The gospel according to whom

1.  לפני הכל

הזמנים הצפופים והמסובכים נגמרו, פחות או יותר, ובשבוע הבא הגוספל יחזור למתכונת דו שבועית.  כמו שהבטחתי, בצד השני של המהפך החד השבועי מחכה הפתעה. הישארו מכוונים.

וגם, כמו שאתם יכולים לשים לב בצד שמאל, אני מתחיל לעשות סדר בבלוג ועכשיו אפשר, לפחות חלקית, למצוא כמה מהנושאים – בעיקר אמנים, סופרים ושמות של סרטים, בקלות יחסית בעזרת הרשימה.

ֿפינת המתים המוזיקליים השבועית עצובה במיוחד הפעם: ריצ'רד רייט, הקלידן של "פינק פלויד", שאחראי באופן ישיר על "The Great Gig in the Sky" ועל "Us and Them", ובאופן עקיף, "The Wall" לא היה מצליח להיפתח בצורה אפקטיבית אם לא דו השיח בין הקלידים שלו לבין הגיטרה של דייוויד גילמור, הלך לעולמו אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן בגיל 65. וגם נורמן וויטפילד, מפיק וכותב שירים שאחראי בין השאר ל-"I Heard It Through the Grapevine", ל-"Papa Was a Rolling Stone" (שמכיל את השורה הנפלאה "All he ever left us was alone" ) ול-"War", בגיל 67.

2. אם אלוהים הוא די ג'יי, המשיח הוא בטח MC

החיים בעולם פוסט אפוקליפטי, עושה רושם, צריכים להיות נושא מאד קורץ לכל מפיק שרוצה להכין אלבום קונספט. בינתיים, רק שניים הרימו את הכפפה ויש ביניהם הרבה מן הדומה – שניהם מפיקי היפ הופ, בעיקר, אבל עוסקים גם בתחומים מוזיקליים אחרים. שניהם מתהדרים בשמות במה שהם שונים לגמרי מהשמות האמיתיים שלהם, ובשניהם הפתרון לדיסטופיה הפוסט אפוקליפטית תלוי בעליית כוחה של התרבות המוזיקלית השחורה.  מה שיוצא, בסופו של דבר, מהשרטוטים המאד מפורטים שלהם לעולם חדש ונפלא, הוא שונה לחלוטין בשני המקרים.

הראשון מבין השניים קורא לעצמו  Dan the Automator.  ההורים שלו, לצורך העניין, קוראים לו דן נקמורה והוא אחד מהמפיקים היותר פורים, והיותר מעניינים, שהולכים על הפלנטה הזו במצב הפרה-אפוקליפטי שלה.  הוא אחראי, בין השאר, על שיתוף הפעולה עם Prince Paul שנקרא Handsome Boy Modeling School ועל שיתוף הפעולה עם מייק פאטון וג'ניפר צ'ארלס שנקרא Lovage. ובשנת 2000,  במרחק 130 שנה מהסיפור שמועבר באלבום, הוא חבר ל-Del the Funky Homosapien, ראפר מוכשר ויוצא דופן, ולקיד קואלה, שמגדיר מחדש את אמנות סיבוב התקליטים קדימה ואחורה, והקים הרכב לאלבום אחד שנקרא Deltron 3030.

הסיפור הוא מסובך ופשוט כאחד, והוא חסר משמעות באותה מידה שהוא מהווה את הבסיס לכל האלבום – העולם הפוסט אפוקליפטי במקרה הזה הוא תוצר של ממשלות מושחתות וארגונים רבי זרועות ומרושעים שמשתלטים על העולם (אחד הקטעים באלבום, למשל, נקרא "החדשות, חברת בת של מיקרוסופט").  דלטרון זירו, רובוט לוחם שמחליט לצאת נגד הממסד ומגורש מכדור הארץ, מנסה לגייס כסף כדי לחזור לכדור הארץ ולהמשיך להילחם נגד הממסד, באמצעות השתתפות בקרב ראפ אינטר-גלאקטי.  הוא מנצח בקרב, מרוויח בו עשרת אלפים דולר וחוזר לכדור הארץ (כנראה) – כל הסיפור המורכב הזה רק נועד כדי לאפשר לדל, שמסוגל לחרוז בצורה אפקטיבית בין virus ל-environment, להפגין את יכולות הראפ שלו במגוון של נושאים – שמתייחסים לרקבון של החברה האנושית בעוד 130 שנה שאפשר להתחיל לראות את השורשים שלו כבר עכשיו – "Aliens landed, said this planet wasn't worth invading," הוא טוען, למשל.

ביחד עם שלושת היוצרים המרכזיים באלבום, דן האוטומטור מפעיל את קשריו וקסמו כדי להשיג אורחים לחלק מהשירים – מגיש התכניות הקנדי שמבליח באחד מהקטעים הוא בראד רוברטס, סולן "Crash Test Dummies".  דיימון אלברן, הסולן של "Blur", מתארח בשני שירים, שאם אחד מהם – "Time Keeps On Slipping" – נשמע לכם מוכר, זה בעיקר מפני שהוא מהווה את היסודות ללהקה אחרת שחברים בה דן האוטומטור וקיד קואלה, וגם דיימון אלברן, וש-Del the Funky Homosapien מתארח באלבום הראשון שלה – "Gorillaz".  שון לנון מתארח גם הוא לשיר אחד, וגם Peanut Butter Wolf, גם הוא בעל יכולות ראפ מעניינות (אחת מהן, היכולת להכניס הרבה מאד מילים בעלות משמעות בפרק זמן מאד קצר, באה לידי ביטוי בקטע בו הוא מתארח).

האלבום האחד, שהוא מבריק ומעניין הרבה יותר משיתופי הפעולה המאוחרים יותר של הנוגעים בדבר, הולך להיות מלווה באלבום נוסף, כנראה עד סוף השנה הקרובה – שניים מבין שלושת היוצרים כבר סיימו להקליט את הקטעים שלהם לאלבום ההמשך, "Deltron Event II", והאלבום מחכה לחלק החשוב ביותר שלו – המילים של Del the Funky Homosapien.

מהצד השני של הרחבה,  Adam F.  המרחק בין שם הבמה שלו לשמו האמיתי, אדם פנטון, הוא לא גדול – ובעוד שהוא בעיקר עוסק בג'ונגל, ענף מוזיקלי נכחד, אחת מהגיחות שלו לסגנונות מוזיקליים אחרים היא באלבום "KAOS – The Anti Acoustic Warfare" שיצא שנה אחת מאוחר יותר.   כמה מהמאפיינים של העולם הפוסט אפוקליפטי כמו שאדם אף מתאר אותו דומים לאלו שמתוארים באלבום של Deltron 3030 – האטמוספרה ההרוסה של כדור הארץ מוחלפת על ידי כיפת זכוכית שמונעת מהגזים הרעילים ומהקרינה להיכנס, הרחובות הם שוק פתוח של ממכר סמים, לפחות – אבל התמונה הכללית הרבה יותר קודרת מזו שטווה דן האוטומטור.  המצב בכדור הארץ, בשנה שבה מתרחש הסיפור, שאינה מוגדרת באלבום הזה, הידרדר עד לרמה שלא מאפשרת חיי אדם תקינים.  אבל הפער בין המעמדות מאפשר רק לחלק מהאנשים שבכדור הארץ לעזוב אותו ולברוח לכוכבים אחרים כדי ליישב אותם.  מי שנשאר על כדור הארץ הם האנשים שלא מסוגלים לתפוס חללית אל מעבר לעננים – החלכאים והנדכאים, אבל איתם גם החלאות, הפרזיטים והסוציופטים שבין בני המין האנושי, והקרבות הפתוחים ביניהם ברחובות הערים שבעולם הופכות את החיים בכדור הארץ לאלו שנשארו כאן לגיהנום.  רק אדם אחד יכול להציל את המצב העגום והוא, מסתבר, Pharaoh Munch.  התרומה של אדם אף לתמונת המצב הדיסטופית הזו היא מינימלית, אמנם – הוא מעדיף להישאר בגדר מוזיקאי ולאפשר לראפרים שונים – אחד בכל קטע באלבום, להביע את דעתם על המצב.  התוצאה היא די מבולגנת, בעיקר מפני שלראפרים שאדם אף בוחר להיעזר בשירותיהם –  LL Cool J, Capone 'n' Noriega, Redman, MOP – אין את הכשרון שיש לדל, להצליח לבנות סיפור מקטע ראפ ולהצליח להעביר גם מסר עלילתי, גם מסר ביקורתי, גם שנינות וגם קלילות, בקטע ראפ מתנגן אחד, והם בדרך כלל מציעים סיפור די דליל, או, במקרה היותר גרוע, מסתפקים בלהאדיר את שמם ולהיעלם – לפעמים תוך כדי מחזור של קטע מאלבום אחר שלהם, לא עתידני ולא דיסטופי בכלל.

מבין שני האלבומים האלה, אני מעדיף את חזון אחרית הימים של דן האוטומטור – המצב אולי גרוע משהיה ב-130 השנים האחרונות והתאגידים השתלטו על כל מאפיין של החיים בעולם, אבל לפחות העתיד צופן בחובו את Del the Funky Homosapien, ראפר חובב מדע בדיוני ומילים ארוכות במיוחד, כדי שיעשה סדר בכל מה שהולך להתרחש אז בשבילנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  האוסקרים עוד רחוקים, אבל המירוץ אליהם כבר התחיל:  שתי נפשות פגועות שמצליחות לרפא אחת את השניה, יש.  מוזיקה, יש.  סיפור אמיתי, יש.  שתי הופעות שוות  אוסקר?  אולי.