תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוגוסט 2018
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

Tags

בלוגרול

הצד המואר של שנות השמונים, חלק שלישי: Talk Talk

1.  לפני הכל

לפני לפני הכל – הגוספל ואני מאחלים לכם שנה טובה, ומקווים שהשנה הזו תהיה מלאה במוזיקה חיובית ולא צורמת בשבילכם, שתגלו דברים חדשים ותמשיכו ליהנות מהדברים הישנים ולאלו מכם שיוצרים – תמשיכו ליצור, תמשיכו להפתיע ותמשיכו לא להיות שקטים עד שתמצאו את הצליל המושלם שלכם.

אני אנצל גם השבוע את הגוספל כדי לבקש עזרה – בחיים האחרים שלי אני מסיים את התואר הראשון שלי שבמסגרתו אני כותב שתי עבודות סמינריונית, האחת עוסקת בטקסי נישואין (יש לה שם ארוך יותר ומפוצץ יותר, אבל היא עוסקת, בעקרון, בטקסי נישואין), והשניה עוסקת בהשפעה של פורומים מוזיקליים על רכישת מוזיקה, לעומת בלוגים או מגזינים מקוונים אחרים.  בשביל השאלון הראשון אני מחפש אנשים שהתחתנו בשנתיים האחרונות או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה.  בשביל השני אני מחפש אנשים שפעילים (בקריאה או בכתיבה) בפורומים מוזיקליים וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בלוגים מוזיקליים (מה שקרוב לוודאי שנכון, כי אתם קוראים את זה) או מגזינים מקוונים מוזיקליים.  אם אתם מתאימים לענות לאחד משני השאלונים, או מכירים מישהו או מישהי שמתאימים לענות לאחד משני השאלונים, כתבו תגובה ואני אשלח לכם את השאלון הרלוונטי.  נועה, עמית וספי שכבר הרימו את הכפפה בשבוע שעבר וענו לשאלונים – תודה רבה, אני מעריך את זה מאד.

[זה באדיבות גיאחה בעונג שבת]  The Quietus, שסימנתי כבר בתור מגזין שיש בו תכנים מעניינים יותר מהממוצע בכל מה שקשור למוזיקה, ערך רשימה של שירים מוצלחים במיוחד של דיוויד בואי, שהם לא הלהיטים שלו.  בזמנו, כשסיימתי את המסע המוזיקלי המודרך באלבומי דיוויד בואי, גם אני ערכתי רשימה של השיר האהוב עליי, אישית, בכל אחד מהאלבומים.  בחלק מהמקרים, טעמינו קלעו.  בחלק לא, ול-Quietus יש את הפריווילגיה של להתייחס לפסקולים בתור אלבומים נוספים, כך ש-Absolute Beginners ו-Lost Highway (שלו תרם דיוויד בואי את "I'm Deranged" בגרסה אחרת, קצת אחרי ש-"Outside" יצא) נכנסו לרשימה גם הם.

יונתן קוטנר, מנהל להקות ובנשל, התחיל לכתוב גם הוא בלוג, ויריית הפתיחה שלו היא רשימה בת 3000 מילים על מצב המדיה שנותנת במה למוזיקה בארץ.  אני מציע לקרוא את הכל, גם את כמות התגובות הנכבדת שבאה אחרי המאמר הזה, מפני שזה אחד מהדברים הכתובים הכי מרתקים לגבי מוזיקה ישראלית שיצא לי לקרוא בזמן האחרון.

2.   מה שעושים כשהחיים נותנים לימונים

Talk Talk

אם דברים היו מתגלגלים אחרת, מידת ההצלחה של Talk Talk בשנות השמונים היתה יכולה להיות זהה או רבה יותר מזו של להקה אחרת עם שם כפול מאותה התקופה.  אחרי הכל, הם חלקו ביניהן מפיק משותף (קולין ת'רסטון, שהפיק את שני האלבומים הראשונים של הלהקה), חברת תקליטים משותפת (EMI) ונקודת פתיחה משותפת – ההשפעות המוזיקליות של דור הגלאם הבריטי בסוף שנות ה-70, ובייחוד ההרפתקנות המוזיקלית המעודנת של Roxy Music.  כבר בתחילת הדרך, אולי אפילו לפני שהלהקה עצמה הוקמה, בגלגול מוקדם יותר שבו מארק הוליס היה חבר – להקה בשם The Reaction שהורישה ל-Talk Talk גם את שמה וגם את אחד הלהיטים הראשונים שלה, באותו השם, הוליס התוודה על ההשפעות המוזיקליות האחרות שלו – מיילס דייוויס וג'ון קולטריין, קלוד דביוסי ובלה ברטוק, אבל ההשפעות האלה היו צריכות להישאר מחוץ לאולפן כשהלהקה כתבה והקליטה פופ עתיר סינת'יסייזרים שהיה יכול להתמודד במצעדים מול הלהקות האחרות של אותה תקופה.  Talk Talk סיפקו את הסחורה, שהיתה איכותית יותר מזו של להקות אחרות (אבל זה, כמו בהרבה מקרים אחרים, משהו שהיה אפשר לזהות רק הרבה אחרי שהלהקה עצמה התפרקה) – "Today", "Such a Shame", "Dum Dum Girl" והשיר שקרוב לוודאי מכניס הכי הרבה כסף לחשבונות הבנק של חברי הלהקה היום, "It's My Life" (בעיקר בזכות גרסת הכיסוי המפורשת, קרוב לוודאי, לא בזכות זו המרומזת של Weezer).

אחרי האלבום השני הרביעיה המקורית ספגה הפסד כשסיימון ברנר, נגן הקלידים של הלהקה ושותף לכתיבת השירים ולכיוון המוזיקלי, החליט לעזוב את הלהקה, אבל הרוויחה חבר להקה משמעותי הרבה יותר בדמות נגן קלידים חדש, שהתפתח להיות גם מפיק, אבל נשאר חבר להקה לא רשמי במשך כל תקופת החיים הנותרת של הלהקה – טים פרייס-גרין, שהפך להיות שותף כמעט בלעדי לכתיבת השירים, ביחד עם מארק הוליס, וניתב את הלהקה לכיוון רחוק הרבה יותר מזה שהתחילו בו.  האלבום הבא של הלהקה, "The Colour of Spring", היה צעד קטן בכיוון.  הלהקה לא רצתה לזעזע את חברת התקליטים, שרצתה מאד עוד שירים קליטים, מוצלחים ועתירי סינת'יסייזרים.  אבל פרייס-גרין עידן את כמות הסינת'יסייזרים, האט את המקצבים והפך את הבליל המוזיקלי להרבה יותר הדוק והרבה יותר מגוון,  והאלבום הזה הכיל שירים שגם הם זכו להצלחה צנועה, כמו "Happiness is Easy" ו-"Living in Another World", וגם אחד שזכה להצלחה קצת פחות צנועה, "Life's What You Make It".   בתוך האולפן, בזמן שהשירים האלה נוצרו (מפני שחלקם לא היו קיימים עדיין, לפחות לא בגרסתם המלאה, כשהלהקה נכנסה לאולפן בפעם הראשונה כדי להקליט את האלבום), נולדה שיטת העבודה המוזיקלית של הוליס ופרייס-גרין שתשתלט על הקלטות שני האלבומים הבאים ותלד ז'אנר מוזיקלי חדש.

במהלך הקלטות האלבום הבא, "Spirit of Eden", הלהקה עברה לעבוד כמעט באופן בלעדי בשיטה של אלתור חופשי.  הם הקליטו סשנים ארוכים, בחושך מוחלט או באור נרות, שהכילו בתוכם רוק, ג'אז, אמביינט וצלילים נסיוניים אחרים, ופלו מתוכם את החלקים שהיה אפשר להדביק אותם אחד לשני על מנת ליצור קטע מוזיקלי שיש לו איזשהו כיוון – משהו שמזכיר התחלה, משהו שמזכיר אמצע ומשהו שמזכיר סוף.  כשהאלבום היה גמור, הלהקה שלחה את המאסטרים ל-EMI ו-EMI שלחו אותם בחזרה עם בקשה מנומסת להקליט במקום משהו שהם יוכלו לשווק בתור סינגל.  אף אחד מהשירים באלבום, אפשר להבין, לא היה משהו שאפשר לזמזם אחרי ששומעים אותו פעם אחת ברדיו.   הלהקה סירבה, ובמקביל החליטה לנסות ולהיאבק כדי להיפטר מחוזה ההקלטות שלה עם חברת התקליטים, ש-EMI החליטו שהם רוצים לשמר, גם אחרי שיוציאו את האלבום הלא קליט הזה. Talk Talk הצליחו, בסופו של דבר, ו-EMI עשתה את מה שהחברה תמיד עושה כשאמנים מוצלחים עוזבים אותה – תבעה אותם, בחוסר הצלחה, הוציאה את האלבום המצליח ביותר של הלהקה מחדש, והוציאה אוסף מהשירים שלהם.  שניים, בעצם. אחד הכיל את הלהיטים שיצאו מארבעת האלבומים שהלהקה הקליטה, אחד הכיל רמיקסים שלהם, שנעשו ללא ידיעת הלהקה וללא הסכמתה (האירוניה היא, לפחות מבחינתי, שזו נקודת הכניסה שלי ל-Talk Talk – אלבום שהלהקה לא רצתה שייצא).

כשהלהקה הוציאה את האלבום האחרון שלה, "Laughing Stock", בחברת תקליטים אחרת, לא נשאר הרבה מהלהקה כדי להשתמש בשם הזה באופן ראוי.  מארק הוליס וטים פרייס-גרין המשיכו להקליט את האלבום הזה, באותה שיטה, עם אותן תוצאות, ללא חברי הלהקה האחרים, ואחר כך גם השותפות הזו התפרקה.  הוליס הספיק להוציא אלבום סולו אחד מאז, ונעלם – סוגר מאחוריו את דלת הבית הכפרי שלו ומשאיר עולם מוזיקה נדהם.  הוא הסכים לצאת, אמנם, ולחזור לחיק עולם המוזיקה בשתי הזדמנויות, כדי לשתף פעולה בשתי יצירות מוזיקליות שאני אוהב במיוחד – האלבום הראשון של UNKLE, והאלבום של אניה גרברק, "Smiling and Waving".

בלי להתכוון, בשני האלבומים האחרונים שלה Talk Talk הצליחה להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש.  זה קרה בשלב מאוחר יותר, כשסיימון ריינולדס כתב ב-Mojo על האלבום הראשון של Bark Psychosis, שנקרא "Hex", והגדיר אותו, לראשונה בדפוס, כפוסט-רוק.  הוא השווה אותו ל-"Spirit of Eden", והיקש אחד פשוט משם – ו-Talk Talk הפכו להיות ממציאי הפוסט-רוק.  גם בלי להמציא ז'אנר מוזיקלי חדש לחלוטין, הם השפיעו על כמות נכבדה של אמנים שהמשיכו את דרכם בצורה כזו או אחרת.  Elbow, שהסולן שלהם, גאי גארווי, הצהיר על אהבתו ללהקה בראיונות בכמה הזדמנויות.  Shearwater ו-Bon Iver שחתמו הופעות בסיבובי ההופעות האחרונים שלהם בשירים של הלהקה.  Catherine Wheel שאספו אליהם את טים פרייס-גרין כדי להפיק את האלבום "Ferment" ולהמיר את סאונד הקלידים הכנסייתיים של Talk Talk לאחד מהשירים של הלהקה שאני הכי אוהב, "Heal".

הפעם האחרונה שבה הוליס חזר מהחיים המבודדים שלו אל הלהקה שהשאיר מאחור היתה כדי לקבל פרס ב-2004 על השיר המצליח ביותר שכתב, "It's My Life".  זה היה שבע שנים אחרי שהקליט את אלבום הסולו שלו ופרש כמעט לחלוטין מכתיבת מוזיקה.  חישוב זהיר אומר שהפעם הבאה שאנחנו צריכים לצפות לראות אותו תהיה בשנה הבאה, ב-2011.  אז, הוא אולי יקבל שוב פרס על שיר שיצר בעבר.  או שייצור מחזור חדש של שירים כדי שיוכל לקבל גם עליהם פרסים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שחקן אחד, עם יד אחת תקועה בין שני סלעים במשך 127 שעות. מצד שני, ראינו את טום הנקס לבד על אי עם כדורעף במשך יותר משעתיים, אז אני לא פוסל את זה על הסף.

5 תגובות ל“הצד המואר של שנות השמונים, חלק שלישי: Talk Talk”

תגובה