Person of Interest
לפני הכל
בבת אחת, עוד לפני שהגופה הפרוברביאלית הספיקה להתקרר, כל האלבומים של פרינס זמינים לקניה בחנויות המוזיקה הווירטואליות, והרבה מאד חומרים שלו – כולל קליפים והופעות – רואים לראשונה אור יום ביוטיוב. אחד מהדברים שכדאי במיוחד לשים לב אליהם הוא הקלטה מלאה של הופעה של פרינס מ-1983 ב-First Avenue במיניאפוליס, שהיא ההופעה שממנה לקוחה ההקלטה של "Purple Rain" שמופיעה באלבום.
ובפינת המתים המוזיקליים השבועית: השנה הזו היא שנה של ענקים שמתים, בינתיים (ונקווה שאלו השניים האחרונים השנה), כך שאנשים אחרים שהיתה להם איזושהי דריכת רגל בעולם המוזיקה והולכים מאיתנו בזמן האחרון קצת נעלמים בצללים. למשל, בילי פול, שמוכר בעיקר מ-"Me and Mrs. Jones", נפטר בגיל 82 בשבוע שעבר.
מישהו צופה בכם עכשיו
פתאם קם אדם בבוקר ומחליט שכדי למנוע את התקפת הטרור הגדולה הבאה על ארצות הברית, הוא צריך לראות את כל תושבי המדינה והבאים בשעריה, ולשמוע את כל מה שיש להם להגיד ברשתות הטלפוניות ולקרוא את כל מה שיש להם לכתוב ברשת וברשתות ההודעות הסלולריות. עד כאן, הכל נכון. אפילו מתועד, בקווים כלליים, בדפי ההסטוריה. אם המערכת המסועפת הזו הצליחה באמת למנוע התקפות טרור מאסיביות נוספות על אדמת ארצות הברית – זה כבר נושא לספקולציות וקונספירציות. אבל מה אם הממשלה פנתה לחברת תוכנה בבעלות שני מולטי ביליונריים – האחד מנהיג את החברה בגלוי והשני מסתתר מאחורי הקלעים, וזה האחרון הוא במקרה גאון מחשבים; ומה אם אותה חברה ייצרה בשביל הממשלה מחשב ענקי, חסר תקדים, שלא רק יכול לנטר את כל מה שתושבי ארצות הברית והמתארחים בה אומרים וכותבים ועושים בכל רגע נתון, אלא גם לנתח את כל המידע הזה ולמצוא סיטואציות, לפי כל המידע הזה, בהן נרקמות מזימות לפגוע בתושבי ארצות הברית בהתקפת טרור? ומה אם המכונה הזו יכולה לזהות כל סיטואציה של כוונה לפגוע בחייו של אדם, לא רק מכוונות לאומניות, אבל מי שמקבל את המידע מעדיף לזרוק את המידע הלא רלוונטי?
זאת הנקודה שבה מתחילה הסדרה "Person of Interest", שבעברית ראיתי אותה מוזכרת בתור "מבוקש" או "מבוקש לחקירה" (שניהם תרגומים לא בדיוק נכונים לשם הסדרה), שמוגדרת בתור סדרת פשע-מדע בדיוני. מדע בדיוני, מכיוון שכל החלקים שמרכיבים את הפאזל של עלילת הסדרה הזו הם קיימים ואפשריים, אבל החיבור ביניהם, לפחות על פי מה שאנחנו יודעים, עדיין לא קיים.
מייקל אמרסון, שעשה עבודה מאד יעילה כבן בסדרה "אבודים", ולכן זכה לתפקיד משודרג יותר בסדרה הזו, שגם היא מופקת על ידי ג'יי.ג'יי. אברמס, משחק את המולטי ביליונר הנחבא אל הכלים שעסקנו בו קודם. קוראים לו הרולד פינץ', אבל בשלב מוקדם יחסית של הסדרה אנחנו מגלים שזה לא השם האמיתי שלו. הוא אמור להיות מת, והאיך והלמה של הפרט הזה בחיי הדמות גם הוא מובהר לנו בשלב מוקדם יחסית של הסדרה. הוא משתמש בפרצה של המכונה שהחברה שהקים נתנה לממשלה, שמאפשרת לו לקבל רק את מספרי הזהות של אנשים שמעורבים בכוונה לפגוע בחייו של אדם שהיא לא רלוונטית – זאת אומרת לא קשורה לפיגועי טרור. מאחר והוא מקבל רק את המספר הזה, הוא לא יכול לדעת מראש אם אותו אדם הוא מבצע הפשע או הקרבן (גם המצב הזה, שבו בניו יורק, העיר שבה הסדרה מתרחשת, יש בכל רגע נתון רק אדם אחד שיש בכוונתו לבצע רצח, או שהוא מאויים על ידי רצח, הוא חלק ממטריית המדע-בדיוני של הסדרה). הוא שוכר את שירותיו של אדם בשם ריס, שאותו מגלם ג'ים קאביזל, שאנחנו לומדים להכיר בתור הומלס שמצליח להכניע חמישה סוחרי סמים זוטרים, ואחר כך בתור סוכן CIA לשעבר, שגם הוא אמור להיות מת, מסיבות אחרות. ריס הוא הדאוס אקס מכינה של סדרה שהכותבים שלה גילו בשלב מאד מוקדם שכל הקונספט הזה של לאתר אדם שהוא פושע או קרבן ולעזור לו הולך להיות פרט מאד שולי בעלילה – מאחר והוא בדרך כלל בקיא בכל סוגי כלי הנשק שקיימים בעולם, וגם יש לו את רובם. במידת הצורך הוא יכול ללכת מכות עם הפושעים התורנים ולהכניע אותם, מהר או לאט יותר, בהתאם למה שהפרק צריך. ויש לו את כל כלי המעקב הנדרשים ואת כל יכולות המעקב הנדרשות, כי אחרי הכל, הוא סוכן CIA לשעבר.
אם כל מה שהיה לסדרה להציע היה את שני האנשים האלה, ואת מספרי הזהות שהם מקבלים, וצריכים להכריע אם מדובר בפושע או בקורבן, ולעזור להם או לעצור אותם, כמות הצירופים של עלילות מעניינות שהיה אפשר להוציא מהמצבים האלה היתה מאד מוגבלת והסדרה קרוב לוודאי היתה מבוטלת מהר מאד. אבל היופי של הסדרה הזו היא בכמות ובאיכות של עלילות המשנה שמלוות את הפרקים. גם במקרה הזה הסדרה מצליחה על אף התכנית המקורית של ג'יי.ג'יי. אברמס (שקנה את תהילת העולם שלו בעקבות סדרה שמכר לרשת שידור אחרת, בתור סדרה על אנשים שמתרסקים עם המטוס שלהם על אי בודד. וזהו.) – מאחר וכבר בפרק הראשון ריס מגייס לשורותיו שוטר מושחת אחד, ובעוד בלשית משטרה אחרת רודפת אחריו ואחר כך מסייעת לו, אנחנו מגלים בעזרת חתיכות נוספות של הפאזל שנגלות לנו לאורך הפרקים לא רק את הסיבה שבגללה פינץ' נמצא במקום שהוא נמצא, וריס נמצא במקום שהוא נמצא, אלא גם שכמעט כל דבר שקורה בעיר הזו מסביבם של שני הוויג'ילנטים חושף מאחוריו עוד ערימה של דברים שהעיר מנסה להסתיר. מתחת לפני השטח, רוחשים בעיר ובמדינה כולה כל מיני כוחות אפלים. כשמעיפים מבט בשמו של האדם שיצר את הסדרה הזו אפשר להבין למה זה נראה כל כך דומה לדרך שבה גות'אם מוצגת בסדרת הסרטים האחרונה של בטמן – ג'ונתן נולאן, הוא התסריטאי שמאחורי טרילוגיית הסרטים של בטמן (ו"ממנטו", ו"התחלה", ו"אינסומניה", ו"אינטרסטלר") והוא הביא איתו הרבה מההחלטות שקיבל כשכתב מחדש את קורות חייו של בטמן, והפך הרבה מהאלמנטים הסופר-גיבוריים או סופר-רשעים של סדרת הקומיקס לדברים לגיטימיים שאפשר למצוא בעיר גדולה כמו ניו יורק, גם ל-"Person of Interest".
[זאת הנקודה שבה מתחילים מעט ספוילרים. אם להיות מופתעים ממה שקורה בסדרה זה משהו שחשוב לכם, עדיף שתעצרו עכשיו ותדלגו לסוף]
ניו יורק של ג'ונתן נולאן ושל הסדרה הזו, מוזחת אך במעט מהמצב הרגיל והמציאותי שלה, היא עיר שיש בה מספר משפחות וארגוני מאפיה שנלחמים אחד בשני על השליטה בעיר. תוך כדי כך הם מפעילים ונעזרים בארגון פשע שנמצא ממש בתוך כח המשטרה עצמו. ובתוך כל זה יש גם את הארגונים המסתוריים שמפעילים את המכונה בשביל הממשלה, כאלה שמנסים להפיל אותם וכאלה שמנסים להילחם בהם.
דבר נוסף שהוא מוצלח במיוחד בסדרה הוא הקשר שלה לעולם המחשבים. במספר ביקורות שנכתבו על פרקי הסדרה, ותגובות של האקרים אמיתיים, הם משבחים את היכולת של הסדרה להציג את הדרך שבה הם עובדים בצורה נאמנה יחסית (זאת אומרת, בין השאר, לא "אני מקליד נורא מהר כי לפרוץ לשרת זה מאד דומה ללהתגלגל מתחת לשער תוך כדי שהוא נסגר") – המכונה שבנה פינץ' ושהיא הגיבורה האמיתית של הסדרה היא בעצם יצירה ראשונה של בינה מלאכותית, וככזו הסדרה מראה לנו את הדברים לא רק מנקודת המבט של הנפשות הפועלות, אלא גם מנקודת המבט של המכונה עצמה. הסדרה גם מכילה קריצות להסטוריה של מדעי המחשב. לא רק שהיא צוחקת על עצמה ועל תיאוריות קונספירציה שקשורות למחשבים, לאינטרנט, ולמעקב אחרי תושבי ארצות הברית (פינץ' מוזכר באחד מהפרקים כמי שהמציא את הרשתות החברתיות מתוך מטרה לאסוף כמה שיותר מידע על אנשים ולשכנע אותם לנדב אותו בעצמם; בפרק אחר הוא מוזכר בתור מי ש"שיחרר" את האינטרנט כשפרץ למחשבי ARPA), אלא היא גם מפזרת כל מיני רמזים שמקשרים בין אלמנטים מההסטוריה של המכונה להסטוריה של מדעי המחשב – באחד מפרקי הסדרה כשאנחנו צופים בפינץ' "מאמן" את המכונה, הוא נכנס לקזינו ונעזר במכונה כדי למצוא את הקלפים הנכונים במשחק בלאקג'ק, רמז לניסויים של שאנון ות'ורפ במחשבים לבישים; ו"רוט", דמות נוספת של האקרית שהמכונה מחליטה להשתמש בה כסוג של ממשק אנושי, משתמשת כאשר היא מסווה את עצמה כאדם אחר בשם אוגוסטה קינג, שזה שם שלא אמור לומר לכם שום דבר, אלא אם כן משתמשים בשם המלא – אוגוסטה אדה קינג, הרוזנת מלאבלייס, האשה שניסתה לעודד את צ'רלס בבג' לבנות את המכונה שלו, מה שהיה מקדים את ההתפתחות הטכנולוגית של מחשבים במאה שנים.
"Person of Interest" היא מסוג הסדרות שמפתחות לעצמן קהל מעריצים אדוק אבל, בדרך כלל, לא הרבה הצלחה לפי המדדים הסטנדרטיים יותר שרשתות שידור משתמשות בהן כדי למדוד פופולריות של סדרות, ולכן ההצלחה שלה היא משהו לא מובן כל כך מאליו – הסדרה שרדה ארבע עונות שלמות בעולם שהתחיל לקצר עונות בצורה משמעותית, וביום שלישי הקרוב (ה-3 למאי) הסדרה תחזור להיות משודרת בארצות הברית, לעונה החמישית והאחרונה שלה.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בנדיקט קאמברבץ' ממשיך במסעו לנטוש מאחוריו את הדמות של שרלוק הולמס, ואחרי שסימן ווי על מועמדות לאוסקר הוא מתפנה לאתגר הבא – לגלם (סוג של) סופר גיבור של מארוול.
נשלח: 30 באפריל, 2016 נושאים: סדרות טלוויזיה.
תגובות: אין
| טראקבק