תפריט ראשי:

חיפוש באתר

Categories

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Tags

בלוגרול

ארכיב עבור 'שירים'

Moon River

1.   לפני הכל

צירוף של חוסר זמן ועודף דברים לעשות (הם בדרך כלל באים ביחד, משום מה) גורם לפוסט הזה לראות אור באמצע השבוע הזה, במקום בסוף השבוע שעבר.  מצד שני, אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה:  שני פוסטים השבוע!

רשימת חמישים ההמצאות הטובות השנתית של Time כוללת גם נציג ישראלי: קותימן, ש-ThruYou שלו נבחר בזכות היותו סוג אמנות חדש.  רק בשביל ההשוואה, בין ההמצאות האחרות ברשימה אפשר למצוא את הטיל שיביא אסטרונאוטים למקומות רחוקים יותר מהחלל (אבל לא ינחית אותם בשום מקום), חיסון לאיידס, בשר שמגדלים במעבדה ומאוורר בלי להבים.

CokeMachineGlow, אתר מוזיקה קנדי, אוסף בכל שנה את מיטב האמנים החדשים והמעניינים שנכתב עליהם באתר ומבקש מהם להקליט גרסת כיסוי לשיר.  הפעם, בגלל שהעשור מסתיים והכל, הם מבקשים גם מכם – קוראי האתר, או הגוספל, במקרה הזה – לשלוח להם גרסאות כיסוי לשירים מהעשור האחרון.  השיר האהוב עליהם ייכנס לאוסף ויחלוק את המקום בו עם כל מיני להקות שעוד לא שמעתי עליהן.

2.  Moon River

Moon Riverהמשימה היתה פשוטה יחסית, אבל עדינה כמו המאמצים הדיפלומטיים של השכנת שלום בין שתי מדינות אויבות.  "אני צריך שתכתוב שיר," אמר בלייק אדוארדס להנרי מנסיני, "בשביל אודרי הפבורן."  האמת, שהלכה על קצות האצבעות בכל מקום שבו דיברו על סרטים בתקופה ההיא, היתה שבזמן שבו להרבה שחקנים היה קול שירה נעים, והרבה מהם השתמשו בו גם כדי לשיר בזמן שהמצלמות לא צילמו, לאודרי הפבורן היה קול מחוספס ונמוך ובמנעד שלא השאיר מקום ליותר מדי מלודיה.  בסרטים שבהם היתה צריכה לשיר, הבמאים מצאו דרכים לכפר על זה – זמרות אחרות שרו את השירים שלה בסרטים אחרים, בקול נעים יותר משלה, וב"גבירתי הנאווה" שצולם שלוש שנים מאוחר יותר, ג'ולי אנדרוז, שהשתתפה במחזמר אבל המפיקים העדיפו את הפבורן המפורסמת יותר על פניה, היא זו ששרה.  אבל הפעם, בשביל "ארוחת בוקר בטיפאני", בלייק אדוארדס, הבמאי, והפבורן עצמה, התעקשו שהיא תשיר.  כשמפיק שראה את הסרט הגמור הציע להוריד את השיר מהסרט, הפבורן הודיעה שזה ייעשה על גופתה המתה (אם כי במילים פחות נחמדות).
מנסיני הצליח במשימה שלו, לכתוב שיר במנעד מצומצם, ונתן לג'וני מרסר, אחד מכותבי השירים הכי טובים והכי נשכחים של שנות החמישים והשישים, לכתוב את המילים.  מרסר, שניסה פעמיים לכתוב מילים לשיר שיתאימו לעלילת הסרט וויתר על שני הנסיונות, החליט לחזור למחוזות הילדות שלו, הנהר שזרם מאחורי הבית שלו בסוואנה, שהיה לו את השם הפשוט "הנהר האחורי" – back river.  שיר פשוט על שני ילדים שהולכים ביום קיץ אחד לאורך הנהר, קוטפים אוכמניות ומדמיינים את החיים מעבר לנהר, במקום בו הקשת נגמרת.   המילים התאימו בדיוק לדמות – הולי גולייטלי, נערה תמימה מעיירה מנומנמת בטקסס, שנכנסה בטעות למערבולת החיים המהירים, האורבניים, הלא תמיד כנים של ניו יורק – מאד בדומה לג'וני מרסר עצמו, שהשירים שלו, על טבע ומרחבים וגעגוע למשהו ישן, אמריקני ובסיסי, היו תמיד מאד שונים מהשירים התזזיתיים והמחוכמים של הכותבים האחרים בני זמנו. מאוחר יותר, כדי ליישר את המציאות עם האגדה, החליטה מדינת ג'ורג'יה לקרוא לנהר הזה מחדש בשם Moon River.

ההתעקשות של אדוארדס ושל הפבורן להשאיר את השיר בסרט הוכיחה את עצמה.  כשהגיע הזמן לזה, השיר היה מועמד לאוסקר, וזכה בו.  בטקס האוסקר שר אותו אנדי וויליאמס, שהפך להיות מזוהה יותר עם השיר ממאות המבצעים האחרים שלו – הוא גם בחר בשיר הזה להיות שיר הפתיחה של תכנית הטלוויזיה שלו, ושמם של חברת ההפקה שלו ואולם ההופעות שלו במיזורי. בין מאות המבצעים האחרים אפשר למצוא את החשודים המוכרים – פרנק סינטרה, פול אנקה, פרי קומו, בובי דארין, אפילו The Divine Comedy, וגם את Afghan Whigs, וגם את R.E.M., ואת מוריסי – שהקליט את השיר פעמיים.

בניגוד לאמנים האחרים, שהקליטו את השיר בחרדת קודש, מקפידים שכל המילים יושרו במקומות הנכונים, באינטונציה הנכונה, עטופות בצלילים הנכונים, מוריסי החליט להכניס שינויים במילים של השיר, בדרך הביצוע שלו, ברעשי הרקע, בשביל להפוך אותו לאפל יותר ומוזר יותר.  "שני נוודים, יוצאים לראות את העולם," הוא שר, כמו בגרסה המקורית, אבל ממשיך, "אני לא כל כך בטוח שהעולם ראוי לנו.  שנינו רודפים אחרי קצה אותה קשת, אבל למה היא תמיד מעבר לפינה?  למה היא תמיד מעבר?"

בגרסה הראשונה של השיר שלו, בה הקול שלו כמעט טובע בענני דיסטורשן ובאס שחוזר על עצמו, אודרי הפבורן בוכה, בסצינה מתוך הסרט, מפציעה מבעד לרעש ונותנת לשיר נופך יותר מאיים ויותר מסתורי.  מוריסי שר בצורה כמעט אדישה, לא שם לב לצלילים שמאחוריו.  מאוחר יותר, הוא הקליט גרסה נוספת לשיר, מפוכחת ומפויסת יותר.  המילים נשארו אותן מילים, מתריסות נגד המילים המקוריות, אבל המוזיקה הפעם היתה רגועה יותר ונאמנה יותר למקור.

זה הכל לחצי הזה של השבוע.  עד החצי הבא (שבו אספר על כמה היה טוב בהופעה של סול וויליאמס) – פרדי מרקורי נפטר היום לפני שמונה עשרה שנים.  זה בשבילו.

ארבעה ימי עצמאות קטנים

לכבוד יום העצמאות שבא עלינו לטובה, הלכתי לחפש עצמאות מוזיקלית במקומות אחרים.  במקום הצלילים שמעצבים את המדינה שלנו, שישים ואחת שנים אחרי שהבריטים החליטו לעזוב אותה לנפשה, צלילים שמעצבים את העצמאות האישית של אנשים אחרים.  שלושה ימי עצמאות קטנים, ועוד אחד:

1.  Bruce Springsteen – Independence Day

כל המשפחות המאושרות בשירים של ברוס ספרינגסטין מאושרות בדיוק באותה הצורה.  המשפחות האומללות, על אף שזה לא נראה ככה מרחוק, אומללות כל אחת בדרכה שלה.  לאורך הקריירה שלו ספרינגסטין כתב הרבה שירים שהם בעצם סיפורים קטנים – נקודות האור האחרונות בחיים של אנשים קשים, שיש להם חיים קשים, שמאבדים את מה שנותר להם ושהחשיכה הולכת לסגור עליהם.  בדרך כלל המצלמה מתמקדת בעיירה קטנה, שמבססת את עצמה מסביב למפעל אחד, או מכרה אחד, או מחצבה, או מקום שבו חוטבים עצים, שבה האנשים הם אפורים והחיים שלהם אפורים יותר, ובמקרים מסוימים גם המפעל האחד הזה, כשהוא נסגר, הופך את העיירה למקום הרבה יותר מחניק והרבה יותר סגור.

לספרינגסטין יש את היכולת הנדירה הזאת לקחת משהו שיכול לקרות לכולם, משהו פשוט ודק וחסר ברק בעצמו, ולהפוך אותו לשיר מרגש, רק בזכות המילים שהוא מניח, אחת לפני השניה, כדי לתאר את הייאוש והצער והעצב שמצטברים בתוך הסיפור הזה.  ב-"Independence Day", שיר שהקליט בשביל "The River", שהוא אלבום שיש בו כמה וכמה שירים כאלה, שהם בעצם סיפורים שאף פעם לא נגמרים טוב, אלו הם אבא ובן שלא מסוגלים לחיות באותו הבית.  הם רבים ורבים, ובאחד מהלילות הריב הופך להיות מר וקשה ואי אפשר לשכוח אותו, והבן מחליט שהוא צריך לעזוב – את הבית, את העיר, את החיים שאבא שלו סלל בשבילו ושהוא צריך לעקוב אחריהם צעד אחרי צעד, בדיוק באותם המקומות בהם אביו דרך, כדי לא למעוד וליפול ולשבור את הכל.  הוא יודע, הבן, שהמרחק והקרע ביניהם הם לא אשמתו של האבא. "אני לא אתן להם לעשות לי את מה שהם עשו לך," הוא אומר, "הם" במקרה הזה הם האנשים העשירים שמפעילים את המפעל, או המחצבה, או מזקקת הנפט, שמונעים מהעיירה להתפתח ובונים דור, אחרי דור, אחרי דור, של אנשים שההתחלה שלהם והסוף שלהם הם בדיוק אותו הדבר.

ספרינגסטין כתב את השיר כשהיה בן 19 ועזב את הבית בעצמו.  אולי במקרה שלו העזיבה היתה יותר נעימה, אבל דורות של מאזינים, שנים אחרי שהשיר נכתב, מבינים בדיוק על מה הוא מדבר גם אם הדברים לא נצבעים אצלם בצבעים כל כך כהים ומרירים. "השיר הזה מוקדש לכל מי שעוזב את הבית השנה," הוא אומר בהקלטה הזאת, וגם מי שעזב כבר, וגם מי שלא חושב על לעזוב, יכולים להבין את הסיפור.

2.   Elliott Smith – Independence Day

אני לא מכיר הרבה מהשירים של אליוט סמית', והשירים שאני מכיר הם בדרך כלל מהסוג העצוב, המהורהר, אלו שמרמזים על הסוף שמצא אותו מוקדם מדי.  כך שכשאני שומע שיר של אליוט סמית' שהוא שמח, שהמנגינה בו מרמזת על המילים והמילים מחפות על המנגינה, זה נדמה לי שפתחתי את הדלת ונכנסתי בלי לדפוק, ותפסתי אותו, בטעות, שמח.  מהר מאד הוא ירים את העיניים מהגיטרה, יסתכל לכיוון שלי ויזעף, אבל כרגע עושה רושם שיש משהו שעושה אותו אופטימי.

בשיר הזה, זה פרפר.  או לפחות, זאת המטאפורה.  פרפר מתחיל את חייו כזחל ואחר כך הופך להיות גולם ושני אלה לא יפים במיוחד.  אחר כך, כשהוא יוצא מהגולם שלו, פרפר הוא בדרך כלל יפהפה, אבל החיים שלו הם קצרים מדי וחסרי משמעות מדי.  אלא אם כן הוא זוכה להיות מצולם כשהוא הוגה במשמעות החיים בסוף של תכנית טלוויזיה לילדים, הוא בדרך כלל מת, במקרה הטוב בזמן תעופה, צונח אל הקרקע בלי התראה, במקרה הרע מתחת לנעל של מישהו.

בשיר הזה, מצד שני, אני רוצה לחשוב שסמית' עושה את המעשה הנדיר ומסתכל על הצד החיובי – החיים הם קצרים, הוא רוצה להגיד במטאפורה המאד מדויקת הזאת, ולכן כדאי לנצל אותם ככל שאפשר, להפוך אותם לצבעוניים ככל האפשר, לעוף כמה שיותר גבוה, כדי שהנפילה תהיה כל כך הרבה יותר מרהיבה.  הפרפרים של סמית', אבל, הם לא בדיוק כמו כל הפרפרים האחרים שמסלול החיים שלהם הוא צפוי.  בשירים שלו, כשהם מסיימים לעוף, ביום האחד הזה שלהם של חופש, הם חוזרים אל הגולם שלהם.  גם הוא נמצא בגולם כזה משלו, והוא מביט למעלה אל הפרפרים האחרים שהיו הגיע תורם – יום העצמאות שלהם.  גם שלו יגיע, בסופו של דבר.  סיבה מצוינת להיות אופטימי.

3.  Comsat Angels – Independence Day
שנות השמונים היו תקופה מוזרה.  כלי הנגינה החדשים הובילו לסוגי מוזיקה חדשים, וסוגי המוזיקה החדשים האלה היו תלויים בעיקר באלה שהשתמשו בכלי הנגינה החדשים, מה שהפך את השירים הפופולריים לנוראיים במיוחד, או למוצלחים במיוחד, אבל חשף את העשור הזה לבעיה ייחודית:  כלי הנגינה הפכו את השירים למאד דומים אחד לשני, במידה כזאת שהאמנים הטובים באמת יכלו להיברר מאלו הפחות מוצלחים רק שנים אחר כך.

הנה, לדוגמא, Comsat Angels, להקה מוצלחת משנות השמונים שאתם קרוב לוודאי לא מכירים, וגם אני לא הכרתי.  בין הסולן שלהם, קווין בייקון, לבין שאר המוזיקאים של שנות השמונים, קרוב לוודאי שלא מפרידות שש דרגות, ובכל זאת הם הטביעו את החותם שלהם על שנות השמונים בלהיט אחד או שניים, מאד מאד מינוריים.  ובכל זאת, יש להם כנראה מספיק מעריצים כדי להצדיק איחוד וסיבוב הופעות מחודש, השנה.

את הקשר בין שם השיר הזה, הפזמון שלו ושאר השיר אני לא כל כך מבין, אבל השורה-שהיא-לא-בדיוק-פזמון שחוזרת בו היא די מעניינת – "אני לא יכול להירגע מפני שאני לא יכול לעשות כלום, ואני לא יכול לעשות כלום מפני שאני לא יכול להירגע".

4. ועוד אחד

במהלך החיפושים שלי אחרי שירים אחרים ליום העצמאות מצאתי את הקליפ הזה, שמשלב את האהבה שלי למוזיקה בנגלית (לפחות, זה מה שאני חושב שזה), לאהבה שלי לצפיה מרחוק בתרבויות של אנשים אחרים:   זאת פרסומת של חברת תקשורת סלולרית מפקיסטן שצולמה (כולל השיר שנכתב במיוחד בשבילה על ידי זמר שהוא כנראה מאד פופולרי בפקיסטן, וקרוב לוודאי מכיל מילים מאד פטריוטיות ומרוממות  נפש, אבל בפקיסטנית) לכבוד העצמאות שלהם, שהם קיבלו מבריטניה שנה לפנינו, באוגוסט.  ילד שחוזר מבית הספר נחרד לגלות שיש דגל פקיסטן שתלוי בין שני חלונות בשכונה שבה הוא הולך, ושהוא קשור.  הוא מנסה לקלוע אליו ברוגטקה ובמקום זה מצליח לשבור חלון של בעל חנות, וכשזה יוצא לצעוק עליו ומגלה את הסיבה הוא מתנדב לעזור לילד.  מהר מאד שאר תושבי השכונה ממהרים לעזור לילד ובונים לו מדרגות לדגל, וכשהוא מצליח בסופו של דבר להגיע לדגל ולהתיר את הקשר, תושבי השכונה עומדים ומצדיעים לדגל ולילד, והכל שב על מקומו בשלום.  אז נכון, הם מוסלמים, יש להם נשק גרעיני והם קרוב לוודאי לא אוהבים אותנו במיוחד, אבל המסירות שלהם לדגל שלהם די נוגעת ללב.  גם אם זאת רק פרסומת לטלפון סלולרי.

יום עצמאות שמח!

Bohemian Rhapsody ו-Paranoid Android: קווים לדמותם

1.  לפני הכל

סוף השנה היה והלך, ובמקומות כאלה ואחרים עדיין אפשר למצוא סיכומים כאלה ואחרים.  קסטה החליטה, למשל, לסכם את השנה באמצעות האלבומים שהשפיעו עליה השנה – בלי קשר לשנה המקורית שבה יצאו – שזאת דרך מאד מעניינת להסתכל על השנה לדעתי.  וב"שרת העיוור" מסכמים את השנה לפי המסורת בפרויקט "הגיבור הלא מושר" שלהם, והשנה גם אני הצטרפתי לרשימת הכותבים – כך שאם מה שמופיע כאן למטה לא מספיק לכם, אתם יכולים לקרוא גם על Mountain Goats.

פרינס, שפעם יכולתי לקרוא לו שכן שלי (אבל גם הוא וגם אני עברנו ממינסוטה), הולך להיות איש עסוק בשנה הקרובה – לא רק שהוא הולך להוציא שלושה אלבומים משל עצמו ב-2009, הוא הולך לחזור לעסק של להפיק אלבומים לזמרות שהוא מגלה, הפעם עם זמרת בשם בריה וואלנטה שהוא טוען שנשמעת כמו שאדה.

2.  כשאני אהיה המלכה, אתם תהיו הראשונים שיוצמדו לקיר

Night at the Operaבשנת 1975,  אחרי שלושה אלבומים, עשרות הופעות, סיבוב אחד בארצות הברית ביחד עם Mott the Hoople והרבה קהל, בכל העולם, שלא ממש הבין אותם, Queen היו על סף פירוק.  הם היו מיואשים מההקלטות הארוכות, מחילוקי הדעות המוזיקליים, מהעובדה שאף אחד לא מכיר עדיין בגאונות שלהם, ממיעוט השירים שלהם במקומות גבוהים במצעדים, ואם כל זה לא הספיק, בריאן מיי הצליח להיכנס ולצאת מבית חולים פעמיים במהלך הקלטת האלבום השלישי.   האלבום הבא, הם החליטו, יהיה האחרון שלהם אלא אם כן הוא יהיה מצליח במיוחד.

כל אחד מחברי הלהקה תרם לפחות שיר אחד לאלבום – זאת היתה המסורת ב-Queen, שבה בכל אחד מהאלבומים עד לאחרון שבהם יש לפחות שיר אחד של כל אחד מחברי הלהקה.  פרדי מרקורי, באופן טבעי, תרם יותר שירים.  שניים מתוכם נכתבו, עד לאחרון הצלילים שבהם, על ידו.  באחת מההזדמנויות הראשונות, באולפן כפרי בוויילס, בזמן ששאר חברי הלהקה שיחקו פריזבי בשדה בחוץ, פרדי מרקורי ישב ליד פסנתר וניגן את התווים הראשונים של אחד מהשירים הכי מפורסמים בהסטוריה.  אחר כך הוא חזר הביתה והתחיל לכתוב את השיר, בחתיכות קטנות, ולהביא אותו לאולפן.  כל יום – עוד ועוד דפים של ספר טלפונים שעליהם כתובים שמות של תווים – אף פעם לא התווים עצמם – של כל צליל וצליל בשיר הזה, של כל אחד מהכלים.  הוא ישב עם כל אחד מחברי הלהקה בנפרד והסביר להם מה הם צריכים לנגן וכל אחד ניגן את התפקיד שלו, כשקיבל קטע חדש לנגן, בנפרד.  שאר חברי הלהקה קראו לשיר "הקטע של פרד", ולשיר לא היה שם עד כמעט לרגע שבו הקלטות האלבום הסתיימו.  האגדה מספרת שסרט ההקלטה של הגרסה הסופית הוא שקוף לחלוטין בכמה מקומות.  "לשיר הזה קוראים Bohemian Rhapsody," פרדי מרקורי אמר כשהשמיע את השיר הגמור לחברי הלהקה – הפעם הראשונה שבה שמעו את כל הקטעים שהקליטו מתחברים יחד.  השיר הזה היה, והוא עדיין, אחד מהשירים הכי יפים והכי מורכבים שאי פעם הוקלטו.  הוא הפך את Queen, בבת אחת, ללהקה מאד מפורסמת ומאד מצליחה והוא אחד מהסינגלים הכי נמכרים שלהם.  האלבום עצמו הצליח להביא אותם להישג שהם קיוו להגיע אליו כדי להימנע מלהתפרק – הוא מכר יותר משלושה מיליון עותקים רק בארה"ב – וכל זה, כשהסינגל הכי נמכר והכי חשוב מתוכו מופיע בו רק בדרך אגב, השיר הכמעט אחרון, לפני ההמנון הבריטי שאחריו הולכים הביתה.

22 שנים מאוחר יותר, וכמה קילומטרים דרומה, להקה אחרת מצאה את עצמה באולפן כפרי – בית, בעצם – מנסה להרכיב את עצמה מחדש.  שנות ה-90 עברו על עולםOK Computer הרוק הבריטי בנסיונות לבנות ז'אנר מוזיקלי חדש, מחובר יותר לעבר המוזיקלי המשותף שלהם – ולא זה של ארצות הברית.  בזמן שהבחורים העירוניים המגניבים והבחורים הקשוחים שאבא שלהם עובד בנמל נלחמו על מי יהיה מלך הכיתה, הילדים המוזרים מאוקספורד שעמדו ליד הקיר במסיבות בנו לעצמם צליל מיוחד משלהם והשתחלו, כמעט בלי שיבחינו בהם, אל תוך הבריט-פופ.  בהתחלה במרומז, באלבום הראשון, אחר כך, באלבום השני, הצליל שלהם הפך להיות הרבה יותר מוסגר ומוכר – ונימה של ניכור ושל ייאוש התחילה לבצבץ מבעד לסדקים שבאלבום הזה.  עכשיו, באלבום השלישי, הם היו צריכים להוכיח את עצמם כמי שהם באמת או לקבל את הדין ולהיעלם כמו עוד להקת בריט פופ מלנכולית, ביחד עם כל שאר להקות הבריט פופ המלנכוליות שאף אחד לא ממש זוכר עכשיו.  בשביל זה, הם נכנסו לאולפן אחד, ואחר כך לאולפן שני, והקליטו את אחד מאלבומי המופת של שנות ה-90.  אלבום שמתחיל בשיר סכיזופרני מעט – מצד אחד, זה אחד משירי הפתיחה הכי טובים לאלבום , ומצד שני, הוא לא באמת שייך לשם.  הוא נשמע כמו שיר שמושמע בהפסקה לפני שהסרט מתחיל – כשהסרט מתחיל, בארבעה צפצופים שמרמזים על ספירה לאחור, נפרש מולנו אחד מהשירים המורכבים והמרתקים יותר בצד הזה של שנות ה-80.  הוא בנוי כמעט בדיוק באותה צורה כמו "Bohemian Rhapsody" – קטע שקט ורגוע, אחר כך קטע רועש וסוער, ואחר כך קטע שקט ורגוע שוב.  כאן, בניגוד לשיר האפי של Queen, שלושת החלקים הם מאד שונים וכמעט ואינם מתחברים אחד עם השני – רק בסוף הקטע השלישי חוזרים מוטיבים של הקטע השני ומחברים את השיר כולו יחד. חברי Radiohead הכחישו, וחזרו והכחישו, בראיונות, שהם תיכננו לכתוב את "Bohemian Rhapsody" של שנות ה-90.  אבל ההשוואת הן כמעט מתבקשות – בשני המקרים, זהו האלבום השני מתוך ארבעה שהופקו בשיתוף עם אותו מפיק – רוי ת'ומס בייקר בצד של Queen ונייג'ל גודריץ' בצד של Radiohead – שעזרו לעצב את הצליל הייחודי של הלהקה.  וזה היה האלבום, בשני המקרים, שהוכיח סוף סוף לכל האנשים שעדיין לא היו משוכנעים לגבי הטיב הלהקות האלה.  מאוחר יותר, Queen התפרקה ונעלמה (וחזרה, למרות שאני עדיין מתכחש לזה), ו-Radiohead גם היא לאט לאט הולכת ונעלמת.  אבל שני השירים האלה מוכיחים לנו בעיקר דבר אחד – להקה יכולה לשנות את כל מה שאתם יודעים עליה ברגע אחד.  גם אם הרגע הזה הוא ארוך מאד.

שירים עצובים – החלק השני

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  חבר מתקופת הלימודים במיניאפוליס כתב השבוע בשורת העדכון הפייסבוקית שלו: "מתאבל על ג'ימי קרל בלאק.  מי שלא יודע מי זה ג'ימי קרל בלאק לא באמת מכיר הסטוריה מוזיקלית."  שזה אולי נכון, במידה מסוימת, אבל אפשר להבין את העובדה שהרבה אנשים עשויים להיות מסנוורים מדי מהכריזמטיות של הבחור שהיה לפניו רוב הזמן – ג'ימי קרל בלק היה המתופף המקורי של The Mothers of Invention, האינדיאני שבחבורה, והבחור המוזר הלבוש בשמלה שדומה קצת לפראנק זאפה על העטיפה של "We're Only In It For The Money" אבל הוא לא.  הוא נפטר בגיל 70 מסרטן ריאות.

ואחד מהפרויקטים המעניינים שקשורים בזאפה היה קשור גם בפייר בולז – מלחין צרפתי של המאה ה-20 שפראנק זאפה הודה שהיה אחת מההשפעות הכי גדולות עליו, שהקליט אלבום של גרסות תזמורתיות, מעובדות ומנוצחות על ידו, של שירים של זאפה, ושעכשיו זוכה למנת נחת הסטורית כשהוא הופך להיות המלחין הראשון שמוזיאון הלובר מקדיש לו תערוכה.  אם יוצא לכם להיות בצרפת בחודש דצמבר, יש דברים הרבה פחות מעניינים לעשות מללכת לבקר בתערוכה הזו, שחלק ממנה אצר בולז בעצמו ובמהלכה (ב-2 בדצמבר) גם ייערך קונצרט חגיגי, וחינם, של בולז מנצח על "ציפור האש" של סטרווינסקי.

2.  שובו של שירים עצובים

גיאחה זרק את הכפפה באוויר ב"עונג שבת" שלו בסוף השבוע – "איזה שירים תמיד יגרמו לכם לבכות?" הוא שאל, בקצה הבלוג שלו, ואני, ששירים עצובים הם לחם חוקי (או יותר נכון, הייתי רוצה שהם יהיו לחם חוקי) – אחרי הכל, כבר ניסיתי והוכחתי לעצמי שאני לא ממש יודע לכתוב שירים שמחים – חשבתי וחשבתי על זה והגעתי למסקנה שכבר כתבתי על זה.  אז הלכתי אחורה, לפוסט מהעבר שבו פרסמתי רשימה של 25 שירים עצובים וגיליתי שכהרגלי בימים ההם, עשיתי רק חצי עבודה.  או שני שליש.  תלוי איך מסתכלים על זה.  הרשימה הכילה רק 15 שירים – את העשרה האחרים, קיוויתי, אוכל להשלים מתגובות של קוראים.  תגובות היו, אבל זמן לשמוע את השירים ולראות אם הם באמת מתאימים לרשימה מחייבת של שירים עצובים, כאלה שאולי לא גורמים לבכות (בנים לא בוכים, אחרי הכל) אבל גורמים להרגשה הזאת של המשהו תקוע בגרון וההתחלה של דמעות שמבצבצות (בגלל היובש שבאוויר, רק בגלל היובש שבאוויר).  אף על פי שהרעיונות של הקוראים שהשאירו רעיונות – ספטמבר כהן, גבי, איילת, דודו ו-marder, (ואם לא אמרתי אז, אני יכול לנצל את ההזדמנות להגיד עכשיו – תודה!) היו מעניינים ומוצלחים, אני חושב שאני מעדיף עכשיו להמשיך את הרשימה הזו בעצמי.  אם כן, עוד עשרה שירים עצובים:

1   Leonard Cohen – The Night Comes On

אף על פי שהרפטואר של כהן בשירים עצובים הוא אדיר (כמה שירים שמחים באמת יש לו, בעצם?), זה השיר שהכי נוגע בי בכל פעם שאני שומע אותו.  למה?  מפני שבניגוד לשירים אחרים שלו, שהם מהורהרים, ספוקלטיביים, משליכים מבט לאחור בתוגה ובגעגועים, מהשיר הזה מבצבצים קצוות של אכזבה.  אכזבה של כהן מעצמו, מהדרך שבה ניהל את חייו והוא מנהל את חייו.  הוא מביא כל כך הרבה מטאפורות בשיר הזה – האם קבורה בשלג, האב נהרג מכדור תועה בסופה של מלחמת יום כיפור, הילדים יוצאים מן הגלים, אבל מאחורי כל המטאפורות האלה טמונה האמת שהוא מנסה להסתיר ולא להסתיר בבת אחת – אם היה יכול ללכת אחורה ולשנות ולו כמה דברים, הוא היה תולה את הכובע והגיטרה והולך ועושה את זה.  בחלק הראשון של הרשימה כתבתי על "Cats in the Cradle", שזה שיר שאני חושב עליו הרבה כל הזמן, במיוחד עם הרגלי העבודה הלא בריאים שלי ועם העובדה שהסיכוי הסביר שלהארי צ'אפין ולי יהיה משהו מן המשותף כשנהיה גדולים קיים.  ב-"The Night Comes On" יש משפט אחד שלוקח את כל מה שנאמר בשיר הזה ומגמד אותו, ולפעמים אני מוצא את עצמי חושב על השורה הזאת, מתוך השיר הזה, אפילו יותר – הוא אומר על הילדים שלו, שמזמן כבר התרגלו לעובדה שלאבא שלהם, הטרובדור, יש דברים חשובים יותר בחיים מהם – "And they hide, they hide in the world".

2 The Twilight Singers – The Lure Would Prove Too Much

כל כך הרבה צער, וזעם, ותהומות אדירות וחסרות תחתית, היו חלק מהחיים של גרג דולי, ששירים מהסוג הזה הם כמעט בלתי נמנעים – ודברים דומים מפוזרים כבר ברפרטואר שלו בשלוש הלהקות שהיה ועודנו חבר בהן ובאלבום הסולו האחד שלו, לפעמים ממלאים אלבומים שלמים.  כאן השיר היפהפה הזה מתחבא בסוף של EP שהקליטה הלהקה אחרי שיצא האלבום האחרון, "Powder Burns".  השיר עצמו הוא לא יוצא דופן – הוא עצוב ומינורי ונגרר כמעט בכוחות אחרונים עד לסוף הטוויילייט-סינגרי שלו.  אבל מה שהופך אותו לכל כך מיוחד וכל כך גורם-לדבר-הזה-שנתקע-בגרון הוא העובדה שגרג דולי החליט לשלב הודעות של מזכירה אלקטרונית שהושארו לו, אולי בזמנים שהיה חפור כל כך עמוק בתהום כזו או אחרת שלא יכל, או לא רצה, לענות.  בסוף השיר, יש הודעה מאמא שלו.  היא תוהה לדעת אם הוא מחוץ לעיר ולא סיפר לה, ומקווה שהכל בסדר איתו.  אבל משהו בהרגשה הכללית של השיר הזה, שאני רוצה לחשוב שנכתב על טד דמי, גורם לי גם לחשוב שגרג דולי לא נמצא מחוץ לעיר אלא בבית, אולי שפוף בפינת איזה חדר, מביט בטלפון אבל לא מסוגל לענות, משותק מצער, ומפחד ומגעגועים.

3   Sia – Breath Me

אני קצת חלוק דעות לגבי השיר הזה. מצד אחד, אני נגד שירים כמו השיר של הזמרת האוסטרלית הזאת, שכתוב עליו באותיות ניאון ענקיות, "אני שיר עצוב."  הוא שבלוני, הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים והוא יודע את זה.  מצד שני, הוא כל כך אפקטיבי.  אולי זה לא השיר עצמו.  אולי זו העובדה שהוא מתקשר כל כך לעובדה שהוא מושמע, במלואו, בסצינה האחרונה של אחת מהסדרות הכי טובות בהסטוריה של הטלוויזיה (אני לא יודע את זה בעצמי, אף על פי שיש לי מושג שהוא תוצאה של כמה הפרקים שראיתי – ושל הסצינה האחרונה הזו, אבל זה מה שאומרים לי אנשים שראו את הסדרה הזו מתחילתה ועד סופה).  אולי זו העובדה שהוא עושה בדיוק מה שהוא צריך לעשות בדרך כלל – מתבל סצינות מסרטים וסדרות בקמצוץ הזה של עצבות שאמור ללוות סצינה שאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות איתה.

4  The Blue Nile – Family Life

את החלק הראשון של הרשימה סיימתי ב-Happiness של הלהקה הסקוטית הזו, מאותו אלבום.  והשיר ההוא, על אף שהוא עצוב ועל אף המועקה הזמנית בגרון שהוא גורם לי תמיד, הוא שיר פופ שמח וקופצני לעומת השיר הזה, שמתחבא כמה שירים אחריו בלב האלבום.  "ישו, בבקשה, תעיר אותנו שמחים הפעם – לא עוד צעקות, לא עוד מריבות – חיי משפחה."  אחד מהשירים הכי עצובים על חג המולד שאני חושב שאי פעם שמעתי.

5 Queen – Those Were the Days of Our Lives

כשהייתי צעיר יותר, Queen היתה הלהקה האהובה עליי.  לאט לאט, אספתי את כל האלבומים שלהם, הכרתי את המילים של כל השירים בעל פה, עקבתי אחרי כל מה שהם עשו, מבחינה מוזיקלית או לא, אבל גיליתי אותם באמת בשלב מאוחר מדי – עברו רק כמה שנים והאלבום האחרון שלהם כלהקה שלמה, "Innuendo", יצא.  זה היה ב-1991, וזמן קצר אחר כך פרדי מרקורי מת ו-Queen, לפחות כמו שאני הכרתי אותה, לא היתה יותר.  השיר הזה, "Those Were the Days of Our Lives", הוא אחד מהשירים האחרונים באלבום וכתוצאה מכך, גם אחד מהשירים האחרונים של Queen (כל זה, כמובן, עד שייצא "Made in Heaven" ויוסיף עוד כמה שירים לרפרטואר).  הוא מכיל הכל בעצם – את הצער, ההתרפקות על העבר, ההשלמה והפרידה – בשיר אחד.

6  Bruce Springsteen – Lift Me Up

הוא אולי אחד מהמופיעים הגדולים החיים היום עם ה-E Sreet Band, והוא אולי יכול להקליט ולשיר שירי פולק מודרניים, לבדו באולפן, בצורה אפקטיבית לא פחות, אבל את העבודה הכי מופלאה שלו ברוס ספרינגסטין עושה בבית, עם מכונת ההקלטה בת שמונה הערוצים שלו.  עובדה – "Streets of Philadelphia", "Secret Garden", וגם השיר הזה, שעד שיצא אוסף ה-Essential של ספרינגסטין והוא התעקש להוסיף לו דיסק נוסף של שירים נדירים ולא מאולבמים, התחבא מאחורי הקרדיטים של אחד מהסרטים שתרגום השם שלהם לעברית הוא הכי טוב – "אי וודאות" (Limbo באנגלית).  ברוס ספרינגסטין מנסה את כוחו באוקטבות הגבוהות הפעם, וזה בדיוק מה שהופך את השיר הזה לכל כך שברירי ויפה.

7   Grant Lee Buffalo – Happiness

זה מאד פופולרי, עושה רושם, לשיר על שמחה ולהתכוון בדיוק להיפך מזה. במקרה זה, Grant Lee Buffalo, שהם גראנט לי פיליפס וחברים, נותנים נופך דרומי, אקוסטי ומעט מלנכולי לחיפוש המתמיד אחרי האושר – "קשה למצוא את זה, אני מודה – אני לא טוב בדבר הזה, באושר, אם תמצא את זה, אנא תחלוק את זה עם כולנו," פיליפס מסכם, וזאת המהות של השיר הזה, שקוראים לו "אושר", אבל שואב את כל זה מהסביבה בבת אחת כשהוא מושמע.

8   Counting Crows – Perfect Blue Buildings

אדם דוריץ גם הוא מתמחה בכתיבת שירים עגומים במיוחד, ועושה רושם שהאלבום הראשון של  Counting Crows עטור כמעט כולו בשירים כאלה, והשיר הזה, "Perfect Blue Buildings", הוא כנראה ליבת העגמומיות של האלבום הזה.  "ארבע וחצי בבוקר, אין יותר גרוע מזה," הוא מסכם – ובעיני הדמיון, שלי לפחות, יש חלון בדירה בבניין, ובחוץ יש משהו שהוא עוד לא יום אבל כבר לא לילה, והוא מכיל בתוכו את כל האכזבות, כל הוויתורים, כל הצעדים הלא נכונים, כל מה שיחזור על עצמו ביום שיבוא, ואת הייאוש שמתפשט על פני רצפת הדירה כמו קרני השמש שעדיין לא באמת שם.

9   Peter Gabriel – Mercy Street

לפיטר גבריאל יש את התכונה הזאת, שאולי קצת נשכחה באלבומים האחרונים, של לקחת סיפור, להפוך אותו לשיר ולעטוף אותו בשכבות של סינתיסייזרים נעימים, עד שהוא הופך להיות משהו הרבה פחות מאיים והרבה פחות מיואש.  "So", אחד מהאלבומים הכי מוצלחים שלו, מלא בשירים מיואשים – "Don't Give Up", למשל, או "Red Rain", והשיר הזה – שאני אפילו לא יודע על מה הוא מדבר, גם אחרי שקראתי את המילים כמה פעמים, הוא אחד מהכי מיואשים שבהם.

10    Gene – Where Are They Now?

גם במקרה הזה, להקה שכותבת שירים עצובים בעיקר על מנת לכתוב שירים עצובים.  מדי פעם, יוצא להם משהו שמטייל קצת מעבר למחוזות השירים הנוגים המתפוגגים, משהו שנשאר.   "אני לא יכול לעמוד כאן לבדי," מרטין רוסיטר שר, "אני לא מסוגל לנשום, לא מסוגל לאהוב," ומשהו בשירה שלו, בהתגברות הפתאומית של הגיטרות, גורם לי לחשוב שהפעם הוא רציני, שזה לא משהו שהוא מעדיף לזייף כדי לגרום למועקות הגרון המלאכותיות להיווצר.  דווקא בסוף, אחרי שהוא שר את המשפט האחרון – "אני אבוד בערפל" – והגיטרות, הבס והתופים ממשיכים את מלאכתם עד שהשיר נחלש ונעלם, נמצאים הקטעים הכי אמיתיים והכי גורמים-למועקות-גרון.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  שתי מילים:  פיקסאר.  חדש.

על להקה אחת שהיא Catherine Wheel ולהקה אחת שהיא לא

1. לפני הכל

בשקט בשקט, בלי לספר לאף אחד, יעלה כחלק מפסטיבל הפסנתר הקרוב ב"צוותא", ברט אנדרסון – סולן להקת Suede בעבר והיום סולן להקת Suede בעבר, וינגן, אולי, את "My Dark Star".  או שלא.  זה הולך לקרות, בכל אופן, ביחד עם אביב גפן, ביום שבת ה-15 בנובמבר.

והנה אחד מהמאמרים שזכו בפרס פוליצר השנה, ששייך ל"וושינגטון פוסט" – ג'ושוע בל, כנר קלאסי מהטובים בעולם, מנגן למשך יום ברכבת התחתית בוושינגטון די.סי.

2. מעגל ההשראה – "Heal" ו-"Break"

Catherine Wheelסיפרתי כאן בעבר על המקום שבו גיליתי את Catherine Wheel בפעם הראשונה.  הסיבה שקניתי את האלבום, פרט לעטיפה, שעוצבה על ידי סטורם ת'ורגרסון, היתה מפני שזיהיתי את אחד מהשירים, ששמעתי ואהבתי ב-MTV לפני כן – שיר שנקרא "Waydown" שהיה אחד מהלהיטים הגדולים יותר שלהם.  מלבד השיר הזה, השירים שמסביב היו חביבים עליי בשמיעה הראשונה יותר ופחות, וחלק מהם התחבבו עליי יותר עם הזמן, וחלק לא.  שיר אחד, מצד שני, תפס אותי כבר מהרגע הראשון – חמישה אקורדים מתחלפים, מטפסים אחד על השני כשכל אחד משאיר את חותמת הרעש שלו באוויר לזמן ארוך בזמן שהבא אחריו מציג את עצמו.  אחר כך חריקת מיתרים אדירה והאקורדים האלה חוזרים, אבל הפעם יש להם גוון אחר – גוון נואש, מתחנן, אוחז ברגליים ונגרר.  והשירה של רוב דיקינסון (בן הדוד של) ממשיכה אחר כך בדיוק באותם התנאים.  "Heal", נקרא השיר הזה, והוא כל כך מצמרר וכל כך רווי ברגשות שהלהקה לא יודעת בדיוק איך לסיים אותו – הוא ממשיך ומתפתל סביב עצמו, מתכווץ ומתרחב סביב אקורדים שקטים יותר ורועשים יותר, לא דועך אפילו לרגע אחד – וטוב שכך, מפני שזה השיר הכי טוב באלבום הזה וקרוב לוודאי אחד מהכי טובים שהלהקה הזו הקליטה.  גם הם, עושה רושם, חושבים ככה, מפני שהם הקליטו אותו פעמיים – Heal 2 מצא את עצמו באוסף של בי סיידים שהוציאו אחרי האלבום הזה.

Catherine Wheel, שההשראה לשם שלהם היא לא מכשיר עינויים, כמו ההשראה לשם של הלהקה של הדוד, אלא מכשיר מסתובב לזיקוקים, הוקמה ב-1990 ושרדה עשור שלם שבמהלכו היא הוציאה רק חמישה אלבומים, אבל הכשירה את הקרקע ללהקות כמו "Death Cab for Cutie" ו-"Interpol" (שלא ממש נשמעות כמו הלהקה, אבל הודו שאם האלבום השני של הלהקה, "Chrome", לא היה יוצא, קרוב לוודאי שלא היו קיימות).  האלבום שמתוכו לקוח "Heal" נקרא "Happy Days", אלבום כבד הרבה יותר ואופייני הרבה פחות ללהקה שיצא ב-1995, והצליח לבסס מחדש את מעמדם בארצות הברית רוויית הגראנג'.

בסופה של סערת הרגשות הזאת Catherine Wheel מתבייתים על משפט אחד, וחוזרים עליו שוב ושוב, כמו מנטרה שמספיק חזרות עליה יחזירו אותם אל העולם השפוי – "כל אחד צריך מישהו לחיות לפיו".  המשפט הזה לקוח משיר אחר, של להקה אחרת, Talk Talk, והאדם שכתב אותו, טים פרייז גרין, מנגן גם בשיר ההוא וגם בשיר הזה. ככה זה, לפעמים מקור ההשראה הוא גם חלק מפרי ההשראה.

מרחק של אוקיינוס אחד וכמה אלפי קילומטרים משם, בצפון קרוליינה, להקה אחרת לחלוטין, עם שם אחר לחלוטין – Jolene – שלא קשור בשום צורה לשיר של דולי פרטוןJolene (מקור השם הוא קרובה רחוקה של שניים מחברי הלהקה שהיתה אחות במלחמת האזרחים), מקליטה שיר – באלבום האחרון שלהם כלהקה, שיצא ב-2002, שנתיים אחרי ש-Catherine Wheel הפסיקה לשרוד.  "Break" קוראים לשיר הזה והוא נשמע מאד, באופן מחשיד, כמו שיר של  Catherine Wheel.   הלהקה האמריקנית לא שמעה, כנראה, מעולם, על הלהקה הבריטית.  מקור ההשראה העיקרי שלהם, מה שגרם להם להקים את הלהקה, היה REM, וגם זה קרה במקרה – במהלך משחק כדורסל בקולג' שבו למד, סולן הלהקה, ג'ון קרוק, זרק את הכדור רחוק מדי, והכדור מצא את עצמו בתוך פח אשפה גדול.  קרוק התנדב להחזיר את הכדור וכשזינק לתוך הפח כדי להביא את הכדור הוא מצא מתחתיו קלטת של REM – את "Fables of the Reconstruction".  הקלטת היתה מכוונת על ההתחלה של "Life and How to Live It" וכשקרוק שם את הקסטה בתוך מכשיר שמיועד לנגן אותה ולחץ על play, החיים שלו השתנו.  הוא זרק את הכדור בפעם האחרונה, תפס גיטרה והתחיל לעבוד על שירים.  באלבום האחרון שלהם, "The Pretty Dive", מצאו את עצמם חברי הלהקה במצב דומה לזה שהיו בו כשרק התחילו – זמן ההקלטה קצר והם חייבים לסיים אותו עם אלבום מוכן.  הם לקחו 13 ימים והקליטו סדרה של שירים – לא ארוכים, לא מהורהרים ולא מתחכמים.  שירי רוק שמשתמשים באבני הבניין הבסיסיות ביותר של הרוק כדי ליצור תמונות, לפעמים מעורפלות, של מצבים נואשים, מתחננים, אוחזים ברגליים – בדיוק כמו "Heal".   גם  Jolene מוצאים, בסופו של דבר, את המנטרה שלהם ונאחזים בה עד סוף השיר – "זה גורם לי להרגיש צעיר יותר.  זה מחזיק אותי רגוע,"  קרוק חוזר ואומר ובסופו של דבר נותרת רק המילה הזאת, "רגוע," וקרוק ממשיך ובורר אותה, מגלגל אותה על הלשון עד שהיא מאבדת מהמשמעות שלה והופכת למשהו בשפה זרה.

ובסופו של דבר אנחנו נותרים עם שתי המילים האלה ועם כל מה שהן לא אומרות – "Heal" ו-"calm", מאחורי קירות של רעש, של גיטרות,  נותר השקט הזה שמתמלא בשתי מילים שמאבדות את המשמעות שלהן מהר מאד.  בסופו של דבר, המוזיקה של הלהקות האלה אומרת לנו את כל מה שהמילים לא אומרות.  השראה, אחרי הכל, מגיעה בכל מיני דרכים – דרך צלילים מוכרים ממקומות רחוקים, דרך מילה או משפט שאמרו דבר אחד במקום אחר אבל דבר אחר במקום הנכון, דרך בתים וערים וחופים ואוקיינוסים, ושוב, חופים וערים ובתים – ולפעמים, בלי להרגיש וכמעט כשמאוחר מדי, ההשראה ומה שהיא מולידה מתלכדות – "זה טוב כמו Talk Talk," אנחנו אומרים לעצמנו.  "זה נשמע ממש כמו REM."

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – קוראים לו ברוס קמפבל והוא בא לאולם קולנוע הקרוב אליכם.  פיזית, זאת אומרת.

אליוט סמית'

1. לפני הכל

יום שבת שעבר, ה-11 לחודש, היה יום הפעולה הבלוגי הבינלאומי.  אני, כמובן, ידעתי על זה רק אחר כך ולא יכולתי לקחת בזה חלק, וגם אם הייתי יכול, קרוב לוודאי שהייתי מתחבט במה לכתוב עליו במשך שבועות לפני כן.  קסטה מספרת על ההתחבטות שלה עצמה בנושא, מאחר והיא כן לקחה חלק ביום הזה, שכולל כתיבה של פוסטים הקשורים לעוני ולמלחמה בו בבלוגים ברחבי העולם, ובמהלך הכתיבה היא חולקת כמה עובדות מעניינות על הקשר בין עוני למוזיקה ושולחת אותנו למקומות נוספים כדי ללמוד מהם.  יום אחד, אולי, גם אני אכתוב על נושא שמעניין אותי במיוחד שקשור בזה – מה גורם למדינות שיש בהן כל כך הרבה עוני, כמו ברזיל, ג'מייקה, וקובה, להיות כל כך שמחות וכל כך מלאות במוזיקה?

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – ליוויי סטאבס, אחד מה-Four Tops, נפטר השבוע בגיל 72.  ה-Four Tops אחראים, בין השאר, על "Reach Out  (I'll Be There)", על "I Can't Help Myself (Sugar Pie, Honey Bunch)", ועל עוד שירים עם סוגריים.  סטאבס היה אחד משני החברים המקוריים האחרונים שנשארו בחיים מהלהקה, שממשיכה להופיע, בהרכבים משתנים, גם היום.

2. אליוט סמית' נלחם בדמדומים
Elliott Smith בסביבות התאריך הזה בשנה שעברה, מצאתי את עצמי על במה ברח' ביאליק 2 בתל אביב ביחד עם שגיא צבי.  בנוסף לשירים שלי ולשירים שלו, ניגנתי גם את המחווה הצנועה שלי לאליוט סמית', שהרג את עצמו ב-21 באוקטובר לפני חמש שנים – גרסה משלי ל-"Angeles".  בימים שקדמו להופעה, כחלק מהחזרות, רציתי לראות את השיר מנקודת המבט של סמית' עצמו, כשהוא נמצא על במה ומנגן את השיר הזה.  שתי המצאות נפלאות של השנים האחרונות היו כלי העזר שלי במסע החיפוש הזה – Youtube וטלפונים סלולריים עם מצלמות ווידאו.  הצלחתי למצוא שם, בראשונה מבין השתיים, שני סרטונים שמראים את סמית' מנגן את השיר הזה.  הסרטון הראשון, בהופעה מ-1999, שבה סמית' כפוף מעל הגיטרה שלו, נראה בבירור כאילו לא נוח לו, מתחת לאורות ומול האנשים, כאילו הוא מרגיש לא שייך לעור שלו עצמו, ושוכח את המילים של השיר במהלך הנגינה שלו.  הוא מפסיק, ניזון מהאהבה של הקהל ומהשנאה העצמית שלו, שהוא כמעט ולא מצליח להסתיר, וממשיך שוב מהנקודה שבה הפסיק.  הסרטון השני הוא חלק מתוך סרט של אליוט סמית' שנקרא Lucky 3 – שם הוא מנגן את השיר בהקלטה לאלבום.  הוא נינוח יותר כשהוא מסתתר מאחורי הדלתות הסגורות של האולפן – לבד עם הגיטרה מול המיקרופון, הוא מתחיל את הטייק הראשון של ההקלטה ומסיים את השיר באופן מושלם.  הגרסה הזו חפה מתוספות הקלידים של הגרסה שמופיעה בסופו של דבר באלבום – תוספות שעוטפות את השיר הזה והופכות אותו למשהו קל הרבה יותר לעיכול.

מעט מאד מהשירים של אליוט סמית' הצליחו לטפטף לתוך התודעה המוזיקלית שלי.  לא שמעתי אף אלבום שלו מההתחלה עד הסוף, ולא את כל השירים שלו אהבתי בשמיעה ראשונה.  גם לא בשמיעה שניה.  אבל שני שירים שלו הצליחו להפוך לשירים אהובים עליי במיוחד, ובשני השירים עושה רושם שסמית' מקלף משהו ממערכת הבעיות הסבוכות שהגדירה אותו כאדם וכמוזיקאי וחושף בפנינו משהו הרבה יותר עמוק והרבה יותר אפל. את "Twilight", השני מביניהם, אני אוהב קודם כל בזכות השם.  יש לי איזושהי חיבה מיוחדת למילה הזו, Twilight.  אולי בגלל שזה השם של האלבום האהוב עליי.  אולי בגלל שזה פרק זמן ביום שאני אוהב במיוחד.  אולי בגלל העובדה שיש יותר שירים יפהפיים שהמילה הזו היא חלק מהשם שלהם, משירים שהם לא.  אני אוהב אותו גם בגלל הדרך שבה השיר נפתח – אני לא יודע אם רעשי הרקע נמצאים שם בכוונה או שהם חלק מהקלטה מוקדמת ופתוחת-חלונות יותר, אבל הם מציבים את השיר בדיוק איפה שהוא צריך להיות, בשעת הדמדומים שמגיעה לפני הלילה, שהוא ארוך או קצר בהתאם למידת הבדידות שהוא עוטף אותך בה.

לכאורה, השיר נשמע די פשוט.  שני אנשים, בודדים במערכות היחסים שלהם, נפגשים למשך לילה אחד שגורם להם לחשוב שבאיזשהו מקום הם עשו את הבחירה הלא נכונה, מפני שהגורל רימה אותם.  סמית' מנסה לשכנע את עצמו שהוא הלך בדרך הנכונה – "I'm already somebody's baby," הוא חוזר ואומר.   "אם אלך איתך, אאכזב גם אותך," הוא אומר.  אבל כשמגרדים את השכבה העליונה של המילים, רואים את אליוט סמית', רק פיו מחייך, אומר "הכל בסדר," אבל עיניו עצובות.  ובתוכן אפשר לראות את מה שהולך לקרות לו חודשים אחר כך.  אפשר לראות את השנאה העצמית מבעבעת, השנאה העצמית שהיא כל כך גדולה שהיא יכולה לגרום לאדם לנעוץ לעצמו סכין בלב פעמיים.  בשעת הדמדומים, קצת לפני שהשמש שוקעת והיום מת, קצת לפני שהלילה יורד, אדם נמצא בפני בחירה בין שני דברים שהוא יכול לעשות לפני שהשמש זורחת שוב ומאירה את כל מה שאנחנו עושים – הוא יכול להמשיך לחיות, או שהוא יכול להפסיק לחיות.  שתיהן בחירות מודעות, אבל מאחת מהן קשה יותר לברוח – וגם על החיים, אחרי הכל, מופעלת גרוויטציה.  אליוט סמית' אומר "I'm Already Somebody's Baby," אבל מה שהוא רוצה לומר הוא שהבחירה כבר נעשתה בשבילו – "נמאס לי להיות מדוכא, לא נשארה בי רוח לחימה," הוא אומר – בדרך הכי כנה שבה הוא יכול להתבטא.  השיר מסתיים בדרך שבה מסתיים כל שיר שמכיל יותר מילים אמיתיות ממטאפורות – עם השקט שמגיע אחרי שהכל נאמר.  רק שכאן, את השקט מחליפים רעשי הרקע שנמצאים מאחור במהלך כל השיר, ועכשיו, הם הדבר היחיד שאפשר לשמוע.  שעת הדמדומים הולכת להסתיים – והאדם שנמצא בפני שתי החלטות חייב לקבל אחת מהן.

השנה אני לא מופיע, כך שאת התרומה הקטנה שלי להשאיר את הנר של אליוט סמית' דולק לא אוכל לתת, אבל לבחורה בשם נטע אביב היה רעיון מוצלח והיא החליטה השנה לממש אותו.  היא פנתה למגוון מוזיקאים – אנשים שלא הייתם מקשרים בהכרח עם אליוט סמית', כמו נינט טייב, בן ארצי, ובועז בנאי – וביקשה מהם להשתתף בערב מחווה לאליוט סמית'.  מאחר וכולם הסכימו, זה הולך לקרות ב"תמונע", ב-20 בנובמבר – כל אחד מהם, וגם הדרה לווין ארדי, עידו מוסרי, יונתן כנען, יוסי סוויד, מיקה שדה ואסף תג'ר, יעלה על הבמה וישיר כמה מהשירים של סמית' שהשפיעו עליו (או עליה) במיוחד.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט חדש של אדוארד נורטון.  זה לא משנה מה העלילה באמת.

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה ראשונה, חלק שני)

1. לפני הכל

פראמונט, שהולכים להוציא את הסרט התיעודי המסקרן של מרטין סקורסזה, "Shine a Light", הסרט הרביעי שלו שעוסק במוזיקה (אם סופרים את "Thriller"), שהוא סרט שמתעד הופעה של ה-Rolling Stones, פתחו אתר בשביל הסרט. אתם יכולים למצוא שם חדשות, קטעים מהסרט, שירים, פירוט של הקטעים שבאלבום הפסקול ועוד כל מיני תופינים. הוא נמצא כאן.

בפינת המתים המוזיקליים (גם בעקיפין): מייק סמית', הסולן של Dave Clark Five שהיתה אחת מהלהקות המצליחות ביותר בשנות ה-60 המוקדמות (ואפילו העיפה את ה-Beatles מהמקום הראשון במצעד באנגליה פעם), אבל לא עמדה במבחן הזמן. אם אתם מכירים שירים שלהם, קרוב לוודאי שאתם מכירים את "Glad All Over" ו-"Over and Over". ואהרון אמיר, שתירגם את זה יפה לפי מאיר אריאל. זה, במקרה הזה, הוא הספר "איים בזרם" של ארנסט המינגוויי, אחד מתוך שלוש מאות ספרים שתירגם לעברית.

בספירת העונג השבוע (ובשבוע שעבר): Counting Crows, אביתר בנאי (פעמיים), Sigur Ros, Flue, ו-Depeche Mode, וגם ג'ון פרושיאנטה והפסקול של "Mysterious Skin".

2. תחנות התרבות שלי, חלק שני

תקציר הפרקים הקודמים: תחנות התרבות שלי מבוססות על מדור נשכח ממוסף שבועי של מעריב. יש עשר כאלה, והן מתחלקות לחמש בשבוע שעבר – Queen, R.E.M., Radiohead, סקוט ווקר והנריק גורצקי, ולחמש הבאות:

Counting Crows

תחנה שישית: Counting Crows – Round Here

חורף 1997. טירונות. הדבר היחיד שמחזיק אותי הוא הלילה, השעה שלפני השינה שבה אני יכול לשכב במיטה, לבהות בקצה של האוהל ולהקשיב למוזיקה שהייתי קונה בסופי השבוע שבהם הייתי יוצא הביתה, בווקמן שהיה לי. חבר נתן לי לשמוע קלטת שהוא הביא, עם הקלטה של האלבום הראשון של להקה שכבר שמעתי פעם אחת את כל האלבום שלה, ואת השיר השלישי באלבום הזה, "Mr. Jones", שמעתי כבר הרבה יותר פעמים ממה שהייתי בוחר לשמוע בעצמי. השיר הראשון הוא כבר זה שתופס אותי. הוא קטוע, משום מה, בסוף הצד הראשון, ומתחיל שוב בצד השני. שיר כל כך ארוך, וכל כך פשוט, וכל כך יפה.

אחר כך, כשלמדתי להכיר את הלהקה הזאת טוב יותר, וכשגיליתי שהאלבום הזה, הראשון, כמו גם כל אלו שבאו אחריו, הוקלט כאילו שהוא הופעה – כל שיר בטייק אחד, וכשגיליתי שהשיר האחד הזה, המושלם, הוא רק ייצוג אחד, ושהוא משתנה בכל אחת מההופעות האחרות שלהם – לפעמים הוא מכיל עוד בית אחד, לפעמים יותר, לפעמים אדם דוריץ, סולן הלהקה, מחליט להתעכב על מילה או משפט. לפעמים הוא מפתל את המילים מסביב למנגינה בצורה כזאת שהשיר ממשיך ומתנגן עוד הרבה יותר ממה שהתנגן בגרסה המקורית שלו (או, שלא נכון להגיד "הגרסה המקורית". "הגרסה המוקלטת", זו שנתפסה על הסליל, היא דרך נכונה יותר).

המוזיקה שלי היא בדרך כלל שונה, ובדרך כלל לא רוויה כל כך בהוויה האמריקנית ובשורשים האמריקניים ששלוש הגיטרות והבנג'ו, לפעמים, מציגים בשירי הלהקה הזו, אבל אני מקווה שהשירים שלי רוויים באותה מידה של אמת, ובאותה יכולת למצוא רק את הצלילים הנכונים ולהיפטר מהצלילים הלא נכונים.

תחנה שביעית: Jeff Buckley – Grace

Jeff Buckley

קשה להימנע מהקלישאות המתבקשות כשמדברים על ג'ף באקלי, אז אולי כדאי לצלול ישר לתוך הקלישאות: ג'ף באקלי הוכיח לדור שלם של זמרים, כולל גם לי, שזה בסדר לשיר בפלצטו. אמנם היו זמרים לפניו – מייקל סטייפ, ארתור לי, ניל יאנג – ששרו בקול גבוה, אבל ג'ף באקלי פרש לפני המוזיקאים שבאו אחריו – Radiohead, Geneva, Muze, Coldplay – את כל היתרונות האודיטוריים שבלשיר בקול גבוה, ואת זה הוא עשה בעיקר בזכות ההשפעות המגוונות שלו.

על איך גיליתי את ג'ף באקלי ו-Grace כבר כתבתי כאן בעבר. הדבר שתמיד משעשע אותי הוא שבפעם הראשונה ששמעתי בה את "Grace" (השיר), הוא לא תפס אותי בכלל. מאז, ג'ף באקלי הפך להיות אחד מהזמרים האהובים עליי (על אף שאני משתדל לא לגרוע ממה שאני אוהב במוזיקה שלו ברכישה של כל הווריאציות השונות של האלבום וחצי שהוא הוציא).

Miles Davis

תחנה שמינית: Miles Davis – In a Silent Way

האהבה שלי לג'אז התפתחה באיטיות ובמידה. זה התחיל, דרך לימודי נגינת גיטרה שעושה רושם שכל מוזיקאי עובר בצעירותו (או לא. או פסנתר), אצל מורה שזיהה אצלי חיבה לפיוז'ן וניתב אותי לכיוון מוזיקה מהכיוון הזה – גרג האו, UZEB, ג'ון סקופילד – והמשיך בחיפוש של השורשים של הג'אז בשתי עבודות סיום לשני בתי ספר שונים. בין כל הענקים והחלוצים של הז'אנר הזה, מיילס דייוויס תמיד היה הבן המועדף אצלי. היכולת שלו להצליח לשנות לגמרי את המהות של המוזיקה שהלהקה שלו מנגנת, רק בעזרת כמה צלילים של החצוצרה שלו, היתה מדהימה בעיניי. In a Silent Way, על שני חלקיו, הוא בדיוק כזה – יש שם להקה שלמה ומכובדת שמנגנת – היא מכילה את צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול וטוני וויליאמס בין השאר, ועובר פרק זמן די ארוך (לפחות, ארוך מספיק בשביל לגרום לך לתהות לגבי השם שמופיע על עטיפת האלבום) לפני שהחצוצרה מתחילה לנגן שם. יש שם שני קטעים – שני צדדים – שבכל אחד מהם החצוצרה הופכת להיות כלי דומיננטי רק באמצע הדרך. בכל שאר הזמן, דייוויס משאיר את הבמה לנגנים האחרים. הרבה יותר מאוחר, יצא לי לראות הופעה חיה של האלבום הזה, וזה נראה בדיוק כמו שזה נשמע: מיילס דייוויס פוסע מדי פעם למיקרופון, משחרר כמה צלילים והולך אחורה, להישען על אחד המגברים ולהקשיב לשאר הלהקה מנגנת את המוזיקה שההשראה שלה נובעת כולה ממנו.

כשהוצאתי את האלבום הרביעי שלי, "Outreach", הפרטים בתוך חוברת האלבום טוענים (ובצדק) שאני מנגן בכל הכלים, חוץ מבקטע האינסטרומנטלי הראשון, שבו, כתבתי, "רוח הרפאים של מיילס מנגנת בחצוצרה". החצוצרה שם מנגנת קצת יותר צלילים ממה שמיילס דייוויס נהג לנגן בדקות הראשונות של היצירות הארוכות והמפותלות שלו, אבל הכוונה היא אותה כוונה – זאת הדרך שבה מיילס דייוויס לימד אותי, בדרך חרישית, שלפעמים מספיקים כמה צלילים כדי לשנות לחלוטין אווירה של קטע מוזיקלי.

תחנה תשיעית: אהוד בנאי – הכנאפה מתוקה

אהוד בנאי

כשנסעתי לארה"ב, ורציתי לקחת איתי איזושהי פיסה מישראל, רצוי מוזיקלית, כדי לא להתגעגע יותר מדי, הבחירה (שבסופו של דבר החלטתי לוותר עליה) לא היתה קשה כל כך: כל האלבומים של אהוד בנאי שיצאו עד אותו רגע (שזה אומר, ארבעה ואוסף). זה היה בעיקר מפני שלפני זה, וגם אחרי זה, כשהחלטתי שאני רוצה ליצור מוזיקה, בישראל, ולא בעברית, זה היה בעיקר בגלל האיש הזה וחבר שלו, מאיר אריאל. שני האנשים האלה ביחד מגלמים בעיניי את מה שצריך להיות מוזיקאי ישראלי – טרובדור מקומי ששר בעברית מילים שצובעות את ההוויה המיוחדת שלנו כאן, את החיבור שבין כל הדברים השונים והמנוגדים והלא מתאימים שמרכיבים אותנו כישראלים. אין משהו יותר ישראלי משורות כמו "קונה קפה ושמן זית / נווד ליום אחד / שיער עד הכתפיים / צו גיוס ביד". הסברה הראשונית שלי היתה, שאם אני לא מסוגל לכתוב מילים ישראלית כמו של אהוד בנאי, או כמו של מאיר אריאל, אולי לא כדאי אפילו לנסות. מאז, אמנים אחרים הוכיחו לי שאפשר לכתוב בעברית בכל מיני דרכים, ושיש מקום לכל מיני סוגים של מוזיקה ולכל מיני סוגים של מוזיקאים, ולכן [סוג של סקופ] יכול להיות שבאיזשהו שלב גם אני אחליט ליצור, גם, בעברית [סוף סוג של סקופ]. אהוד בנאי אמנם השתלח בנו באלבום האחרון שלו, בשיר שנקרא "Hebrew Man" שלועג לכל המוזיקאים ששרים באנגלית, אבל אני עדיין אוהב אותו. איך אפשר לא לאהוב מישהו שהכניס באותו אלבום שיר כמו "הופעת מילואים"?

תחנה עשירית: Leonard Cohen – Night Comes On

ליאונרד כהן

יש מעט מאד אמנים שמשתווים בעיניי לליאונרד כהן מבחינת המילים שהוא כותב. אני יכול, נדמה לי, לספור אותם על יד אחת: ניק קייב, פול סיימון, טום ווייטס, טוד איי ורנדי ניומן. ולכל אחד מאלו האחרים, יש את הדקויות שלו, כמו שלליאונרד כהן יש את הדקויות שלו – המעבר על מערכות יחסים ישנות ומאובקות, על דת, על מיתולוגיה אישית וכללית, על מה שרחוק ואפל וסמוי מן העין. מבחינה מוזיקלית, כשליאונרד כהן לא מסתפק בגיטרה אקוסטית, הבחירות שלו הן לפעמים מוזרות. מספיק לציין את העובדה ש"Hallelujah" שלו היא כנראה הגרסה הכי פחות טובה של השיר הזה.

השירים הכי טובים שלו הם השירים שבהם הוא מפליג בתיאורים, עד כדי כך שקשה לדעת איפה הוא נמצא – במרחב המטאפורי או במרחב האמיתי. ב"Night Comes On", למשל, הוא הולך לבקר את הקבר של אמו שנמצא אי שם בערבות הקרח. בית אחר כך הוא נמצא במדבר, במלחמה, ביחד עם אביו שנהרג במפתיע, ואי אפשר לדעת (אולי מפני שהם כולם כרוכים אחד בשני) אם זו מלחמה בתקופת הפרעונים במצרים, או מלחמת העולם השניה, או מלחמת יום כיפור. אחר כך הילדים שלו יוצאים מתוך המים ומזכירים לו שהבטיח לשחק (והשורה "They hide in the world", על חמש המילים שלה, מבטאת את הצער על התבגרות הילדים וההתנתקות שלהם מההורים הרבה יותר מכל המילים שיש בשיר "Cats in the Cradle").

ליאונרד כהן הוא לא ממש תחנה תרבותית במובן של, מה שעיצב את האישיות המוזיקלית שלי, כמו שהוא תחנה תרבותית במובן של מגדלור – איזשהו סמן של אור שאני הולך לקראתו. יום אחד, אני חושב, אכתוב שיר כמו של ליאונרד כהן. אחד לפחות, בכל מקרה. היום הזה עוד לא הגיע. אבל לחיות בתקווה זה תמיד הדרך היותר אופטימית לחיות.

זה הכל להשבוע. להתראות בשבוע הבא (ובתקווה שבטיפה פחות איחור).

יום הולדת שמח, גוספל! (שנה ראשונה לבלוג שלי)

1. לפני הכל

בעוד שלושה ימים – ב-25 לחודש, הבלוג הזה יחגוג שנה לקיומו. או במילים אחרות, שנה שלמה מאז הפוסט הראשון. היות וזה דורש איזשהו סוג של חגיגה, או ציון דרך, הבלוג שלי ואני נותנים אחד לשני (וגם לכם, אלו שקוראים אותו) מתנה אחת קטנה ומתנה אחת גדולה. המתנה הקטנה, כאן למטה, היא הפיכת הפוסט השבוע למגלומני משהו (תוכלו להבין יותר אם פשוט תתגלגלו למטה). המתנה הגדולה תגיע בחלקים לאורך השבועות הקרובים – ככל שהזמן יאפשר לי, אני מתכוון לפרסם כאן גרסאות כיסוי לשירים נבחרים של אמנים נבחרים שכתבתי עליהם כאן. אל תגלו למי שזה לא יהיה שאוסף את התמלוגים שלהם. השירים, כמו שאני אכתוב גם כשהם ממש יהיו כאן, יבליחו למשך שבוע באיזשהו מקום וייעלמו ממש כלאחר שבאו. הישארו מכוונים והיו זריזים, ותוכלו לאסוף את כולם.

ואם בשירים, בחינם, ברשת עסקינן – מורפלקסיס, הוא בנימין איסתרליס, הוא חצי מהצמד שמנהל את הלייבל Hiss, מוציא להורדה חינמית אלבום שמכיל כל מיני חומרים ישנים ומעניינים שלו. את התענוג אפשר להוריד כאן.

עוד חברת תקליטים קורסת, במידה כזאת או אחרת, בגלל השינויים המהפכניים שקורים בתעשייה הזאת בשנים האחרונות – הפעם זאת TVT, פעם הבית של Nine Inch Nails והיום בעיקר של אמני היפ הופ כאלה ואחרים, וגם של The Polyphonic Spree , הודיעה על פשיטת רגל. מה שזה אומר, לפי ההודעה לעיתונות שלהם, זה לא הרבה – הם ימשיכו לפרסם ולקדם את האמנים שלהם ולהוציא מדי פעם אלבומים שלהם, אבל עם הרבה פחות כסף.
2. תחנות התרבות שלי

לרגל השנה הראשונה של הבלוג שלי החלטתי להיות מגלומני מהרגיל ולהקדיש את כל הפוסט השבוע לעצמי. אז ככה.

היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא "תרבות מעריב" (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים "תרבות" ו"מעריב" באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי "תחנות תרבות". אני אקרא לו, לצורך העניין, "תחנות תרבות". המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים. הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה. הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר כדרך לחגוג שנה לבלוג הזה – עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות – חמש הפעם וחמש בשבוע הבא. מי מכם שמכיר אותי כאמן, כמוזיקאי, או לחילופין מי שמכיר ומעריך את הטעם המוזיקלי שלי כמי שכותב את הבלוג הזה, עשוי להעריך את התחנות האלה. אם זה פחות ממעניין, כתבו לי בתגובות ואני אשתדל לא לעשות את זה בפעם הבאה שהבלוג יחגוג יומולדת

תחנה ראשונה: Queen – The Prophet's Song

Queen

בכל מה שקשור לסביבה, קל יחסית לזהות איזה ילד יתפתח להיות מוזיקאי ואיזה ילד לא. כשמושיבים ילד מול "איפה העוגה", למשל, יש סיכוי סביר שהוא לא יגדל להיות מוזיקאי. כשמושיבים ילד מול פטיפון ושמים לו אוזניות על הראש עם Night at the Opera של Queen, הסיכוי גדל קצת.

מבין כל השירים באלבום הנפלא הזה, שהברקים בו הם באדיבות אלוהים ולא נעשה בו שימוש אפילו בסינתיסייזר אחד, השיר שאני הכי אהבתי היה The Prophet's Song, השיר הכי ארוך של הלהקה – יותר ארוך אפילו מ-Bohemian Rhapsodey. מדי פעם הייתי מנסה לחפש על התקליט עצמו איפה השיר מתחיל ונגמר ומנסה להעביר את השיר להתחלה בחזרה – לא תמיד בהצלחה מרובה ולפעמים תוך רעשים שהיו עשויים להקדים את ההיפ הופ בשנה או שנתיים. הבומבסטיות, הקאנון, האלמנטים הקלאסיים בתוך שיר רוק עתיר סולואים, היו כולם דברים חדשים בשבילי – את שלושת האלבומים שקדמו לאלבום הזה גיליתי רק שנים אחר כך. האהבה ל-Queen, שהתחילה בסינגל 12 אינטש של Radio Ga Ga שאבא שלי רכש והשמיע לנו, והסתיימה ברכישה של כל האלבומים שלהם במהלך השנים ועוד אי אילו מרצ'נדייז שלא קשורים ממש למוזיקה (והצטלמות עם הפסל של פרדי מרקורי ב-Rock Circus ועוד כל מיני דברים מעריציים מביכים כאלה, התחילה במקום שבו מתחיל כל מעריץ של Queen – בצלילים הראשונים של קטע מוזיקלי שמוכיח, שוב ושוב ושוב, כמה ארבעת האנשים האלה מוכשרים.

תחנה שניה: R.E.M. – Low

REM

1991. עברתי את המסלול הרגיל לילדים חובבי מוזיקה – פסנתר, אורגן, אורגנית. עוד לא הגעתי לשלב של הרצון לנגן בגיטרה. באותה תקופה, טניס היה התחביב העיקרי שלי ובדרך חזרה מאימון, עם חבר, במכונית של אמא של החבר שלקחה אותי חזרה הביתה, שמעתי את השיר הזה. גם היום, כשאני חושב על זה, אני לא מבין למה השמיעו את השיר הזה בדיוק – זה לא היה אחד מהסינגלים מהאלבום "Out of Time" שיצא באותו הזמן, גם לא אחד מהשירים הקליטים או הרדיואיים יותר שם. אבל כשהשיר ניגן ברדיו, אני לא רציתי לצאת מהמכונית עד שהשיר נגמר. כשהשיר נגמר, הזמן התחלק, כמו רשימה על דף, למוזיקה שלפני Low והמוזיקה אחרי Low. השירים ששמעתי לפני כן היו פופיים, מסודרים, בעלי מבנה מסודר ושירה מסודרת ואקורדים מסודרים והרכבים מוזיקליים מסודרים. השיר הזה, אף על פי שהוא היה מאד דומה לשיר פופ רגיל מבחינת המבנה והשירה, היה שונה בכל כך הרבה מובנים אחרים. הבס והגיטרה החרישיים, שבקושי אפשר לשמוע אותם בתחילת השיר. התחינה השקטה שמטפסת ועולה במהלך השיר, של מייקל סטייפ, שהיא כל כך שונה מ"Losing My Religion", שהיה כבר להיט ענקי באותה תקופה, ועדיין היא כל כך דומה. והמילים – "I skipped the part about love / It seems so shallow and low". מילים מהסוג שאני מפחד לבדוק מה הן באמת אומרות מפני שזה עלול לא להיות זה. לא ידעתי את זה אז, אבל אני יודע את זה עכשיו – ברגע ההוא, כשהשיר נגמר והשדרן אמר איך קוראים ללהקה ואיך קוראים לשיר, ידעתי בפעם הראשונה שאני רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול. עברו מאז 16 שנים, ואני עדיין רוצה להיות מוזיקאי כשאהיה גדול.

תחנה שלישית: Radiohead – True Love Waits

Radiohead

את The Marching Band הקמתי באוגוסט 1998. ובין נקודת הזמן הזאת ליולי 2001, שזו הפעם הראשונה שהופעתי בתור The Marching Band, הקלטתי שלושה אלבומים ושני EPים ובדיוק סיימתי להקליט את האלבום הרביעי (Outreach, שיהיה האלבום הראשון של הלהקה שאנשים ממש יוכלו לקנות ולשמוע), אבל אף אחד חוץ ממשפחה וכמה חברים קרובים לא ממש זכה לשמוע על הלהקה. ביולי 2001 ניצלתי את העובדה ש"בימת הנוער", שהיא בעיקר מקום שלומדים בו תיאטרון ברחובות ומעלים בו הצגות (כל שכבה מעלה הצגה אחת פעם בשנה בנוסף לפסטיבל של הצגות שנקרא "תיאטרונוער", או ששינו כבר את השם שלו, שגם הוא קורה פעם בשנה), החליטה להעלות עוד ערב של להקות צעירות – כחלק מהמאמץ שלהם לקדם תרבות מוזיקלית צעירה ברחובות (שכללה, בין השאר, הופעה חינם של להקה לא מוכרת בשם "היהודים" ברחבת בימת הנוער)ֿ, ואני הוזמנתי להיות חלק ממנו. עליתי עם גיטרה אקוסטית לבמה וניגנתי שלושה שירים – אחד מהם אני מנגן בהופעות עד היום, והוא נמצא באחד מה-EPים שלי. אחד מהם נשכח מאז ואולי יופיע יום אחד באחד מהאלבומים שלי. השלישי הוא דווקא השיר שאנשים אהבו במיוחד – שיר פשוט, שמורכב בעיקר מאקורדים וממלודיה זועקת, מתחננת ושבירה. הבעיה שלי בלקבל את המחמאות על השיר השלישי הזה היתה שהוא לא שיר שלי. הוא של Radiohead. השיר "True Love Waits", שמצא בסופו של דבר את המנוחה והנחלה בגרסה חיה ב-"I Might Be Wrong: Live Recordings", בוצע רק שלוש פעמים בהופעות חיות – אחת מהפעמים האלה היתה בקיסריה, והוא מכיל את כל מה שנשאר מהגרעין של מה ש-Radiohead עושים הכי טוב – ארבע דקות של חשיפה מרוכזת לנפש הפגועה והרצוצה של ת'ום יורק, בליווי גיטרה. מה ש-Radiohead לימדו אותי אז, ומה שאני לוקח איתי עד היום, הוא שהדבר הכי טוב לעשות לשיר הוא להשאיר אותו כמה שיותר קרוב לגיטרה. ולא להוסיף לו שום דבר אחר.

תחנה רביעית: Scott Walker – Tilt

Tilt

באוגוסט 2001 טסתי לארה"ב לשנה כדי ללמוד טכנאות סאונד. הלימודים בבית הספר היו חוויה מאד מעניינת מהרבה מאד בחינות וניצלתי אותם כדי ללמוד עוד הרבה דברים אחרים, וכדי לספוג כמה שיותר השפעות גם על המוזיקה שלי. באחת מהפעמים שניסיתי לחפש בהן השראה, הלכתי לספריה של בית הספר, שבה היה אוסף קטן של דיסקים שהיה אפשר לשמוע (במיוחד בשביל השראה), ובחרתי שני דיסקים – אחד מהם היה ג'וני קאש בהופעה החיה שלו בכלא פולסום. השני היה Tilt של סקוט ווקר. הראשון לא השפיע עליי מאד. המוזיקה היתה מצוינת, וגרמה לי לאהוב את ג'וני קאש, שלא הכרתי ממש עד אז, אפילו יותר. אבל דווקא האלבום השני, אחרי ששמתי אותו במערכת ושמעתי אותו מההתחלה ועד הסוף, ואז שוב, הוא זה ששינה לגמרי את התפיסה שלי לגבי מוזיקה. הוא היה מוזר בדרכים שקשה מאד להסביר במילים. סקוט ווקר, האיש שהיה עוד אחד מהזמרים זכי הקול של שנות השישים, פסע לעבר הצד האפל ונבלע בתוכו בשנות השמונים והתשעים. Tilt הוא השני מתוך שלושה אלבומים שהוקלטו במהלך עשרים שנה שהקשר ביניהם לבין מוזיקה מלודית, פופית, נורמלית הוא מקרי בהחלט. אבל דווקא הבניה המוזרה הזאת של שירים, שעושה רושם שמבוססת על קוביות שונות של צליל, היא שעושה את האלבום הזה להרבה יותר מעורר השראה.

אחרי ששמעתי אותו בפעמיים הראשונות האלה, החלטתי ללכת ולרכוש אותו לעצמי. הלכתי לאחת מהחנויות הקרובות וביקשתי לקנות אותו. המוכר אמר שהוא חסר להם, אבל יהיה להם אותו בשבוע הבא. האם אפשר לשמור עותק? לא. שבוע אחר כך הלכתי שוב לחנות. האלבום בדיוק נמכר יום לפני כן. אני אחזור בשבוע הבא. בשבוע שלאחר מכן חזרתי, האלבום שוב לא היה שם. מישהו, באיזשהו מקום, לא רצה שהאלבום הזה יהיה שלי בדיוק אז. כמה שנים אחר כך, כשכבר התייאשתי מלשמוע את האלבום הזה שוב, מצאתי אותו באיזושהי מכירת חיסול של "האוזן השלישית". פסעתי לעבר הקופה עם הדיסק ביד, מנסה ככל יכולתי להסתיר מהמוכר את העובדה שהאלבום הזה שווה, מבחינתי לפחות, הרבה יותר מהמדבקה שהם שמו על הדיסק.

תחנה חמישית: Henrick Gorecki – Symphony no. 3 (Symphony of Sorrowful Songs)

Basquiat

את הסימפוניה הזאת, או את אחד הפרקים שלה לפחות, זכיתי להכיר בשני סרטים, כמעט במקביל – "ללא פחד" ו"בסקיאט". בשני הסרטים המוזיקה הזו מופיעה בסצינות מפתח לקראת סוף הסרט (הסצינה עם האלרגיה לתותים ב"ללא פחד", סצינת הסיפור של בסקיאט על הילד המלך שדפק עם הכתר שלו על סורגי תא הכלא שהושם בו והצליל שהשמיע היה כל כך יפה שכל אנשי הממלכה היו צריכים להפסיק את כל מה שעשו ולהקשיב), ובשני הסרטים המוזיקה מרימה את הסצינות לגבהים שלא היו יכולות להגיע אליהם בחרישיות.

את הסימפוניה הזאת כתב גורצקי, מלחין פולני בן זמננו, מתוך רצון לתאר באופן מוזיקלי את הסבל של היהודים בשואה ובאופן ספציפי יותר את הסבל של אובדן ילדים ויתמות במהלך המלחמה. היא מורכבת משלושה קטעים, אחד מהם מושר והשאר מורכבים בעיקר ממוזיקה תזמורתית – בעיקר של כלי מיתר. הקווים המלודיים של כל אחד מסוגי המיתרים הולכים ומתחזקים מהעוצמה הכמעט חרישית עד לעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה, הולכים ומתערבלים אחד בשני ויוצרים הרמוניות שונות, רובן מקריות. היופי שבמוזיקה הזאת הוא מה שגרם לי להלחין באותה שיטה את רוב הקטעים התזמורתיים שאני מוסיף לשירים שלי – קווים מלודיים שונים שמתחברים לאחד בנקודות שונות, חושפים תמונה אחרת בכל רגע ומכל זווית שבה הם נצפים.

זה הכל להשבוע. בשבוע הבא – חמשת התחנות הבאות. שיהיה לכם שבוע שמשי בינתיים.

שלושה שירים

1.   Hey There Delilah

בנסיעת מונית בדרך ממקום אחד למקום אחר, הרדיו היה מכוון על תחנה שנהגי מוניות בדרך כלל לא מקשיבים אליה, ושיר שהתנגן תפס את תשומת ליבי.  זה שיר די פשוט – יש בו בסך הכל שירה וגיטרה אקוסטית, אולי עוד כמה כלים שנבלעים בתוך האווירה הסגפנית של השיר – אבל זה בדיוק הכלי להעביר בתוכו את המילים של השיר, מילים שמביעות בעיקר געגוע בין שני אנשים, אחת חיה בניו יורק והשני, כנראה, עדיין בשיקגו.

חיכיתי בסבלנות לסוף השיר, אבל אף אחד לא אמר איך קוראים לו.  למזלי, שם השיר חוזר בו די הרבה ולפי מספר החזרות הבנתי שיש סיכוי סביר שאמצא אותו.  הלהקה ששרה אותו נקראת Plain White T's, ומסתבר שהשיר הוא להיט לא קטן – בשבוע שעבר הוא הגיע למקום הראשון במצעד בילבורד האמריקאי.  בהקשבה לשירים האחרים של הלהקה מהאלבום האחרון, עושה רושם שהשיר הזה הוא דווקא היוצא מן הכלל ולא הכלל של המוזיקה שלהם.  עושה רושם שהם משתמשים באותה תבנית שאינקובוס השתמשו בה כשהצליחו לפרוץ אל המיינסטרים עם Drive – רק שעושה רושם שהמוזיקה של אינקובוס היא יותר מתוחכמת.

הלהקה קיימת כבר מאז 2001 והאלבום הנוכחי שלהם הוא הרביעי, כשהשיר הספציפי הזה לקוח מ-EP נפרד שיצא בין האלבום הקודם לאחרון.  הם הוקמו באיזשהו פרבר של שיקגו, והמוזיקה האופיינית להם נוטה יותר בכיוון הפאנק-פופ.  כך שהשיר הזה, עושה רושם, נועד לרכך את המכה שעשויה לבוא בסינגלים הבאים.

2.   Chris Mills – Borderline

את כריס מילס זכיתי להכיר באוסף שהכין לי חבר מאנגליה בשם ריצ'רד לוק.  הוא הכין אוסף מבוא לאלט קאנטרי, והמוזיקה של כריס מילס יכולה להיכנס, איכשהו, אם מקמטים את הקצוות שלה, בתוך הרובריקה הזאת. הוא עושה בעיקר רוק חשמלי בועט מהמחוזות של ברוס ספרינגסטין, או רוק אקוסטי שקט – שהשיר הזה הוא אחת מהדוגמאות שלו.   המילים של מילס בדרך כלל מכוונות למקומות רגישים ומצליחות לפגוע, לעתים קרובות בעצמו.  חלק מהשירים שלו תוארו על ידי מבקרים שונים במקומות שונים כ"רחמים עצמיים" ויש בזה איזושהי מידה של אמת, גם בשיר הזה – "מקרה גבולי", בתרגום חופשי.  "בכל פעם שאני רואה את פנייך," הוא אומר שם. "אני יכול לשמוע את הלב שלי נשבר.  אני יודע שזה רק צליל קטן, אבל בראש שלי הוא כל כך חזק".

הלינק שמלווה את הקטע הזה מאפשר להקשיב רק לחלק קטן מהשיר, אבל בתור פיצוי הבאתי כאן כמה שירים מייצגים אחרים – שהם אולי קצת יותר רועשים ובועטים:

Escape from New York

Suicide Note

3.   Colin Hay – Waiting for My Real Life to Begin

יש זמרים שהקול שלהם מרגיע אותי, רק בזכות זה שהוא שם, ולא משנה מה הם ישירו.  ג'ימי נייל, למשל.  או מיק האקנל.  קולין היי הוא גם אחד מהזמרים האלה, ואחרי שגיאחה בחר בשיר שלו כשיר הסיום של העונג שלו השבוע, זה נתן לי חשק להוסיף גם אותו לרשימת השירים הקטנה שלי השבוע.   את הקול שלו אתם עשויים לזהות משני להיטים של שנות ה-80 – "Down Under" ו"Who Can It Be Now?"  – ומהלהקה שאחראית עליהם, Men at Work האוסטרלית.  אחרי שהלהקה התפרקה והיי יצא לקריירת סולו מצליחה פחות או יותר (גם ובעיקר בזכות שילוב של חומרים של הלהקה המקורית בהופעות), מתברר שהבחור כותב שירים מוכשר גם כשהוא לבדו.  השירים שלו הם בדרך כלל מאד פשוטים – והוא מתעלה על עצמו כשהוא מלווה את עצמו רק בגיטרה, כמו שהוא עושה באלבום "Going Somewhere", שמכיל גרסאות אקוסטיות לשירים מהאלבום הקודם, "Transcedental Highway", ושירים חדשים בגרסאות אקוסטיות.   את קולין היי הכרתי בזכות בן דוד שלי ששמע שיר שלו בפרק של Scrubs והמליץ לי עליו.  מאוחר יותר גם גיליתי ששיר שלו מופיע, באוופן לא מפתיע כל כך, כשחושבים על זה, בפסקול של "Garden State".  מאוחר עוד יותר גיליתי מאיפה הקול הזה מוכר לי.  מחקר קצר שעשיתי בשביל הפוסט הזה מראה שבניגוד למה שחשבתי, לבחור יש די הרבה אלבומים – האחרון שבהם יצא באפריל השנה.

זה הכל להשבוע (שוב קצר. שוב מתנצל).  עד שבוע הבא, שתהיה דרך מוצלחת – ואם אתם צריכים, קצת עזרה.