תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

נברסקה

1. לפני הכל

שני אורחים נוספים בארץ הם שניהם מתופפים אדירים שכדאי לראות בהופעה – ג'ו ג'ו מאייר, מתופף שוויצרי-אמריקני, הוא בין המתופפים הבודדים שאני שמעתי עליהם, לפחות, שמנגנים Drum and Bass בתופים חיים.  הוא מופיע ב"בארבי" ב-22 לאפריל.  ודייב ווקל, אחד מגדולי מתופפי הג'אז החיים, מגיע לארץ להופעה עם טריו ג'אז שמכיל גם את עוז נוי הישראלי ודריל ג'ונס, ב-12 במאי ב"זאפה" הרצליה, ולמחרת ב"זאפה" תל אביב.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  נייט דוג, ששמו האמיתי הוא נת'ניאל היל, השאיר אחריו קריירה מוזיקלית מכובדת כזמר ואיש היפ הופ, והקליט 3 אלבומים משל עצמו, חוץ מהעבודה המשותפת עם מגוון גדול מאד של אמני היפ הופ ו-R&B.  אבל קרוב לוודאי שהוא זכור, וימשיך להיות זכור, בזכות העובדה שהוא שר את הפזמונים החוזרים ב-"Regulate" של וורן ג'י.  הוא נפטר בגיל 41 אחרי שלקה בשבץ פעמיים בשנים האחרונות.  וג'ט האריס, הבאסיסט של ה-Shadows, שניגן בקטעי רוק'נ'רול קלאסיים כמו "Rock On" של קליף ריצ'ארד ו-"Apache" של הלהקה עצמה, נפטר בגיל 71 מסרטן.

2. דמעה אחת בתוך הנהר

בימים ההם, שנתו של ברוס ספרינגסטין נדדה.  לעתים רחוקות הוא היה חולם, אבל כשהיה חולם, הוא היה מרחף לאורך ולרוחב ארצות הברית, מהחוף המזרחי לחוף המערבי ובחזרה, וכשהיה מזהה מישהו, ממרחק, שנראה לו מעניין, הוא נכנס אל תוך גופו וחי את החיים שלו לזמן מה.  מדי פעם יצא מזה שיר.  כשהתעורר, הוא היה זוכר מספיק כדי לכתוב משהו מהרשמים שלו על פנקס קטן שהחזיק ליד המיטה.  אחר כך, ברגעים עירניים יותר, הוא איגד את החלקיקים הקטנים של חיים אמריקניים לשירים גדולים יותר, והזמן שעבר בין האלבום הקודם להקלטות האלבום הנוכחי הספיק לו כדי למלא שני אלבומים.

אם תקשיבו טוב, מאחורי ההפקה המהוקצעת אבל המיושנת של האלבום הכפול הזה, "The River", תוכלו לשמוע את הזרעים לכל הדיסקוגרפיה הבאה של ספרינגסטין מתחילים לנבוט.  מהאינטימיות האקוסטית המהוססת של "נברסקה", שיבוא מיד אחריו, לאגרופים המורמים והקולות הרמים של האלבומים שיהפכו את הבוס למוזיקאי של מהלומות סנייר ופזמונים המנוניים.  מהקצוות הרחוקים של ההסטוריה המוזיקלית האמריקנית לקצוות הפרומים של הפוליטיקה והכלכלה האמריקנית שהתרחשו בזמנים שבהם האלבום נכתב.  ספרינגסטין משלב שם כמעט את כל הסגנונות המוזיקליים שמבעבעים ברחבי ארצות הברית – רוק'נ'רול, בלוז, זיידקו, בלוגראס.

כמו באלבומים קודמים, האלבום הזה נפתח כמעט מיד בספיחים הקצביים של "The Ties That Bind", ומסתיים בצורה חרישית, בגרסת הכיסוי הבלוגראסית ל-"Wreck on the Highway", שנעלמת מהאוזניים, ואז חוזרת וממשיכה מעט אחרי שברוס ספרינגסטין עוזב את החדר.  בין לבין, הוא מספיק לבצע כמה גרסאות שונות להמנוני הרגליים הרוקעות והאגרופים המורמים שלו, כמה שירי רוק'נ'רול שמרחיבים, מפתחים ומאתגרים את השבלונה הרוק'נ'רולית המוכרת, וכמה שירים שקטים יותר ומדודים יותר, שבמילים שלהם ספרינגסטין מבתר בכנות ברוטאלית את האידיליה שבחיים בעיירה תעשייתית קטנה.  שורות כמו "the judge put it all to rest" בשיר הנושא של האלבום, או "I guess we're too much of the same kind" ב-"Independence Day" מהדהדות באוזניים הרבה אחרי שהשירים נגמרים ומפנים את המקום לשירים אחרים.

ספרינגסטין חוזר גם כאן, באלבום הכפול הזה, על האמיתות המשונות שהוא מתעקש עליהן מאז האלבום הראשון שלו, אבל עכשיו נדמה שהאמיתות האלה מתפשטות על פני שטחים נרחבים יותר בארצות הברית, וספרינגסטין הופך להיות ממעין נביא של מדינת החוף הקטנה שגדל בה לנביא של כל המדינות האחרות שנאבקות תחת עול הכלכלה הבעייתית של הזמנים ההם – כל מה שנמצא בחוץ, הוא אומר, זהה למה שנמצא בפנים.  אין טעם לברוח מהעיירות התעשייתיות הקטנות שנדמה כאילו הגורל של כל מי שנולד בהם הוא לחיות את אותם החיים של מי שמת בהם, מפני שהתוצאה של בריחה כזו תהיה חזרה לאותו מצב, או חזרה למצב גרוע יותר.  ההבדל הוא שהפעם ספרינגסטין מוצא תקווה דווקא בעיירה הקטנה עצמה, זו שהגיבורים שלו עזבו פעם אחר פעם, משאירים הרבה מאד אבק והרבה מאד חלומות שבורים מאחוריהם.  האלבום הזה עטור אמנם בשברון לב, כזה כמו שאפשר למצוא בשיר הנושא, ובשירים כמו "Jackson Cage" ו-"Point Blank", אבל כמעט בכל אחד מהשירים האלה יש גם איזשהו אלמנט של תקווה. אפילו בשיר הנושא, אחד מהרגעים העגומים יותר באלבום הזה ובדיסקוגרפיה של ספרינגסטין כולה, בכל שפל נוסף של החיים של מספר השיר, הוא יכול לצלול אל תוך הנהר, והנהר מזכך את כל מה שהיה ואת כל מה שהולך לקרות.  בנהר, המים זורמים במורד הקריירה המוזיקלית של ספרינגסטין ומשאירים שם, לאורכי החופים, אוצרות.

3.  נברסקה

הזמן הגיע לאלבום הבא בסדרת ההאזנה המודרכת לאלבומים של ברוס ספרינגסטין, והאלבום הזה הוא יצירת המופת האקוסטית שלו, "נברסקה".  הנה עשרה פרטים מעניינים יותר ופחות עליו:

1 האלבום הוקלט ברובו בלילה אחד, על טייפ ארבעה ערוצים, בחדר השינה של ספרינגסטין, ותוכנן לשמש כדמואים לאלבום הבא, שהיה אמור להיות מוקלט עם ה-E Street Band.  ספרינגסטין העדיף לשמור את הגרסאות המחוספסות והמינימליות של השירים שהקליט והוציא אותן כאלבום.  באחת מהפעמים הבאות שבהן הקליט דמו על טייפ ארבעה ערוצים והחליט לשמור את הדמו ולא לפתח אותו לשיר מלא, הוא זכה עליו באוסקר.

2 ההקלטות עם ה-E Street Band בוצעו בכל זאת, והאלבום המוקלט עם הלהקה היה אמור להיות זה שייצא לאור, אבל מאחר והמפיקים וספרינגסטין העדיפו את הגרסאות האקוסטיות, הפולקיות יותר, ההקלטות החשמליות נגנזו.  במהלך השנים נשאלו גורמים שונים הקשורים להפקת האלבום אם ההקלטות החשמליות אי פעם יראו אור והתשובות היו ברובן שליליות. "הגרסה הנכונה של נברסקה היא זו שיצאה לאור," אמר ג'ון לנדאו, המנהל של ברוס ספרינגסטין.  אבל לפי סדר האלבומים שזוכים לגרסאות מיוחדות של חגיגות 30 השנה, האלבום הזה הוא אחד הבאים בתור – הוא יחגוג שלושים שנה ב-2012.  ואז, אולי כן נזכה לשמוע את ההקלטות האלה.

3 שיר הנושא, הפותח את האלבום, מבוסס על סיפור אמיתי, של רוצח סדרתי בשם צ'ארלס סטארקוות'ר וחברתו הקטינה קאריל אן פיוג'יט, שהיווה השראה לסרט בשם "Badlands".  לספרינגסטין יש שיר באותו השם, אבל הוא לא קשור לסרט.  במקרה, יש גם סרט שנקרא "אטלנטיק סיטי" שיצא באותה שנה שבה יצא האלבום, אבל הוא לא קשור לשיר מתוך האלבום באותו השם.

4 הסיפור שבשיר "Highway Patrolman" היווה את הבסיס לסרט הראשון של שון פן כבמאי, "רץ אינדיאני".

5 בניגוד למה שרבים, אולי, חושבים (אני, לפחות), "State Trooper" וההד המוגזם בכוונה שבו הושפעו מ-"Frankie Teardrop" של Suicide, ולא להיפך.

6 בארצות הברית לא יצאו סינגלים מהאלבום הזה כלל.  באנגליה יצאו שני סינגלים, לאחד, "Atlantic City", צולם קליפ, שחור-לבן, מינורי ואינטימי כמו האלבום כולו.  זה לא הפריע לשלושה מהשירים באלבומים לצעוד בשלושים המקומות הגבוהים במצעד הקטעים מאלבומים המושמעים ביותר ברדיו של Billboard.

7 לא רק השירים שנמצאים באלבום נוצרו כתוצאה מליל ההקלטות הזה בחדר השינה של ברוס ספרינגסטין.  בין השירים האחרים שספרינגסטין הקליט גרסאות דמו שלהם היו "Born in the USA" ו-"Pink Cadillac".

8 "Well, they blew up the chicken man in Philly last night" – היא השורה שפותחת את "Atlantic City".  איש העוף הוא פיליפ טסטה, מאפיונר שנהרג באמצעות פצצה שהוטמנה בביתו בפילדלפיה שנה לפני שהאלבום יצא.

9 ספרינגסטין מתאר את הדמות הראשית כמישהו שיש לו חובות שאדם ישר לא יכול להחזיר (במילים האלה בדיוק) בשני שירים שונים באלבום – "Atlantic City" ו-"Johnny 99".

10 שם השיר "Mansion on the Hill" לקוח מהמילים של השיר "Cyprus Avenue" של וואן מוריסון, ובתורו נתן את ההשראה לשיר באותו השם של Alabama 3.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – החיים הנסתרים של הדבורים.

תגובה