The gospel according to whom

1. לפני הכל

לפני לפני הכל:  אני עדיין מחפש אנשים ש:  התחתנו בשנתיים האחרונות או מתחתנים בשנה הקרובה;  או קוראים, או כותבים, באופן קבוע בפורומים אינטרנטיים שעוסקים במוזיקה, ורצוי גם קוראים בבלוגים ובמגזינים מוזיקליים מקוונים, אבל לא חובה.  אם אתם מהאנשים האלה שעומדים בקריטריון א' או בקריטריון ב' (או אפילו בשניהם), ויש לכם את הזמן והכוח למלא שאלון או שניים שיעזרו לי להגיע צעד אחד קרוב יותר להשלים את התואר שלי, אנא כתבו לי בתגובות ואשלח לכם שאלון.  תודה!

הבלוג שמפרט את 1000 הדברים המגניבים של ניל פסריצ'ה, שהזכרתי אותו ברשימת הבלוגים המוצעים שלי ליום הבלוג שעבר עלינו לטובה, נתן השראה מבורכת לבחור בשם מרקוביץ', שפתח בלוג משל עצמו בעברית באותו נושא – וכבר כתב על עשרה דברים שהם בהחלט מגניבים, כמו קפה קר, פירות שקוטפים ישר מהעץ, כסף מדויק לאוטובוס, ובובת קרטון מרובעת של סטואי.

עוד סיבה טובה אחת לבקר ב-Ozzfest, שזה מיני פסטיבל של אוזי אוסבורן עם עוד כל מיני להקות שיתרחש בפארק הירקון ב-28 בספטמבר:  Behind the Sun, שהם חברים אבל גם להקה מעולה, כך שאני לא מרגיש לא נוח לפרגן להם, זכו במקום השני בתחרות הצבעות שערך שוקי ווייס ביחד עם 88FM ועכשיו הם הולכים להגשים חלום ולחמם את אוזי אוסבורן.

ובפינת המתים המוזיקליים השבועית:  עמי טרייבטש, המתופף של הצ'רצ'ילים, מת במהלך יום כיפור מדום לב בגיל צעיר מדי, 62.

2.  הצד האחר של הירח

שבוע הספר בא והלך במהלך חודש יוני, כדרכם של שבועות כאלה, ואני תרמתי את התרומה הקטנה השנתית שלי לספרות הישראלית וקניתי שלושה ספרים עבריים.  ומאחר ושניים מהם היו מוצלחים במיוחד, אני רוצה לספר לכם עליהם, כדי שגם אתם תוכלו לרצות ולרכוש אותם, אמנם לא במחירים של שבוע הספר.

הספר הראשון יצא כמעט בדיוק לפני שנה, והוא מספר סיפור שמבחינתנו יכול להיות מדע בדיוני, מפני שהוא מתרחש במדינה שאנחנו יודעים עליה כל כך מעט אף על פי שהשם שלה מרחף כמו איום מעלינו, מדינה שהמנהיגים שלה אוהבים לחבר את המילים "ישראל" ו"להשמיד" בכל מיני ווריאציות.  אבל מאחורי הערפל הזה, בתוך המדינה הענקית הזו, יש חיים שלמים שמתרחשים מתחת לפני השטח ויכולים להמשיך להתרחש מתחת לפני השטח מפני שזה האיזון העדין שכולם מעדיפים לשמור עליו שם.   אם סופר איראני היה כותב על המציאות הזו במדינה שלו, ואיכשהו היה נוצר מצב שבו הספר הזה מוצא את עצמו מתורגם לעברית, פותח בפנינו פתח למדינה מרתקת שאנחנו לא מכירים מפני שהחדשות מעצבות לנו מציאות אחרת לגמרי שם, זה היה מובן במידה מסוימת.  אבל את הספר הזה כתב סופר ישראלי, שמסיבות מובנות רגלו לא דרכה בטהרן, שם מתרחש רוב הספר, אפילו פעם אחת.  רון לשם כתב את ספרו השני על סמך מה שנראה לו הכי טבעי כדי להבין את המדינה הזו, שהפכה בעל כורחה לאויב שלנו – הוא פנה לצעירים איראניים בפייסבוק והציע להם חברות.  חלקם התעלמו, חלקם הגיבו בנאצה וחלקם הסכימו, סקרנים כמוהו להכיר את האדם מאחורי המפלצת.  ובעזרת הצעירים האיראניים האלה הוא למד להכיר עולם חדש שנסתר מעינינו ומעיני כל העולם המערבי – בחורות שנוהגות במירוצי מכוניות, מסיבות רוויות סמים בבנייני דירות, זכרונות מעריצות אחת שהתחלפה בעריצות אחרת, גרועה יותר, ומעל כל זה, המציאות הבלתי הגיונית שיש בה כל כך הרבה אבסורד וכל כך הרבה סכנה.

גיבור הספר של לשם נקרא קאמי, והוא בחור צעיר בן 19 שעובר מעיר כפרית קטנה על הים הכספי לעיר הבירה הגדולה,  כדי ללמוד שם הנדסה באוניברסיטה.  שם הוא מתגורר אצל הדודה שלו, שחקנית וזמרת מהעבר שהשלטון החדש העלים אותה מזכרון העם, אבל לא באמת, שהיא הבעלים של כל בניין הדירות שבו מתגוררים גם אשה מבוגרת, אולי שופטת לשעבר ואולי לא שופטת לשעבר, שהשלטון החדש צילק את רוחה, ובחור צעיר שמעז לאהוב גברים במדינה שלא מרשה לו לאהוב גברים.   הוא מתאהב בנילופר, בתו של חבר פרלמנט ונהגת מירוצים מפורסמת, שמעיזה למרוד נגד המוסכמות ולהתחרות גם בנהגי המירוצים הגברים, הולכת על קצה גבול מה שמותר לאשה לעשות בחברה הזו ואולי מועדת, אולי לא מועדת.

לשם מצליח להכניס מידה שקולה של האמת שאנחנו מצפים למצוא בספר כזה – משמרות המהפכה, ההיעלמויות, הכלא, הפרנויה, העינויים והפחד שמרחף באוויר ונספג בקירות הבתים, אבל גם מצליח להכניס בתוך כל זה תיאורים של דברים שלא היינו מאמינים להם, לו לא היינו יכולים לקרוא את אחרית הדבר שלו, שמסבירה איך הוא יודע כל כך הרבה על מה שמתרחש עכשיו באיראן.  ועכשיו, אחרי שזכינו לטעום מעט ממה שהמדינה הזו באמת מייצגת, אנחנו יכולים לחשוב על לקחת בחשבון את העצה שהוא נותן בסוף הספר – אם כל אחד מאיתנו היה מבקש חברות מאיראני אחד בפייסבוק, ומנסה להכיר אותו באמת, אולי היה לנו עולם אחר לגמרי.

["מגילת זכויות הירח" של רון לשם יצא בהוצאת זמורה ביתן.  אפשר להשיג אותו בכל חנויות הספרים, אני מניח. גם כאן.]

2.  סופר הולך לאיבוד

מאחורי כל גבר שיודע לכתוב נפלא, מסתבר, עומדת אשה שיודעת לכתוב אפילו יותר טוב.  ובמקרה הזה, מדובר בפרופסורית, חוקרת קולנוע וספרות, שהיא גם אשתו ואהובתו האחרונה של האיש הזה, שבחרה ארבעה פרקי חיים של האיש שבילתה איתו כברת דרך ארוכה מאד, עד שנפטר, כשהוא כבר לא זוכר מי הוא עצמו, ודווקא ארבעה פרקי חיים שהיא לא לקחה חלק בהם, ובכל זאת כתבה על עמוס קינן הסופר, והמשורר, והלוחם, והלוחם לחופש, והמאהב, והבעל והאבא.  לנורית גרץ, שבדרך כלל הכתיבה שלה היא די מהוקצעת ואקדמית, יש רצון שהוא הרבה מעבר להעברת הרושם הנכון של עמוס קינן בביוגרפיה הממצה הזו שלו (אם כי היא לא ממצה מבחינה כרונולגית – בכוונה זוכה הספר הזה לכותרת המשנה "ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן"), והוא לנסות להבין, באמצעות הסתכלות לאחור, את האיש הזה, שהזמן ביחד איתו כנראה לא הספיק כדי באמת להבין אותו.  החומר הארכיוני, הכרונולוגי, היבש, לא היה מספיק כנראה, אבל למזלה של נורית גרץ היצירות של עמוס קינן, מסתבר, הן ביוגרפיות למדי והיא פשוט משלבת אותן בתוך הסיפור, ובמקומות מסוימים היא מפסיקה לספר ומנחשת, וגם כשהמציאות משתלבת בתוך הבדיון, בתוך מה שיכול היה לקרות ואולי קרה, ואולי לא קרה, הכול נראה כאילו הוא אמור להיות שם, כמו חתיכות של פאזל שמתמקמות בדיוק במקום אחד, ולא יכולות להיות במקום אחר.

גרץ מתחילה את הסיפור של עמוס קינן בילדותו ובנעוריו – היא מספרת על האבא שלו, שהיה מנהל עבודה בבניין ונפל מפיגום, והחלים מפציעותיו הפיזיות אבל לא הצליח להחלים מפציעותיו הנפשיות, וסיים את חייו בבית חולים לחולי רוח, דבר מותו מדווח למשפחתו כבדרך אגב.  היא מספרת על האחים שלו, ועל אמא שלו, ועל הדרך שבה העדיף ללמוד את העיר שלו, תל אביב, ואת הארץ שלו, ועל ההיכרות הראשונה שלו עם האידיאולוגיה והאתוס שיעצבו את מחשבתו המדינית בתחילת דרכו, בכיוון הפוך לגמרי מזה שהלך בו אחר כך;   היא מספרת אחר כך על מלחמת השחרור, ועל החלק שלקח בה קינן, בתחילה בלח"י, אחר כך בכוחות המשותפים שלחמו ביחד נגד אויב אחד, על הקרב האחד שעיצב את מי שהיה, מבחינה מדינית והומנית, כל חייו אחר כך, ועל האכזבה שלו ממה שקרה למדינה בשנים שאחרי המלחמה ההיא;  היא מספרת על המשפט שנערך לקינן ולשאלתיאל בן יאיר על פצצה שזרקו או לא זרקו על ביתו של השר פנקס, שבזמנו חוקק חוק שאסר על תנועה בשבת (וזה אפילו לא היה חוק דתי אז – המטרה של החוק היתה לחסוך בדלק, שלא היה קיים בשפע בארץ בתחילת שנות החמישים).  היא מספרת על פרק הזמן שבילו השניים בכלא, על המשפט שזוכו בו מחמת הספק והמשפט החוזר שגם בו זוכו, ובסופו של דבר מחדדת את כל חושיה הבלשיים ושוזרת מרמזים, מקטעים שכתב קינן ודברים שאמרו מקורבים אליו, את האמת על מה שקרה;   ובסופו של דבר היא מספרת על התקופה שלו בפריז, תקופה שמתחילה בשוטטות חסרת מעש שלו בעיר שהוא לא מכיר, שהוא לא מדבר את שפתה, שממשיכה בסיפור אהבה בן שבע שנים עם סופרת צרפתיה, תקופה שבה הוא מחכך כתפיים, כבדרך אגב, עם שורה של אנשי תרבות חשובים של אותה תקופה – מנגן את "ערב של שושנים" עם פאקו איבנז, גונב לברנאר אנרי-לוי את האשה שהוא מנסה ברמיזה לחזר אחריה מתחת לאף, משכנע את אותה אשה לא לגנוז את הספר שבסופו של דבר יהפוך אותה למיליונרית ואת הספר לסרט בכיכובה של בריז'יט ברדו, ומסתיימת בהיכרות של קינן עם כותבת הספר.  והספר כולו מתחיל ומסתיים באותה נקודה – בנקודה שבה כל הזכרונות האלה מתחילים להיעלם, לטבוע בתוך הבוץ שבו טובעים כל הדברים האחרים לכל אורך הספר.

בספר הזה, שהוא ארוך אבל קצר, קטן אבל גדול, גרץ מצליחה להשתמש בדיוק במילים הנכונות (ברוב המקרים.  בראיונות המעטים המפוזרים בספר עם קינן עצמו, בהם הוא בעיקר זועף ולא מוסיף הרבה מידע על מה שגרץ מצליחה לאסוף או לנחש בעצמה, אין הרבה טעם) ולהעביר בדיוק את התחושות הנכונות, ומוסיפה עוד שכבה של יכולת בלתי נדלית לתאר דברים בצורה שלא חשבנו עליה לפני כן, לזו של עמוס קינן עצמו, שמצוטט באמצעות הספרים, המחזות וקטעי העיתונות שכתב, לאורך כל הספר.

["על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן" מאת נורית גרץ, יצא בהוצאת "עם עובד", וגם אותו אפשר להשיג בכל חנויות הספרים, אני מניח. וגם כאן.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הנה משהו שראוי לראות בשלושה מימדים – "מפצח האגוזים".