The gospel according to whom

Sometimes it snows in April

Sometimes I feel so bad

Sometimes I wish that life was never ending

But all good things, they say, never last

מיניאפוליס היא עיר מאד הפכפכה בכל מה שקשור למזג אוויר.  זה לא מן הנמנע שתמצא את עצמך בתחילת יולי, ביום יפה יחסית, שטוף על ידי גשם מטורף שנמשך שלוש דקות, הרטיב את כל הבגדים שלך עד ללא היכר, ואז נעלם לתוך מזג אוויר אביבי כמו שקדם לו.  ובאחד מהימים האחרונים של אפריל – אולי זה היה אפילו היום, לפני חמש עשרה שנים, בעיר האמריקנית המאמצת שלי, שיום אביב אחר התחלף בבת אחת באחר צהריים קר שבסופו של דבר התחיל להוריד פתיתי שלג שנערמו על המדרכה, אבל לא נשארו שם יותר מדי זמן.  "מה אתם יודעים, הוא צדק, פרינס הזה," אמרתי לאף אחד בעקרון, "לפעמים באמת יורד שלג באפריל."

כששמעתי בפעם הראשונה, הערב, על מותו של פרינס, במדיום הכי פחות הגיוני שבו אשמע את החדשות האלה לראשונה – ברדיו, המקום הראשון שהלכתי לבדוק בו היה ה-Star Tribune, אחד משני העיתונים היומיים של מיניאפוליס, שהיא העיר שבה פרינס רוג'ר נלסון נולד עם שם שלא יכול היה להועיד אותו לשום דבר אחר מגדולה, בה גדל והתפתח כמוזיקאי, ולא רחוק ממנה העביר את רוב חייו ומצא את מותו.  אם יש איזושהי אמת בידיעות האלה, שהיו מהוססות ברדיו, היא תופיע ב-strib במקום גדול ומרכזי.  והדבר הראשון שראיתי באתר של העיתון היה ידיעה על מותו של פרינס, בגיל 57, באולפן ההקלטות שלו בפייזלי פארק.

פרינס, שהכתבה המאוחרת יותר בעיתון, ברגע שהכתבים הצליחו להתגבר על ההלם הראשוני, תיארה אותו כ"קדוש המגן של מיניאפוליס", היה טבוע בהוויה המוזיקלית של העיר הזאת.  אם היית חלק מהתעשיה המוזיקלית של מיניאפוליס יש בדרך כלל שש דרגות או פחות שמחברות בינך לבין פרינס, ואני זכיתי להיות מוקף, בזמן הלימודים שלי, באנשים שהכירו את פרינס ואנשים שהכירו אנשים שהכירו את פרינס.  כולם תיארו אותו פחות או יותר באותה צורה – גאון מוזיקלי, מעט אקסצנטרי (בפי העדינים יותר) או מעט מטורף (בפי העדינים פחות), פדנט בצורה שהיא די נדירה בקרב מוזיקאים בתקופה שבה מדובר (תחילת המאה הנוכחית).  רוב הנגנים של פרינס היו שם רק מפני שהוא לא יכל לנגן בכל הכלים בבת אחת בהופעות.  אם הוא היה מוצא דרך לנגן על כל הכלים בבת אחת, בצורה חיה, קרוב לוודאי שהם היו מוצאים את עצמם בלי עבודה.   סיפור שסיפר חבר של מכרה שניגן באחת מהלהקות של פרינס (The Revolution) מציג בצורה מאד יעילה את רמת הדיוק והווירטואוזיות שפרינס דרש מהנגנים שלו:  האודישן שלו היה מבוסס על פרינס יושב ליד הפסנתר שלו ומנגן קטע מוזיקלי.   אחר כך פרינס קם מהפסנתר ואמר למאט פינק, "תנגן את זה."  למזלו של פינק, הוא היה ווירטואוז מספיק כדי להיות מסוגל לנגן קטע פסנתר די מורכב אחרי האזנה אחת, והוא ותלבושת הרופא שלו מצאו את מקומם בלהקה של פרינס למשך שבע השנים הבאות.

בדומה לאנשים שהתאספו בבריקסטון, שכונת הולדתו של דיוויד בואי, באחד מהערבים אחרי ההודעה על מותו, מכיוון שלא יכלו לחשוב על מקום ראוי יותר לבטא בו את אהבתם, כשהחדשות היום החלו לחלחל ולהתקבע, הרבה מהאנשים – אלו שלא הגיעו לאחוזה של פרינס בצ'נהסן והשאירו פרחים ופתקים ומזכרות שם – הלכו ל-First Avenue, כדי לגעת בכוכב של פרינס (בשני העשורים הראשונים של המועדון כל אחד מהאמנים שהופיע בו כתב את שמו על כוכב על שניים מהקירות החיצוניים של המועדון.  בין השאר אפשר למצוא שם את כל הילדים המוזיקליים האובדים של מיניאפוליס ביחד עם פרינס – כמו ה-Replacements וסול אסיילום) ולהשאיר שם משהו שבו הם יכולים לבטא את אהבתם.

First Avenue הוא המועדון שאת הבמה שלו אתם יכולים לראות בקליפ של "Purple Rain" (שהוא בעצם קטע מהסרט).  פרינס גדל על הבמה של המועדון כמוזיקאי בגלגוליו השונים ומדי פעם היה אפשר למצוא את פרינס בקהל, אלמוני עד כמה שהוא יכול להיות אלמוני, בהופעות של אמנים אחרים שהעריך.  הלימוזינה הארוכה שבה נסע מדי פעם ברחובות העיר (וברחובות הפרבר שגרתי בו, ברוקלין פארק, כדי להגיע לכנסיית עדי יהווה שהיתה בכניסה לפרבר) היתה קצת פחות אלמונית.

את הגדולה המוזיקלית של פרינס כאמן וכיוצר אפשר לשמוע כבר בצלילים הראשונים של האלבום הראשון שהוציא, "For You", כשהיה בן עשרים ואחת.  הוא לא הקליט והוציא את האלבום מיד והפך בבת אחת להצלחה מוזיקלית מסחררת.  קדמו לו חמש שנים של הקלטות ונסיונות, שותפות בלהקה מוקדמת בשם East 94 עם חבר ילדות ובן זוג של קרובת משפחה, והופעות על גבי הופעות.  אבל כשהוציא את האלבום, זה היה די ברור שהאיש הקטן גדול הזה הולך לשנות את פני מוזיקת הפאנק והאר'אנ'בי – וזה מה שהוא עשה במשך שלושים ושמונה השנים שמאז.  הוא צילם שלושה סרטים –  אחד מהם מספר את סיפור ההתבגרות האישית והמוזיקלית שלו, שהשיא שלו הוא מאבק בלהקה מתחרה שהוא הקים והמציא (אבל שפועלת עד היום בעיקר במיניאפוליס), The Time, השני מספר את ההמשך הבדיוני של הסיפור הזה (מה היה קורה אם פרינס היה נשאר במיניאפוליס ולא הופך לסופרסטאר שהפך להיות) והשלישי, הראשון שלו כבמאי, מספר את סיפורו של ג'יגולו בשם כריסטופר טרייסי שפרינס החליט לגלם בעצמו.  על אף שהסרט לא זכה בביקורות אוהדות במיוחד, הפסקול שלו היה אחד מהאלבומים הטובים ביותר של פרינס לדעתי; הוא תרם, הרבה פעמים מאחורי הקלעים, למוזיקת פופ בכל גווניה וסוגיה (הוא זה, למשל, שמנגן בגיטרה חשמלית ב-"Like a Prayer" של מדונה);  והוא הוביל, ברוב המקרים במעשים ולא במילים, הרבה מהפכות מוזיקליות שקטות, כמו העסקה של נשים בתור מוזיקאיות בלהקה שלו, וכמו הנושאים העסקיים שהפכו אותו לשנוי במחלוקת בשנות התשעים.

פרינס, שהתחיל את הקריירה שלו בחוסר אונים מוזיקלי – מבין מספר חברות תקליטים שהתלהבו מהדמואים הראשונים שלו, החברה שהחתימה אותו, וורנר בראדרז, שיעבדה אותו, לטענתו, למשך תקופה מאד ארוכה – הפך להיות אחד מהאמנים הקולניים ביותר בעד שמירה של אמנים על הזכויות של ההקלטות שלהם עצמם ובסופו של דבר הצליח לא רק לשחרר את ההקלטות שלו מידיהם של וורנר בראדרז ואת עצמו מהחוזה איתם, אלא גם המשיך לנתב את הקריירה שלו בעצמו, קריירה שכללה הופעות רק במקומות ובזמנים שבהם בחר – ורק לאחרונה הוא התחיל להופיע שוב מחוץ לפייזלי פארק, ושכללה גם בחירה במקומות לא שגרתיים להפיץ בהם את המוזיקה שלו באופן בלעדי, וגם את הבחירה להשאיר את היצירה המוזיקלית שלו בעבר כדי לגרום לכם להשתדל למצוא אותה יותר – מאחר ואתם, חיות דיגיטליות שכמוכם, שמחפשים דרכים דיגיטליות בסיסיות כדי לכבד את זכרו של הגאון המוזיקלי המנוח, כמו לקנות גרסאות דיגיטליות של האלבומים שלו או לראות קליפים שלו ביוטיוב, לא תוכלו לעשות אף אחד מהדברים האלה – לפי החלטתו של פרינס, אי אפשר למצוא אף אחד מהאלבומים הקודמים שלו בגרסאות דיגיטליות באף אחד מהשירותים שמאפשרים קניה או סטרימינג של כאלה, כולל זה שבו הוציא את שני האלבומים האחרונים שלו, ואי אפשר למצוא אף אחד מהקליפים הישנים שלו ביוטיוב.  זאת אומרת שכדי להיזכר ולהתאבל כראוי, אתם צריכים לכתת את רגליכם לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריכם, למצוא שם דיסק או שניים ולהתעמק בהם.  ככה זה עם גאונים מוזיקליים כמו פרינס – אם אתם רוצים לכבד את זכרו, אתם צריכים לעשות את זה לפי התנאים שלו.