, מתפלש, על כפולת עמודים צבעונית שבה ברוס ספרינגסטין מתוודה על מה שהוא באמת – גבר פשוט, על כל המגרעות והטעויות שגרמו למפלה הבלתי נמנעת שלו מהאולימפוס.  אבל ספרינגסטין סירב לשתף פעולה.  כל מה שהסכים לומר, באיזשהו ראיון מזדמן באותה תקופה, היה: "כל מה שאני יודע, שזה משהו שהרגיש אמיתי, ויכול להיות שיש איזשהו בלגן מסוג מסוים שמתרחש מסביבי, אבל אלה החיים."

אבל האירועים האלה השאירו בו צלקות – צלקות ציבוריות וצלקות פרטיות, שהוא העדיף לחשוף, כמו בדרך כלל, בחלל המוגן והסגור של האולפן.  האלבום שעבד עליו באותה תקופה, "Tunnel of Love", הוא אלבום בשתי שכבות.  השכבה החיצונית, זו שספרינגסטין רוצה שתראו, משדרת עסקים כרגיל.  יש שם שירים קצביים יותר וקצביים פחות, רועשים יותר ורגועים יותר – והמילים ממסגרות סיפורים מהסוג שחביב על ספרינגסטין, על החיים בעיירה הקטנה שאין ממנה מוצא, על הצעדים הראשונים המהוססים בעולם האהבה, אלו שפונים פנימה ואלו שפונים החוצה, על מערכת היחסים הסבוכה בין אב ובנו, אבל אם מקדישים תשומת לב למה שקורה בשכבה הפנימית אפשר להבין את המהות האמיתית של האלבום.  יש שם שני סוגים של כלים – הגיטרה האקוסטית, הבס והתופים מייצגים את היציבות – היציבות שספרינגסטין מנסה למצוא בחיי הנישואין, בחיים הפשוטים שהוא מכיר, שהוא יודע מה הצעדים הבאים בהם ולאן הם מובילים, הם מובילים את השיר קדימה בדרך שספרינגסטין רגיל אליה; אבל מצד שני יש את הקלידים – סינתיסייזרים בצלילים עמומים ועמוקים, מבשרי רעות, שהם תופעה חדשה במוזיקה של ספרינגסטין והם מבשרים את הסדקים שבסיפורים האלה – את החשש והספק שמתגנבים לסיפורי האהבה, את האכזבה שהולכת להגיע, את הכביש המהיר הריק שבכל זאת מחכה.  ספרינגסטין מקדיש מעט שירים באמת לעצמו באלבום הזה – הוא מעדיף להתחבא עדיין מאחורי סיפורים של אנשים אחרים, אבל בחלק מהשירים החיבור האישי שלו נחשף – אם זה כשקולו נסדק, מאיים בבכי,  בשורה האחרונה של שיר, אם זה במילים המרומזות, המרחפות מעל המצב האמיתי של "Tougher Than the Rest" או של "Brilliant Disguise", שני הלהיטים שבאלבום.  בשיר הנושא של האלבום, אולי השיר הכי מפורט מבחינת אווירה שספרינגסטין הקליט אי פעם, ספרינגסטין מציג דימוי די בנאלי אבל די בהיר – מנהרת האהבה, שזוגות נכנסים אליה בצד אחד ומי יודע מה ייצא ממנה בצד השני.  ספרינגסטין מנסה, לאורך כל האלבום הזה, להבין מה נמצא בקצה המנהרה, והוא לבדו עם הגיטרה שלו בחדר החשוך ובינתיים היום מתחיל להפציע בחוץ ולאט לאט, באופן שכמעט לא מורגש בחדר הזה, עולה האור.

 

3.  מגע אנושי

Human Touch

הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, על האלבום הבא במסע המוזיקלי המודרך שלנו בנבכי הנפש הצלילית של ברוס ספרינגסטין:

1   ספרינגסטין הוציא את האלבום הזה, במהלך שהיה יותר גימיק שיווקי מכל דבר אחר, באותו היום ביחד עם אלבום נוסף שלו, "Lucky Town" – מאחר  שזה היה האלבום הראשון שבו ספרינגסטין הפסיק עם קונספט שני הצדדים של התקליט שלו – שבו הצד הראשון היה קצבי ורועש יותר בדרך כלל והצד השני היה מהורהר ושקט יותר בדרך כלל, הוא החליט לחלק את שתי התמות המוזיקליות האלה לשני אלבומים מלאים.   הגימיק השיווקי היה מוצלח יותר, ומשריין לספרינגסטין הרבה יותר מתשומת הלב התקשורתית, אם הוא לא נוצל כבר כמה חודשים לפני כן על ידי Guns and Roses שהוציאו את שני האלבומים שלהם, "Use Your Illusion I" ו-"Use Your Illusion II" בתאריך מיוחד מסוים בספטמבר.

2  זה היה גם האלבום הראשון בשני מובנים אחרים – האלבום הראשון שספרינגסטין הקליט בחוף המערבי – אחרי שכל האלבומים הקודמים שלו הוקלטו בניו יורק או בניו ג'רזי – והאלבום הראשון שבו ספרינגסטין מנגן עם נגני אולפן, ולא עם להקה מיוחדת או לבדו.

3  בדומה לאלבום הקודם שלו, ספרינגסטין עדיין ניגן עם חלק מחברי ה-E Street Band אבל לא עם כולה. רוי ביטאן, נגן הקלידים שלו, מנגן באלבום הזה וגם, כמובן, אשתו וזמרת הליווי שלו, פטי שיאלפה – וגם דיוויד סנשז, שהיה חלק מהלהקה לפני שבעצם היה לה שם, ומאז הפך להיות אמן ג'אז ידוע.  סטיבן וואן זאנט, יד ימינו של ספרינגסטין בדרך כלל בכל מה שקשור ללהקה, תרם רק רמיקס לסינגל השני מהאלבום, "Fifty Seven Channels (And Nothing On)".

4  נגן הבאס באלבום הזה הוא רנדי ג'קסון,  שהיום הוא מוכר יותר בתור אחד מהשופטים שמחליטים מי יהיה האליל האמריקני הבא.

5  אף על פי שהאלבום הזה היה המצליח מבין השניים שספרינגסטין הוציא באותו היום, הוא לא הצליח להגיע עם האלבום לפסגת מצעד האלבומים האמריקני.  הוא התנחם, אמנם, במקומות ראשונים באנגליה, נורבגיה, שוודיה, שווייץ ואיטליה.

6  באלבום מתארחים, בין השאר, סם מור, שהוא חצי מצמד ה-R&B סם ודייב, ובובי הטפילד, שהוא החצי שהוא לא ביל מדלי מהצמד The Righteous Brothers.

7  המתופף באלבום הזה הוא ג'ף פורקארו – אחד מנגני התופים שהשתתפו בהכי הרבה אלבומים במהלך הקריירה שלהם ומי ש, לטענת רבים, יצר את הסאונד שאנשים קוראים לו סאונד התופים של מוזיקת מיינסטרים בשנות ה-80.  בין השאר הוא אחראי על התופים ב-"Beat It" של מייקל ג'קסון, "Rosanna" (שבו המקצב שלו זכה אפילו לשם מיוחד) ו-"Africa" של טוטו, שהוא היה מחבריה המייסדים – אפילו "Mother" של פינק פלויד.  הוא זכה להיות גם הניק מייסון להשכרה של שני חברי פינק פלויד בנפרד והמתופף של Dire Straits באלבום האחרון שלהם.  האלבום הזה של ברוס ספרינגסטין היה ההקלטה הלפני אחרונה שהשתתף בה לפני שנפטר.

8  מבחינה ליריקלית, ספרינגסטין משתמש באלבום הזה כדי לצאת, בפעם הראשונה, מאיזור הנוחות שלו – אחד מהשירים, "Souls of the Departed", מדבר על המהומות בלוס אנג'לס באותה שנה, ועל מלחמת המפרץ הראשונה, ו-"Fifty Seven Channels (And Nothing On)" הוא קינה לעולם שלפני הטלוויזיה עתירת הערוצים (על אף שהיום ספרינגסטין קרוב לוודאי היה משווע לרק חמישים ושבעה ערוצים).

9  המבקרים לא קיבלו את האלבום יפה, בלשון המעטה.  אלו שהעדיפו לברור את המילים שלהם אמרו שזה אלבום שמכיל שירים שבדרך כלל ספרינגסטין נותן לאמנים אחרים.  מבקרים מחמירים יותר כמו רוברט כריסטגאו הסתפקו בשלוש מילים לא מעודדות.  בדירוג שערך המגזין המקוון "Nerve" לקראת יציאתו של האלבום החדש של ברוס ספרינגסטין, של כל האלבומים שלו מהגרוע ביותר לטוב ביותר, "Human Touch" זכה למקום האחרון.

10  ברוס ספרינגסטין בעצמו סיכם את זה, שנים מאוחר יותר:  "ניסתי לכתוב שירים שמחים בתחילת שנות התשעים והקהל לא אהב את זה."

 

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – זה בינתיים, עד שנקבל גרסה קולנועית מסודרת ל-"Wicked".

 

Tunnel of Love

1. לפני הכל

נילי פינק חוגגת את הוצאת האלבום שלה בסדרה של רעיונות שיווקיים מעניינים – הופעת ההשקה של האלבום, ביום חמישי הקרוב, ה-17 לחודש, לא תהיה באחד מהמועדונים או הפאבים של תל אביב אלא במפעל טקסטיל נטוש ברחוב בר יוחאי, מאחורי קפה בר יוחאי. כרטיס הכניסה להופעה יהיה האלבום עצמו, שאותו יהיה אפשר לרכוש במקום או לרכוש לפני כן ולקבל במקום, ובחמישים מעותקי האלבום מסתתרים כרטיסי מזל, זהובים כנראה, שיקנו כניסה חינם לשתי הופעות נוספות של נילי פינק, לבחירת הזוכים.

2. יום הולדת אמריקני

שנת 1984 מצאה את ברוס ספרינגסטין על גבעה שונה לחלוטין מזו שהתחיל בה, מטיף לאנשים שונים לגמרי. והרבה יותר מהם.
הוא התחיל בתור טרובדור מקומי, משוטט לאורך הטיילת באסבורי פארק ומדווח על מה שהוא רואה. אחר כך הוא הפך להיות טרובדור אזורי, מרחיק עד לנברסקה, אל מאחורי שדות התירס, שם מתרחשים הדברים המעניינים באמת. אחר כך, הוא הפך להיות טרובדור של כל הארץ, מייצג בחולצה המשובצת שלו ובמבט הפשוט על החיים את בעלי הצווארון הכחול, אלו שחייהם נעו בין המפעל לבין המשפחה הקטנה שהקימו, אם בחרו בכך ואם לא. אבל עכשיו, הוא לא היה אחד משורות העובדים. הוא היה הבוס. ובתור הבוס, הוא היה צריך ללמוד מה החברה שלו עושה, בדיוק. הפעם, לא היה מספיק לרחף מעל פני ארצות הברית ולקלוט רשמים מכל מה שקרה מתחתיו. הפעם הוא היה צריך להגיע ממש עד השורשים של המוזיקה שממנה שאב את ההשראה שלו.
וזה מה שעומד בבסיסו של ״Born in the USA", האלבום הכי מצליח שלו. יש כאלו שהיו אומרים גם, הכי מוצלח. יש כאלו, אחרים, שהיו פוטרים את האלבום הזה בהינף יד כאלבום מסחרי מדי, אלבום שמנסה למצוא חן בעיני יותר מדי אנשים שונים בבת אחת. אבל זה רק הקרום החיצוני שמאחוריו ברוס ספרינגסטין מסתיר הרבה, בדיוק כמו שהחברה האמריקנית נראית כלפי חוץ. על העטיפה מופיע ישבנו של ספרינגסטין בתוכחה אמריקנית, עטוף בג׳ינס אמריקני, כובע מצחיה אמריקני פשוט תחוב בכיס, כדי להגן על החובש אותו מהשמש האמריקנית. מאחוריו, כדי לוודא שהאווירה לא נעלמת מעיני האנשים שאוחזים באלבום, מתכוננים להניח אותו על הפטיפון, או בתוך מגש נגן הדיסקים, דגל ארצות הברית ממלא את שארית התמונה. ספרינגסטין, כמובן, מסתיר הרבה מאחורי התמונה הזו, שתפקידה להסב את תשומת הלב של אלו שאינם ערוכים להבין את מה שמתרחש בתוך האלבום משם והלאה, לזוויות שבהן נראה שהאלבום הזה, ובמיוחד שיר הנושא שלו, עוסקים בגאווה, בתקווה, בחדשות טובות. ארצות הברית של ברוס ספרינגסטין, לפחות זו שדלפה מתוך מילות השירים, היתה רחוקה מזה מאד. זו היתה ארצות הברית של דאגה, של הידרדרות ושל זעם. ומן הקצה השני, הפוכה לחלוטין ממה שהיו אמורות לבטא המילים, היתה המוזיקה. ספרינגסטין אחז את כל הקצוות המוזיקליים השונים שיכל למצוא, וניסה לחבר אותם יחד, למשהו שיישמע קוהרנטי ואחיד. הוא לקח מעט מהרוק׳נ׳רול של העבר, מהשורשים שהגיעו מיבשות אחרות ותרמו לו, מעט מהפולק שהגיע גם הוא מארצות אחרות, וחיבר אותם יחד למקשה אחת, לאלבום שהחזיק בבת אחת הרבה מאד פשטות והרבה מאד תחכום.

האלבום לא משתהה לרגע מהמשימה החשובה שלו, ונפתח מיד בשיר הנושא, במכות התוף מבין המפורסמות יותר שיש לעולם המוזיקה להציע.  מכות התוף, עושה רושם, לא מפסיקות כמעט עד סוף האלבום, שמשחרר את עצמו מהאוזניים שלנו בשני שירים רגועים יותר.  אבל המשימה של ספרינגסטין לאורך כל האלבום היא למצוא ולחקור לעומקם את השורשים של המוזיקה שהוא עושה, זו שמטפסת מבעד לאדי החום, מבעד לאספלט, מבעד לכרום המנצנץ של המכוניות שבהן ספרינגסטין מעדיף לעשות את דרכו מקצה אחד של הארץ שלו לקצה השני.  השירים שבאלבום, החל משיר הנושא שפותח את האלבום וכלה בשיר הלילה הרגוע שחותם אותו, הם שירים פשוטים.  שירים שלא מבקשים הרבה מהמאזינים שלהם.  יש בהם הרבה מילים שחוזרות על עצמן, הרבה פראזות מוזיקליות שהופכות להיות מוכרות לאורך השיר, והרבה רעיונות שספרינגסטין מנסה לשתול בראש שלנו בלי שאנחנו שמים לב.  הוא מנסה את כל הקומבינציות המוכרות שלו – שני בחורים שחוזרים למדינת הבית שלהם מניו יורק סיטי, עטורי תהילה ואבק כוכבים אבל מחפשים עבודה אמיתית ואיזשהו קצה חוט לחיים אמיתיים שהם יכולים לבנות לעצמם, עוברים על פני עובדים בכביש בדרכם בכביש הריק מניו יורק בחזרה לניו ג'רזי.  והשיר שמגיח אחר כך מספר על החיים מנקודת המבט של אחד מעובדי הכביש שהמכונית חלפה על פניהם – אחד מהעובדים שמנקים מפניהם את האבק ונכנסים אל הפאב למשקה אחד לפני הדרך הביתה ביום שבו הם מקבלים את המשכורת שלהם.  ואחר כך באים זה שאיבד את העבודה שלו, וזה שאיבד את האהובה שלו, ושניהם מלהטטים עם הייאוש והתקווה בדרך שספרינגסטין הפך, לאט לאט, לאורך הקריירה שלו, למומחיות.  חלק מהשירים שממשיכים את הדרך מדברים על ימי התהילה כשהם מתרחשים, מתוך ידיעה שהם הולכים לחלוף מאד בקרוב, וחלק מדברים על הימים שכבר חלפו, כשהם כבר זכרון וכל מה שנשאר הוא חיים חדגוניים שיש בהם מעט שמחה והשמחה בהם היא מוכרת.  ספרינגסטין בונה לאורך השירים שבאלבום הזה פסיפס מרוכז ומדויק של הדרך שבה נראית ארצות הברית בזמנים שבהם הוא שר.  ארצות הברית לא שמחה, לא מאושרת ולא גאה, אבל האנשים שחיים בה מייצרים ארץ מרתקת וחיים את החיים שלהם בדרך שראויה להערצה.  בין השירים, ספרינגסטין גם משאיר להם פיסות של תקווה, מבט אל האופק שמאפשר להם לראות שמש עולה, כביש מתפתל מעבר לגבעה למקום רחוק, חיים אחרים שהם יכולים רק לדמיין, אבל שבסופו של דבר, עדיין, מחכים להם אם הם רק רוצים לקחת אותם.

ספרינגסטין חותם את הסקירה הזו, של העולם שלו, החיים שלו, בשיר אחד, שמעביר באופן מרוכז את כל מה שספרינגסטין ניסה להעביר לאורך השנים עד עכשיו – בני הזוג שהעולם שלהם נתחם בגבולותיה של העיירה הקטנה, שחולמים על לעזוב ולהתחיל את החיים שלהם מחדש בעיר הגדולה.  "אני בן שלושים וחמש עכשיו,"  הוא שר בסוף השיר הזה, בסוף האלבום הזה, "ויש לנו ילד משלנו.  אתמול בלילה הושבתי אותו מאחורי ההגה ואמרתי לו, תביט טוב מסביב, זאת העיירה שלך.  זאת העיירה שלך. זה הבית שלך."

3. Tunnel of Love

אלבומו הבא של ספרינגסטין, ״Tunnel of Love", היה האחרון בתקופה בכמה מובנים. הנה עשר עובדות עליו:

1 זה האלבום האחרון שספרינגסטין הקליט עם מישהו מחברי ה-E Street Band לפני 2003, אז יצא ״The Rising". את רוב המוזיקה, אמנם, הקליט לבדו, בעזרת סינתסייזרים ומכונות תופים.

2 האלבום מספק הצצה נדירה לחיים האישיים של ספרינגסטין – גם בזכות המילים, שכאשר יצא האלבום לא היה ניתן לשייך אותם למקרים אמיתיים, אבל התמונה התבהרה שנה לאחר מכן כשספרינגסטין התגרש מאשתו אז, השחקנית ג׳וליאן פיליפס, וגם בגלל הנופך הרכילותי, מפני שמי ששרה את קולות הרקע במרבית האלבום, לפעמים החברה הנוספת היחידה מה-E Street Band, היתה פאטי שיאלפה, שהפכה להיות אשתו הבאה של ספרינגסטין.

3 הווידאו קליפ ל-״Brilliant Disguise" היה יוצא דופן ב-MTV באותה שנה, מפני שהוקלט בשוט אחד, ללא עריכה. זה לא הפריע לו לזכות בפרס העריכה הטובה ביותר בפרסי הווידאו של MTV באותה שנה.

4 את כל הקליפים לשירים מהאלבום הזה ביים מיירט אוויס, שביים בין השאר גם את "With or Without You" ו-"Where the Streets Have No Name" של U2.

5 זה גם האלבום האחרון שבו ספרינגסטין נוקט בשיטת שני צידי התקליט שמקבילים אחד לשני – השירים שבשני האלבומים הבאים שלו, שייצאו במרחק של חמש שנים מהאלבום הזה, יהיו כבר חלק ממקשה אחת.

6 האלבום זכה להצלחה מסחרית, אמנם צנועה יותר מזו של האלבום שהקדים אותו.  הוא תפס את המקום הראשון במצעד האלבומים גם של ארצות הברית וגם של אנגליה, אבל רק לשבוע אחד.

7 ספרינגסטין יצא לסיבוב הופעות עם ה-E Street Band כדי לתמוך באלבום הזה, אף על פי שהם לא הקליטו את האלבום ביחד – רק חלק מהם השתתפו בו, ובשירים שונים.  אחרי שסיבוב ההופעות הזה הסתיים, ספרינגסטין וה-E Street Band הצטרפו לסיבוב ההופעות עטור הכוכבים "Human Rights Now" שבו כיכבו גם סטינג, פיטר גבריאל וטרייסי צ'פמן, ובחלק מהשירים הקהל זכה לראות איחוד של ה-E Street Band – כשדייוויד סנצ'ז, פעם הקלידן של ה-E Street Band ובאותו הזמן הקלידן של סטינג, הצטרף אליהם לחלק מהשירים.  סטינג עצמו גם הצטרף לבית אחד של "The River" בכמה מההופעות.   סיבוב ההופעות של אמנסטי שבו השתתפו ספרינגסטין והלהקה היה האחרון שערכו ביחד עד 1995.

8 לרגל סיבוב ההופעות הזה ספרינגסטין הוציא מיני אלבום שהכיל שלושה שירים מסיבוב ההופעות של "Tunnel of Love" ושיר אחד שהוא גרסת כיסוי לבוב דילן, "Chimes of Freedom", שאותו שר מיד לאחר שהודיע על הצטרפותו לסיבוב ההופעות הזה באחת מההופעות שלו בשוודיה, ושאותו שרו כל משתתפי הסיבוב בכל אחת מההופעות.

9 בהופעה בגרמניה המזרחית של סיבוב ההופעות הזה נכחו 160 אלף אנשים – מספר האנשים הגדול ביותר בהופעה של ספרינגסטין אי פעם, ואחוז אחד מאוכלוסיית המדינה באותו הזמן.

10 מסע ההופעות היה מורכב מסדרה של שינויים קטנים, שהיו דוגמא לרצון של ספרינגסטין להיפטר מכל מה שאפיין אותו ב-"Born in the USA".  הוא הכריח את כל הנגנים לעמוד במקומות שונים על הבמה ממה שהיו רגילים אליהם, והכניסה לבמה הפכה להיות מומחזת ומתוזמנת, כשכל אחד מחברי הלהקה נכנס לפי תור ומצטרף לשיר הפותח, בדרך כלל שיר הנושא של האלבום, אחרי שהוא לוקח כרטיס – ללונה פארק – ממנהל ההפקה של סיבוב ההופעות.    ספרינגסטין, שהיה נכנס אחרון, הציג גם את הלבוש שלו, שהיה שונה ממה שנהג ללבוש בהופעות לפני כן וייצג הבדל משמעותי בהתייחסות שלו – מג'ינס וחולצה לבנה פשוטה הוא עבר ללבוש את החליפה הלבנה, הנעליים המהוקצעות ועניבת החוט שלבש על עטיפת האלבום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני חושב שהדבר היחיד שחסר בסרט הזה הוא עוד קאובל.

Born in the USA

1.  נברסקה

כמעט ואי אפשר לשים לב לזה אם לא מתמקדים ובוהים בעטיפת האלבום במשך כמה דקות ארוכות, אבל התמונה שעל העטיפה היא של כביש, בין שתי פיסות ארוכות של מישור חסר כל מאפיינים מזהים, נשקף דרך השמשה הקדמית של מכונית, בשחור לבן. והנה, בתמונה אחת, מסודרת, אפשר למצוא את כל המאפיינים שמרכיבים את האלבום הזה: כביש שמוביל משום מקום לשום מקום אחר, מכונית בודדה – רק הנהג כנראה נמצא בה, ישימון שמשתרע רחוק ככל שהעין יכולה לראות, והרבה שחור והרבה לבן, הרבה אפור גם, בעצם.
כשמקשיבים לאלבום הזה, ״Nebraska", אפשר וצריך לרצות שהסיפור של יצירת האלבום יהיה מעט שונה. שברוס ספרינגסטין הקדיש כמה לילות אחרונים בחדר השינה שלו לפני שהלהקה שלו, ה-E Street Band, מתכנסת באולפן כדי להקליט את האלבום הבא. שברוס ספרינגסטין הסתפק בגיטרה, מפוחית והקול שלו. שהוא והמפיקים שלו אהבו כל כך את התוצאה שהם לא טרחו לכנס את הלהקה, והאלבום יצא כמו שהוא – לא לעוס עד הסוף בשירי רוק׳נ׳רול, לא מעובד לחלוטין, לא חסר את הנשמה שברור שנמצאת בכל אחד מהשירים האלה. שבכמה לילות בודדים באיזשהו מקום בניו ג׳רזי, ברוס ספרינגסטין המציא את האלט קאנטרי. האמת היא, כמובן, משעממת יותר מהאגדה. ספרינגסטין באמת העביר כמה לילות עם גיטרה, מפוחית ועם עצמו והקליט גרסאות דמו לשירים שהוא והלהקה שלו היו צפויים לנגן באולפן מאוחר יותר, וגם הוא וגם המפיקים שלו אהבו כל כך את הגרסאות שהם רצו להוציא את האלבום כמו שהוא, אבל כל זה קרה אחרי שברוס ספרינגסטין נכנס לאולפן והקליט את כל השירים האלה בגרסאות קצביות ומלאות בשר יותר, שלא עבדו.
כשמקשיבים לאלבום הזה, מההתחלה ועד הסוף, אפשר להבין למה האלבום הזה לא עובד עם להקה. כל מילה שמושרת בו היא מילה שצריכה להיות מושרת חרישית, בקושי מצליחה לטפס ולהגיע למיקרופון. כל צליל, לבדו, צריך להגיע מכלי הנגינה הרלוונטי ולהגיח החוצה כשהוא מוכן לחיים קצרים ובודדים עד לרגע שבו יירשם בסליל המגנטי.

השירה של ספרינגסטין, מהתו הראשון, המילים הראשונות שפותחות את האלבום בשיר הנושא, שמספר על מסע של רוצח סדרתי והחברה שלו, מתאימה בדיוק למרחבים העזובים שמוצגים על עטיפת האלבום.  הוא תופס לעצמו מבטא, משיכה קלה של חלק מהמילים, שמייצג את הדמויות שהוא לובש בכל אחד מהשירים ומאפשר להן להרגיש בבית יותר במקום שבו הן נמצאות, נברסקה ודרומה, ומערבה.  לאורך האלבום, הוא מספר, בשירים קצביים יותר ושקטים יותר, כאלו שהגיטרה רק נרמזת בהם וכאלו שהגיטרה תוחמת לקצב מהיר כמו דפיקות הלב של גיבור השיר לפני הפשע שהוא עומד לבצע, על אנשים שנמצאים לפני פרשת דרכים שהגיעו אליה מחוסר ברירה, והם בוחרים בה בפניה הלא נכונה, גם מחוסר ברירה.  מעבר לרוצח הסדרתי, שבמשיכת כתפיים מסביר את המעשים שלו, כשהוא עומד לשלם על פשעיו בכסא החשמלי, "אני מניח שיש רוע בעולם.", כל הדמויות שספרינגסטין מרפרף עליהן לאורך האלבום הן דמויות שנמצאות צעד אחד בפני חציית הגבול אל המבואות האפלים יותר של החיים, שחוככות בדעתן האם לבצע את הצעד הזה, או שכבר ביצעו את הצעד הזה ועומדות מהצד השני, מרחק נגיעה מהכיוון הנכון, ומתחרטות.  יש שם את השוטר, שליווה לאורך כל חייו את אחיו העבריין ובסופו של דבר, כשהאח ביצע פשע שאי אפשר כבר לכסות עליו, איפשר לו להימלט אל מעבר לגבול.  יש שם את הפושע הקטן שמבריח משהו, או בורח ממשהו, וחושש ששוטר הדרכים יתפוס אותו, לא מפני שהוא חושש להיתפס אלא מפני שהוא חושש ממה שיצטרך לעשות לשוטר הדרכים אם ייתפס.  האיש שחולם על החזרה לבית ההורים שלו דרך שדות פרא ועל האשה הזרה בבית ההורים שלו שמנענעת בראשה, לא מכירה מישהו בשם הזה.   כל השירים בנויים ומושרים בצורה פשוטה ורפטטיבית, כמו שירי עם או שירי עבדים מההסטוריה הרחוקה של ארצות הברית – כל זה בשביל להדגיש את המילים, את האווירה ואת הסיפור שספרינגסטין רוצה להעביר.  המוזיקה היא לפעמים רק סדרה של אקורדים שמיועדים ללוות ולהחזיק את המלודיה, לעתים רחוקות ספרינגסטין מרשה לעצמו לנגן בצורה שלא משרתת את המטרה שלו, וגם במקרים כאלה, לפעמים, הקטעים האלה נשארים מחוץ לאלבום.

ספרינגסטין מתחיל, באלבום הזה, לפרוש את המשנה המוזיקלית שלו בשני כיוונים – האחד, זה שהלך בו עד עכשיו, כלל אקורדים מהדהדים על גיטרות, מכות תופים חזקות ושירים שאפשר לשמוע את המילים שלהם מהדהדות עד הקצה השני של האצטדיון;  השני, זה שנפתח בטיול קצר בנברסקה, הוא ברוס ספרינגסטין לבדו עם גיטרה, חרישי, מהרהר לעצמו על העבר וההווה והעתיד של ארצות הברית, מנסה ללמוד ולהבין מהטעויות של אנשים אחרים שהוא מבקר לרגע ועוזב.

2.  נולד בעיר על שם מישהו מת

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של ברוס ספרינגסטין, זה שקיבע אותו ללא עוררין בלב המיינסטרים האמריקני (עד כדי כך שמילה אחת לא טובה עליו החריבה את הקריירה המוזיקלית של ה-Boomtown Rats בארצות הברית), "Born in the USA".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, עליו:

1 האלבום, ושיר הנושא שלו, היו מיועדים, לפחות בצורה מרומזת, ללעוג לפטריוטיזים המוגזם וההרגשה הכל-אמריקנית שאחזה בארץ ההיא באמצע שנות השמונים.  על העטיפה צילום של אנני לייבוביץ' של הצד האחורי של ברוס ספרינגסטין, בג'ינס כחולים, חולצה לבנה וכובע מצחיה אדום, על רקע הפסים האדומים-לבנים של דגל ארצות הברית, הבומבסטיות של שיר הנושא, ואפילו התאריך שבו יצא האלבום – ה-4 ביוני, חודש אחד לפני יום העצמאות של ארצות הברית, נועדו כדי להדגיש את העובדה שמדובר בשיר שהמילים שלו לא ישרות.  כל זה לא הצליח לשכנע את רונלד רייגן, שבחר בשיר הזה כשיר הנושא של מירוץ הבחירות שלו ב-1984.

2 האלבום הזה, ושלל הסינגלים המוצלחים והמצליחים מתוכו, הפך את ברוס ספרינגסטין לאחד משלושה אנשים, והיחיד שהוא לא ממשפחת ג'קסון, שהיו לו שבעה סינגלים בעשרת המקומות העליונים במצעד, אחד אחרי השני.

3 גם הדיסק שעליו נמכר האלבום נולד בארצות הברית.  האלבום של ברוס ספרינגסטין היה הדיסק הראשון שיוצר בארצות הברית – כל הדיסקים הקודמים שנמכרו בארצות הברית יוצרו ביפן.

4 אחרי שכמעט כל השירים שבאלבום נכתבו והוקלטו, ג'ון לנדאו, המפיק של ברוס ספרינגסטין, ביקש עוד שיר אחד.  הוא ביקש שיר באווירה ספציפית, שהוא יוכל להוציא בתור סינגל שיהיה שונה מהדברים שברוס ספרינגסטין מוציא בדרך כלל.  ספרינגסטין התווכח איתו במשך כל אותו היום, מסרב להיכנע לתכתיבים מסחריים, אבל בסופו של דבר התיישב וכתב שיר, והגיע בתוכו לא רק "הכי רחוק בכיוון של מוזיקת פופ שיכולתי להגיע – אולי קצת מעבר לזה," לדבריו, אלא גם לסינגל המצליח במיוחד הראשון שלו (המצליח ביותר שלו, למעשה), "Dancing in the Dark".

5 …והקליפ שלו, שביים בריאן דה פלמה, הכיר לעולם את קורטני קוקס, הרבה שנים לפני מוניקה, כבחורה שספרינגסטין מעלה על הבמה ורוקד איתה, כדברי השיר.  זה מצולם לפני ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות שנשא את שם האלבום, בסיינט פול, מינסוטה.

6 ספרינגסטין חלק את שני המקומות הראשונים במצעד האלבומים במשך שבועות ארוכים עם גאון מוזיקלי צעיר בתחילת דרכו שאולי היה חלק מהקהל בההופעה הראשונה ההיא בסיינט פול – פרינס, שנולד וגדל בעיר התאומה, מיניאפוליס, והוציא את האלבום שהפך אותו למפורסם, "Purple Rain", באותה שנה.

7 וכמו "Purple Rain", גם האלבום הזה היה מיועד להיות פסקול לסרט.  לא כמו "Purple Rain", לא נעשה בסופו של דבר שימוש בסרט של פול שרדר, ששמו המקורי היה כשם האלבום והוחלף ל"לאור היום" – ברוס ספרינגסטין עדיין תרם את שיר הנושא של הסרט, שלא היה חלק מהאלבום, והושר בידי הלהקה של מייקל ג'יי פוקס וג'ואן ג'ט בסרט.

8 הבי-סייד של הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Pink Cadillac", הפך להיות פופולרי כל כך בזכות עצמו, שבמהדורות מאוחרות יותר של האלבום הוא התווסף לרשימת השירים.

9 הקליפ לסינגל האחרון מאותו האלבום, "Glory Days", שבוים על ידי ג'ון סיילס והציג את ברוס ספרינגסטין, בין השאר, מפסיד בבייסבול לשחקנים מקצועיים, מציג גם את אשתו באותו הזמן, ג'וליאן פיליפס, וגם את אשתו הנוכחית, פאטי שיאלפה, שזו היתה ההופעה הראשונה שלה כחלק מה-E Street Band.

10 ברוס ספרינגסטין התנגד לשימוש של פוליטיקאים בשירים מתוך האלבום במסעות הבחירות שלהם באותה שנה – כשרונלד רייגן ציטט את אחד מהשירים שלו וולטר מונדייל ניסה גם הוא לרכב על גל ההצלחה הזה.  ספרינגסטין העיר באחת מההופעות בסיבוב ההופעות שלו באותה תקופה:  "הנשיא דיבר על השירים שלי באחד מהנאומים שלו.  התחלתי לחשוב איזה מהאלבומים שלי הוא הכי אוהב.  קרוב לוודאי שלא "נברסקה".  הוא לא שמע את האלבום הזה."   הוא המשיך ל-"Johnny 99" מתוך האלבום הזה,  שיר על מכונאי שהמצב הכלכלי הקשה של המשפחה שלו מביא אותו לידי רצח.    ב-2004, ג'ון קרי השתמש ב-"No Surrender" מתוך האלבום כשיר הנושא של מסע הבחירות שלו.  הפעם ספרינגסטין נתן את התמיכה המלאה שלו לשימוש בשיר ואפילו ביצע אותו באחת מעצרות הבחירות של קרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  ב-2009 קונאן או'בריאן התפטר בהחלטיות מהגשת תכנית הלילה שלו כש-NBC ניסו לדחוף את התכנית עצמה לשעה מאוחרת יותר ואת ג'יי לנו למקום שלו, בטענה צודקת ש"תכנית הלילה בשעה שתים עשרה וחמישה זה לא תכנית הלילה".  החברה כבלה אותו בחוזה שמנע ממנו להופיע שוב בטלוויזיה, או ברדיו, או באינטרנט, למשך חצי השנה הקרובה, אז הוא החליט לצאת למסע הופעות, ולתעד את זה בסרט קולנוע.

נברסקה

1. לפני הכל

שני אורחים נוספים בארץ הם שניהם מתופפים אדירים שכדאי לראות בהופעה – ג'ו ג'ו מאייר, מתופף שוויצרי-אמריקני, הוא בין המתופפים הבודדים שאני שמעתי עליהם, לפחות, שמנגנים Drum and Bass בתופים חיים.  הוא מופיע ב"בארבי" ב-22 לאפריל.  ודייב ווקל, אחד מגדולי מתופפי הג'אז החיים, מגיע לארץ להופעה עם טריו ג'אז שמכיל גם את עוז נוי הישראלי ודריל ג'ונס, ב-12 במאי ב"זאפה" הרצליה, ולמחרת ב"זאפה" תל אביב.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  נייט דוג, ששמו האמיתי הוא נת'ניאל היל, השאיר אחריו קריירה מוזיקלית מכובדת כזמר ואיש היפ הופ, והקליט 3 אלבומים משל עצמו, חוץ מהעבודה המשותפת עם מגוון גדול מאד של אמני היפ הופ ו-R&B.  אבל קרוב לוודאי שהוא זכור, וימשיך להיות זכור, בזכות העובדה שהוא שר את הפזמונים החוזרים ב-"Regulate" של וורן ג'י.  הוא נפטר בגיל 41 אחרי שלקה בשבץ פעמיים בשנים האחרונות.  וג'ט האריס, הבאסיסט של ה-Shadows, שניגן בקטעי רוק'נ'רול קלאסיים כמו "Rock On" של קליף ריצ'ארד ו-"Apache" של הלהקה עצמה, נפטר בגיל 71 מסרטן.

2. דמעה אחת בתוך הנהר

בימים ההם, שנתו של ברוס ספרינגסטין נדדה.  לעתים רחוקות הוא היה חולם, אבל כשהיה חולם, הוא היה מרחף לאורך ולרוחב ארצות הברית, מהחוף המזרחי לחוף המערבי ובחזרה, וכשהיה מזהה מישהו, ממרחק, שנראה לו מעניין, הוא נכנס אל תוך גופו וחי את החיים שלו לזמן מה.  מדי פעם יצא מזה שיר.  כשהתעורר, הוא היה זוכר מספיק כדי לכתוב משהו מהרשמים שלו על פנקס קטן שהחזיק ליד המיטה.  אחר כך, ברגעים עירניים יותר, הוא איגד את החלקיקים הקטנים של חיים אמריקניים לשירים גדולים יותר, והזמן שעבר בין האלבום הקודם להקלטות האלבום הנוכחי הספיק לו כדי למלא שני אלבומים.

אם תקשיבו טוב, מאחורי ההפקה המהוקצעת אבל המיושנת של האלבום הכפול הזה, "The River", תוכלו לשמוע את הזרעים לכל הדיסקוגרפיה הבאה של ספרינגסטין מתחילים לנבוט.  מהאינטימיות האקוסטית המהוססת של "נברסקה", שיבוא מיד אחריו, לאגרופים המורמים והקולות הרמים של האלבומים שיהפכו את הבוס למוזיקאי של מהלומות סנייר ופזמונים המנוניים.  מהקצוות הרחוקים של ההסטוריה המוזיקלית האמריקנית לקצוות הפרומים של הפוליטיקה והכלכלה האמריקנית שהתרחשו בזמנים שבהם האלבום נכתב.  ספרינגסטין משלב שם כמעט את כל הסגנונות המוזיקליים שמבעבעים ברחבי ארצות הברית – רוק'נ'רול, בלוז, זיידקו, בלוגראס.

כמו באלבומים קודמים, האלבום הזה נפתח כמעט מיד בספיחים הקצביים של "The Ties That Bind", ומסתיים בצורה חרישית, בגרסת הכיסוי הבלוגראסית ל-"Wreck on the Highway", שנעלמת מהאוזניים, ואז חוזרת וממשיכה מעט אחרי שברוס ספרינגסטין עוזב את החדר.  בין לבין, הוא מספיק לבצע כמה גרסאות שונות להמנוני הרגליים הרוקעות והאגרופים המורמים שלו, כמה שירי רוק'נ'רול שמרחיבים, מפתחים ומאתגרים את השבלונה הרוק'נ'רולית המוכרת, וכמה שירים שקטים יותר ומדודים יותר, שבמילים שלהם ספרינגסטין מבתר בכנות ברוטאלית את האידיליה שבחיים בעיירה תעשייתית קטנה.  שורות כמו "the judge put it all to rest" בשיר הנושא של האלבום, או "I guess we're too much of the same kind" ב-"Independence Day" מהדהדות באוזניים הרבה אחרי שהשירים נגמרים ומפנים את המקום לשירים אחרים.

ספרינגסטין חוזר גם כאן, באלבום הכפול הזה, על האמיתות המשונות שהוא מתעקש עליהן מאז האלבום הראשון שלו, אבל עכשיו נדמה שהאמיתות האלה מתפשטות על פני שטחים נרחבים יותר בארצות הברית, וספרינגסטין הופך להיות ממעין נביא של מדינת החוף הקטנה שגדל בה לנביא של כל המדינות האחרות שנאבקות תחת עול הכלכלה הבעייתית של הזמנים ההם – כל מה שנמצא בחוץ, הוא אומר, זהה למה שנמצא בפנים.  אין טעם לברוח מהעיירות התעשייתיות הקטנות שנדמה כאילו הגורל של כל מי שנולד בהם הוא לחיות את אותם החיים של מי שמת בהם, מפני שהתוצאה של בריחה כזו תהיה חזרה לאותו מצב, או חזרה למצב גרוע יותר.  ההבדל הוא שהפעם ספרינגסטין מוצא תקווה דווקא בעיירה הקטנה עצמה, זו שהגיבורים שלו עזבו פעם אחר פעם, משאירים הרבה מאד אבק והרבה מאד חלומות שבורים מאחוריהם.  האלבום הזה עטור אמנם בשברון לב, כזה כמו שאפשר למצוא בשיר הנושא, ובשירים כמו "Jackson Cage" ו-"Point Blank", אבל כמעט בכל אחד מהשירים האלה יש גם איזשהו אלמנט של תקווה. אפילו בשיר הנושא, אחד מהרגעים העגומים יותר באלבום הזה ובדיסקוגרפיה של ספרינגסטין כולה, בכל שפל נוסף של החיים של מספר השיר, הוא יכול לצלול אל תוך הנהר, והנהר מזכך את כל מה שהיה ואת כל מה שהולך לקרות.  בנהר, המים זורמים במורד הקריירה המוזיקלית של ספרינגסטין ומשאירים שם, לאורכי החופים, אוצרות.

3.  נברסקה

הזמן הגיע לאלבום הבא בסדרת ההאזנה המודרכת לאלבומים של ברוס ספרינגסטין, והאלבום הזה הוא יצירת המופת האקוסטית שלו, "נברסקה".  הנה עשרה פרטים מעניינים יותר ופחות עליו:

1 האלבום הוקלט ברובו בלילה אחד, על טייפ ארבעה ערוצים, בחדר השינה של ספרינגסטין, ותוכנן לשמש כדמואים לאלבום הבא, שהיה אמור להיות מוקלט עם ה-E Street Band.  ספרינגסטין העדיף לשמור את הגרסאות המחוספסות והמינימליות של השירים שהקליט והוציא אותן כאלבום.  באחת מהפעמים הבאות שבהן הקליט דמו על טייפ ארבעה ערוצים והחליט לשמור את הדמו ולא לפתח אותו לשיר מלא, הוא זכה עליו באוסקר.

2 ההקלטות עם ה-E Street Band בוצעו בכל זאת, והאלבום המוקלט עם הלהקה היה אמור להיות זה שייצא לאור, אבל מאחר והמפיקים וספרינגסטין העדיפו את הגרסאות האקוסטיות, הפולקיות יותר, ההקלטות החשמליות נגנזו.  במהלך השנים נשאלו גורמים שונים הקשורים להפקת האלבום אם ההקלטות החשמליות אי פעם יראו אור והתשובות היו ברובן שליליות. "הגרסה הנכונה של נברסקה היא זו שיצאה לאור," אמר ג'ון לנדאו, המנהל של ברוס ספרינגסטין.  אבל לפי סדר האלבומים שזוכים לגרסאות מיוחדות של חגיגות 30 השנה, האלבום הזה הוא אחד הבאים בתור – הוא יחגוג שלושים שנה ב-2012.  ואז, אולי כן נזכה לשמוע את ההקלטות האלה.

3 שיר הנושא, הפותח את האלבום, מבוסס על סיפור אמיתי, של רוצח סדרתי בשם צ'ארלס סטארקוות'ר וחברתו הקטינה קאריל אן פיוג'יט, שהיווה השראה לסרט בשם "Badlands".  לספרינגסטין יש שיר באותו השם, אבל הוא לא קשור לסרט.  במקרה, יש גם סרט שנקרא "אטלנטיק סיטי" שיצא באותה שנה שבה יצא האלבום, אבל הוא לא קשור לשיר מתוך האלבום באותו השם.

4 הסיפור שבשיר "Highway Patrolman" היווה את הבסיס לסרט הראשון של שון פן כבמאי, "רץ אינדיאני".

5 בניגוד למה שרבים, אולי, חושבים (אני, לפחות), "State Trooper" וההד המוגזם בכוונה שבו הושפעו מ-"Frankie Teardrop" של Suicide, ולא להיפך.

6 בארצות הברית לא יצאו סינגלים מהאלבום הזה כלל.  באנגליה יצאו שני סינגלים, לאחד, "Atlantic City", צולם קליפ, שחור-לבן, מינורי ואינטימי כמו האלבום כולו.  זה לא הפריע לשלושה מהשירים באלבומים לצעוד בשלושים המקומות הגבוהים במצעד הקטעים מאלבומים המושמעים ביותר ברדיו של Billboard.

7 לא רק השירים שנמצאים באלבום נוצרו כתוצאה מליל ההקלטות הזה בחדר השינה של ברוס ספרינגסטין.  בין השירים האחרים שספרינגסטין הקליט גרסאות דמו שלהם היו "Born in the USA" ו-"Pink Cadillac".

8 "Well, they blew up the chicken man in Philly last night" – היא השורה שפותחת את "Atlantic City".  איש העוף הוא פיליפ טסטה, מאפיונר שנהרג באמצעות פצצה שהוטמנה בביתו בפילדלפיה שנה לפני שהאלבום יצא.

9 ספרינגסטין מתאר את הדמות הראשית כמישהו שיש לו חובות שאדם ישר לא יכול להחזיר (במילים האלה בדיוק) בשני שירים שונים באלבום – "Atlantic City" ו-"Johnny 99".

10 שם השיר "Mansion on the Hill" לקוח מהמילים של השיר "Cyprus Avenue" של וואן מוריסון, ובתורו נתן את ההשראה לשיר באותו השם של Alabama 3.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – החיים הנסתרים של הדבורים.

The River

1. לפני הכל

כמו שאתם בטח יכולים לשים לב, ובניגוד לשמועות מהשבוע שעבר, הגוספל פה השבוע, מה שאומר שהוא חוזר לסדרו, בתקווה, מוקדם מהרגיל, וכמו שאומרים במקום ההוא עם הבגדים הירוקים:  חזל"ש.

משהו בשביל טכנאי הסאונד, אלה שעוסקים בתחום ואלה שרוצים לעסוק בתחום ומחפשים מקום להתחיל ממנו:  אלן פארסונס, שהיה טכנאי ההקלטות של "Dark Side of the Moon" של פינק פלויד, ושל "Abbey Road" של הביטלס, בין השאר, ושאחר כך המשיך לתפקיד של מפיק מוזיקלי והאיש המושך בחוטים של כל האנשים האחרים שניגנו ושרו ב-Allan Parsons Project, החליט שהפרויקט הבא שלו יהיה להעביר את הלפיד.  והוא עושה את זה באמצעות עשר שעות של הסברים על תהליך ההקלטה,  שאפשר להשיג בשלושה DVD או בפרקים בודדים באתר הזה.  מחיר הדיווידיים הוא, קרוב לוודאי, המחיר שהייתם מצפים לשלם תמורת הידע והנסיון של אלן פארסונס, אבל הפרקים שניתן להוריד (בפורמט mp4 ידידותי לאייפון) הם במחיר די נגיש.  ואם ואחרי שהורדתם ורכשתם פרק אחד של סדרת הידע העצומה הזו, מבחן של 30 שאלות מפריד ביניכם ובין הפרק הבא בחינם.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'רי בוק, שנפטר השבוע בגיל 81, כתב את המוזיקה ל"כנר על הגג", כמו הרבה מחזות זמר אחרים עם שותפו לכתיבה, שהיה אחראי למילים (וגם הוא נפטר בחודש שעבר), ג'וזף סטיין, ומתוקף תפקידו הזה הוא אחראי, למשל, ל"לו הייתי רוטשילד", ול"Sunrise, Sunset", כמו גם לנעימת הנושא של המחזמר.

2. בחיפוש אחר החושך בקצוות

Darkness on the Edge of Town

שש מכות התוף שפותחות את האלבום הרביעי של ברוס ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town", בעצם מספרות את כל מה שצריך לספר על ההתקדמות שהאלבום הזה מבשר על פני שלושת האלבומים הקודמים של ספרינגסטין.  בשלושת האלבומים הקודמים, רוב השירים סיפרו סיפורים, והם סיפרו סיפורים רחבים, שמתחילים במקום לא ידוע ומסתיימים במקום עוד פחות ידוע, ופרושים על פני יריעה מוזיקלית מאד רחבה.  באלבום הזה, בהמשך ל-"Born to Run" שקדם לו, ספרינגסטין נעזר בסטיבן ואן זאנט בשביל להעביר את המסר שבשירים בצורה הכי קצרה שאפשר.  ולכן, כבר בשיר הראשון שמתחיל להתנגן ברגע שהמחט פוגעת בוויניל, ברוס ספרינגסטין מתחיל לספר סיפור.  אבל הפעם, זה לא סיפור של אדם אחד, לא סיפור על מכונית אחת שמפלחת את החשיכה מחוץ לעיירה שאין בה עתיד לעבר עיר גדולה יותר שהעתיד מפעפע בה מתחת לכל אריח מדרכה, לא סיפור על ייאוש שמתפשט על פני חיים שלמים כאילו שהוא כתם ענקי של שמן.  הפעם אלו מאה סיפורים שונים בבת אחת, וספרינגסטין בוחר לספר את כולם בבת אחת דרך שרטוט מופשט של כל התקוות, וכל מה שעוצר בעדן.   מיד אחר כך ספרינגסטין חוזר למחוזות המוכרים יותר לו, וב-"Adam Raised a Cain" הוא חוזר לספר סיפור של אדם אחד ושל המאבק שלו בשממון ובשגרה בדרך להיות מישהו אחר, גדול יותר, מצליח יותר.  אבל גם הסיפור הזה הופך להיות מעורפל ככל שהוא מתקדם וספרינגסטין מנצל אותו כדי לשטוח את הפילוסופיה שנשזרת בצורה נסתרת לאורך כל האלבום:  "אתה נולד אל תוך החיים האלה כדי לשלם על חטאי העבר של מישהו אחר".   וכשהוא חמוש בפילוסופיה הזאת, ואחרי שריפרף מעל מאה סיפורים שונים של תקווה וייאוש, תהילה ושברון לב, אור גדול וחושך מוחלט, הוא ממשיך אל תוך החשיכה הזו, שבקצה העיירה, ושולף משם כמה מהסיפורים, כדי לחפור עמוק יותר בתוכם ולנסות להוציא מהם אמיתות אחרות.  הבחור הצעיר שהלילה שלו כולל עשרות רגעים של מציאות שהוא לא יכול להחזיק,  או הבחור הצעיר האחר שמאוהב בזונה שהוא לא יכול להציל,  או הבחור האחר שמתבל את החיים המשעממים שלו במירוצי מכוניות, כל אחד מהם יכול להיות האחרון, זה שעובד במפעל ומאמין שכל יום שהוא לא רע יותר מקודמו, הוא כנראה טוב יותר מקודמו, וכל אחד מהם מוביל למשהו נפלא שמבצבץ מעבר לאופק, וזה האחר שעובד במפעל ומבין שזה כל מה שיש לו, וזה כנראה כל מה שיהיה. ספרינגסטין והלהקה שלו מובילים את כל אחד מהסיפורים האלה, כל אחד מהאנשים האלה, וממסגרים אותם בתוך קווים מלודיים מקובעים ומדויקים, כל אחד ישר ונקי כמו כביש שמוביל אל איזשהו חלום אחר.  כל שיר הוא כמו המנון קטן, כל שיר מכיל מעט מהגוספל של הדת שעשויה להחזיק חלק מהאנשים האלה בחיים, ומעט מהרוק'נ'רול שמתבל את החיים שלהם בקצת עניין, והתקווה והייאוש, המלאך והשד שנאבקים ביניהם כמעט בכל שיר של ספרינגסטין, מוצאים לעצמם איזון גם במוזיקה שעוטפת את השירים, וכל שיר מוסיף לזה שקדם לו, וכל שיר מאיר באור אחר את האמת שספרינגסטין מוכן לחשוף בפנינו, ובכל שיר יש קצת מההתחלה וקצת מהסוף – והסוף, שמגיע אחרי עשרה שירים ואחרי שספרינגסטין, אוחז בידיו עדיין את הפילוסופיה ששזר לאורך כל האלבום, נעלם בתוך החשיכה שמקיפה את העיירה, מוצא את כל הדמויות מתגודדות עדיין בבר, מעבירות את הסיפור שלהן מאדם למשנהו, מנסות להתאים, לדרג, לבדוק, וגם המוזיקה ממשיכה מעצמה עד שגם היא נעלמת אל תוך החשיכה, משאירה את העיירה להתמודד ולקוות שבאיזשהו שלב בקרוב יאיר אור.

3.  The River

ההאזנה המודרכת מביאה אותנו לאלבום החמישי של ברוס ספרינגסטין, "The River".  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

The River

1 "The River" היה אמור לצאת כאלבום אחר לגמרי – אלבום בודד, שהיה אמור להיקרא "The Ties That Bind" כשם אחד מהשירים בו, והיה אמור להכיל עשרה מהשירים שבסופו של דבר היו חלק מהאלבום הכפול.  ספרינגסטין הגיש את האלבום הגמור לחברת התקליטים אבל ביקש לקבל אותו בחזרה מכיוון שאחרי שסיים להקליט את שיר הנושא בו, הרגיש שהאלבום לא משקף עוד את הלך הרוח המוזיקלי שספרינגסטין רצה שהאלבום באמת ישקף.  כשהוא החזיר את האלבום לחברת התקליטים, הפעם כפול בגודלו, האלבום הרוק'נ'רולי לשעבר הפך להיות שקט יותר ואפל הרבה יותר.

2 ספרינגסטין כתב את הסינגל הראשון מהאלבום, "Hungry Heart", בשביל הראמונס.  המנהל שלו ואחד ממפיקי האלבום, ג'ון לנדאו, שיכנע אותו שכדאי שישאיר את השיר הזה בשביל עצמו, וצדק – השיר הגיע למקום החמישי במצעד האמריקני ונבחר על ידי קוראי Rolling Stone לסינגל הטוב ביותר באותה שנה.  ג'ון לנון אמר בראיון שהוא חושב שזה סינגל מצוין, והשווה אותו ל-"(Just Like) Starting Over" שלו.  מאוחר יותר באותו היום הוא נרצח.

3 הסינגל השני, "Fade Away", היה שיר שונה לגמרי – אפל, מינורי ומדכא כמו ש-"Hungry Heart" לא היה.  אף על פי שזה אחד מהשירים האהובים על סטיבן ואן זאנט ברפרטואר של הבוס שלו, האכזבה מהמכירות הלא מוצלחות של הסינגל גרמה לספרינגסטין לא לרצות לנגן אותו בהופעות.  אחרי מספר פעמים מועט במיוחד שהשיר הזה עלה על במה, כמעט אף פעם לא עם ה-E Street Band, ספרינגסטין הסכים לבצע אותו פעם אחת, בסיבוב ההופעות של 2009.  על הבמה, הוא הזכיר שהלהקה מבצעת את השיר מפני שסטיבן ואן זאנט ביקש שיבצעו אותו.

4 שיר הנושא של האלבום, אולי השיר המפורסם ביותר באלבום, לא יצא מעולם כסינגל בארצות הברית.  הוא יצא במגוון ארצות באירופה וזכה להצלחה לא קטנה שם, והפך להיות אחד מהשירים שהיוו את ההשראה לאלבום הבא של ספרינגסטין, "Nebraska".  אף על פי שהשיר לא יצא כסינגל, הוא הפך להיות פופולרי מאד בהופעות, ומאז מסע ההופעות שליווה את האלבום ועד היום, ספרינגסטין לא נמנע מלנגן את השיר באף הופעה שהכילה חומר מקורי שלו.

5 רוח שנות השישים נחה על האלבום בהרבה מאד מהמקרים.  שניים מחברי ה-Turtles שרים קולות רקע בסינגל הראשון, "Hungry Heart", למשל, ו-"The Ties That Bind" קיבל השראה, לדברי ספרינגסטין, משירים של ג'קי דה-שאנון, Creedence Clearwater Revival וה-Searchers.  השפעה נוספת על האלבום היא הקאנטרי המוקדם של האנק וויליאמס, שבא לידי ביטוי בשיר הנושא, ושל רוי אקוף, שהשיר הסוגר את האלבום, "Wreck on the Highway", חולק את שמו עם שיר שלו.

6 "Independance Day", מהשירים הכי יפים באלבום הזה, היה אמור להיות חלק מ-"Darkness on the Edge of Town" אבל נשמט מהאלבום הסופי, ומצא את מקומו באלבום הכפול הזה.

7 לדברי ספרינגסטין, הדמות שמתוארת בשיר "Stolen Car", היא אותה דמות שמסביבה נבנו שירי האלבום המאוחר יותר "Tunnel of Love", והיא דמות שמהווה מודל לכל הדמויות הגבריות שייקחו חלק בשירים של ספרינגסטין בהמשך דרכו המוזיקלית.

8 האלבום נמצא בדיוק באמצע רשימת 500 האלבומים הטובים ביותר של Rolling Stone. בנוסף לו יש עוד שבעה אלבומים של ספרינגסטין ברשימה.

9 פרנק סטפנקו, שצילם את עטיפת האלבום, אחראי גם על עטיפת האלבום הקודם, "Darkness on the Edge of Town", וגם על עטיפת האלבום "The Promise" שיצא לאחרונה ומכיל שירים שלא נכנסו לאלבום הקודם.

10 ספרינגסטין טען שחלק מהשירים באלבום הובילו לכתיבת אלבומים שלמים בעתיד – "The River", למשל, הוביל ל-"Nebraska", ו-"Stolen Car" ל-"Tunnel of Love" (אף על פי שזה נשמע כאילו ההשראה היתה הפוכה).

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שתי מילים מתאימות במיוחד כדי לתאר את הסרט הזה.  הראשונה היא "מה".  השניה היא "לעזאזל".

Darkness on the Edge of Town

1. לפני הכל

הגוספל ואני מאחלים מזל טוב, המון הצלחה ועשרות שנים של אהבה לערן ("לטאת האמבט") כ"ץ ועידית ("Poptart") נרקיס (וביחד הם גם אחראים ל"אוכל זה טעים"), שעשו מעשה והתחתנו ביום חמישי האחרון (אחרי שנפגשו לראשונה באחד ממפגשי אריזת הדיסקים של Hiss Records, שזה בכלל מגניב).

2.  דוושת הגז והחלום שמעבר לשמשה

שמתי בצד את הלינק הזה למאמר שגיאחה שלח לי, מתוך כוונה לשים אותו בתחנה הרלוונטית במסע ההאזנה המודרכת, ואז שכחתי.  אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא – מאמר מ-The Quietus (בואכה Creem) שמאיר את האלבום השלישי של הבוס באור קצת אחר.

ברוס ספרינגסטין

שני האלבומים הראשונים של ברוס ספרינגסטין היו גיחות קצרות מחוץ לסביבה הטבעית שלו. הסיפורים שפרשו את עצמם לאורך השירים התרחשו בכל מיני עיירות חוף בניו ג׳רזי, חלקם בעיר הגדולה שאורותיה מנצנצים באופק והאפלה שלה מסתירה הרבה. האלבום השלישי של ספרינגסטין, ״Born to Run״, מציג ברוס ספרינגסטין שלא רק מציב את רגלו בזהירות מהוססת מחוץ למתחם של הסביבה הטבעית שלו, אלא גם לוחץ עם הרגל הזו בכח על דוושת הגז ומתרחק ככל האפשר מהעיירה הקטנה וחסרת העתיד של שני האלבומים הקודמים. שני הצדדים של האלבום, שניהם זהים במעגליות המדכאת שלהם, נפתחים ונסגרים באותה הצורה – ספרינגסטין תיכנן אותם במיוחד ככה, אפילו רצה להשתמש בשתי גרסאות שונות של שיר הנושא כדי להדגיש את המעגליות הזו – מסע שנפתח במאגרים אינסופיים של תקווה ושל אופקים חדשים נגמר, ברוב המקרים, בדיוק במקום שבו התחיל, לפעמים כשגיבורי המסע הזה במצב גרוע יותר מזה שהתחילו בו. ארבעה שירים יש בכל צד, מספיק בשביל להטות את הכף בין תקווה לייאוש בצורה ברורה ומדויקת, והחלק שובר הלב במיוחד באלבום הוא שגם כשהשירים הולכים ודועכים אל תוך השיר האחרון, נשזרת בהם תקווה, תקווה נאיבית שעלולה להתפוצץ באופן הרסני, כמו ב-״Meeting Across the River" המהורהר, שכמעט וסוגר את האלבום. וגם בשירים הפותחים, שהם מלאים בתקווה ובחדוות הדרך, יש כמה רסיסים של ייאוש, סימנים של דרך אבודה מראש.
ספרינגסטין בנה, לאורך שמונת השירים שממלאים את יצירת המופת הזאת, המנונים בזעיר אנפין, שנשמעים הרבה יותר ארוכים, הרבה יותר גדולים והרבה יותר מהדהדים משהם באמת, ובהופעות מאז ספרינגסטין באמת הרחיב אותם לגודל הרצוי שלהם.

הייתם מצפים שהאלבום ייפתח בשיר הנושא, בבומבסטיות אופיינית, הגיטרות והקלידים והתופים מתפרצים קדימה כשהסקסופון משתלט על אמצע השיר ומנווט אותו כמו צופר של אוניה בערפל.  אבל הוא נפתח במקום אחר – דרך אחרת, בריחה אחרת, סיבות אחרות לגמרי להשאיר את העיירה מאחור.  ובעצם, זה אותו הדבר, מפני ששיר הנושא, שפותח את הצד השני של האלבום, מדבר על אותם נושאים – על הבריחה, והרגשת ההרפתקה והדרך שבה העולם ייגמר בעצם והמכונית תמשיך לנסוע על אוויר, עד שתפסיק.  ככל שההמנונים הופכים למבטים עצובים אחורה, אל הדרך החופשיה שנשארה מאחור, כך האלבום של ספרינגסטין מוצא את עצמו כמו הצעיר שברח, ונסע, ונסע, עד שנגמרה לו הדרך והוא היה חייב לחזור, והוא מוקף בכל המבטים של כל הדמויות שמאכלסות את השירים שמסיימים את האלבום – מבטים עייפים ושבורים שרומזים לו שגם הם, בזמנם, רצו והצליחו לברוח.  גם הם נולדו לנסוע, אבל הם חזרו, מפני שזה היה המקום היחיד שבו בתוך הייאוש היתה מעט תקווה.

הדרכים המוזיקליות בהן ספרינגסטין מעדיף לתאר את הסיפורים שלו הן באמצעות משיכות מכחול מאד רחבות, בלוקים מוזיקליים מאד צפופים ומאד גדולים.  ספרינגסטין לא מתעכב על המוזיקה המרומזת ומציע את המוזיקה שלו בשטפון אדיר שמאיים על האוזניים, ברוב המקרים.  לפעמים, כמו בשיר שפותח את האלבום, האווירה היא רגועה ונעימה, אבל היא מכפרת על משהו אחר שמסתתר מאחוריה ומאיים להתפרץ, ובאמת, בכל הזדמנות הלהקה של ספרינגסטין מעוניינת לזרוק את כל זה אל תוך האוזניות או הרמקולים, ולהתחיל לטוות מחדש את השיר הבא, לסלול את הדרך שעליה המכונית של ספרינגסטין ממשיכה ומחפשת אופקים חדשים.

2. Darkness on the Edge of Town

הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הבא בתור של ברוס ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town":

1 שלוש שנים הפרידו בין האלבום הקודם, "Born to Run", לאלבום הזה, שבמהלכן נאסר על ספרינגסטין להוציא אלבומים או אפילו להקליט אותם, כל עוד מתנהל משפט שבו המנהל שלעבר שלו, מייק אפל, תבע אותו.  ספרינגסטין העדיף לקחת תחתיו את ג'ון לנדאו, מבקר מוזיקה לשעבר שכתב באחת מביקורות ההופעות שלו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין."

2 גם האלבום הזה, כמו הקודם, מבוסס על פורמט של שני צדדים בעלי אופי זהה: השיר הפותח בכל צד הוא המנון שקורא לצאת ולהילחם על מקומך בעולם כנגד כל הסיכויים, והשיר הסוגר הוא קינה על חוסר הטעם שבלהילחם נגד גורל ידוע מראש.

3 ספרינגסטין התעקש ליצור אווירה מסוימת שתלווה את האלבום לכל אורכו, ולצורך העניין הוא העדיף לא להכניס לאלבום אף על פי שהיו שירים מצוינים ולהיטים פוטנציאליים. חלק מהם הוא נתן לאמנים אחרים, כמו "Because the Night" לפטי סמית׳ או ״Fire" לרוברט גורדון, חלק, כמו ״The Ties that Bind", הוא שמר לאלבום הבא. חלק נותרו כסקיצות וקטעים שלא הופצו.

4 ההחלטה של ברוס ספרינגסטין עלתה לו בהצלחה האפשרית של האלבום שלו. רק שני סינגלים יצאו מהאלבום, ואף אחד מהם לא פרץ את מחסום 20 הגדולים. האלבום עצמו הגיע למקום ה-5 במצעדי הפופ אז, אבל לא עבר את המקום ה-160 כשיצא שוב ב-1985.

5 אבל ההסטוריה, בהיותה הסטוריה, שפטה – וכבר באותה שנה NME בחרו באלבום הזה כאלבום השנה שלהם.  במהלך השנים האלבום נכנס ליותר מרשימת "x האלבומים הכי טובים בהסטוריה" אחת – למשל,  ב-Rolling Stone, שם האלבום הזה הוא אחד משמונה אלבומים של ברוס ספרינגסטין, או ב-VH1, שם הוא נבחר למקום ה-68 ברשימת מאה האלבומים הגדולים ביותר בהסטוריה.

6 אחת מהשורות בשיר ״Racing in the Street", שסוגר את הצד הראשון של האלבום, שאולה משיר של Martha and the Vandellas, שגרסת כיסוי שלו בוצעה גם על ידי דיוויד בואי ומיק ג׳אגר.  בביצוע המינורי ומעוט הכלים של פתיחת השיר, זה אולי הניגוד הגדול ביותר לשיר הקיצי והשמח ההוא.

7 ספרינגסטין נעזר בסטיב וואן זאנט, גיטריסט ה-E Street Band וסופראנו לימים, כדי לקצר ולתחום את השירים הארוכים מאד בדרך כלל שלו.  בחלק מהמקרים הוא הצליח לגרום להם להיות יכולים להיות מושמעים ברדיו.  מה שלא עזר לו יותר מדי באלבום הספציפי הזה – שהושמע בעיקר בתחנות AOR, שבהן לשדרנים לא אכפת באיזה אורך השיר.

8 במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום, וגם בהזדמנויות מיוחדות במסעות הופעות אחר כך, ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את "King Tut".  הם הכניסו את השיר לרפרטואר שלהם באותה תקופה אחרי שצפו בפרק של "Saturday Night Live" שבו סטיב מרטין ביצע את השיר הזה בתחילת התכנית.  הביצוע הפך להיות כל כך פופולרי שסטיב מרטין הוציא אותו בתור סינגל מעט לאחר מכן.  ברוס ספרינגסטין לא הוציא את השיר כסינגל מעולם.

9 ביום העצמאות האמריקני, במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום וכחלק מקידום האלבום, ברוס ספרינגסטין התארח ביחד עם המנהל שלו, ג'ון לנדאו, והביוגרף הלא רשמי שלו, דייב מארש, בתחנת רדיו בלוס אנג'לס.  הם השמיעו כמה שירים, חלקם בהופעה חיה שהוקלטה כמה ימים לפני כן, וכמה שעות אחרי שיצאו מתחנת הרדיו הם מצאו שלט גדול על גג בניין נמוך שפירסם את "Darkness on the Edge of Town".  ספרינגסטין שיכנע את השניים האחרים לטפס אל הגג ולהשאיר כמה כתובות אוהדות על השלט – למשל, שמו של אחד מהשירים, "Prove it All Night", באותיות ספריי שחורות גדולות על פני כל השלט.

10 זה האלבום הראשון שבו מקס וויינברג, המתופף (וגם המתופף ומנהיג הלהקה בשתי התכניות של קונאן או'בריאן) הוא חבר רשמי ומלא בלהקה.  הוא ניגן כמעט בכל השירים, אמנם, באלבום הקודם.  וויינברג הצטרף ללהקה אחרי שראה מודעה של ברוס ספרינגסטין ב-Village Voice שהודיעה שהלהקה שלו מחפשת מתופף.  "לג'ינג'ר בייקרים צעירים אין צורך לענות למודעה," ספרינגסטין כתב שם.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – Slam. הגרסה ההיספנית.

ברוס ספרינגסטין, האזנה מודרכת, סיבוב שלישי: Born to Run

1.  לפני הכל

1 באפריל עבר בלי הרבה מתיחות מיוחדות או יוצאות דופן – אבל אחת מאלה שכן הצליחו היתה זו של נדב לזר ב"אטמי אזניים" שטען שלהקות ישראליות רבות מתחילות להיות מוחתמות בחוץ לארץ ואוטוטו ישראל הולכת להשתלט על העולם מבחינה מוזיקלית.  כמו בהרבה מתיחות מוצלחות אחרות, זו מוצלחת מפני שהיא לא מאד מופרכת. עוד יבוא היום, אני חושב.  אני נפלתי במתיחה הקטנה יותר במסגרת אותו פוסט, לפיה משפצים את לבונטין 7 והולכים להוריד את העמוד המעצבן מאמצע החדר. גם לגבי זה עוד יבוא היום, אני בטוח.

אמנם לא מת מוזיקלי שבועי, אבל עדיין:  ג'ון פורסייט נפטר השבוע בגיל 92, מסיבוכים דלקת-ריאותיים של סרטן.  רוב האתרים שהזכירו את זה התייחסו, בנשימה אחת עם שמו, לבלייק קרינגטון מ"שושלת".  כאלה שנטו לו חסד קצת יותר נרחב הזכירו גם את הקול של צ'רלי מ"המלאכיות של צ'רלי", הסדרה והסרטים.  אני מעדיף לזכור אותו כסנטור פאוורס ב"כח פאוורס לסנאט", סדרה מצחיקה במיוחד, לדעתי,  ששודרה בכבלים בימיהם הראשונים, והקאסט שלה הכיל בין השאר, בהופעות טלוויזיוניות ראשונות, את דיוויד הייד פירס, הוא ניילס קריין ב"פרייז'ר" לימים, ואת פיטר מק'ניקול, הוא ג'ון קייג ב"אלי מקביל" לימים.

2.   The Wild, the Innocent and the E Street Shuffle

האלבום הראשון של ברוס ספרינגסטין, "Greetings from Asbury Park, New Jersey", קיבל ביקורות טובות ברוב המקרים, אבל השאיר את הקונים אדישים.  בתקופה שבה האלבום יצא, ברוס ספרינגסטין היה עוד זמר רוק אחד מתוך הרבה זמרי רוק, טוב מאחדים אבל פחות טוב מאחרים, והמוזיקה שלו לא היתה, בעיניהם, מהפכנית במיוחד.  לא מהפכנית מספיק, בכל אופן, כדי שיקנו את האלבום בהמוניהם ויהפכו את ברוס ספרינגסטין לאליל ממלא האצטדיונים שהוא היום.  ספרינגסטין היה מתוסכל.  הוא לא ציפה למכירות של מיליונים, אבל גם לא לאדישות הכמעט מוחלטת בחנויות התקליטים.  השירים הם אלו שאשמים, הוא החליט.  השירים של האלבום הראשון היו בעיקר פיסות חיים קצרות, אקוסטיות בחלקן, עמומות, של נעורים שיש בהן מידה מדודה של תקווה ושל ייאוש בעיר ישנונית על החוף בניו ג'רזי.  המאזינים לא יכולים להזדהות איתם, ולכן לא רוצים להזדהות איתם.  בשביל האלבום השני, הוא החליט, הוא צריך להגר, עם המילים והמנגינות שלו, אל העיר הגדולה.   ניו יורק היתה גדולה ונוצצת ומלאה בפינות אפלות, וגם במספיק תקווה וייאוש בשביל להכיל אלבום שלם, שהוא הרבה יותר צבעוני ומגוון מוזיקלית מהאלבום הקודם.

האלבום נפתח בנימה מלנכולית מעט, על ידי טור של כלי נשיפה, שמפנים את הדרך לגיטרות, לסקסופון ולתופים של ה-E Street Band ולשירה המחויכת של ספרינגסטין.  התפאורה, הרחובות המוכרים פחות של ניו יורק, מככבת בכל אחד מהשירים, שהם בעצם סיפורים קצרים – נקודות בזמן של אנשים שמתחילים את דרכם ממקום אחד למקום אחר, תוהים לדעת איך יגיעו לשם ומה יעשו כשיגיעו לשם.  רק שיר אחד נשאר באשבורי פארק (בניגוד מסוים לאלבום הבא, "Born to Run", שבו המקום שבו מתרחשים כל השירים, או שכל השירים יוצאים ממנו, הוא אשבורי פארק, ורק שיר אחד מתרחש בניו יורק).  אף לא אחד מהשירים הוא קצר מארבע דקות והקצר שבהם כמעט ומגרד את גבול החמש דקות.  הארוך שבהם, והיפה שבהם, הוא זה שחותם את האלבום, "New York City Serenade", שמתפרש על פני כמעט עשר דקות שלמות.

ספרינגסטין מצליח להעביר, במסגרת האלבום הזה והשירים שכלולים בו, את מגוון האפשרויות, מגוון הרגשות, התקוות, התהיות, האופקים הרחבים והמבויים הסתומים של הדמויות שמאכלסות את השירים שלו, הוא צובע בצבעים נכונים ומדויקים את המקומות שעליהם הוא מספר – הרציף שממול למים בערי הנופש של ניו ג'רזי,  הרחוב שיש לו רק אות בשביל שם ושהנערים בו רבים אחד עם השני או עסוקים בלחכות לבחורות מסוימות שיעברו, הקרקס שמבקר בניו ג'רזי,  הרחוב הניו יורקי המלא באפשרויות שבו ספרינגסטין ורוזליטה והחברים המשותפים שלהם יבריזו קצת מבית ספר, ישחקו קצת פול, יהיו קצת מגניבים – והלהקה שלו, שהשם שלה הוא כמו שם האלבום אבל היא עדיין לא נקראת כך באופן רשמי, מספקת את המוזיקה שהופכת את הסיפור הזה לצבעוני ואמיתי יותר.

האלבום הזה הוא האלבום האחרון של ספרינגסטין, בינתיים, שבו אנשים נטועים במקום והחיים שלהם מתרכזים רק באזורים שהם יכולים לראות.  האלבום הבא שלו כבר יהיה כרוך במכוניות, בכבישים ארוכים ובנסיונות, חלקם מוצלחים וחלקם פחות, לצאת מהעיירה הקטנה ולברוח, לכל מקום אחר שבו יש תקוות אחרות, תהיות אחרות וייאוש אחר.

3. Born to Run
והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הבא ברשימה של ברוס ספרינגסטין, האלבום שהפך אותו מאמן רוק חדש שצריך לשים לב אליו לאמן שלא אמור להיות אדם אחד בארצות הברית שלא מכיר:

1Bruce Springsteen   ארבעה עשר חודשים לקחו להקליט את "Born to Run", מתוכם שישה חודשים שהוקדשו לשיר הנושא עצמו.  ברוס ספרינגסטין היה מתוסכל במהלך ההקלטות מכיוון שלא הצליח להעביר את השירים כמו ששמע אותם בראשו לנגנים האחרים ולמפיק.  האלבום היה צריך להיות, לדבריו, "רוי אורביסון מבצע שירים של בוב דילן בהפקה של פיל ספקטור".

2   בניגוד לשני האלבומים הקודמים, שהיתה להם אווירה קונספטואלית רק מפני שהשירים שספרינגסטין בחר להכניס לתוכם היו דומים באופיים, האלבום הזה היה מתוכנן מראש כאלבום קונספטואלי.  עלילת האלבום לא היתה קשורה לזה – שירי האלבום השונים לא היו קשורים אחד לשני – אבל הוא רצה לתכנן את האלבום, ואת סדר השירים, כך שכל אחד משני הצדדים של האלבום ייפתח בשיר מלא אופטימיות ותקווה, שיר מהרפרטואר הישן והמוכר שלו של בריחה מהכבלים המדכאים של העיירה הקטנה והתחלה חדשה במקום אחר, וייסגר בשיר פסימי ואפל של ייאוש ושל השלמה עם המצב הקיים, החונק, של המציאות בעיירה הקטנה.  במקור, ברוס ספרינגסטין רצה לפתוח ולסגור את האלבום בשתי גרסאות שונות של "Thunder Road" – כל אחת עונה לדרישות של השיר שפותח וסוגר כל צד.

3   לאלבום היו לא פחות משבעה טכנאים שונים.  אחד מהם, ג'ימי איובין, הפך להיות יושב הראש של חברת התקליטים Interscope.  אחר, לואי להב, עלה לארץ והפיק אלבומים לשלמה ארצי ולשלום חנוך.  לטענתו, בראיון שערך לאחרונה, הוא אחראי על הצליל הייחודי של השיר "Born to Run" – או "אורביסון מבצע דילן בהפקה של פיל ספקטור" לפי בקשתו של ספרינגסטין.  טענה אחרת באותו ראיון, שאני מקווה שהיא נכונה באמת, היא שספרינגסטין נמצא במגעים עם אמרגנים ישראליים לגבי הופעה שלו בארץ.

4   האלבום נכנס ארבע פעמים, בארבע הזדמנויות שונות (בהוצאתו המקורית ב-1975, ואחר כך ב-1980, 1985 ועם הוצאת מהדורת 30 השנה ב-2005), למצעד 200 האלבומים של בילבורד, אבל לא הגיע למקום הראשון באף אחת מהפעמים האלה.

5   עטיפת האלבום המפורסמת, שבה ברוס ספרינגסטין נשען על כתפו של קלרנס קלמונס, הסקסופוניסט באלבום וב-E Street Band, ושמכילה פונט דק במיוחד שהיה חדשני בזמן הוצאת האלבום, נראתה אחרת כשהאלבום רק יצא לחנויות – התמונה על העטיפה היתה בשחור ולבן בלבד (בלי גווני האפור שהוספו לעטיפה כמו שאנחנו מכירים אותה היום), והפונט שבו נכתבו שם הזמר ושם האלבום היה כתב יד.  העטיפה הזו, המקורית, היא מאד נדירה, אז אם יש לכם את האלבום בעטיפה הזו, זה הזמן לבטח אותו.

6   המאסטרים של האלבום שמורים בספרית הקונגרס, כחלק מרשימת ההקלטות הלאומיות שלהם, שמכילה כמות גדולה מאד של הקלטות מקוריות (וגם כמה העתקים) של קטעים מוזיקליים, מוקראים, מדוקלמים, וננאמים, שמהווים את ההסטוריה של ארצות הברית ומגלמים את הרוח התרבותית שלה.

7   השם המקורי של השיר "Thunder Road" הוא "Wings for Wheels".  ההשראה לשיר עצמו, ואחר כך גם לשם השיר, היתה סרט באותו השם בכיכוב רוברט מיצ'ם.  ברוס ספרינגסטין לא ראה ממש את הסרט, אלא רק את הפוסטר המפרסם את הסרט באולם קולנוע מקומי, אבל הפוסטר עצמו היה השראה לשיר שלם, ארוך במיוחד, שלו.

8   השיר "Tenth Avenue Freeze Out", שלגבי שמו, ברוס ספרינגסטין אמר שאין לו מושג מה השם אומר, "אבל הוא חשוב", משמש בהופעות של ספרינגסטין מאז איחוד הלהקה בסוף שנות ה-90 ועד היום, כהזדמנות של ספרינגסטין להציג את הלהקה שלו.  הוא בדרך כלל עושה את זה, כחלק מהביצוע הארוך במיוחד של השיר (שיכול להגיע אפילו לארבע עשרה דקות בהופעות טובות במיוחד), תוך כדי חלוקת תארים שונים ומשונים לחברי הלהקה שלו.  גם לאונרד כהן, במסע ההופעות האחרון שלו (גם בהופעה בישראל), התחיל להשתמש בטכניקה הייחודית הזאת.

9 השיר "Meeting Across the River" מציין את הפעם השניה שבה שיר של ספרינגסטין – שהשירים שלו הם, אחרי הכל, ברוב המקרים, סיפורים קצרים מלווים במוזיקה – מהווה השראה לסופרים.  הפעם מדובר בספר שנקרא "Meeting Across the River" גם הוא, ומכיל ארבעה עשר סיפורים שנכתבו בהשראת השיר הזה.

10   מקס וויינברג, המתופף הנוכחי של ה-E Street Band, מתופף בכל השירים פרט לאחד באלבום הזה – אבל הוא עדיין לא חבר בלהקה. הוא הצטרף ללהקה רק ב-1984, אחרי וויני לופז, שהיה המתופף בשני האלבומים הראשונים, וארנסט קרטר, שתופף רק בשיר הנושא והיה המתופף בסיבוב ההופעות של הלהקה שליווה את האלבום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – על הסרט הזה, שכבר מוגדר על ידי מישהו כסרט קאלט בהתהוות, שורה רוחו של ווית'נייל.  אני לא בטוח על מה הוא, אפילו, אבל הוא נראה מגניב במיוחד.