The gospel according to whom

ראשון

אתה מפתח סוג של מיני מיומנות בכתיבת שירים.  משקיע בזה כמה שנים, כמה אלבומים תחת אמתחתך.  ואז בא ליאונרד כהן – בן שמונים ושתיים – וכותב את השיר הזה, ומשאיר אותך מאחור, באבק.  אפילו זורק איזו מילה בעברית, סתם בשביל להתריס.

זה השיר הראשון שליאונרד כהן מוציא מתוך האלבום המתקרב שלו, שנושא את אותו השם – "You Want It Darker".  הוא מוציא אותו ביום ההולדת שלו, כנהוג.  האלבום עצמו ייצא רק בסוף אוקטובר.  אבל השורה הזו שחוזרת לאורך השיר – "הנני, הנני – אני מוכן, אלוהיי", היא מצמררת בשנה כזו שאנחנו מאבדים בה אגדות מוזיקליות בתדירות שהיא יותר גבוהה מבדרך כלל.  כהן, שלא נמצא הרבה באור הזרקורים כשהוא לא מוציא אלבומים או מופיע, הבליח לאחרונה בזכות מכתב פרידה שכתב למריאן אילן, עליה כתב בין השאר את "So Long, Marrian", שבו הוא כותב, למשל, "דעי שאני כל כך קרוב מאחורייך [בדרך אל המוות], שאני חושב שאם תושיטי את ידך לאחור את תגעי בשלי."  אז האלבום הזה הוא התחלה של החזרת ציוד.  כהן, שהתנסה קצת בנצרות ואחר כך גם בבודהיזם, חוזר ליהדות לצורך השיר הזה ואולי גם לצורך השנים האחרונות שלו בעולם – ובין השאר השיר הזה עטוף במקהלה של בית כנסת ובחזן ממונטריאול שהופכים אותו להרבה יותר קרוב למלאכים בזמן שכהן בקולו המחוספס מגרד את התחתית.

השיר הזה הוא אמביוולנטי כמו הרבה שירים אחרים שלו.  המילים שם, מונחות לפניכם, מועברות בדקלום שמאפיין את השירה של ליאונרד כהן בשנים האחרונות, ואתם צריכים לחוות את דעתכם לגבי מי הוא זה שהוא מתעמת איתו בשיר הזה.  האם אלו האנשים שסביבו, על האדמה, שהם המחלקים שהוא רוצה לקום משולחן הקלפים כשהם שם, או המרפאים שכשהם שם הוא מעדיף להישאר שבור, ולברוח אל תוך זרועותיו של האלוהים שלו, או שאולי ההיפך הוא הנכון וכהן מקדיש את הזמן באלבום הזה בשביל להתעמת עם הבורא שלו פעם אחת אחרונה?

שני

כמו הרבה דברים טובים אחרים, מיקי בלאנקו התחילה בתור סוג של בדיחה.  מייקל דיוויד קווטלבאום הבן התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו מפני שכמשורר, הוא לא הצליח להעביר את המסרים שלו למספיק אנשים.  "אף אחד לא מקשיב לשירה," הוא אמר בראיון ללני.  אחרי נסיון בלהקה שבה הקריא שירים שכתב מעל לופים תעשייתיים שהפיקו שני חברים על קלידים ומחשבים, הוא התחיל לצלם קטעי ווידאו קומיים ליוטיוב שהכוכבת שלהם היתה נערה בשם מיקי בלאנקו שרצתה להיות ראפרית מפורסמת.  כחלק מקטעי הווידאו מיקי בלאנקו גם הפיקה והקליטה קטעי ראפ, ואנשים שצפו בקטעים, גם ובמיוחד אנשים שהדעה שלהם היתה חשובה ומשפיעה, התחילו להעיר שאלה בעצם קטעי ראפ ממש טובים.  במהלך הזמן הזה, מייקל השלים את הטרנספורמציה הנפשית שלו למיקי בלאנקו, ואחרי מגוון שיתופי פעולה עם אמני ראפ אחרים, בלאנקו היתה מוכנה להקליט את האלבום הראשון שלה, שיצא בשבוע שעבר.

אחד מהשירים הבולטים מתוכו, "Highschool Never Ends", הוא יצירת מופת של יותר מחמש דקות שבמסגרתה בלאנקו צובעת סצינות של חוויות מימי בית הספר התיכון, שלפי שם השיר ושורה שחוזרת בו שוב ושוב, בעצם לא הסתיים אף פעם, סצינות של נוסטלגיה מפוקפקת וזעם ובלבול, כל זה מעל תזמורת, ומקהלה של ילדים, וביט, ו-Woodkid שמתארח באמצע השיר כדי לשיר ארבע שורות של היעלמות בעולם של מחשבים ורשתות חברתיות.

בלאנקו היא נציגה אחת, בעל כורחה, של תת-ז'אנר של היפ-הופ שמכונה queer rap או queer hip-hop שבו אמני היפ הופ שהם הומוסקסואלים או טרנסקסואלים משתמשים בראפ כדי להעביר את תפיסת העולם שלהם, או רשמים מהעולם שלהם.  נציגים נוספים של הז'אנר הזה הם Le1f, ביג פרידיה,  Zebra Katz ו-Cakes the Killa.

שלישי

אולי כדאי לתאר את ג'וזיאה ווייט עצמו, שמקליט תחת השם serpentwithfeet, לפני שמתארים את המוזיקה שלו.  יש בזה איזושהי חשיבות במקרה הזה.  על המצח שלו מקועקעות המילים "גן עדן" ו"התאבדות" ופנטגראם. מעט מתחת למצח, בתוך האף שלו, יש נזם ענקי, אבל מהסוג שנכנס אל תוך מחיצת האף ולא מתחבר מבחוץ.  ויש לו זקן, שבזמנים רגועים יותר צבוע בסגול, ובזמנים אחרים צבוע בהרבה צבעים אחרים, אף אחד מהם לא צבע טבעי של זקן.  והוא בדרך כלל מתאפר בגוונים שחורים.  כל זה כדי לומר, שאם אתם רוצים לנסות ולהתבסס על הרמזים האלה כדי לנחש איך נשמעת המוזיקה שלו, אין לכם סיכוי.

אז מה שנותר הוא להקשיב למוזיקה שלו.  למשל ל-"Blisters", שיר הנושא מתוך האי.פי. שהוציא לאחרונה.  השיר הארוך ביותר באי.פי. הזה פורש את הקנווס של serpentwithfeet לאורך כמעט שבע דקות שמכילות תזמורת סימפונית, אמיתית או מדומיינת, שנעלמת כדי לפנות את מקומה לנבל שמנגן צלילים לא שגרתיים, ומעליו הקול המלאכי של ווייט, שהוא כל כך שונה מהדרך שבה הוא נראה.  העבר שלו, במקהלות גוספל בפילדלפיה ובלימודי שירה קלאסית באוניברסיטה, בא לידי ביטוי במוזיקה שלו, שמכילה מצד אחד את התזמורת הסימפונית שנכנסת ויוצאת מהשיר במקומות הנכונים וגורמת לו לנסוק למקומות הגבוהים שאליהם ווייט רוצה להגיע, ומצד שני מינימליות שמכילה רק את השירה של ווייט, בכמה גרסאות, מחיאות כפיים של כמה ווייטים סימולטניים ותוף באס בודד.

את שאר האי.פי., שהופק כולו על ידי The Haxan Cloak, שם הבמה שבובי קרליק מעדיף להשתמש בו, ממלא serpentwithfeet בדוגמאות לז'אנר המוזיקלי שבחר לעצמו, שבינתיים הוא האמן היחיד שמאכלס אותו, ז'אנר שהוא קורא לו "גוספל פגאני".  יש שם שיר אחד שלם שמדבר על ארבעת הרוחות, שזו תיאוריה מיסטית פילוסופית שמדברת על ארבעה סוגים של אנרגיות שמאכלסות את העולם. אתם מוזמנים לנסות לקרוא על זה כדי להבין על מה הוא מדבר. בהצלחה. בשירים אחרים יש מעין תזמורות כלי נשיפה שמנגנות מארשים. ווייט בונה את השירים שלו בדרך לא שגרתית, דרך שלא מתבססת על שום דבר שקשור לבתים או פזמונים או שום דבר שחוזר בכוונה על עצמו.  כל משפט שחוזר על עצמו הוא משהו לא מודע, משהו שווייט חוזר עליו בשביל עצמו ולא רק בשביל המאזינים.   למשך הזמן הקצר הזה שהאי.פי. נמשך בו, אנחנו נכנסים לעולם שבו המוזיקה שמסביבנו היא שונה לחלוטין מכל מה ששמענו לפני כן.  ואם זה טוב מספיק בשביל ביורק ואנת'וני האגרטי (או Anohni, כמו שהיא קוראת לעצמה עכשיו), שהם מעריצים מוקדמים, זה טוב מספיק גם בשבילנו.

לפני הכל

אם חברות ההפקות המוצלחות האלה לא ייזהרו, אנחנו עלולים להתרגל לזה שכל שבוע מחכה לנו הודעה באתרי החדשות הנבחרים ובתיבות הדואר שלנו לגבי הופעה מוצלחת נוספת מחו"ל.  הפעם – נרנג'ה בשני המקרים – אלו בריאן ווילסון, שיופיע עם כל ההרכב שלו שמכיל שני חברי Beach Boys מקוריים מאלו שתומכים בצד שלו בסכסוך, ב-8 ביוני באמפי רעננה, ו-Tame Impala, שמשהו אמר לי תוך כדי שאני קונה את הכרטיס להופעה של Unknown Mortal Orchestra שזה רק עניין של זמן עד שאני אזכה לקנות כרטיס להופעה שלהם.  הם יופיעו ב-11 ביולי בלייב פארק שבראשון לציון, והשמועות אומרות שהכרטיסים כבר הולכים ונגמרים.

קצת פרסום עצמי חסר בושה לא הזיק לאף אחד, אני חושב:  אם אתם רוצים לקרוא עוד ממה שיש לי לכתוב – בנושא אחר לגמרי, הפעם, פתחתי כתב עת (ככה הם קוראים לזה) על הספרים שאני קורא במסגרת פרויקט קטן שהצבתי לעצמי של לקרוא שישים ספרים השנה, במדיום.  אתם יכולים למצוא אותו כאן.

Queen מחפשים מישהו לאהוב

אם היינו משחקים משחק, שבמסגרתו אני הייתי אומר שם של להקה ואתם הייתם אומרים את השם של השיר הראשון שקופץ לכם לראש, ואני הייתי אומר Queen, קרוב לוודאי שהשיר הראשון שהיה קופץ לכם לראש היה "Bohemian Rhapsody".  ואפשר להבין אתכם.  השיר הזה, על 5:55 הדקות שלו, ועל האגדות האורבניות שעוטפות את תהליך היצירה שלו – סליל ההקלטה שהוא שקוף לגמרי במקומות מסוימים, פרדי מרקורי מנגן את כל השיר ללהקה על פסנתר לפני שהם מקליטים אותו, ההתעקשות של הלהקה להוציא אותו כסינגל על אף ההתנגדות של חברת התקליטים – הוא אבן דרך לא רק בקריירה של Queen אלא בהסטוריה של מוזיקת הפופ כולה.  ובכל זאת, בעיניי, הוא לא השיר המייצג של Queen.  את התואר הזה אני הייתי נותן לסינגל הראשון מהאלבום שבא אחרי "Night at the Opera".  גם האלבום ההוא נשא שם של סרט של האחים מרקס, והסינגל הראשון מתוכו קצר רק במעט מהשיר האופראי והבומבסטי שהיה הסינגל הראשון מהאלבום שלפניו (אבל שלאורך האלבום היה צריך לחכות בסבלנות כמעט עד הסוף כדי שהוא יגיע).

גם אותו ניגן מרקורי לשאר חברי הלהקה על פסנתר כשהגיעו לאולפן בבריק ליין, אבל השיר הזה היה מעט פופי יותר ומעט נגיש יותר, ומרקורי וחבריו הוסיפו את החלקים המורכבים להקלטה ולמבנה השיר במסגרות ובמגבלות שהיו להם – הם רצו ליצור שיר גוספל, כדי להוכיח לעצמם ולקהל שלהם שהם יכולים לעשות מוזיקת נשמה באותה מידה שהם יכולים לעשות מוזיקת רוק או מוזיקה קלאסית יותר, והפעם המטרה של המקהלה המורחבת היתה ליצור הרגשה של מקהלת גוספל.  כדי לקבל את האפקט הזה, טכנאי ההקלטות מייק סטון איגד את מרקורי, בריאן מיי ורוג'ר טיילור מסביב למיקרופון אחד ונתן להם לשיר את החלקים שהיו צריכים להישמע כמו מקהלה.  ג'ון דיקון העדיף להישאר בצד ולהקפיד על הבס בשיר, מאחר ולטענתו לא היה לו את הקול המתאים לשיר כזה.   אחר כך סטון הכפיל את הקלטת השירה כך ששלושת הקולות הפכו להיות מאה קולות וקולות הרקע, במיוחד בקטע שבאמצע השיר, נשמעים בדיוק כמו שמקהלת גוספל צריכה להישמע.

קשה מאד להשוות את שני השירים תו לתו.  הם מתחילים במקום מאד שונה, ומסתיימים במקום מאד שונה.  "Somebody to Love" מקפיד להישאר בתוך מסגרת שיר הפופ, או הגוספל, ולא להפוך את עצמו לשיר בסגנון אחר, זר לעולם שבו הלהקה מתנהלת בדרך כלל, כמו "Bohemain Rhapsody".  הפסנתר הוא גם זה שמוביל אותו – מהצלילים הראשונים שמבשרים את המלודיה והסולם, דרך הבתים והסי-פארטים והפזמונים, השיר פוסע על פני כל מבני שיר הפופ של המאה ההיא באנגליה ובארצות הברית ומתייצב על תחילת שנות ה-60 בכנסיה בפטיסטית בדרום ארצות הברית.  זה מסע ש-Queen התחילו לאורך האלבום הקודם שהוציאו, "Night at the Opera", במסגרתו הם הציבו רגל אחת בעולם הרוק המתקדם ורגל אחת בעולם ההשתעשעות האינטלקטואלית בז'אנרים מוזיקליים אנגליים ישנים, כמו סקיפל.  "Day at the Races" היה אלבום הפופ האמיתי הראשון שלהם.  גם הוא הכיל שירים שבהם הם התנסו בז'אנרים מוזיקליים שבלוניים, כמו "Good Old Fashioned Lover Boy" השנות עשרימי או "White Man" – הבי סייד של השיר הזה במקרה, ואחד מהשירים הכבדים ביותר ש-Queen הקליטו, אבל לאורך האלבום הם הקפידו לא להאריך בשירים (ולקצר בשירים אחרים), כמו שעשו באלבום שקדם לזה, והרבה מהשירים באלבום היו נגישים למצעדי הפזמונים (אבל, כפי שהיה נפוץ בשביל Queen באותה תקופה, אף אחד מהם לא הגיע למקום הראשון).  המקום שבו השיר הזה הופך להיות ראוי לקרבה ל-"Bohemian Rhapsody" הוא בסולו הגיטרה שמלווה את המלודיה העיקרית של השיר אבל פוסע בשביל שהוא לגמרי משלו, או הקרשנדו שבסוף שנראה שלא הולך להיגמר, ושבו מרקורי מוצא גבהים ווקאליים חדשים להגיע אליהם.

חמש עשרה שנים אחרי תאריך הוצאת האלבום הזה, פרדי מרקורי כבר היה מת.  חברי הלהקה, שכבר היה להם זמן די והותר לעכל את המוות ההולך ומתקרב כשהם עבדו עם מרקורי על האלבום האחרון שיצא בימי חייו, "Innuendo" (שאתמול חגג עשרים וחמש שנים להוצאתו), ועל השירים שבסופו של דבר ימצאו את עצמם באלבום האחרון האמיתי של Queen, התחילו כבר לתכנן ערב מחווה שראוי לגודלו של מרקורי ולחותם שהשאיר על עולם המוזיקה.  הם התפשרו על אצטדיון וומבלי, אבל כדי להביא את האמנים בקליבר שהיו צריכים להופיע שם – אמנים שכללו כמה מלהקות הרוק הגדולות ביותר בעולם באותם רגעים, הם היו צריכים כמה חודשים.

החלק השני של המופע היה המעניין יותר – חברי להקת Queen הנותרים התייצבו (כולל ג'ון דיקון, שזו היתה ההופעה הרשמית האחרונה שלו עם הלהקה) על הבמה ומצעד מסחרר של זמרים וזמרות עלו לאורך הערב כדי לשיר את הגרסאות שלהם לשירים של Queen.  אחד מהאמנים האלה היה ג'ורג' מייקל – שעלה על הבמה חבוט מהמאבקים האחרונים שלו בחברת סוני על מנת להשתחרר מחוזה ההקלטות שלו, אבל מאושש מהמעמד שלו בקרב שאר האמנים שברשימה – בראיון האחרון שהעניק בחייו, מרקורי ציין אותו כאחד מהאמנים האהובים עליו באותה שנה. לפני כן, מאחורי הקלעים, הוא בוודאי היה בפאניקה כמעט עד הרגע שבו עלה לבמה.  הופקד בידיו לבצע שלושה שירים של Queen ביחד עם הלהקה, אחד מהם בדואט עם ליסה סטנספילד. ובעוד שהראשון, "39", הוא סוג של שירה בציבור, והשני, "Those Were the Days of Our Lives", היה אחד מהאחרונים שמרקורי הקליט ולכן נשאר בתחומי האוקטבה האחת, השיר האחרון היה אחד מהשירים המאתגרים והקשים ביותר לביצוע ברפרטואר של Queen לכל זמר שהוא לא פרדי מרקורי. אבל ההופעה, כמו שאמר מי שהתנוסס בגאון, עם המעיל הצהוב של סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה, מעל הבמה, חייבת להימשך, ומייקל עלה לבמה וצלח את שני השירים הראשונים בלי בעיות.

ספייק אדני, שהיה הקלידן של Queen מאז התקופה שהלהקה היתה צריכה קלידן, התחיל עם האקורדים המוכרים שמבשרים את השיר והלהקה ומייקל התחילו לטפס במעלה גרם המדרגות הזה אל השמיים, וקרוב לוודאי שההחלטה כבר התחילה להתגבש בראשו של מייקל תוך כדי שהוא שר.  הנה בית, והנה פזמון, והנה עוד בית, ועוד פזמון, והלהקה מגיעה אל החלק שבמקור היה מורכב ממאה קולות שונים של שלושה מחברי הלהקה (והפעם מגובה במקהלה אמיתית).  בשלב הזה ג'ורג' מייקל ניצב בפני ההר שהוא צריך עוד לטפס עליו לפני שהוא מוביל את הלהקה והקהל למטה, בחזרה אל הקרשנדו שחותם את השיר.   הוא שר את שתי המילים הראשונות של שם השיר, שלוקחות את המלודיה למקום הגבוה ביותר שפרדי מרקורי הגיע אליו עם הקול שלו בשיר הזה (אולי בכל הרפטואר של Queen), ואז הוא צועק למיקרופון: "קדימה," ומרים אותו באוויר – והקהל כולו מבצע את הלהטוט הווקאלי הזה של פרדי מרקורי שצונח שתי אוקטבות למטה.

זה היה פתרון גאוני לרגע שבו מייקל קרוב לוודאי לא הרגיש בטוח ביכולות הווקאליות שלו.  הקהל, אחרי הכל, לא אמור לפגוע בדיוק בצלילים הנכונים.   ודרך המיקרופון האחד של מייקל על הבמה, במרכז האצטדיון, אפשר אפילו היה לשמוע את הקהל, שבעים ושניים אלף אנשים, מנסים כל אחד ואחד למצוא את הדרך הנכונה למטה, וכמו בהרבה מקרים שבהם חוכמת ההמונים מכוונת בסופו של דבר אל התשובה הנכונה, התוצאה אפילו נשמעה לא רע.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – דון צ'ידל עושה עבודה נאמנה בלגלם את אמן הג'אז האהוב עליי, על האישיות המורכבת שלו, בסרט חדש.

לפני הכל

דילן תומס כתב שיר בשם "אל תלך בהכנעה אל תוך הלילה הטוב הזה" (בתרגום קלוקל שלי).  ג'ון קייל הלחין והקליט לזה גרסה.  אבל לא באף אחד משני הוולשים האלה עסקינן.  אם יש אדם אחד, רק אדם אחד, שאפשר להגיד עליו שלא הלך בהכנעה אל תוך הלילה הטוב הזה, זה דיוויד בואי.  ואף על פי שעברו כבר כמעט שבועיים מאז שנפטר ובעולם התזזיתי שלנו, מלא החדשות, זה כמו נצח – עדיין לא עובר יום בלי שיש איזשהו זכרון חדש, כתבה חדשה, משהו חדש שצף ועולה אל פני השטח מהחיים המלאים והעשירים שלו, שכולנו יכולים לקרוא ולהתנחם בהם.  הנה שני הדברים שהכי אהבתי בשבוע האחרון:  סיידי דויל, סופרת מתחילה ואזרחית מן השורה שבשנים קריטיות בתחילת האלף הזה גרה בקרבתו של דיוויד בואי בניו יורק, מספרת על החוויה של כמעט לפגוש אותו.  זה מאמר ארוך אבל שווה כל רגע – אחד מהדברים הטובים ביותר שקראתי על דיוויד בואי בעשרת הימים האחרונים.  ומארק סונדרס, טכנאי הקלטות באולפן שבו בואי הקליט את "Absolute Beginners" ב-1985, העלה ליוטיוב הקלטה ששמר כל השנים האלה של הטייקים האבודים של השיר הזה, שבהם בואי משתטה ומקליט קטע מהשיר בקולות של זמרים אחרים.  חלק מהחיקויים לא כל כך תופס, או לא מובהק עד כדי שאני אדע מי אלה בשמיעה ראשונה, אבל הדרך שבה הוא מבצע את השיר כברוס ספרינגסטין, בוב דילן, איגי פופ או לו ריד היא מדויקת בצורה מפחידה.

פירות מוזרים – הקשר היהודי

לפני שנתיים, בילי קריסטל העלה מופע יחיד במשך תקופה בברודוויי בשם "700 ימי ראשון".  הוא גם צילם את אחת מההופעות, ששודרה ב-HBO וניתנה לצפיה ב-VOD שאני צופה בו.  מעבר לעובדה שאני אוהב את מה שקריסטל עושה בדרך כלל, הנושא של הצגת היחיד סיקרן אותי.  הוא מספר בעיקר על הילדות שלו (למעשה, הוא עובר לאורך ההצגה על רגעים נבחרים מהחיים שלו עד הנקודה שבה הוא התחיל לעשות סטנד אפ) ושם ההצגה מרמז על הדגש שהוא שם על הקשר שלו עם אבא שלו, שעבד בשתי עבודות קשות וארוכות לאורך השבוע והיה פנוי לבני המשפחה שלו רק בימי ראשון.  הוא נפטר כשקריסטל היה בן 16, ולפי החישוב של קריסטל – כך הוא מספר בהצגה – כל מה שהיה לו מאבא שלו הוא 700 ימי ראשון.

הדרך הייחודית הזאת לתאר את הקשר שלו עם אבא שלו, ומה שעמד מאחוריה, סיקרנו אותי מספיק בשביל לרצות לראות את ההצגה (שחיכתה בסבלנות במכשיר ההקלטה שלי במשך חודשים ארוכים עד שהחלטתי לצפות רק בחלק קטן ממנה לילה אחד, ומצאתי את עצמי צופה בכל ההצגה ברצף), אבל ההנחה הראשונית שלי היתה שקריסטל בא ממשפחה קשת יום כזו, שבה האב עובד באיזו עבודת כפיים אחת, ואז בעוד אחת, ומפרנס את המשפחה בקושי, ובכל זאת קריסטל גדל והתפתח והצליח וכו' וגו'.

אבל הסיפור של קריסטל לגבי שתי העבודות של אבא שלו היה מפתיע במיוחד בשבילי.  ובשביל לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, אני צריך לקחת אתכם אחורה בזמן, לשנת 1930.

ארצות הברית ידעה עליות ומורדות, בעיקר מורדות, ביחס שלה לשחורים לאורך השנים, אבל אחת מהתקופות החשוכות והקשות ביותר לזכויות האדם בארצות הברית, ובייחוד בדרום ארצות הברית, היתה בשנות ה-30. החוקים שעודדו, הסדירו וכפו סגרגציה, ביחד עם מערכות החוקים הנפרדות לשני הגזעים והעלמת העין של השלטונות מאובדן הזכויות הבסיסיות של שחורים, הובילו לסיטואציות שמתועדות בתמונות ומהדהדות לאורך ההסטוריה של ארצות הברית, ושגרמו בסופו של דבר לבושה ולחרטה, אבל בתקופה ההיא היו פשוט חלק מהמציאות.  באינדיאנה, למשל, ב-1930, המציאות הזו היתרגמה לשלושה בחורים שחורים שהואשמו ברצח ובאונס.  השאלה אם הם היו באמת אשמים לא היתה רלוונטית בזמנו, אבל הם נעצרו והושמו בתא מעצר לפי החוק.  לתושבי העיר מריון הלבנים היו רעיונות אחרים לגבי סוג הצדק שהיה צריך להיעשות עם הבחורים האלה והמהירות שבה הצדק הזה היה צריך להיות מיושם, והם פרצו לכלא שבו שלושת הבחורים היו מאוכסנים והוציאו אותם משם בכח.  הם הובילו אותם לחורשה סמוכה, ושם אחד מהם הצליח לברוח, והשניים האחרים ניתלו על עץ.  מישהו מהנוכחים אפילו צילם אותם – זאת אחת מהסיבות שאנחנו יודעים כל כך הרבה על הסיפור הספציפי הזה.  לינץ', קראו לזה.  היו הרבה כאלה בערים שונות בדרום ארצות הברית בתקופה ההיא.  אותו צלם, לורנס בייטלר, התחיל למכור עותקים של התמונה המפורסמת שצילם, ואחד מהעותקים האלה התגלגל לידיו של מורה וכותב שירים יהודי מניו יורק בשם אייבל מירופול, שכתב על התמונה הזו שיר בשם "פרי מר".

"לעצים הדרומיים האלה," הוא כתב שם.  "יש פירות מוזרים.  דם על העלים, ודם על השורשים.  גופות שחורים מתנדנדים מהענפים ברוח הדרומית.  פירות מוזרים תלויים מעצי הצפצפה."  אחר כך הוא גם הלחין את השיר והתחיל לבצע אותו.  הרבה אמנים אחרים ברחבי ניו יורק התחילו גם לבצע גרסאות של השיר הזה, ואחת מהזמרות המפורסמות יותר שביצעו את השיר בהופעות היתה בילי הולידיי.  אבל כשהיא רצתה להקליט את השיר הזה לאלבום הבא שלה בחברת התקליטים "קולומביה", המפיק שלה, ג'ון המונד, התנגד.  זה היה שיר שהיה בלתי אפשרי לגרום לו להישמע כמו שום דבר שהוא לא שיר מחאה.  ולשים שיר מחאה, שמדבר על אובדן זכויות האדם של שחורים בדרום ארצות הברית, באלבום של זמרת שאנשים לבנים הצליחו בינתיים להתעלם מהעובדה שהיא שחורה, לא היה צעד נכון מבחינה פיננסית בשביל חברת "קולומביה".  גם לא צעד פוליטי נכון.

להולידיי היה חבר בשם מילטון גבלר, שהיתה לו חנות תקליטים בשם "קומודור" שהוא ירש מאבא שלו.  הוא מכר בעיקר תקליטי ג'אז, והרבה מהקליינטורה שלו כללה אמני ג'אז מהשורה הראשונה בניו יורק.  הולידיי באה לחנות, שאליה היתה מגיעה כדי לשמוע ולרכוש תקליטים לעתים קרובות, כדי להתייעץ עם גבלר, והוא סיפר לה שהוא בדיוק הקים חברת תקליטים, גם היא בשם "קומודור", שתבצע הקלטות של שירי ג'אז, תטבע מהם תקליטים ותמכור אותם בחנות ודרך הדואר.  הולידיי סיפרה לו על השיר שלא נתנו לה להקליט ב"קולומביה".  הוא ביקש לשמוע, והיא שרה לו גרסת א-קאפלה של "פרי מוזר", אחד מהשירים המפורסמים ביותר שלה.  כשסיימה את השיר, גבלר, עם דמעות בעיניים, הציע לה להקליט את השיר בשביל חברת התקליטים שלו.  הולידיי וגבלר הצליחו להשיג התרה חד-פעמית מהחוזה שלה עם "קולומביה", והיא הקליטה את השיר בשביל "קומודור".  הסינגל הזה מכר מיליון עותקים, נכנס להיכל התהילה של ה"גראמי" והוכרז על ידי מגזין Time כשיר החשוב ביותר של המאה ה-20.

הולידיי נישאה על כנפי ההצלחה מהשיר הזה ומשירים אחרים מאותה תקופה למעמד האיקוני שיש לה היום בעולם הג'אז ובכלל, וגבלר נישא על כנפי ההצלחה שלו לחברת "דקה", שם הוא היה אחראי על עוד הרבה מהרגעים ההסטוריים של המוזיקה האמריקנית.  הוא, למשל, הציע שלואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד ישירו ביחד.  והוא החתים לחברה להקה עם סאונד מסקרן שנקראה ביל היילי והקומטס.  מאחר וידיו היו עמוסות עד אפס מקום בעבודה שהיתה לו ב"דקה", הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד בחנות ובחברת התקליטים הקודמות שלו, הוא העביר את הניהול של שני אלה לבחור שהתחתן עם אחותו, אדם בשם ג'ק קריסטל.  אבא של בילי קריסטל.  וזו היתה העבודה הראשונה שלו.  גם על העבודה השניה שלו, כמנחה ומארגן ערבי ג'אז במועדון קרוב, קריסטל מספר בהצגה, ועל ימי ההולדת שלו שבהם אביו היה לוקח אותו לביקור בעיר הגדולה ולצפות בו ובאמני הג'אז מבצעים את הדיקסילנד הטוב והישן שהתחיל ללכת ולהיעלם מניו יורק ומהעולם באותה תקופה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט אימה ישראלי על סוף העולם בירושלים.  אפילו לא נראה עד כדי כך גרוע.

1. לפני הכל

אם יש משהו ש-Soulsavers יודעים לעשות טוב במיוחד, זה לבחור סולנים טובים להעמיד לפני המוזיקה המהוקצעת שהם מפיקים.  הם התחילו את הטרנד הזה עם מארק לאנגן, והמשיכו עם דייב גהאן.  ואם יש עוד דבר שהם יודעים לעשות טוב במיוחד, זה להמשיך עם דבר טוב כשהם מזהים אותו, ולכן – אלבום חדש עם דייב גהאן, "Angels and Ghosts", שאם לשפוט מהסינגל הראשון מתוכו, נשמע אפילו יותר טוב מהדבר הקודם שעשו ביחד.  הם גם יוצאים לסיבוב הופעות, ואם אפשר להאמין לשבחים של דייב גהאן וחבר מרעיו על ישראל בהופעה האחרונה שלהם כאן, יש סיכוי סביר שנראה אותם כאן בקרוב.

ידעתי שאם אני אחפש מספיק, אני אמצא – סדרה אינטיליגנטית בטלוויזיה.  "Happyish".  על לא דבר.  [כמובן שכמו כל סדרה אינטילגנטית אחרת בטלוויזיה, גיליתי שהיא בוטלה אחרי עונה אחת, אבל גם העונה האחת הזאת היא אי של שפיות בים של אמזונס]

2.  הפנים החדשות של הרית'ם אנד בלוז

אלה היו הרגעים האחרונים של עוד תצוגת תכלית של אפל.  הפעם הם דיברו בעיקר על החידושים שלהם בעולם המוזיקה – איזשהו פורטל מוזיקלי חדש שמחליף גם את אפליקציית המוזיקה שלהם וגם את חנות המוזיקה שלהם, תקשורת ישירה עם אמנים, רדיו שמשדר 24 שעות ביממה, כל מיני כאלה דברים.  טים קוק חתם את הדברים בחיוך זחוח ואמר, במבטא הדרומי הרהוט שלו, שיש רק דרך אחת לחתום אירוע כזה, עם ביצוע בכורה של אחד מהאמנים החדשים המובילים במוזיקה המיינסטרימית (אם יש כזה דבר עדיין) היום.

הוא פינה את הבמה, שהחשיכה מיד והאלמנט הוויזואלי היחיד שתפס אותה היה טריק לייזר שכזה שעטף את הבמה במניפה ירוקה.  בתוך המניפה הזו עמד אדם כשגבו לקהל.  השיער שלו מסודר באיזו דרך מוזרה שצריך לבהות בה כמה דקות כדי להבין, ואז הוא מתחיל לשיר, על רקע הפלייבק האלקטרוני הלא משעמם לחלוטין.   "מה," אני אומר לעצמי,  "זה?"   הוא ממשיך לשיר את כל הבית הראשון ואת הבית השני, כשהגב שלו עדיין לקהל, והקול שלו מזכיר את מייקל ג'קסון, אבל טוב יותר.  "אני יודע שהיא תוציא ממני את המיץ," הוא שר. "לפחות שנינו כבר לא נהיה." והמילים האלה, אלו לא מילים סטנדרטיות של שיר פופ.  ואז הפזמון מגיע והשיר ממשיך ומשתפר בכל מיני רמות.  "לא יכול להרגיש את הפנים שלי כשאני איתך," שזה גם שם השיר, הוא סנטימנט מאד מוזר לבטא בו אהבה. אם זה מה שהוא מנסה לבטא.

בכל מקרה, ההתרחשות שלפני ותוך כדי ואחרי השמעת הבכורה הזו של השיר, שכמובן הפך להיות להיט בקנה מידה שמתאים לשירים מהסוג הזה בזמנים מהסוג הזה, גרמה לי לחשוב שאני אמור להכיר את הבחור, ומאחר ואני לא, הלכתי וליקטתי פרטים נוספים.  הוא קורא לעצמו The Weeknd (בלי ה-e הזה שבאמצע, מה שמעורר בעיות רציניות בלמצוא אותו בגוגל, במיוחד בהתחשב בעובדה שכבר יש להקה שנקראת The Weekend, עם e באמצע), אבל ההורים שלו קוראים לו אבל טספייה.  הם קוראים לו באמהרית, מפני ששניהם אתיופים שהיגרו לקנדה לפני שהוא נולד.  אמו וסבתו, שגידלה אותו, השמיעו לו את האמנים האתיופיים הנכונים כשגדל – אסתר אווקה ומולאטו אסטאטקה – ומאוחר יותר הגיעו מייקל ג'קסון, ופרינס, וקניה ווסט שאפילו הפיק בשבילו שיר.   הוא התחיל את דרכו בשלושה מיקסטייפים שערך ושיחרר ליוטיוב תחת השם המחודש The Weeknd – ובהופעה הראשונה שלו בטורונטו, ביולי 2011, הוא אמנם עמד עם פניו לקהל, אבל הוא נאחז במיקרופון כאילו שהוא הולך לטבוע ולא זז ממנו סנטימטר.

בשאר השירים שמקיפים את השיר המיוחד הזה באלבום הראשון שלו שפורץ את מחסום התודעה של אנשים (כמוני) שבדרך כלל לא מקשיבים לסוג המוזיקה הזה – והחמישי שלו בסך הכל, המוזיקה ממשיכה להיות מיוחדת ושונה משירי הפופ האחרים שמרחפים מסביבו בעולם, אבל המילים מיישרות קו עם אלו של אמנים אחרים, מיוחדים פחות, בתחום הזה, והן פחות נעימות להאזנה.  אבל בשביל הרגעים הליריקליים המעטים, והמוזיקליים הרבים, שבהם הוא עף מעל לאמנים שמקיפים אותו, המוזיקה שלו בהחלט ראויה להאזנה.

מהצד השני של הזירה אפשר למצוא את Thundercat. הפעם, אמן עם כל האותיות הנדרשות בשם.  שאפשר, אפילו, למצוא בקלות בגוגל.  סטיבן ברונר הוא שמו האמיתי, והוא מגיע מרקע מעט סולידי יותר – נולד וגדל בלוס אנג'לס, קליפורניה, למשפחה של מוזיקאים.  בצעירותו אפילו העביר מעט זמן ב-Suicidal Tendencies ביחד עם אחיו הגדול, רון ברונר, אוחז בבאס שבה אחז, בזמנים אחרים, גם רוברט טרוחילו, עכשיו הבסיסט של מטאליקה.  אחר כך הוא המיר את דתו לרית'ם אנד בלוז והוציא שני אלבומים שהאחרון שבהם מכיל את "Them Changes", שיר שנאחז בריף של האחים איילי ובונה מסביבו שיר שגם המילים שלו מטרידות (החיים מאד ברוטליים בשביל אמני רית'ם אנד בלוז בזמן האחרון – "שאף אחד לא יזוז, יש דם על הרצפה," הוא שר בפתיחת השיר הזה, "ואני לא יכול למצוא את הלב שלי.").  בהאזנה חטופה לשירים שלו, ובמבט חטוף על הקליפים שמלווים את השירים האלה, אפשר לראות ש-Thundercat, שהלבוש המועדף עליו הוא חולצות וג'קטים עם הסמל של הסדרה המצוירת שהוא קרא לעצמו על שמה, חי בעולם שלו שבו קורים דברים מאד מוזרים.  חברים מחסלים חברים אחרים בקרני לייזר שיוצאות מהעיניים שלהם, למשל, או יוצאים ממכוניות ונכנסים לבתים עם גרביונים שמסתירים את הזהות שלהם על הפרצוף.  וזה במקומות שבהם הוא בוחר ללכת בטבעיות עם זר מוזהב על הראש ולא, למשל, כשהוא בוחר לעטות נוצות של צ'יף אינדיאני או להסתובב עם קטאנה בישימון פוסט-אפוקליפטי.  קליפים פשוטים, למעשה.

פה ושם ממשיכים וצצים אמנים כאלה, שלוקחים את כל מה שבנאלי במוזיקת פופ, וברית'ם אנד בלוז, זורקים אותו החוצה ומשאירים את כל מה שמוזר ומעניין, ונותנים משמעויות חדשות לשירים קליטים, שאפשר להאזין להם שוב ושוב, גם כאלה שבפעם הראשונה אי אפשר לקלוט בהם אפילו אלמנט מלודי אחד.  הסוד הוא בלמצוא את ההשראה הנכונה, ויום אחד גם הם ימשיכו להזין את המעגל הזה, של מוזיקה שלא מסתדרת עם הגבולות שלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הסרט הזה כל כך מלא בשחקנים טובים, שנשאר בו מקום רק למשהו כמו סיפור אמיתי.

1. לפני הכל

הגוספל ואני רוצים לנצל את ההזדמנות, באיחור אופנתי קל של סופשבוע ועוד יום, לאחל לכם שנה טובה ומוצלחת – שנה של הרבה מוזיקה מתאימה ומעט דיבורים מיותרים, של מעשים ושינויים.

2.  השיר הכי משמח בעולם (בשבילי, בכל אופן)

חובב מוזיקה צריך שיהיו לו תשובות מוכנות, לכל מקרה שלא יהיה, לכל שאלה שקשורה להחלטה מוזיקלית חשובה. מי הלהקה שגרמה לך לרצות להיות מוזיקאי? יש. האלבום האהוב? מוכן. שיר אהוב? גם כן. רשימה של עשרה אלבומים שהכי חשובים בעיניי בדיסקיה שלי? קצת מאמץ להיזכר, אבל גם זה שם, רק ממתין שאנקה ממנו את האבק. עם הזמן, אני אוסף לעצמי החלטות יותר ויותר אזוטריות, מכין את עצמי לכדורים המסובבים המתבקשים, להנחתות. השאלות כבר מוכנות, חלקן ממתינות ריקות, מדי פעם איזשהו שיר נדחף לשם, כדי לראות אם יתאים. מדי פעם משהו נתפס.
לגבי השיר שהכי משמח אותי לשמוע – זה שהופך אותי לשמח מיד, כשאני מרגיש רע, ידעתי כמעט מיד כשהכרתי אותו. אבל ההיכרות היתה שטחית והשמחה היתה לא מתוכננת – מדי פעם, השיר הזה מצא את עצמו ברדיו או בטלוויזיה, ואני הייתי מוצא את עצמי עם כמה דקות של התעלות. עברו כמה שנים טובות לפני שהבנתי שאני יכול לייצר את השמחה הזאת, את כמה הדקות האלה של התעלות, בעצמי.
בדקות שמסיימות את המשמרת השניה בחנות הדיסקים, העולם כאילו השלים עם העובדה שהחנות הולכת להיסגר, מיישר קו עם הרצון שלנו לסיים את המשמרת בצורה רגועה. פחות ופחות קונים נכנסו – בשעות כאלה, בעצם, מי מסתובב בקניון? ואנחנו היינו מסדרים את הסידורים האחרונים, מסכמים, מנסים למצוא איך עוד להעביר את הזמן. אני לא זוכר מי מאיתנו זה היה, שחשב על להתחיל את המסורת הזו, אבל היא התחילה בכל מקרה. רגע לפני שניתקנו את המוזיקה שהתנגנה במערכת הכריזה של החנות כל היום, והשארנו את החנות בדממה של רגעים אחרונים, מישהו מאיתנו ניגש למדף הנכון ושלף משם את השיר הזה, שכמעט כולם מכירים – מהאלבום השלישי של Steve Harley & Cockney Rebel, זה שבו הוא התעקש להכניס את השם שלו לפני שם הלהקה, וזה שהפך, בזכות השיר הזה, למצליח ביותר של הלהקה.
הדיסק, שנושא את אותה התמונה כמו העטיפה שלו – סטיב הארלי שולח יד למצלמה דמיונית, מאיים על הצלם באנונימיות – מונח על מגש הדיסקים וזה נדחף פנימה, ותוך כמה שניות עולים ממערכת הכריזה הצלילים הפותחים המוכרים, האקורדים האקוסטיים האלה שנשמעים כמו עכביש שמטפס במעלה קיר כדי להשקיף על מה שמתרחש מעבר לו באיזה סרט מצויר, והבית הראשון נפתח וסטיב הארלי שוטח את משנתו בצלילים לונדוניים ארוכים.   המילים, הסתבר לי מאוחר הרבה יותר, לא כוונו למישהי ספציפית שבבואה היתה עשויה לגרום להארלי לחייך, אלא, כמו בכל השירים הטובים, הסתירו מאחוריהן דברים הרבה יותר עמוקים ואפלים.  אולי קצת פחות עמוקים, אולי קצת פחות אפלים – סטיב הארלי כתב את השיר בתור סוג של נקמה בחבריו ללהקה לשעבר.  לפני שהאלבום שמכיל את השיר הזה יצא, הלהקה שהארלי היה הסולן והמנהיג שלה נקראה Cockney Rebel, בלי צורך בשמו לפניה.  אחרי שני אלבומים שזכו להצלחה צנועה באנגליה אפופת הגלאם של התקופה שבה האלבומים האלה יצאו, חברי הלהקה המשיכו בעקשנות לסרב להאמין שסטיב הארלי יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להביא אותם להצלחה בינלאומית.  כשהגיע הזמן להקליט את האלבום השלישי, הם פשוט לא התייצבו לאולפן.  סטיב הארלי חזר הביתה, כדי לאסוף את עצמו, את המחשבות שלו ואת התכניות שלו, משך בכתפיו והקים להקה חדשה.  הוא השאיר את שם הלהקה, והוסיף את שמו שלו כדי לקבע את השם ולהבהיר לכל הנוגעים בדבר שהוא המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה, לקח איתו חבר אחד מהלהקה (סטוארט אליוט, המתופף, שבאופן מאד לא ספיינל טאפי הוא עדיין החבר היחיד בלהקה מלבד הארלי שהחזיק מעמד מאז ההרכב הראשון) והקליט את האלבום מחדש עם הלהקה הזו (או בלי הלהקה, שהוא לקח רק להופעות שאחרי, אם מקשיבים לקולות אחרים).  הוא גם שידרג את טכנאי ההקלטות והמפיק – מג'ף אמריק, שהקליט כמה מהאלבומים של הביטלס, הוא עבר לאלן פרסונס, שהקליט לא רק את Abbey Road, אלא גם את Dark Side of the Moon של פינק פלויד.   השיר, בתור אצבע משולשת מונפת לחברי הלהקה הקודמים שלא המשיכו איתו ולפי דרכו, היה מוצלח במיוחד ככזה.  הוא מכר מעל מיליון עותקים ברחבי העולם והגיע למקום הראשון באנגליה ובאירלנד, ובעוד כמה מקומות שבהם המקום הראשון במצעד, והמצעד עצמו, לא כאלה חשובים.  בארצות הברית הוא זכה להצלחה צנועה יותר, אבל ההצלחה שלו ושל הלהקה היתה צנועה יחסית בארצות הברית לאורך כל הקריירה שלהם.   אחר כך היו עוד שני להיטים, פחות מצליחים ופחות מוצלחים מזה, ואחר כך סטיב הארלי דעך, מדי פעם מבליח למספר הזדמנויות שהיה לו חוסר המזל לא לממש – הוא זה ששר בשיר הנושא של "פנטום האופרה", שהוקלט הרבה לפני שהמחזמר עלה לבמה, אבל היה צריך לוותר על התפקיד לטובת מייקל קרופורד.  הוא ממשיך להופיע ולהקליט, אמנם, עם הגלגול השלישי של הלהקה שלו וממשיך לשיר את השיר הזה עם חיוך גדול, יחסית, על הפנים, בזמן ששאר חברי הלהקה שאליהם הוא פונה נמצאים, קרוב לוודאי, במקומות אחרים לגמרי בחיים (אחד מהם כבר לא, אמנם – הוא היה מנוסעי טיסת פאן אם שפוצצה על ידי טרוריסטים לוביים מעל שמי לוקרבי ב-1988).

ואני, מצידי, אמשיך להעמיד פנים שהקונטקסט של השיר הזה לא קיים ושהוא באמת שיר שנכתב מתוך איזושהי שמחה פנימית של מי שכתב אותו, איזושהי הכרת תודה, וקצת מהשמחה הזו תעבור גם אליי בכל פעם שאני אשמע את השיר הזה מתנגן – ומי יודע, אולי יום אחד אחליט לשחזר לעצמי את המסורת ולשים את השיר הזה כל יום כשהערב דועך ומפנה את המקום שלו ללילה, והחיים נהיים שקטים יותר, מתוך הכרה בעובדה שסוף היום מגיע.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תאריך היציאה של הסרט הזה, יום חג המולד, כבר קצת הורס אותו.  אבל אני מקווה שמפיקי הסרט יעשו כמה שפחות כדי להרוס לי את אחד מהספרים הכי טובים שאי פעם קראתי, שמכיל את אחד מהסופים הכי טובים, שלא מכיל אפילו מילה אחת.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'יימס מודי, סקסופוניסט וחלילן-צד (יש באופן יחסי הרבה כאלה – אורנט קולמן, ג'ו מק'פי – סקסופוניסטים או חלילני-צד או שניהם מוזמנים להסביר למה בתגובות), שלפחות סולו אחד שלו ("I'm In the Mood for Love") הפך לקלאסיקת ג'אז, נפטר מסרטן הלבלב בגיל 85 בשבוע שעבר.

Kickstarter היא פלטפורמה חדשה ומעניינת שמאפשרת לאמנים וליזמים מכל הסוגים לקבל את העזרה של ציבור הגולשים לממן פרויקט – הם מגדירים פרויקט מסוים שהם רוצים להשלים ותג מחיר בשביל הפרויקט הזה, ומבקשים מהאנשים המבקרים באתר להתחייב לתרום למען הפרויקט.  במידה וכמות ההתחייבויות מגיעה לסכום שמבקשים יוזמי הפרויקט, כל התורמים מחויבים לשלם, ובהתאם להחלטות יוזמי הפרויקט בדרך כלל מקבלים משהו בתמורה.  במידה וכמות ההתחייבויות לא מגיעה לסכום, הפרויקט מבוטל והתורמים הפוטנציאליים לא נדרשים לשלם שום דבר.  אני בטוח שהרעיון קסם להרבה מאד מוזיקאים ולכן יש מאות מהם באתר הזה.  אבל כשאחד מהמוזיקאים האלה הוא דייוויד ברוזה, בכל זאת האדם ששמו מתנוסס על האלבום הנמכר ביותר בהסטוריה המוזיקלית של ישראל, זה הופך להיות להרבה יותר מעניין.

2. שירי ערש מהמאה האחרונה

אחד מהדברים הראשונים שקיבלנו כשעופרי, הבן שלי, נולד, היה מובייל, שהוכיח את עצמו (הוא והקולגות שלו שהגיעו אחריו) כמאד יעיל בהרגעה וביצירת אווירה מעודדת שינה, גם ובעיקר בזכות המנגינות שהוא הכיל – שלושה סוגים של מנגינות קלאסיות, או שירי ילדים, בלופים כמעט אינסופיים.  מסתבר, אחרי המובייל השלישי שניגן בתנאים דומים, שהמנגינות, שכנראה נמצאו כבעלות יכולות פיתוח קוגניטיביות מיוחדות, די חוזרות על עצמן.  ועכשיו, אחרי שאני מכיר בעל פה את מחזור המנגינות של מוצרט ושל בטהובן שמתנגנים מהמכשירים האלה, ואחרי שהם קצת נמאסו עליי ואני מניח שגם על עופרי, אני נזכר בשמועה ששמעתי שאומרת שיש מוביילים, או דיסקים לפחות, של עיבודים תמימים ושירי-ערשיים לשירים מודרניים, כאלה מהשנים האחרונות.  אני לא יודע אילו שירים בדיוק נמצאים שם.  אני רק יכול לנחש שמדובר בשירים הפופיים יותר והמוכרים יותר שעברו במחוזותינו בעשרים השנים האחרונות, נאמר.  אבל אני כן יודע אילו שירים הייתי רוצה שיהיו שם, ולו רק בשביל לאתגר את ההיכרות של עופרי עם מוזיקה בפעם הראשונה:

1   The Cure – Lullaby

The Cure תמיד הצליחו, ב-34 השנים שהם קיימים כבר, ללכת בכיוונים שהם הפוכים לחלוטין ממה שציפיתי להם.  כשציפיתי למוזיקה דכאונית כמו שהם מומחים בה הם הוציאו את "Friday I'm In Love", שאני עדיין רוצה להאמין שהוא פארודיה, או את "Love Cats".  ועל כל "The 13th" באלבום האהוב עליי שלהם יש גם "Jupiter Crash" אחד, אבל "Lullaby" הוא שיר שמצליח ללכת בכיוונים הפוכים לגמרי בתוך עצמו.  מפני שהוא שיר ערש, כמו שכתוב על העטיפה, והוא גם שיר אימה, כזה שמשאיר אנשים ערים, והוא גם מנחם במידה מסוימת, אבל שזורה בתוכו איזושהי נימה של מתח שמתבססת על המוזיקה הקופצנית והמהוססת.  במקרה של שיר מהסוג הזה אי אפשר להסתפק בגרסה פעמונית ומוביילית, אמנם.  חייבים לקבל את החוויה המלאה, שאולי עשויה להשיג את התוצאה ההפוכה מלגרום לילד לישון.  אבל להישאר ער עם ה-Cure זה דבר טוב יותר מלהישאר ער לבד.  המילים, המוזיקה המתוחה והמחודדת והקליפ, בו רוברט סמית׳, מאופר ומפוחד במיוחד, נבלע בסופו של דבר בלועו של עכביש ענקי בזמן ששאר חברי הלהקה, שמתחבאים בארון, מוצאים את עצמם על קצה של צוק, כולם מרמזים שזה לא באמת שיר ערש. ובכל זאת, זה שיר שעוסק יותר בחוסר שינה מבשינה. אבל אני בטוח שבעיבוד הפעמוני-פסנתרי-קלרינטי הנכון, זה יכול להיות שיר מרגיע מאד.

2   Radiohead – No Surprises

אלו הפעמונים, בעצם.  כל שיר שיש בו פעמונים כאלה, בקונפיגורציה הזאת, הופך להיות פוטנציאלית שיר ערש.  במקרה הזה, מדובר גם בקול המרגיע, הישנוני בעצמו, של ת'ום יורק, והמילים הן באנגלית, כך שתינוק בדרכו לישון לא יכול להבין אותן.  אם הוא היה מבין אותן, קרוב לוודאי שלא היה רוצה לישון – "לב שמתמלא כמו מזבלה, עבודה שהורגת אותך לאט לאט, חבורות שלא מחלימות" – השיר הזה הוא בעצם ערימה של דברים שלא באמת שווה לגדול בשבילם.  רדיוהד ממשיכים נאמנה במלאכתם למצוא את כל הדברים הריקים והעכורים בחיים ולהציג אותם באור שהופך את המודרני, הטכנולוגי והחדשני לקצת משעמם וקצת מפחיד.  כשהוא יגדל ויתחיל להבין על מה הם מדברים, אני מניח שאוכל להתחיל להשמיע לו שירים שמחים יותר של רדיוהד, כמו "Killer Cars".

3   The Beatles – Good Night

ג׳ון לנון השאיר אחריו שני בנים כשנרצח, בשבוע שעבר לפני 30 שנים, וכל אחד מהם זכה לשיר קלאסי אחד. ואף על פי ששון לנון, בנו מיוקו אונו, זכה לשיר הכנה יותר וזה שמכיל את אחד המשפטים המוכרים והמוצלחים יותר של לנון, ג׳וליאן לנון, בנו מאשתו הראשונה, סינת׳יה, זכה לשיר שמצליח להיות כנה ונוגה ומגוחך, בבת אחת. לנון לא שר אותו בעצמו, אלא נתן אותו לרינגו סטאר, מה שתורם למקדם הגיחוך בשיר, וסטאר שר את השיר מעל גבי הגלים המרגיעים של תזמורת מיתרים שלמה.

4   Paula Cole – Hush, Hush, Hush

פאולה קול התחילה את דרכה כזמרת ליווי של פיטר גבריאל, ובאלבום הראשון שלה הוא מחזיר את הטובה בשיר ערש יפהפה שבו הוא מגלם את תפקיד המלאך השומר של הילד שזה עתה עצם את עיניו.  מאחורי הקלעים, זה לא שיר כזה עדין ופשוט.  מי שעוצם את העיניים שם הוא לא ילד אלא אדם בוגר, גוסס מאיידס, ומי שמחזיק אותו, רגעים לפני שהוא נרדם, אולי לתמיד, הוא אבא שלו.  ובכל זאת, לפחות כדי לשמור על החזות השטחית של השיר הזה, אסתפק בלא לדעת ואנגן את השיר המרגיע הזה, שעטור בקלרינט ובפסנתר ובקולותיהם המנחמים של קול וגבריאל, כמו שהוא.

5   Jim White – Corvair (Reprise)

קורווייר הוא סוג של מכונית, פונקציונלית אבל לא יפה במיוחד, ובשיר הזה ג׳ים ווייט מתאר מכונית כזו שהפסיקה לעבוד ושמשמשת, במשך שנים, בית מאולתר לציפורים. סוג המכונית הזו, במיוחד במצבה הגרוטאתי בחצר האחורית של מישהו, הוא אחד מהמאפיינים המובהקים של דרום ארצות הברית בעיני ווייט, והדרום עצמו, כמו גם הקונספט של מכונית כמו קורווייר או אפילו של ציפורים, בעצם, מעט רחוקים מהעולם של תינוק, שבינתיים מכיל כמה סביבות שינה וכמה סביבות משחק, אבל השיר הזה מצליח לעשות שני דברים ראויים בבת אחת – גם להרגיע, בעזרת הפסנתר, המלודיה והמיתרים שמשתרכים אחד בשני כמו ענפי השרכים מסביב למכונית, וגם ללמד אותנו שני לקחים חשובים: כל דבר מוצא את דרכו בחזרה לטבע, וכל דבר שמוצא את דרכו במזרה לטבע מוצא תפקיד חדש שם.

6   Patrick Wolf – Ghost Song

יכול להיות שאחת מהסיבות שרוב השירים של פטריק וולף נשמעים כמו שירי ילדים היא מפני שהוא עצמו לא סיים מעולם להיות ילד.  על עטיפת האלבום הראשון שלו הוא מצולם לבוש בבגדים של ילד ממאה אחרת, מחזיק בידו חישוק משחק, שאותו הוא מתכוון לגלגל עכשיו, או שבדיוק סיים לגלגל, על מרצפות האבן של כביש בעיר אירופאית עתיקה.  גם השיר הזה, שהאימה שהוא מייצר והאימה שהוא מבקש לנחם ממנה מרגישים כשזורים אחד בשני, הוא אחד מהשירים שלו שמשלבים ערפל וויקטוריאני עם תקווה בת ימינו.  ואף על פי שהשיר הזה גולש אל מחוזות מעט רועשים יותר, הוא מתחיל באיטיות מלכותית, מלווה במיתרים ובאקורדיון, ובקולו של וולף מנחה את כל מי שמקשיב לו לעבר מחוזות השינה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – מחווה ראויה לאמן שנשכח בשנות ה-60, ואולי עכשיו הגיע הזמן לתת לו את הכבוד שבאמת מגיע לו.

1. לפני הכל

לפני לפני הכל, ובתקווה בפעם האחרונה – אני עדיין מחפש, בשביל שתי עבודות סמינריוניות שאני כותב, אנשים מהסוגים האלה:  בשביל עבודה אחת – אנשים שהתחתנו עד לפני שנתיים, או מתכוונים להתחתן עד שנה מעכשיו, וכבר יודעים איזה סוג של טקס נישואין הם רוצים לעשות;  בשביל העבודה השניה – אנשים שקוראים או כותבים (או שניהם) באופן פעיל בפורומים מוזיקליים, רצוי גם כאלה שקוראים בבלוגים (אם אתם כאן, ווי על הדרישה הזאת) או במגזינים מקוונים אחרים העוסקים במוזיקה.   מי מכם שעומד בקריטריונים לאחת מהעבודות וגם מוכן למלא שאלון קצר בנושא, אני אשמח אם תענו בתגובות כאן ואני אשלח לכם את השאלון.  אם אתם מכירים אנשים שעשויים לעמוד בקריטריונים האלה וגם רוצים למלא שאלון קצר כזה, אנא הפנו אותם אליי ושמחתי תהיה שלמה.  תודה!

חדי העין מביניכם עשויים לשים לב שהשבוע יש תוספת רטרואקטיבית קטנה לכל אחד מהפוסטים – כפתור שנמצא בקצה התחתון של כל פוסט, שיש עליו ציור של ראש פיל על רקע ירוק ואת המילה 'clip'.  לטובת מי מכם שראש הפיל הזה לא אומר להם כלום – Evernote היא אפליקציה שהמטרה שלה היא להיות הזכרון הנייד שלכם.  אתם יכולים לשמור בה כמעט כל דבר – כמה משפטים, מסמך כתוב שלם, תמונות, סריקות של דברים, אפילו קבצי אודיו, וכשתגיעו למצב שבו אתם צריכים לפשפש בזכרונכם כדי למצוא פריט מידע, אתם תוכלו לפשפש בחשבון Evernote שלכם, שנמצא על הענן, ומכיל את כל המידע הזה ששמרתם שם מראש.  האפליקציה גם סורקת תמונות שמכילות טקסט כתוב או מודפס וגם הטקסט הזה נמצא כשאתם מחפשים תוכן לפי מילות מפתח.  לחשבון ה-Evernote שלכם אתם יכולים לגשת מאתר החברה, או מכמעט כל פלטפורמה אחרת – Windows או מאק (לא לינוקס, עדיין, אמנם), iPhone, בלאקברי או אנדרויד.  מה שהכפתור שנמצא פה למטה עושה, הוא לאפשר לכם לקחת את כל התוכן של הפוסטים שמתפרסמים בגוספל בצורה נוחה ולהעביר אותם לחשבון ה-Evernote שלכם, למקרה שאתם לא רוצים או אין לכם זמן לקרוא אותם כרגע, או שאתם רוצים לשמור אותם.  כרגע מראה הכפתור הוא לא לרוחי, וכל החוויה (שמבוססת על פלאג-אין של חברה בשם Slocum Design Studio, שחסכו לי כמות נכבדת של עבודת תכנות והתאמה) היא מעט איטית מדי, אבל כל זה ייפתר בקרוב, אני מאמין.     [למען הסר ספק:  רוב מה שאתם יכולים לקבל ב-Evernote הוא בחינם.  אתם יכולים להעלות כמות מסוימת של מידע בחודש, ומעבר לכמות המידע הזו יש חשבון בתשלום חודשי שאתם יכולים לבחור בו.  אני לא מקבל מהם, לצורך העניין, אפילו סנט אחד על להגיד כמה אני מבסוט ממה שהם עושים (ואני משתמש ב-Evernote, בחינם, כבר די הרבה זמן).  יש להם תכנית מסוימת שמאפשרת לבעלי בלוגים שמכניסים את הכפתור לאתרים שלהם לקבל סכום סמלי של כסף כשאנשים שמגיעים אליהם מאותם בלוגים, בוחרים בחוויה בתשלום, אבל אני לא חלק מהתכנית הזו כרגע, ואם וכאשר אהיה, אני אדאג ליידע אתכם.  כך שההמלצה שלי, והכפתור שבתחתית כל פוסט, הם נטולי מיתרים לחלוטין.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  סולומון בורק,  שפעם הופיע הופעה שלמה על כס מלכות והיה כנראה הזמר היחיד שזה נראה מתאים לו, לדברי המבקרים שהיו שם, ושכונה "מלך הרוק והנשמה", נפטר בגיל 69, מסיבות טבעיות כנראה, כשהוא מחכה למטוס שימריא וייקח אותו להופעה עם להקה הולנדית בשם De Dijk, שהאלבום האחרון שלו, שייצא לאחר מותו, הוקלט איתה.  בורק היה "זמר של זמרים", ולא זכה לפופולריות העצומה של חלק מהקולגות המוזיקליות שלו – הוא זכה בגראמי הראשון והיחיד שלו על "Don't Give Up On Me", אלבום שיצא ב-2002 והיה מעין החזרת חוב מוזיקלית של הרבה מאד מוזיקאים מפורסמים יותר – אלביס קוסטלו, טום ווייטס, בוב דילן, וואן מוריסון.  ולמרות זאת, יש שיר אחד שלו שגם מי שלא מכיר את השם שלו בהכרח חייב להכיר.

2. להאכיל את העולם

בערב של אחד הימים המאוחרים של 1984, מהדורת החדשות של BBC שידרה כתבה על הבצורת באתיופיה באותה שנה. רוב האנשים שצפו בכתבה הזו צקצקו בלשונם והמשיכו הלאה, אולי מחזיקים בזכרונם את התמונות של ילדים עם בטנים נפוחות מרעב, יושבים על הקרקע בחוסר אונים ונותנים לזבובים לחנות על עיניהם, מפני שאין להם מספיק כוח כדי להרים יד ולהדוף אותם, כדי שיוכלו להרהר אחר כך במזל הטוב שלהם, לעומת המזל הרע של היבשת הדרומית. אחד האנשים שצפה בכתבה המשיך לצפות, וכשהכתבה הסתיימה גלגלי השיניים במוחו התחילו לזוז בכיוון שבו הוא חשב שההסטוריה צריכה להתפתח – העולם השבע צריך לעזור לאנשים הרעבים האלה, היתה המחשבה הראשונה שלו, ומה אני יכול לעשות כדי לתרום את החלק שלי לעזרה הזו? – היתה השניה. האיש הזה, בוב גלדוף, היה אז הסולן של Boomtown Rats, שהיתה אחת מהלהקות הכי מצליחות בבריטניה באותו הזמן, מה שאמר שהיה לו הרבה איך לעזור.
הוא חיכה מספר ימים להזדמנות הפז שלו, כדי לגייס למטרה הזו מוזיקאי נוסף שהוא העריך, וזו הגיעה כשפאולה ייטס, אשתו אז, אירחה בתכנית הטלוויזיה שהנחתה, ״The Tube", את Ultravox, הלהקה שהמוזיקאי הזה, מידג׳ יור, היה הסולן שלה. יור קיבל את שפופרת הטלפון לידיו באמצע חזרה של הלהקה לתכנית הטלוויזיה, ובצד השני היה בוב גלדוף, מסביר בצורה מהירה ומבולבלת על הכתבה שראה ב-BBC, ועל הרעב באפריקה, ועל זה שהם צריכים לעשות משהו.
התקופה היתה התקופה שלפני חג המולד, זמן שבו רוח של נדיבות וטוב לב שורה מסביב, וגלדוף, שהמוח השיווקי הממולח שלו תרם הרבה להצלחת מבצע הצדקה הזה, חשב שהם צריכים לקשר בין שני הדברים, ואחרי שניסו בחוסר הצלחה למצוא שיר עממי לחג המולד שיכל לשרת את המטרה שלהם, גלדוף הציע ליור לכתוב בעצמו שיר. יור חזר עם פראזה מוזיקלית קצרה, שהוא ניגן לגלדוף באורגנית קסיו קטנה, ושמצאה את מקומה מאחורי השורה החוזרת שמסיימת את השיר.
גלדוף תרם מילים ראשוניות, יור השלים אותן והצליח לחבר שני קטעים מוזיקליים שונים לחלוטין למקשה אחת. יותר מאוחר, הוא טען שהשיר עצמו היה נוראי, ושזו היתה הנשמה היתרה שהזמרים הכניסו לתוך השיר שהפכה אותו לסינגל המצליח שהוא.
גלדוף ויור כבר בחרו את האמנים שהם רצו שישתתפו בהקלטה, וכשגלדוף היה אמור להתראיין לתכנית רדיו על אלבום הסולו החדש שלו, הוא העדיף לדבר במקום על סינגל הצדקה שהם מתעתדים להקליט, ויצר התעניינות תקשורתית עצומה – והרבה מצלמות טלוויזיה שחיכו לאמנים כשנכנסו לאולפן בבוקר ה-25 בנובמבר.
המפיק שהם רצו לגייס להקלטה, טרבור הורן, לא יכל לסיים את ההתחייבויות הקודמות שלו ביום ההקלטה, אך הוא תרם את האולפן שלו למשך 24 שעות, ומידג׳ יור עצמו התנדב להפיק.
החלק האחרון של השיר, שורת הקרשנדו האחת שחוזרת וחוזרת עד שהשיר דועך ונעלם, הוא דווקא הראשון שהוקלט. גלדוף ויור כינסו את כל האמנים שהגיעו באותו בוקר, העמידו אותם בשורות מסודרות על פלטפורמה ולימדו אותם את השורה האחת. אחר כך הם הצטרפו אליהם והקליטו את הקטע, שוב ושוב, עד שנמאס לכולם לשיר אותו.
גלדוף ויור, כל אחד מהם מביא איתו מתודות הפקה שונות, השתדלו לתת ליום ההסטורי לעשות את שלו, ולא לדרוך אחד על הרגליים של השני. לכל אחד מהם היתה השורה האחת שהתעקש עליה – כשיור ביקש לעדן את אחת מהשורות בשיר, שלועגת לאנשים שמקשיבים לשיר במידה מסוימת, גלדוף התעקש להשאיר אותה כי היא היתה, לטענתו, המהות האמיתית של השיר. לכל אחד מהם היה את הזמר שהתעקש להביא – בשביל יור זה היה גלן גרגורי, הסולן של Heaven 17, שהגיע בבוקר אותו יום ראשון. בשביל גלדוף זה היה בוי ג׳ורג׳, שהבטיח להגיע אבל בבוקר ה-25 בנובמבר היה היחיד מבין חברי להקתו שנעדר. גלדוף מיהר לטלפן ולברר וגילה שג׳ורג׳ היה עדיין בניו יורק, אחרי שלא הצליח להתעורר בבוקר אותו יום והטיסה שלו יצאה בלעדיו. גלדוף היה צריך לעבור עוד שתי שיחות טלפון כאלה ויום מורט עצבים עד שהצליח לגרום לג׳ורג׳ לעלות על קונקורד ולהגיע, בשעה שש באותו ערב, לאולפן.
בינתיים, במהלך כל אותו יום, כמעט כל אחד מהמשתתפים נכנס לאולפן לבדו ושר את השיר מתחילתו ועד סופו. טוני האדלי, הסולן של Spandau Ballet, התנדב להיות הראשון. סטינג וסיימון לה בון, שהקולות שלהם, שהוקלטו מבעוד מועד באולפן הביתי של מידג׳ יור, הדריכו את שאר המבצעים איך לשיר את השיר, היו אחרונים. את הפזמון שמחבר בין החלק הראשון של השיר לשני, יור כתב רק באולפן, אחרי שנתן את שורת הסולו האחרונה בחלק הראשון והמקורי של השיר לזמר צעיר מלהקה שרק התחילה לטפס את דרכה למעלה, בשם בונו.
אחרי עשרים וארבע שעות, אחרי שאחרוני המבצעים עזבו את האולפן, אחרי שטרבור הורן חזר כדי לסייע עם המיקסים, השיר היה גמור. גלדוף סיים אותו בהקלטת הודעה – ״הקלטנו את השיר הזה ב-25 בנובמבר. עכשיו שמונה בבוקר, ה-26 בנובמבר. אני חושב שהגיע הזמן שנלך הביתה.״
כל שאר המרכיבים הכרוכים בייצור והפצת סינגל – ההדפסה, עיצוב העטיפה, ההפצה עצמה – נעשו בהתנדבות ובמהירות הבזק, והשיר החל להימכר בחנויות בבוקר יום חמישי של אותו שבוע.
גלדוף קיווה שהסינגל יצליח – הוא תיכנן שהסינגל יצליח, כל מרכיב בהפקתו כרוך בשיקול שיווקי מתוכנן היטב שלו, אבל הוא לא ציפה למידת ההצלחה שהוא עמד לצפות בה. בתוך שבוע, הסינגל מכר מיליון עותקים – יותר מכל שאר השירים במצעד ביחד. גלדוף עשה את כל מה שיכל כדי לוודא שכל פני ששולם על השיר הזה יילך לאפריקה, וכשהממשלה הבריטית סירבה לוותר על המע״מ על מכירת הסינגל, הוא ביקש להיפגש עם מרגרט תאצ׳ר – שבעזרת יכולת השכנוע שלו והלחץ מצד הציבור הודיעה שממשלת בריטניה תורמת את המס לפרויקט של גלדוף.
ג׳ים דיימונד, שהחזיק את המקום הראשון בשבוע שלפני צאת הסינגל, ביקש שאנשים לא יקנו את הסינגל שלו אלא את זה של Band Aid, במקום. כשהסינגל הגיע למקום הראשון, הוא החזיק את שיר חג המולד של Wham במקום השני (והפך אותו לסינגל הנמכר ביותר ההסטוריה שלא הגיע מעולם למקום הראשון), והלהקה החליטה לתרום גם את ההכנסות של הסינגל שלה לארגון של גלדוף.
גלדוף ויור המשיכו את הפעילות שלהם בקונצרט עמוס משתתפים בשנה שלאחר מכן, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך עוד אחד. בשנה שלאחר מכן, קווינסי ג׳ונס כינס מהצד השני של האוקיינוס את מיטב האמנים האמריקניים לסינגל צדקה משלהם. השנים שעברו הביאו איתן עוד שירים כאלה, עמוסי כוכבים מוזיקליים, למטרות צדקה גרנדיוזיות יותר או פחות.
חג המולד של האנשים הרעבים באתיופיה היה מעט שמח יותר, בזכות המשאיות עמוסות האוכל והציוד הרפואי שהסלוגן ״feed the world" התנוסס עליהן, אבל השיר האחד הזה לא פתר, כמובן, את בעיית הרעב באפריקה. וגלדוף חבר לאותו זמר מתחיל ששר את השורה האחרונה בשיר והקים איתו ארגון בשם One, שיש לו מטרה פשוטה אחת – אנחנו יכולים למגר את העוני בעולם עכשיו, בדור שלנו, אם נוכל להבין מה חשוב יותר לעשות, ואם נשכנע את המנהיגים שלנו שחשוב באמת לעשות את זה.
ואם מישהו כמו גלדוף אומר את זה, אני נוטה להאמין לו. הוא הצליח, הרי, לכנס באולפן אחד עשרות אמנים ואת האגו שלהם בשביל מטרה שהוא האמין בה. כמה קשה יכול להיות למגר את הרעב בעולם?

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – תקווה. תכנית. כיוון. ואפילו לא דקה אחת מצולמת עם ג'ון קיוזאק.

1. לפני הכל

לפני שבועיים כתבתי כאן על וועידת המוזיקה של הייניקן, זו שמתרחשת ביומיים שמקיפים את הפסטיבל שהולך להכיל את PIL, LCD Soundsystem ו-The Drums, ועכשיו גם נודעו לי שמות חלק מהאנשים שהולכים להתארח בפאנלים, מה שהופך את הוועידה הזו לאפילו עוד יותר מעניינת.  הנה הם:  משה מורד, שהוא איש רדיו וותיק שהפך כמעט לגמרי לבדו את היורודאנס לכל כך פופולרי בישראל בתחילת שנות ה-90, ינחה פאנל שבו ידברו פאנוס פאנאי, מייסד Sonicbids (אתר שמאפשר למוזיקאים יצירה של תיק עיתונות מבוסס מולטימדיה – זאת אומרת, לא ביוגרפיה ותמונה אלא סרט תיעודי קצר וכמה קליפים, מה שנקרא בעגת המקצוע EPK), בן מנדלסון, ממנהלי פסטיבל וומקס, שהוא פסטיבל מוזיקת עולם לאנשי תעשיית המוזיקה, ופיטר שמידט, ממנהלי יורוסוניק, שהוא פסטיבל אירופאי לאנשי תעשיית המוזיקה, על פלטפורמות שמאפשרות לאמנים מכל העולם לחשוף את עצמם לתעשיות מוזיקה בכל העולם;  איתי מאוטנר, עורך המגזין "360 מעלות" ובעברו ממקימי רדיו ירושלים, מנחה טלוויזיה, אוצר ובעל מועדון, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו דוד טרטקובר, שאין צורך להציג אותו, והמעצבים דורון עדות, להב הלוי ו-JewBoy על התוספת של קונספטים וויזואליים למוזיקה – איך הופכים עטיפה של אלבום, נניח כזו שיש בה פריזמה, לאלמותית?  ואיך מחברים שפה מוזיקלית לשפה גרפית?;  צ'רלי פרסבורג, עורך המהדורה הבריטית של Pollstar, שהוא מגזין שעוסק באמנים מופיעים ובעסקי ההופעות, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו פרנק טקשיטה, מחברת ההפקות היפנית Creativeman, פרוז'ינה ז'פ, מפסטיבל Sziget ההונגרי, וסוזאן ברנטנר מסוכנות וויליאם מוריס, על פסטיבלי מוזיקה – איך יוזמים אותם, איך מביאים אותם לפועל ואיך גורמים להם להצליח;  בועז כהן, שגם אותו אין צורך להציג, ינחה פאנל שבו ידברו זוסה סלאי מ-MTV, אורי סלעי מערוץ 24 וירון טן-ברינק, מבקר תקשורת, על המקום שיש לערוצי מוזיקה בעולם עסקי המוזיקה היום;  חיים אתגר, איש טלוויזיה, ידבר עם אנשי עסקים כמו שוקי גולדווסר, הבעלים של Anova, והדר גולדמן, לשעבר חצי מהצמד Siam ביחד עם ג'ף שפירו, והיום מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן DDB", על המקום שיש למוזיקה בעסקים שלהם;  וחיים שמש, לשעבר מפיק ומנהל ב"הד ארצי" והיום מפיק עצמאי ויועץ מוזיקלי, ינחה פאנל שבו ידברו אסף אבידן, פאנוס פאנאי, וסוזאן ברנטנר, על המקום שיש לקריירה עצמאית לאמנים בעולם העסקים המוזיקלי של היום – האם יש עדיין צורך בנסיון לחתום בחברת תקליטים גדולה?  איך אמן עצמאי יכול לקדם את עצמו בהצלחה?   עוד לגבי הפאנלים האלה אפשר למצוא באתר של הוועידה.

סופיאן סטיבנס הוציא מיני אלבום חדש – או לפחות כך הוא מכנה אותו – בשם "All Delighted People".  הוא מאפשר לשמוע אותו, בחינם, ב-Bandcamp, וגם מוכר אותו בכל מיני מקומות, ביניהם eMusic.  האתר מציע את האלבום, שמכיל שמונה שירים, למכירה תמורת שנים עשר קרדיטים (eMusic, לאלו מכם שחדשים לעניין, הוא אתר שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים ב-mp3 לפי מנוי שמכיל מספר קרדיטים מסוים, שמתחדש כל חודש.  קרדיט אחד, כמעט בכל המקרים, זהה לשיר אחד), נושא שגרם לוויכוח בתגובות הגולשים לאלבום באתר שהעלה שתי שאלות מעניינות – האם אלבום שנמכר בעולם המוזיקה הדיגיטלי, זה שמתבסס על היכולת להוריד ולקנות שירים בודדים, יכול להיות שווה יותר מסכום השירים שלו?  והאם ההגדרה של מיני אלבום, או אלבום, מתבססת על ההגדרה של האמן, או ההגדרה של משך הזמן הכולל של האלבום ("All Delighted People", לצורך העניין, מכיל שני שירים ארוכים במיוחד, אחד מהם – שיר הנושא – הוא בן 17 דקות.  אם סוכמים את כל השירים שבמיני אלבום הזה, האורך שלו הוא כשל אלבום מלא)? [מאז שבדקתי בפעם האחרונה מסתבר ש-eMusic שינו את מחיר האלבום ל-8 קרדיטים, כמספר הקטעים באלבום.  כך שאני לא יודע אם זו היתה טעות מלכתחילה או שהם נכנעו ללחץ הקהל.  אבל זאת סוגיה מעניינת בכל מקרה.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ורג' דיוויד ווייס, שכתב את הלחן של השיר "It's a Wonderful World", נפטר בגיל 89 משיבה טובה;  וגם (כבר בעבר הרחוק, בעצם, לא השבוע – אבל שכחתי לכתוב על זה עד עכשיו) – קטפיש קולינס, שנולד בשם פלפס קולינס, הוא אולי מוכר יותר בתור אחיו הגדול של בוטסי קולינס, בסיסט ומחלוצי הפי-פאנק,  אבל הוא זה ששם באס בידיים של בוטסי קולינס (או יותר נכון, גיטרה עם מיתרים של באס), והיה גורם משפיע במיוחד על התת-ז'אנר הזה – גם ובעיקר מפני שהוא ניגן בשני שירים מרכזיים שעיצבו אותו, "Get Up (I Feel Like Being) A Sex Machine" של ג'יימס בראון ו-"Flash Light" של פרלמנט.  הוא נפטר מסיבות שקשורות בסרטן בגיל 66.

2.  צעדים זהירים

אם דברים היו מתנהלים בסדר אחר, יש סיכוי סביר שמרכיב גדול במיוחד של הדיאטה המוזיקלית שלי בשבועיים האחרונים היה גרסאות אינסטרומנטליות, עטורות בגיטרה וחליל וקלידים, וחפות מכל מאפיין מוזיקלי מעניין, של יצירות קלאסיות של מוצרט, בטהובן ("Ode to Joy".  מי שם את "Ode to Joy" במובייל לתינוק בן שבוע?) ושירי ערש ("ABC" הוא גם שיר ערש, מסתבר), מכיוון שזו המוזיקה שבוקעת מתוך המובייל של הבן שלי, עופרי, כשלוחצים על הכפתורים שלו או כשעופרי בוכה לפרק זמן שהוא בלתי סביר מבחינת המובייל.  המוזיקה אמורה להרגיע את התינוק, אבל אני חושב שבעצם המוזיקה אמורה להרגיע את ההורים, ובזה היא מצליחה לא רע.  תופעת הלוואי הבעייתית פה היא שאני מוצא את עצמי מזמזם קטעים של מוצרט ובטהובן, וגם את "ABC", באופן בלתי רצוני, בכל מיני שעות של היום שבהן המובייל לא פועל.  היה יכול להיות יותר גרוע, אמנם.

אבל דברים התנהלו בסדר הנכון, לפחות מבחינתי, ובימים האחרונים לפני הלידה לאשתי נתקע בראש שיר ספציפי משנות השמונים.  בחדר הלידה, גילינו, יש אינטרנט אלחוטי, והאייפון שלי מצא את השיר ביוטיוב גם שם והשמיע את השיר, ועופרי נולד כשהוא כבר מכיר שיר אחד לפחות בעולם – "The Safety Dance" של Men Without Hats.

יש משהו בקרבה ללידה, או לכל מה שהיה לפני הלידה, שמרגיע תינוק.  אני לא יודע למה זה, אבל חלק גדול מהעצות שאנחנו מקבלים מתייחסות ללעטוף אותו, ולחבק אותו, ולנענע אותו אבל לא חזק מדי, כדי שהוא ייזכר ברחם ויירגע.  ומכיוון שהשיר הזה כלול בחבילה של כל מה שהיה לפני הלידה, גם השיר הזה מרגיע אותו (בגרסה המקורית ובשלל הגרסאות עם מילים אלטרנטיביות שהמצאנו כדי לשכנע אותו לעשות דברים שתינוקות אמורים לעשות אבל לא רוצים באמת).  אז לפחות מהבחינה הזו אני יכול להוריד את הכובע, שאין לי, בפני שני האחים האלה, שגם להם אין כובעים.

לשני האחים קוראים איוון וסטפן דורושצ'וק, והם נולדו בארצות הברית להורים, שכמו שהשמות הפרטיים שלהם ושם המשפחה שלהם מרמזים, לא נולדו שם בעצמם, ועברו בגיל צעיר למונטריאול.  הלהקה שלהם, שהיתה מורכבת בעיקר מהם ומעוד חברים מזדמנים שהתחלפו מאלבום לאלבום, והכילו בין השאר את קולין, אח שלישי למשפחה, ונגנים כמו טרייסי האו, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב אחרת שנקראה Rational Youth, או ז'אן-מארק פיסאפיה, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב פחות מצליחה בשם The Box.  את הלהקה הם הקימו ב-1977, ועברו שלוש שנים לפני שהתחילו את דרכם הרשמית והוציאו EP בשם "Folk of the '80's" שהכיל ארבעה שירים ואת סמל הלהקה, לראשונה, על עטיפת האלבום.  התקופה היתה תקופה של שינוי, לפחות מבחינה מוזיקלית.  עידן מוזיקלי שהרבה אנשים מעדיפים לשכוח שהיה אי פעם קיים הלך ודעך ופינה את מקומו לעידן מוזיקלי אחר שהרבה אנשים היו מעדיפים לשכוח שאי פעם היה קיים, וכמו רוב העידנים המוזיקליים האחרים בהסטוריה המודרנית של העולם, הוא כרך בתוכו, בנוסף לסגנונות המוזיקה הייחודיים שלו, גם אופנה משלו, התנהלות משלו וריקוד משלו.  בניגוד לדיסקו ונגזרותיו, שהיו סוגי מוזיקה שעודדו ריקודים זוגיים, על אף המונולוגים הכוריאוגרפיים הכרוכים בהצבעות לא מפורשות למעלה ולמטה, הניו ווייב, והפאנק שהקדים אותו, היה סגנון מוזיקה שליווה דרך מחשבה מיוחדת, שבבסיסה עמד האינדיבידואליזם.  אני מביע את עצמי בדיוק בדרך שאני רוצה, לכן אני קיים, גרס האידיום הפאנקי (וגם הניו ווייבי שאחריו) – בסגנון המוזיקה הקודם, ההבעה העצמית היתה כרוכה לרוב בוולגריות בוטה. בסגנון המוזיקה האחרון, היא היתה כרוכה באופנתיות שגבלה בגיחוך (דוגמא). הריקוד שליווה את הפאנק, ואחריו את הניו ווייב, ואחריו את סגנונות המטאל הקלים יותר, נקרא פוגו.  בבסיסו, מחזיקים את פלג הגוף העליון יציב ומזיזים את הרגליים בצורה תזזיתית לכל מיני כיוונים, לא כולם נראים בריאים לרוקד או לסביבתו.  המהדרין גם משתדלים להיכנס אחד בשני, רצוי עם פלג הגוף העליון היציב, במהלך הריקוד.

שומרים בכניסה למועדונים הם, ברוב המקרים, אנשים שאוהבים יציבות.  בתקופה ההיא, אולי גם היום, התפקיד שלהם לא היה רק למנוע מאנשים להיכנס למועדון אם בעלי המועדון לא היו רוצים אותם בו, אלא גם להבטיח שההתנהגות בתוך המועדון לא מסכנת את החוגגים בו.  דיסקו, מבחינתם, היה ריקוד אידיאלי.  אנשים רקדו ונראו שמחים כשהם רוקדים, הם הזיזו את הידיים והרגליים לכיוונים צפויים. אם היו צרות, הם יכלו לראות אותם מקילומטרים.  פוגו, לעומת זאת, לא כל כך אידיאלי.  האנשים שרקדו נראו בעיקר זועמים או מלאי אדרנלין.  הם זזו בכיוונים לא צפויים, בזמנים לא צפויים, ובהרבה מהמקרים נכנסו אחד בשני – אבל לאף אחד, עושה רושם, לא היה אכפת.  הם עדיין נראו שמחים כשהם רוקדים.  הבאונסרים לא אהבו את זה, ובמהלך השנים הראשונות שבהן סגנון המוזיקה הזה התפשט ברחבי קנדה, הם השתדלו לגרום לרוקדים להפסיק.  מי שייתפס רוקד בצורה הזאת, הם אמרו, ייזרק מהמועדון.   איוון וסטפן דורושצ'וק היו חלק מבני הנוער שניסו את סגנון הריקוד החדש הזה וחלק מבני הנוער שזעמו על התנהגות הבאונסרים, וזו התופעה שהשיר "The Safety Dance" נכתב עליה.  "אתה יכול להתנהג בגסות רוח ולהיות מנותק לחלוטין מהכל," הם כותבים. "ואני יכול להתנהג כמו אידיוט."  גרעין השיר, לפחות לדברי הסולן באחד מהראיונות שנערכו איתו, היה הרצון, והצורך, והזכות, להבעה עצמית, גם בכל מה שקשור לריקוד בתגובה למוזיקה שמושמעת במערכת הכריזה.  "אנחנו להקת פאנק עם להיט אחד, בעצם," הוא אמר בראיון הזה.  "אז אנחנו אנטי כל דבר."

למזלם של שני האחים וחברי הלהקה האחרים באותו זמן, השיר הפך להיות להיט כלל עולמי מאד במהירות.  הוא נכנס לעשרת המקומות הראשונים במצעדים בקנדה, בארצות הברית ובאנגליה.  הוא היה אחד מעשרים הסינגלים הנמכרים ביותר בדרום אפריקה באותה שנה.  הוא הצליח להיכנס למקומות גבוהים במצעדים ברוב מדינות אירופה האחרות וגם בישראל הוא זכה להצלחה לא קטנה בזמנו.  הקליפ הימי-ביניימי המוזר של השיר, שצולם באנגליה, זכה גם הוא (עד היום, בעצם) לכמות יפה של הקרנות בערוצי המוזיקה השונים.  לצערם של שני האחים, זה היה פחות או יותר השיר האחרון שזכה לכזו הצלחה בקריירה שלהם.  שני אלבומים מאוחר יותר, הם הקליטו אלבום ששיר הנושא שלו, "Pop Goes the World", שיר ילדים במסווה, היה גם הוא להיט קטן (ונמצא אצלי, עד לא מזמן, ובטח גם אצלכם, במגירת ה"הכרתי-את-זה-אבל-לא-ידעתי-שזה-שלהם").  אחר כך הם הקליטו עוד שני אלבומים, האחרון שבהם הוא כמעט אלבום גראנג', חצי שנה לפני שהז'אנר הזה הפך להיות פופולרי (אבל לא הצליחו לשכנע את חברת התקליטים שלהם שזה הולך להיות הדבר הגדול הבא, ולכן להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה מסיאטל גנבה להם את התהילה), והתפרקו.  מאוחר יותר, שני האחים חזרו כדי להקליט אלבום אחד אחרון, "No Hats Beyond This Point", שהיה עטור סינתיסייזרים כמו האלבומים הראשונים שלהם, ונעלמו סופית.

אין צורך להצטער בשבילם, אמנם.  איוון דורושצ'וק הוא אבא במשרה מלאה לילד בן שבע, שאולי גם הוא הורגע בינקותו עם השיר הזה של אבא שלו, וחי עדיין בקנדה, אם כי בצד האנגלי שלה עכשיו, והוא מתפרנס, פחות או יותר, מהתמלוגים של השיר האחד הזה, שהוא אולי כבר לא להיט בזכות עצמו, אבל הוא עדיין פיסת תרבות הסטורית שאפשר למצוא אזכורים לה במקומות כמו "Scrubs" ו-"Family Guy".  סטפן דורושצ'וק חי עדיין בקוובק ומתפרנס מדברים שהם לא מוזיקה, אבל גם הוא נהנה מהפופולריות הקיימת עדיין של השיר הזה.

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא יהיו כאן שני פוסטים – אחד ביום הבלוג הבינלאומי ואחד בסוף השבוע, כרגיל.  עד אז – אליס קופר. איגי פופ. דיוויד בואי. אלקס לייפסון. מובי. הנרי רולינס. וערפדים. מה יכול להיות רע?

1. לפני הכל

EMI, עוד חברת תקליטים שהולכת להתמוטט כמו בית מקלפים כשהמהפכה הדיגיטלית נושבת עליה, מנסה למכור את Abbey Road, האולפנים, כדי לנסות לכסות את ההפסדים הכבדים שלה.  פול מקרתני לא ממהר להוציא את פנקס הצ'קים.   [או שלא]

תיקון קטן משבוע שעבר:  פיטר גבריאל, שהוציא בשבוע שעבר את אלבומו "Scratch My Back" שמכיל גרסאות כיסוי מינימליסטיות משהו לשירים של אחרים, לא מתכוון להוציא אלבום של אותם אמנים מכסים שירים שלו – הוא מקווה להוציא אלבום כזה, בתנאי שאותם אמנים יחזירו לו טובה ויבצעו את השירים שלו. הוא, למשל, מבקש את "Wallflower" מרדיוהד, דווקא, ולא את "Games Without Frontiers".  אמנם, כשפיטר גבריאל מקווה, זה נשמע הרבה יותר מבטיח.

רובנו, כשאנחנו מאד רוצים לראות אמן מופיע ולא יכולים, מסתפקים בלדחוף דיסק למגש וללחוץ על play, או ללחוץ על מקש במחשב ולתת ל-MP3 להחליף את נוכחותו של הזמר הזה.  כשאריק קלפטון רוצה לראות אמנים מופיעים הוא פשוט מזמין את כולם ועושה מזה פסטיבל.  לפסטיבל קוראים Crossroads, על שם שיר שמשותף לו ולרוברט ג'ונסון, ויהיו שם, בין השאר, בי.בי. קינג, ג'ף בק, ובאדי גאי.  החלק המעניין יותר בשביל מי שהוא לא אריק קלפטון הוא הראיון המרתק שעורכים איתו ועם ג'ף בק ב-Rolling Stone.

2.   שש תחנות שבועיות
בסוף השבוע הזה –  יום חמישי, ליתר דיוק, הגוספל חוגג שלוש שנים.  לרגל האירוע, אני מתכוון לעשות כאן משהו מיוחד שיתמשך על פני כמה ימים, שבין השאר ידרסו את היום שבו אני בדרך כלל מפרסם את המהדורה החודשית של Versus the Spin, וזאת הסיבה (זאת לא באמת הסיבה.  זה התירוץ) שלא תהיה מהדורה של Versus the Spin החודש.  במקום, מסע קצר דרך שישה שירים שמילאו את הרווחים שבין האבנים הגדולות של השבוע שלי:

1    Bon Iver – Blood Bank

מערכת היחסים שלי עם אלבומים חדשים ופופולריים בעולם האינדי היא מוזרה אבל די יציבה – כמעט בכל פעם שיש איזשהו אלבום שכולם מדברים עליו, כותבים עליו, שומעים אותו, מקימים לו מזבחים קטנים – אני בדרך כלל לא מצליח להגיע אליו עד אחרי שאנשים עוברים לדבר על אלבומים אחרים לגמרי.  לפעמים זה קורה מפני שהדברים שאני שומע הם לא בהכרח בסדר הקניה שלהם, ולפעמים זה קורה מפני שאני לא מבין על מה כל המהומה.  במקרה של Bon Iver, שמו המוזיקלי של ג'סטין וורנון, זה היה קצת משניהם.  בדרך כלל, באותה מידה,  מגיע איזשהו שלב של הארה (גם הוא קורה, כאמור, אחרי שכולם כבר עברו לשמוע, ולדבר, ולכתוב על אמן אחר לגמרי).  הפעם הוא הגיע בהאזנה להקלטת ההופעה שליוותה את האוסף הנפלא "Dark Was the Night".  כמעט כל האמנים שהקליטו בשביל האוסף התאספו ללילה אחד בניו יורק כדי לבצע על במה אחת, ביחד ולחוד, חלקם את השירים שהקליטו וחלקם שירים אחרים.  בין כל שאר השירים, שבהקשבה לפודקאסט לא יכלתי לדעת איך קוראים להם, היה איזשהו שיר יפהפה.  הוא הגיע והלך מהר מדי, משאיר את ההרגשה הזו שמשאירים כל השירים שדורשים שישמעו אותם שוב, ושוב, ושוב, וההופעה המשיכה כאילו לא קרה שום דבר.  משהו בחלק האחורי של הראש שלי רשם לעצמו משהו על השיר הזה ומי שמבצע אותו – הסיפורים ששמעתי על האמן הזה, שאחרי שנפרד מחברתו הסתגר בבקתה בוורמונט והקליט את האלבום העצי והמזוקן הזה, התאימו לאיך שהשיר הזה גרם לי להרגיש.   "נפגשנו בהתרמת דם," הוא שר. "מסתכלים בשקיות.  תוהים אם משהו מהצבעים מתאים לשמות על התגים.  את אמרת, 'תראה, הנה שלך, מעל הכל עם השקיות של האחים שלך.  אפשר לראות את הדמיון, גם בעד השקיות.' ואני אמרתי, 'אני מכיר אותו היטב'."

מאוחר יותר מצאתי את רשימת השירים והשיר הזה, "Blood Bank", באופן אירוני, דווקא לא היה חלק מהאלבום ההוא.  הוא יצא כחלק מ-EP מיוחד שנושא את שם השיר.  אחרי שמיהרתי ורכשתי את ה-EP הזה, אני יכול להגיד שאני מרגיש שוב מיושר עם החזית של עולם האינדי, וגם אם לא – זה בסדר.  ג'סטין ואני נחכה פה עד שהאלבום ההוא שכולם מדברים עליו וכותבים עליו ושומעים אותו יהיה האלבום השני שלו.

2   Jawbox – Savory

חברי הטוב עידו ואני הסכמנו בשיחה לא מזמן, שיש קבוצה של להקות, כולן מוצלחות כמעט באותה מידה, שעשו מוזיקה מעולה בתחילת שנות ה-90.   המוזיקה שלהם היתה קצת רועשת וקצת חדה ומשוננת קצוות, אבל הם עדיין היו יכולים להצליח באותה מידה שעמיתיהם בצד השני של היבשת הצליחו.  Jawbox, כמו חבריהם ללייבל Helmet, וכמו The Jesus Lizard ו-Cop Shoot Cop, נבלעו בצללים של הרוק האלטרנטיבי שהלך ושיגשג בתקופה ההיא, וחבל.  Jawbox הוציאו בחודש שעבר את האלבום הכי טוב (והכי קליט, והכי מצליח, כנראה סיבה ותוצאה שכאלה) שלהם, "For Your Own Special Sweetheart", וזאת הזדמנות מצוינת בשבילכם להיכנס לעולם שלהם.

לא נורא.  בעולם מקביל לא רחוק מכאן, כמעט אף אחד לא שמע על נירוונה.

3   The Low Anthem – This God Damn House

ומצד שני, יש את הלהקות האלה שאין להן שום יומרה להיכנס אל תוך החיים שלך.  הן מחכות בצד, בסבלנות, מפני שהן יודעות שכל מי שיאסוף אל תוך האוזן שלו משהו מהצלילים שלהם, יבין כמעט מיד על מה הם מדברים.  ובמקרה הזה, הלהקה הזאת, שהשם שלה השתרבב אל כמה דברים שקראתי, מצאה את דרכה אל הפודקאסט Tiny Desk Concerts של NPR.  הם התחילו את השיר הזה, שכתב והשאיר להם חבר הלהקה שעזב מאז, דן לפקוביץ, בקינה משותפת של פלוגלהורן וקלרינט.  והשיר הזה נמשך בקול מהוסס, בהרמוניום ובקלרינט, ובדיוק כשאני חושב שהשיר הזה לא יכול להפוך להיות יפה יותר, הסולן, ג'ף פריסטובסקי, לוקח טלפון סלולרי אחד ומחייג ממנו לטלפון סלולרי אחר.  הוא מתחיל לשרוק לתוך הטלפון האחד, ומחייג לטלפון שלישי, ומחזיק את שלושתם והפידבק שיוצא משלושת הטלפונים הוא הרעש הכי יפה שאפשר לסיים בו את השיר הזה.

4   Bruce Dickinson – No Way Out…Continued

במהלך השבועות האחרונים התפייסתי עם ברוס דיקינסון.  את הסולן של Iron Maiden הכרתי עד אז בעיקר מפארודיות ומסיפורים לא מחמיאים של אמנים שהופיעו איתו, וצבעו אותו באור של סולן לא מבריק במיוחד של להקת רוק כבד שכותב שירים פומפוזיים על נושאים ספרותיים אקראיים.  אבל באוסף של אלבומי הסולו שלו ששמעתי לאחרונה הוא מקדיש שלוש עשרה דקות שלמות להסביר איך קריירת הסולו שלו התחילה, ולמה כל אחד מהשירים בדיסק הבונוס שבאלבום נמצאים שם, והאיש שמאחורי המיקרופון עושה רושם של אדם אינטיליגנטי, שיודע לעשות מעצמו צחוק במידה סבירה, ומעבר לזה – גם השירים שלו מגוונים ומעניינים מספיק כשמתייחדים איתם מאחורי אוזניות.  השיר הזה לקוח מתוך פרויקט גנוז שלו שמסקרן אותי במיוחד, בזכות העובדה שדיקינסון מגדיר את האלבום הזה, שאולי ייצא יום אחד, בתור נסיון שלהם להשיג סאונד מפחיד, מתוח, של פיטר גבריאל.  וכדי לבלבל, גם לפיטר גבריאל יש שיר שנקרא "No Way Out", שהוא לא השיר הזה.

5    Black Sabbath – Solitude

המחשבה האינסטינקטיבית שלי על Black Sabbath היא הריפים ההם, שטבועים בתוך ההסטוריה של הרוק הכבד, והאגדה הזו שאומרת שהשם של סגנון המוזיקה עצמו מגיע מהם, ולכן, כל פעם שאני שומע באלבום שלהם שיר מהסוג הזה, שבו טוני איומי מוריד את הרגל מהדיסטורשן ואוזי אוסבורן מחליט לא לצרוח, אני מופתע מחדש.  Black Sabbath בונים את הבלדות שלהם, אמנם, בדיוק מאותם החומרים שמהם בונים את השירים הקלאסיים שעיצבו דור שלם של מוזיקאים אחריהם – מאבני הבניין המוזיקליות הכי קטנות, אלו שמתאימות אחת לשניה בדיוק ואלו שאפשר לשייף אותן עד שאי אפשר להרגיש את ההבדל.

6    Counting Crows – Round Here (live at the 10 spot)

הגרסה של "Round Here" שפותחת את האלבום הראשון של Counting Crows היא רק צילום של ביצוע אחד, סדרה של רגעים, מנוגנים ומוקלטים בבית מבודד על גבעה.  הצילום הזה, כדרכם של צילומים, הולך ומצהיב ודוהה, ו-Counting Crows, שהשירים שלהם נשמעים אחרת בכל הופעה, הולכים ומתפתחים.  ו-Round Here, טביעת האצבע השונה שלהם בכל פעם, נשמע יותר ויותר טוב – גם בגרסאות האימתניות האלה של עשר דקות (באלבום ההופעה שלהם, "Across a Wire" ) ושמונה דקות (בהקלטת ההופעה הזו שבכותרת שכן הצלחתי למצוא).

זה הכל לצד הזה של השבוע.  בסוף השבוע הזה, כאמור, הגוספל חוגג שלוש שנים – צפו בחלל הזה.  עד אז, גם אנימציה קלאסית היא לא מה שהיתה פעם.

1.  לפני הכל

שני ערבי הופעות המחווה לטום ווייטס ב"אוזן בר", לכבוד "שׁשירים משומשים", אלבום שירי טום ווייטס בעברית שאמור לצאת בקרוב, היו מוצלחים במיוחד.  מבחינת הקהל, שהיה הרבה ממנו, מבחינת האמנים, שכל אחד ואחד מהם נתן הופעה מצוינת (כל אלו שראיתי, בכל מקרה), ושעשה רושם שנהנו לחלוק עם הקהל את האהבה שלהם לווייטס.   אני הרווחתי, בנוסף לדברים הברורים מאליהם – הזכות להופיע מול קהל ענקי (מבחינתי) ולשיר את השיר של טום ווייטס שאני הכי אוהב, וגם שיר שלי, היכרות עם כמה אמנים מעניינים שלא יצא לי לשמוע עד עכשיו, והיכרות עמוקה יותר עם אלבום אחד של טום ווייטס ("Swordfishtrombones" ) שאיכשהו לא יצא לי לשמוע לעומק עד עכשיו, כשאמנים הפכו את השירים מתוכו לעברית ועשו אותם יותר נגישים.  אני אנצל גם את הגוספל בשביל להגיד תודה ענקית לגיאחה, שמעבר לזה שנתן לי הזדמנות לקחת חלק בפרויקט המבורך הזה, יש לו גם את הכשרון האדיר להרים פרויקטים מהסוג הזה בקלות מחויכת כזו (ככה זה נראה לי, בכל אופן.  אני בטוח שזה מאד קשה, בעצם).  האלבום, כאמור, בקרוב בחנות הסמוכה למקום מגוריכם.

במהלך המעבר שלי על הזמנות להופעות קרובות ב-Facebook, אני בדרך כלל מסתכל על הופעות של ה-Midnight Peacocks, רואה שהן ביום שלא מתאים לי, ומוחק אותן.  הפיקוקס, יבורכו על חריצותם, מופיעים לעתים כל כך קרובות שאני בטוח שבסופו של דבר אני אמצא את הזמן לראות אותם.  מהסיבה הזו, כמעט ומחקתי בטעות הודעה על הופעה אחרת לגמרי, של להקה שהיא בעצם להקת האם של ה-Midnight Peacocks.  למזלי, עצרתי את עצמי מוקדם מספיק בשביל לדעת שב-18 לפברואר, איתן רדושינסקי, דני אברג'יל וחגי פרשטמן, שהם Plastic Peacocks, יתאחדו להופעה אחת בלבונטין 7.  כחלק ממחיר ההופעה יינתן גם דיסק שמכיל את שני האלבומים של הלהקה – זה שיצא וזה שלא יצא, שזה בכלל שווה את הכל.

זה לא באמת קיץ של הופעות עד שמישהו מבטל.  והנה, Dave Matthews Band עוד לא הודיעו על בואם לכאן בצורה מסודרת וכבר הם מודיעים על לכתם.  מסתבר שהם פונים שמאלה במזרח התיכון ולא ימינה, כפי שסברנו קודם.  במקום זה, אנחנו מקבלים את אלטון ג'ון, רוד סטיוארט ומטאליקה.  לא כוחות.

[אבל גם, בתקווה, את בוב דילן.] [וגם את לס קלייפול.]

"פת/קית", לייבל עתיר במוזיקה טובה שלא מסתדרת בדרך כלל עם המיינסטרים, חוגג חמש שנים להיווסדו.  כדי לחגוג את העניין, הם עושים שנים דברים – אחד, הם מוציאים את כל אלבומי הלייבל, חלקם כבר מזמן לא ניתנים להשגה, מחדש;  שתיים, הם עורכים שני ימים של הופעות, ב-5 וב-6 בפברואר, בבניין שבו הם פועלים ברח' פרנצויז בתל אביב, שם הם גם ישיקו את האוסף הרביעי של הלייבל.

וברוטשילד 12 חוגגים את היווסדו של המקום (לפני כמה חודשים, אמנם, אבל מי סופר), בפסטיבל שנקרא, כראוי, "פסטיבל שתמשרה".  בגלל שם המקום ושם הפסטיבל, יהיו שם הופעות משתים עשרה בצהריים, עד שתים עשרה בלילה, ב-12 לפברואר.  מחיר הכניסה יהיה 12 שקלים.  יופיעו, בין השאר, האחים רמירז, בום פם, צ'רלי מגירה, העברית, Monotalk, הקולקטיב, בני בשן, אסף שריג, Buffalos ושני/אחרון/אוקטובר.

2.  היום שאחרי המהפכה

"אתם יודעים מה קורה בעולם שבחוץ, כשאתם נמצאים פה?"  ג'ארוויס קוקר שאל מעל הבמה המרכזית בגלאסטונברי.  זה היה יום ראשון, הלילה האחרון של הפסטיבל של שנת 1995 [זה היה בעצם יום שבת. אבל ג'ארוויס קוקר, מוקף באוהלים, סמים ובוץ, טען שזה יום ראשון. לא נשבור לו את המילה].  הקהל ענה שלא.  "אתם רוצים לדעת?"  הקהל צעק שלא.  "אין סיבה שתרצו.  אבל מחר, כשתצאו בחזרה לעולם מהפסטיבל הזה, אתם תצאו לעולם שונה לגמרי."

העולם השונה לגמרי היה תלוי בג'ון מייג'ור.  מייג'ור, ראש הממשלה הבריטי, הודיע באותו יום שהוא מתפטר מתפקידו ובריטניה, שתססה מרוב רצון לשינוי באותן השנים קיוותה שהמשמעות של זה היא בחירות מתקרבות וחילופי שלטון בין המפלגה השמרנית, ששלטה בבריטניה במשך כל העשור הקודם ומחצית העשור שעבר בינתיים, לבין מפלגת הלייבור, שהוסיפה את המילה "החדש" לשמה כדי לנסות ולדרבן את בריטניה לקבל על עצמה שינוי, כל שינוי.

אבל הפוליטיקה הבריטית היא סבוכה, והבחירות הכלליות לא הגיעו – לפניהן היו צריכים לאשר כל חברי הפרלמנט הבריטי את בקשת הפיטורין של ראש הממשלה שלהם, והם העדיפו לדחות אותה.  מייג'ור, שהטריק שלו עבד, היה שמח וחופשי להמשיך להוביל את בריטניה במהלך השנתיים הקרובות לכיוון שבו הוביל אותה מאז תחילת שנות ה-90, כיוון שתושבי הממלכה העגומה העדיפו לא ללכת בו בעצמם.

אבל השינוי המשיך לחלחל בתוך כל מרכיב של הישות הבריטית, וזה כלל גם את המוזיקה.  ובזמן שהרצון הזה לשינוי תירגם את עצמו לבריטפופ, Pulp, שחיכו בסבלנות תקופה די דומה למפלגת הלייבור כדי להגיע לפסגת הפופולריות המוזיקלית, הצליחו לעשות את זה בסופו של דבר עם אלבום אחד, שהוציאו ב-1995.

השינוי שהתושבים הבריטיים רצו לראות מתרחש בשנות ה-90 היה קשור למעמד.  בעוד שהמעמד העליון, מעמד האצולה והכסף, היה זה ששלט באנגליה בחמש עשרה השנים האחרונות, הקולות שנשמעו ברחובות ובעצרות הפוליטיות היו שייכים למעמד הפועלים ולמעמד הבינוני.  המוזיקה, הספרות, הקולנוע, העיצוב והבגדים של התקופה היו מבוססים כולם על העצמה והאדרה של שני המעמדות האלה – המלחמה המוזיקלית הגדולה באמצע שנות ה-90 היתה בין להקה שהדגישה את מוצאה ממעמד הפועלים ולהקה מהמעמד הבינוני שהעמידה פנים שהיא ממעמד הפועלים.  ובמרחק מסוים משתי הלהקות הגדולות האלה, וממגוון הלהקות הקטנות יותר האחרות שביחד יצרו את הבריטפופ, להקה אחת עם סולן גבוה וממושקף שפעלה הרבה לפני שמישהו חשב לקרוא לסגנון המוזיקה הזה בריטפופ החליטה לספר את הסיפור כמו שהוא באמת.  בלי להאדיר אף אחד מהמעמדות, את התקופה או את הרצון האדיר לשינוי, ג'ארוויס קוקר כתב שיר על מה שבאמת התרחש באנגליה באותו הזמן.  "התקופה היתה מין תקופה כזאת של מבט מהצד, תקופה שבה הציבור העריץ את הפרא האציל," הוא אמר בראיון.  "אבל אני הסתובבתי באיזורים של גורדי השחקים בלונדון, וראיתי שם הרבה פראיות, אבל מעט מאד אצילות."

את השיר, שהיה בעיניו נסיון הפיוס הליריקלי בין הנטיה שלו לכתוב שירים רגילים על אנשים רגילים, שאין להם אמירה פוליטית ומעט מאד אמירה חברתית, לבין הרצון של ראסל סניור, נגן הכינור בלהקה, שרצה שהלהקה תיקח חלק באמירה הפוליטית שבעבעה מתוך בריטניה באותם הימים, הוא כתב מתוך זכרון עמום של בחורה יווניה עשירה שלמד איתה בקולג' על שם מרטין הקדוש לאמנות בלונדון.  היא למדה פיסול, הוא כתב בשיר, אף על פי שאחר כך לא יכל לזכור אם זה בדיוק מה שלמדה, ובערוץ הטלוויזיה השלישי של ה-BBC, שם הפיקו תכנית טלוויזיה שלמה על השיר הזה, לא הצליחו למצוא זכר לבחורה הזו בכלל.  הבחורה היתה, בכל אופן, סמל.  מתוך סקרנות, היא רצתה לדעת איך חיים האנשים הפשוטים, הרגילים, של אנגליה.  בניגוד אליה, כך כותב קוקר בשיר, האנשים הפשוטים לא יכולים פשוט לבטל את המסלול המסחרר למטה בו החיים שלהם נעים, מפני שאין להם ברירה אחרת.  השיר, שהביע בצורה מדויקת את המצב העגום שבו באמת נמצאו האנשים בבריטניה באותו הזמן, הידהד בהרבה מאד כיוונים, לא רק מוזיקליים, בבת אחת.  הוא טיפס עד למקום השני במצעד והפך את Pulp כמעט בין לילה מלהקה שמקומה היציב בשוליים היה מובטח במשך יותר מחמש עשרה שנים ללהקה ששמה מוזכר כמעט בבת אחת כשמזכירים את המילה בריטפופ.   העולם שם לב, סוף סוף, לשירים המיוחדים של Pulp  – להקה שהגדירה את עצמה כשילוב של Abba ו-The Fall – יוצרים של שירי פופ מושלמים שהאירו באור אחר את כל הגורמים שמרכיבים את המרקם האנושי שמסביבם – האנשים השבורים שמנסים בלא הצלחה להעביר קצת מחכמת החיים שלהם לדור הבא כדי שהדור הבא לא יעשה את אותן הטעויות כמוהם, אלו שנמצאים בצד, בולטים בשונותם משאר האנשים שבעיר, שצוחקים עליהם מפני שהם לא לובשים בדיוק את אותם הבגדים וחושבים שהם האנשים המוזרים, האשה ששוב יושבת חצי עירומה על מיטה בחדר שהיא לא מכירה ויודעת רק במקרה איך היא הגיעה לשם.  בעוד שהלהקות האחרות שעמדו בפסגת הבריטפופ העדיפו להאדיר פן אחד של החברה הבריטית – התרבות הרוק'נ'רולית המחוספסת של מעמד הפועלים, הצבעוניות, מצד אחד, והחדגוניות, מצד שני, של החיים בעיר ענקית, האנשים השונים, המוזרים, שנמצאים בשולי החברה, והם נורמליים ולא נורמליים בבת אחת – Pulp העדיפו לתאר את החיים כמו שהם.  השירים שלהם היו מעט עצובים ומעט שמחים בלי באמת להתכוון להיות אף אחד מהדברים האלה, וכשג'ארוויס קוקר הרים את קולו כדי לסיים את השיר הזה, "Common People", על הבמה בגלאסטונברי ביום שבת הזה, הוא לא עשה את זה  בתחינה ולא בתוכחה.  הוא עשה את זה מפני שזו היתה הדרך האמיתית היחידה להתמודד עם השגרתיות ולגרום לשינוי לעשות עוד צעד אחד קדימה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – תהיו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.