תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

מאי 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור תגית דיוויד בואי

על ההיעדרות הממושכת מהתמונה הקבוצתית

1.   לפני הכל

מייקל ג'ירה ו-Swans מזמינים אותנו, האנשים בקצה השני של הווידאו, באופן אישי לבוא ולראות את ההופעה שלהם ב"בארבי" ב-12 לאפריל.  אני פחות מתרשם מהבחינה הזו מההזמנה כמו שאני מתרשם מהדגמת הרעש הצרוף שמתרחשת בסרטון קצת אחרי זה.

הבוקר התעוררתי לחדשות משמחות במיוחד:  "Toy", האלבום של דיוויד בואי שנגנז ופינה את מקומו ל-"Heathen" בתחילת העשור הזה, דלף לרשת היום.  כל הנסיונות שלי למצוא אותו עלו בתוהו, בינתיים, אבל שירים ממנו אפשר למצוא כבר עכשיו ביוטיוב, ואני בכל מקרה מאחל לכם הצלחה יתרה בלמצוא את האלבום. [שמועות עקשניות אומרות שעכשיו, אחרי שהאלבום הודלף לרשת, הוא גם ייצא באופן רשמי.  אני מקווה שהן נכונות.]

לופר הוא מעין מכשיר אלקטרוני שכזה שמאפשר למוזיקאים להקליט את עצמם ולשלוט על ההקלטה באמצעות דוושה, תוך שהם ממשיכים לנגן.  מצד אחד, הוא מאפשר לאמנים כמו אנדרו בירד, אימוג'ן היפ וקאקי קינג, וגם רדיוהד בזמנים טובים, להופיע וליצור את האשליה שיש להקה שלמה, אולי אפילו תזמורת, על הבמה ולא אדם אחד.  ומצד שני גיאחה, שאחראי על בלוג האב כאן, ומתן נויפלד, שאחראי על "אינדינגב", החליטו ליצור פסטיבל על טהרת המכשיר הזה ומוזיקה ישראלית.  יהיו שם, בין השאר, אייל תלמודי, עוזי פיינרמן רמירז, דויד פרץ, סגול 59 ומיכל לוטן, וכל זה יתרחש ב"אוזן בר" ב-7.4.

2.  ערב ערב

אני מסוג האנשים שיש להם רשימות מוכנות של דברים תרבותיים מועדפים, למקרה שמישהו אי פעם ישאל, ולכן זה לא מפתיע, בטח, שיש לי רשימה מוכנה וממוספרת של שירים ישראליים אהובים. בראש הרשימה הזאת נמצא, ועוד לא נמצא שיר שיחליף אותו, ״נגד הרוח״ של שלום חנוך. אני לא יודע בדיוק להסביר למה – זה שיר רוק בסיסי, מנקודת מבט מוזיקלית, לא מהסוג שאני נוטה להעדיף בדרך כלל, אבל יש משהו במילים – הפשטות הגאונית שבאמירה ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, הסקסופון הבטוח בעצמו של ירוסלב יעקובוביץ׳ לאורך השיר, הפתיחה שהיא כולה עסקים ושום דבר ממנה הוא לא התפרפרות מיותרת. אולי ההרגשה ששלום חנוך חשב על השיר הזה יום אחד, אולי באמצע טיול רגלי חסר מעש במשמרות, וחיכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון לשיר אותו.
אחת מהסיבות שהשיר הזה הוא כל כך יפה, וכל כך ישראלי, בעיניי, היא שזאת דוגמא מצוינת למצב הטבעי של שלום חנוך – משקיף מהצד במשיכת כתפיים על מצב שהוא יכול רק לתאר, לא למנוע. ככל שעוברות השנים, נדמה שהמצב הזה הופך להיות אפילו יותר טבעי בשבילו, ועכשיו נראה שנוסף לו עוד רובד – הוא לא משקיף רק מהצד, אלא גם ממרחק השנים.

סבלנות מוזיקלית, עושה רושם, היא אחד מהמאפיינים הכי בולטים אצל שלום חנוך.  הוא מנגן את המוזיקה שהוא מנגן, כותב אותה, מבצע אותה ומקליט אותה, בדיוק ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולעולם לא מאוחר מדי.  ואין דוגמא טובה יותר לזה מ"ערב ערב", אלבום שלו שיצא בשלהי העשור האחרון של המאה שעברה, בזמנים שבהם דעכנו, לאט לאט, כולנו.  מאז הוא שם עוד שלושה אלבומים באמתחתו, אחד, מוצלח במיוחד, באיחוד שזמנו כבר הגיע עם אריק איינשטיין, אבל האלבום הזה היה ונשאר האלבום המועדף עליי שלו, כאלבום שלם.  את שתי הסיבות העיקריות לכך אפשר למצוא כבר בצלילים ובמילים שפותחים את האלבום.  "כבר מזמן לא השתתפתי בצילום הקבוצתי," הוא שר בזמן ששאר הכלים מגששים את מקומם ומוצאים את הצעדים שבהם הם צריכים לצעוד מסביבו.  זה אלבום של אמן שנוח לו בתוך העור שלו, בתוך הנישה הגדולה שחצב לעצמו בנוף המוזיקלי הישראלי, ושל הלהקה שלו, שמנגנת איתו כבר שנים ומנחשת את הצעדים שלו עוד לפני שהם מתרחשים. ירוסלב יעקובוביץ', השותף הכמעט נצחי לימי הרוק'נ'רול של שלום חנוך, מחוזק כאן בחטיבת נשיפה שלמה שכוללת גם את אבישי כהן, משה לוי שם את ידיו על הקלידים וברק חנוך, שהחליף את ארז נץ בתור הגיטריסט הקבוע של חנוך, משתתפים באלבום ביחד עם קבוצה מכובדת של נגנים אחרים.  לואי להב, שיש לו תפקיד מרכזי בהפיכת שלום חנוך למעין ברוס ספרינגסטין ישראלי, התייצב שוב מאחורי הקונסולה.  אבל האלבום הזה לא היה אלבום רוק'נ'רול נוקב כמו אלבומים אחרים של חנוך, בטח לא אלבום בוטה ופוליטי כמו האלבום שקדם לו, "א-לי-מות".  הפעם, זה היה אלבום של מבט לאחור, לפעמים משועשע, לפעמים מתגעגע, לפעמים משלים עם הנסיבות.

יש כאן מבט חטוף, לא ממצה, על כל הקריירה המוזיקלית של שלום חנוך – מהאלבום הראשון, באנגלית, ששיר מתוכו, מתורגם לעברית ("מת לישון") נמצא כאן, דרך הגיחה הקצרה של כלי הנשיפה ל"שיר ללא שם" ב"אם לא הייתי אוהב", ועד לימי שירי המחאה והמצב-כמו-שהוא שהיו שיא הקריירה המוזיקלית של חנוך, מאז "מחכים למשיח" ועד האלבום שקדם לזה.  הוא נזכר באביו, שנתן לו את הגיטרה הראשונה, ומשלים, בשיר שסוגר את האלבום, עם עצמו בתור אדם מבוגר בעיר של אנשים צעירים.  כל השירים באלבום הוקלטו באבחה אחת, בלי עצירות, בלי היסוסים ובלי הקלטות מחדש.  מה שנמצא באלבום, מה שנשמע כהקלטה מושלמת, בטוחה בעצמה, וחסרת טעויות, היא פרי היכולת של כל הנגנים שבאולפן לשוחח אחד עם השני דרך כלי הנגינה שלהם בלי מילים, והיכולת של שלום חנוך לנתב את הנגנים לכיוון הנכון, לדעת מתי ומה לנגן, וגם מתי ומה לא לנגן ובאילו מקומות להשאיר את השקט כמו שהוא, לא מוטרד.  האלבום הזה הוא אלבום של כפכפים וכובע קש לבן שמוט על עיניים, הרבה יותר משהוא אלבום של נהמות חשוקות שיניים, ובמקומות שבהם יש באלבום הזה נהמות חשוקות שיניים, הן נעשות מרופדות על צלילים של כלי נשיפה וגיטרות רגועות.

האלבום הזה הוא כל כך טוב בעיניי, גם מפני שגם עכשיו, אחרי עשרות פעמים ששמעתי אותו בהזדמנויות שונות, אני עדיין מוצא בו הפתעות חדשות – שירים שנשמעים לי אחרת ממה שהם נשמעו פעם, פינות קטנות של סאונד ומוזיקה שלא הבחנתי בהן, מילים שמתחברות ביחד ומהדהדות הרבה יותר בהחלטיות ממה שהצליחו בפעמים הקודמות שבהן שמעתי את האלבום.  אפילו העטיפה של האלבום, תמונה של חנוך מביט למעלה באריזת קרטון לא יומרנית, מצליחה להפוך להיות לחלק בלתי נפרד מהאלבום, שיש בו, בכולו, משהו שהוא שורשי ואורבני כאחד.

אחר כך יבואו נסיונות מוזיקליים של חנוך להתנסות בדברים אחרים, שונים – שיתופי פעולה מוזיקליים עם אריק איינשטיין, שוב, עם מוניקה סקס ועם שלמה ארצי.  הופעות אקוסטיות, ואחר כך חשמליות, ואחר כך ביקורים חטופים באלבומים מהעבר.  אבל בנקודת הזמן הזו, שנתיים אחרי שהעולם התהפך וארבע לפני שהוא יתהפך שוב, בעיר שהשמש חיממה ושהגשם לא באמת הרטיב, שיש בה ים ויבשה ומוזיאונים ומגדלים והמולה אינסופית ושלווה שאי אפשר להסביר אותה, שלום חנוך מציב רגל אחת בכאוס האורבני ורגל אחת בשלווה שבאה בגיל שבו הוא יכול כבר להביט אחורה אל קריירה מוזיקלית מוצלחת במיוחד, ולכתוב על זה שיר.  ועוד שיר.  והשיר האחרון הוא כל כך רחוק, שמקומו בטח לא באלבום הזה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שהכריח את מק'דונלדס להפוך את התפריט שלהם ליותר בריא, כביכול, מורגן ספרלוק עושה סרט על פרסום מוצרים מוסווה בתוך סרטים, בסרט תיעודי שממומן כולו על ידי פרסומות מוסוות.

הצד המואר של שנות השמונים, חלק שלישי: Talk Talk

1.  לפני הכל

לפני לפני הכל – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה טובה, ומקווים שהשנה הזו תהיה מלאה במוזיקה חיובית ולא צורמת בשבילכם, שתגלו דברים חדשים ותמשיכו ליהנות מהדברים הישנים ולאלו מכם שיוצרים – תמשיכו ליצור, תמשיכו להפתיע ותמשיכו לא להיות שקטים עד שתמצאו את הצליל המושלם שלכם.

אני אנצל גם השבוע את הגוספל כדי לבקש עזרה – בחיים האחרים שלי אני מסיים את התואר הראשון שלי שבמסגרתו אני כותב שתי עבודות סמינריונית, האחת עוסקת בטקסי נישואין (יש לה שם ארוך יותר ומפוצץ יותר, אבל היא עוסקת, בעקרון, בטקסי נישואין), והשניה עוסקת בהשפעה של פורומים מוזיקליים על רכישת מוזיקה, לעומת בלוגים או מגזינים מקוונים אחרים.  בשביל השאלון הראשון אני מחפש אנשים שהתחתנו בשנתיים האחרונות או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה.  בשביל השני אני מחפש אנשים שפעילים (בקריאה או בכתיבה) בפורומים מוזיקליים וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בלוגים מוזיקליים (מה שקרוב לוודאי שנכון, כי אתם קוראים את זה) או מגזינים מקוונים מוזיקליים.  אם אתם מתאימים לענות לאחד משני השאלונים, או מכירים מישהו או מישהי שמתאימים לענות לאחד משני השאלונים, כתבו תגובה ואני אשלח לכם את השאלון הרלוונטי.  נועה, עמית וספי שכבר הרימו את הכפפה בשבוע שעבר וענו לשאלונים – תודה רבה, אני מעריך את זה מאד.

[זה באדיבות גיאחה בעונג שבת]  The Quietus, שסימנתי כבר בתור מגזין שיש בו תכנים מעניינים יותר מהממוצע בכל מה שקשור למוזיקה, ערך רשימה של שירים מוצלחים במיוחד של דיוויד בואי, שהם לא הלהיטים שלו.  בזמנו, כשסיימתי את המסע המוזיקלי המודרך באלבומי דיוויד בואי, גם אני ערכתי רשימה של השיר האהוב עליי, אישית, בכל אחד מהאלבומים.  בחלק מהמקרים, טעמינו קלעו.  בחלק לא, ול-Quietus יש את הפריווילגיה של להתייחס לפסקולים בתור אלבומים נוספים, כך ש-Absolute Beginners ו-Lost Highway (שלו תרם דיוויד בואי את "I'm Deranged" בגרסה אחרת, קצת אחרי ש-"Outside" יצא) נכנסו לרשימה גם הם.

יונתן קוטנר, מנהל להקות ובנשל, התחיל לכתוב גם הוא בלוג, ויריית הפתיחה שלו היא רשימה בת 3000 מילים על מצב המדיה שנותנת במה למוזיקה בארץ.  אני מציע לקרוא את הכל, גם את כמות התגובות הנכבדת שבאה אחרי המאמר הזה, מפני שזה אחד מהדברים הכתובים הכי מרתקים לגבי מוזיקה ישראלית שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

2.   מה שעושים כשהחיים נותנים לימונים

Talk Talk

אם דברים היו מתגלגלים אחרת, מידת ההצלחה של Talk Talk בשנות השמונים היתה יכולה להיות זהה או רבה יותר מזו של להקה אחרת עם שם כפול מאותה התקופה.  אחרי הכל, הם חלקו ביניהן מפיק משותף (קולין ת'רסטון, שהפיק את שני האלבומים הראשונים של הלהקה), חברת תקליטים משותפת (EMI) ונקודת פתיחה משותפת – ההשפעות המוזיקליות של דור הגלאם הבריטי בסוף שנות ה-70, ובייחוד ההרפתקנות המוזיקלית המעודנת של Roxy Music.  כבר בתחילת הדרך, אולי אפילו לפני שהלהקה עצמה הוקמה, בגלגול מוקדם יותר שבו מארק הוליס היה חבר – להקה בשם The Reaction שהורישה ל-Talk Talk גם את שמה וגם את אחד הלהיטים הראשונים שלה, באותו השם, הוליס התוודה על ההשפעות המוזיקליות האחרות שלו – מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, קלוד דביוסי ובלה ברטוק, אבל ההשפעות האלה היו צריכות להישאר מחוץ לאולפן כשהלהקה כתבה והקליטה פופ עתיר סינת'יסייזרים שהיה יכול להתמודד במצעדים מול הלהקות האחרות של אותה תקופה.  Talk Talk סיפקו את הסחורה, שהיתה איכותית יותר מזו של להקות אחרות (אבל זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, משהו שהיה אפשר לזהות רק הרבה אחרי שהלהקה עצמה התפרקה) – "Today", "Such a Shame", "Dum Dum Girl" והשיר שקרוב לוודאי מכניס הכי הרבה כסף לחשבונות הבנק של חברי הלהקה היום, "It's My Life" (בעיקר בזכות גרסת הכיסוי המפורשת, קרוב לוודאי, לא בזכות זו המרומזת של Weezer).

אחרי האלבום השני הרביעיה המקורית ספגה הפסד כשסיימון ברנר, נגן הקלידים של הלהקה ושותף לכתיבת השירים ולכיוון המוזיקלי, החליט לעזוב את הלהקה, אבל הרוויחה חבר להקה משמעותי הרבה יותר בדמות נגן קלידים חדש, שהתפתח להיות גם מפיק, אבל נשאר חבר להקה לא רשמי במשך כל תקופת החיים הנותרת של הלהקה – טים פרייס-גרין, שהפך להיות שותף כמעט בלעדי לכתיבת השירים, ביחד עם מארק הוליס, וניתב את הלהקה לכיוון רחוק הרבה יותר מזה שהתחילו בו.  האלבום הבא של הלהקה, "The Colour of Spring", היה צעד קטן בכיוון.  הלהקה לא רצתה לזעזע את חברת התקליטים, שרצתה מאד עוד שירים קליטים, מוצלחים ועתירי סינת'יסייזרים.  אבל פרייס-גרין עידן את כמות הסינת'יסייזרים, האט את המקצבים והפך את הבליל המוזיקלי להרבה יותר הדוק והרבה יותר מגוון,  והאלבום הזה הכיל שירים שגם הם זכו להצלחה צנועה, כמו "Happiness is Easy" ו-"Living in Another World", וגם אחד שזכה להצלחה קצת פחות צנועה, "Life's What You Make It".   בתוך האולפן, בזמן שהשירים האלה נוצרו (מפני שחלקם לא היו קיימים עדיין, לפחות לא בגרסתם המלאה, כשהלהקה נכנסה לאולפן בפעם הראשונה כדי להקליט את האלבום), נולדה שיטת העבודה המוזיקלית של הוליס ופרייס-גרין שתשתלט על הקלטות שני האלבומים הבאים ותלד ז'אנר מוזיקלי חדש.

במהלך הקלטות האלבום הבא, "Spirit of Eden", הלהקה עברה לעבוד כמעט באופן בלעדי בשיטה של אלתור חופשי.  הם הקליטו סשנים ארוכים, בחושך מוחלט או באור נרות, שהכילו בתוכם רוק, ג'אז, אמביינט וצלילים נסיוניים אחרים, ופלו מתוכם את החלקים שהיה אפשר להדביק אותם אחד לשני על מנת ליצור קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו כיוון – משהו שמזכיר התחלה, משהו שמזכיר אמצע ומשהו שמזכיר סוף.  כשהאלבום היה גמור, הלהקה שלחה את המאסטרים ל-EMI ו-EMI שלחו אותם בחזרה עם בקשה מנומסת להקליט במקום משהו שהם יוכלו לשווק בתור סינגל.  אף אחד מהשירים באלבום, אפשר להבין, לא היה משהו שאפשר לזמזם אחרי ששומעים אותו פעם אחת ברדיו.   הלהקה סירבה, ובמקביל החליטה לנסות ולהיאבק כדי להיפטר מחוזה ההקלטות שלה עם חברת התקליטים, ש-EMI החליטו שהם רוצים לשמר, גם אחרי שיוציאו את האלבום הלא קליט הזה. Talk Talk הצליחו, בסופו של דבר, ו-EMI עשתה את מה שהחברה תמיד עושה כשאמנים מוצלחים עוזבים אותה – תבעה אותם, בחוסר הצלחה, הוציאה את האלבום המצליח ביותר של הלהקה מחדש, והוציאה אוסף מהשירים שלהם.  שניים, בעצם. אחד הכיל את הלהיטים שיצאו מארבעת האלבומים שהלהקה הקליטה, אחד הכיל רמיקסים שלהם, שנעשו ללא ידיעת הלהקה וללא הסכמתה (האירוניה היא, לפחות מבחינתי, שזו נקודת הכניסה שלי ל-Talk Talk – אלבום שהלהקה לא רצתה שייצא).

כשהלהקה הוציאה את האלבום האחרון שלה, "Laughing Stock", בחברת תקליטים אחרת, לא נשאר הרבה מהלהקה כדי להשתמש בשם הזה באופן ראוי.  מארק הוליס וטים פרייס-גרין המשיכו להקליט את האלבום הזה, באותה שיטה, עם אותן תוצאות, ללא חברי הלהקה האחרים, ואחר כך גם השותפות הזו התפרקה.  הוליס הספיק להוציא אלבום סולו אחד מאז, ונעלם – סוגר מאחוריו את דלת הבית הכפרי שלו ומשאיר עולם מוזיקה נדהם.  הוא הסכים לצאת, אמנם, ולחזור לחיק עולם המוזיקה בשתי הזדמנויות, כדי לשתף פעולה בשתי יצירות מוזיקליות שאני אוהב במיוחד – האלבום הראשון של UNKLE, והאלבום של אניה גרברק, "Smiling and Waving".

בלי להתכוון, בשני האלבומים האחרונים שלה Talk Talk הצליחה להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש.  זה קרה בשלב מאוחר יותר, כשסיימון ריינולדס כתב ב-Mojo על האלבום הראשון של Bark Psychosis, שנקרא "Hex", והגדיר אותו, לראשונה בדפוס, כפוסט-רוק.  הוא השווה אותו ל-"Spirit of Eden", והיקש אחד פשוט משם – ו-Talk Talk הפכו להיות ממציאי הפוסט-רוק.  גם בלי להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש לחלוטין, הם השפיעו על כמות נכבדה של אמנים שהמשיכו את דרכם בצורה כזו או אחרת.  Elbow, שהסולן שלהם, גאי גארווי, הצהיר על אהבתו ללהקה בראיונות בכמה הזדמנויות.  Shearwater ו-Bon Iver שחתמו הופעות בסיבובי ההופעות האחרונים שלהם בשירים של הלהקה.  Catherine Wheel שאספו אליהם את טים פרייס-גרין כדי להפיק את האלבום "Ferment" ולהמיר את סאונד הקלידים הכנסייתיים של Talk Talk לאחד מהשירים של הלהקה שאני הכי אוהב, "Heal".

הפעם האחרונה שבה הוליס חזר מהחיים המבודדים שלו אל הלהקה שהשאיר מאחור היתה כדי לקבל פרס ב-2004 על השיר המצליח ביותר שכתב, "It's My Life".  זה היה שבע שנים אחרי שהקליט את אלבום הסולו שלו ופרש כמעט לחלוטין מכתיבת מוזיקה.  חישוב זהיר אומר שהפעם הבאה שאנחנו צריכים לצפות לראות אותו תהיה בשנה הבאה, ב-2011.  אז, הוא אולי יקבל שוב פרס על שיר שיצר בעבר.  או שייצור מחזור חדש של שירים כדי שיוכל לקבל גם עליהם פרסים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שחקן אחד, עם יד אחת תקועה בין שני סלעים במשך 127 שעות. מצד שני, ראינו את טום הנקס לבד על אי עם כדורעף במשך יותר משעתיים, אז אני לא פוסל את זה על הסף.

Versus the Spin – March Edition (שוב)

1.  לפני הכל

מאחר ואני יכול לפשוט את הבגדים הירוקים לפחות לסופי השבוע הקרובים, הגוספל עדיין כאן.

יש כמה חידושים טכנולוגיים שאני עדיין לא מוכן לקפוץ על הרכבות שלהם.  ב-Chatroulette, למשל, לא יתפסו אותי מת (אף על פי שקרוב לוודאי שאם כן, זה יהפוך להיות מים אינטרנטי מאד מהיר).  Foursquare נראה מגניב, אבל אני עדיין לא יודע איך אני יכול להכניס אותו בצורה רלוונטית לחיים שלי.  אבל יש מקומות שבהם צריך פשוט לקחת את העצה של Queen וללכת עם זה.  ולכן, אתם יכולים להצטרף אליי, או לעקוב אחריי, או איך שלא קוראים לזה שם, כאן.

מישהו שקשה לו להתמודד עם שוק פתוח והוגן מתנכל למונוקרייב תדירות, וכבר גרם לדף שלהם בפייסבוק להיסגר פעמיים (מפני שבפייסבוק מספיקה תלונה של אדם אחד על תוכן לא מתאים, ובדיקה של אדם אחד אחר, שגם הוא משתמש פייסבוק ולא עובד, בשביל להוריד דף מהמערכת).  אחרי התייעצות עם אנשים בפייסבוק, מונוקרייב פתחו דף מעריצים (fan page), שלטענת הגורמים בפייסבוק הוא עמיד יותר להתנכלויות כאלה, ועכשיו הם מבקשים את עזרתכם לייצב את הרגליים של הדף הזה על פני האדמה.  מה שאתם צריכים לעשות הוא להיכנס לעמוד, ללחוץ שם על "Become a fan" שעושה מה שכתוב על הכפתור, ואז ללחוץ על "Suggest to friends", שגם הוא עושה מה שכתוב על הכפתור.

רות דולורס ווייס מוציאה סינגל חדש, שיש לו לפחות שתי מעלות טובות:  הראשונה – הוא דיגיטלי, כך שהוא חוסך את הפלסטיק והאלומיניום והמשלוח.  השניה – הוא גרסת כיסוי ל-"Ain't No Cure for Love" של לאונרד כהן.  אתם יכולים לרכוש אותו כאן.

חג הפסח, חג הדיסקים העבריים החדשים, מגיע, ובתוך המבול של דיסקים עם חשיפה תקשורתית גבוהה יותר, יכול להיות שפספסתם שניים שאתם מאד צריכים לשמוע, שני דיסקים שאני, לפחות, מאד חיכיתי להם ואפילו לא ידעתי את זה – שלום גד נותן את הדיסק שלו להורדה חינם ב-Bandcamp, עד סוף החג;   שפי ישי מוכר את שלו בחנויות.

2.   Versus the Spin – March Edition

גם זו דרך להבין שעברה שנה של האוספים החודשיים האלה. "אתה לא יכול לקרוא לספריה הזאת בשם הזה," המחשב שלי אמר לי כשהכנתי את האוסף לזפזופ והעלאה לרשת. "היא כבר קיימת." אז, שנה שלמה אחר כך, הנה אוסף של השירים שהתרוצצו בתוך החודש שלי.  הפעם, חלק מהשירים הם ארוכים במיוחד, אבל מעניינים במיוחד, באותה מידה.  בואו עם סבלנות.

1 Nils Petter molvaer Nils Petter Molvaer – Trip
נילס פיטר מולוואר תופס כמה מוזיקאים, חלקם אקוסטיים וחלקם אלקטרוניים, מניח רגל אחת בעולם הג'אז ורגל אחרת בעולם האלקטרוניקה ומשרטט על עטיפת האלבום את האווירה הרצויה – לילה בעיר שמתחיל במקום אחד ונגמר במקום אחר, הרבה פחות צפוי.
לשמוע לקנות
2 Bjork Bjork – Aurora
שני האלבומים הראשונים של ביורק היו קלים יחסית – אלבומי פופ מיוחדים, שונים, מושפעים מאלמנטים מוזיקליים שאף אחד לא הניח אותם ביחד באולפן הקלטות עד אותו זמן, אמנם, אבל עדיין קליטים ונגישים. אבל מהאלבום השלישי והלאה, המוזיקה הפכה להיות חומר למתקדמים, אנשים שיש להם היכרות מוקדמת עם היוצרת האיסלנדית המיוחדת או אורך רוח מיוחד לשירים שהם לא קליטים בשמיעה ראשונה. "Vespertine", שהכיל כלים עממיים יותר, מקהלת זמרות איסלנדיות, את הנבל של זינה פרקינס ואת העריכה המוזיקלית של צמד החותכים-ומדביקים האלקטרוניים מאטמוס, הכיל מוזיקה שכל קשר בינה לבין הפורמט המוכר והמבוסס של בית ופזמון אבד לחלוטין. אבל לאלו בעלי אורך הרוח להקשיב שוב, ושוב, ולנסות למצוא את נקודות הקסם הנסתרות בתוך המוזיקה, הרווח היה מובטח.
לשמוע לקנות
3 Mugison Mugison – Go Blind
היכולת הזו להכניס אלמנטים מוזיקליים שונים, כאלו שאפשר בקלות לחשוב שלעולם לא יוכלו להתחבר ביחד, לאולפן, היא כנראה לא תכונה אישית של ביורק, אלא תכונה לאומית שכזו. הנה, עובדה – מוגיסון, בן ארצה של ביורק , מכניס באלבום אחד שבעה עשר קטעים שונים לחלוטין, כמו זה, למשל, שמכיל בתוכו את הטירוף שאיפשר לו להוציא את האלבום הזה ב-Ipecac, את הפאנק המרומז של פרינס ואת הג'אז הלאונג'י שנשזר לאורך האלבום. וכל זה בפחות משלוש דקות.
לשמוע לקנות
4 Bruce Springsteen Bruce Springsteen – New York City Serenade
ההבדל העיקרי בין שיר של ברוס ספרינגסטין בן חמש דקות לבין שיר של ברוס ספרינגסטין בן כמעט עשר דקות הוא חמש דקות נוספות של הנאה צרופה. השיר הזה, שסוגר אלבום של סיפורים מוזיקליים קצרים, מבטים חולפים על דמויות ניו יורקיות שקמות לחיים בדרכו המיוחדת של ספרינגסטין, מכיל בתוכו כמעט את כל מה שטוב באלבום הזה – הנסיקה מעל של משהו שמשנה את הכל, התקווה, שבאה לידי ביטוי בעזרת הסקסופון וכלי המיתר, והשמחה שבה ספרינגסטין מספר את הסיפור הזה.
לשמוע לקנות
5 Johnny Winter Johnny Winter – Don't Take Advantage of Me
קרוב לוודאי שלא שמעתם על ג'וני ווינטר, וקרוב לוודאי שאין סיבה. הוא הופיע בוודסטוק, הקליט והופיע עם כמעט כל אחד מנגני הבלוז החשובים – כולל מאדי ווטרס, שאיתו הקליט אלבום והגשים חלום שהיה לו מאז שהיה בן 15. הוא קיבל את אחת המקדמות הכי גדולות בהסטוריה על חוזה הקלטות – שש מאות אלף דולר. הוא לא ניגן ביחד עם ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון באלבום שהאגדה אומרת שהקליטו ביחד. הוא עושה פחות או יותר את אותו סוג של בלוז – בלוז טקסני, מהיר ועצבני, כבר ארבעים שנה, והוא לא מתכוון להפסיק.
לשמוע לקנות
6 Gillian Welch & David Rowlings Gillian Welch & Dave Rawlings – Method Acting/Cortez the Killer (live in the NPR offices, Washington DC)
יש מוזיקאים שכדי לקחת שיר ולעשות לו גרסת כיסוי, הם צריכים לשנות את השיר מהקצה אל הקצה. להפוך אותו למשהו שמתאים לעולם שלהם, להפוך את העור שלו כדי שלא ייראה שונה ומנותק לחלוטין. קחו לדוגמא את הגרסה ספוגת החומצה של סיד ווישס ל-"My Way" של פרנק סינטרה. אבל ג'יליאן וולץ' ודיוויד רולינגס, כל מה שהם צריכים לעשות הוא לנשוא את הקולות שלהם לשמיים, ולהוסיף להם את נגינת הגיטרה המתפתלת ומיתמרת כמו עשן מתוך מדורה של רולינגס, והשיר הוא שלהם. כאן הם מספחים לשורותיהם באריכות שיר אחד של Bright Eyes, הוא קונור אוברסט, ושל ניל יאנג, הוא ניל יאנג.
לשמוע לקנות
7 Booker T and the MGs Booker T and the MG's – Something
גם בוקר טי ונותני המוזיקה שלו הם להקה שלא צריכה לעשות יותר מדי כדי להפוך שיר של מישהו אחר לשיר שלהם. וכאן הם לוקחים את השיר של ג'ורג' הריסון מתוך "Abbey Road", זה שפרנק סינטרה אמר עליו שהוא אחד משירי האהבה הכי יפים שנכתבו במאה העשרים, ונותנים לו את הטיפול המיוחד שלהם, באלבום המחווה שלהם ל-"Abbey Road", שבו הקליטו מחדש, בדרכם שלהם, את כל האלבום, אבל בסדר שונה.
לשמוע לקנות
8 Runrig Runrig – Our Earth Was Once Green
Runrig, להקה סקוטית שקיימת כבר כמעט שלושים וחמש שנים, יכולה להתגאות בתואר הלהקה שהצליחה להכניס את השיר היחיד בגאלית לעשרים המקומות הראשונים במצעד הבריטי (אפילו קלאנאד, להקה אירית שחלק מהשירים שלה הם בגאלית, לא הצליחה להגיע להישג הזה). כאן הם מדגימים תכונה נפוצה יחסית של מוזיקה בשנות השמונים – נסיון מרומז לדבר על נושאים של איכות הסביבה והסכנה הממשמשת ובאה לסביבה בלי להכעיס יותר מדי את המאזינים, הרבה לפני שזו הפכה להיות אמת לא נעימה.
לשמוע לקנות
9 Ocean Colour Scene Ocean Colour Scene – It's a Beautiful Thing
האלבום השני של Ocean Colour Scene היה כמעט מושלם לחלוטין (ומכיוון שרוב האנשים, כולל הלהקה, התעלמו מהאלבום הראשון של הלהקה, אפשר להתייחס אליו בתור אלבום הבכורה שלהם). עובדה, לא רק אני חושב ככה, אלא גם נואל גלאגר, שמגדיר את הלהקה הזו כלהקה היחידה שיותר טובה מאואזיס. אבל רק באלבום הבא, זה שמתחיל בשיר שפותח את "Lock, Stock and Two Smoking Barrels", הם הצליחו להקליט את השיר שלדעתי הוא הכי טוב שלהם, ושסוגר את האלבום הזה.
לשמוע לקנות
10 Calexico Calexico – Frank's Tavern
כריס גפני, זמר אלט-קאנטרי קליפורני, נפטר לפני שנתיים בגיל 57 לפני שהספיק להותיר חותם ממשי על עולם המוזיקה. אבל הרבה מהמוזיקאים האחרים שהיו חלק מעולם האמריקנה שמו לב למוזיקה שלו, והם התקבצו כדי להקליט אלבום מחווה לשירים שלו. Calexico היו בין האמנים האלה, והשיר הזה התאים להם כמו כפפה ליד, ולכן הם לבשו אותו.
לשמוע לקנות
11 David Bowie David Bowie – Bring Me the Disco King
השיר האחרון באלבום האחרון בינתיים של דיוויד בואי הוא לא בהכרח השיר המוקלט האחרון שלו, אבל הוא יכול להיות. שיר שבבת אחת מסכם תקופה ארוכה מאד של הקלטות, ומעלה תקוות ותהיות לגבי מתי התקופה הזאת תמשיך.
לשמוע לקנות
12 Rolling Stones Rolling Stones – Thru and Thru
רוב האלבום הזה, של תחילת שנות ה-90, של הרולינג סטונס, הוא פילרים. אבל אלה הרולינג סטונס, והפילרים שלהם הם כבר ברמה הרבה יותר גבוהה מפילרים של אמנים אחרים, אולי אפילו מהשירים המשובחים ביותר של כמה אמנים אחרים. לעומת זאת, כאן הם מבצעים בלדה משובחת במיוחד, ואם זה לא מספיק, קית' ריצ'רדס הוא זה ששר בה.
לשמוע לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – an epic of epic epicness.

Versus the Spin – July Edition

1. לפני הכל

קצת אחרי שהם סיימו לנוח מלהביא לארץ את The Notwist, מונוקרייב כבר עוברים לדבר הבא – Okkervil River, ב-15 לספטמבר, ב"בארבי" תל אביב.  ואם כבר אוקרביל, אני אומר, אפשר Shearwater?

"עונג שבת Live" רק הופך והולך להיות יותר ויותר טוב מיום ליום.  לא שש, לא שבע, שמונה הופעות חיות, אחת אחרי השניה, יהיו שם, עכשיו אחרי ש"האחים רמירז" מצטרפים לחגיגה הזו.

ועוד אירוע משמח מחר – הכרטיסים להופעה של ליאונרד כהן מתחילים להימכר. והם הולכים להיות מאד, מאד, מאד יקרים.

2.  Versus the Spin – July Edition

הירח שוב הסתובב על צירו ושלושים או שלושים ואחד ימים עברו להם, והנה הגיע הזמן לעוד אוסף.  הנה הוא:

1 The Chap The Chap – Now Woel
The Chap הם להקה בריטית שאתם צריכים להכיר. הנה שלוש נקודה חמישים וארבע סיבות למה.
לשמוע לקנות
2 Jim White Jim White – Corvair
ג'ים ווייט, איש עם חיים מרתקים משל עצמו, טוב במיוחד בלטוות סיפורים דמיוניים על אנשים שהם לא הוא. כמו למשל הסיפור הזה, על מכונית השברולט קורבייר, שלא נסעה כבר חמש עשרה שנה ומהווה בית לציפורים עכשיו.
לשמוע לקנות
3 Radiohead Radiohead – Videotape (live in Santa Barbara, 2008 )
שיר יפהפה של רדיוהד מהאלבום האחרון שלהם, וכמה מפתיע, זה השיר האחרון באלבום. וכמה עוד יותר מפתיע, בהופעה הוא נשמע הרבה יותר טוב.
לשמוע לקנות
4 Rachel's Rachel's – With More Air than Words
קשה להסביר את האלבום הזה. הלהקה הזו שייכת לרייצ'ל גריימס, פסנתרנית, כמו שניתן להבין מהשם. ובעזרת וויולה אחת, וצ'לו אחד, ומגוון קלידים, ותופים, וגיטרה שמפציעה רק מתי שצריך, הם עושים מוזיקה שהיא פסקול לשום דבר ולכל דבר בבת אחת.
לשמוע לקנות
5 Afghan Whigs Afghan Whigs – I Know Your Little Secret
בתקופה המוקדמת ההיא, לפני השפעות מוזיקה הנשמה הלבנה, ואלבומי הקונספט האפלים, והחזרה לאמצע שנות ה-60, היה את קיר הרעש האדיר הזה, שבו השיר הזה נחשב לבלדה שקטה.
לשמוע לקנות
6 Marillion Marillion – Jigsaw
זאת הצרה העיקרית של להקה שמתחילה את דרכה כלהקת כיסוי ללהקה אחרת – כל קטע מוזיקלי מקורי שהם יכתבו עשוי לעמוד בצל של הלהקה ההיא. ובמקרה הזה, אף על פי שפיש נבחר להיות סולן הלהקה מפני שהקול שלו הוא העתק כמעט מדויק של פיטר גבריאל בתקןפה הראשונה של ג'נסיס (וגם של פיל קולינס, באופן מפתיע), ללהקה הזאת היו מספיק שירים מקוריים טובים, ומספיק יכולת לעבור את כל מגוון חילופי האנשים והסגנונות של ג'נסיס, אבל בזמן יותר קצר, כדי לזכות לקצת קרדיט משל עצמה.
לשמוע לקנות
7 Pink Floyd Pink Floyd – The Final Cut
זה מין כלל בלתי כתוב כזה. לכל להקה מותר אלבום קונספט מוצלח אחד. וכשלהקה עושה אלבום כמו "החומה", קל למצוא מספיק נקודות השקה באלבום שבא אחריו, במיוחד כשהאלבום הזה מכיל שירים שהיו אמורים להיות במקור ב"החומה". אבל הזעם המזוכך של רוג'ר ווטרס על המלחמה המיותרת בפולקלנדס הופך את האלבום הזה לאחר לגמרי, ולדעתי לפחות, לטוב יותר.
לשמוע לקנות
8 The Divine Comedy The Divine Comedy – The Certainty of Chance
אחרי ביקור בהיכל התרבות וצפיה בבמה שהכילה שלושה נגנים ושאנשי התאורה השתדלו מאד להתרכז במרכז ולהשאיר את המרחב האדיר הריק שמסביבם חשוך, חשבתי, כמה נפלא יהיה לראות על הבמה הזו את ניל האנון ואת כל התזמורת שלו. ואולי, אפילו, כמה יהיה נפלא לראות את ניל האנון והתזמורת שלו מבצעים את השיר הזה, ואת ניל האנון מוציא ספר ומדקלם את הסוף של השיר הזה.
לשמוע לקנות
9 David Bowie David Bowie – Ashes to Ashes
השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, פה, פתאום באמצע החיים. למה? ככה.
לשמוע לקנות
10 Suzanne Vega Suzanne Vega – Rosemary
השיר הקצר והיפהפה הזה, שחותם את אלבום האוסף הראשון של סוזן ווגה, חתם גם את החלק הרשמי של ההופעה שלה כאן – לפחות את זה של ההופעה הראשונה.
לשמוע לקנות
11 Secret Mommy Secret Mommy – Dance Studio (edit)
אחרי הסטוריה קצרה אבל רועשת בכמה להקות הארדקור קנדיות, אנדי דיקסון החליט לעבור לצד השני לחלוטין של עולם המוזיקה ולעשות מוזיקה אלקטרונית – שגם היא שואבת מאותם המאפיינים האסתטיים – דברים חתוכים ומודבקים מחדש בצורות חדשות ויוצאות דופן.
לשמוע לקנות
12 Mark Eitzel Mark Eitzel – Everything is Beautiful
יש לו כשרון, למארק אייצל הזה, לקחת כל נושא שבעולם ולהפוך אותו למדכא ואפור הרבה יותר. כמו כאן למשל – "הכל יפה, חוץ ממני וממך", הוא שר והופך גם שיר עם השם הזה לדבר הכי עצוב באלבום שאותו הוא סוגר.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, ושוב, רק למשך השבועיים הקרובים. הורידו אותו כל עוד הוא חם.

וזה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טרון.  הפעם באנימציית מחשב.

Versus the Spin – מהדורת יוני

 1. לפני הכל

בפינת המתים  המוזיקליים השבועיים: אנדי יוז, שהיה מבין המוזיקאים שעברו בדלת המסתובבת שהיא ה-Orb בשלושה מאלבומיה, נפטר בגיל 45 ממה שהוגדר כ"מחלה קצרה".

ומייקל ג'קסון.  אני מקווה שתהיה לו עכשיו מנוחה.

2. Versus the Spin – מהדורת יוני

עוד חודש שלם (כמעט) עבר לו, והזמן הגיע לעוד מהדורה של Versus the Spin.  הנה מה שיש בה הפעם:

1 AC/DC AC/DC – Back in Black
יש מוזיקאים שהולכים לקראת המוזיקה שלהם מתוך ציפיה למילים שלהם, שיתירו איזשהו קשר ליריקלי, יסבירו איזושהי מציאות בלתי מובנת בחרוזים. AC/DC הם לא מסוג המוזיקאים האלה. אבל זה לא הופך את המוזיקה שלהם לפחות מעניינת.
לשמוע לקנות
2 Afghan Whigs Afghan Whigs – Debonair
זה אחד מהבונוסים שיש לי בתור זה שיש לו יד חופשית באוספים האלה – אני יכול לשים כמה שירים שקשורים לגרג דולי שאני רוצה באוסף אחד. במקרה הזה, שיר ישן של להקת האם שלו, מאלבום שלאחרונה יצאה לו גרסת מחווה.
לשמוע לקנות
3 David Bowie David Bowie – Strangers When We Meet
האלבום הזה, "Outside", הוא אחד מפסגות היצירה המוזיקלית של דיוויד בואי. הוא מכיל שש דמויות שונות, את כולן מגלם דיוויד בואי בעיוותי קול שונים ומשונים, ויש בו מגוון מסחרר של סגנונות מזויקליים. אבל דווקא השיר הזה, שמסיים את האלבום, גרסה מרוככת יותר של שיר כבד ומלוכלך מפסקול המיני סדרה "בודהה של הפרברים", הוא אחד מהכי מוצלחים בו.
לשמוע לקנות
4 שלומי שבן שלומי שבן – הומור
קשה לתאר במילים כמה האלבום הזה, "עיר", הוא גאוני (למרות שניסיתי). מתוך האלבום הזה, שמצליח, בכמות לא גדולה של שירים, לתאר את כל הרבדים השונים, המורכבים והסותרים של העיר העברית הראשונה, "הומור" הוא כבר לוודאי השיר הכי פחות קשור. תיאור אקזיסטנציאליסטי של מערכת יחסים מתפוררת, הוא מתאים לכל עיר. אבל איכשהו, הוא מתאים בדיוק לאלבום הזה.
לשמוע לקנות
5 Twilight Singers Twilight Singers – Blackberry Belle
אחרי האלבום המבריק הראשון של פרויקט הצד הזה שהפך להיות העיסוק העיקרי של גרג דולי אחרי ש-Afghan Whigs התפרקו, הגיע האלבום הזה שהיה הרבה פחות מובן. למה, אנשים שאלו את עצמם, אחרי הצעד הענקי לכיוון אחר שעשה באלבום הראשון ובהפקה של פילה ברזיליה, דולי חוזר לצליל העירוני והאפל של להקת האם שלו כאן? בסופו של דבר, שני אלבומים ומארק לאנגן אחד אחר כך, אנשים התרגלו.
לשמוע לקנות
6 Mark Knopfler Mark Knopfler – Metroland (Main Opening Theme)
צריך רק כמה שניות של צילומי מסילת הרכבת בפתיחת הסרט הישן הזה בכיכובו של האביר האפל, נסיך הכעס המתפרץ, כדי לזהות את טביעת הצליל הייחודית של האדם שכתב את הפסקול.
לשמוע לקנות
7 Chick Corea and Hiromi Chick Corea and Hiromi – Fool on the Hill
מפני שאם יש דבר שהוא יותר מגניב מפסנתר אחד שמנגן ג'אז, זה שני פסנתרים שמנגנים ג'אז. ואם יש משהו יותר מגניב מזה, זה שני פסנתרים שמנגנים גרסאות ג'אז של הביטלס.
לשמוע לקנות
8 Cymbals Eat Guitars Cymbals Eat Guitars – And the Hazy Sea
החוויה שהיא Cymbals Eat Guitars, במיוחד כשהיא מתחילה ככה, היא חוויה מאד מיוחדת. מצד אחד, זה נשמע כמו משהו מאד מוזיקלי ומאד מורכב שעשו עבודה מאד קשה כדי לגרום לו להישמע לא כזה. קצת כמו ציור ילדים שמנסה בכוונה לצאת מהקווים.
לשמוע לקנות
9 Glen Phillips Glen Phillips – Windmills (live at the Middle East Upstairs)
Toad the Wet Sprocket כבר מקבלים נקודות זכות על זה שהם קראו לעצמם בשם של להקה דמיונית ממערכון של מונטי פייטון. ואחרי קריירה מפוארת של מזויקת קולג'ים אמריקנית, הסולן שלהם, גלן פיליפס, ממשיך להקליט, להופיע ולהוציא מדי פעם אלבומים נעימים כמו אז.
לשמוע לקנות (את הגרסה המקורית)
10 Andy Statman Quartet Andy Statman Quartet – Adir
ג'אז חסידי. זה לא חייב להיות זועם או הרפתקני כמו שג'ון זורן וחבר מרעיו גורמים לזה להישמע.
לשמוע לקנות
11 Grant Lee Buffalo Grant Lee Buffalo – Lone Star Song
ל-Grant Lee Buffalo יש מגוון של שירים מעניינים, אפילו באלבום הזה עצמו. חלקם שקטים יותר, חלקם רועשים יותר, כולם חולקים את הרצון הזה למצוא אמת שנמצאת בדיוק מעבר לקצה של התמונה שהשירים מנסים לחשוף.
לשמוע לקנות
12 Greg Dulli Greg Dulli – Get the Wheel
לאלו מכם שעוקבים באדיקות אחרי הקריירה של גרג דולי, כמוני נגיד, ואוספים כל דבר שהאיש הזה מוציא בכל אחד מהגלגולים שלו, יש את השיר הזה בשלוש גרסאות שונות, בשלושה שמות שונים. אבל אז מה? זה שיר יפהפה בכל דרך שלא תקראו לו.
לשמוע לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, והוא יהיה כאן למשך בדיוק שבועיים, ואז יילך בדרכם של כל האוספים האחרים.

וזה הכל לשבוע הזה. עד השבוע הבא – הקריירה המוזיקלית של אבא שלו התחילה עם שיר על אסטרונאוט שהולך לאיבוד מסביב לירח.  הקריירה הקולנועית של דנקן ג'ונס, כמה הולם, מתחילה בסיפור על אסטרונאוט שהולך לאיבוד על הירח.

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק שני)

1.   לפני הכל

קורט ווגנר, הסולן של Lambchop, הולך להגיע לבדו לארץ להופעה אקוסטית, שזה גם משהו.  זה הולך לקרות ב-6 לאפריל ב"בארבי".

ו-Faith No More הודיעה על איחוד לצורך סיבוב הופעות קצר, באירופה. אין עוד תאריכים או מקומות, או פרטים אחרים מעבר לעובדה שההרכב המופיע יכלול את ג'ון הדסון, שהיה הגיטריסט של הלהקה באלבום האחרון שלהם, "Album of the Year", ב-1997.  אמנם מייק פאטון כבר התוודה בראיונות שאיחוד של Faith No More הוא לא משהו שהוא מעביר לילות בלי לישון בגללו, והדברים שהוא עשה אחרי, ובלי, הלהקה הם הרבה יותר מעניינים, אבל בכל זאת – בואו נקווה שישראל נחשבת לחלק מאירופה לצורך העניין.

2.  יום הולדת (שני) שמח לגוספל:  מה שיש

לכבוד יום ההולדת השני של הגוספל, החלטתי להכין מתנה קטנה בשבילכם, האנשים שקוראים את הבלוג – אוסף של חמישה עשר שירים של אמנים שכתבתי עליהם במהלך השנה האחרונה."Songs Scattered on the Doorstep vol. 1", הוא נקרא, ואם אני אזכור, ואם הגוספל יחזיק מעמד, ואם העולם ימשיך לעמוד על תילו, תהיה מהדורה חדשה של האוסף הזה בכל שנה.  זה מה שיש בו:

1Rocking the Suburbs   Ben Folds – Still Fighting It

מתוך "Rocking the Suburbs"

בן פולדס נותן כמה עצות לחיים לבנו הקטן, באחד מהשירים היותר מרגשים והיותר מעניינים באלבום הבכורה שלו כאמן סולו.  "ואתה כל כך כמוני," הוא שר. "אני מצטער."

2Sorrythankyou    Unbelievable Truth – Covers

מתוך "SorryThankYou"

בזמן שהלהקה של אחיו הגדול הפכה מהר מאד מהאאוטסיידרית של הבריט פופ לאחת מהתקוות הגדולות של החיים שאחרי הבריט פופ, בזמן שאחיו הגדול כתב כמה שירים שיהפכו להיות קלאסיקות מודרניות של שנות ה-90, אנדי יורק ניסה לנצל את המרחב המוגבל שהיה לו בתוך הצל שנשאר לו כדי להקים להקה, מוצלחת לא פחות בהרבה מובנים, שכשנגמר לה המומנטום של הלהקה-של-אח-של, לא נשאר לה יותר מדי מומנטום משל עצמה, ואחרי האלבום הזה, המוזר והמעניין אבל הפחות מוצלח מקודמו, הם התפרקו.  עכשיו, בזמן שאחיו הגדול מנסה להמציא מחדש את עסקי מכירת האלבומים, אנדי יורק מנצל את הצל כדי להתחיל בקריירת סולו.

3Made in Heaven    Queen – Mother Love

מתוך "Made in Heaven"

השיר האחרון שפרדי מרקורי כתב והקליט.  הוא לא הספיק אפילו לסיים את השיר, ואת הבית האחרון שר בריאן מיי.  לקראת הסוף, אפשר למצוא רסיסים של הקריירה של פרדי מרקורי והלהקה שהוא הנהיג במשך עשרים שנה – "One Vision", נסיון שלו לדרבן את הקהל לשיר באחת מההופעות, וגם "Goin' Back" שיר שכתבו סטולר וקינג בשנות ה-60 והוא חידש בתחילת דרכה של הלהקה, תחת השם לארי לורקס.

4Red Hot and Blue    U2 – Night and Day

מתוך "Red Hot and Blue"
בין אלבום אחד שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית לאלבום אחר שמנסה להגדיר את פני המוזיקה האלטרנטיבית,  ארגון Red Hot היה עסוק בלהוציא סדרה של אלבומים בנושאים שונים.  באחד מהם, שעסק בשירים של קול פורטר, U2 חידשו את השיר הזה ובזקו עליו קצת ממה שהפך את האלבום הבא שלהם, "Achtung Baby", לאבן דרך בקריירה המוזיקלית שלהם.

5The Nightfly   Donald Fagen – Walk Between Raindrops

מתוך "The Nightfly"

השיר שמסיים את אלבום החצי-קונספט הזה של שירים מתוקים-חמוצים, הוא יותר מתוק מחמוץ.  הוא נזכר בעבר שדונלד פייגן, ושותפו ליצירה עד לא הרבה לפני כן, וולטר בקר, היו שמחים מאד להחזיר.

6    Arrested Development – Tennessee

3 Years, 5 Months & 2 Days in the Life Of...בהופעה חיה ב"תיאטרון פוקס", 2.7.03

להקת הראפ המוצלחת שלא זכתה להכרה שהיא היתה צריכה לזכות לה, בגרסת הופעה ארוכה של הלהיט הכי גדול שלהם.

7A Man Under the Influence  Alejandro Escovedo – Wave

מתוך האלבום "A Man Under the Influence"

אלחנדרו אסקובדו, הטרובדור הבלתי נלאה שמשרטט את הקו הבלתי נראה בין מקסיקו לארצות הברית, מציג את הסיפור הפשוט ורב המשתתפים של הגירה, כל הגירה, למקום אחר – "חלק הלכו צפונה, חלק הלכו דרומה, חלק הלכו מזרחה, חלק פשוט עזבו".

8   טאנארא – הו אלי

        מתוך האלבום "טאנארא"
טאנאראבתוך שלל הלהקות המוצלחות שצמחו בשדרות בשנות ה-90, טאנארא היו אחת מאלה שלא זכו לתשומת הלב שלהקות אחרות זכו לה, וחבל.  האלבום האחד שלהם, שיצא ב-1997, היה אחד מהאלבומים שהצליחו לשלב את הרוק'נ'רול המערבי עם ההווי המוזיקלי המזרחי בצורה הטובה ביותר.  מיכה ביטון, הסולן וכותב השירים, שהתחיל את דרכו כנותן ההשראה לציון כהן מ"אל עצמי" של גלילה רון פדר והמשיך את דרכו כאמן סולו, פתח את האלבום הזה וסגר אותו בתפילה פשוטה.

9Everything and Nothing   Japan – Ghosts

Remix 2000, לקוח מתוך "Everything and Nothing" של דיוויד סילוויאן

שנות ה-80 היו עידן של סינתיסייזרים, יותר מהכל.  היו האמנים והלהקות שהשתמשו בסינתיסייזרים בשביל ליצור מוזיקה בעלת זוויות ישרות, שהולכת ומתקדמת בכיוונים מוכרים.  היו גם כאלה שיצרו יצירות משוננות, תזזיתיות, שהשתמשו בכל היכולות הנסיונות של סינתיסייזרים, בכל הדברים שכלים מסורתיים לא יכלו לעשות.  Japan היתה אחת מהלהקות האלה, ו-"Ghosts", שמובא כאן בגרסה מאוחרת ונטולת התרומה של שאר חברי הלהקה, הוא דוגמא טובה לכך

10Travelogue Joni Mitchell – The Circle Game

מתוך "Travelogue"
ב-2002, ג'וני מיטשל, בעזרתו של לארי קליין, חזרה לכמה משיריה הישנים וביצעה אותם בגרסאות רחבות, עשירות, תזמורתיות.  השיר שסוגר את האלבום היפהפה הזה, "Travelogue", מראה את היופי שבמבט הזה לאחור.  32 שנים אחרי שהקליטה את השיר הזה במקור, ג'וני מיטשל חוזרת ובוחנת את המילים שכתבה מחדש – "אנחנו לא יכולים לחזור, אנחנו רק יכולים להביט לאחור, בזמן שאנחנו מסתובבים, סביב, סביב, סביב, במשחק העגול הזה".

11Black Sea Fennesz – Perfum for Winter

מתוך "Black Sea"

אם מצמידים את האוזן לשיר הזה, אפשר לשמוע, ממש מרחוק, את הים.

12Wild Mood Swings   The Cure – Want

הוקלט בהופעה חיה ב-Royal Elizabeth Theater, וונקובר, 1.8.96

השיר המצוין שפותח את "Wild Mood Swings" שימש גם בתור שיר פתיחה במסע ההופעות של הלהקה בעקבות האלבום הזה – ומוכיח את עצמו בתור שיר פתיחה אידיאלי.  כל אחד מחברי הלהקה מוסיף את עצמו למרקם ההולך ומתעבה של השיר, ועוברת כמעט דקה עד שרוברט סמית' עצמו מתחיל לשיר.

13Heroes  David Bowie – Moss Garden

מתוך "Heroes"

מבין שלושת אלבומי הטרילוגיה הברלינאית, האלבום האמצעי כולל את מאזן השירים-קטעים אינסטרומנטליים הנמוך ביותר, ומבין שני הקטעים האינסטרומנטליים שבאלבום, הקטע הזה, שעושה את המסע בין גרמניה ליפן לקצר במיוחד, הוא הרבה יותר מהורהר ומעורפל מהקטע שבא אחריו, נקרא על שם ומבקש להציג את האווירה של שכונה בברלין שבה מתגוררים מהגרים טורקיים היום.

14Mighty Joe Moon   Grant Lee Buffalo – Happiness

מתוך "Mighty Joe Moon"

אפשר לשמוע את הייאוש וחוכמת החיים בקול של גרנט לי פיליפס, והאירוניה במרחק בין שם השיר לתוכן שלו ולרגש שהוא רוצה להעביר נמתחת בצורה ברורה יותר עם כל אחת מהמילים. "אושר," הוא שר. "קשה למצוא את זה, אני מודה.  אני לא טוב בלחפש [אושר] – אם אתם מוצאים את זה, חלקו את זה עם כולנו."

15Twelve Stops and Home   The Feeling – Do I Miss You

מתוך "Twelve Stops and Home"

אחרי שמסתיימים שנים עשר השירים המרומזים בשמו של אלבום הבכורה, וחברי הלהקה עוזבים אחד אחד את האולפן, הסולן, דן גילספי סלס, נשאר מאחור, ניגש אל הפסנתר ומנגן את השיר הזה, שמתחבא מאחורי השיר האחרון.  שיר האהבה הפשוט והמושלם הזה הוא אפילו לא שיר אהבה טיפוסי – הוא מושר, כך נראה, לבחורה שעזבה, וכל מה שסלס מבקש בשבילה הוא שתהיה בטוחה ומאושרת, עם מי שזה לא יהיה.

את האוסף כולו אפשר למצוא כאן.  השירים מוצעים כאן כרוכים ביחד, ולא בנפרד, מכיוון שצריך לחוות אותם ביחד.  האוסף, כהרגלם של אוספים שאני שם במקומות לשיתוף שירים, יהיה שם במשך שבועיים ואז ייעלם, אז קחו אותו כל עוד הוא חם.  האוסף לא מכיל אביזרים עיצוביים מיוחדים כמו עטיפה בגלל חוסר זמן.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – טוני סקוט מציע את הגרסה שלו ל"חטיפת פלהאם 123", שבה דנזל וושינגטון מחליף את וולטר מת'או, ג'ון טרבולטה מחליף את רוברט שאו, וכדורים, פיצוצים ומכוניות מתהפכות מחליפים את הדיאלוגים.

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה שניה, חלק ראשון)

1. לפני הכל

מי מכם שביקר פה בין פוסטים, יכול להיות שתהה מה זה.  גם אני תהיתי.  מסתבר שזאת סדרת הופעות חדשה של מונוקרייב שבמסגרתה יתארחו גלעד כהנא (שידבר אבל לא ישיר), ערן צור (שישיר וגם ידבר אם תרצו) ויהלי סובול (שישיר וגם ידבר אם תרצו), אחד בכל חודש.  הערב הראשון, עם גלעד כהנא, יקרה ב-14 במרץ, ב"אוזן בר".

2. יום הולדת שמח לגוספל!  – מה שהיה

ממש היום, לפני שנתיים בדיוק, התפרסם כאן הפוסט הראשון של הגוספל, מה שהופך את השבועות הקרובים לזמן טוב לחגוג את סיום השנה השניה של הבלוג בפוסט משולש.  קודם כל, תזכורת לגבי מה שהיה בשנה האחרונה.  אחר כך, מתנה קטנה מטעם הגוספל.  ובסופו של דבר, חלק מהדברים שהולכים לקרות כאן בשנה השלישית.

אז, למי מכם שהתחיל לאחרונה לקרוא את הגוספל או למי שרוצה להיזכר, הנה קצת ממה שהתרחש כאן בשנה האחרונה:

מרץ:  ארבעה חוקים פשוטים כדי לכתוב שיר פופ טוב.  אחד, שיר פופ צריך להכיל שלושה הוקים; שתיים, שיר פופ לא צריך לכלול שם של מישהו ספציפי, או, רחמנא ליצלן, להיקרא על שם מישהו; שלוש, שיר פופ צריך להימשך מקסימום שלוש וחצי דקות; ארבע, את המלודיה של שיר פופ צריך להיות מסוגלים להעביר בעזרת שירה וגיטרה בלבד.  ובן פולדס, באלבום הבכורה שלו כסולן, "Rocking the Suburbs", לוקח כל אחד מהחוקים האלה ושובר אותם בשיטתיות, שיר אחרי שיר.  כי בשביל מה יש חוקים אם לא בשביל לשבור אותם מדי פעם?

אפריל:  אחרי שהבריז לנו פעם אחת, בשלהי 2004, ג'ון זורן הגיע ואיתו פיצוי מאד נרחב:  מייק פאטון, טרבור דאן, מארק ריבו, ג'ואי בארון, גרג כהן, איקואה מורי, בארבעה ימים שונים של הופעות.  אני השתדלתי והלכתי לשלושה מתוך ארבעת הערבים. טוב, שניים וחצי.  ג'ון זורן, ומגוון חבריו, נתנו תמורה מלאה לתרומה המלאה שלי.

אפריל:  גם השנה המשכתי את המסע המופלא שלי עם האלבומים של דיוויד בואי.  השנה התחילה עם האלבום השני של הטרילוגיה הברלינאית, "Heroes", והסתיימה עם "Tin Machine".

מאי: Twilight as Played by the Twilight Singers הוא האלבום האהוב עליי, וזה מה שהתוודיתי עליו בפוסט מאמצע השנה האחרונה.  זה האלבום היחיד בספרית הדיסקים שלי, אני חושב, שהייתי צריך לקנות פעם שניה מכיוון שהדיסק הראשון נשחק.  על הדרך גם כתבתי על האי.פי. האחרון שלהם, שמכיל את אחד השירים הכי יפים ושוברי הלב שגרג דולי כתב אי פעם, "The Lure Would Prove Too Much".

יוני:  "בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הרוק’נ’רול לא התחיל. הוא תמיד היה שם. כמו חבית של חומר נפץ, יושב ומחכה, באפילה, בטחב, שמישהו יבוא וידליק אותו ויפוצץ את הנוף המוזיקלי הקיים לאלפי רסיסים. הוא עבר עשרות זמרים מסודרי תסרוקות ולובשי חליפות, גם כאלה שבעצם, בלב, מאד רצו להיות אלו שיבואו ויציתו את השריפה, אבל חבית חומר הנפץ הזאת שמרה את עצמה לאיש אחד". בו דידלי, האיש עם הכובע, המשקפיים, והגיטרה המלבנית, שהמציא כמעט לבדו מקצב רוק'נ'רול שלם, הלך לעולמו בגיל 79.

יוני: דיוויד יוג'ין אדוארדס נוטש את עמדתו כמטיף המשוגע שבחזית הלהקה Sixteen Horsepower ודוהר לבדו בכרכרה השטנית שלו אל תוך העיר.  הפעם, הוא קורא לעצמו Woven Hand, והוא עושה מוזיקה שונה, אבל לא כל כך.

וגם: השנה האחרונה היתה שנה של געגועים לבריט פופ, משום מה, מבחינתי.  אחת מהלהקות שכתבתי עליהן היתה Manic Street Preachers, להקה שהצליחה להיות מוצלחת בשני גלגולים שלה אבל לא בשלישי.

אוגוסט:  ביום ראשון האחרון הסתיימה הסאגה של הסרט שאנשים דיברו עליו אולי יותר משאנשים ראו אותו, "האביר האפל", כשהית' לדג'ר זכה, לאחר מותו, באוסקר הכמעט בלתי נמנע שלו.  קצת אחרי שראיתי את הסרט בעצמי ויצאתי ממנו די נדהם, הוספתי עוד שישה דברים משלי למאות המילים שאנשים כתבו על הסרט הזה, ברשת ומחוצה לה.

ספטמבר:  ובינתיים, ברקע, החיים הפרטיים שלי המשיכו להם כמעט בלי הפרעה. ביולי, ואחר כך עוד פעם בספטמבר, התחתנתי עם אהובתי ספי, ומכיוון שהמוזיקה שהושמעה במסיבת החתונה היתה אחת מהדאגות העיקריות שלי, מסיבות ברורות מאליהן, חלקתי קצת ממה שלמדתי בפוסט שלאחר החתונה.

אוקטובר:  חוט בלתי נראה מקשר בין שלושה אירועים מוזיקליים שלא נראים קשורים אחד לשני – מצד אחד, קלוד דבוסי והקתדרלה השקועה במים שלו.  מצד שני, Naked City של ג'ון זורן והגרסה שלהם לקטע הקלאסי הזה.  מצד שלי, ג'ואנה ניוסום והפרשנות שלה לסיפור שנתן את ההשראה ליצירה המוזיקלית הזו.

נובמבר:  דרכו של טום ווייטס במורד ההסטוריה המוזיקלית היתה ארוכה, פתלתלה ומלאה מהמורות ונופים מעניינים.  אבל היא התחילה במקום אחד – בבר קטן ואפל בקליפורניה, שבו טום ווייטס ישב וניגן בפסנתר בשעות הסגירה.  קבוצת הנגנים שהתאספה מסביבו והצטרפה אליו דירבנה אותו לכתוב שירים על הפינות האפלות, המוארות פחות, של העיר, ועל האנשים שהולכים בהן, וכך נולד האלבום הראשון של טום ווייטס.

דצמבר:  אחרי שני אלבומים מוצלחים ומצליחים, לו ריד הוציא תחת ידיו את אחד מהאלבומים הכי מדכאים בהסטוריה של המוזיקה.  האלבום לא פורסם כמו שצריך ולא נמכר טוב, ולו ריד התייאש ממנו וזנח אותו.  שלושים ושלוש שנים אחר כך, לו ריד חזר, מפויס, ל"ברלין", כדי לצלם מהאלבום הזה סרט הופעה.

ינואר:  אלבום הבי סיידס של כל להקה בריטית הוא האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת.  כך טוען חברי הטוב גלעד, ואני מסכים, ומוסיף דוגמא – "Sci Fi Lullabies" של Suede.

ינואר:  "הקול שלו, אחד מהקולות המוזיקליים האהובים עליי, יכול לגרום לכל שיר להישמע שמח יותר ועצוב יותר באותה מידה.  בכל מילה שהוא מוציא, יש כמות זהה של תקווה ואובדן – הדבר היחיד שמפריד ביניהם הוא כמות האור שנשפכת עליהם, מצד מרטין או מצד מי שמאזין."  אחרי עשרות שנים שהיה לבד אבל ביחד איתנו כשאנחנו היינו לבד, ג'ון מרטין הלך לעולמו בגיל 60.

ועכשיו זה עכשיו.  ביום שבת – מתנה קטנה מהגוספל לכבוד יום ההולדת השני.  ביום רביעי הקרוב הגוספל לא יהיה כאן בזמן שאני הולך לחזור להיות על מדים, וביום שבת שלאחר מכן, החלק השלישי – הצצה קטנה לשנה הקרובה בגוספל.

דיוויד בואי: Scary Monsters

הגיע הזמן להקשיב לעוד אלבום של דיוויד בואי, והפעם הגענו, לשמחתי, לאלבום האהוב עליי של דיוויד בואי – "Scary Monsters (and Super Creeps)" – שמכיל גם את השיר האהוב עליי של דיוויד בואי, "Ashes to Ashes". הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ומעניינות פחות, עליו:

1Scary Monsters (and Super Creeps) אחרי הביקורות המצוינות והאכזבה המסחרית של טרילוגיית ברלין שלו, דיוויד בואי ניסה מאד, והצליח, לשלב בין העליונות האמנותית וההצלחה המסחרית שרצה להשיג באלבום. כמה מצליח? האלבום נכנס ישר למקום הראשון במצעד הבריטי. כמה אהוב על מבקרים? המגזין Record Mirror נתן לאלבום שבעה כוכבים. הדירוג המקסימלי במגזין הוא חמישה.

2 עטיפת האלבום האחורית מציגה ציורים שנראים כמו שרטוטים לקראת העיצוב הסופי של עטיפות שלושת האלבומים של טרילוגיית ברלין – "Low", "Heroes" ו-"Lodger", והאלבום "Aladdin Sane" מ-1973. בואי הסביר שהם נמצאים שם כחלק מתהליך שלו של "השלת הפרסונות הקודמות שלו". דיוויד בואי השתמש באותה הטכניקה הוויזואלית גם באלבום "Hours", שבו הפרסונה החדשה של בואי מחזיקה את גופתו של הפרסונה של בואי מ-"Earthling".

3 הסאונד המיוחד, והמשונן, של רוב השירים באלבום, הוא תרומה של שני אנשים: רוברט פריפ, הגיטריסט והסולן של King Crimson שחזר לאלבום הזה אחרי שהשתתף גם בהקלטת "Heroes", וצ'אק האמר – האיש שאחראי על הפתיחה של "Ashes to Ashes" על גיטרה-סינתיסייזר. שני הגיטריסטים האלה, ביחד עם אלן הולדסוורת', הם החלוצים של הסינתי-גיטרה.

4 המוזיקה שאפשר לשמוע בפתיחת ההופעות של Nine Inch Nails – גם ההופעה שהיתה כאן אצלנו – היא סמפול הפוך של המוזיקה הפותחת את האלבום – הצלילים הראשונים של "It's No Game (part 1)". עד כמה האלבום השפיע על התפוקה המוזיקלית של טרנט רזנור אני לא יודע – אבל הוא החזיר את הטובה, גדולה ככל שתהיה, בקונצרט יום ההולדת ה-50 של דיוויד בואי כששר איתו את שיר הנושא של האלבום הזה.

5 "Ashes to Ashes" הוגדר, כשיצא, בתור השיר עם הכי הרבה מסרים לשניה. המסר העיקרי שלו, לדברי דיוויד בואי, הוא "סיכום של שנות ה-70 בשבילי". הפזמון – "Strung out in heaven's high, hitting an all time low" – מתייחס גם לתקופת ההתמכרות לסמים המסיבית שלו שלפני הטרילוגיה הברלינאית, גם לטרילוגיה הברלינאית עצמה וגם לחוסר ההצלחה המסחרית שלה, בבת אחת, למשל. את החשיפה של מייג'ור טום כמכור לסמים – מין הודאה בתיאוריה של הרבה אנשים למשמעות האמיתית של "Space Oddity" – דיוויד בואי הודה במספר מקרים שהוסיף כבדיחה.

6 הנה פרט טריוויה שאתם בטח מכירים, אבל לא: האשה המבוגרת שמטיילת עם דיוויד בואי בתלבושת פיירו שלו על חוף הים, בסוף הקליפ ל"Ashes to Ashes", היא לא באמת אמא שלו. היא סתם שחקנית.

7 אחרי הפסקה של שלושה אלבומים – הטרילוגיה הברלינאית – דיוויד בואי חוזר למסורת של גרסת כיסוי אחת לפחות בכל אלבום, ומבצע את "Kingdom Come" של טום וורליין, הסולן והגיטריסט של Television. השיר שבא מיד אחריו – "Because You're Young" – הוא דווקא לא גרסת כיסוי, על אף שהוא נשמע ככה. פיט טאונסנד מנגנן בו בגיטרה.

8 האלבום הזה הוא עוד אחד בשרשרת של אלבומי חצי-קונספט שבואי התחיל, בבניית קשר עלילתי מעורפל בין השירים, וזנח בסופו של דבר. הקשר העלילתי שאפשר למצוא כאן, שמשרטט תמונה של עתיד טוטליטרי, קר וטכנולוגי, בא לידי ביטוי בעיקר ב-"Ashes to Ashes", "Fashion" וב-"Scream Like a Baby". אם מאד מתאמצים, אפשר למצוא הקשרים גם בשירים אחרים.

9 קיימות עוד שלוש גרסאות של "`Ashes to Ashes" – בבוטלגים ובסינגלים שיצאו במקביל להוצאת הסינגל הראשי – אבל אף אחת מהן היא לא הגרסה-הארוכה-יותר המיתולוגית, שהאגדה מספרת שהיא באורך של 12 דקות ומכילה עוד מספר בתים. גרסאות הבוטלגים הן מזויפות, וגרסת הסינגל, שזכתה לשם "The Continuing Story of Major Tom", היא השיר "Space Oddity" – בגלגולו החדש, מחובר בקרוספייד ל-"Ashes to Ashes", בלי שום שינוי לאף אחד מהשירים.

10 אחד מהאנשים שצועדים מאחורי דיוויד בואי בתלבושות דתיות מוזרות בקליפ ל-"Ashes to Ashes" הוא סטיב סטריינג', הסולן של Visage, אחת מהלהקות שהושפעו מהמוזיקה ומהדימוי הוויזואלי של בואי באלבום הזה – כמו שאפשר לראות ולשמוע בסינגל שלהם שיצא מאוחר יותר באותה שנה, "Fade to Gray".

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – איך אפשר שלא ללכת לראות סרט, שזה מה שה-villain בו עשה פעם?

דיוויד בואי: Lodger

דיוויד בואי: סופה של טרילוגיה מופלאה

Lodger

הגיע הזמן להקשיב לאלבום נוסף של דיוויד בואי, והמסורת מכתיבה – הנה עשר עובדות מעניינות יותר ופחות על האלבום הזה:

1 אף על פי שהוא חלק מה"טרילוגיה הברלינאית", גם האלבום הזה, כמו Low, לא הוקלט באמת בברלין. הוא הוקלט בחלקו בניו יורק ובחלקו באולפני Mountain במונטריי שבשווייץ. הבעלים של האולפנים, בתקופת הקלטת האלבום, היו להקת Queen (היום יש מחוץ לאולפנים, שהם כבר לא בבעלותם, פסל של פרדי מרקורי שאפשר לראות על העטיפה של Made in Heaven, שגם הוא הוקלט שם). הלהקה עצמה הקליטה שישה אלבומים באולפנים, ובזמן שדיוויד בואי הקליט את Lodger, הם הקליטו שם את Jazz. גם דיוויד בואי וגם Queen חלקו את האולפנים עוד מספר פעמים בהמשך – ושם גם נוצר והוקלט, ביום אחד, "Under Pressure", שמופיע בחלק מהגרסאות של Hot Space אבל לא באף אחת מהגרסאות של אלבומים של דיוויד בואי.

2 האלבום מראה דעיכה במערכת היחסים המוזיקלית בין דיוויד בואי לבריאן אינו (אולי הסיבה שזו רק טרילוגיה), אבל עדיין מכיל רעיונות יצירתיים בשפע מבית בריאן אינו. למשל: בשיר "Boys Keep Swinging" כל אחד מהנגנים מנגן בכלי שהוא לא מכיר. הטייק הראשון של ההקלטה היה הפעם הראשונה שהנגנים ניגנו על הכלים שלהם; בחלק מהשירים, אדריאן בליו, הגיטריסט (שהיה עד הקלטת האלבום הגיטריסט של פראנק זאפה), ניגן על ערוצים שהוקלטו קודם, כשהוא לא יודע לא את הסולם, לא את מהלכי האקורדים ולא את המבנה של השיר; בשיר "Repetition", שמדבר על הנושא המאד טעון של נשים מוכות מהצד של הבעל המכה, השירה היא אדישה וחסרת רגש, על מנת להדגיש את המילים והנושא.

3 את "Fantastic Voyage", השיר שפותח את האלבום, חידש נועם רותם באלבום הבכורה שלו, "חום אנושי" (ואם הוא ימשיך במסורת, באלבום השלישי הוא צריך לחדש שיר של איגי פופ).

4 האלבום נחשב לאחד מהכשלונות המסחריים של דיוויד בואי – הוא הצליח להשיג "רק" אלבום זהב בבריטניה. אבל בתוך פחות משלושה שבועות.

5 השיר "Move On" מכיל את המבנה ומהלך האקורדים של "All the Young Dudes", אבל הפוך. הלהקות הבאות שיאמצו את הרעיון הזה: רדיוהד ("Like Spinning Plates" ) וה-Stone Roses (ב-"Elephant Stone").

6 הקליפ של "Look Back in Anger" מציג גרסה הפוכה ל"תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר וויילד. בקליפ, התמונה הולכת והופכת יותר ויותר צעירה ודיוויד בואי עצמו מזדקן ומתעוות.

7 השיר "African Night Flight", שהוא מחווה למוזיקה ולתרבות של המרחבים הדרום אפריקאיים, מקדים את "My Life in the Bush of Ghosts" של אינו ודייוויד ביירן בתור השיר החלוצי שהתחיל את הז'אנר של "מוזיקת עולם".

8 שירים מהאלבום הזה לא בוצעו בהופעות עד למסע ההופעות של Outside ב-1995.

9 ל-"Look Back in Anger" יש גרסא מאוחרת יותר שהוקלטה עם ריבס גאברלס, שותפו ל-Tin Machine והגיטריסט באלבומים ובהופעות עד לשנת 1999. הגרסא הוספה בתור קטע בונוס להוצאה המחודשת של האלבום על ידי רייקודיסק ב-1991.

10 מאפיין נוסף שמפריד את האלבום הזה מהמבנה של שני הקודמים לו בטרילוגיה הוא היעדר הקטעים האינסטרומנטליים. כמה מהשירים באלבום, כמו "Fantastic Voyage", "Red Sails" ו-"Yassasin" היו אמורים להיות קטעים אינסטרומנטליים עד שדיוויד בואי כתב להם מילים במהלך הקלטת האלבום.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הנה הגדרה חדשה של להמתיק את הגלולה: להפסיד את הכל במהלך הבועה – לדיוויד בואי.

כמעט פוסט כפול: יום חנויות הדיסקים; דיוויד בואי; יום כדור הארץ

1. לפני הכל

תקופה של הרבה עבודה יוצרת, והולכת להמשיך ליצור, כנראה, שיבושים בהופעה הסדירה של הבלוג הזה. בשבוע שעבר, למשל, אם שמתם לב, לא היה כאן בכלל פוסט – אני מתנצל על זה – ולכן השבוע יש פה כמעט פוסט כפול. הבלוג עשוי להמשיך ולהתפרסם בזמנים לא צפויים, או לא להתפרסם בזמנים הצפויים, ואני מתנצל גם על זה מראש. אני מקווה שבקרוב הבלוג יוכל לחזור למתכונת השבועית שלו.

ב-Hiss Records, שהם הבית המוזיקלי של דוד פרץ, שני קדר, ומורפלקסיס, בינתיים, מחלקים סמפלר חינמי ועל-הרשתי, שמכיל שירים של שלושת האמנים – נדירים, בהופעות, גרסאות כיסוי וכל מיני אחרים. אתם מוזמנים להוריד אותו -ואם אתם צריכים שתי סיבות מיוחדות בשביל זה, הנה: יש שם את התרומה של שני קדר לפרויקט ליאונרד כהן הגנוז של "השרת העיוור", "מי באש", ויש שם את השיר הנפלא החותם את הסרט "המסע הארוך", "כשהלילה יורד" – שיתוף פעולה של דוד פרץ ואלעד שופן עם רות-דולורס ווייס.

יוחנן קרסל הוא אמן שהיה, בין השאר, חלק מהלהקות "בלו בנד" ו-"Lensez", וגם ניגן באלבום האחרון של דוד פרץ. עכשיו הוא יוצא לדרך עצמאית – ומוציא את אלבום הבכורה שלו, "אושר", בסיוע הלייבל "קקטוס" של דוד פרץ. הוא משחרר את הסינגל הראשון שלו, בצעד אקולוגי וכלכלי-חדש לחלוטין, באינטרנט. אתם יכולים לשמוע אותו ולחוות דעה – אני לא הספקתי עדיין לעשות אף אחד מהשניים.

זה באדיבות גיאחה מ"עונג שבת": ל-South יש אלבום חדש! South היא להקה שהוציאה, אי שם בסוף שנות ה-90', את אחד מהאלבומים הבריטיים האהובים עליי, ולדעתי הכי פחות מוערכים, "From Here On In". זה היה האלבום הראשון, ולדעתי גם היחיד בינתיים, של להקת רוק "נורמלית" בלייבל האלקטרוני MoWax. האלבום החדש ייצא ב-29 באפריל, ולפי הסינגל הראשון מתוכו, הוא ממשיך בכיוון שהם התחילו, אם כי בקווים טיפה יותר בטוחים.

ועוד מ"עונג שבת": גיאחה חותם רשמית את "ספירת העונג", שהוקדש לשירים ראשונים מאלבומים, בשיר-הראשון-מאלבום של עצמו.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע (במסגרת חוסר הסדירות של הבלוג, זה כבר לא השבוע, זה היה לפני כמעט שבועיים. אבל עדיין עצוב): דני פדריצי, שהוא חלק מה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין, נפטר בגיל 58. דני פדריצי היה נגן הקלידים והאקורדיון של הלהקה, ואתם יכולים לשמוע את התרומה שלו ב"Hungry Heart", נגיד, או מכפיל את עבודת הגיטרות ב-"Born to Run".

2. חמישה זכרונות מחנויות דיסקים

חנות דיסקים, או משהוביום שבת, ה-19 לאפריל, בזמן שאנחנו הכנו חרוסת, ומרור, ומצות, וכאלה דברים, ושאלנו ארבע קושיות ושתינו מספיק יין בשביל להיות מסוגלים לצלוח את ההגדה, בשאר העולם חגגו את יום חנויות הדיסקים. אני לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל זאת בטח הזדמנות מספיק טובה להיזכר בחמש חנויות דיסקים לטובה:

אחד: פיקדילי, התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. בימים הממש מיתולוגיים שלה, פיקדילי שכנה בכיכר דיזנגוף. באיזשהו שלב היא עברה לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מה שהיה יעיל במיוחד לחיילים חובבי מוזיקה, מפני שזאת היתה התחנה הראשונה שלנו בסוף השבוע. שלי, לפחות. בפיקדילי פיתחתי לעצמי תחביב מוזיקלי מעניין – לקנות אלבומים לפי איך שהם נראים. מאחר וברוב המקרים לא היה לי מושג מה אני מחפש, אבל חיפשתי משהו מעניין, קניתי אלבומים שהעטיפה שלהם נראתה לי מעניינת. ככה למדתי להכיר את Catherine Wheel, שהיום היא אחת מהלהקות האהובות עליי, ואז היה לה אלבום (השלישי במספר) שאת העטיפה שלו עיצב סטורם ת'ורגרסון, שעיצב הרבה מהעטיפות של פינק פלויד, והוא הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו כשמחפשים דרך לגרום לאלבום שלך להיות בולט יותר מאלבומים אחרים על מדף חנות הדיסקים (תשאלו אפילו את אתניקס) – שמו, באופן מסתורי, נשמט מרשימת הקרדיטים באלבום. ככה למדתי להכיר את בילי בראג, ואת Moose, ואת ה-Mighty Lemon Drops ועוד המון להקות אחרות שבתהליכים הרגילים לא הייתי זוכה להכיר בכלל מפני שהן צנחו אל השוליים של העולם המוזיקלי. כל אחד מהאלבומים האלה הועתק על קלטת, או לפחות, שיר אחד ממנו הועתק על קלטת, ונלקח איתי לשירות הצבאי בשבוע שלאחר מכן, ונחרש, ונחרש, ונחרש. בזמנים שבהם תגליות מוזיקליות היו מצרך מאד נדרש, פיקדילי היתה ממוקמת בדיוק במקום הנכון בשבילי.

שני: "סופר זאוס", הגלגול הראשון. תחנה מרכזית בתל אביב, גם. כשהייתי קטן, דיסקים עלו 35 שקלים. באופן יחסי, בשביל מישהו בגיל שלי, גם זה היה מחיר די גבוה, אבל לא עברו הרבה שנים לפני שחברות התקליטים עלו על הטריק שאפשר להעלות מחירים של דיסקים בצורה אקספוננציאלית בלי שהלקוח יתלונן (הוא פשוט יילך ויוריד אותם באינטרנט). כשדיסקים התחילו לעלות 70, 80, 90 שקלים, היו כמה חנויות שפויות שהתעקשו לשמור על מחירים שפויים לדיסקים. יש מעטות כאלה שקיימות היום. אז, זאת היתה בעיקר רשת "סופר זאוס". הם אמנם שילמו על השאננות הפיסקאלית בכמעט פשיטת רגל (בסיבוב הראשון, כמו גם בסיבוב השני, אבל לגבי זה אחר כך), אבל הם הרוויחו כמה לקוחות נאמנים, כמו אני. מדי פעם, היו להם גם רעיונות שיווקיים די מוצלחים. או לפחות, מוצלחים עד כמה שאני ראיתי אותם. אחד מהרעיונות האלה, שגם אני רציתי לממש באיזשהו שלב במעין תכנית מנויים מדוורת, הוא לאפשר ללקוח לקנות חמישה דיסקים מבלי לדעת מה יהיו הדיסקים האלה – ליצור את ההפתעה שבגילוי מוזיקה חדשה. את זה הם עשו בצורה די מחוכמת – תמורת סכום מסוים, לא גדול במיוחד, היית יכול לקנות חמישה דיסקים ארוזים בניילון. מבין החמישה היית יכול לראות את העטיפה הקדמית של שניים – זה שהיה בקדמת האריזה וזה שהיה באחורי האריזה, אבל לא יכולת לראות בדרך כלל את השלושה האחרים. היו את אלה שרימו והסתכלו על ה-spine, אבל אני לא. אני בטוח שיש אחרים שעשו כמוני, מפני שאלמנט ההפתעה הוא יותר חשוב מהיכולת לדעת מה בדיוק אתה קונה.

שלישי: חנות עלומת שם, גלזגו. באחד מהטיולים שלי באנגליה מצאתי את עצמי, כהרגלי, בחנות דיסקים. הזכרון שלי לגבי דברים כאלה די סלקטיבי ובונה את עצמו לא לפי גיאוגרפיה אלא לפי חשיבות, ולכן אני לא יכול לתת הנחיות או תיאורים יותר מדויקים. מבחינתי, החנות היתה במרכז העיר, מה שאומר שבתוך הזכרון שלי החנות הזו קיימת וגלזגו בנויה מסביבה. שוטטתי בחנות, בלי לחפש דיסקים ספציפיים, רק כדי לדעת מה יש שם, במשך חצי שעה. במהלך חצי השעה הזו התנגן איזשהו דיסק ברמקולים של החנות. זמרת אחת עם גיטרה, שרה שירים מעניינים, מאד מבוססים על מעבר לא קבוע בין נגינה מלודית למקצבים מוזרים. באיזשהו שלב הדיסק נגמר, כנראה, והם עברו להשמיע את הדיסק החדש של פרינס, שהיה דיסק של פרינס. ואז אזרתי אומץ בפעם הראשונה והלכתי לדלפק כדי לשאול מה הם השמיעו. "זה פרינס," המוכר אמר בתדהמה. מי זה הזר הזה שלא מכיר את הגמד הגאון ממיניאפוליס? "לא זה," התעקשתי. "מה שהשמעתם קודם והפסקתם." המוכר פישפש בערימת הדיסקים שהיתה לו ליד מערכת ההשמעה והוציא דיסק אחר, ושם אותו לפניי. על העטיפה היה כתוב באותיות גדולות "Dilate". על הספיין היה כתוב אני דיפרנקו. לא הכרתי את הזמרת הזאת לפני (ולא הרבה אחרי, בעצם), אבל אמרתי למוכר שהוא יכול למכור לי את הדיסק הזה. מאז אני מקפיד תמיד לשאול, כשאני נמצא בחנות דיסקים ולא יודע מה יש מסביב לאוזניים שלי, מה הם משמיעים. מי יודע, אולי אמצא אוצרות בזמן שאני מחפש אוצרות אחרים.

רביעי: "סופר זאוס", הגלגול השני. רחובות. נדמה, שהיררכיית העבודות המגניבות אצל חובבי מוזיקה לא נקבעת לפי שכר, יוקרה, יכולת להתקדם. היא נקבעת לפי מידת הקרבה למוזיקה אמיתית. ואחרי שנה של לימודי טכנאות סאונד, ואחרי לימודי מוזיקה בבית הספר התיכון, ואחרי שנים של עיסוק במוזיקה בעצמי, הכי קרוב שהגעתי, בתור עבודה, למוזיקה אמיתית, היה לעבוד בחנות דיסקים. שזה גם, לכשלעצמו, משהו נכסף בשביל חובבי מוזיקה. "סופר זאוס" בגלגול השני היתה כבר חנות טיפה יותר מחושבת. לא עוד ימי ההוללות של דיסקים במחירים זולים במיוחד. הדיסקים התייצבו על המחירים המופקעים הרגילים שלהם וחברות התקליטים היו אלה שהחליטו אם דיסק כזה או אחר יעלה פחות או יותר כסף. אנחנו הקפדנו לנסות ולעצב את הטעם המוזיקלי של אלו שנכנסו לחנות שלנו (בין השמעה להשמעה של הדיסק הראשון של עידן רייכל). אחד מהתחביבים שלי, בדומה לרוב גורדון, היה לבדוק כמה זמן ייקח לי למכור עותק מדיסק מרגע שהתחלתי להשמיע אותו (זה לא עובד עם שלושת האי.פיז. של Beta Band, דרך אגב). כל שבוע, או מספר שבועות, היה לי דיסק מחמד אחר כזה. בשבוע אחד זה היה "From Every Sphere" של אד הארקורט, בשבוע אחר זה היה "We Are Your Friends" של Simian, בשבוע אחר זה היה "Feast of Wire" של Calexico. אלבום האוסף (המקורי) של "קול השלום" זכה בתואר המיסטי של האלבום שהצליח למכור כל פעם שהשמעתי אותו. הקפדנו לסגור את החנות כל יום עם "Make Me Smile (Come Up and See Me)" של Steve Harley and Cockney Rebel. החיים מאחורי הדלפק של חנות דיסקים, גיליתי, היו טובים לחובב מוזיקה כמוני ממש כמו החיים בצד השני של הדלפק.

חמישי: EMusic – הדור הבא. בשנים האחרונות, אני מוצא את עצמי פחות ופחות בחנויות דיסקים. מדי פעם, אני קונה דיסק, פיזי, מפלסטיק ואלומיניום, חדש. בדרך כלל, אני מחפש בחנויות יד שניה דיסקים ישנים, כאלה שנראים לי מעניינים או שהיו חסרים באוסף שלי אבל הייתי יכול לחיות בלעדיהם. לפעמים אני קונה דיסקים ביציאה מהופעות שעשו עליי רושם. הסיבה שאני מבקר פחות בחנויות האמיתיות (ו, לפי הסטטיסטיקות של השנים האחרונות, כולם מבקרים פחות) היא שהרבה מאד אנשים הפסיקו לשמוע את חתיכות הפלסטיק והאלומיניום האלה ועברו לשמוע את אותם השירים באסופות של 1 ו-0. או, במילים, אחרות, MP3. אם באופן חוקי יותר או חוקי פחות, אנשים ממלאים את האייפודים ומגוון המכשירים המנגנים או הסלולריים השונים בשירים בלי להעביר אותם קודם במערכת שלהם (או, לפחות, בלי לשמוע אותם במערכת). מרגע שהבנתי שאני מסתובב עם האייפוד שלי הרבה יותר משיוצא לי לשמוע את הדיסקים עצמם בנסיבות אחרות, הבנתי שחבל לבזבז זמן על המתווך הזה, האלומיניומי. לכן שמחתי מאד למצוא לעצמי חנות, שמוכרת אלבומים בקבצי MP3 (באיכות גבוהה) ורוחה כרוחי – מוזיקה אלטרנטיבית שנעה בין המיינסטרימי יותר לאזוטרי יותר, אבל גם מוזיקה פחות אלטרנטיבית בתחומים שונים. EMusic אולי לא מכילה את האלבום החדש של מדונה (ועד כמה שאני מבין, טוב שככה), אבל היא מכילה את האלבום החדש של MGMT, נגיד, או את האלבום החדש של Cat Power. מדי פעם היא מפתיעה באלבומים שהם יותר "מרכזיים" – כמו למשל, האלבום האחרון של פול מקרתני ביום שהוא יצא (בדרך כלל, חנויות מקוונות מקבלות את האלבומים שבוע אחרי שהאלבומים הפיזיים יוצאים, אלא אם כן החנויות המקוונות האלה הן iTunes). בחודשים האחרונים שלי שם ראיתי יותר ויותר אלבומים של חברות גדולות מוצאים את דרכם לשם, ככל שהחברות הגדולות גילו את הכסף האמיתי במכירת אלבומים ברשת. הסידור שלהם הוא די מוצלח – המודל העסקי מבוסס על מנוי חודשי של כמות מסוימת של קבצי MP3 (בין 20 ל-75) – אפשר להוריד אלבומים שלמים או שירים בודדים, המבחר שם הוא די גדול, וכמות האלבומים שאתם הולכים לצבור היא עצומה (רק כדי להזהיר מראש – אתם עשויים למצוא את עצמכם במצב שאני נמצא בו: אני נאלצתי לבטל את המנוי שלי מפני שעשיתי חישוב וגיליתי, שעם כל האלבומים שקניתי שם כבר, אם אני אמשיך לקנות שישה או שבעה אלבומים נוספים בחודש, אני בחיים לא אצליח להספיק להאזין לכולם. מה שנקרא, צרות של עשירים).

2. דיוויד בואי: המשכה של טרילוגיה מופלאה

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של דיוויד בואי – "Heroes". הנה עשר עובדות יותר ופחות מעניינות עליו:

Heroes

1 הקלטת הקול הייחודית של דיוויד בואי בשיר הנושא נעשתה באמצעות שלושה מיקרופונים, כל אחד מהם ממוקם במקום אחר בחדר, כל אחד מהם משתמש באפקט של Gate (אפקט שמטרתו להתחיל לקבל אות רק כשהעוצמה של האות עוברת רף מסוים) שמכוון לרף אחר. כך שכשדיוויד בואי שר חלש, רק מיקרופון אחד פעל, ולקראת סוף השיר, כשהוא צועק, כל שלושת המיקרופונים קולטים את הקול שלו.

2 האלבום, שהוא היחיד מבין "הטרילוגיה הברלינאית" שבאמת הוקלט בברלין, הוקלט באולפן "האנזה על החומה", שבו הוקלטו מספר אלבומים משמעותיים בהסטורייה של הרוק, ביניהם גם "Achtung Baby" של U2.

3 פרט לשיר אחד, "Sons of the Silent Age", אף אחד מהשירים לא היה גמור לחלוטין לפני שדיוויד בואי נכנס לאולפן. כל השירים האחרים הם תוצר של איזשהו אלמנט של אלתור – דיוויד בואי טוען שהמילים ל-"Joe the Lion", למשל, נכתבו בתוך שעה של הקלטות שירה.

4 עטיפת האלבום מבוססת על ציור בשם "Rockairol" של אמן גרמני בשם אריך הקל, שפעל בתחילת המאה ה-20 כחלק מקבוצה של אמנים גרמניים בשם "הגשר", שהצגת ציוריה הוצאה אל מחוץ לחוק בשנות ה-30, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון. העטיפה של "The Idiot" של איגי פופ, שיצא באותה שנה בהפקה של דיוויד בואי, מבוססת על ציור אחר של הקל.

5 שיר הנושא, שהוא השיר שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי אחרי "Rebel Rebel", מתוך כל השירים של דיוויד בואי, היה קטע אינסטרומנטלי עד הימים האחרונים של ההקלטות. בנוסף לכל גרסאות הכיסוי, יש לשיר מספר גרסאת משל עצמו. גרסת האלבום, למשל, מכילה יותר בתים מגרסת הסינגל המוכרת יותר. דיוויד בואי הקליט את השיר בעוד שלוש שפות – גרמנית, צרפתית וספרדית.

6 רוברט פריפ, הסולן והגיטריסט של King Crimson, תרם את הגיטרה שלו לשני שירים באלבום. הוא מנגן את הגיטרה המשוננת שפותחת את האלבום בשיר "Beauty and the Beast", וגם את קטעי הפידבק המפורסמים מהשיר "Heroes".

7 הקטע האינסטרומנטלי "Sense of Doubt", כמו הרבה מהשירים שהוקלטו לאלבום "Outside" המאוחר יותר, מבוסס על שיטת משחק שהמציא בריאן אינו בשם "Oblique Strategies". השיטה מבוססת על סדרה של קלפים שיש עליהם משפטים סתומים, שאמורים לסייע לאמן להבין כיצד הוא צריך לכתוב, לנגן או לבצע קטע מסוים על מנת לתרום למרקם של השיר.

8 הכלי שעליו מנגן דיוויד בואי בקטע "Moss Garden" הוא קוטו, כלי מיתר יפני מסורתי.

9 הביצוע הראשון של השיר "Heroes" היה בתכנית הטלוויזיה של מארק בולאן, שהיה הסולן של T-Rex. התכנית שודרה שבוע לפני שבולאן נהרג בתאונת דרכים.

10 הקטע הכמעט-אינסטרומנטלי-לחלוטין "V-2 Schneider" נקרא על שם פלוריאן שניידר, ממקימי Kraftwerk. דיוויד בואי הזכיר את Kraftwerk כמקור השראה בראיונות רבים באותה תקופה ו-Kraftwerk החזירו לו באותה מטבע – אחד מהשירים שלו נתן השראה לשיר שלהם והם הזכירו את השם שלו בשיר אחר.

4. יום כדור הארץ: מוזיקה ירוקה יותר

עצים, נו

במהלך השבוע האחרון חל יום כדור הארץ – הפעם, בלי הופעות ענקיות לקידום המלחמה בהתחממות הגלובלית. אבל גם הפעם, באופן הצנוע יותר – בכל העולם היו הרצאות מעניינות בכל מיני מקומות, ומגזין "Time" צבע את מסגרת השער המפורסמת שלו בצבע שהוא לא אדום בפעם השלישית בלבד מאז שהחלו להשתמש במסגרת הזו בסוף שנות ה-20 (נחשו באיזה צבע הוא נצבע הפעם) – יום כדור הארץ משאיר לנו את האפשרות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, כמוזיקאים וחובבי מוזיקה, כדי לתרום למלחמה בהתחממות הגלובלית, וכדי לנסות להציל את מה שנשאר מכדור הארץ שלנו. הנה חמישה רעיונות, שלושה של עשיה ושניים של אי עשיה, שעשויים להיות התחלה טובה:

1 עצרו את אוסף הדיסקים שלכם – בואו נודה בזה. מי מאיתנו באמת הקשיב לדיסק בזמן האחרון? וכשאני אומר "באמת הקשיב לדיסק", אני מתכוון להוציא את הדיסק מהעטיפה שלו, לשים אותו במגש הדיסקים של המערכת, להכניס, ללחוץ על play, ולשבת מול הרמקולים או עם אוזניות ולהקשיב. הדיסקים עברו מזמן תהליך אבולוציה קטן אבל משמעותי ומצאו את עצמם כחומר גלם לקבצים דיגיטליים של מוזיקה – שמורים על המחשב, מועתקים אל המחשב כדי להיות מועברים אל נגן ה-MP3, מועברים ישירות אל נגן ה-MP3 או מורדים מלכתחילה (באופן חוקי יותר או חוקי פחות) כקבצים כאלה, הדיסקים מוצאים את עצמם כפורמט מוזיקלי שמתחיל לצבור את המשמעות של תקליטי וויניל – עדיין קיים, אנשים נהנים להאזין לו ואפשר להשיג אותו, ביד שניה, נורא בזול. אוסף הדיסקים שלנו יכול להיות גדול יותר או גדול פחות, אבל בין כה ובין כה, הוא מכיל כמויות אדירות של פלסטיק. אם נמשיך ונצבור עוד דיסקים, רק על מנת להציג אותם על מדפים, אנחנו נמשיך ונצבור עוד פלסטיק. בסופו של דבר, כשכבר לא נצטרך את הדיסקים, נוכל לעשות אחד משלושה דברים – למכור אותם, לארוז אותם ולאחסן אותם, או לזרוק אותם. אם נבחר באפשרות השלישית, זה המון פלסטיק שמתווסף למחזור האשפה הלא מתמחזרת (לא במיליוני השנים הקרובות, בכל אופן). במקום, אפשר לעשות אחד משני דברים – האחד, הוא לא לקנות דיסקים בכלל. אני לא ממליץ להוריד מוזיקה באופן לא חוקי. בכל זאת, יש מי שהשקיע זמן ומאמץ ועבד על המוזיקה הזו וגם כשאתם קונים את הדיסקים שלהם, ברוב המקרים, הם לא רואים מזה הרבה כסף. אני כן ממליץ להוריד מוזיקה באופן חוקי. יש מספיק אתרים, והם מספיק נגישים היום (גם אם iTunes הוא מחוץ לתחום לישראלים), כדי לאפשר לנו להוריד קבצים ב-MP3 באופן ישיר ולהימנע מרכישת האלבום כדיסק פיזי לפני כן. "אמזון", שגם היא בנויה מסביב לאותו רעיון של iTunes (היא מאפשרת הורדת קבצים רק למי שהוא תושב המדינות שאפשר להוריד מהן קבצים), לא מתלוננת כשמפברקים את המיקוד, והמחירים של קבצי MP3 שם הם סבירים. יש עוד אתרים כמו eMusic, או Rhapsody, או Napster החוקי עכשיו, שמאפשרים לרכוש קבצי MP3 כחבילות חודשיות. עוד אפשרות, וזו אפשרות שאני מזהה לעתים יותר ויותר קרובות אצל סוחרי דיסקים בינלאומיים ב-eBay, למשל, היא לרכוש את הדיסקים שלכם ללא קופסת הפלסטיק. זה מוזיל את עלויות המשלוח, מפחית באופן משמעותי את הסיכויים שהדיסק שלכם יישבר בדרך ויכול להיות, בסופו של דבר, גם יעיל בשביל הסביבה.

2 בשביל אמנים: החיים בפלסטיק זה בשביל Aqua – המוזיקאים שבינינו יכולים גם הם לעשות משהו בשביל לעזור למניעת הצטברות הפלסטיק המיותר בעטיפות של דיסקים – לא לייצר אותם בשיטה הסטנדרטית. יש היום מספיק עיצובים סטנדרטיים של דיסקים שלא מכילים בתוכם פלסטיק. זה עשוי להיות מעט יקר יותר, ומעט מסובך יותר להדפיס את הדיסקים ולהביא אותם לצרכנים בזמן (Hiss נתקלו בבעיה הזאת כשהוציאו את "הייקו בלוז" של דוד פרץ, אלבום שהעטיפה שלו לא כוללת אפילו רכיב פלסטיק אחד), אבל זה משתלם בסופו של דבר – האלבום שלכם גם ייראה יפה יותר, וגם עשיתם משהו בשביל הסביבה. גם האלבום הבא שלי, כשייצא (בתקווה, לפני האלבום של אקסל רוז), יהיה בעטיפה על טהרת הלא-פלסטיק

3 סיבובי הופעות עולמיים זה פאסה – זאת לא ממש עצה אפקטיבית בשביל מוזיקאים ישראליים – מקסימום, Useless ID וה-Monotonix, שאני חושד שאין להם מטוסים משלהם, אבל זאת תופעה מעניינת שמתרחשת בזמן האחרון בעולם – אמנים שוקלים מחדש את החשיבות של לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אלבום, מסיבות אקולוגיות. הבסיסטית של הלהקה הברזילאית CSS עזבה את הלהקה לאחרונה בשל מה שהגדיר אחד מהמגזינים כ"חילוקי דעות אקולוגיים" – ההצלחה הפתאומית של הלהקה הצריכה סיבובי הופעות ברחבי העולם ואותה בסיסטית לא רצתה להוסיף לזיהום האוויר על ידי דלק המטוסים הנשרף. רדיוהד הופיעו לאחרונה בתכנית של קונאן אובריאן, בשידור לוויין מהאולפן שלהם באנגליה, כדי להימנע מלטוס לאולפן של קונאן אובריאן בקליפורניה. אמנים אחרים הציעו, ספק ברצינות ספק בצחוק, להמיר הופעות חיות שלהם ביצירת טכנולוגיות שיאפשרו להם להופיע כהולוגרמות באולמות ההופעות, ולהימנע מלטוס לשם בעצמם. הדאגה לתוספת ה-CO לאוויר של המטוסים בהם משתמשים האמנים עשויה לשנות באופן מאד משמעותי את אופי ההופעות החיות בעשורים הקרובים, וליצור פורמטים חדשים של הופעות חיות – מגמה שעשויה ליצור בעיות משל עצמה, כמו ה"גידור מחדש" של מטרופולינים מסוימים וארצות מסוימות כמקומות בהם מתרחשת תרבות בניגוד למקומות אחרים בהם היא נצפית, אבל לא מתרחשת. החיים יהיו מאד מעניינים מבחינה תרבותית ואקולוגית בעשורים הקרובים. נחכה ונראה.

והנה שני דברים שלא בהכרח צריך לעשות:

4 אל תשנו את הרקע של האתר שלכם לשחור – לזמן קצר בשנה האחרונה זה היה מאד אופנתי לחשוב שאתרים שמעוצבים על רקע לבן מבזבזים יותר חשמל מכיוון שהם צורכים יותר חשמל, ולכן הם מזהמים את הסביבה יותר. יש אפילו אתר שמאפשר לתת את החוויה של Google, אתר לבן בעיצובו, בשחור. אז זה נכון שיצירת הצבע הלבן צורכת יותר חשמל מיצירת הצבע השחור, אבל זה קורה רק במסכי CRT. ומסכי CRT הם פחות שכיחים כמסכי מחשב. מסכי LCD, לעומת זאת, צורכים בדיוק אותה כמות חשמל בשביל יצירת הצבע הלבן, או השחור, או כל צבע אחר. מהסיבה הזאת, מסכי LCD הם הרבה יותר יעילים מבחינה אקולוגית – והם גם מכילים פחות חומרים רעילים שעשויים לחלחל לאדמה ולהרעיל את מי התהום כשייזרקו.

5 אל תפסיקו ליצור – זאת אולי העצה הבנאלית ביותר, והפחות מוזיקלית, מבין החמש, אבל עושה לי רושם, בזמן האחרון, שלמלחמה בהתחממות הגלובלית יש אווירה של בהלה שאולי עשויה להיות אופיינית יותר לאיום גרעיני. אין צורך, כמו שאולי אנשים אחרים חושבים, להפוך בבת אחת לחקלאים אורגניים ולמחזר את כל האשפה באופן עצמאי תוך יצירת חשמל בדיווש על אופני כושר. אפשר לעשות את הדברים בצורה קטנה ומשמעותית, ולהוסיף מעט בכל פעם, כדי לעזור ליצור שינוי גדול. זה טבעי להתחבט במידת הטירוף ומידת התועלת שהדברים הקטנים האלה מביאים, אבל זה תמיד רצוי להתאזר במידה ברוכה של "כמה רע זה כבר יכול לעשות?". לכן, הצורך להסתגר בחדר ולגדל מלפפונים הידרופוניים לא צריך להחליף את הצורך להמשיך וליצור, ולכתוב, ולהאזין, בלי להתפשר. אז תקנו את מכשיר הנגינה החדש והמוזר הזה מיפן, אבל תזכרו לזרוק את הבקבוקים למתקן המחזור (ומישהו באמת ממחזר אותם. אז מה אם מישהו אחר מרוויח מזה); טוסו להונגריה בשביל לראות את האמן הזה שאולי לא יגיע לישראל, אבל תשתלו כמה עצים באיזה יער טרופי בשביל לקחת בחזרה את ה-CO מהאוויר; תנגנו עם המגבר עם ארבע הבוקסות שמוציא הספק של 4000 וואט וצורך כמעט אותו דבר, אבל כתבו מכתב לחבר הכנסת החביב עליכם ובקשו ממנו (או ממנה) שינסו לשכנע את האחרים לשלב שיטות הפקת חשמל מחזוריות או הרסניות פחות בתחנות הכוח שלנו. ככה זה, אם לגנוב מהאיש הגדול עם ההוביטים הקטנים – כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, בתקווה להודעה חדשה אחת ביום על אמן לועזי נוסף בארץ במהלך השבוע הבא.