תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

Tunnel of Love

1. לפני הכל

נילי פינק חוגגת את הוצאת האלבום שלה בסדרה של רעיונות שיווקיים מעניינים – הופעת ההשקה של האלבום, ביום חמישי הקרוב, ה-17 לחודש, לא תהיה באחד מהמועדונים או הפאבים של תל אביב אלא במפעל טקסטיל נטוש ברחוב בר יוחאי, מאחורי קפה בר יוחאי. כרטיס הכניסה להופעה יהיה האלבום עצמו, שאותו יהיה אפשר לרכוש במקום או לרכוש לפני כן ולקבל במקום, ובחמישים מעותקי האלבום מסתתרים כרטיסי מזל, זהובים כנראה, שיקנו כניסה חינם לשתי הופעות נוספות של נילי פינק, לבחירת הזוכים.

2. יום הולדת אמריקני

שנת 1984 מצאה את ברוס ספרינגסטין על גבעה שונה לחלוטין מזו שהתחיל בה, מטיף לאנשים שונים לגמרי. והרבה יותר מהם.
הוא התחיל בתור טרובדור מקומי, משוטט לאורך הטיילת באסבורי פארק ומדווח על מה שהוא רואה. אחר כך הוא הפך להיות טרובדור אזורי, מרחיק עד לנברסקה, אל מאחורי שדות התירס, שם מתרחשים הדברים המעניינים באמת. אחר כך, הוא הפך להיות טרובדור של כל הארץ, מייצג בחולצה המשובצת שלו ובמבט הפשוט על החיים את בעלי הצווארון הכחול, אלו שחייהם נעו בין המפעל לבין המשפחה הקטנה שהקימו, אם בחרו בכך ואם לא. אבל עכשיו, הוא לא היה אחד משורות העובדים. הוא היה הבוס. ובתור הבוס, הוא היה צריך ללמוד מה החברה שלו עושה, בדיוק. הפעם, לא היה מספיק לרחף מעל פני ארצות הברית ולקלוט רשמים מכל מה שקרה מתחתיו. הפעם הוא היה צריך להגיע ממש עד השורשים של המוזיקה שממנה שאב את ההשראה שלו.
וזה מה שעומד בבסיסו של ״Born in the USA", האלבום הכי מצליח שלו. יש כאלו שהיו אומרים גם, הכי מוצלח. יש כאלו, אחרים, שהיו פוטרים את האלבום הזה בהינף יד כאלבום מסחרי מדי, אלבום שמנסה למצוא חן בעיני יותר מדי אנשים שונים בבת אחת. אבל זה רק הקרום החיצוני שמאחוריו ברוס ספרינגסטין מסתיר הרבה, בדיוק כמו שהחברה האמריקנית נראית כלפי חוץ. על העטיפה מופיע ישבנו של ספרינגסטין בתוכחה אמריקנית, עטוף בג׳ינס אמריקני, כובע מצחיה אמריקני פשוט תחוב בכיס, כדי להגן על החובש אותו מהשמש האמריקנית. מאחוריו, כדי לוודא שהאווירה לא נעלמת מעיני האנשים שאוחזים באלבום, מתכוננים להניח אותו על הפטיפון, או בתוך מגש נגן הדיסקים, דגל ארצות הברית ממלא את שארית התמונה. ספרינגסטין, כמובן, מסתיר הרבה מאחורי התמונה הזו, שתפקידה להסב את תשומת הלב של אלו שאינם ערוכים להבין את מה שמתרחש בתוך האלבום משם והלאה, לזוויות שבהן נראה שהאלבום הזה, ובמיוחד שיר הנושא שלו, עוסקים בגאווה, בתקווה, בחדשות טובות. ארצות הברית של ברוס ספרינגסטין, לפחות זו שדלפה מתוך מילות השירים, היתה רחוקה מזה מאד. זו היתה ארצות הברית של דאגה, של הידרדרות ושל זעם. ומן הקצה השני, הפוכה לחלוטין ממה שהיו אמורות לבטא המילים, היתה המוזיקה. ספרינגסטין אחז את כל הקצוות המוזיקליים השונים שיכל למצוא, וניסה לחבר אותם יחד, למשהו שיישמע קוהרנטי ואחיד. הוא לקח מעט מהרוק׳נ׳רול של העבר, מהשורשים שהגיעו מיבשות אחרות ותרמו לו, מעט מהפולק שהגיע גם הוא מארצות אחרות, וחיבר אותם יחד למקשה אחת, לאלבום שהחזיק בבת אחת הרבה מאד פשטות והרבה מאד תחכום.

האלבום לא משתהה לרגע מהמשימה החשובה שלו, ונפתח מיד בשיר הנושא, במכות התוף מבין המפורסמות יותר שיש לעולם המוזיקה להציע.  מכות התוף, עושה רושם, לא מפסיקות כמעט עד סוף האלבום, שמשחרר את עצמו מהאוזניים שלנו בשני שירים רגועים יותר.  אבל המשימה של ספרינגסטין לאורך כל האלבום היא למצוא ולחקור לעומקם את השורשים של המוזיקה שהוא עושה, זו שמטפסת מבעד לאדי החום, מבעד לאספלט, מבעד לכרום המנצנץ של המכוניות שבהן ספרינגסטין מעדיף לעשות את דרכו מקצה אחד של הארץ שלו לקצה השני.  השירים שבאלבום, החל משיר הנושא שפותח את האלבום וכלה בשיר הלילה הרגוע שחותם אותו, הם שירים פשוטים.  שירים שלא מבקשים הרבה מהמאזינים שלהם.  יש בהם הרבה מילים שחוזרות על עצמן, הרבה פראזות מוזיקליות שהופכות להיות מוכרות לאורך השיר, והרבה רעיונות שספרינגסטין מנסה לשתול בראש שלנו בלי שאנחנו שמים לב.  הוא מנסה את כל הקומבינציות המוכרות שלו – שני בחורים שחוזרים למדינת הבית שלהם מניו יורק סיטי, עטורי תהילה ואבק כוכבים אבל מחפשים עבודה אמיתית ואיזשהו קצה חוט לחיים אמיתיים שהם יכולים לבנות לעצמם, עוברים על פני עובדים בכביש בדרכם בכביש הריק מניו יורק בחזרה לניו ג'רזי.  והשיר שמגיח אחר כך מספר על החיים מנקודת המבט של אחד מעובדי הכביש שהמכונית חלפה על פניהם – אחד מהעובדים שמנקים מפניהם את האבק ונכנסים אל הפאב למשקה אחד לפני הדרך הביתה ביום שבו הם מקבלים את המשכורת שלהם.  ואחר כך באים זה שאיבד את העבודה שלו, וזה שאיבד את האהובה שלו, ושניהם מלהטטים עם הייאוש והתקווה בדרך שספרינגסטין הפך, לאט לאט, לאורך הקריירה שלו, למומחיות.  חלק מהשירים שממשיכים את הדרך מדברים על ימי התהילה כשהם מתרחשים, מתוך ידיעה שהם הולכים לחלוף מאד בקרוב, וחלק מדברים על הימים שכבר חלפו, כשהם כבר זכרון וכל מה שנשאר הוא חיים חדגוניים שיש בהם מעט שמחה והשמחה בהם היא מוכרת.  ספרינגסטין בונה לאורך השירים שבאלבום הזה פסיפס מרוכז ומדויק של הדרך שבה נראית ארצות הברית בזמנים שבהם הוא שר.  ארצות הברית לא שמחה, לא מאושרת ולא גאה, אבל האנשים שחיים בה מייצרים ארץ מרתקת וחיים את החיים שלהם בדרך שראויה להערצה.  בין השירים, ספרינגסטין גם משאיר להם פיסות של תקווה, מבט אל האופק שמאפשר להם לראות שמש עולה, כביש מתפתל מעבר לגבעה למקום רחוק, חיים אחרים שהם יכולים רק לדמיין, אבל שבסופו של דבר, עדיין, מחכים להם אם הם רק רוצים לקחת אותם.

ספרינגסטין חותם את הסקירה הזו, של העולם שלו, החיים שלו, בשיר אחד, שמעביר באופן מרוכז את כל מה שספרינגסטין ניסה להעביר לאורך השנים עד עכשיו – בני הזוג שהעולם שלהם נתחם בגבולותיה של העיירה הקטנה, שחולמים על לעזוב ולהתחיל את החיים שלהם מחדש בעיר הגדולה.  "אני בן שלושים וחמש עכשיו,"  הוא שר בסוף השיר הזה, בסוף האלבום הזה, "ויש לנו ילד משלנו.  אתמול בלילה הושבתי אותו מאחורי ההגה ואמרתי לו, תביט טוב מסביב, זאת העיירה שלך.  זאת העיירה שלך. זה הבית שלך."

3. Tunnel of Love

אלבומו הבא של ספרינגסטין, ״Tunnel of Love", היה האחרון בתקופה בכמה מובנים. הנה עשר עובדות עליו:

1 זה האלבום האחרון שספרינגסטין הקליט עם מישהו מחברי ה-E Street Band לפני 2003, אז יצא ״The Rising". את רוב המוזיקה, אמנם, הקליט לבדו, בעזרת סינתסייזרים ומכונות תופים.

2 האלבום מספק הצצה נדירה לחיים האישיים של ספרינגסטין – גם בזכות המילים, שכאשר יצא האלבום לא היה ניתן לשייך אותם למקרים אמיתיים, אבל התמונה התבהרה שנה לאחר מכן כשספרינגסטין התגרש מאשתו אז, השחקנית ג׳וליאן פיליפס, וגם בגלל הנופך הרכילותי, מפני שמי ששרה את קולות הרקע במרבית האלבום, לפעמים החברה הנוספת היחידה מה-E Street Band, היתה פאטי שיאלפה, שהפכה להיות אשתו הבאה של ספרינגסטין.

3 הווידאו קליפ ל-״Brilliant Disguise" היה יוצא דופן ב-MTV באותה שנה, מפני שהוקלט בשוט אחד, ללא עריכה. זה לא הפריע לו לזכות בפרס העריכה הטובה ביותר בפרסי הווידאו של MTV באותה שנה.

4 את כל הקליפים לשירים מהאלבום הזה ביים מיירט אוויס, שביים בין השאר גם את "With or Without You" ו-"Where the Streets Have No Name" של U2.

5 זה גם האלבום האחרון שבו ספרינגסטין נוקט בשיטת שני צידי התקליט שמקבילים אחד לשני – השירים שבשני האלבומים הבאים שלו, שייצאו במרחק של חמש שנים מהאלבום הזה, יהיו כבר חלק ממקשה אחת.

6 האלבום זכה להצלחה מסחרית, אמנם צנועה יותר מזו של האלבום שהקדים אותו.  הוא תפס את המקום הראשון במצעד האלבומים גם של ארצות הברית וגם של אנגליה, אבל רק לשבוע אחד.

7 ספרינגסטין יצא לסיבוב הופעות עם ה-E Street Band כדי לתמוך באלבום הזה, אף על פי שהם לא הקליטו את האלבום ביחד – רק חלק מהם השתתפו בו, ובשירים שונים.  אחרי שסיבוב ההופעות הזה הסתיים, ספרינגסטין וה-E Street Band הצטרפו לסיבוב ההופעות עטור הכוכבים "Human Rights Now" שבו כיכבו גם סטינג, פיטר גבריאל וטרייסי צ'פמן, ובחלק מהשירים הקהל זכה לראות איחוד של ה-E Street Band – כשדייוויד סנצ'ז, פעם הקלידן של ה-E Street Band ובאותו הזמן הקלידן של סטינג, הצטרף אליהם לחלק מהשירים.  סטינג עצמו גם הצטרף לבית אחד של "The River" בכמה מההופעות.   סיבוב ההופעות של אמנסטי שבו השתתפו ספרינגסטין והלהקה היה האחרון שערכו ביחד עד 1995.

8 לרגל סיבוב ההופעות הזה ספרינגסטין הוציא מיני אלבום שהכיל שלושה שירים מסיבוב ההופעות של "Tunnel of Love" ושיר אחד שהוא גרסת כיסוי לבוב דילן, "Chimes of Freedom", שאותו שר מיד לאחר שהודיע על הצטרפותו לסיבוב ההופעות הזה באחת מההופעות שלו בשוודיה, ושאותו שרו כל משתתפי הסיבוב בכל אחת מההופעות.

9 בהופעה בגרמניה המזרחית של סיבוב ההופעות הזה נכחו 160 אלף אנשים – מספר האנשים הגדול ביותר בהופעה של ספרינגסטין אי פעם, ואחוז אחד מאוכלוסיית המדינה באותו הזמן.

10 מסע ההופעות היה מורכב מסדרה של שינויים קטנים, שהיו דוגמא לרצון של ספרינגסטין להיפטר מכל מה שאפיין אותו ב-"Born in the USA".  הוא הכריח את כל הנגנים לעמוד במקומות שונים על הבמה ממה שהיו רגילים אליהם, והכניסה לבמה הפכה להיות מומחזת ומתוזמנת, כשכל אחד מחברי הלהקה נכנס לפי תור ומצטרף לשיר הפותח, בדרך כלל שיר הנושא של האלבום, אחרי שהוא לוקח כרטיס – ללונה פארק – ממנהל ההפקה של סיבוב ההופעות.    ספרינגסטין, שהיה נכנס אחרון, הציג גם את הלבוש שלו, שהיה שונה ממה שנהג ללבוש בהופעות לפני כן וייצג הבדל משמעותי בהתייחסות שלו – מג'ינס וחולצה לבנה פשוטה הוא עבר ללבוש את החליפה הלבנה, הנעליים המהוקצעות ועניבת החוט שלבש על עטיפת האלבום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אני חושב שהדבר היחיד שחסר בסרט הזה הוא עוד קאובל.

תגובה