תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ברוס ספרינגסטין, האזנה מודרכת: The Rising

לפני הכל

לפני שהטפטוף ייהפך למבול:  המון הופעות טובות נוחתות עלינו מכל הכיוונים, ברמה כזו שאת חלק מהאמנים אני אפילו לא מכיר וקצת קשה לי לאמוד את מידת המהימנות של סימני הקריאה בקומוניקטים של חברות ההפקה שמביאות אותם.  אחת מההופעות שבעתיד הקרוב מכילה אמנם שני אמנים שהם לא זרים, כל אחד בעצמו ועם ההרכב שלו, לישראל, אבל השלישי, והחיבור בין השלושה, הוא מעניין במיוחד – ג'ון סקופילד וברד מלדאו הם השניים הראשונים, והם מגיעים לארץ בטריו עם מארק ג'וליאנה, שהוא מתופף ג'אז מהמוצדקים בעולם וגם היה חלק מהרכב הג'אז של האלבום האחרון של דיוויד בואי, "Blackstar".   ההופעה שלהם תהיה ב-18 ביולי באמפי שוני.

והנה עוד הופעה ממשמשת שהסיכוי שהיא תגיע לארץ הוא כמעט קלוש. אבל בנאדם יכול לקוות:  הרולינג סטונס, בוב דילן, פול מקרטני, המי, רוג'ר ווטרס וניל יאנג.  ביחד, בהופעה אחת.  זה כמו אנציקלופדיה של רוק, רק מנגנת נורא נורא בקטן על במה רחוקה מכם.

ורדיוהד מוציאים אלבום חדש ביוני, ואומרים שהוא לא הולך להישמע כמו שום דבר ששמענו מהם עדיין. מאחר ואלו רדיוהד, אני לא יודע אם זה טוב או רע.  נחכים עוד חודשיים.

הרוח של שנות התשעים

לקראת סוף שנות ה-90', ברוס ספרינגסטין עצמו היה מוכן להודות בפה מלא שהעשור הזה לא היה העשור החזק שלו.  העשור שהתחיל בפירוק הלהקה שלו, ה-E Street Band, בנישואין שניים ובילד חדש, ובמעבר לבית גדול כראוי למעמדו בלוס אנג'לס, הסתיים במעבר של ספרינגסטין ומשפחתו החדשה בחזרה לניו ג'רזי כשרק שני אלבומים מקוריים באמתחתו לאורך כל העשור.  בשאר הזמן הוא בעיקר עובד על שירים בודדים לסרטים – אחד מהם מזכה אותו באוסקר, אחד כמעט.

אבל אנחנו עדיין באמצע העשור, אחרי אלבום אוסף אחד, וברוס ספרינגסטין נכנס לאולפן, כמעט לבדו, ומקליט את האלבום השני שלו שמבוסס כמעט אך ורק על גיטרה אקוסטית.  אך במעט מהשירים יש לו נגנים אחרים שמלווים אותו, גם הם נגני סשנים שהוא שוכר ממגוון הנגנים שלוס אנג'לס יכולה להציע, וכשיש מקום וצורך בכלים נוספים, ברוב השירים הוא מנגן בהם בעצמו.  את האלבום הוא החליט להקליט אחרי שקרא שני ספרים – הראשון, "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק, העניק לאלבום את השם שלו.  טום ג'וד, שהרוח שלו שורה על האלבום, הוא דמות בספר.  השני, "Journey to Nowhere: The Saga of the New Underclass",  נשא מאמרים של דייל מהרידג' וצילומים של מייקל וויליאמסון ותיאר את הנוודים של שנות ה-30 שהיו תוצאה של השפל הכלכלי והמחסור במקומות עבודה.

ספרינגסטין מתחיל את האלבום בצורה דומה מאד לדרך שבה מתחיל "Nebraska" של שלוש עשרה שנים לפני כן, רק הוא והגיטרה האקוסטית באולפן, הגיטרה מכתיבה את הקצב בצלילים מדודים, בטוחים, וספרינגסטין נשען קדימה אל המיקרופון ופורט את משנתו.  זה שיר הנושא, וספרינגסטין מספר על מציאות חדשה, שרגל אחת שלה נטועה בעולם הישן של השפל הכלכלי של שנות ה-30, ורגל אחרת שלה כבר מורמת קדימה אל עתיד לא ידוע שבו המצב הזה יכול לקרות שוב – "משפחות ללא בית ישנות במכונית," הוא מפרט, מקדים ומגזים במעט את השפל הכלכלי הבא, שיקרה חמש עשרה שנים אחר כך.

בניגוד ל-"Nebraska", שבו ספרינגסטין היה ספון באולפן עם גיטרה אקוסטית ומפוחית בלבד, ספרינגסטין של שנות ה-90 משתמש בהרבה יותר כלים.  השיר הראשון מוסיף גיטרת לאפ סטיל וקלידים, והשיר שבא מיד אחריו, "Straight Time", מוסיף גם כינור ואקורדיון חרישיים, שבא והולך מאחורי המנגינה. הקול של ספרינגסטין, מוקף בהרבה ריוורב, נשאר כשהיה, אבל הסיפורים של כל אחד מהשירים מחזירים את מקום מגוריו החדש, החוף המערבי, לשנות ה-30, לחוות ולפרדסים ולנוודים שהיו צריכים לעלות בחשאי על רכבת ולנסוע אל לב ארצות הברית כדי לחפש עבודה אחרת שם.

נדמה שהקו שבין השירים האקוסטיים המינימליים לבין אלו שמכילים להקה גדולה יותר וצליל מלא יותר נשבר בדיוק באמצע השיר הרביעי, "Youngstown", שמספר על מפעל ברזל שנסגר בעיר שנושאת את שם השיר, ועל ההשפעה של האירוע הזה על התושבים.  אבל אחרי שיר נוסף אחד שנשמע כמו בלדה שמנגנת להקה בבר שרוקדים בו בוקרים עייפים עם הנשים שלהם, בלי לשים לב למוזיקה עצמה, ספרינגסטין חוזר אל האקוסטי והאינטימי ומשאיר בשיר הבא שלו, "The Line", רק גיטרה אקוסטית וקלידים.  וגם זה שבא אחריו, "Balboa Park", נצמד לאותו תזמור, והגיטרה בו מהוססת יותר.

כשמגיע השיר העשירי, אחרי עוד מספר שירים שהם על טהרת האקוסטי, ספרינגסטין מספר על אדם שמוכן, ער כל הלילה, יושב על מיטתו כשהתיקים שלו ארוזים, כדי לחצות את הגבול למחרת בבוקר.  הגבול הוא זה שבין ארצות הברית למקסיקו, אבל השיר כולו אפוף במסתורין שלא אומרים מאיזה צד של הגבול המספר הולך לחצות.  וזה היופי של האלבום הזה – כל אחד מהשירים בו מתאר מציאות שיכולה להיות קיימת, ושייכת לעבר, להווה או לעתיד, ויש בכל אחד מהמצבים האלה הגיון מסוים.

השיר שבא מיד אחריו, "Galveston Bay", מכיל פרטים ורמזים שקושרים אותו בחבלים עבותים לפרק זמן מסוים – שנות השבעים.  הוא מציע שם את סיפורו של אדם שחזר מהמלחמה ולא מצא את מקומו בעיירה הכפרית שחזר אליה בטקסס.

בשיר האחרון, שגם בו ספרינגסטין משתמש רק בגיטרה האקוסטית ובקלידים שלו, הוא זורע בצליל הקלידים שלו מעט תקווה כדי להוביל אותנו החוצה מהאלבום האפל הזה אל הרחוב ההומה שמחוץ לאולפן. בחוץ, אנחנו עדיין בהווה ושרדנו את השפל הכלכלי הזה, ונשרוד גם את זה שיבוא.  וספרינגסטין יהיה גם שם כדי לטוות את הסיפורים של האנשים הקטנים שבקושי הצליחו לשרוד לשירים שיהדהדו גם לעתיד הרחוק.

עשרה פרטים על The Rising

האלבום הבא של ברוס ספרינגסטין יצא רק בעשור שלאחר מכן, שהיה עשור שונה לחלוטין בשביל ספרינגסטין ובשביל שאר העולם.  הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות עליו:

The Rising 1 אף על פי שהאלבום נושא את שמו של ברוס ספרינגסטין בלבד, זה האלבום הראשון בשמונה עשרה שנים שמכיל את כל חברי הלהקה שלו, ה-E Street Band.

2 האגדה מספרת שספרינגסטין החליט להוציא את האלבום, אחרי עשור דליל למדי של אלבומים מצדו, כאשר כמה ימים אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים והפנטגון ב-11 בספטמבר 2001, אדם זר עצר את מכוניתו ליד זו של ספרינגסטין כשזה היה בדרכו לחוף הים באסבורי פארק, ואמר לו מבעד לחלון הפתוח: "אנחנו צריכים אותך עכשיו." (ספרינגסטין מאשר, כך שזו לא אגדה).

3 לא כל השירים מדברים על ה-11 בספטמבר או נכתבו בעקבותיו.  אחד מהשירים, "My City of Ruins", מדבר על ההידרדרות הכלכלית של העיר שבה ספרינגסטין גדל והחל את הקריירה המוזיקלית שלו, אסבורי פארק. אבל אחרי שביצע את השיר בקונצרט המחווה שנערך לאחר ה-11 בספטמבר השיר קיבל משמעות אחרת.

4 במירוץ הבחירות הראשון לנשיאות של ברק אובמה, הוא השתמש בשיר הנושא מהאלבום כאחד מהשירים שהושמעו בעצרות שלו, באישורו ובתמיכתו של ברוס ספרינגסטין.

5 ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את הסינגל הראשון מהאלבום, "Lonesome Day", בכל אחד מהטייקים של הקליפ שצולם לשיר, במשך שש עשרה שעות שלמות.

6 עטיפת הסינגל "Waiting on a Sunny Day" מתארת את המצב המסורתי של השיר בהופעות של ספרינגסטין מאז שהשיר צורף לאלבום – את הבית האחרון שר הקהל, ואת הפזמון בדרך כלל ספרינגסטין נותן לילד שהוא מוצא בקהל לשיר.

7 חלק מהשירים באלבום הם שירים שספרינגסטין כתב או אפילו הקליט לפני ספטמבר 2001, אבל מאחר והמילים היו רלוונטיות במיוחד לנושאים שספרינגסטין רצה לדבר עליהם באלבום, הוא צירף אותם לראשונה לאלבום הזה.

8 השיר "Mary's Place" מבוסס על שיר של סם קוק בעל שם מאד דומה, "Meet Me at Mary's Place" (והשורה נמצאת גם בפזמון של שניהם).  בשני השירים מרי המדוברת היא אמו של ישו, והבית של מרי הוא הכנסיה.

9 זה האלבום הראשון של ספרינגסטין שבו המפיק הוא לא הוא עצמו וג'ון לנדאו, המנהל שלו.  לצורך האלבום הזה הוא בחר בברנדן או'בריאן, שהפיק סדרה של אלבומים מצליחים באותה תקופה, רובם של להקות בעלות צליל כבד יותר מזה של ספרינגסטין (אבל גם של להקות כמו Train).

10 בהרבה מהשירים באלבום יש דימויים דתיים של התעלות רוחנית.  ספרינגסטין סיפר בראיון טלוויזיוני באותה תקופה שהוא קיבל את ההשראה מסיפורים ששמע על אנשים שירדו במדרגות מגדלי התאומים במהלך ההתקפה, וראו כבאים ואנשי חילוץ מטפסים במדרגות בכיוון ההפוך.  "אתה יכול לדמיין אותם עולים במעלה גרם מדרגות אפוף עשן," הוא אמר בראיון. "ואתה יכול לדמיין אותם עולים ומטפסים לעולם הבא."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא, אל תהיו להקת פאנק.  אבל אם אתם חייבים להיות להקת פאנק, אל תמצאו את עצמכם נעולים בחדר ההלבשה של מועדון הופעות בבעלות של ניאו נאצים שפטריק סטיוארט עומד בראשם.

תגובה