תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'אלבומים – ברפרוף'

The Lamb Lies Down on Broadway

לפני הכל

כשקיבלתי בשבוע שעבר, משתי רשימות תפוצה שונות כנראה, את ההודעה המשמחת שגרג דולי יוצא לסיבוב הופעות סולו, השאלה הראשונה שלי כשעברתי על רשימת המקומות שהוא הולך לגעת בהם, היתה:  "למה לא ישראל?"  במקרים אחרים, של אמנים אחרים, זו שאלה שהיא לרוב מגוחכת.  לא בהכרח מסיבות פוליטיות – זה פשוט לא הגיוני מבחינה לוגיסטית שאמנים מסוימים שיוצאים לסיבוב הופעות באירופה, אפילו אם הם מגיעים למקומות קרובים כמו יוון או טורקיה, יעברו גם פה.  אבל אצל גרג דולי, שמבחינתו ישראל היא סוג של בית שני להופעות ומבחינתנו הוא כבר בן משפחה, זו שאלה לגיטימית.  ואכן, הטעות הזו תוקנה היום – גרג דולי מגיע לכאן ב-26 לפברואר, והוא יסיים את סיבוב ההופעות שלו כאן.  ההופעה תהיה בבית "מיומנה", שהייתי בו רק פעם אחת, על הבמה, בנסיבות אחרות לגמרי, והכרטיסים הם כאן.

עוד ידיעה משמחת אבל מעט אמורפית יותר שקראתי השבוע היא שפיל קולינס סיים את הפרישה שלו ממוזיקה והוא מוכן להקליט ולהופיע שוב.  פיל קולינס, לפחות על סמך סיבובי ההופעות הקודמים שלו, אמנם נכלל בקטגוריה של אמנים שהשאלה למה הם לא מגיעים לישראל היא מעט מגוחכת, אבל אנחנו יכולים לקוות ואנחנו בהחלט נקווה.

 

אתם יכולים לשמור את הדברים שלי, הם באו לקחת אותי הביתה

The Lamb Lies Down on Broadwayפיטר גבריאל טוען שההארה הגיעה אליו על גבעה בסומרסט.  הוא אפילו כתב על זה שיר – הסינגל הראשון בקריירת סולו מפוארת שבמסגרתה הוא עשה הרבה מאד נסיונות מוזיקליים שרק אחר כך הפכו לסגנונות מוזיקליים לגיטימיים.  זה נשמע טוב, בראיונות ובסיפורים שאחרי, וזה עוטף את המעבר של גבריאל מסולן של אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות ביותר בהסטוריה לאחד מהזמרים הכי מצליחים בהיסטוריה באיזושהי הילה מיתולוגית, אבל בתקופה שבה גבריאל חכך בדעתו מה הצעד האמנותי הבא שהוא צריך לעשות, בשלהי 1974, הוא היה צריך להיות בקצה השני של אנגליה, בבית תמחוי שהוסב לאחוזה בשם האדלי גראנג', וגם שם הוא לא ממש היה.

את גבעת סולסבורי, מעין בליטה קטנה וירוקה מעל הקרקע בסומרסט, פיטר גבריאל ביקר רק ב-1977, בזמן שעבד על אלבום הסולו הראשון שלו.  אבל אנחנו רוצים לחזור שלוש שנים אחורה, לאירועים שהביאו את אחת מלהקות הרוק המתקדם המצליחות בהסטוריה להפוך מחמישיה לרביעיה.

ג'נסיס סיימו סיבוב הופעות ארוך ומייגע במטרה לתמוך באלבום החמישי שלהם, "Selling England by the Pound", שזכה לאהבה מקיר לקיר ממבקרים וממעריצים לא צפויים כמו ג'ון לנון.  רוב סיבוב ההופעות עבר בתסכול הולך וגובר מצד הלהקה מאחר ופיטר גבריאל, על התיאטרליות והתלבושות המוזרות שהחליף לאורך ההופעה, זכה למלוא תשומת הלב של הקהל והמבקרים, וחברי הלהקה התחילו להרגיש כמו להקת ליווי.   הם החליטו להתכנס ולהתחיל לעבוד על האלבום השישי כמעט מיד לאחר שסיימו את התחייבויות ההופעות שלהם, ולצורך זה החליטו לעבור ולגור ביחד באחוזה אחת – האדלי גראנג', ולהתחיל לכתוב ולהקליט את האלבום בעזרת האולפן הנייד שהביאו לשם.  אבל לפיטר גבריאל היו רעיונות אחרים.

הבמאי וויליאם פרידקין, שהסרט האחרון שלו, "מגרש השדים", זכה להצלחה עצומה באותה השנה (וגם תרם להצלחה העצומה העתידית של מוזיקאי אחד ויזם אחד), קרא את הסיפור הקצר שפיטר גבריאל כתב על העטיפה האחורית של אלבום ההופעה החיה שג'נסיס הוציאו לפני "Selling England by the Pound" והתלהב ממנו עד כדי כך שפנה לגבריאל במטרה לעשות ממנו סרט.  פיטר גבריאל נעדר מתחילת העבודה על האלבום החדש לאורך הזמן שבו פיתח את הרעיון ביחד עם פרידקין, אבל בהתאם להרבה רעיונות אחרים של הרבה במאים אחרים בהוליווד, הרעיון הזה התמסמס ופרידקין עבר לעבוד על פרויקט אחר שבסופו של דבר הפך להיות "Sorcerer", שלצורך הפסקול שלו גייס את טנג'רין דרים.  גבריאל חזר עם הזנב בין הרגליים ללהקה, שבינתיים הספיקה לכתוב ולהקליט הרבה מהתוכן המוזיקלי של האלבום.   במקביל, גבריאל היה צריך להתמודד עם בעיות בריאותיות בבית הרחוק מהאחוזה שבה הקליטו את האלבום – אשתו היתה בהריון קשה ובעייתי והבת הבכורה שלו נולדה פגה, והוא נסע הלוך וחזור כדי לבלות כמה שיותר זמן עם בתו החדשה בבית החולים.  כשהצליח לבלות מספיק זמן באחוזה שבה שאר הלהקה שהתה, הוא כתב את כל המילים לשירים שבאלבום כסיפור סוריאליסטי, רחוק ככל האפשר מהחומרים הקודמים של הלהקה, בעיקר בהשראת סרט צ'יליאני שצפה בו בשם "החפרפרת" (וקצת בהשראת "מסע על מרכז כדור הארץ" של ז'ול וורן). הסיפור שמלווה את האלבום, והופך אותו בעצם לאלבום קונספט (או אולי אפילו אופרת רוק – אף פעם לא הבנתי באמת את ההבדל בין שניהם), הוא של רעאל, פרחח פורטוריקני צעיר שחי בניו יורק, ופניה לא נכונה במנהרה של רכבת תחתית מוביל אותו למסע עמוק יותר ויותר בתוך אדמת ניו יורק ובתוך הנפש שלו, תוך כדי שהוא מנסה להציל את האח שלו, שהוא אולי הוא עצמו.  תוך כדי המסע הזה ג'נסיס מגלה עולמות מוזיקליים חדשים שלא התנסתה בהם, שבמסגרתם גם המילים וגם המוזיקה הופכות את האלבום הזה לקשה ומהודק יותר מהאלבומים הקודמים שלהם.  "הרעיון של להמשיך ולפזז בארץ הפיות הפך להיות יותר ויותר חסר משמעות," פיטר גבריאל נימק מאוחר יותר את השינוי הזה בסגנון הליריקלי והמוזיקלי של הלהקה.

את מייק ראת'רפורד, הבסיסט של הלהקה באותם זמנים (שתפס את מקומו של סטיב האקט כגיטריסט כשזה עזב את הלהקה בשלב מאוחר יותר), הסיפור הזה לא שיעשע.  לפני שפיטר גבריאל הצטרף ללהקה בהאדלי גראנג', בזמן שהם עבדו על המוזיקה של האלבום, לראת'רפורד היה רעיון לעשות אלבום שמבוסס על "הנסיך הקטן" – אלבום קצר ואוורירי יותר שהיה דומה לדברים הקודמים שג'נסיס עשתה.

כשהאלבום היה גמור, והפך להיות "The Lamb Lies Down on Broadway", האלבום הטוב ביותר של ג'נסיס בעיניי ואחד מאלבומי הקונספט המרהיבים ביותר שזכינו בהם כציוויליזציה, וחברי הלהקה יכלו לראות את המילים לשירים ואת הדרך שבה האלבום והסיפור שהאלבום סיפר התפתחו, הם ידעו בדיוק למה כל זה הולך להוביל בסיבוב ההופעות המתבקש שיגיע לאחר הוצאת האלבום – עוד תלבושות, עוד תיאטרליות, עוד אפקטים מוזרים על הבמה.  והם צדקו לחלוטין.  בין הדברים שהתרחשו על הבמה בסיבוב ההופעות הארוך שליווה את האלבום – שבו הלהקה ביצעה, כל ערב, את האלבום מתחילתו ועד סופו, כמעט ללא שירים אחרים מהרפטואר שלה, היה שיר שבו פיטר גבריאל ובובה לבושה בדיוק כמוהו ניצבו על הבמה, ספוט על כל אחד מהם, והקהל היה צריך לנסות ולהבין מי מאלו הוא הזמר ומי מאלו הוא סתם בובה (פיטר גבריאל כמובן עשה להם את החיים יותר קשים);   בשיר אחר גבריאל עטף את עצמו בקונוס עטור בנחשים, שקרס אל רצפת הבמה בסוף השיר וחשף את גבריאל בבגד גוף שנצץ באורות שבהקו מתחתית הבמה;  והחוויה הקשה ביותר – בשביל הלהקה ובשביל הצופים, חיכתה להם כשגבריאל עטה על עצמו את הדמות של הסליפרמן, ועטף את עצמו בבגד עטור בבליטות שלא השתמעו לשתי פנים, שאמורות להופיע רק במקום אחד בגוף אבל הופיעו על כל הגוף, תוך שהוא עולה בחזרה על הבמה בזחילה אחרי שהוא יוצא מצינור בעל מאפיינים פאליים מובהקים.   המבקרים והצופים קרסו מהתרגשות לאור ההפקה המרשימה הזו, שכללה גם שלושה מסכים מאחורי הלהקה, מסודרים כמו עטיפת האלבום, שבחלק מהמקרים הציגו שקופיות מתוך עטיפת האלבום וברוב המקרים לא, וייחסו את הכל – המילים, המוזיקה, ההפקה, הסיפור – לפיטר גבריאל עצמו, תוך שהם מתעלמים לחלוטין משאר חברי הלהקה.

את שתי ההופעות האחרונות בסיבוב ההופעות, חברי הלהקה היו צריכים לבטל מפני שלא נמכרו מספיק כרטיסים.  אני בטוח שהם נשמו נשימת רווחה בשלב הזה, מאחר וקרוב לוודאי שהם היו רוצים וצריכים לבטל את ההופעות האלה בכל מקרה.  פיטר גבריאל הבין לאן הרוחות נושבות והודיע לחברי הלהקה שהוא לא מתכוון להישאר אחרי שסיבוב ההופעות ייגמר, מספר שבועות לפני כן, אבל הנהלת הלהקה שכנעה אותם לדחות את ההודעה לעיתונות ולשאר העולם וזו קרתה רק באוגוסט 1975, שלושה חודשים אחרי שסיבוב ההופעות הסתיים.

התקופה שלאחר מכן היתה טראומטית לכל הנוגעים בדבר.  חברי הלהקה הנותרים התעקשו להתכנס ולהתחיל להקליט את האלבום הבא שלהם, "A Trick of the Tail", כמעט מיד, כשפיל קולינס נוטש את התופים ועובר לקדמת הבמה, כדי להוכיח לעצמם ולעולם שהם עדיין יכולים לכתוב ולהקליט מוזיקה מוצלחת ומצליחה גם בלי פיטר גבריאל, ולגבריאל עצמו לקחו כמעט שנתיים נוספות עד שמצא את הקול המוזיקלי החדש שלו והוציא את אלבום הבכורה שלו, הראשון מבין השלושה שנושאים רק את שמו ומכונה "מכונית".

ב-1999, ואחר כך שוב ב-2004, אחרי שהאבק שכך מעט וכל חברי הלהקה המשיכו והצליחו, ביחד ולחוד, חמשת חברי הלהקה המקוריים השתעשעו ברעיון של להתאחד לצורך סיבוב הופעות שבו יבצעו, שוב, את "The Lamb Lies Down on Broadway" במלואו.  הרעיון לא נשא פרי בגלל התחייבויות קודמות של גבריאל, אבל לפחות שיר אחד – ביצוע מחודש ל-"Carpet Crawlers"', יצא מזה – והוא אפילו יפה יותר בעיניי מהשיר המקורי, מכיוון שאלו פיטר גבריאל של ההווה ופיל קולינס של ההווה, מכניסים את כל ההוויה המוזיקלית שלהם כאמני סולו וכסולנים לאחד מהשירים הנגישים יותר מהאלבום הזה.

את המחשבה שג'נסיס יתאחדו שוב, יום אחד, בהרכב המקורי שלהם, ישאירו מאחר את חילוקי הדעות של העבר וינגנו שוב את כל האלבום המפואר הזה, מההתחלה ועד הסוף, פיל קולינס ביטל בצורה מאד אפקטיבית בראיון לאחרונה.  "אני חושב שהמעריצים לא חושבים על זה עד הסוף," הוא אומר.  "אם נתאחד, פיטר גבריאל לא יהיה מוכן לשיר את "Invisible Touch" ו-"I Can't Dance".  אנחנו נצטרך לעשות דברים ישנים כמו "The Lamb Lies Down on Broadway". ואני כבר לא יכול לתופף."

 

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לוק סקייווקר? דארת' ויידר? שטויות.  הנה עשרה אנשים שכיכבו ב"מלחמת הכוכבים" ואפילו לא ידעתם.

 

 

The Civil Wars

1. לפני הכל

חדי העין מביניכם בטח שמו לב שהגוספל נעדר מכאן לתקופה ארוכה. אפילו לא שבוע או שבועיים של איחור – הגוספל החליט ללכת על כמעט חודשיים שלמים. למעשה, זה רק הפוסט השני של 2012. הראשון שהוא לא האוסף החודשי. הייתי רוצה להגיד שזאת תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה, אבל החיים הולכים בכל מיני כיוונים שלא בהכרח מאפשרים את ההבטחה הזו, בגלל כל מיני דברים דחופים יותר ועמוסים יותר. מה שאני כן יכול להבטיח הוא לכתוב כאן ככל שאוכל, ולקוות שזה יקרה לעתים קרובות יותר מרחוקות יותר. בכל אופן, אני מקווה שהחיים שלכם בין גוספל לגוספל מלאים במוזיקה בין כה וכה. לענייננו.

פוטוטקסיס, שקוראים לעצמם הרכב אלקטרו-סול (בעוונותיי, אני עדיין לא יודע מה זה אומר, מפני שעדיין לא שמעתי את המוזיקה שלהם – אבל כשאעשה את זה אני בטוח שאדע לזהות את הז'אנר הזה מתוך שינה), מצאו את הדרך הייחודית והמעניינת לממן את האלבום שלהם – באתר שדומה ל-Kickstarter אבל עושה רושם שפועל על טהרת המוזיקה העצמאית, הם מבקשים מקהל המאזינים לממן להם את הקלטות האלבום השני, שמוקלט עם הקלידן אדי סטיבנס כמפיק. הקלטות האלבום כבר התחילו, למעשה, אבל האתר מאפשר להמשיך ולתרום להקלטות האלבום, והלהקה משכנעת את המשקיעים הפוטנציאליים בכל מיני דרכים, כמו, למשל, למשקיעים הכבדים במיוחד, הזכות להשתתף ביום הקלטה ולהיות חלק מהאלבום. אתם יכולים לעזור, ב-19 הימים הקרובים, כאן.

שתי הופעות מתווספות לשלל ההופעות שמצטברות בזמן הקרוב: זולה ג'יזוס היא אחת משתי זמרות ששמעתי לראשונה לאחרונה שעושות דבר דומה – מוזיקה גותית, בעצם, שהיא בעיקר על טהרת עוד ועוד רבדים של קול אחד וסט אחד של קלידים. לארץ היא תגיע דווקא עם הרכב של ארבעה נגנים אבל זה עשוי להיות מעניין בכל מקרה. זה קורה ב-14.4 ב"זאפה" בתל אביב; וגם – ימי השרדינג (הקצרים במיוחד) שלי כבר עברו, ואני כבר לא עוקב אחרי הנגנים המרכזיים של עכשיו, אבל הטענה היא (לפחות של אלה שמנסים לקדם את ההופעה), שגת'רי גובאן הוא אחד מהווירטואוזים של הז'אנר הספציפי הזה והוא מגיע עם הלהקה שלו The Aristocrats, להופעה ב"רידינג 3" בתל אביב, ב-23.3.

2. מלחמות קטנות

The Civil Wars

בטקס הגראמי האחרון הכותרות הגדולות היו שייכות לאלו שזכו בפרסים הגדולים. אדל, כמו שכתב מישהו באיזשהו מקום, לקחה הביתה פרסים במריצה. גם Foo Fighters יכלו לעזוב את האולם מדושני עונג אחרי שהתעשייה המוזיקלית סוף סוף הכירה בתרומה הקונסיסטנטית שלהם לאיכות שבה. אבל דווקא בפרסים הצנועים יותר, אלו שהאמנים שבהם לא בהכרח מקודמים בתרועות במגזינים ובמהדורות החדשות, אפשר למצוא דברים מעניינים במיוחד וזוכים ראויים במיוחד.

למשל, The Civil Wars, שזכו בשני פרסי גראמי השנה – הביצוע הטוב ביותר לצמד או הרכב קאנטרי, שניתן לשיר – במקרה הזה "Barton Hollow", שיר הנושא מאלבום הבכורה של הצמד הזה; ואלבום הפולק הטוב ביותר (כל המועמדים והזוכים, אם הם מעניינים אתכם, נמצאים כאן). ההרכב הזה, שמכיל את ג'ון פול ווייט מצד אחד, ואת ג'וי וויליאמס מצד שני, הוקם ב-2008 בנשוויל כששני היוצרים-הזמרים השתתפו, כל אחד בנפרד, בתחרות כתיבת שירים, מהסוג שמתקיים הרבה בנשוויל, וצוותו על ידי מישהו לכתוב ולבצע שיר ביחד. לשניהם היה עבר מוזיקלי עשיר יחסית – ג'ון פול ווייט נולד במאסל שולס, אלבמה (המקום שנתן את ההשראה לשם אלבום הבכורה החביב עליי במיוחד הזה) והופיע, בתור זמר סולו ויוצר, בעיקר באיזור ההוא, והספיק להקליט ולהפיץ אלבום סולו אחד לפני שהגיע לנשוויל באותו המסלול שבו הרבה זמרים יוצרים מגיעים לנשוויל – כדי להיחשף לכמה שיותר מוזיקאים, כמה שיותר מפיקים, כמה שיותר אנשים שמשפיעים על התעשיה ויכולים לפתוח לו פתח קטן כדי לשים בו רגל. ג'וי וויליאמס היתה פעלתנית יותר ומפורסמת יותר כשפגשה אותו – כשהגיעה לנשוויל היו באמתחתה שלושה אלבומים, מגוון של אי.פיים ואוסף אחד, כולם בחוזה הקלטות אחר חוזה הקלטות שעליהם חתמה בחוסר רצון, לאחר מסעות שכנוע רבים של אנשים שהתלהבו מהקול המיוחד שלה. כשג'ון פול ווייט וג'וי וויליאמס נפגשו, כדי לעבוד על השיר האחד הזה, במסגרת אותה תחרות, הם שיתפו פעולה רק במסגרת השיר ודרכיהם נפרדו כמעט מיד אחר כך. אבל ווייט ניסה, במשך תקופה ארוכה, לאזור אומץ לשכנע את וויליאמס להצטרף אליו להרכב קבוע יותר. היא, מצד שני, קיוותה מאד שהוא יציע לה להצטרף להרכב כזה. הגורל רצה, וכשהשניים נפגשו שוב – מפני שנשוויל היא מקום שמאפשר למוזיקאים שנפגשים פעם אחת להיפגש לפחות עוד פעם אחת בלי להתאמץ במיוחד בכל מקרה – הם הקימו את The Civil Wars והתחילו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם.

כשאלבום הבכורה שלהם, "Barton Hollow", על שם עמק לחופו של נהר באלבמה, שם ישב או לא ישב ג'ון פול ווייט וניגן לפני שהתחיל לנגן לפני אנשים, יצא, לא היה צריך לעבור הרבה זמן לפני שהסוד השמור הזה הפך להיות גלוי ופומבי במיוחד. הם הופיעו בטלוויזיה, על שערים של מגזינים, ועל כל הבמות שיכלו למצוא. כשהשנה הארוכה שלפני האלבום הסתיימה (האלבום יצא כמעט בדיוק לפני שנה, בפברואר 2011), נמצא לו מקום ברשימות האלבומים הכי טובים של השנה של הרבה מאד מגזינים, אתרי מוזיקה, תחנות רדיו. הם הספיקו להופיע בתכנית הרדיו והפודקסט של NPR, ובתכנית הבוקר של KCRW, לחמם את אמילו האריס ואת עמיתתם לגראמי אדל, ולהיות מועמדים למגוון של פרסים – וגם לזכות בשניים מהנחשקים ביותר שבהם.

המוזיקה שנמצאת בתוך האלבום היא צנועה, כמו בקתה בלב יער שלא מחוברת לחשמל ושהאנשים שגרים בה חוטבים את העצים שלהם, ומגדלים את האוכל שלהם, ושואבים את המים שלהם, בעצמם. יש שם בעיקר את הגיטרה של וייט ואת הקולות של שניהם, מטפסים ומבעבעים דרך המוזיקה, כל אחד בסולם משלו ומשתלבים ביחד בצורה שהופכת את הכל להרבה יותר מוצלח מהשירים הבודדים של כל אחד מהם. השירה שלהם נשמעת כמו איזושהי קריאה למשהו גדול יותר, משהו מקיף, שמרחף מסביבם, והם נשמעים מאושרים ואסירי תודה כשהם שרים, כמעט כאילו שהם אפופים באיזושהי רוח דתית. הגיטרה האחת שמנגנת, מלווה את השירה, משתדלת לא להפריע למה שיש להם לשיר, והקולות שלהם ממלאים את הקנווס המוזיקלי מקצה לקצה בכל מקרה. האלבום, שנפתח ב-"Twenty Years" ובפריטה נחרצת על הגיטרה, שנשמעת כמו נקודה בסוף משפט, וממשיך אל "Poison and Wine" המוקדם יותר שלהם, ואל שיר הנושא, ומסתיים, בגרסאות ההורדה של האלבום, בשתי גרסאות כיסוי, אחת לחמישיית הג'קסונים והשניה לשיר שיקר לי במיוחד באופן אישי, "Dance Me to the End of Love", מסתיים באותה הצניעות שבה הוא התחיל, בצלילי גיטרה מהדהדים ובקולות שלהם שנשמעים כאילו הם צריכים למלא איזשהו קניון (כזה של סלעים, לא של חנויות) ולא את הקירות הריקים של איזשהו חדר, ומעלה מחשבות לגבי מה יהיה הצעד הבא שלהם. הצעד הבא שלהם יכלול, אולי, הקלטה עשירה יותר, עם הרכב גדול יותר, כזו שתעבה ותרחיב את הגשר שהם התחילו לבנות בין הקאנטרי, שממלא כל פינה בעיר שבה בחרו לגור ולהיפגש, לבין הפולק, שכל אחד מהם הביא איתו מהבית.

[את האלבום שלהם אפשר לרכוש כאן, או כאן]

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הסרט עם הטריילר הזה, מגדיר את עצמו סרט הפשע המוזיקלי הראשון, ובאמת, הגיע הזמן.

הכל עניין של עיתוי: The Velvet Underground ובוב דילן וה-Grateful Dead

1. לפני הכל

"אתה מגיע ל[הופעה של אמן או להקה מוצלחים מחוץ לארץ בשנה האחרונה]?" חברים היו שואלים אותי, והתשובה שלי היתה בדרך כלל, "לא, אני שומר את הכסף שלי להופעה של Twilight Singers באפריל בשנה הבאה."  אין לי מקורות פנימיים – זו אפילו הפעם הראשונה שאני שומע על חברת ההפקות שמביאה אותם לארץ – אבל הייתי בטוח שהמשאלה שלי, לראות שוב את הלהקה הזו בהופעה אחרי שתי ההופעות המאד מוצלחות שלהם ב"בארבי" לפני ארבע שנים, תתגשם השנה.  Twilight Singers (אני אשמיט את ה-The לצרכי נוחות) הם אחת מארבע הלהקות המתפקדות היום האהובות עליי, ובניגוד לרדיוהד, שאני חושד שלא צריך את דיימון אלברן בשביל לשכנע אותם לא לבוא לישראל מסיבות פוליטיות, או ל-Divine Comedy שהופעה בכל מקום קטן יותר מהיכל התרבות לא תעשה איתם צדק, גרג דולי וחבר מרעיו כל כך נהנו פה בשתי ההופעות שלהם אז (שהם תיארו בבלוג מסע ההופעות באתר שלהם שתיחזקו גם דולי עצמו וגם סקוט פורד, בסיסט הלהקה, כשתי ההופעות הכי טובות בסיבוב ההופעות ההוא) שהכותרת של הפוסט האחרון בבלוג הזה היתה "תם ונשלם", בעברית (הלהקה הרביעית, Firewater, לא מסתדרת עם המשפט הזה ולכן היא לא כאן.  לא רק שטוד איי, שבילה חלק מהגלות מרצון שלו מארצות הברית בתקופת השלטון של בוש בקיבוץ צאלים ובתל אביב, אוהב את ישראל בא' גלית, הלהקה מכילה גם בדרך כלל לפחות חבר אחד או שניים ישראליים לחלוטין), ולכן קל להניח שאחרי שהאלבום החדש שלהם, "Dynamite Steps", ייצא בפברואר, הם ייקחו זמן קצר לחזרות והכנות ביורוקרטיות לפני סיבוב הופעות, ושאחת התחנות הראשונות שלהם בסיבוב הזה תהיה ישראל (זו התחנה האחרונה, בינתיים. אבל למה להיות קטנוניים).  הם יופיעו, פעמיים, ב"רידינג 3", ב-16 וב-17 באפריל.  כרטיסים אפשר, כבר, לרכוש כאן.  ואגב, כנראה שלא צחקתי כשאמרתי שאני שומר את הכסף שלי.  הייתי משלם, אמנם, כל מחיר לראות את אחת מחמש הלהקות האהובות עליי בהופעה, אבל בשביל אנשים שההיכרות שלהם עם הלהקה הנפלאה הזו היא קצת יותר שטחית, זה מחיר מעט גבוה מדי, Plug Productions.

וגם ז'ילברטו ז'יל, שהוא שר וגם שר (בראש שלי ובמקלדת שיש בה ניקוד זה מעט מצחיק יותר), מגיע לארץ להופעה אחת בהיכל התרבות ב-14 לאפריל.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  טריש קינן, הסולנית של Broadcast, נפטרה מדלקת ריאות השבוע.

2. הכל עניין של עיתוי

בית הספר למוזיקה שלמדתי בו בארצות הברית, McNally Smith, מצא בית חדש לפני הסמסטר השני שלי שם, במקום שכנראה היה בית ספר למשהו גם לפני כן.  בקומה השלישית והאחרונה של המבנה היה אולם גדול שבחלקו האחורי היה מטבח, או מה שהיה יכול להיות מטבח, עם שני כיורים גדולים, מקום לכמה מקררים ורצפה שמשתפעת לתוך פתח ביוב באמצע החדר.  כשאחד מהעובדים שם, חבר, החליט שהוא רוצה להקים במקום את בית הקפה המגניב שבית ספר כזה צריך שיהיה לו, וכשהוא הצליח לשכנע את הכוחות השולטים לאפשר לו לפתוח את בית הקפה במקום הזה, הוא לקח אותי לעזור להקים את בית הקפה ולעבוד בו.  במשך קצת יותר מחודש, עמלנו על להקים ולסדר את בית הקפה לפני שפתחנו אותו.  באולם הגדול היתה במה, בערך באמצע החדר, שהשתמשו בה בשביל כמה מהשיעורים וגם, בזמני ארוחות הצהריים, סטודנטים פשוט עלו על הבמה וניגנו את מה שהיה להם לנגן, ומולה היה התחליף הצנוע לקונסולת הגברה מקצועית – קונסולה קטנה של שמונה ערוצים שישבה על מתקן על גלגלים שהכיל גם את המגבר, האקולייזר ונגן דיסקים.  מאחר ונגן הדיסקים שהיה חלק מהמתקן היה מחובר למערכת ההגברה של האולם, זה היה גם האמצעי שהשתמשנו בו כדי להשמיע מוזיקה – בהתחלה בשביל עצמנו ואחר כך כאיזשהו תוצר לוואי נדרש של אווירת בית הקפה שיצרנו.  אז נגן הדיסקים נמצא במרכז האולם הגדול.  הדלפק, והמטבח שמאחוריו, שם עבדנו, נמצא בקצה הרחוק של האולם הגדול, ומה שזה לא יהיה ששמנו בנגן הדיסקים ניגן בריפיט, במשך כל היום, מפני שלפעמים לא יכולנו, ולפעמים לא רצינו, ללכת לשם ולהחליף את הדיסק.

כשמאזינים לדיסק אחד, מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, מההתחלה ועד הסוף, במשך יום שלם, יש רק שני דברים אפשריים שיכולים לקרות – או ש, בסוף היום, אוהבים אותו מאד, או ששונאים אותו מאד.  את האלבום הראשון של Sigur Ros החזרתי הביתה אחרי יום אחד של סיבוב כלל יומי כזה, כדי לא להסתכן באפשרות השניה.  שני אלבומים אחרים הגיעו מספריית בית הספר, שם היה אפשר לשאול גם דיסקים, ושניהם היו שייכים לשלושה אמנים שאיכשהו לא הצלחתי לאהוב עד אז.

הראשון היה אלבום מפורסם מכדי שלא אכיר אותו, לפחות ברמת המהות שלו, העטיפה שלו, וכמה מהשירים שנמצאים בו.  את ג'ון קייל הכרתי בנפרד, דרך אלבום ההופעה שלו, "Fragments of a Rainy Season", שם הוא המציא מחדש את גרסת הכיסוי המפורסמת יותר של "Hallelujah" (זו שג'ף באקלי מבצע, בעצם).  את לו ריד הכרתי ממעט השירים המפורסמים יותר שלו, זה על היום המושלם כביכול, זה על לווין האהבה וזה על הסיבוב בצד האפל של העיר.  ידעתי שהם היו ביחד בלהקה שהיתה מאד משמעותית לעולם הרוק הקטן והמסוגר של ניו יורק בשנות ה-70 ולעולם הרוק הגדול והפתוח יותר מאז.  ידעתי שאת העטיפה של האלבום, שיש שקוראים לו אולי בטעות "Peel Slowly and See" מפני שזה הכיתוב על העטיפה, עיצב אנדי וורהול, ושהם היו להקת הבית שלו.  ידעתי גם שבאלבום המקורי, הוויניל, באמת אפשר לקלף את הבננה הצהובה המפורסמת ואולי אפשר גם לראות משהו.

The Velvet Underground היו להקה שהכילה יותר כשרונות ממה שהיתה יכולה להכיל בבטחה, ואחרי האלבום הראשון הזה כל אחד מהם דחף לכיוון אחר עד שהלהקה נקרעה לגזרים אחרי שני אלבומים, שכל אחד מהם מוצא את מקומו כמעט בכל רשימה של האלבומים הטובים ביותר של משהו.  ג'ון קייל, האאוטסיידר הוולשי בלהקה המאד ניו יורקית הזו, נאלץ לעזוב, בעיקר מפני שהוא ולו ריד לא ראו עין בעין, והתמיכה של אנדי וורהול ברעיונות האוונגארדיים יותר שלו, אחרי שהעניין של זה דעך בלהקה והוא עזב אותם לנפשם אחרי האלבום הראשון, כבר לא היתה מספיקה כדי שיישאר.  הוא המשיך לעשות אוונגארד מוצלח, מוסתר בקפדנות בין שיריים רועשים יותר ונגישים יותר, וגם לו ריד, בעצם, אחרי שהלהקה התפרקה סופית וגם הוא עזב, עשה כמעט בדיוק את אותו הדבר.

אבל האלבום האחד הזה, שציטוט מפורסם שטוענים ששייך לבריאן אינו או לפיטר באק מ-R.E.M. הוא שאמנם כמעט אף אחד לא קנה את האלבום כשיצא, אבל כל מי שקנה אותו הקים בעקבותיו להקה, מכיל בצורה מזוקקת ומזוככת את כל מה שהיה נכון וחשוב מבחינה מוזיקלית ללהקה הזו, והוא מכיל כל כך הרבה רעיונות חדשים, שהוא דווקא האלבום האידיאלי להיות מושמע שוב ושוב, בריפיט, כדי שאף אחד מהרעיונות האלה לא יתפספס, כדי שיהיה אפשר להבין איך שירים שהם כל כך שונים אחד מהשני, כמו "I'm Waiting for the Man" שיש בו משהו כמעט פרימיטיבי, ו-"Sunday Morning" שיש בו משהו כמעט שמימי, יכולים להסתדר באלבום אחד.  מעבר להם יש שירים שמוזיקה אחרת, יותר מסובכת ופחות נגישה, מבצבצת מבין סדקים שהלהקה לא הצליחה לצבוע מעליהם בגוונים פופיים יותר – כמו "All Tomorrow's Parties" או "Venus in Furs", שמכיל את החזרה על אותו צליל לאורך כל היצירה שהם לקחו מהיצירות של קורנליוס קרדיו.

לקראת סוף האלבום מסתתר השיר "The Black Angel's Death Song", שנשמע כמו גרסה אוונגארדית, אפלה ולא קומוניקטיבית בכוונה לשיר של בוב דילן, ובמעין צירוף מקרים כזה, האלבום השני שזכה למסע ההשמעות של יום שלם הזה היה של בוב דילן עצמו, בגרסה אפלה ולא קומוניקטיבית משלו לשירים שלו.

נדמה ש, לפחות בהלך המחשבה של אנשים שמארגנים הופעות, יש הרבה הגיון בהופעה משותפת של בוב דילן ושל ה-Grateful Dead.   בשני המקרים, מדובר באמנים שאפשר לאהוב אותם או לשנוא אותם אבל, קרוב לוודאי, לא למצוא מקום נוח של חוסר אכפתיות באמצע.  לשניהם יש קבוצות גדולות של מעריצים אדוקים.  בהופעות של שניהם יש בדרך כלל גרסאות ארוכות ומפורטות יותר, לפעמים לא ניתנות לזיהוי, של שירים מוכרים מהרפרטואר, ובשני המקרים יש תרבות עניפה של בוטלגים, חלק מהם אפילו מוצעים בצורה רשמית לציבור הרחב.  אבל החיבור בין דילן הניו יורקי לבין הלהקה הקליפורנית נולד כתוצאה מאילוץ כלכלי, יותר מכל סיבה הגיונית אחרת – דילן היה בקצה הרחוק של תקופת שפל מוזיקלית, כלכלית ותדמיתית, והופעות שלו מהתקופה שקדמה לסיבוב ההופעות הזה התאפיינו בנסיונות חוזרים ונשנים שלו, לפחות בעיני מבקרי ההופעות, להרחיק ממנו את קהל המעריצים שלו בכל אמצעי אפשרי. ה-Grateful Dead לא היו צריכים באמת תירוץ לצאת לסיבוב הופעות נוסף, וכשמישהו חשב על הרעיון של לחבר את שניהם, ואת כמות המעריצים הנכבדת של כל אחד מהם בנפרד, מסע ההופעות הזה יצא לדרך – מסע הופעות ברחבי ארצות הברית שבו ה-Grateful Dead ביצעו שני סטים של המוזיקה שלהם, ובסט השלישי בוב דילן עלה לבמה וביצע את השירים שלו, עם הלהקה כלהקת הליווי שלו.  האלבום הזה, שמכיל שבעה שירים מהופעות שונות בסיבוב הזה, הוא תוצאה של הרגעים המוצלחים יותר של הסט השלישי הזה.

את בוב דילן לא הצלחתי לאהוב עד אז, אף על פי שניסיתי.  נדמה שכל בנאדם שאוהב מוזיקה מרגיש שהוא חייב לעצמו לנסות לאהוב את בוב דילן.  הרבה מצליחים.  אני לא הצלחתי.  משהו בקול שלו, במונוטוניות המסוימת שבחלק מהשירים שלו, באווירה שהשירים האלה השרו, לא גרם לי להיכנס למוזיקה שלו ולהעריך אותה.  את ה-Grateful Dead גם לא הצלחתי להכיר באמת.  מעבר לשיר האחד המוכר שלהם, לא באמת הכרתי את המוזיקה שלהם עצמה, ומידת ההערכה שלי אליהם ולסוג המוזיקה שניגנו כלהקה היתה מבוססת בעיקר על אגדות אורבניות כמו זו על שני מבקרי המוזיקה שיצאו לאכול במהלך הופעה שלהם בשנות ה-70, וכשחזרו, הלהקה עדיין ניגנה את אותו השיר.  אבל משהו באלבום הזה, בביצועים של שירים שאת חלקם הכרתי, היה נכון.  שבעת הרגעים המוצלחים האלה היו מוצלחים מפני שבמהלך פרק הזמן הקצר שבו הם קרו, משהו אמיתי עבר בין המבצעים.  הם האמינו במילים, הם האמינו במלודיה, הם האמינו בדרך שבה הם העבירו את המוזיקה בין הכלים, וכל זה נשמע כמו עדות למשהו גדול יותר שגם אני הייתי צריך לחוות.  ומשהו במקום שבו האלבום הזה התנגן, במשך כל אותו היום (וגם בימים שאחריו), היה גם הוא נכון.  הרמקולים היו רחוקים מספיק כדי שההרגשה של נוכחות בהופעה תהיה מספיק אותנטית.  גם שם, באמצע שנות ה-80, הייתי מרגיש את אותו הדבר שהרגשתי בבית הקפה ההולך ומוקם בתחילת המאה הזאת – רחוק פיזית מהמקום שבו הכל מתרחש אבל קרוב מספיק כדי להרגיש חלק מחוויה חד פעמית שהולכת ונבנית בחלל האוויר.

את האלבום של דילן והמתים רכשתי בשלב מאוחר יותר, אחרי שכבר חזרתי לארץ.  זה אחד משני אלבומים של דילן שיש לי והיחיד של ה-Grateful Dead שבבעלותי.  את העותק שלי של The Velvet Underground and Nico הענקתי פעם לאחותי, כדי לנסות ולשכנע דור נוסף שזה אלבום שחייבים להאזין לו באיזושהי דרך.  אף אחד מהם לא הושמע יותר מפעם אחת רצוף.  יש מקומות שבהם זה צריך לקרות.  החיים אחרי בית הקפה ההוא, בבית הספר ההוא, בסיינט פול, הם לא המקומות האלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מה אתם יודעים.  טד מוזבי כתב, וביים, סרט.

תלונות ותגליות

1. פרשת האחריות הנעלמת

רוב הזמן, אני כותב כאן על מוזיקה.  רק מה שמתרחש במרחב שבין הרמקולים, או האוזניות, לבין האוזניים, לבין הראש שקולט את הצלילים ומפענח אותם באיזו דרך שהראש רוצה לפענח אותם באותו הרגע.  אבל, מכיוון שאני מניח שכולכם כאן מכיוון שאתם אוהבים מוזיקה, וחלק מכם אוהבים לקחת את המוזיקה הזו איתכם כשאתם הולכים או נוסעים ממקום למקום, אני רוצה לנצל את השבוע בשביל לדבר על האוזניות עצמן.  או יותר נכון, על תלאות שעברתי עם אוזניות ספציפיות, במקום ספציפי, בעיקר בשביל שאתם לא תעברו את התלאות האלה בעצמכם.

הסיפור מתחיל כמו שהוא מתחיל מפני של-iPhone, על אף תכונותיו הטובות המרובות (אז מה אם אני משוחד בגלל התפוח שמתנוסס בצד האחורי שלו), יש שקע אוזניות שחבוי בתוך החלק העליון של המכשיר (במקום להיות בקו אחד עם החלק העליון של המכשיר כמו כל נגן MP3 אחר, מה שבסופו של דבר אפל השתכנעו ותיקנו בגרסה השניה של המכשיר אחרי לחץ מרובה מלקוחות).  מעל העובדה הזאת יש עובדה קטנה ומציקה נוספת – האוזניות שמגיעות עם ה-iPod וה-iPhone הן לא איכותיות במיוחד מלכתחילה, והן גם נוטות להתקלקל בצורה כזו או אחרת תוך פרק זמן ידוע מראש – בדרך כלל שנה, לפעמים פחות.   מהסיבות האלה, ברגע שהאוזניות שלי התקלקלו הייתי צריך לחפש אוזניות איכותיות שעומדות בתנאי הקטן שאפל מציבים – מסביב למחבר האוזניות צריך להיות רק בידוד, ולא גליל פלסטיק כמו ברוב האוזניות האחרות, כדי שהן יוכלו להיכנס לתוך השקע הבעייתי.  אבל עשיתי את המחקר הקטן שלי ומצאתי אוזניות כאלה – סנהייזר MX550. קטנות, איכותיות, יעילות, עומדות בתנאי הקטן והמעצבן של ה-iPhone ואפילו מגיעות בתוך מתקן ששומר עליהן (על אף שהדרך שבה אפשר להוציא אותן ממנו היא לא אינטואיטיבית ודווקא במקרה של האוזניות האלה, משחק המחשבה הקטן הזה הוא לא משהו רצוי) – ואם להוסיף על כל זה, אם קורה והאוזניות מתקלקלות, החברה מציעה שנתיים אחריות עליהן.

אוזניות כפתור, מעצם עיצובן והדרך בה משתמשים בהן, הן מבחינתי מוצר מתכלה.  לכל זוג אוזניות יש תוקף מסוים, שתלוי באיכות שהשקיעו בייצור ובעיצוב שלהן – כשזה נגמר, והן מתקלקלות, אני פשוט נאלץ למצוא זוג חדש. אפילו חברה בעלת מוניטין כמו סנהייזר לא יכולה לעצב אוזניות כפתור שיחזיקו מעמד לנצח,  ולכן, כשחברה כמו סנהייזר מציעה אחריות לשנתיים, אני מניח שזה פחות או יותר פרק הזמן שהן יחזיקו מעמד.

קרה הדבר ובאיזשהו שלב האוזניות התחילו להעביר את המוזיקה מהמכשיר לאוזניים שלי במונו.  בפעם הקודמת שזה קרה, בווריאציה קצת אחרת, השלמתי עם גורלן הידוע מראש של האוזניות וקניתי זוג חדש, בדיוק מאותו הסוג.  הפעם החלטתי שאני אנצל את העובדה שמוצעת עליהן אחריות ואקח אותן לחנות.  במקרה הזה, "קילומבו" בדיזנגוף סנטר, בתל אביב.  האוזניות נשלחו לתיקון במעבדה הרשמית של סנהייזר בחיפה, ואני יצאתי מהחנות, מרוצה מהשירות היעיל.  זה היה השלב שבו היעילות נגמרה.  אחרי שבועיים, כשהאוזניות חזרו מתיקון, הן חזרו עם חלק אחד לפחות שלא היה בהן קודם – המחבר, שהמעבדה טענה שהיה החלק המקולקל באוזניות, הוחלף במחבר גדול יותר, בציפוי זהב, שמורכב בדיוק בצורה הלא רצויה ל-iPhone שלי – עם גליל מתכת גדול מסביב למחבר שלא מאפשר להכניס אותו לתוך השקע.  האוזניות נשלחו שוב לתיקון, בליווי הערה מרובת סימני קריאה מטעם החנות לפיה מחבר האוזניות המותאם ל-iPhone הוחלף במחבר אחר, לא מתאים.  עבר שבוע.  עברו שבועיים.  עברו שלושה.  מדי פעם התקשרתי לחנות כדי לבדוק מתי אני צפוי לקבל את האוזניות, מתוקנות.  ככל שהזמן החולף הצטבר והפך להיות יותר ויותר לא הגיוני, כך השיחות שלי נעשו יותר ויותר תכופות, והתגובות של החנות היו יותר ויותר עוינות.  מ"הם מטפלים בזה ואנחנו מתקשרים כל הזמן ומציקים להם כדי שיתקנו את זה ויחזירו לנו" זה הפך להיות, "לאוזנית האלה אין בכלל מחבר שמתאים ל-iPhone", וכששלחתי תמונות של זוג האוזניות הקודם שלי שהתקלקל, "אפשר לראות בתמונה ששייפת את הפלסטיק לגמרי" (מה שלא עשיתי), וכששלחתי תמונות שמצאתי באינטרנט של האוזניות כדי להוכיח מעבר לכל ספק שזאת הדרך שבה הן מגיעות מהמפעל, "האחריות בכלל לא כוללת בלאי, היא כוללת רק נזק לקפסולה. אם החברה היתה מציעה אחריות לכל חלק של האוזניות, החברה היתה פושטת את הרגל."  בסופו של דבר, אחרי יותר מחודש, התקשרו מהחנות כדי להודיע שהאוזניות חזרו מתיקון.  מכיוון שהמעבדה היתה צריכה להחליף יותר חלקים מהמחבר לבדו, אני אצטרך לשלם על תיקון האוזניות שוב (אחרי ששילמתי על התיקון גם בפעם הראשונה).  בשלב הזה, הייתי צריך לעשות סדרה של חישובים קצרים בתורת המשחקים. האוזניות עלו 130 שקלים.  התיקון, אם אשלם שוב, יעלה 90 שקלים, יותר משני שליש ממחיר האוזניות המקורי.  מאחר והמעבדה, קרוב לוודאי, חיברה וניתקה וחיברה וניתקה וחיברה וניתקה את החוטים מהמחבר, יש סיכוי סביר שהאוזניות יתקלקלו שוב. אז קרוב לוודאי אצטרך לשלם את מחיר התיקון שוב, מה שאומר שהתיקון החוזר ונשנה של האוזניות יעלה יותר ממה שהאוזניות עלו.  זאת אומרת, שאני יכול רק להפסיד עכשיו.   האוזניות נשארו, אם כך, בחנות.  אני לא בטוח שיש לי כוונה ללכת ולקחת אותן.

הסיבה שאני מספר לכם את כל זה, היא שאני רוצה שכשאתם עושים את המחקר שלכם לגבי אילו אוזניות לקנות, וכשאתם רואים את האחריות בת השנתיים הניתנת לאוזניות של סנהייזר (משהו שראיתי במבחר של חנויות אחרות, מה שאומר שהאחריות מגיעה מהחברה או מהיבואן, לא מהחנויות עצמן), תזכרו שהאחריות הזאת היא לא באמת מה שהיא – לא חינם, לא על כל החלקים של האוזניות (למעשה, כמעט על אף אחד מהחלקים של האוזניות) ולא בקלות.  אני לא מאשים בהכרח את "קילומבו". על אף ההתנהלות המגוחכת שלהם נגדי (זה אף פעם לא רעיון טוב להאשים את הלקוח, אם אתם רוצים שהלקוח יחזור ויקנה בחנות), הם מציעים את האחריות מפני שזה מה שהיבואן נותן, והם משמשים רק כמתווך בין המעבדה לבין הלקוח.  מפני שהם חנות מקצועית (לפחות, זה הרושם שאני מקבל), אני חושב שהם צריכים לבדוק טוב יותר מה האחריות הזאת אומרת ואיזה שירות זה ללקוח, ולעשות אחד משני דברים – או לציין במדויק מה האחריות כוללת ומה היא לא כוללת בכתב האחריות שמופיע על הקבלה, ולוודא שהלקוח יודע על מה הוא יידרש לשלם כשיצטרך לתקן את האוזניות לפני שהן מתקלקלות, או להימנע מלהציע את האחריות הזאת בכלל.

2.  פרינס בנוסח גרג דולי, גרג דולי בנוסח מארק לאנגן

אחרי ההתלוננות הרבתי הזאת, קצת על המוזיקה שבכל זאת מתנגנת באוזניות (האחרות בינתיים), או עשויה להתנגן בקרוב.  שתי תגליות של השבוע האחרון – את האחת מצאתי ב"עונג שבת" של השבוע האחרון.  חברת תקליטים בשם Summerkiss,  שכבר נקראת על שם שיר אחד של Afghan Whigs (מהאלבום האהוב עליי שלהם, "Black Love"), מוציאה אוסף של אמנים מבצעים גרסאות כיסוי לשירים של Afghan Whigs. בין השאר, מארק לאנגן מבצע את "Tonight" ולוקח אותו לאוקטבה הראויה לו.  מת'יו ראיין מבצע את "The Slide Song", לא השיר הכי טוב מהאלבום הלא הכי טוב שלהם, ג'וזף ארתור מבצע את "Step Into the Light", אחד מהשירים הכי טובים מהאלבום הכן הכי טוב שלהם, ולהקה שאני לא מכיר בשם Zykos מבצעת את "Miles iz Ded", השיר שמסתתר בסוף של "Congregation".  אפשר לשמוע משהו מכל אחד מהשירים באתר חברת התקליטים.  משם התגלגלתי לאתר Summer's Kiss עצמו, שהוא מעין מועדון מעריצים של הלהקה ונגזרותיה, ושם התבשרתי ש-Twilight Singers, הלהקה הנוכחית של גרג דולי, הולכת לבצע את "When Doves Cry" באלבום מחווה ל-"Purple Rain" של פרינס שייצא בדיוק באותו היום כמו אלבום המחווה ללהקה הקודמת של גרג דולי, ב-23 ביוני.  ביחד איתם הולכת לשיר גם אפולוניה, ששיחקה בסרט שמלווה את האלבום.  שאר האמנים באלבום, מאד בדומה לאלבום המחווה ל-Afghan Whigs, לא מוכרים (לי לפחות).

3.  שישים ואחת סיבות להקשיב למוזיקה חדשה

במהלך השיטוטים שלי ברחבי האינטרנט בשבוע שעבר, כשכתבתי על גריפין האוס, מצאתי את השירים שלו בין השאר ב-The Sixty One Bazaar  , אתר שהעיצוב שלו מגניב והמוזיקה שבו אפילו יותר מגניבה.  כהרגלי, ביררתי, מצאתי ושמתי גם את המוזיקה שלי באתר הזה.  הרעיון שלו בשביל אמנים, עד כמה שהבנתי בינתיים לפחות, הוא כזה – כל אמן יכול להעלות לאתר שלושה שירים.  כמאזין, כל אחד יכול לתת את הלב שלו (אייקון בצורה של לב, לפחות), לעשרה שירים שהוא אוהב.  ככל שמקשיבים ליותר שירים, ומעניקים יותר לבבות, עולים בדרגה.  כשעולים בדרגה, אפשר להעלות עוד שירים.  בין השאר, אפשר גם לקנות שם שירים.  את החלק הזה לא הבנתי בדיוק אבל עד כמה שאני מבין קניה של שיר לא מתבצעת בכסף.  בגלל באג קטן באתר – אמן לא יכול להירשם כמאזין עם אותה כתובת אי מייל, אני עדיין לא בקיא לגמרי בהלכות האתר, אבל לפחות יש בו מוזיקה מעניינת – מלהקות המיינסטרים ההרפתקניות (אני נתקלתי שם ב-Foo Fighters, למשל), דרך האמנים האלטרנטיביים או העצמאיים שיותר סביר למצוא אותם באתרים כאלה (נגיד, Yeah Yeah Yeahs), עד האמנים שמקליטים משהו בחדר השינה שלהם ומעלים אותו לאתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – עד כמה רחוק מתגלגל התפוח?

שריל קרואו; Counting Crows

Tuesday Night Music Clubהכל התחיל ב-Toy Matinee.  הלהקה, ששרדה אלבום אחד בתחילת שנות ה-90 ולא הרבה מעבר לזה, הכילה שני אנשים מאד מוכשרים:  פטריק ליאונרד וקווין גילברט, והזכירה מאד, בחלק מהשירים שלה לפחות, את הלהקה ששניהם אהבו – ג'נסיס.  אחרי שהאלבום הראשון, והבודד, של הלהקה, יצא ולא זכה להרבה יותר מדי עזרה פרסומית מצד חברת התקליטים, ליאונרד החליט לעזוב את הלהקה וגילברט החליט להקים להקת ליווי חדשה ולהוציא חלק מהשירים מהאלבום בתור סינגלים.  במקביל, הוא התחיל גם לקחת חלק בג'ם סשן שבועי בסלון הבית של ביל בוטרל בפסדינה שבקליפורניה.  שבעה או שמונה מוזיקאים, לפעמים יותר,  נפגשו מדי יום שלישי, החליפו ביניהם כלים, ובלילות מוצלחים המשתתפים עברו מהסלון המוזיקלי לאולפן של בוטרל, שם הם הקליטו את מה שהצליחו לכתוב ולנגן באותו הערב.  באחד הערבים גילברט הביא את החברה שלו בשנתיים האחרונות, בחורה בשם שריל קרואו, שגם הצטרפה להרכב המחודש של Toy Matinee.  מדי יום שלישי הם היו מתחילים לנגן שיר אחד, משנים אותו, מעבדים אותו, מוסיפים לו חלקים, מתחלפים בכלי הנגינה ובסופו של דבר, אם הערב היה מוצלח, הם היו יורדים למרתף ומקליטים אותו. עם הזמן, השירים המשותפים התגלגלו להפוך להיות שירים של שריל קרואו, והלהקה הפכה להיות הלהקה שלה, וכשהיו להם מספיק שירים בשביל לעניין איתם חברת תקליטים, הם פנו ל-A&M, והחברה התלהבה ממה שהיא שמעה.  הם היו מוכנים לקחת את הזמרת המתחילה הזאת ולהפיק לה אלבום, ואחר כך להפוך אותה לאחת מהזמרות הכי גדולות בארה"ב, אולי אפילו בעולם.  רק שהם לא היו מוכנים לקחת אותה עם כל הכבודה של המוזיקאים שעזרו לה להקליט את השירים שלה בסלון, ואחר כך באולפן, של ביל בוטרל.  חלק מהנגנים המשיכו איתה לאולפנים מהודרים יותר ומקצועיים יותר בלוס אנג'לס, וביל בוטרל ביחד איתם, אבל קווין גילברט, שעזר להפוך את "All I Wanna Do", שיר פופ חביב, ללהיט הגדול שהוא הפך להיות, לא היה אחד מהמוזיקאים האלה.   גילברט, שהחיים שלו היו מלאים בכמעט הצלחות כאלה, נפטר יותר מאוחר מסיבות מאד דומות לאלו שמייקל האצ'נס מת מהן, שבוע לפני שהיה אמור לנסוע ללונדון כדי לעשות אודישן בשביל לנסות להיות הסולן החדש של הלהקה שאהב, ג'נסיס, אחרי שפיל קולינס עזב.  מאוחר יותר, אולי בשכנוע של חברת התקליטים ואולי לא, שריל קרואו טענה בראיונות שהיא זו שכתבה את השירים, אף על פי שהקרדיטים שבאלבום מפרטים את רשימת האנשים שלקחו חלק בכתיבת השירים השונים – לפעמים שניים, לפעמים שישה, אף פעם לא קרואו לבדה.  הטענות האלו הובילו בהתחלה לקרע עם גילברט, אחר כך גם עם בוטרל, ולא עשו טוב לאווירה השמחה והשיתופית שבתוכה נוצר האלבום הזה, שקיבל את שם הפגישה השבועית – "Tuesday Night Music Club".

אם מתעלמים לרגע מהמשקעים, מההסטוריה, מכל מה שקרה אחר כך, "Tuesday Night Music Club" הוא אלבום שמדגים כמעט בצורה הטובה ביותר את מה שיכול לקרות כשחבורה של מוזיקאים מתאספת בחדר אחד ומתחילה לנגן, בלי לחשוב על העתיד – על הלהיטים, על ההצלחה, על האורות הבוהקים והקהל שהוא כל כך גדול שאי אפשר לראות אותו באמת בצד השני של הבמה.  האלבום נפתח  בשלושה שירים שהפכו בהמשך ללהיטים במידה כזו או אחרת – "Run, Baby, Run", אחריו "Leaving Las Vegas", שנכתב בעקבות ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון או'בריאן שהפך גם לסרט בשם הזה כמה שנים אחר כך, ואחריו "Strong Enough".  שלושת השירים האלה נשמעים מלוטשים הרבה יותר מששירים באולפן הביתי של מפיק עשויים להישמע, אבל עוקבים מיד אחריהם סדרה של שירים שספגו הרבה יותר מהאווירה הביתית של הסלון של בוטרל.  כשהאלבום מסתיים, שמונה שירים ולהיט אחד אחר כך, זה נשמע כמו הופעה מוצלחת של להקה עם סולנית שהמילים שלה, הסיפורים שלה והחיים שהיא עברה שרטטו את האלבום שבסופו של דבר מצא את דרכו החוצה מהבית הזה בפסדינה.

בחודש שבו יצא האלבום, להקה אחרת, במקום אחר בקליפורניה, נכנסה לסלון של בית במטרה להקליט אלבום משלה.  יש הרבה קווי דמיון בין האלבום הראשון של שרילAugust and Everything After קרואו לאלבום הראשון של Counting Crows.  גם הם להקה ברוכת חברים שמנגנים בכלים די דומים לאלו שניגנו בהם חברי מועדון המוזיקה של יום שלישי.  גם הם השאירו מאחוריהם חבר להקה אחד – מר ג'ונס המסתורי – כשהאלבום הראשון שלהם הצליח מעבר למשוער.  גם הם כתבו את השירים והקליטו אותם, לפעמים, בטווח של יום אחד.  אבל משהו אחר יצא בסופו של דבר מההקלטות האלה, שיצאו כאלבום זמן קצר אחרי שהם סיימו את האלבום.  כשנכנסו לבית על הגבעה, מבודדים מהעולם, מרוכזים מסביב לשטיח אחד, מגברים וקלידים בנויים לחומות של מבצר שבתוכו הם הרכיבו את הנשק שלהם נגד סגנון המוזיקה הכבד יותר והמצליח יותר שצמח מצפון להם, הם הרכיבו לעצמם תכנית ליצור אלבום שיצליח להעביר את המאזין דרך רכבת רפאים ארוכה של השפעות מוזיקליות – וואן מוריסון,  The Band, ברוס ספרינגסטין, Shiva Bourlesque, בוב דילן – ובאותו הזמן ליצור מחדש הסטוריה מוזיקלית אמריקנית.  כמעט כל השירים שבאלבום הוקלטו בטייק אחד, ווריאציות סופיות, טבועות באלומיניום, של שירים שהם ניגנו שוב ושוב בהופעות בשנים שלפני כן.  השיר הראשון, "Round Here", מבוצע כאן בגרסה שמתגבשת לאט, על פני בסיס של גיטרה אחת והקול של אדם דוריץ,  שעליו נחים כל הכלים האחרים, כל אחד בתורו, כשבסופו של דבר, כמו בכל סיפור אמיתי, אדם דוריץ נשאר לבדו עם הגיטרה האחת.  אם היו מקליטים את השיר ביום אחר, קרוב לוודאי שהוא נשמע אחרת לגמרי, ובכל הופעה אחרת שלהם – כולל שלוש ההופעות המוקלטות שלהם, באחת מתוכן נשארו הקול והגיטרה לבדם, כששאר הכלים הצטרפו אליהם, לאט לאט ולאורך רשימת השירים, רק מאוחר יותר –  השיר נשמע קצת אחרת, כאילו שזה איזשהו שיר עם שמבוצע מזכרון,  שאם לא יוכנס בו איזשהו שינוי הוא יהפוך להיות תפל וחסר ברק.  "אי שם באמצע אמריקה," הם ממקמים את הצליל שלהם שנבנה במהלך השיר הראשון, כשמגיע השיר השני, "Omaha".   למנדולינה, לתופים ולהמונד מצטרף גם אקורדיון הפעם, והם כולם, שלל הכלים המוזיקליים האלה, הולכים אחרי החלילן שמנחה אותם בתווך המילים, בין פזמון לפזמון.  אחר כך "Mr. Jones", שנכתב כבדיחה אבל הפך, בלי ידיעתם, ללהיט גדול בעיקר בזכות הקליפ שלו, שהוקלט מבעד החלון של בית לא שונה לחלוטין מזה שהקליטו בו את האלבום, ושודר ב-MTV לעתים קרובות.  ואחר כך, שיר אחרי שיר, עד השיר הסוגר, "A Murder of One", שמכיל בתוכו פרפראזה על שיר הילדים הבריטי שמתוכו הם לקחו את שמם.  כל אחד מהשירים האלו מכיל בתוכו בדיוק את כמות הצלילים הנכונה, והם מסודרים בדיוק בסדר הנכון.  אף לא צליל אחד מיותר, אף לא צליל אחד עודף.  כאילו שמכשיר ההקלטה שהוצב באותו החדר לא קלט את הצלילים האלה מהאוויר.  אולי הם הצליחו להמשיך ולמצוא את דרכם, מחוץ לחלון, במורד הרחוב, דרך חלון חדר המגורים של מישהו אחר.  אולי מישהו אחר ישב בדיוק על הרצפה וניגן בגיטרה האקוסטית שלו כדי להעביר את הזמן.  אולי הצלילים פגעו במיתרים, גרמו להם לרעוד בדרך אחרת לחלוטין, גרמו לאותו נגן לחשוב על מילים אחרות לחלוטין והובילו אותו בדרך אחרת לחלוטין.  אולי, בסופו של יום, יהיה שיר מוכן, גם הוא מהוקצע ומורכב ולא מכיל אפילו צליל עודף אחד.  ואולי, גם השיר הזה יהפוך להיות להיט.  מי יודע?  הרי כל כך הרבה מוזיקה טובה מתחילה בסלון של מישהו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הסיפור האמיתי על איך פסטיבל וודסטוק מצא את המקום שלו.

צ'אק אי ווייס

Old Souls and Wolf Ticketsבאחד מהמערכונים של הגשש החיוור, שני טבחים וותיקים במילואים שמספרים על השירות הסדיר שלהם לחייל צעיר, מראים לו תמונה שיש בה את כל המפקדים הבכירים של הצבא בקום המדינה וטוענים שגם הם נמצאים שם בתמונה.  "איפה?" שואל החייל הצעיר שלא רואה אותם.  הם מצביעים על הקצה השמאלי של התמונה, שם, מאחורי עץ שנמצא מעבר לגבולות התמונה, הם עומדים.

ההסטוריה המוזיקלית של צ'אק אי. ווייס דומה מאד – הוא נמצא מחוץ להרבה מאד מהתמונות שמתארות אותה.  "Chuck E.'s in Love" של ריקי לי ג'ונס, למשל, נכתב עליו.  באותו הזמן, חיו שניהם ביחד עם טום ווייטס במלון שנקרא "מלון טרופיקנה", שהרבה מוזיקאים קליפורנים אחרים חיו בו.  בין השאר, ה-Eagles, שכתבו בהשראת המלון הזה את "Hotel California".  באלבום "Blue Valentine" של ווייטס, צ'אק אי ווייס מתארח בתמונות שבתוך התקליט (בחוברת של הדיסק, עכשיו, אני מניח), ואחר כך מתארח במילים של אחד השירים המאוחרים יותר שלו, "I Wish I Was in New Orleans".  מאוחר יותר, בשנות ה-90, ווייס החליט לקנות מועדון שהופיע בו פעם בשבוע באחד עשר השנים הקודמות, שעמד בסכנת סגירה.  הוא החליט לגייס חבר קרוב שלו, ג'וני דפ, וביחד הם פתחו מחדש את המועדון בתור ה-Viper Room.  באחד מהלילות ריבר פניקס יצא מהמועדון, התמוטט ומת והמועדון הפך להיות הרבה יותר מפורסם.

אבל כשהוא נכנס לתמונה, בכל אחד משלושת האלבומים שהוציא עד היום, ווייס מוכיח בכל צעד גם את המורשת המוזיקלית שלו וגם את הדברים שחיפש, כל לילה, במכשיר הרדיו שלו כשהיה ילד.  או בחנות התקליטים של ההורים שלו, כשגדל בקולורדו. או במועדון הבלוז המקומי, שם לייטנינג הופקינס שמע אותו מתוף והחליט לקחת אותו איתו לסיבוב הופעות – משם דילג לסיבובי הופעות נוספים כמתופף של מאדי ווטרס ושל האולין וולף.   גם ההסטוריה המוזיקלית שבאה אחר כך, זו ששמה אותו תחת גג אחד עם טום ווייטס, עם פרנק זאפה ועם וורן זיבון, עיצבה את האישיות המוזיקלית שלו.

ארבעה עשר השירים שב-"Old Souls and Wolf Tickets", השני מבין שלושת האלבומים שהוציא עד היום, הם מסע מסחרר בין כל ההשפעות המוזיקליות של ווייס. השיר הראשון, "Congo Square at Midnight", נפתח במה שנשמע כמו תפילה אפריקנית, שלתוכה משתרבבים כל הכלים האחרים – הגיטרה, שמשמיעה את קולה בחרכים שבין המילים והתופים, ואורגן הג'אז שמבליח ונעלם מדי פעם. טום ווייטס, חברו הטוב של ווייס, לא מוזכר ברשימת האנשים שמשתתפים באלבום, אבל בכל זאת אפשר לשמוע בבירור את הקול החצצי שלו כחלק מהמקהלה שמזמרת את התפילה האמריקנית הזאת.  השיר האחרון, "Dixieland Funeral", מסתיים בדיוק במה שכתוב על הצנצנת – מוזיקת תזמורת דיקסי שמלווה את צ'אק אי ווייס בהלוויה שהוא מתאר שהוא מבקש שיערכו בשבילו, בדרך אל השקיעה.  ביניהם, יש את "Piggly Wiggly", שבו ווייס לובש את דמותו של קפטן ביפהארט לזמן מאד קצר, או את "No Hep Cats", שבו ווייס, מתעד הדברים הגזעיים האולטימטיבי, חושף רשימה ארוכה של דברים שכבר אין להם משמעות בעולם של היום – בראש ובראשונה העובדה שאף אחד לא יודע מה "Hep Cats" אומר, או את "Jollie's Nightmare", שיר משעשע שמבוסס, אולי, או לא, על סיפור אמיתי – ומספר על אל ג'ולסון, שבליל הכלולות שלו החליט להפתיע את כלתו הצעירה ולעטות על פניו את האיפור השחור שהיה לו ב"זמר הג'אז", ואת התגובה המפתיעה לא פחות של כלתו: "בלש-מלון, בלש-מלון," ווייס שר בשמה. "יש שוורצע בחדר שלי."  או "Blood Alley", שנשמע כאילו נלקח מתוך רפטואר הבלדות של טום ווייטס כשווייטס לא הסתכל.  או "Down the Road a Piece", שהוקלט שלושים ושתיים שנים קודם לכן ביחד עם ווילי דיקסון.

ווייס, שמגביל את עצמו להופעות רק במקומות שהוא חי בהם (קולורדו, ניו אורלינס, קליפורניה) מכיוון שהוא שונא לטוס ("אני כמו זה מ"איזור הדמדומים" שרואה את המפלצת על הכנף של המטוס ונכנס לפאניקה," הוא אמר פעם בראיון), שפעם חי בחדר אחד במשך שמונה שנים ולא יצא ממנו (או כך, לפחות, הוא טוען) ושלא מגביל את עצמו לאורח חיים שמחייב תפוקה קבועה של אמנות, מוציא אלבומים לעתים רחוקות – שלושה אלבומים בעשר שנים אחרי שלושה עשורים בלי אלבומים בכלל – אבל האלבומים האלה עטורים בכל כך הרבה השפעות מוזיקליות, כל כך הרבה סיפורים על סמטאות אפלות והאנשים שמעדיפים ללכת בהן, כל כך הרבה מגניבות (לא לשווא קוראים לאלבום הראשון שלו "מגניב לחלוטין"), שכשאלבום כזה מסתיים, אתם עשויים להרגיש שצ'אק אי ווייס הוא לא מישהו חדש שלמדתם להכיר אלא מישהו שהיה שם איתכם כל החיים, לכל אורך ההסטוריה המוזיקלית שלכם.  ואתם צודקים – הוא באמת היה שם, לאורך כל הדרך.  הנה כאן, מאחורי העץ.

היפ הופ פוסט אפוקליפטי: Deltron 3030 נגד Adam F

1.  לפני הכל

הזמנים הצפופים והמסובכים נגמרו, פחות או יותר, ובשבוע הבא הגוספל יחזור למתכונת דו שבועית.  כמו שהבטחתי, בצד השני של המהפך החד השבועי מחכה הפתעה. הישארו מכוונים.

וגם, כמו שאתם יכולים לשים לב בצד שמאל, אני מתחיל לעשות סדר בבלוג ועכשיו אפשר, לפחות חלקית, למצוא כמה מהנושאים – בעיקר אמנים, סופרים ושמות של סרטים, בקלות יחסית בעזרת הרשימה.

ֿפינת המתים המוזיקליים השבועית עצובה במיוחד הפעם: ריצ'רד רייט, הקלידן של "פינק פלויד", שאחראי באופן ישיר על "The Great Gig in the Sky" ועל "Us and Them", ובאופן עקיף, "The Wall" לא היה מצליח להיפתח בצורה אפקטיבית אם לא דו השיח בין הקלידים שלו לבין הגיטרה של דייוויד גילמור, הלך לעולמו אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן בגיל 65. וגם נורמן וויטפילד, מפיק וכותב שירים שאחראי בין השאר ל-"I Heard It Through the Grapevine", ל-"Papa Was a Rolling Stone" (שמכיל את השורה הנפלאה "All he ever left us was alone" ) ול-"War", בגיל 67.

2. אם אלוהים הוא די ג'יי, המשיח הוא בטח MC

החיים בעולם פוסט אפוקליפטי, עושה רושם, צריכים להיות נושא מאד קורץ לכל מפיק שרוצה להכין אלבום קונספט. בינתיים, רק שניים הרימו את הכפפה ויש ביניהם הרבה מן הדומה – שניהם מפיקי היפ הופ, בעיקר, אבל עוסקים גם בתחומים מוזיקליים אחרים. שניהם מתהדרים בשמות במה שהם שונים לגמרי מהשמות האמיתיים שלהם, ובשניהם הפתרון לדיסטופיה הפוסט אפוקליפטית תלוי בעליית כוחה של התרבות המוזיקלית השחורה.  מה שיוצא, בסופו של דבר, מהשרטוטים המאד מפורטים שלהם לעולם חדש ונפלא, הוא שונה לחלוטין בשני המקרים.

Deltron 3030הראשון מבין השניים קורא לעצמו  Dan the Automator.  ההורים שלו, לצורך העניין, קוראים לו דן נקמורה והוא אחד מהמפיקים היותר פורים, והיותר מעניינים, שהולכים על הפלנטה הזו במצב הפרה-אפוקליפטי שלה.  הוא אחראי, בין השאר, על שיתוף הפעולה עם Prince Paul שנקרא Handsome Boy Modeling School ועל שיתוף הפעולה עם מייק פאטון וג'ניפר צ'ארלס שנקרא Lovage. ובשנת 2000,  במרחק 130 שנה מהסיפור שמועבר באלבום, הוא חבר ל-Del the Funky Homosapien, ראפר מוכשר ויוצא דופן, ולקיד קואלה, שמגדיר מחדש את אמנות סיבוב התקליטים קדימה ואחורה, והקים הרכב לאלבום אחד שנקרא Deltron 3030.

הסיפור הוא מסובך ופשוט כאחד, והוא חסר משמעות באותה מידה שהוא מהווה את הבסיס לכל האלבום – העולם הפוסט אפוקליפטי במקרה הזה הוא תוצר של ממשלות מושחתות וארגונים רבי זרועות ומרושעים שמשתלטים על העולם (אחד הקטעים באלבום, למשל, נקרא "החדשות, חברת בת של מיקרוסופט").  דלטרון זירו, רובוט לוחם שמחליט לצאת נגד הממסד ומגורש מכדור הארץ, מנסה לגייס כסף כדי לחזור לכדור הארץ ולהמשיך להילחם נגד הממסד, באמצעות השתתפות בקרב ראפ אינטר-גלאקטי.  הוא מנצח בקרב, מרוויח בו עשרת אלפים דולר וחוזר לכדור הארץ (כנראה) – כל הסיפור המורכב הזה רק נועד כדי לאפשר לדל, שמסוגל לחרוז בצורה אפקטיבית בין virus ל-environment, להפגין את יכולות הראפ שלו במגוון של נושאים – שמתייחסים לרקבון של החברה האנושית בעוד 130 שנה שאפשר להתחיל לראות את השורשים שלו כבר עכשיו – "Aliens landed, said this planet wasn't worth invading," הוא טוען, למשל.

ביחד עם שלושת היוצרים המרכזיים באלבום, דן האוטומטור מפעיל את קשריו וקסמו כדי להשיג אורחים לחלק מהשירים – מגיש התכניות הקנדי שמבליח באחד מהקטעים הוא בראד רוברטס, סולן "Crash Test Dummies".  דיימון אלברן, הסולן של "Blur", מתארח בשני שירים, שאם אחד מהם – "Time Keeps On Slipping" – נשמע לכם מוכר, זה בעיקר מפני שהוא מהווה את היסודות ללהקה אחרת שחברים בה דן האוטומטור וקיד קואלה, וגם דיימון אלברן, וש-Del the Funky Homosapien מתארח באלבום הראשון שלה – "Gorillaz".  שון לנון מתארח גם הוא לשיר אחד, וגם Peanut Butter Wolf, גם הוא בעל יכולות ראפ מעניינות (אחת מהן, היכולת להכניס הרבה מאד מילים בעלות משמעות בפרק זמן מאד קצר, באה לידי ביטוי בקטע בו הוא מתארח).

האלבום האחד, שהוא מבריק ומעניין הרבה יותר משיתופי הפעולה המאוחרים יותר של הנוגעים בדבר, הולך להיות מלווה באלבום נוסף, כנראה עד סוף השנה הקרובה – שניים מבין שלושת היוצרים כבר סיימו להקליט את הקטעים שלהם לאלבום ההמשך, "Deltron Event II", והאלבום מחכה לחלק החשוב ביותר שלו – המילים של Del the Funky Homosapien.

KAOSמהצד השני של הרחבה,  Adam F.  המרחק בין שם הבמה שלו לשמו האמיתי, אדם פנטון, הוא לא גדול – ובעוד שהוא בעיקר עוסק בג'ונגל, ענף מוזיקלי נכחד, אחת מהגיחות שלו לסגנונות מוזיקליים אחרים היא באלבום "KAOS – The Anti Acoustic Warfare" שיצא שנה אחת מאוחר יותר.   כמה מהמאפיינים של העולם הפוסט אפוקליפטי כמו שאדם אף מתאר אותו דומים לאלו שמתוארים באלבום של Deltron 3030 – האטמוספרה ההרוסה של כדור הארץ מוחלפת על ידי כיפת זכוכית שמונעת מהגזים הרעילים ומהקרינה להיכנס, הרחובות הם שוק פתוח של ממכר סמים, לפחות – אבל התמונה הכללית הרבה יותר קודרת מזו שטווה דן האוטומטור.  המצב בכדור הארץ, בשנה שבה מתרחש הסיפור, שאינה מוגדרת באלבום הזה, הידרדר עד לרמה שלא מאפשרת חיי אדם תקינים.  אבל הפער בין המעמדות מאפשר רק לחלק מהאנשים שבכדור הארץ לעזוב אותו ולברוח לכוכבים אחרים כדי ליישב אותם.  מי שנשאר על כדור הארץ הם האנשים שלא מסוגלים לתפוס חללית אל מעבר לעננים – החלכאים והנדכאים, אבל איתם גם החלאות, הפרזיטים והסוציופטים שבין בני המין האנושי, והקרבות הפתוחים ביניהם ברחובות הערים שבעולם הופכות את החיים בכדור הארץ לאלו שנשארו כאן לגיהנום.  רק אדם אחד יכול להציל את המצב העגום והוא, מסתבר, Pharaoh Munch.  התרומה של אדם אף לתמונת המצב הדיסטופית הזו היא מינימלית, אמנם – הוא מעדיף להישאר בגדר מוזיקאי ולאפשר לראפרים שונים – אחד בכל קטע באלבום, להביע את דעתם על המצב.  התוצאה היא די מבולגנת, בעיקר מפני שלראפרים שאדם אף בוחר להיעזר בשירותיהם –  LL Cool J, Capone 'n' Noriega, Redman, MOP – אין את הכשרון שיש לדל, להצליח לבנות סיפור מקטע ראפ ולהצליח להעביר גם מסר עלילתי, גם מסר ביקורתי, גם שנינות וגם קלילות, בקטע ראפ מתנגן אחד, והם בדרך כלל מציעים סיפור די דליל, או, במקרה היותר גרוע, מסתפקים בלהאדיר את שמם ולהיעלם – לפעמים תוך כדי מחזור של קטע מאלבום אחר שלהם, לא עתידני ולא דיסטופי בכלל.

מבין שני האלבומים האלה, אני מעדיף את חזון אחרית הימים של דן האוטומטור – המצב אולי גרוע משהיה ב-130 השנים האחרונות והתאגידים השתלטו על כל מאפיין של החיים בעולם, אבל לפחות העתיד צופן בחובו את Del the Funky Homosapien, ראפר חובב מדע בדיוני ומילים ארוכות במיוחד, כדי שיעשה סדר בכל מה שהולך להתרחש אז בשבילנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  האוסקרים עוד רחוקים, אבל המירוץ אליהם כבר התחיל:  שתי נפשות פגועות שמצליחות לרפא אחת את השניה, יש.  מוזיקה, יש.  סיפור אמיתי, יש.  שתי הופעות שוות  אוסקר?  אולי.

Manic Street Preachers

1. לפני הכל

הגענו לשלב בתחילת הקיץ שבו העיתונאים מתחילים לזרוק שמות של אמנים שעשויים להגיע הקיץ ולקוות שמשהו מהם יתפוס. בהתאם למסורת, השמות רדיוהד, ניל יאנג וברוס ספרינגסטין נזרקו וקרוב לוודאי ימצאו את דרכם בחזרה לרצפה בלי שאיזשהו מפיק הרים את הכפפה. דבר אחד בטוח, והשני כמעט בטוח: ליאונרד כהן לא מגיע בסופו של דבר לארץ, מפני שאי אפשר לעשות רינגטון קליט מ"There Ain't No Cure for Love", ופול מקרתני כנראה כן מגיע לארץ – מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. חצי נחמה?

The Verve מתאחדים מחדש. שוב. הפעם הם מוציאים גם אלבום, ואם להסתמך על תיאוריית המחזוריות של ההסטוריה, קרוב לוודאי שהם יתפרקו שוב אחרי האלבום הזה. לאלבום קוראים "Forth", הוא ייצא באוגוסט ושיר ראשון מתוכו כבר אפשר לשמוע כאן.

אחד מהדברים היותר מוצלחים שיצאו ממהפכת האינטרנט הוא שידע הופך להיות, יותר ויותר, דבר חופשי וקל להשגה. זאת אומרת שבניגוד למה שאני הייתי צריך לעשות, נאמר, בשביל ללמוד גיטרה, מי שרוצה להתחיל ללמוד היום (או כל כלי אחר, עד האקזוטי שבהם), צריך רק לחפש בגוגל – אולי אפילו ביוטיוב. קסטה אוספת כמה מקורות מעניינים להתחיל מהם.

2. הריקנות הבלתי נסבלת של אמנות אחזקת האופנוע

Manic Street Preachers

השנה היא 1992. עוד מעט, ישראל תמצא את עצמה בפני מהפכת גלובליזציה מטורפת, וזה קורה בעיקר מפני שקלינטון אמר שזה בסדר, ומפני שישראל בפני הסכמי שלום עם כל שכנותיה הערביות ומזרח התיכון המשומש הופך להיות מזרח תיכון חדש. אחד מהיתרונות של מהפכת הגלובליזציה הזאת, שבאה במקביל למהפכת התקשורת הישראלית, היא ערוץ אחד חדש שלפני כן יכולנו רק לשמוע עליו, ועכשיו יכולנו גם לצפות בו, כל יום. כל היום.

אבל בנקודת הזמן הספציפית הזאת בישראל עוד לא היו כבלים בצורה נרחבת כל כך, לא כל אחד יכל לראות את MTV אירופה מתי שהוא רק רצה, ואני נחשפתי למנות הראשונות של הרשת עתירת המוזיקה הזאת רק בטיול הראשון שלי באירופה. וכך, בכל עיר שביקרנו בה, בכל חדר מלון, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם אחד הערוצים המוצעים בטלוויזיה הוא MTV אירופה. ואם כן, הייתי מתיישב לבהות בטלוויזיה לשעה קלה. נחשפתי להרבה מאד מוזיקה חדשה בטווח הזמן הקצר הזה, בעיקר מפני שבהיעדר MTV אירופה או איזושהי אוטוריטת מוזיקה אלטרנטיבית בחיי, ובעיקר מפני שלא חיפשתי, המוזיקה העיקרית שמצאה אותי היתה מוזיקה מיינסטרימית, כזאת שתמיד היתה שם. אחד מהדברים שגיליתי היה ווידאו קליפ של להקה מטיילת ביפן. הנה הסולן עושה פרצופים קשוחים למצלמה על רקע צומת סואן בטוקיו. הנה המתופף, ארוך שיער וחמוש במשקפי שמש. הנה הגיטריסט והבסיסט, שניהם נראים כמו העתקים, אחד גבוה ואחד נמוך יותר, של השני. הנה אחד מהם מנסה לתקשר עם צב, על גשר באיזשהו מקדש יפני. "כל מה שאנחנו רוצים מכם זה הכיף שנתתם לנו," הסולן חוזר שוב ושוב, ואז הגיטרה הנוסקת הזאת, והפסנתר. לשיר קראו "Motorcycle Emptiness", ללהקה קראו Manic Street Preachers. אז, ב-1992, הם עדיין היו בתחום האפור הזה של מוזיקה אלטרנטיבית שרק אנשים שיכלו להגיד איינשטורצנדה נויבאוטן (כשהייתי צעיר יותר, זה היה מבחן בר סמכא לרמת הידע שלך במוזיקה אלטרנטיבית) בלי להתבלבל, הכירו. באותו הזמן, נחשפתי לעוד דבר שלא היה כל כך קיים בישראל עד אז – אני יכול להיכנס לחנות דיסקים, לחפש את הדיסק האזוטרי ביותר שאני יכול לחשוב עליו, וקרוב לוודאי גם למצוא אותו.

את "Generation Terrorists", דיסק הבכורה של Manic Street Preachers, זאת לא היתה ממש בעיה למצוא. במיוחד בזכות העובדה שהשיר הזה, "Motorcycle Emptiness", היה כבר להיט לא קטן בשבילם. ללהקה היו ציפיות די צנועות מעצמם, עם הוצאת האלבום הזה – למכור יותר עותקים מ-"Appetite for Destruction", למלא את אצטדיון וומבלי, ולהתפרק. בינתיים, הם לא עשו אף אחד מהדברים האלה, אף על פי שהעובדה שהם עדיין מוציאים אלבומים בהפרשי זמן קבועים יחסית, ושד"ר פפר לא מאיימים להפסיד עליהם הרבה כסף, היא לפחות דבר אחד להתגאות בו.

Manic Street Preachers קמו לפני 22 שנה, ובמשך תקופה לא קצרה הם היו בדיוק באותו הרכב שהם נמצאים בו היום. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, החבר הרביעי בהרכב, הספיק לעשות כמעט הכל בשביל הלהקה – להסיע אותם להופעות ומההופעות בחזרה הביתה, לעצב את הפליירים ואת עטיפות הסינגלים שלהם, לייעץ לגבי החזות והאמירה האמנותית שלהם – חוץ מלהיות ממש חלק מהלהקה. הסיבה לכך, שנפתרה באמצעות גיטרה שלא מחוברת למגבר, או שמונמכת מאד בהופעות, היא שהוא לא ידע לנגן בגיטרה. אחר כך, הוא הודה, הוא יכל לנגן קצת יותר טוב, אבל לא בשום צורה טוב כמו הסולן, ג'יימס דין ברדפילד, שהוא גם נגן הגיטרה העיקרי של הלהקה. את האלבום הראשון שלהם הם הוציאו כבר בחברה גדולה יחסית, קולומביה, אחרי כמה אי.פי.יים וסינגלים בחברות אחרות ואחרי שביססו את המעמד שלהם בסצינה האלטרנטיבית כלהקה פרועה – גם בהופעות, גם מחוץ להופעות, גם בראיונות. ריצ'י ג'יימס אדוארדס, שאולי לא תרם יותר מדי מבחינה מוזיקלית (ניקי ווייר, הבסיסט, בדרך כלל כתב את המילים, ג'יימס דין ברדפילד בדרך כלל כתב את המוזיקה), תרם הרבה לאופי הלהקה בגלל האופי הפרוע והלא יציב שלו. באחת מההזדמנויות – במהלך שהפך את הלהקה למאד מפורסמת למשך 15 דקות – הוא הגיב לטענות של עיתונאי מוזיקה שהחזות הפרועה, המרדנית והאינטלקטואלית שלהם היא הצגה מחוכמת, באמצעות חריטת המילים For Real (המילה For מיוצגת באמצעות מספר) בעזרת סכין גילוח על הזרוע שלו. הוא נזקק ל-17 תפרים, העיתונאי בטח נזקק לאיזשהו טיפול פסיכולוגי, אבל הלהקה זכתה לתהילת עולם.

האלבום היה קשה לתפיסה, בלשון המעטה. בניגוד לאלבומים הראשונים הצנועים יחסית של להקות אחרות, המאניקס החליטו להשתמש בכל התותחים שיש להם, ולהציג אותם בצורה הבולטת ביותר – המוזיקה הכבדה והמהירה, כל ההשפעות המוזיקליות שלהם, בבת אחת, לפעמים מספר השפעות מוזיקליות באותו השיר; אינטלקטואליות (לפעמים יותר מדי אינטלקטואליות) – הלהקה ליוותה כל שיר בציטוט של איזושהי אישיות ספרותית או הגותית; והנטיה המוזרה של בראדפילד לעוות מילים ולשנות הטעמות כדי שיתאימו למוזיקה. האלבום הכיל 18 שירים – כל אחד מהם ייחודי וקליט בדיוק כמו השיר שקדם לו, ונמשך קצת יותר מ-70 דקות. הרבה מוזיקה כבדה ורעיונות טקסטואליים מורכבים – יותר מדי, לפחות, בשביל לממש את המשאלה שלהם למכור יותר עותקים מאלבום הבכורה של להקה קצת יותר גדולה, עם שאיפות קצת יותר נמוכות. האלבום מכר, אמנם, 250 אלף עותקים, אבל רובו היה מורכב מפשרות של הלהקה, לעומת השאיפות הקצת גבוהות יותר שלהם – למשל, כשכתבו את השיר "Little Baby Nothing", הם תיכננו שקיילי מינו תשיר את החלק הנשי בו. אבל קיילי מינו היתה כוכבת פופ גדולה באותם זמנים, והמאניקס לא היו, והם הסתפקו בטרייסי לורדס. מאוחר יותר, כהוכחה שההתמדה משתלמת, שני כותבי השירים העיקריים של הלהקה מצאו את עצמם כותבים חלק מהשירים לאלבום הקאמבק של קיילי מינו – ומשכנעים אותה להגשים את החלום שלהם ולשיר איתם את השיר בהופעה. עכשיו, למשל, הלהקה נמצאת במעמד שמאפשר לה לשכנע את נינה פירסון, הסולנית של ה-Cardigans, לחלוק איתם שיר – מה שמסתבר כרעיון לא מוצלח במיוחד בכל מקרה. שישה סינגלים שיצאו מהאלבום לא הגיעו רחוק מדי במצעדים – למעשה, השיר היחיד שעבר את מחסום עשרת הגדולים במצעד היה גרסת כיסוי שהם הקליטו, ל"Suicide is Painless", שיר הנושא של MASH.

ההסטוריה של הלהקה אחרי האלבום הראשון הזה היתה מעניינת אפילו יותר – אחרי שני אלבומים בתור רביעיה, "Gold Against the Soul" ו-"The Holy Bible", שנחשב ליצירת המופת שלהם, אבל הוא אלבום כבד מדי בהרבה מאד מובנים ולא מוערך מספיק, כנראה – ורגע לפני סיבוב הופעות גדול, ריצ'י ג'יימס אדוארדס החליט שהוא לא יכול להתמודד עם ההצלחה ועם כל מה שכרוך בה, ומאד בדומה למישהו אחר, בזמן אחר וצפונה משם, הוא החליט לוותר על הכל. אחרי שכל הכסף מחשבון הבנק שלו הוצא באותו הבוקר, והמכונית שלו נמצאה נטושה ליד גשר שהיה מאד פופולרי בקרב מתאבדים, הספקולציות ריחפו באוויר לגבי הקבלה יותר צמודה לאותו הסולן ממנצ'סטר. אבל הגורל של ריצ'י ג'יימס אדוארדס נותר בערפל – אף אחד לא יודע ממש איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, ואם הוא מעריך את מה שחבריו ללהקה עשו עם המשך הקריירה שלהם. הלהקה הודיעה בעבר שתתפרק אם תקבל ידיעות מובהקות לגבי מותו של אדוארדס, ומאחר והם עדיין ממשיכים, קרוב לוודאי שהם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. הקריירה שלהם בהמשך, כשלישיה, כללה עוד חמישה אלבומים, אוסף ואוסף של בי-סיידים, חלקם קרובים יותר למקורות הפאנקיסטיים שלהם וחלקם רחוקים יותר, וקרובים יותר למיינסטרים. עכשיו, אולי כסוג של סגירת מעגל, Manic Street Preachers עובדים על אלבום חדש. אנשים ששמעו חלק מהשירים אומרים שזה הדבר הכי קרוב ל"The Holy Bible" שהלהקה עשתה עד עכשיו.

שש עשרה שנים אחרי האלבום ההוא, שנחתם במילים "אין שום דבר שאני רוצה לראות, אין שום מקום שאני רוצה ללכת אליו", עושה רושם ש-Manic Street Preachers המשיכו וראו, והלכו, והפרו את השקט בכל מקום שבו יכלו למצוא סיבה למרוד.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – עכשיו זה רשמי. כל אחד יכול להיות כוכב אקשן.

2008: האלבומים שיהיו

1. לפני הכל

לא הרבה חדשות השבוע, ואולי זה דבר טוב. אבל זה כן:

ל-EMI היה שבוע קשה. הם נאלצו לפטר שליש מהעובדים שלהם, שזה הרבה, וה-Rolling Stones החליטו שהם רוצים להוציא את האלבום הבא שלהם ביוניברסל, דווקא. גם Radiohead, שהוציאו בתחילת החודש את האלבום האחרון שלהם בגרסתו הפיזית בלייבל XL דווקא, לא עושים רושם שהם הפסידו הרבה מתום החוזה שלהם עם פרלופון (שהיא חברת בת של EMI). ובנוסף לכל הצרות שלהם, גם רובי וויליאמס, Coldplay ו-The Verve (שעל האלבום הממשמש ובא שלהם אתם יכולים לקרוא קצת בהמשך) הודיעו, בנפרד, שהם משעים את מסירת המאסטר של האלבומים הבאים שלהם לחברה, עד שיקבלו מהחברה דיווח מפורט לגבי הצעדים הפיננסיים והשיווקיים המתוכננים לה. שומעים את הרעש הזה? ככה נשמעת תחילתה של מהפכה עסקית.

2. 2008: מה שאתם הולכים להקשיב לו

במהלך השבוע האחרון העברתי שני ימים וקצת בלונדון (תודה, עבודה!) וכהרגלי כשאני נמצא שם (שזה, למרבה הצער, באינטרוולים של עשר שנים בינתיים), קניתי את מגזין Uncut האהוב עליי במיוחד במחיר שפוי (כאן בארץ נוסחת התמחור שלו, במקומות שבהם אפשר למצוא אותו, היא – המחיר המקורי כפול שתיים ועוד הספרה אפס). בין כל שאר הכתבות המעניינות שיש במגזין הזה, יש גם כתבה אחת שמפרטת את האלבומים המעניינים יותר שצפויים לצאת ב-2008. אז, באדיבות Uncut, הנה כמה עובדות חשובות על האלבומים שתרצו לשמוע בשנה הזאת:

REM – Accelerate

REM

יוצא ב-31 למרץ
1 גם האלבום הזה, בדומה ל-New Adventures in Hi Fi המצוין שלהם, מבוסס על שירים חדשים שנעשו עליהם נסיעות מבחן בהופעות, בחזרות להופעות ובסאונדצ'קים.

2 המפיק של האלבום הזה נקרא ג'קנייף לי. בימים כתקנם הוא עושה בעיקר מוזיקה שאפשר להגדיר אותה בתור לאונג' שמח, וכשהוא שר, הוא נשמע באופן מחשיד כמו בק.

3 גם REM, כמו U2, עובדים בעשרים וחמש השנים האחרונות על פורמט רגשי תבניתי בכל מה קשור לאלבומים החדשים שלהם. אצל U2, זה "החלטנו שאם האלבום הזה לא יהיה טוב, נתפרק. ואיזה מזל שהוא יצא ממש טוב!". אצל REM, גם האלבום הזה, כמו כל האלבומים שבאו לפניו מאז Out of Time, עמד בסימן חיכוכים וויכוחים וכמעט פירוק הלהקה. לדברי סטייפ בראיון ל-Uncut, לאורך השנים הלהקה כמעט התפרקה 12000 פעמים.

Madness – The Liberty of Norton Folgate

ייצא בקיץ

Madness

1 השם מתייחס להסטוריה של העיר לונדון – Liberty במקרה הזה הוא ה"איזור החופשי" מהתייחסות לחוק שבו השוטרים עשו דברים שהם היו אמורים להגן על הציבור מפניהם, מחוץ לשערי העיר.

2 זה אלבום קונספט, על ההסטוריה של לונדון בכלל, ושורדיץ' בפרט.

3 השיר הראשון בו נמשך 15 דקות, ומנגנת בו, בין השאר, תזמורת היוקללי של לונדון.

The Breeders – Mountain Battles

ייצא ב-7 באפריל

The Breeders

1 האלבום החדש של הלהקה שמכילה את קים דיל מהפיקסיז ואחותה קלי, מכיל שירים שנכתבו בתקופה שמאז האלבום הקודם, Title TK, ובמהלך מסע ההופעות המחודש של הפיקסיז.

2 מפיק את האלבום הזה סטיב אלביני.

3 זה יהיה אלבום קצר במיוחד – 13 שירים פרושים על 36 דקות.

Primal Scream – השם עדיין לא הוחלט

ייצא במרץ או באפרילPrimal Scream

1 האלבום ייצא בלייבל חדש בשביל הלהקה, B-Unique (אחרי שהאלבומים הקודמים של הלהקה יצאו בסוני).

2 בובי גילספי, סולן הלהקה, מבטיח אלבום "שמח ומעודד, מבוסס על גיטרות ופחות בלוזי מהאלבום הקודם".

3 אחד מהשירים יהיה דואט עם Lovefoxxx, אחת מסולניות הלהקה CSS.

Counting Crows – Saturday Nights and Sunday Mornings

ייצא במרץ

Counting Crows

1 האלבום הוקלט בעצם כסט של שני אלבומים קצרים יותר (למרות שהוא יוצא כדיסק אחד) – האחד מהם רועש ואגרסיבי יותר, והאחר שקט, מלודי ואקוסטי יותר. הם אמורים לבטא התפוררות והתפכחות (בחצי הראשון), ולעומת זאת מחשבה לגבי הדרך הנכונה ביותר לאחות את השברים (בחצי השני).

2 האלבום הוקלט בברקלי, קליפורניה, העיר בה נוסדה הלהקה, ובניו יורק.

3 אחד מהשירים, "לוס אנג'לס", נכתב ביחד עם ריאן אדמס.

The Verve – השם עדיין לא הוחלט

ייצא באפריל או מאי

The Verve

1 העולם של אנשים שאוהבים את המוזיקה של The Verve מתחלק לשניים – אלו שאוהבים את השירים הפופיים והמובנים יותר, כמו "The Drugs Don't Work" או "This is Music" או "On Your Own", ואלו שאוהבים את הטריפים המוזיקליים האינסופיים, כמו "Neon Wilderness" או "Come On" מהאלבום האחרון, למשל. האחרונים יהיו מסופקים במיוחד מהאלבום הזה, שלדברי ריצ'רד אשקרופט, הסולן, מכיל הרבה מאד מאלו.

2 גם השירים הפופיים יותר שבאלבום הוקלטו כחלק מג'אמים ארוכים יותר – אחרי שסיימו להקליט, חברי הלהקה ישבו והקשיבו לג'אמים והוציאו מהם את החלקים המלודיים שהם חשבו שיכולים להתאים לשירים

3 אף אחד מהשירים באלבום הזה, בתקווה, לא יהיה עילה לתביעה משפטית על זכויות יוצרים.

Dexy's Midnight Runners – השם לא הוחלט עדיין

אין תאריך יציאה רשמי

Dexy's Midnight Runners

1 בשביל רוב האנשים, Dexy's Midnight Runners מסתכמים ב"C'Mon Eileen", שיר בניחוח קלטי משנות ה-80 שהוא חלק שלא ניתן להפריד מאף אוסף מסכם של התקופה. בשביל אנשים אחרים, שמעמיקים יותר בהסטוריה של הלהקה, מדובר בלהקה רבת הרכבים, יוצרת מוזיקה מגוונת, שהציר העיקרי בה הוא הסולן, קווין רולנד.

2 האלבום, שיוקלט – כנראה – במהלך 2008, וייצא – כנראה – באותה שנה, כבר נמצא, במלואו, בתוך הראש של קווין רולנדס. כך הוא אומר, לפחות,ל-Uncut. זה יהיה האלבום הראשון של הלהקה מאז 1985.

3 המפיק של האלבום יהיה אנדי לואיס, שעבד בעבר עם פול וולר.

Supergrass – Diamond Hoo Ha Man

ייצא במרץ

Supergrass

1 האלבום נקרא על שם השיר שייצא כסינגל הראשון מתוכו, "Diamond Hoo Ha Man", שחברי הלהקה טוענים שהוא גרסת כיסוי לשיר של ה-White Stripes. למרות שהוא לא.

2 האלבום הוקלט בברלין.

3 גם הוצאת האלבום הזה עומדת בסימן כמעט-פירוק של הלהקה. הפעם, מסיבות מאד אמיתיות. בסיסט הלהקה, מיק קווין, שבר את הצוואר כשנפל מחלון הקומה הראשונה בבית הנופש שלו בצרפת. החדשות האחרונות הן שהוא יחלים מהפציעה שלו וסופרגראס, שהמשיכו להופיע כצמד בהופעות האחרונות שלהם, יחזרו להיות שלישיה (או רביעיה, תלוי איך סופרים) מיד אחרי הוצאת האלבום.

פטי סמית' וקווין שילדס – The Coral Sea

ייצא במרץ או אפריל

פטי סמית'

1 כוהנת הפוסט-פאנק חברה לגיטריסט My Bloody Valentine לראשונה בהופעה כחלק מפסטיבל Meltdown, שהיא בחרה את התוכן המוזיקלי שלו, ב-2005. ההופעה הזאת מהווה דיסק אחד משני הדיסקים של האלבום הזה, כאשר השני הוא גרסה אחרת, מוקלטת באולפן, של אותה יצירה.

2 הקטע המוזיקלי שביצעו בפסטיבל, ואחר כך באולפן, נכתב והוקדש לצלם רוברט מייפלת'ורפ ושמו מבוסס על ספר שכתבה סמית' על האמן.

3 אין ממש קשר, מעבר לשם האלבום, ל-Sonic Youth.

Firewater – The Golden Hour

ייצא באפריל

טוד אשלי

1 זה דווקא לא מופיע ב-Uncut. אבל Firewater, אחת מהלהקות האהובות עליי, שבין חבריה אפשר למצוא את תמיר מוסקט ואורי קפלן הישראלים, שבימים כתקנם גם מתפקדים כחלק מ-Balkan Beat Box, מוציאה את האלבום שלה סוף סוף באפריל.

2 האלבום המאד מסקרן הזה, מכיל מוזיקה שהוקלטה על ידי הסולן טוד איי, בטיוליו במזרח התיכון ובמזרח הרחוק – וכולל בתוכו מוזיקאים מקומיים, בכלים מקומיים, ממקומות כמו הודו, פקיסטן, אפגניסטן, טיבט, ומונגוליה, כמו גם הקלטה של אמנים ישראליים – איתמר ציגלר ואורי כנרות, בנוסף למוסקט ולקפלן – באולפן בתל אביב.

3 זו הפעם הראשונה שבה מוזיקאים מפקיסטן ומוזיקאים מישראל מקליטים ביחד – מכיוון שלישראלים אסור להיכנס לפקיסטן, ולפקיסטנים אסור להיכנס לישראל.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – שיהיה שבוע של עננים.

נ.ב. בשבוע הבא, יכול להיות שלא יהיה כאן פוסט, מפאת מילואים.

שלושה אמנים מתחת לשטיח

1. לפני הכל

הבלוג מאחר קצת הפעם בגלל ריבוי של דברים שהיו לי לעשות במהלך סוף השבוע, ביניהם להופיע (כמעט) על אותה במה כמו האדונים הנכבדים האלה.

סוף השנה הגיע ואיתו סיכומים כאלה ואחרים, שאפשר למצוא בכל מיני מגזינים, בלוגים ואתרים, ואפשר למצוא גם כאן – ב"עונג שבת" של גיא חג'ג' – שם דירגו הקוראים הנאמנים את 243 האלבומים הטובים ביותר של השנה האחרונה (אבל רק לגבי 50 מהם יש פירוט אמיתי) – ועושה רושם, מהסתכלות ראשונית, שהרשימה באמת מכילה את המיטב שהיה לעולם האלטרנטיבי (קרי: המעניין) להציע השנה. אני בוש ונכלם לומר שיש מעט מאד אלבומים ברשימה הזאת ששמעתי השנה, אם כי יש כמה שמחכים לי עדיין.

עיקר המתים המוזיקליים השבוע הוא כמעט אחרון הפסנתרנים הגדולים של הג'אז, ובהחלט הוותיק מאלו שנשארו, אוסקר פיטרסון. עכשיו נשאר רק קית' ג'ארט, יבדל"א וכאלה.

וגם, סוף סוף יש לנו Deluxe Edition עברי, ומי אם לא מתאים יותר לקבל אותו מאבי הזמר האלטרנטיבי העברי – אהוד בנאי. במלאת 20 שנה לאלבום הבכורה המופתי שלו ושל הפליטים, מוציאה NMC את האלבום בגרסה כפולה – האלבום, ועוד דיסק המכיל הופעה מאותה תקופה ועוד כמה שירים נדירים ודמואים, ביניהם גם הקלטה נדירה של אהוד בנאי מנגן את "זמנך עבר" בפעם הראשונה ליוסי אלפנט כשיוסי אלפנט רץ מסביבו וצועק: "משוגע! זה גדול! זה גדול!" (אם כי אני לא בטוח שממש שומעים את זה בהקלטה). עוד פרטים כאן, באדיבות חברי הטוב עידו.

2. שלושה אמנים מתחת לשטיח: פרחי החממה

הפעם, שלושה אמנים – זמר ושתי להקות, שלא קיבלו את תשומת הלב הראויה ומאז די נעלמו, ולמה.

Hothouse Flowers

הראשונה שבהם היא להקה שזכתה, לזמן קצר, ובתקופה שהתעקשו לקרוא בארץ ללהקות בשמות עבריים, בשם "פרחי החממה". בשאר העולם המתוקן קוראים להם Hothouse Flowers והם רביעיה (בדרך כלל) אירית. הם התחילו את דרכם כבאסקרים – אנשים שמנגנים באמצע הרחוב בדבלין, תופעה די נפוצה באירלנד, ובמקומות אחרים בעולם, ואת עיקר ההצלחה שלהם הם קצרו עם האלבום הראשון שלהם, "People", שהיה אלבום הבכורה הנמכר ביותר בהסטוריה של אירלנד, והכיל את "Don't Go", שהיה להיט בכל מיני מקומות בעולם – ביניהם גם בישראל. מאז, מלבד כמה שירים שהצליחו יותר ופחות באירלנד אבל לא בהרבה מקומות אחרים. הפעם הבאה שבה נצפו Hothouse Flowers על רדאר המוזיקה העולמי היתה עשר שנים אחר כך, ב-1998, עם שיר שנקרא "You Can Love Me Now" – להיט גלגל"צי לא קטן שאפילו תפס את המקום הראשון במצעד הלועזי של גל"צ לזמן קצר. השיר הזה הוא חלק מאלבום – הרביעי שלהם – שנקרא "Born". ו-"You Can Love Me Now", על אף שהוא השיר הראשון בו, הוא אפילו לא נקודת האור הבהירה ביותר בו. הכבוד הזה נשמר לשני השירים האחרונים באלבום – "I Believe" ו-"Learning to Walk" שבהם ליאם או'מואונליי, הסולן, שנשמע לפעמים כמו ריצ'רד אשקרופט אירי ולפעמים כמו בונו פחות פומפוזי, חושף את נשמתו ואת מיתרי הקול שלו בצעקות מקפיאות דם. בין ההתחלה המוכרת יותר לשני השירים יוצאי הדופן האלה שחותמים את האלבום, Hothouse Flowers מגדירים מחדש – כשלישיה הפעם, את דרכם המוזיקלית. הם זונחים את הכינור והפסנתר שאפיינו את המוזיקה שלהם – פופ עם השפעות עממיות איריות – ומנסים כלים אחרים, כמו בוזוקי. בין השירים אפשר למצוא למשל את " At Last" מרומם הרוח, ואת " Find the Time", שנשמע כאילו הוא נלקח ממאגר השירים הלא מוקלטים של ה-Blue Nile.

האלבום הזה, כדרכן של להקות שמעט מדי אנשים זכו להכיר, הוא לא האחרון של Hothouse Flowers. הם לא נעלמו – הם ממשיכים ליצור ולפעול, לבד וביחד, והוציאו לפני שנתיים אלבום נוסף, "Into Your Heart". הם ממשיכים להופיע, גם בשנה הקרובה, ואם יהיה לנו מזל, אולי נזכה לראות אותם כאן בישראל, ביום מן הימים.

זה This Is It

2ב. הדי ג'יי לא ינגן את השיר שלך: דוויד גארזה

David Garza

דוויד גארזה הוא רופוס וויינרייט ההיספני. עכשיו אחרי שהשגתי את תשומת הלב שלכם – דוויד גארזה (דוויד, כמו בעברית, ולא דיוויד. הוא מתעקש) הוא אמן שגיליתי בעזרת חבר מדטרויט, שבעצתו קניתי את האלבום השני של גארזה, "Overdub", מה שמאד לא איכזב אותי. לגארזה יש סגנון מיוחד שמתבסס בעיקר על נגינה אקוסטית קצבית ומסתמך על כלים ביתיים – מכונת תופים, קלידים, וגיטרה אקוסטית אחת. בוויקיפדיה, למשל, משווים אותו לפרדי מרקורי, לג'ף באקלי, לרוברט פלאנט. אני חושב שהוא מזכיר בעיקר את פרינס, את אד הארקורט ואת רופוס וויינרייט, כמו שכבר אמרתי. עוד אחד מהדברים שמיוחדים בדוויד גארזה, הוא שהוא העדיף להוציא ולקדם את המוזיקה שלו לבדו, למרות כל מיני הצעות מחברות תקליטים בתחילת דרכו. את האלבום הראשון שלו בחברת תקליטים, "This Euphoria", הוא הוציא ב-1998 אחרי תשעה אלבומים שהוציא, מכר וקידם לבד, בעשרות הופעות ברחבי ארה"ב, בדרך כלל רק בליווי הגיטרה האקוסטית שלו. האלבום השני שלו, "Overdub", מוסיף הפקה אולפנית לרשימת הדרכים לתאר את השירים של גארזה, והוא מכיל שירים כמו "Say Baby", שמדבר על הקושי שבלהיכנס לפלייליסט של תחנת רדיו ועל איך שצריך לכתוב שיר כדי להצליח (מיותר לציין שכל אחד מהשירים של גארזה יותר מראוי להיכנס לפלייליסט בכל תחנה שמכבדת את עצמה), או כמו "Too Much" הקליט, שמזכיר יותר מכל שיר אחר באלבום את פרינס, או כמו "Let Me", השיר היפהפה שסוגר את האלבום, ושכשהתחלתי להופיע בעצמי כ-The Marching Band והתחלתי במסורת של נגינת גרסאות כיסוי בסיום כל הופעה, זה היה השיר הראשון שניגנתי. את האלבום האחרון בחברת תקליטים הוא הוציא ב-2005, ומאז הוא כבר הוציא עוד ארבעה אלבומים ומיני אלבומים עצמאיים, והספיק לקחת חלק בסיבוב ההופעות האחרון של פיונה אפל. והוא ממשיך לעשות ולהפיץ את המוזיקה שלו בדרך שהוא בוחר בה. באתר שלו, למשל, אין שום דבר – רק תמונה שמציינת שהוא מופיע בשלושת החודשים הקרובים – בכל יום שלישי, במועדון בלוס אנג'לס. אם במקרה אתם שם.
2ג. מה מזג האוויר שם למטה?

Geneva

הדבר הראשון שיתפוס אתכם כשתשמעו את המוזיקה של Geneva – להלן ג'נבה, כי באמת יש גבול לכל האופשן רווח האלה – הוא הקול הצלול, הפעמוני, הגבוה, של אנדרו מונטגומרי, הסולן. זה עיקר מה שמאפיין את המוזיקה של ג'נבה. רוק אלטרנטיבי אינטיליגנטי, עם שירה של מלאכים. הם הספיקו להוציא רק שני אלבומים, ואז התפרקו, כך שאתם יכולים לסלוח לעצמכם ולהבין למה לא גיליתם אותם עד עכשיו. אבל שני האלבומים האלה מכילים מקצת ממה שמוזיקת פופ בריטית משובחת, באמצע שנות ה-90 הכל כך פרודוקטיביות למוזיקה בריטית, מסוגלת לעשות. מפתיע לגלות כמה העטיפות של האלבומים מתאימות לאלבומים עצמם – "Further", האלבום הראשון, הוא אפור, מינימליסטי ומורבידי בצורות שרק להקה אחרת, ממנצ'סטר, עם זמר בעל קול של מלאך שיכור, יכולה להגיע אליהן. האלבום השני – בוהק, גלוסי, צבעוני, נשמע כאילו הוקלט באיזשהו מקום בקליפורניה (בודק. דווקא לא, הוקלט בסאריי). העטיפה מציגה תמונה של מכונית שהתפוצצה אולי, ועולה בלהבות שרחוקות ממנה וקרובות אלינו – דימוי יפה למוזיקה הבריטית בתקופה שבה האלבום הזה יצא. השיר הכי יפה באלבום, "If You Have to Go", נמצא דווקא בתחילת האלבום, מיד אחרי השיר הראשון, אבל זה לא אומר ששאר האלבום נמצא במגמת ירידה. האלבום הזה, "Weather Underground", הוא יותר מופק, יותר מהוקצע ויותר מלוטש מהאלבום הראשון שלהם, ואפשר לראות את הכיוונים החדשים שהם מנסים ללכת בהם, כמו הקטע האינסטרומנטלי "Morricone", למשל. מה שגורם לי להצטער שהם לא זכו להקליט אלבום שלישי. אולי זה היה יכול להיות ה-"OK Computer" שלהם. ובכל זאת.

זה הכל להשבוע. ולהשנה – זה יהיה הפוסט האחרון ל-2007. להתראות בשנה הבאה.