תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'אלבומים – ברפרוף'

אוספי Tribute; "תקשיבו רגע"; מוזיקה לא שגרתית בערוצים מאד שגרתיים

1. כוונות טובות

אוספים זה דבר טוב. ברוב המקרים, כשהמטרה שעומדת מאחורי האוספים שיוצאים היא לא צינית או מסחרית לחלוטין, אוספים נותנים לכם את האפשרות לשמוע 15 אמנים שונים באותו הזמן, או הכסף, שהיו עולים לכם לשמוע אחד. ומה יותר טוב מסתם אוספים? אוספים שהשירים שמופיעים בהם מופיעים בהם לראשונה, או הוקלטו אפילו במיוחד לצורך האוסף (ואם הם גרסאות כיסוי לשירים אחרים, זה אפילו עוד יותר טוב מבחינתי). ומה יותר טוב מאוספים שהשירים מופיעים בהם לראשונה? אוספים עם שירים שהוקלטו במיוחד למען מטרה טובה.

איגוד אחד כזה, שמטרה טובה גרמה לו להוציא אוסף, הוא ארגון שנקרא p:ear – ארגון שעובד בצורה דומה ולמען מטרה דומה לזו של ע.ל.ם – מסייע לבני נוער שהם חסרי בית בפורטלנד, אורגון, וסביבתה, ומנסה להוציא אותם מהמצב שהם נמצאים בו ולסייע להם למצוא לעצמם בית וחיים. כמו כל ארגון כזה שפועל למען מטרה טובה, הם צריכים כסף, ולצורך העניין הזה, במקביל להופעות רבות משתתפים שהם מארגנים פעם בכמה זמן, הם החליטו להוציא אוסף. האוסף הזה נקרא Bridging the Distance: A Portland, OR Covers Compilation והוא עושה, במידה רבה, את מה שכתוב על העטיפה – הוא מאגד 19 אמנים ולהקות שהם תושבי פורטלנד בפרט, ואורגון בכלל, ומאפשר להם להקליט גרסת כיסוי אחת לשיר ידוע, יותר או פחות, מהעבר. בין האמנים המפורסמים שם אפשר למצוא את The Decemberists, שמבצעים את Think about Me של פליטווד מק, The Minus 5, שמבצעים את That Smell של Lynyrd Skynyrd (סוג של רמאות, כי אחד מחברי הלהקה הוא אחד מהבנים המועדפים של את'נס, ג'ורג'יה – פיטר באק, הגיטריסט של REM), וה-Dandy Warhols, שיבצעו את She Sells Sanctuary של הקאלט. עוד אמנים שלהקות פחות מוכרות (וגם בריט דניאל מ-Spoon) יבצעו להם גרסאות כיסוי הם ג'ימי קליף, Yes, ברוס ספרינגסטין, לד זפלין, Johnny Hates Jazz, בריאן אינו, הפרויקט של אלן פארסונס, ELO, בילי איידול, Doobie Brothers, פט בנעטר, סטילי דן ואלוויס קוסטלו. בחלק מהמקרים, זה נשמע כמו רעיון ממש גרוע להקליט גרסאות כיסוי לשירים שאני לא בטוח שהפעם הראשונה שהם הוקלטו היתה רעיון כל כך מוצלח. במקרה הטוב, האמנים שמקליטים אותן יתנו להן פירושים חדשים ומרעננים שישנו מן הקצה אל הקצה את דעתי על השירים המקוריים. במקרה הרע, נתנחם בעובדה שהכוונות הן טובות – כל ההכנסות, כאמור, נועדו לעזור ל-p:ear להמשיך לעזור לבני נוער במצוקה. האוסף הזה ייצא, בכל מקרה, ב-17 באפריל, ובגרסתו האלקטרונית, זו שתימכר באתרי אמפי3ים למיניהם, יהיה עוד שישה שירים שלא יהיו בגרסת האלומיניום.

במידה ואתם לא מסוגלים להתנחם גם בכוונות הטובות של גרסאות כיסוי גרועות, הנה עוד כמה דוגמאות לאוספים (לא כולם מכילים גרסאות כיסוי) שנוצרו מתוך כוונות טובות:

  • No Alternative – כל מי ששמע על האוסף הזה ב-1993 וקנה אותו, קנה אותו מסיבה אחת בלבד, וזה לא משנה כמה ננסה לשכנע את עצמו שזה בגלל שבגרסת הקלטת יש שיר של Sonic Youth שאי אפשר להשיג במקום אחר, או שיש שם הקלטות חיות של פטי סמית' וג'ונתן ריצ'מן – בסוף האוסף יש שיר של נירוונה שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר. הוא נקרא Sappy. קורט קוביין, האגדה מספרת, ביקש שהעובדה שהלהקה משתתפת באלבום לא יוזכר לא על העטיפה (השיר הוא שיר בונוס, אחרי השיר שכתוב כשיר האחרון על עטיפת האלבום), כדי ששאר הלהקות שמשתתפות באלבום לא יימצאו בצל הלהקה הכי מפורסמת ב-1993. האמת היא, שהלהקה פשוט שלחה את השיר לחברת התקליטים אחרי שרשימת הקטעים המופיעים באלבום נסגרה – ובשנת 1993, כשנירוונה רוצה לתת שיר שלא מופיע בשום מקום אחר לאוסף שלך שמיועד לגייס כסף ומודעות לארגונים הנלחמים באיידס ובדימוי השלילי שלו, אתה לא אומר לא. מלבד נירוונה, האוסף מכיל רשימה מכובדת של אמנים שהיו אז, או הפכו מאוחר יותר, לאושיות המוזיקה האלטרנטיווית – Pavement, Urge Overkill (שהיו צעד אחד לפני תהילת עולם עם גרסת כיסוי לשיר של ניל דיאמונד), Soul Asylum (שהפקידו כאן את הקלטת האולפן היחידה לאחד מרגעי השיא של ההופעות שלהם באותה תקופה – ואני מאמין שגם אחר כך – גרסת כיסוי ל-Sexual Healing של מרווין גיי), Smashing Pumpkins, Soundgarden וגם Uncle Tupelo – החלוצים של מה שכונה אחר כך Alt. Country, ועוד הרבה להקות ואמנים אחרים,שהפכו אחר כך למוכרים יותר או מוכרים פחות. מטרת האלבום, שיצא כחלק מסדרת האוספים של הארגון Red Hot שמטרתו לעורר מודעות, וכסף, למלחמה באיידס באמצעות שימוש בתרבות הפופ – במוזיקה, בסרטים, בטלוויזיה. הארגון הוציא וממשיך להוציא אוספים בעלי נושא משותף שונה בכל פעם (האחרון שבהם הכיל גרסאות כיסוי לשירים של פלה קוטי), ומאפשר להשאיר את המלחמה באיידס ובתדמית השלילית של המחלה על סדר היום של כל העולם.
  • מהצד השני נמצאת האסכולה שגורסת שהמטרה הטובה צריכה להיות מגובה בכמה שיותר מוזיקאים ידועי שם ושלא ממש חייבים שכל השירים יהיו מוקלטים לצורך האוסף. מספיק שיהיו כמה רמיקסים לשירים קיימים, או גרסאות חיות לשירים קיימים. האוסף No Boundaries, שיצא ב-1999, מיועד לגייס כסף לפליטים מקוסובו ובמסגרת זו הוא אוסף את כל האמנים שבדרך כלל מעורבים בפרויקטים כאלה (חוץ, אולי, מ-REM ו-Radiohead) – אתם יכולים למצוא שם את Pearl Jam (בשתי גרסאות כיסוי לשירים ישנים), את שרה מקלכלן, טורי איימוס, פיטר גבריאל, Ben Folds Five ועוד כהנה וכהנה. ואם אתם מוצאים וקונים את האוסף הזה כאן בארץ, אתם זוכים בעוד שני שירים שהאמריקנים שקנו את האוסף לא זוכים להם – אחד של Suede ואחד של Manic Street Preachers.
  • יש גם את האוספים בעלי הכוונות הטובות הצנועות – כמו האוסף של P:ear. המטרה היא בדרך כלל קטנה ומאד ספציפית – כמו באוסף שהוצא בשנת 1995 ושכל האמנים שהשתתפו בו התנדבו לתרום 50% מהכנסותיהם מהשירים באוסף לקרן מיוחדת שתוקם על מנת לסייע בעיקור חתולי וכלבי רחוב (שזאת גם מטרה, אני מניח). לאוסף קוראים Working Class Hero וכמו שאפשר לנחש, המכנה המשותף של האוסף הוא ג'ון לנון, שהוא תמיד דרך טובה לשכנע אמנים להקליט שירים. בין האמנים שמשתתפים פה אפשר למצוא את Mad Season, הסופר-גרופ הסיאטלית, את Magnificent Bastards, עוד סוג של סופר-גרופ סיאטלית, את Screaming Trees, וגם את Red Hot Chilli Peppers, Candlebox, Flaming Lips, ו-Toad the Wet Sprocket, שהם לא מסיאטל לחלוטין. משתתפים בו גם Cheap Trick, שהיו להקת הליווי של לנון בתקופה מסוימת, וחותם אותו ג'ורג קלינטון. עוד הוכחה לכמה ג'ון לנון הוא מטרה נוחה לגיוס אמנים לאוסף? בקרוב ייצא עוד אוסף של אמנים המבצעים גרסאות כיסוי לשירים שלו. הפעם יקראו לאוסף Instant Karma, והוא כן יכלול את REM (אבל גם את כריסטינה אגווילרה, רחמנא ליצלן). המטרה הפעם? גיוס כסף לדרפור, סודאן.

2. תקשיבו רגע
ואם כבר באוספים מעניינים עסקינן, גיאחה החליט לפצוח בפינה חדשה ב"עונג שבת", בה הוא מכין לנו אוסף של 13 שירים (הפעם, בכל אופן) של כל הדברים שנשמעו לו טוב בזמן האחרון. השבוע כולל האוסף הזה, שנקרא "תקשיבו רגע", בין השאר את Arcade Fire, Bright Eyes ושני קטעים מתוך האלבום המסקרן הממשמש ובא של מארק רונסון. רוצו ותורידו לכם עותק, כי זה תיכף נגמר.

3. שירת הדרום – והדברים המעניינים שאפשר למצוא בטלוויזיה אם רק ממש לא מחפשים

השבוע נתבשרתי, אמנם באיחור של יותר מחודש, ש-Beautiful South התפרקו. לא אובדן גדול בשבילי, מכיוון שזו לא היתה אחת מהלהקות האהובות עליי, אבל זה תמיד טוב שיהיה Beautiful South בבית. הם אחת מהלהקות שאני מגדיר בתור להקות VH1 (לפחות בתקופה המעניינת שלו, אז, כשגם ב-MTV עוד שידרו מוזיקה), להקות כמו Lighthouse Family נגיד, שהמוזיקה שלהם מעניינת ונעימה אבל אני לא אחכה בכליון עיניים לאלבום הבא שלהם.

נזכרתי, כשקראתי על העובדה שפול היטון וחבר מרעיו החליטו לפרק את החבילה סופית, איך גיליתי את ה-Beautiful South – בטלוויזיה החינוכית. בין כל התכניות החינוכיות יותר והחינוכיות פחות, וכדי להעביר זמן בין השעות המיועדות של השידורים כשהסתבר שהפרקים קצרים יותר ממה שתיכננו, הם שידרו גם קליפים. הם אף פעם לא טרחו לכתוב מי האמן, או איך קוראים לשיר, אבל הקליפים תמיד היו של להקות אלטרנטיביות יותר או פחות, ולא של אמנים שהיו מוכרים לי בזמנו. רוב הקליפים שראיתי הם עדיין עלומי שם מבחינתי, אבל שניים אני זוכר עד היום (הם גם שודרו יותר מפעם אחת) – Sing Me a Happy Song של Veruca Salt ושיר של Beautiful South, שאני אפילו לא יודע את שמו. הקליפ מציג בית חרב אחרי ששני בני זוג היו עסוקים בלריב לאורכו ולרוחבו, ומושר מנקודת המבט של השלווה של אחרי הריב – I need a little time to think it over – שרים פול היטון והזמרת התורנית (אז זו היתה בריאנה קוריגן). גם בערוץ 2, שהיה ערוץ נסיוני ושידר ארבע או חמש שעות ביום באותו הזמן, שודרו קליפים של להקות אלטרנטיביות עלומות שם, אבל מכיוון שבערוץ 2 היה צורך למלא הרבה יותר זמן ריק, הם שידרו את הקליפים בבלוקים של חצי שעה – כל הקליפים שהיו להם של אותו אמן, אחד אחרי השני. האמנים המוכרים יותר שזכו לטיפול הזה היו דיוויד בואי (שאת רוב הקליפים ששודרו הכרתי, אבל היו כמה הפתעות, כמו Rubber Band), ו-Madness, אבל היו גם אמנים שלא הכרתי אז כמו ה-Flying Pickets, להקת א-קפלה ששרה בעיקר גרסאות כיסוי, בשירה בלבד וללא כלים מלווים, והשיר המפורסם ביותר שלהם,אולי, הוא Only You (של יאזו במקור), או ה-Nits, עוד להקה נפלאה שאת האלבום שממנו היו לקוחים רוב השירים ששודרו חיפשתי במשך תקופה מאד ארוכה. ה-Nits הם להקה הולנדית שמשלבת נטיות אמנותיות (אמנותיות כמו בציור, פיסול ואמנות חזותית – שניים מחברי הלהקה גם מציירים ומפסלים) במוזיקה שלהם. במקרה של האלבום המדובר, שנקרא Ting, הם משלבים לאורך כל האלבום קוביות מתכת שעיצב אמן שוויצרי, כל אחת מהן מרעישה באופן שונה כשמכים בה. באחד מהשירים באלבום, שהוקלט בהופעה חיה, הם מחלקים לקהל קופסאות גפרורים ומבקשים שינערו אותן לפי קצב השיר.

[התנצלות: הפעם אין כל כך הרבה לינקים בתוך הפוסט השבועי כמו בדרך כלל. זה נובע בעיקר מהעובדה שלקח לי די הרבה זמן לכתוב השבוע, והשעה עכשיו 1:29 בלילה. בפעם הבאה יהיו יותר לינקים, ואולי הם גם יובילו למקומות מעניינים. אני מבטיח]

זהו להפעם. נתראה בשבוע הבא, ועד אז – תזכרו לשתות הרבה.

בואי; עוד על פולקל'ה; Stars; אוסקר

1. יומולדת לדיוויד בואי – חלק 1

לפני כמעט חודשיים (בשמיני לינואר) דיוויד בואי חגג יום הולדת 60. אני נזכרתי מאוחר קצת, אמנם (וחודשיים זה לא מאד מאוחר בשבילי), אבל החלטתי לציין את סימן הדרך החשוב הזה באיזושהי צורה (מאחר ודיוויד בואי, שחגג את יום ההולדת העגול האחרון שלו במדיסון סקוויר גארדן עם שורה ארוכה של אמנים אורחים, בחר לא לעשות השנה שום דבר מיוחד לגבי זה) – ומה שאני מתכוון לעשות הוא לשמוע את כל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, באינטרוולים שונים של זמן ככל שיאפשר לי האיי פוד שלי. ובכל פעם שיגיע הזמן להקשיב לאחד מהאלבומים האלו, אני גם אמצא עשר עובדות – מעניינות יותר ומעניינות פחות – לכתוב עליו כאן.

זה לגבי האלבום הראשון, "Space Oddity":

1 זה לא האלבום הראשון, זה האלבום השני. האלבום הראשון, שנקרא "David Bowie", יצא ב-1967 ומכיל את רוב השירים שנמצאים בכל האוספים של "השנים המוקדמות של דיוויד בואי" שאפשר למצוא, אבל חברת התקליטים הרגישה שהאלבום (כמו הרבה אלבומים בעשור שקדם לו) היה בעצם אוסף של סינגלים והתייחסה רק לאלבום השני בתור האלבום ה"אמיתי" הראשון שלו.

2 לאלבום יש שלוש גרסאות שונות ושלוש עטיפות שונות (לא בהתאם). כשהוא יצא בפעם הראשונה ב-1969 הוא נקרא "David Bowie", מה שהיה מאד מבלבל מכיוון שגם לאלבום הראשון קראו באותו השם (מצד שני, לארבעה האלבומים הראשונים של פיטר גבריאל קראו גם באותו השם וזה לא הפריע אף פעם לאף אחד); כשהוא יצא בארה"ב שנה מאוחר יותר, הוא נקרא "Man of Words, Man of Music"; הגרסא השלישית יצאה ב-1972 ועל העטיפה התנוססה תמונה של דיוויד בואי בדמות הזיגי סטארדסט שלו.

3 העטיפה של הגרסא המקורית של האלבום, מ-1969, עוצבה ע"י ג'ורג' אנדרווד, חבר ילדות של דיוויד בואי שאחראי לעובדה שיש לדיוויד בואי עין אחת בצבע כחול ואחת בצבע ירוק

4 סדר השירים באלבום – ואני לא יודע אם זה תוכנן או יצא במקרה – מציג בהדרגה את המעבר של דיוויד בואי מאמן סולו (בשיר Space Oddity בגרסתו המקורית מנגן רק דיוויד בואי) לאמן שנמצא בקדמת להקה (בשלושת השירים האחרונים מנגנים, בקומבינציות שונות, רוב האנשים שניגנו עם דיוויד בואי בהמשך הדרך בשנות השבעים – מיק רונסון, וודי וודמנסי וטוני וויסקונטי)

5 גם ריק ווייקמן, הקלידן של Yes, מנגן באלבום הזה

6 על אף שהשיר "Space Oddity", שנבחר להיות הסינגל הראשון באלבום ויצא בהתאמה לתאריך נחיתת האדם הראשון על הירח, מתאר את מסעו של מייג'ור טום, אסטרונאוט, אל החלל ואת התוצאה הטראגית של המסע הזה, רבים טוענים שהשיר הוא בעצם אלגוריה למנת יתר של סמים. הדקדקנים והמכורים יותר לקונספירציות גם אומרים שהספירה לאחור בתחילת השיר היא הזמן המדויק שעובר מרגע שמזריקים הרואין עד לרגע שהוא מתחיל להשפיע

7 דיוויד בואי המשיך את סיפורו של מייג'ור טום ב-Ashes to Ashes, שלקוח מתוך האלבום האהוב עליי של דיוויד בואי, Scary Monsters; החלק השלישי בטרילוגיה נכתב ע"י בחור גרמני בשם פיטר שילינג, נקרא (Major Tom (Coming Down והיה להיט בינוני בשנות ה-80.

8 רוב השירים באלבום מתארים חוויות אוטוביוגרפיות של דיוויד בואי: אם הולכים לפי התיאוריה שהשיר Space Oddity מתאר חוויה של לקיחת סמים, דיוויד בואי מודה שהתנסה בזה ב-1968; Letter to Hermione הוא מכתב לחברתו לשעבר של דיוויד בואי; God Knows I'm Good מספר את סיפורו של בחור שגנב מחנות, עוד התנסות של דיוויד בואי בימי צעירותו, ו-Memory of a Free Festival מתאר פסטיבל לאמנויות שדיוויד בואי אירגן.

9 טוני וויסקונטי הפיק את כל האלבום פרט לשיר הראשון, שטען שהוא "שיר בדיחה". פרט לשלושת האלבומים המפורסמים מברלין (שבאחד מהם הוא היה טכנאי), הוא הפיק כמעט את כל האלבומים של דיוויד בואי מאז. וויסקונטי הוא מפיק שידוע בשיטות הלא שגרתיות שלו להשיג את את הסאונדים הרצויים לו בשירים. במהלך הפקת האלבום "ברלין" של לו ריד, כשעבדו על השיר The Kids, וויסקונטי רצה להשתמש בהקלטה של ילדים בוכים בתחילת השיר (שמספר על אמא מכורה לסמים שהשירות הסוציאלי לוקח את הילדים שלה למשפחות אומנות), אך לא הצליח למצוא הקלטה מוכנה כזאת – ולכן הביא את הילדים שלו לאולפן, סיפר להם שאמא שלהם נהרגה בתאונת דרכים, והקליט אותם.

10 כלי המוזיקה שעושה את הרעשים המוזרים בשיר Space Oddity נקרא סטיילופון.

2. פסטיבל פולקל'ה השני – שתי תוספות

אחרי שכתבתי בשבוע שעבר על פסטיבל פולקל'ה ש(לא) השתתפתי בו, ופירטתי לגבי האמנים שהרשימו אותי יותר, ואחרי שקראתי קצת מהרשמים של אנשים אחרים שהיו בפסטיבל, שמתי לב ששכחתי להקה אחת: Mad Bliss. מצד שני, אין לי יותר מדי מה להגיד עליהם – רק מילה אחת: וואו. אני בהחלט מחכה לאלבום.

וכמו שהבטחתי – הנה תמונות. איתי, שצילם אותן, נשאר לראות את כל ההופעות, כולל את שלי (יש שם הוכחות), וגם צילם הרבה, ועל כך יבורך.

3. מקוריות

כנסיית השכל מוציאה אוסף, שכל השירים בו הוקלטו מחדש והם בגרסאות, כנראה, שונות. אור ברנע כתב בזמנו ב-Ynet שזה אחד מהדברים המקוריים ביותר שנעשה במוזיקה הישראלית בזמן האחרון ויש בזה משהו אירוני.

מצד שני, להקה אחרת – להקה קנדית בשם Stars – עשתה דבר אפילו מקורי יותר. הם לקחו את האלבום האחרון שהם הוציאו, "Set Yourself on Fire", ונתנו לאמנים חברים – רובם גם הם קנדים – להתעלל בו. כל להקה עשתה גרסת כיסוי לשיר אחד, סדר השירים נשמר כמו שהיה, והתוצאה היא "Do You Trust Your Friends?" שיוצא בסוף חודש מאי השנה. בין הלהקות שישתתפו בפרויקט הזה יהיו Metric, Final Fantasy, The Dears, Minotaur Shock וקווין דרו, שהוא אחד מתשעת חברי Broken Social Scene.

אני לא מכיר את האלבום הקודם – אבל כשייצא הפרויקט החדש בסוף מאי אני מתכוון להאזין לשניהם ולנסות להחליט מה יותר טוב. הישארו מכוונים.

4 . כמה מילים על אוסקר

החיים שלי בשנה האחרונה ניהלו את עצמם בצורה כזו שההזדמנות הראשונה שהיתה לי להתעדכן בכל המוזיקה החדשה והמעניינת של 2006, היתה כשנגמרה 2006 והיו סיכומים בכל מיני מקומות.

גם הצפייה בסרטים שלי במהלך השנה האחרונה נעה בקווים דומים, וכשהגיע הזמן לאוסקרים השנה, לא ראיתי אפילו אחד מהסרטים שהיו מועמדים. אפילו לא את הסרט עם הפינגווינים שרוקדים. לכן, במהלך הסופשבוע החלטתי להתעדכן בשניים מהסרטים שהיו מועמדים – Babel ו-Flags of our Fathers. שניהם סרטים מצוינים, שניהם, עושה רושם, נכתבו, בוימו והופקו כשהמנטרה "אוסקר" נלחשת שוב ושוב על ידי כולם. שניהם מכילים קומבינציות של אנשים שכבר זכו באוסקר על כל מיני דברים בכמה השנים האחרונות, ואף אחד מהם לא הצליח יותר מדי באוסקר. חלק מהאנשים שהיו צריכים להיות מועמדים מהסרטים האלו, לדעתי, לא היו מועמדים – אדם ביץ', ששיחק את הנחת האינדיאני, נתן הופעה שמגיעה לה לפחות מועמדות באוסקר. ואני חושב שריאן פיליפה היה צריך לזכות באוסקר – אולי בקטגוריה נפרדת, פרס האקדמיה לשחקן הטוב ביותר באנסמבל של שלושה שחקנים ראשיים, רק כדי שגם הוא יוכל לשכוח להזכיר את אשתו בנאום התודה. Babel היה, כשמו כן הוא, מערכת של אי הבנות שמבוססת על התרבויות השונות – ובאיזשהו מקום בסרט טמונה אלגוריה על איך מדינות לא מבינות אחת את השניה, לא ברמה הלאומית ולא ברמה האנושית, אבל הוא רצוף מדי בפרטים וסיפורים שמתערבבים אחד בשני מכדי שיהיה אפשר לזהות את האלגוריה הזו. הדבר היפה ביותר בשני הסרטים האלה – וגם הדומה ביותר, בזכות השימוש האינטנסיבי בגיטרה ספרדית – היה הפסקול (של קלינט איסטווד ושל גוסטבו סנטאוללה, בהתאמה).

זה הכל להשבוע. פורים שמח, התחפשות מוצלחת ואל תתעדכנו ביותר מדי חדשות (אלא אם כן הן על מוזיקה) – זה הורס את התאים האפורים.