תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

Tags

בלוגרול

על ההיעדרות הממושכת מהתמונה הקבוצתית

1.   לפני הכל

מייקל ג'ירה ו-Swans מזמינים אותנו, האנשים בקצה השני של הווידאו, באופן אישי לבוא ולראות את ההופעה שלהם ב"בארבי" ב-12 לאפריל.  אני פחות מתרשם מהבחינה הזו מההזמנה כמו שאני מתרשם מהדגמת הרעש הצרוף שמתרחשת בסרטון קצת אחרי זה.

הבוקר התעוררתי לחדשות משמחות במיוחד:  "Toy", האלבום של דיוויד בואי שנגנז ופינה את מקומו ל-"Heathen" בתחילת העשור הזה, דלף לרשת היום.  כל הנסיונות שלי למצוא אותו עלו בתוהו, בינתיים, אבל שירים ממנו אפשר למצוא כבר עכשיו ביוטיוב, ואני בכל מקרה מאחל לכם הצלחה יתרה בלמצוא את האלבום. [שמועות עקשניות אומרות שעכשיו, אחרי שהאלבום הודלף לרשת, הוא גם ייצא באופן רשמי.  אני מקווה שהן נכונות.]

לופר הוא מעין מכשיר אלקטרוני שכזה שמאפשר למוזיקאים להקליט את עצמם ולשלוט על ההקלטה באמצעות דוושה, תוך שהם ממשיכים לנגן.  מצד אחד, הוא מאפשר לאמנים כמו אנדרו בירד, אימוג'ן היפ וקאקי קינג, וגם רדיוהד בזמנים טובים, להופיע וליצור את האשליה שיש להקה שלמה, אולי אפילו תזמורת, על הבמה ולא אדם אחד.  ומצד שני גיאחה, שאחראי על בלוג האב כאן, ומתן נויפלד, שאחראי על "אינדינגב", החליטו ליצור פסטיבל על טהרת המכשיר הזה ומוזיקה ישראלית.  יהיו שם, בין השאר, אייל תלמודי, עוזי פיינרמן רמירז, דויד פרץ, סגול 59 ומיכל לוטן, וכל זה יתרחש ב"אוזן בר" ב-7.4.

2.  ערב ערב

אני מסוג האנשים שיש להם רשימות מוכנות של דברים תרבותיים מועדפים, למקרה שמישהו אי פעם ישאל, ולכן זה לא מפתיע, בטח, שיש לי רשימה מוכנה וממוספרת של שירים ישראליים אהובים. בראש הרשימה הזאת נמצא, ועוד לא נמצא שיר שיחליף אותו, ״נגד הרוח״ של שלום חנוך. אני לא יודע בדיוק להסביר למה – זה שיר רוק בסיסי, מנקודת מבט מוזיקלית, לא מהסוג שאני נוטה להעדיף בדרך כלל, אבל יש משהו במילים – הפשטות הגאונית שבאמירה ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, הסקסופון הבטוח בעצמו של ירוסלב יעקובוביץ׳ לאורך השיר, הפתיחה שהיא כולה עסקים ושום דבר ממנה הוא לא התפרפרות מיותרת. אולי ההרגשה ששלום חנוך חשב על השיר הזה יום אחד, אולי באמצע טיול רגלי חסר מעש במשמרות, וחיכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון לשיר אותו.
אחת מהסיבות שהשיר הזה הוא כל כך יפה, וכל כך ישראלי, בעיניי, היא שזאת דוגמא מצוינת למצב הטבעי של שלום חנוך – משקיף מהצד במשיכת כתפיים על מצב שהוא יכול רק לתאר, לא למנוע. ככל שעוברות השנים, נדמה שהמצב הזה הופך להיות אפילו יותר טבעי בשבילו, ועכשיו נראה שנוסף לו עוד רובד – הוא לא משקיף רק מהצד, אלא גם ממרחק השנים.

סבלנות מוזיקלית, עושה רושם, היא אחד מהמאפיינים הכי בולטים אצל שלום חנוך.  הוא מנגן את המוזיקה שהוא מנגן, כותב אותה, מבצע אותה ומקליט אותה, בדיוק ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולעולם לא מאוחר מדי.  ואין דוגמא טובה יותר לזה מ"ערב ערב", אלבום שלו שיצא בשלהי העשור האחרון של המאה שעברה, בזמנים שבהם דעכנו, לאט לאט, כולנו.  מאז הוא שם עוד שלושה אלבומים באמתחתו, אחד, מוצלח במיוחד, באיחוד שזמנו כבר הגיע עם אריק איינשטיין, אבל האלבום הזה היה ונשאר האלבום המועדף עליי שלו, כאלבום שלם.  את שתי הסיבות העיקריות לכך אפשר למצוא כבר בצלילים ובמילים שפותחים את האלבום.  "כבר מזמן לא השתתפתי בצילום הקבוצתי," הוא שר בזמן ששאר הכלים מגששים את מקומם ומוצאים את הצעדים שבהם הם צריכים לצעוד מסביבו.  זה אלבום של אמן שנוח לו בתוך העור שלו, בתוך הנישה הגדולה שחצב לעצמו בנוף המוזיקלי הישראלי, ושל הלהקה שלו, שמנגנת איתו כבר שנים ומנחשת את הצעדים שלו עוד לפני שהם מתרחשים. ירוסלב יעקובוביץ', השותף הכמעט נצחי לימי הרוק'נ'רול של שלום חנוך, מחוזק כאן בחטיבת נשיפה שלמה שכוללת גם את אבישי כהן, משה לוי שם את ידיו על הקלידים וברק חנוך, שהחליף את ארז נץ בתור הגיטריסט הקבוע של חנוך, משתתפים באלבום ביחד עם קבוצה מכובדת של נגנים אחרים.  לואי להב, שיש לו תפקיד מרכזי בהפיכת שלום חנוך למעין ברוס ספרינגסטין ישראלי, התייצב שוב מאחורי הקונסולה.  אבל האלבום הזה לא היה אלבום רוק'נ'רול נוקב כמו אלבומים אחרים של חנוך, בטח לא אלבום בוטה ופוליטי כמו האלבום שקדם לו, "א-לי-מות".  הפעם, זה היה אלבום של מבט לאחור, לפעמים משועשע, לפעמים מתגעגע, לפעמים משלים עם הנסיבות.

יש כאן מבט חטוף, לא ממצה, על כל הקריירה המוזיקלית של שלום חנוך – מהאלבום הראשון, באנגלית, ששיר מתוכו, מתורגם לעברית ("מת לישון") נמצא כאן, דרך הגיחה הקצרה של כלי הנשיפה ל"שיר ללא שם" ב"אם לא הייתי אוהב", ועד לימי שירי המחאה והמצב-כמו-שהוא שהיו שיא הקריירה המוזיקלית של חנוך, מאז "מחכים למשיח" ועד האלבום שקדם לזה.  הוא נזכר באביו, שנתן לו את הגיטרה הראשונה, ומשלים, בשיר שסוגר את האלבום, עם עצמו בתור אדם מבוגר בעיר של אנשים צעירים.  כל השירים באלבום הוקלטו באבחה אחת, בלי עצירות, בלי היסוסים ובלי הקלטות מחדש.  מה שנמצא באלבום, מה שנשמע כהקלטה מושלמת, בטוחה בעצמה, וחסרת טעויות, היא פרי היכולת של כל הנגנים שבאולפן לשוחח אחד עם השני דרך כלי הנגינה שלהם בלי מילים, והיכולת של שלום חנוך לנתב את הנגנים לכיוון הנכון, לדעת מתי ומה לנגן, וגם מתי ומה לא לנגן ובאילו מקומות להשאיר את השקט כמו שהוא, לא מוטרד.  האלבום הזה הוא אלבום של כפכפים וכובע קש לבן שמוט על עיניים, הרבה יותר משהוא אלבום של נהמות חשוקות שיניים, ובמקומות שבהם יש באלבום הזה נהמות חשוקות שיניים, הן נעשות מרופדות על צלילים של כלי נשיפה וגיטרות רגועות.

האלבום הזה הוא כל כך טוב בעיניי, גם מפני שגם עכשיו, אחרי עשרות פעמים ששמעתי אותו בהזדמנויות שונות, אני עדיין מוצא בו הפתעות חדשות – שירים שנשמעים לי אחרת ממה שהם נשמעו פעם, פינות קטנות של סאונד ומוזיקה שלא הבחנתי בהן, מילים שמתחברות ביחד ומהדהדות הרבה יותר בהחלטיות ממה שהצליחו בפעמים הקודמות שבהן שמעתי את האלבום.  אפילו העטיפה של האלבום, תמונה של חנוך מביט למעלה באריזת קרטון לא יומרנית, מצליחה להפוך להיות לחלק בלתי נפרד מהאלבום, שיש בו, בכולו, משהו שהוא שורשי ואורבני כאחד.

אחר כך יבואו נסיונות מוזיקליים של חנוך להתנסות בדברים אחרים, שונים – שיתופי פעולה מוזיקליים עם אריק איינשטיין, שוב, עם מוניקה סקס ועם שלמה ארצי.  הופעות אקוסטיות, ואחר כך חשמליות, ואחר כך ביקורים חטופים באלבומים מהעבר.  אבל בנקודת הזמן הזו, שנתיים אחרי שהעולם התהפך וארבע לפני שהוא יתהפך שוב, בעיר שהשמש חיממה ושהגשם לא באמת הרטיב, שיש בה ים ויבשה ומוזיאונים ומגדלים והמולה אינסופית ושלווה שאי אפשר להסביר אותה, שלום חנוך מציב רגל אחת בכאוס האורבני ורגל אחת בשלווה שבאה בגיל שבו הוא יכול כבר להביט אחורה אל קריירה מוזיקלית מוצלחת במיוחד, ולכתוב על זה שיר.  ועוד שיר.  והשיר האחרון הוא כל כך רחוק, שמקומו בטח לא באלבום הזה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שהכריח את מק'דונלדס להפוך את התפריט שלהם ליותר בריא, כביכול, מורגן ספרלוק עושה סרט על פרסום מוצרים מוסווה בתוך סרטים, בסרט תיעודי שממומן כולו על ידי פרסומות מוסוות.

2 תגובות ל“על ההיעדרות הממושכת מהתמונה הקבוצתית”

  • נמרוד הגיב:

    אני בדיוק שומע את האלבום של בואי והוא לא מבייש את הפירמה, למרות שאפשר להבין למה הוא החליט לגנוז אותו, בכל מקרה בהתחשב בזה שבואי מקמץ בחומרים חדשים בשנים האחרונות זאת נחמה ואת הדיסק ניתן להוריד מהלינק הזה http://www.taringa.net/posts/musica/9804053/David-Bowie—Toy-_IUnrealeased-Album-of-2001_256-Kbps_.html

  • אורן הגיב:

    מעולה, תודה! אני אעלה את הלינק למעלה ל"לפני הכל" בפוסט של שבוע הבא, בשביל האנשים המעטים שעוד לא הורידו את האלבום.
    הוא, אגב, לא גנז את האלבום בגלל איכות שלא עומדת בסטנדרטים של דיוויד בואי (אם נאמר את האמת, אף אחד מהאלבומים שלו אחרי Outside לא באמת עמד בסטנדרטים של דיוויד בואי – אבל כולם היו עדיין הרבה מעבר לסטנדרטים של שאר עולם המוזיקה), אלא בגלל סכסוך עם חברת התקליטים שהקליט בה.

תגובה